מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
קונטרס מעניני קדשים
סימן א - מגו דנחתא כו'
א
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מפסה"מ הט"ז המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום כו' אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדוה"ג ולא קדושת דמים ובפ"א מהל' תמורה כתב המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אעפ"י שאין ראוין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים וה"ה תמימים ירדו לקדוה"ג אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכ"ג שהפריש פרה לחטאתו אין עושין תמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדש כלל ואפילו קדושת דמים עכ"ל ובהל' פסה"מ השיג עליו הראב"ד ז"ל מההיא דתמורה כ' דמקשינן לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדוש קדוה"ג דהא איכא שעיר נשיא כו' אלא מעתה נשיא שהפריש שעירה לשעירו כו' וכן כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש קדוה"ג וכל הנך פירוקי שם הם רק לדעת ר"ש דס"ל דכל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילא קדושה עלה ע"ש, והנה בעיקר יש לעיין בטעם הרמב"ם ז"ל מ"ש חטאת מאשם ועולה ופסח ועוד יותר קשה שכתב דלא קדשי לא קדוה"ג ולא קדושת דמים נהי דס"ל דלא אמרינן בחטאת מגו דנחתא כו' מ"מ אמאי אין מתקדשות קדושת דמים:
ונראה דהנה התוס' תמורה (כ"ו ע"ב) הקשו על ההיא דכריתות דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין כו' וש"מ יש דיחוי בדמים והקשו הא לא שייכא קדושת דמים בעופות דהא קי"ל דאין לעופות פדיון ותי' דהתם ה"פ ש"מ יש דיחוי אפילו בדבר דלי"ל קדוה"ג וה"ה דאפילו קדושת דמים אין בה וכתבו עוד שם דזה דפרכינן עלה התם ממפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דס"ל לר"ש הוא עצמו יקרב פסח אלמא בע"ח אין נדחין ואמאי לא נסייעיה מרבנן דפליגי וס"ל דה"ה עצמו אינו קרב פסח משום דטעמייהו דרבנן במפריש נקבה לפסחו הוא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדוה"ג אבל בההיא דמטמא מקדש ל"ש האי טעמא דקדושת דמים לית בהן דעופות לית בