אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב קונטרס מעניני קדשים › סימן ה - קרבן פסח

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

קונטרס מעניני קדשים · סימן ה - קרבן פסח

סימן ד - לשמה

א

גרסינן בפסחים פ"ט נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט כו' ובשלהי פ' מי שהיה אמרינן ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא ע"ש:

והנה בשקלים פ"ז אמרינן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' זכרים עולות כו' ר' יהודה אומר הראוי לפסחים לפסחים קודם הרגל ל' יום וכתב הרע"ב והק"ע דהמוצא מקריבו לפסחו וכ"כ בפה"מ שם וכתב התי"ט משום דהוי דבר שאינו עושה ואוכל דשם דמיהן ומניחן היינו דמוכרן לעצמו ע"ש, והנה יש לעיין נהי דיכול למוכרן דזכות הוא לו אך איך יכול להקריבו לפסחו הא ר' יהודה ס"ל דבעינן דוקא אחד מחבורה הראשונה קיים והכא אינו יכול להקריבו בשביל הבעלים הראשונים דהא אינו יודע מי הם ואין יכולים לאכול ממנו והבעלים שם מתכפרין באחר א"כ איך יכול המוצאו להקריבו לפסחו וצע"ג:

הנה בפסח יש חידוש משא"כ בשאר קרבנות שיכול למנות אחרים על פסחו שהפריש כבר ויכולים להתכפר בו אף שלא היתה ההפרשה מתחילה לתובתם ונראה מזה דפסח שאני משאר קרבנות חובה דלא בעינן בפסח הפרשה לחובתו הנה ביומא ס"ה גבי בני העיר ששלחו את שקליהם כו' מייתינן פלוגתא דר"י ורבנן אי חובות של שנה זו קריבות בשנה הבאה וכן בפר ושעיר של יוה"כ שנאבדו אי קריבות לשנה הבאה תלינן בפלוגתא זו והדר מייתינן התם פלוגתא דתנא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני בשני יקרב בשנה הבאה ותניא אידך לא יקרב היינו לשנה הבאה וטרחינן לאוקמא טעמא דמ"ד לא יקרב לשנה הבאה אי משום דס"ל דשנה בקדשים הוא י"ב חודש וא"כ עברה שנתו א"נ משום תקלה ע"ש ואמאי לא מוקמינן כרבנן דחובות של שנה זו אינן קרבין בשנה האחרת ולפ"ז אתי שפיר דהטעם דחובות של שנה זו אין קריבין בשנה האחרת הוא משום דמחוסר הפרשה לחובה זו וכיון שהפרישו לחובת שנה העברה אי אפשר להקריבו לחובה של שנה זו ור"י סבר כיון דמ"מ מין חובה אחת הן מהני משנה זו לשנה האחרת אך זה שייך רק בשאר קרבנות דבעינן הפרשה לחובתו אבל בפסח דלא בעינן הפרשה לחובתו דאם הפריש פסח לעצמו יכול אח"כ למנות אחרים אף שלא הפריש בעדן לכ"ע אפשר להתכפר בו בשנה האחרת ובזה אתי שפיר ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ק"פ דאם הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר ה"ז מקריבו לשם פסח דאין בע"ח נדחין ע"ש וקשה נהי דאין בע"ח נדחין מ"מ איך מהני הפרשתו בהיותו עכו"ם קודם שבא לכלל חיוב והא קרבן שהפריש קודם שנתחייב בו א"י להתכפר בו כגון יולדת שהפרישה קרבנותיה קודם לידה אינו כלום ולפ"ז פסח שאני אף שהוא קרבן חובה א"צ הפרשה לחובתו א"כ אם היתה ההפרשה אף קודם שהיה שייך בדין פסח ג"כ מהני:

הנה דעת רש"י ז"ל בפסחים (צ"ו ע"ב) דתמורת פסח ראויה לפסח ויכול להתכפר בה ובשאר קרבנות חובה נראה דא"י להתכפר בתמורה דבכריתות כ"ז גבי ולד תודה ותמורתה דאין טעונין לחם שלח ר"ח משמיה דר"י ל"ש אלא לאחר כפרה דולד אינו טעון לחם אבל קודם כפרה טעון לחם אלמא קסבר אדם מתכפר בשבח הקדש ונראה מזה דבתמורה ל"ש לפני כפרה ול"ש לאחר כפרה אינה טעונה לחם דא"י להתכפר בה וכן מוכח להדיא מההיא דמנחות פ' בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן אמרינן דחברתה אי"ל תקנה לקרוב לחם בהדה דילמא תמורה היא כו' ומוכח דאין אדם מתכפר בתמורה דאי מתכפר בה הרי טעונה לחם ונראה הטעם דפסח שאני דאפשר להתכפר בתמורה הוא משום דזה דבשאר חובות א"א להתכפר בתמורה הטעם דמחוסר בתמורה הפרשה לחובתו אבל בפסח דלא בעינן הפרשה לחובתו יכול להתכפר בתמורה, והנה בכריתות כ"ח אמרינן המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לר"ש הוא עצמו יקרב פסח דס"ל בע"ח אין נדחין ופי' בשמ"ק שם בשם מהר"ם ז"ל דמיירי בנתעברה לאחר הפרשה וכן מוכח מדברי התוס' זבחים י"ב שהקשו אדפריך מר"ש לסיועיה מרבנן דהוא עצמו אינו קרב פסח דבע"ח נדחין ותי' די"ל דטעמייהו דרבנן אינו משום דבע"ח נדחין אלא דס"ל כמ"ד בתמורה דלמקום שהמותר הולך הולד הולך כו' אלמא דמיירי בנתעברה אח"כ] וקשה לשמואל דס"ל במנחות פ' בולד תודה דאין אדם מתכפר בשבח הקדש א"כ נהי דס"ל לר"ש בע"ח אין נדחין מ"מ איך מתכפר בהולד לפסח הא אין אדם מתכפר בשבח הקדש ולפ"ז אתי שפיר דטעמא דמ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש כגון שהוקר אח"כ או בולד אמרינן בכריתות כ"ז משום דלא אפרשיה והיינו דליכא הפרשה לחובתו אבל בפסח דלא בעינן זה לכ"ע מתכפר בשבח הקדש, והנה למ"ד דמתכפר בשבח הקדש כגון בולד ומ"מ בתמורה לכ"ע אין מתכפרין נראה דס"ל דולד כיון דמכח מה שהפריש חשיב כמו אפרשיה וכן ביוקרא אבל בתמורה חשיב לכ"ע לא אפרשיה:

והנה הת"י יומא נ"א כתבו דתמורת הפסח קריבה פסח אך אינו יוצא ידי חובתו ופליג על רש"י ז"ל דיכול להתכפר בהתמורה וכתבו הטעם לפי שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ע"ש היינו דבעינן הפרשה לחובתו וס"ל דאף דפסח כן, והנה בעיקר מה דתמורה לא חשוב הפרשה לחובתו יש לעיין מההיא דתמורה כ' דאמרינן שם בולד תמורת אשם ל"ש אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה הוא עצמו יקרב אשם אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ועוד הא תני ר"ח כו' דולד שני אינו קרב ע"ש ואמאי לא חשיב ג' תשובות דבתמורה מחוסר הפרשה לחובתו וכ"ש ולד תמורה וצ"ע:

ובעיקר אי פסח טעון הפרשה לחובתו נראה דתלוי בפלוגתא בהירושלמי פסחים פ"ח ה"ד דרב הונא ס"ל דמה שממנה אח"כ אחרים על פסחו הוא משום דבשעת הפרשה אפרשיה לכל מי שיתמנה עליו אח"כ וזעירי סבר התם דהמינוי הוא אח"כ א"נ לר"ה בממנה אחרים על פסחו איכא הפרשה לחובתו דהמינוי הוא למפרע אבל לזעירי דהמינוי הוא אח"כ ע"כ א"צ הפרשה לחובתו, והנה בירושלמי שם מייתינן ראיה לזעירי דהמינוי הוא אח"כ מההיא דלר"י בעינן שישאר על הפסח אחד מבני חבורה הראשונה ואי המינוי חל למפרע א"כ הכל כבני חבורה הראשונה וכן מההיא דנמנו וחזרו ונמנו אם אין לכולן כזית דהראשונים יצאו והשניים לא יצאו ולר"ה כולן שוין ע"ש [ולר"ה דס"ל דהמינוי חל למפרע ואף אם לא נשתיירו מבני חבורה הראשונה ג"כ מהני לר"ה משום דהחבורה השניה חשיב חבורה הראשונה שההפרשה היתה מתחילה גם עליהן כדאמרינן בירושלמי יש לעיין איך יכול להפריש פסח על חברו שלא מדעתו הא אמרינן בנדרים ל"ו הפריש פסח על חברו לא עשה ולא כלום וצ"ל כיון דנתמנה אח"כ וגלי דעתיה דניחא ליה אמרינן מדניחא ליה השתא למפרע נמי ניחא ליה אך לכאורה זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי מהני מה דניחא ליה אח"כ למפרע וכדאמרינן שם בהתורם שלא מדעת כו']:

אמרינן בפסחים פ"ח דאין נמנין על ב' פסחים כאחד היינו לאכול מאיזה שירצה ובירושלמי אמרינן דהנמנה על ב' פסחים אוכל מזה שנשחט ראשון, והנה אמרינן (צ"ח ע"ב) חבורה שאבד פסחה כו' והלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו משלו ואם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהם והוא אוכל משלו ואם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הוא אוכל משלו והם אין אוכלין עמו ושלהם יוצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני וכתב המהרש"א ז"ל בנשחטו שניהם כאחד הטעם לפי שא"א לצמצם ושמא שלו נשחט ראשון וא"א להם לאכול משלהם תדע דאי נימא דאפשר לצמצם שנשחטו כאחד היאך יוצאין בפסח זה והרי אין נמנין על ב' פסחים כאחד ע"ש, והנה במעילה ז' על הא דאמר ר"ע במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה כו' כשם שדמה פוטר את בשרה כן הוא פוטר את בשר חברתה אמרינן בגמרא כי אמר ר"ע בב"א אבל בזא"ז ל"א וכתבו התוס' שם אלא ששחט שניהם בב"א יש להסתפק אם ר"ל בסכין ארוכה או אפילו בזא"ז קרי ליה בב"א כגון שחט זא"ז וקיבל בזא"ז קודם שיזרוק ע"ש ורש"י ז"ל כתב שם אלא ששחט שניהם בב"א כגון ששחטום ב' כהנים כאחת אבל בזא"ז לא אמר ר"ע משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השניה מותר חטאת כו' דס"ל לרש"י ז"ל כהאי לישנא בתוס' דבעינן דוקא שחיטה בב"א אבל שחט בזא"ז כיון ששחט הראשון נעשה השני מותר חטאת אך יש לעיין הא א"א לצמצם שישחטו שניהם בב"א וכמ"ש המהרש"א ז"ל א"כ אחד מהם מותר חטאת, והנה התוס' שכתבו דמיירי ששחט בסכין ארוכה נראה דכוונו בזה להא דא"א לצמצם ולפיכך כתבו ששחט שניהם בסכין ארוכה ולא כתבו ששחטום ב' כהנים כאחד דבסכין ארוכה ל"ש א"א לצמצם דזה שייך רק על ב' מעשים דא"א לכוין שיהיו שניהם כאחת אבל בשוחט שניהם בסכין ארוכה ע"י מעשה אחד ל"ש א"א לצמצם אבל רש"י ז"ל שפ' ששחטום ב' כהנים כאחד יש לעיין הא א"א לצמצם והתם אמרינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל בבכורות גבי ילדה שני זכרים דא"א לצמצם ע"ש וצ"ע:

ובעיקר מ"ש המהרש"א ז"ל דאי היה אפשר לצמצם שנשחטו שניהם כאחד לא היו פטורין מפסח שני דאין נמנין על ב' פסחים כאחד יש לעיין הא זה דאין נמנין על ב' פסחים כאחד הוא ע"מ לאכול אח"כ מאיזה שירצה ולומר איגלאי מילתא למפרע שיצא בו בשעת שחיטה ומשום דאין ברירה כדאמרינן (פ"ח ע"ב) א"כ זה אינו דין בפסח דאין נמנין על ב' פסחים כאחד רק כמו בכל התורה דאין ברירה אבל מנ"ל בנמנה על ב' פסחים ושחטו שניהם כאחד דאינו יוצא כלל, ונראה הטעם דאינו יוצא דהנה התוס' כתבו שם על הא דאמרינן דפטורין מפסח שני ואע"ג דאין ראוין לאכילה דל"ד להא דאמר לעיל שכח לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני עכ"ל ע"ש וכתב הצל"ח הנה התוס' לא ביארו הטעם מדוע ל"ד ואמנם הדבר פשוט דשם גבי שכח לפני זריקה שני הפסחים יוצאין לבית השריפה אבל כאן אף שהן אינן אוכלין עכ"פ הוא אוכל משלו והרי הפסח כשר וכיון שהפסח כשר א"כ אם שלו נשחט ראשון והם יוצאין בשלו אלא שמספק אינן יכולין לאכול לכך פטורין מפסח שני כיון שהפסח כשר הוא שהרי י"ל אוכלין שהוא אוכל ממנו ע"ש אך זה דוקא אם אינו ראוי לאכול רק משום ספק אז כיון שהפסח י"ל אוכלין אחרים וכשר אף הן יוצאין ידי חובתן כמ"ש הצל"ח אבל בנשחטו שניהם כאחד אי נימא דאפשר לצמצם ומ"מ אין ראוין לאכילה דהא קתני במתני' הם אין אוכלין משלו ושלהן יוצא לבית השריפה כיון דזה דא"י לאכול ע"כ אין זה משום ספק דהא אפשר לצמצם א"כ אמאי פטורין מפסח שני הא כל שאינו ראוי לאכילה אינו יוצא בו וע"כ משום דא"א לצמצם הוא וא"י איזה מהם נשחט ראשון ומש"ה א"י לאכול וכיון שאיסור אכילתן משום ספק פטורין מלעשות פסח שני:

ובעיקר חילוק הצל"ח דהיכא שאינו ראוי לאכול רק מספק תלוי אם י"ל אוכלין אחרים להפסח כיון שהפסח נאכל וכשר אף הן יוצאין בו ואם אי"ל אוכלין אחרים פסול יש לעיין מההיא (פ"ח ע"ב) ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם ואמרינן דאי"ל תקנה לעשות פסח שני ניתי כל חד פסח קא מייתי חולין לעזרה כו' ליתו כולהו חד פסח כו' ניתו חד כהן דלא עביד פסח כו' ע"ש וקשה אמאי אי"ל תקנה ליתו כל אחד מהם חד דלא עביד פסח ויעשה פסח והספיקות לא יאכלו מהם שא"א להם לאכול מספק שמא כבר יצאו ופסח אינו נאכל רק למנויו ומ"מ יצאו ידי חובתן כיון דזה דא"י לאכול הוא רק מטעם ספק והפסח עצמו י"ל אוכלין שהרי נאכל לזה האחר שהצטרף עמו ונראה דטעמו של הצל"ח הוא דכל היכא שאינו ראוי לאכול רק משום ספק כגון ההיא דחבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט דהתם אין כאן חסרון בהבעלים כלל דהבעלים חשיבי גברא דחזי לאכילה שאם לא ישחוט זה הפסח או לא יזרוק את דמו הרי ראוין הבעלים להתכפר באחר ויאכל ממנו וכן בשכח רבו לפני זריקה הרי הגברא ראוי לאכילת פסח שאם לא יזרוק דמו ויביא אחר הרי הבעלים ראוין לפסח ולאכול ממנו ורק מפסח זה אין ראוין לאכילה אין זה חסרון בהבעלים כ"א בהפסח שהפסח אי"ל אוכלין וזהו פסול בפסח אבל היכא שי"ל אוכלין להפסח שיש עליו מינוי אחר הפסח אינו פסול ויוצא בו ג"כ דליכא חסרון לא בבעלים ולא בפסח וז"ש הצל"ח דאין ראוין לאכול אלא משום ספק הוא משום דלא משכחת לה שיהו הבעלים ראוין לפסח והפסח יהיה לו אוכלין ולא יהיו הבעלים ראוין לאכול ממנו אלא בספק אם נמנה עליו אם לא אך כל זה הוא רק בפסח ראשון אבל בההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהן דמיירי לענין פסח שני והספק על כל אחד אם כבר יצא בפסח ראשון אף דזה שאינו ראוי לאכילה הוא מדין ספק מ"מ כשם שאינו ראוי לאכול מפסח זה משום ספק ה"נ אינו ראוי לאכול משום פסח כיון דהספק אם כבר יצא בפסח א"כ מיקרי גברא דלא חזי לאכילה אף משום ספק ולא מהני מה שהפסח נאכל לאחר, אך עדיין יש לעיין מההיא (ע"ח ע"ב) נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שי"ל כזית אוכלין ופטורים מלעשות פסח שני אחרונים שאי"ל כזית אין אוכלין וחייבין בפסח שני ר"נ אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם דס"ל דבעינן רק גברא דחזי לאכילה ע"ש ויש לעיין לרבנן אמאי האחרונים לא יצאו וחייבין בפסח שני דהא הכא גברא חזי לאכילה והפסח ג"כ י"ל אוכלין אחרים דהיינו חבורה הראשונה שי"ל כזית ומוכח דלא סגי בזה דלרבנן דבעינן שיהא הפסח ראוי לאכילה בעינן שיהא פסח זה ראוי לאכילה להאי גברא א"כ בחבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט כו' נהי דמשום ספק חשיב גברא ראוי לאכילה וגם הפסח י"ל אוכלין אחרים מ"מ איך יצאו הרי הפסח אינו ראוי לאכילה להאי גברא ואם נחלק בין ספק לודאי דמשום ספק מקרי ראוי לאכילה היכא דהפסח כשר תקשה מההיא דה' דנתערבו עורות פסחיהן אמאי אין תקנה הא הוי רק ספק ומה שאינו ראוי לאכילת פסח אחר לא מעלה ולא מוריד כיון דצריך שיהא ראוי לאכילת פסח זה ובספק מקרי ראוי לאכילה וצ"ע:

הקשה שם הצל"ח על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מהל' ק"פ אבד להם פסחם ואבד לו פסחו ואמר להן צאו ובקשו ושחטו עלי וא"ל צא ובקש ושחוט עלינו כו' ואם אינו ידוע איזה נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני והקשה אמאי פטורין מפסח שני הרי הכא ליכא אוכלין אחרים להפסק שהרי שניהם יוצאין לבית השריפה ואמאי יוצאין מהם ומ"ש משכח רבו מה שאמר לו דחייב בפסח שני ע"ש, ונראה דטעמו של הרמב"ם ז"ל דהכא שהיה שם ב' פסחים ואח"כ נתכפרו כולן באחד מהם היינו באותו שנשחט ראשון א"כ השני הוא מותר הפסח דקרב שלמים א"כ אח"כ כששחטו השני אף ששחטו לשם פסח אינו נפסל דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ח מעה"ק השוחט את הפסח בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ע"ש דס"ל פסח לא בעי עקירה והצל"ח כתב בשיטת הרמב"ם ז"ל דאף קודם זמנו לא בעי עקירה והכא אף כששוחטו בזמנו מ"מ כיון דנתכפרו הבעלים באחר והוא מותר הפסח אף בזמנו הוא שלמים כדאמרינן בשלהי פ' אלו דברים וכל פסולו הוא רק משום שנשחט לאחר תמיד של בין הערבים כדאמרינן בשלהי פ' א"ד שם א"כ באינו ידוע איזה נשחט ראשון דזה דאינן ראוין לאכילה הוא משום דאחד מהם שלמים שנשחט אחר תמיד של בין הערבים דפסול הוא ואינו ידוע איזהו ומש"ה שניהם אין ראוין לאכילה אך זה הפסול שנשחט אחר תמיד של בין הערבים הוא רק פסול דרבנן כמה שהוכיחו התוס' ביומא ובמנחות א"כ מדאורייתא הוא ראוי לאכילה דאחד מהם הוא פסח ואחד שלמים כשר וכל היכא דמניעת האכילה הוא רק מדרבנן יוצא בו כמ"ש התוס' פסחים (צ"ג ע"ב) ד"ה ר"י גבי דרך רחוקה כל שא"י ליכנס בשעת אכילה דאליבא דר"ע קיימינן דס"ל תחומין דאורייתא וא"י לכנוס בשעת אכילה משום איסור תחומין ע"ש הא אי תחומין דרבנן אפשר לשחוט עליו דמקרי ראוי לאכילה וכן (ס"ב ע"ב) ד"ה כי כתבו בפסח שהוא פסול רק מדרבנן כגון ששחטו לזרוק דמו לערלים דהואיל ובעי מתקן נפשיה הוא רק מדרבנן אם יזרוק הדם יוצא מדאורייתא וא"י להביא פסח אחר משום חולין בעזרה ע"ש ואף שהפסח אינו ראוי לאכילה משום פסול דרבנן יוצא בו מדאורייתא ואינו ראוי להביא פסח אחר משום חולין בעזרה וא"כ ה"נ בנתערב בו שלמים שנשחטו לאחר תמיד של בין הערבים כיון דזה דאינו ראוי לאכילה הוא רק מדרבנן יוצא מדאורייתא וא"י להביא פסח אחר משום חולין בעזרה ומש"ה פטורין מפסח שני אך בההיא דשכח רבו מה שאמר לו דאמרינן דחייב בפסח שני התם מה שאינו נאכל הוא משום דהוי פסח שלא למנויו שהוא איסור דאורייתא וכיון דאינו ראוי לאכילה מדאורייתא חייב בפסח שני:

אך יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מהירושלמי קידושין פ"ב ה"ו דאמרינן שם במפריש ב' חטאות והקריבן כאחת דאסורין באכילה משום דאחד מהם מותר חטאת ובפסח אם הפריש ב' פסחים והקריבן כאחת לא כיפר כיון דאין ראוין לאכילה ודלא כר"נ דלא בעינן פסח הראוי לאכילה ע"ש הא זהו ממש דלא כהרמב"ם ז"ל דה"נ באבד להם פסחם ואבד לו פסחו כו' הרי הפרישו ב' פסחים ושחטום שניהם כאחד וכתב הרמב"ם ז"ל דפטורין מפסח שני ובירושלמי אמרינן דלא כיפר היינו דמחויבין בפסח שני ומשום דלא חזי לאכילה וצ"ע:

ב

הקשו התוס' פסחים (ס"ב ע"א) ד"ה כי גבי שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים דאמרינן הואיל ובעי מתקן נפשיה ואע"ג דר"ח לי"ל הואיל הנ"מ לקולא אבל לחומרא אי"ל כו' כיון דמחלקינן בין לקולא בין לחומרא א"כ אין הפסול רק מדרבנן ואיך מתחייב בפסח אחר ומביא חולין בעזרה ותי' דאינו זורק את הדם וא"כ אינו יוצא בו ומותר לצאת באחר והביאו לזה מפ' כ"צ גבי נטמא הבשר והחלב קיים דלא יזרוק הדם ואמר רב אם זרק הורצה דס"ל כר"נ דאכילה לא מעכבא ומ"מ מותר שלא לזרוק הדם ולהביא פסח אחר ע"ש, והנה בההיא דפ' כ"צ יש לעיין דהא א"י לשפוך הדם תכף דהא הקרבן כשר דאם זרק הורצה ואסור לשפוך הדם בלא עיבוד צורה כמ"ש רש"י ז"ל בזבחים פ"ב גבי הנתנים בפנים שנתערבו בנתנים בחוץ דצריך להמתין להם עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה ע"ש אבל בלא עיבוד צורה א"א לשפכם וכיון דאינו שופך את הדם אלא שאינו זורק ממנו איך יכול להתכפר באחר הא יש שם דם הראוי לזריקה ואמרינן דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט הא לאחר שחיטה א"י למשוך את ידו ולהתכפר באחר וכן בשחטו למולים להתכפר בו ערלים כיון דמדאורייתא הקרבן כשר ואי"ל לשפוך הדם דפסול דרבנן טעון עיבוד צורה וכיון דמדאורייתא איכא פסח כשר איך יכול מדאורייתא להתכפר באחר אחר שחיטה של זה הא אין מושכין ידיהם אחר שחיטה וצ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ק"פ ה"ב בשר הפסח שנטמא אבל לא נודע עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא והקשה הלח"מ הא אין ציץ מרצה על אכילות לענין שיהא מותר באכילה וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"נ ובעינן שיהא הפסח ראוי לאכילה א"כ מאי מהני ריצוי ציץ ע"ש ויש לעיין מה קשיא ליה כאן יותר מבטומאת התהום שהציץ מרצה עליו והא ודאי אין ריצוי ציץ מהני בטומאת התהום לאכילה ובערב אינו ראוי לאכילת פסח ואיך יצא ידי הפסח הא לכ"ע בעינן גברא דחזי לאכילה וע"כ נהי דהפסח אינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דזה דאינו ראוי לאכילה הוא משום טומאת התהום דהציץ מרצה עליו מרצה ג"כ על הפסול שאינו ראוי לאכילה הבא מחמתו דהציץ מרצה על כל הפסולים המסתעפים מן הטומאה שהציץ מרצה עליו וה"נ בטומאת בשר כיון דהציץ מרצה על טומאת הבשר מרצה ג"כ על הפסול שאינו ראוי לאכילה הבא מחמת טומאת הבשר:

אמרינן פ"ט גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דפטורין מלעשות פסח שני משום דאי אפשר כו' דליתי כולן חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנויו ע"ש היינו דהחסרון באכילה שאי אפשר לאוכלו וכיון דאין ראוין לאכילה א"כ זה דחייב בפסח לא מצי נפיק ביה דאינו ראוי לאכילה, והנה הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ח כתב דמש"ה א"א להם לימנות על פסח אחד משום דנמצא נשחט שלא למחויב וזה כמו שנשחט שלא למנויו ע"ש היינו דהחסרון בהשחיטה דהפסח נפסל שנשחט שלא למנויו ויש לעיין הא יש שם ג"כ אחד דחייב בפסח א"כ הוי למנויו ושלא למנויו דכשר, ונראה לומר לפי מה דאמרינן (ס' ע"ב) גבי שחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה דכשר דהא סתמא לשמו קאי ואפ"ה כי שחיט שלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו כו' ומקשינן דילמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וכל היכא ששחט שלא לאוכליו לחודא פסול ואמאי הא סתמא לאוכליו קאי כו' ואמרינן מידי איריא בשלמא התם כ"כ דלא עקר ליה בשחיטה סתמא ודאי לשמו קאי אלא הכא סתמא לאוכליו קאי דילמא מימשכי הני ואתו הני דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט והקשו בתוס' מה לנו אי לא קאי להני אוכלין מ"מ סתמא לאוכלין קאי או להני או לאחריני ואפ"ה שלא לאוכליו מפיק מלאוכליו ותי' דכששוחט לאוכליו ושלא לאוכליו אינו כשר אלא ע"י אותם אוכלין ששחט וחישב עליהן וסתמא לאו לאלו אוכלין והרי כאילו לא קאי לאוכליו ע"ש ואע"ג דבשעת שחיטה כבר נקבעו האוכלין דאין יכולים עוד להמשך וכיון דודאי איכא אוכלין על הפסח או אלו שנמנו מתחילה או אלו שנמנו אח"כ וכששוחט סתמא לאוכליו קאי היינו דסתמא הוא קאי לאותן האוכלין המנוין בשעת שחיטה ואמאי פסול ומוכח מזה דהיכא שאמר שלא לאוכליו ורק לאוכליו מפיק משלא לאוכליו צריך השוחט לדעת בשעת שחיטה מי הן האוכלין וליחדן אבל כששוחט לאוכליו בכ"מ שהם אין מחשבה כזו מפקעת משלא לאוכליו וכיון דנמנין ומושכין עד שישחט א"כ אין השוחט יודע מי הן האוכלין וה"ה בלמנויו ושלא למנויו דכשר ושלא למנויו פסול ואע"ג דסתמא למנויו קאי וא"כ ה"נ בה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמנו אח"כ על פסח אחד שכתב הרמב"ם ז"ל דפסול משום שנשחט שלא למנויו דס"ל להרמב"ם ז"ל דשוחט הוא לכל בני החבורה אין להקשות הא יש שם בהחבורה חד דלא נפיק וחייב בפסח והוי למנויו ושלא למנויו כיון דאין השוחט יודע איזה הוא המנוי שהרי ספק על כולם ואף שיודע שיש שם מנוי אחד ושוחט גם עבורו כיון דאינו יודע איזהו אין זה מפיק משלא למנויו דהא לר"י דס"ל דבעינן שישאר על הפסח אחד מבני חבורה הראשונה א"כ יודע השוחט שודאי יש שם אחד מחבורה הראשונה א"כ סתמא עומד לאחד מבני חבורה הראשונה ומ"מ אין זה מפיק משלא לאוכליו כיון שאינו מבורר להשוחט איזה מבני חבורה הראשונה הוא המנוי אי אפשר זה להפקיע ממחשבת שלא לאוכליו וה"נ כן:

ג

הוכיחו התוס' מכמה מקומות דשלמי פסח נאכלין ליום ולילה ויש לחקור אי שלמי פסח הוא מין קרבן בפ"ע הנאכל ליום ולילה וכמו שלמי נזיר דנאכלין ליום ולילה או הוי כשאר שלמים וזה דנאכלין ליום ולילה הוא רק משום דמתחילה כשהיה הפסח היה דינו להאכל ליום ולילה נשאר בו זה הדין אף כשנעשה שלמים דזמן אכילתו אינו משתנה מתחילת הקדשו אף כשמשתנה לקרבן אחר ונ"מ למותר הפסח שהומם וחיללו על אחר אם זה האחרון נאכל ליום ולילה אם נאמר דשלמי פסח הוא מין שלמים בפ"ע כמו שלמי נזיר א"כ החילול כמוהו אבל אי נימא שהוא כשאר שלמים רק כיון שהיה קודם פסח נשאר בו זה הדין דנאכל ליום ולילה א"כ החילול שלא היה עליו זה הדין נאכל לב' ימים כשאר שלמים דע"י חילול חל על השני רק שם הקרבן של הראשון אבל דיניו הפרטים של הראשון אינו חל על השני וכמו מפריש נקבה לפסחו דאינה קריבה שלמים משום דיחוי ותרעה כו' ויקחו בדמיה שלמים והשני קרב שלמים ואף שהראשון היה עליו דיחוי השני אף שהוא בא מחמת חילול הראשון אינו חל עליו זה הדין דרק שם הקרבן חל על השני מכח הראשון אבל לא דיניו הפרטים שאינו יוצא משם הקרבן שלו וה"נ דמה שנאכל ליום ולילה הוא שיריים משם פסח שהיה עליו קודם ואינו משם הקרבן שיש עליו עתה אין זה חל על השני ונראה דבזה פליגי תוס' והראב"ד ז"ל דאמרינן בקידושין גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' זכרים עולות נקבות זבחים שלמים ומקשינן זכרים עולות ודילמא שלמים ומוקמינן בבא לחוב בדמיהן דממתין לה עד שתומם ומייתי ב' בהמות כו' ומקשינן ודילמא תודה דמייתי נמי תודה והקשו בתוס' ל"ל לאתויי תודה יתנה בשלמים עצמו דאם היא תודה תהוי תודה דהא האי תנא ע"כ ס"ל מביאין קדשים לבית הפסול דהא מקשינן בגמרא לקמן ודילמא פסח ומתרצינן שלא בזמנו שלמים הוא וקא מייתי שלמים והא מותר פסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלין לב' ימים א"כ ע"כ ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול, והנה הריטב"א ז"ל הביא בשם הראב"ד ז"ל דמש"ה א"י להתנות על השלמים בתודה משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול והקשה עליו א"כ איך מתנה מותר הפסח בשלמים ע"ש ונראה דבהא פליגי דלהראב"ד ז"ל נהי דמותר פסח נאכל ליום ולילה משום דתחילת הקדשו היה פסח אבל הכא דממתין עד שיומם ומחללו על אחר אותו החילול הוי כשאר שלמים דנאכלין לב' ימים ולילה אך התוס' ס"ל דשלמים הבאין מחמת פסח הוא מין שלמים בפ"ע הנאכל ליום ולילה כמו שלמי נזיר א"כ ה"נ חילופיהן:

והנה בתמורת מותר הפסח יש לדון אי נאכלת ליום ולילה דאשכחן דחל על התמורה אף דיניו הפרטים של הזבח דהא כשאין הפסח קרב משום דיחוי גם תמורתו אינה קריבה כדאמרינן בפסחים משום דמכח קדושה דחויה קאתיא א"כ אפשר דבהדין דנאכל ליום ולילה הוא ג"כ כמו הזבח אך יש לדון כיון דזה דנאכל ליום ולילה הוא משום שנשאר בו דיני פסח וכעין זה כתב הצל"ח להרמב"ם ז"ל דס"ל דפסח לא בעי עקירה כלל אף קודם זמנו ופסק ג"כ דפסח שלא בזמנו ששחטו בשינוי בעלים פסול ואף שהוא שלמים בלא עקירה וכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דמותר הפסח אף שהוא שלמים אכתי נשארו בו דיני פסח להפסל בשינוי בעלים ע"ש א"כ אי מה שהוא נאכל ליום ולילה הוא שיריים מקדושת פסח שהיה עליו קודם א"כ לא חל זה על התמורה שהרי המיר בקדושת שלמים שבו ולא בקדושת פסח דקדושת פסח אף שנשאר איזה דינים ממנה ל"ש תמורה כיון דאין כאן קדושת פסח גמורה:

הקשה השעה"מ על ההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהן דאמרינן ונטרחו וניתו מותר הפסח הא אכתי ממעט באכילתן דפסח אסור בשבירת העצם א"כ מוח שבעצמות הולך לאיבוד ובשלמים מותר, והנה עוד יש להקשות דהפסח אינו נאכל אלא למנויו א"כ ממעט באכילת שלמים והנה הצל"ח כתב לדעת הרמב"ם ז"ל דמותר הפסח נאכל לב' ימים ולילה כשאר שלמים שלא נמצא בדברי הרמב"ם ז"ל שום רמז דמותר הפסח שאני משאר שלמים וגם כתב הרמב"ם ז"ל דפסח שנתערב בשלמים יקרבו והיינו לאחה"פ שזה נעשה מותר הפסח והוי ג"כ שלמים ולא אמרינן ירעו אלמא דס"ל דזמן אכילתן שוה והקשה עליו מההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהן דאמרינן ונטרחו וניתו מותר הפסח אלמא דאין זה מביאין קדשים לבית הפסול כי מתנה בפסח ומוכח דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ע"ש ונראה לומר דמותר פסח היינו שנשאר אחר הפסח כ"ז שלא הקריבו שלא בזמנו עדיין שם פסח עליו וכדאמרינן במתניתא ביומא ס"ו דפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני והיינו דימכר למי שמחויב פסח שני כמ"ש רש"י ז"ל שם ורק אי קרב לשנה הבאה פליגי שם ולמאן דס"ל לא קרבו לשנה הבאה זהו ג"כ רק מדרבנן משום תקלה ע"ש א"כ נעשה שלמים רק בשעת שחיטה כששוחטו שלא בזמנו כיון דאינו ראוי עוד לפסח נעשה שלמים ופלוגתא דאמוראי אי בעי עקירה או לא היינו אי מה ששוחטו שלא בזמנו לחוד עוקרו לשלמים או בעי נמי עקירה ע"י מחשבה אבל קודם שחיטה הוא פסח כדמוכח מההיא דיומא א"כ ל"ש בזה אין מביאין קדשים לבית הפסול דזה דוקא אי ממעט באכילתו ממה שהיה קודם אבל הכא לא איקבע עליו מעולם אכילה יתרה דקודם שחיטה היה פסח והיה דינו להאכל בכל דיני פסח ואף עתה כשמתנה עליו בפסח והוי ספק פסח ספק שלמים ג"כ נאכל כחמור היינו כפסח א"כ מעולם לא יצא שעה אחת שהיתה לו אכילה יתרה וכה"ג אין זה מיעוט בזמן אכילתו:

הביא השעה"מ בשם בעל קרבן חגיגה שהקשה בההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' דאמרינן דאי"ל תקנה בפסח שני דלא מצי לאתנויי בשלמים משום מתן דמים שלהם דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואף דכל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא לכתחילה לא והתוס' הקשו שם הא כדי לפטור מכרת אמאי לא עבדינן בשפיכה ותי' משום דרובן יעשו שלא כהוגן והקשה בעל ק"ח דיקרבו כולן כדין שלמים היינו במתן ד' ובזריקה ויעשו רובן כהוגן והקשה עליו השעה"מ הא אמרינן רק דהנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אבל הנתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא ע"ש ונראה דמ"מ קושית הק"ח שפיר דלמ"ד מקום עולה מקום שיריים דפלוגתא דאמוראי היא בזבחים לדידיה קשה אמאי אי"ל תקנה בפסח שני יקריבו כולן כדין שלמים היינו שיתן מתן ד' בזריקה ואח"כ שפיכת שיריים ליסוד וכיון דאין הזריקה כשרה לפסח א"כ השפיכת שיריים יעלה לפסח דהא שפיכת שיריים היא ג"כ בשפיכה ומקום עולה מקום שיריים ויוצא ידי פסח דמה פסול הוא בפסח מה שקודם השפיכה זרק דם על המזבח כיון דלא מהני לפסח הוי כנשפך מקצת דם על הרצפה דלא נפסל משום זה וכמה שהקשו התוס' זבחים (ס"ו ע"ב) גבי עולת העוף שעשאה כמעשה חטאת העוף אמאי פסולה כיון דעשה אח"כ מצוי יעלה זה לעולת העוף ומה שהיזה קודם הוי כנשפך מקצת דם על הרצפה דאינו נפסל וכתבו שם דא"א לומר משום דכיון דהגיע הדם למזבח נתכפר וא"א עוד להתיר בשר באכילה דזה דשלא במקומו כמקומו הוא רק בשלא שינה את מעשיו ע"ש וה"נ ששינה בעשייתן ועשה זריקה דלא מהני בפסח הוי רק כנשפך על הרצפה ויכול אח"כ להתכפר בשפיכת שיריים ויהיה הפסח כשר:

ובעיקר מה דאמרינן ביומא דפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני היינו דימכר לחייבי פסח שני יש לעיין מזה עמ"ש התוס' פסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן דאמרינן ונטרחו וניתו מותר הפסח והקשו בתוס' למ"ד פסח לא בעי עקירה הא שלמים לשם פסח קשחיט ותי' כיון דאיכא אינש דצריך ליה לכ"ע בעי עקירה כדאמרינן בשנדחו הבעלים לפסח שני דצריך עקירה ע"ש היינו כיון דאיכא אינש דצריך דוקא מותר הפסח כההיא דהתם דא"א להביא רק מותר הפסח אבל זה דלעולם איכא אינש בעולם שנדחה לפסח שני וצריך לו לא מהני דהא בעינן דוקא שנדחו הבעלים לפסח שני כיון דמי שנדחה לפסח שני א"צ דוקא לזה הפסח, עוד כתבו בתוס' שם דאי מותר הפסח איירי במעות אתי שפיר ע"ש וקשה טובא מההיא דיומא דהתם לא איירי במעות דמסקינן שם וכן המעות ע"ש והתם נמי ליכא מי שיצטרך למותר פסח ומ"מ אמרינן דאם לא קרב בראשון יקרב בשני דימכר למי שחייב פסח שני וא"כ תקשה למ"ד פסח לא בעי עקירה א"כ שלמים לשם פסח קשחיט ומוכח דאפילו אי לא בעי עקירה הוא רק בשחיטה נעשה שלמים כששוחטו שלא בזמן פסח אבל קודם שחיטה שם פסח עליו לכ"ע ואם שוחטו אח"כ בזמנו לשם פסח כשר:

ד

אמרינן אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שבא בחול בטהרה כו' בא בשבת ובטומאה כו' אינו מביא חגיגה עמו כתב שם הצל"ח למ"ד אין שוחטין וזורקין ע"ט שרץ וכן על ט"מ בז' שלו וכל שיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה א"כ כה"ג שבא בטומאה אמאי אין מביאין חגיגה עמו הרי ראוי לאכול בערב בשלמא פסח כיון שטמא בשעת שחיטה רחמנא דחייה אבל חגיגה כיון דראוי לאכול בערב אמאי אין מביאין ע"ש, ונראה לפי מה דאמרינן בירושלמי שהביאו התוס' דזה דמביא חגיגה הוא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וזה דצריך הפסח להיות נאכל על השובע הוא גזירה משום שבירת העצם ע"ש א"כ פסח הבא בטומאה דאין בו משום שבירת העצם כדאמרינן בפסחים פ"ד מש"ה אין מביאין חגיגה עמו אף באופן שראוי לאכול בערב:

אי החגיגה קריבה אחר תמיד של בין הערבים כמו פסח או קודם הביא המל"מ בהל' כלי המקדש מחלוקת הראשונים ז"ל ודעת רש"י ז"ל וכן הרא"ם ז"ל בתי' אחד דחגיגת י"ד קריבה אחר תמיד של בין הערבים ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן בס"פ א"ד גבי שחט ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' דאי פסח לא בעי עקירה פסולו משום דקשחיט ליה אחר תמיד של בין הערבים ע"ש וקשה אמאי נפסל הא ראוי הוא לחגיגה ואף דלא נשחט לשם חגיגה ודאי חגיגת י"ד ל"ש בה לשמה דחגיגת י"ד הוא רק דמקריבין אז שלמים כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"י הי"ב ומה שמשכו הבעלים את ידם לא איכפת לן דחגיגת י"ד לרבנן נאכל שלא למנויו וצ"ע:

ובעיקר אי חגיגת י"ד נשחטת אחר תמיד של בין הערבים הנה בפסחים ע' גבי סכין שנמצא בי"ד כו' אמרינן דמש"ה קופיץ שונה ומטביל אף דחזי לחגיגה לשבירת העצם דמיירי דבא במרובה דא"צ לחגיגה ומקשינן מנא ידעי וכתב רש"י ז"ל מנא ידעי הבעלים בי"ג שתהא חבורתו מועטת הרי כל שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמא וקונין להן בו חלק מן הבעלים עד שעת שחיטה כו' ע"ש וא"כ לפ"ז אי אפשר לומר דחגיגת י"ד מקריבין קודם הפסח דא"א כלל לידע קודם אי צריך לחגיגה ואף אי נשחטת אחר תמיד של בין ערבים בדין היה דהחגיגה נשחטת קודם הפסח דזה טעון מתן ד' וזה מתנה אחת וכמו דשלמים קודמין לבכור רק דקודם שחיטת הפסח אינו ידוע אי צריך לחגיגה נראה דהפסח נשחט ואחריו החגיגה:

והנה לבן תימא דחגיגת י"ד אינו נאכל אלא למנויו ודאי אין חזה ושוק לכהן שהרי אסור בהן וה"נ אינו טעון תנופת חזה ושוק כיון דאינו לכהן, והנה זה דחגיגה נאכלת קודם הפסח אמרינן כדי שיהא הפסח נאכל על השובע גזירה משום שבירת העצם כדאמרינן בירושלמי וא"כ לבן תימא אי ס"ל דחגיגה ג"כ אסורה בשבירת העצם יש לדון איזה נאכל תחילה:

ה

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ב גבי ק"צ דדוחה את הטומאה כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין טמאין למת או שהיו הקהל טהורין והיו הכהנים המקריבין טמאים למת או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאין למת כו' יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין כו' וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואעפ"י שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחתה אלא טומאת מת בלבד ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין אעפ"י שלא הותרו אלא לעזרה הואיל ואין אני קורא בהן אל מחוץ למחנה תשלחום כו', והנה הצל"ח כתב דדברי הרמב"ם ז"ל כאן סותרין למ"ש בפ"ז מהל' ק"פ פסח שהקריבוהו בטומאה ה"ז נאכל בטומאה כו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות אבל הטמאים שהטומאה יוצא מגופן כגון זבין כו' לא יאכלו מהן כו' היינו דס"ל דאף מגע טומאות כגון מגע שרץ ונבלה ג"כ הותרו ע"ש ולענ"ד נראה דל"ק דבהל' ביאת מקדש דלא מיירי בפסח אלא בשאר ק"צ וכמ"ש הגיע זמנו של אותו קרבן כו' דס"ל דלכל ק"צ בעינן שיהא הקהל טהור התם הטעם דלא הותר מגע שרץ ונבלה הוא משום דאפשר לטבול וכל דאפשר בטהרה אינו דוחה טומאה אך בפסח שאני דאמרינן בפסחים דכל שהיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וכיון דאין שוחטין וזורקין ע"ט שרץ ציבור עבדי בטומאה ולא אמרינן להו זילו טבולו ולא זילו אדו כדאמרינן (ס"ט ע"ב) אך זה שייך רק בפסח דכל שהיחיד נדחה לפסח שני ציבור עבדי בטומאה אע"ג דאפשר לעשות בטהרה אבל בשאר ק"צ דל"ש שיהא היחיד נדחה כל דאפשר לעשות בטהרה לא דחי טומאה, והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל אח"כ ופסח הבא בטומאה ודחקו טמאי מתים להיכל פטורין ולא כתב כן ברישא בושאר ק"צ נראה דזה הדין הוא דוקא בפסח ולא בשאר ק"צ דפסח שאני בזה משאר ק"צ דאף כניסת הבעלים בעזרה הותרה בטומאה ומשום דהפסח נשחט בג' כתות דמפקינן מקרא דושחטו אותו קהל עדת ישראל ובעינן כניסת בעלים לעזרה ובכניסת בעלים לעזרה א"צ שום התעסקות רק שיהיו שם וכיון דהותר במקצתו היינו לעזרה הותר כולו אף להיכל אף דא"צ להיות רק בעזרה משא"כ בשאר ק"צ דלא בעינן כניסת ישראל ולא נדחה רק כניסת המתעסקין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דיתעסקו בו הטמאים והטהורין כאחד ויכנסו לעזרה וכיון דלא הותר אלא לצורך התעסקות ל"ש שיהא מותר אף בהיכל דהתם ליכא התעסקות ול"ש דכל שהותרה מקצת המחנה הותר כולו דאף בעזרה לא הותר אלא לצורך התעסקות:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' ק"פ ה"ו ט"מ שחל ז' שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל ז' שלו להיות בי"ג בניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני ע"ש והטעם דאין שוחטין עליו כשיזה בי"ד הוא משום דהרמב"ם ז"ל כתב שם לעיל דאם נטמא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליה וחל ז' שלו בי"ד אין שוחטין עליו אפילו לאחר הזאה וטבילה ועיין בכ"מ, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל שחל י"ג שלו להיות בשבת כ"כ ג"כ בפה"מ פ' א"ד גבי הזאה שאינה דוחה את השבת דמיירי שחל ז' שלו בי"ג והקשה הלח"מ שם דהא אמרינן בגמרא השיב ר"ע הזאת ט"מ תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובעה"פ אלמא דמיירי שחל ז' שלו בי"ד ותי' דעה"פ לאו דוקא ומיירי שחל בי"ג והקשה הצל"ח על הלח"מ ל"ל לדחוקי ולאוקמי דמיירי שחל ז' שלו בי"ג נימא כפשוטו דהויכוח בין ר"א ור"ע הוא כשחל ז' שלו בי"ד אך הרמב"ם ז"ל בפ"ו חילק בין טומאה שהנזיר מגלח עליה דאז אין שוחטין וזורקין אף לאחר הזאה וטבילה קודם הע"ש אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה שוחטין וזורקין עליו לאחר הזאה וטבילה א"כ ויכוח שבין ר"א ור"ע מצי מיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה ע"ש, ונראה דא"א לומר כן דמקשינן עלה בגמרא אמאי אין הזאה דוחה שבת ואמרינן גזירה שמא יעבירנה ד"א בר"ה ומקשינן לר"א ניעבריה דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"ש א"כ נהי דהעמידו דבריהם במקום כרת ואין שוחטין וזורקין על טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אלא לאחר הזאה וטבילה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך זה רק בשוא"ת שלא לעשות הפסח אבל להעביר ההזאה ד"א בר"ה שהוא איסור דאורייתא בקום ועשה איך שרי כיון דמדאורייתא טהור הוא ויכול לעשות פסחו בלא הזאה וע"כ מיירי התם בטומאה שהנזיר מגלח עליה:

אך יש להקשות על הרמב"ם ז"ל דמוקי לה שחל ז' שלו בי"ג דאמרינן שם בגמרא דמש"ה הזאה לר"א אינו דוחה שבת משום דס"ל דשוחטין וזורקין ע"ט שרץ וה"ה על ט"מ בז' שלו הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא ע"ש ולהרמב"ם ז"ל דמיירי שחל ז' שלו בי"ג וכיון דבשביל ההקרבה א"צ להזות עליו כלל דשוחטין וזורקין עליו א"כ למה צריך הזאה בי"ג אף לאכילה הא לאכילה שפיר יכול להזות בי"ד שהוא אחר השבת דרק לעשיית פסח ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין שוחטין עליו אף לאחר הזאה וטבילה דרחמנא דחייה מפסח אבל הכא לר"א דס"ל דאין כאן מניעה להקרבת הפסח אלא לאכילה ולאכילה הוי כאכילת שאר קדשים דאם יזה בי"ד ויטבול ויעריב שמשו יהיה מותר לערב באכילה וצ"ע:

עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל דמוקי מתני' דפ' א"ד שחל ז' שלו להיות בי"ג דאמרינן שם במתני' כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת ומקשינן עלה בירושלמי הא הזאה אי אפשר לעשותה מע"ש ומתרצינן שם הזאה אפשר לעשות מע"ש ע"ש היינו דלא דחי הזאה את השבת מדין מכשירין שדוחין את השבת משום דמקרי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ואי מיירי שחל ז' שלו בי"ג ל"ל לטעם זה תי"ל כיון די"ג חל בשבת א"כ י"ד שהוא זמן שחיטת הפסח הוא לאחר השבת א"כ הו"ל עולת חול דלא דחי שבת אף במכשירין שא"א לעשותן מע"ש וצ"ע:

ובדרך רחוקה דנדחה לפסח שני כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה ה"ט מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יתר ה"ז דרך רחוקה כו' מפני שא"י להגיע לירושלים אחר חצות בזמן שחיטת הפסח ע"ש והנה מזה שכתב דדרך רחוקה תלוי בעליית השמש דאם היה אז בדרך רחוקה נדחה לפסח שני ואם לאו אינו נדחה נראה דס"ל דחלות חיוב הפסח הוא בי"ד בבוקר ואם לא היה אז בדרך רחוקה חל עליו חיוב פסח ושוב לא פקע אף אם יתרחק אח"כ, והנה התוס' זבחים (ח' ע"ב) על הא דפסח בשאר ימות השנה לשמו פסול הביאו דברי רש"י ז"ל הטעם דפסול משום דלא חזי למילתייהו וכתבו דרבנו ש"י הגיה כדאמר בפסחים שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב בקביעות זמנו בי"ד בין הערבים ע"ש ודברי רש"י ז"ל כמ"ש שם המסה"ש הן בפסחים (ס' ע"ב) שכתב שם פסח בשאר ימות השנה כגון שהפרישו קודם לכן ימים רבים וקי"ל דכשר לשלמים ואם שחטו לפסח פסול דלאו זמניה הוא ע"ש ונראה דבזה א"צ שינה עליו לעכב דכל ששחטו ימים רבים קודם הפסח דעדיין לא רמי חיובא עליה לעשות פסח ופסח אינו בא בנדר ונדבה ל"ש שינה לעכב וכמו יולדת ומצורע שהביאו קודם שחייבין בקרבן אטו בעינן שינוי לעכב דפסול דכל שהבעלים פטורין מקרבן א"צ שינוי לעכב רק בפסול שהוא בהקרבן עצמו בעינן שינה לעכב רק אם הקריבו בי"ד קודם חצות דכבר רמי עליה חיוב פסח מי"ד שחרית כדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל ורק שהקרבת הפסח אינו כשר אלא לאחר חצות לזה צריך קרא דבין הערבים ושיהא שינה עליו הכתוב לעכב כיון דהפסול בהקרבן אבל ימים רבים קודם א"צ שינה לעכב, והנה זה דמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דחיוב פסח חל עליו בי"ד שחרית אע"ג דאמרינן בפ' טבול יום גבי טומאת קרובים כאן לפני חצות כאן לאחר חצות ומוכח דחיוב פסח חל אחר חצות הנה בפסח יש ב' דברים חיוב כשאר חיובי קרבן דחיוב קרבן הוא כשאר חובות לגבוה דחייבי קרבנות ממשכנין אותן ובפסח איכא ג"כ מ"ע שיש בה כרת והנה החיוב קרבן כמו שאר חובות חל עליו בתחילת היום דהיום גורם החיוב ואף דאינו ראוי להקריב עד לאחר חצות חיובא כבר רמי עליה וכיון דרמי חיובא תו לא פקע אבל התם גבי טומאת קרובים לאחר חצות דזה דאינו מטמא הוא משום דעשה שי"ב כרת דוחה עשה דטומאה וכ"ז שאינו ראוי לקיים המצוה ל"ש שיהא רמי עליה מ"ע א"כ המ"ע שי"ב כרת ודאי חל רק משעה שראוי להקריב והיינו לאחר חצות, [אמרינן בקידושין גבי אשה בעזרה מנין אמר ר' יוסי כו' ועוד דחקה ונכנסה מאי כו' ויש לעיין הא ס"ל לר' יוסי (פסחים צ"ג ע"ב) דדרך רחוקה הוא מאסקופת העזרה ולחוץ ואמרינן שם רב ששת אמר שחט על מי שהיה בדרך רחוקה לא הורצה ואמרינן שם דאף לר"נ דס"ל הורצה הוא רק משום דס"ל שוחטין וזורקין ע"ט שרץ אבל אי אין שוחטין לכ"ע לא יצא ור' יוסי ס"ל (פ"א ע"א) דאין שוחטין וזורקין ע"ט שרץ א"כ אם שחטו על מי שלא היה בעזרה לא הורצה ור' יוסי ס"ל (צ"א ע"ב) דנשים חובה בין בראשון בין בשני א"כ לר' יוסי כל הנשים שבעולם מחויבות להיות בכל שנה בעזרה א"כ ל"ל למימר דחקה ונכנסה מאי]:

ה

אמרינן בפסחים (צ"ה ע"ב) פסח ראשון טעון לינה ופסח שני טעון לינה רי"א פסח שני אינו טעון לינה כו' ואמרינן בספרי והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה היינו כל ג' רגלים מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית בבקר כו' ונראה דזה דקרבן טעון לינה הוא משום דדינו כרגל דמרבינן מקרא שיהיה דינן כרגל שטעון לינה וזהו נמי הטעם מה דאמרינן בירושלמי שהביאו התוס' חגיגה (י"ז ע"ב) האומר הרי עלי עצים למזבח וגזרין למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום ע"ש ומשום דיום שמקריב קרבן דינו כרגל וראיה לזה דדין לינה ודין הספד ותענית חדא מילתא היא דאמרינן בתוספתא פ"ח דפסחים הראשון טעון לינה והשני טעון לינה ר"י אומר אין הב' טעון לינה אלא כיצד הוא עושה נכנס ושוחט את פסחו ויוצא ומספיד את אביו בבית פגי ע"ש ומאי ענין הספד ללינה נהי דמפיק לה מקרא דפסח שני אינו טעון לינה אמאי מותר בהספד הא יום שמקריבין בו קרבן אסור בהספד ומוכח דדבר אחד זה דטעון לינה וזה דאסור בהספד משום דהיום דינו כרגל וכיון דר"י יליף לה מקרא דפסח שני אינו טעון לינה א"כ אין דינו כרגל א"כ ה"נ מותר בהספד ולרבנן אסור בהספד כיון דטעון לינה, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ו מהל' כלי המקדש אפילו יחיד שהתנדב עצים גזרים במערכה אסור אותו היום בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג ע"ש וכבר עמדו המפרשים ז"ל עליו דהא מהירושלמי משמע שהוא איסור גמור [ועיין במל"מ שם] והנה בזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דהרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דהמתנדב קרבן טעון לינה ולשיטתיה אזיל דאינו פוסק דיום שמקריב קרבן דינו כרגל וכמו דאינו אסור בהספד ותענית רק ממנהגא ה"נ אינו טעון לינה וכדמוכח מהתוספתא דלינה והספד דין אחד הוא הנה כתב הרמב"ם ז"ל דכ"ג צריך להיות דירתו בירושלים וכתב ע"ז המנחת חינוך משום דהמקריב קרבן טעון לינה וכיון דהכ"ג מקריב חביתין בכל יום א"כ טעון לעולם לינה בירושלים ע"ש והנה לפ"ז ה"נ דאסור בעשיית מלאכה ובהספד ובתענית כשאר מביא קרבן והנה להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר זה דהרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דהמקריב קרבן טעון לינה אך א"צ לזה דהטעם דמקריב קרבן טעון לינה הוא משום דאותו היום דינו כרגל א"כ כ"ג דכל ימיו כרגל דכ"ג מקריב אונן ולאו דוקא לענין הקרבה אלא לכל מילי הוא כרגל דבמו"ק י"ד פשטינן דמצורע נוהג צרעתו ברגל מדכתיב והצרוע לרבות כ"ג והא כ"ג כל השנה כרגל לכולי עלמא ש"מ נוהג צרעתו ברגל ע"ש א"כ מש"ה טעון לעולם לינה בירושלים דכל השנה אצלו כרגל לכולא עלמא:

ו

ובאכילת פסח אמרינן כל הנאכל בשור הגדול נאכל בגדי הרך ואמרינן העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז והנה המנחת חינוך מצוה ח' הקשה אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל בהל' פסהמ"ק דשמנו של גיד נשרף בט"ז ע"ש והנה הכ"מ כתב בפ"י מהל' ק"פ הי"א דלהרמב"ם ז"ל שמנו של גיד נאכל בפסח דרק ישראל קדושים נהגו בו איסור ובפסח לא נהוג ע"ש ובאכילת פסחים שלא כדרך אכילתו ודאי לא יצא כמו אכילת מצה כמו כרכו בסיב דלא יצא דהוי שלא כדרך אכילתו ובשאר קדשים אם אכל שלא כדרך אכילתו אם קיים מצות אכילת קדשים חקר בזה השעה"מ בהל' יסודי התורה והביא ראיה לזה מההיא דפ' דם חטאת דכשרה שבלעה מפסולה דמקשינן דיבוא עשה דכשרה וידחה ל"ת דפסולה ואי מקיים מצות אכילת קדשים שלא כדרך אכילתו הא אפשר לקיים שניהם שיאכלם שלא כדרך הנאתן ע"ש, והנה יש להוכיח איפכא דאמרינן בפסחים כ"ד דהאוכל חלב חי פטור דהוי שלא כדרך הנאתו והקשו בתוס' שם הא אמרינן אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש ותי' דשאני עוף דרכיך וחזי לאומצא ע"ש והנה אמרינן בפסחים ע"א דשעירי הרגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא ומש"ה אינו יוצא בהם ידי שמחה הא מצות אכילת קדשים יוצאין בזה וכן אמרינן בפ' שתי הלחם בשעיר הנעשה בחוץ כו' דהבבלים אוכלין אותו כשהוא חי וכתבו התוס' דאף בשאר השנים שאפשר לצלותו היו אוכלין חי ע"ש והא חי הוי שלא כדרך אכילתו דרק בעוף דרכיך הוי חי כדרך אכילתו וזה שהקשה השעה"מ איך אמרינן בכשרה שבלעה מפסולה דיבוא עשה דכשרה וידחה ל"ת דפסולה הא אפשר לקיים שניהם שיאכל שלא כדרך הנאתו, הנה כעין זה יש להקשות להת"י ביומא דמצות אכילת קדשים מקיימין אף בפחות מכזית א"כ יאכל פחות מכזית בכדי א"פ ואף לר"י דח"ש אסור מה"ת מ"מ לאו ליכא ואיך אמרינן דיבוא עשה דכשרה ולדחי ל"ת דפסולה הא אפשר לקיים העשה ושלא לעבור הלאו, ונראה דהנה לכאורה קשה איך אמרינן יבוא עשה דכשרה וידחה ל"ת דפסולה הא בפסולה איכא ג"כ עשה דשרפה דשרפת קדשים פסולים עשה הוא דהא מקשינן בשבת אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט יבוא עשה דשרפת קדשים וידחה ל"ת דיו"ט ומתרצינן דיו"ט עשה ול"ת הוא ואיך אפשר שתדחה עשה דאכילת הכשרה לעשה דשרפת פסולה ומאי אולמא האי עשה מהאי עשה אדרבה ידחה עשה דשרפה דפסולה לעשה דאכילה דכשרה וישרוף הכל אך הטעם הוא בפשוטו דכיון שידחה העשה דאכילת כשרה להל"ת דפסולה א"כ לא יהיה עוד איסור באכילת הפסולה וליכא בה תו מצות שרפה אך זה שייך רק אם תדחה הל"ת של הפסולה אבל אם לא תדחה הל"ת דפסולה רק שמותר לאכול כולו שלא כדרך הנאתו או פחות מכזית בכדי א"פ מצות השרפה הרי לא נתבטלה דהא לעולם בפסולה שלא נתערבה בכשרה יכול לאוכלה שלא כדרך הנאתה או פחות מכזית בכדי א"פ למ"ד מותר מה"ת ומ"מ נתנה התורה מצות שרפה כיון דהלאו של אכילה איכא עלה דכל שאסור לאוכלו כדרכו נתנה התורה מצות שרפה וכיון שיש עלה מצות שרפה א"כ אי אפשר תו לאוכלו שלא כדרך הנאתו או פחות מכזית בכדי א"פ שהרי טעון שרפה א"כ בכשרה שבלעה מפסולה ע"כ העשה דאכילת כשרה דוחה ל"ת דפסולה ויכול לאוכלו אף כדרכו ול"ש דלא לדחי משום דאפשר לקיים שניהם דאם לא ידחה הלאו לא יהיה אפשר לאוכלו אף שלא כדרך הנאתו או פחות מכזית בכדי א"פ משום מצות שרפה אך מ"מ קשה איך מותר לאכול בקדשים חי הא אף בשביעית כל דבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה דשמיטה ויובל והוא מהירושלמי משום דחשיב הפסד א"כ בקדשים דודאי הפסד אסור בהם איך מותר לאוכלו חי כיון שדרך אכילתו הוא מבושל כמ"ש התוס' בפסחים]:

אמרינן במתני' (פסחים קכ"א) ברך ברכת הזבח כו' ופי' הרשב"ם ז"ל היינו חגיגת י"ד א"נ נדרים ונדבות שהקריבן ערב הפסח ע"ש היינו דאף על שלמים צריך לברך ומשום דס"ל כרש"י ז"ל פ' תמיד נשחט נ"ט דאכילת קדשים מ"ע בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל אך מהרמב"ם ז"ל פ"י ממעה"ק נראה דרק בקדשים הנאכלים לכהנים הוי אכילתן מצוה ע"ש ורק בקרבן פסח כתב פ"ח מהל' ק"פ אכילת בשר הפסח בלילי ט"ו מ"ע שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה כו' ומש"ה הביא הרמב"ם ז"ל בריש הל' בכורים דהקדשים הנאכלין לכהנים מברך עליהן אבל בעלים שאוכלין קדשים לא נזכר בהרמב"ם ז"ל שום ברכה ורק בק"פ כתב פ"ח מהל' חמץ ומצה דמברך על אכילת פסח וגם על חגיגת י"ד כתב דמברך על אכילת זבח ע"ש וזה דשאני חגיגת י"ד משאר שלמים דמברך עליה נראה משום דחגיגת י"ד באה רק כשהחבורה מרובה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע א"כ מתחילתה באה חגיגת י"ד בשביל אכילה א"כ זו היא מצותה באכילה א"כ מברך על אכילתה אבל שאר שלמים אין באין בשביל אכילה וס"ל דאין באכילתן מצוה רק לאו דבל תותירו ועל ל"ת ל"ש ברכה, והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן בפסחים גבי שבירת העצם דיבוא עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה וידחה ל"ת דשבירת העצם ואמאי לא מייתינן נמי עשה דאכילת קדשים וכמו בההיא דפ' דם חטאת דכשרה שבלעה מפסולה דאמרינן יבוא עשה דכשרה וידחה ל"ת דפסולה היינו עשה דאכילת קדשים ומשום דהתם קאי בחטאת שהוא נאכל לכהנים איכא עשה אבל בפסח שאינו נאכל לכהנים ליכא רק עשה המיוחד לפסח אבל לא עשה דאכילת קדשים (הנה מהתוספתא פ"ה דברכות נראה דמברך על אכילת כל שלמים דאמרינן שם היה מקריב זבחים בירושלים אומר ברוך שהגיענו לזה"ז כשהוא מקריבם אומר כו' כשהוא אוכלם אומר בא"י אקב"ו לאכול זבחים ע"ש והתם ע"כ לא מיירי באכילת כהן דבזה ברכה אחרת היא דמברך אק"ב של אהרן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש הל' בכורים והאי ברכה אקב"ו לאכול זבחים הוא כמו הברכה דמברך על חגיגת י"ד דמברך אקב"ו לאכול זבח ומוכח דלאו דוקא בחגיגת י"ד אלא על כל הזבחים מברך כן]:

סוף הספר

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה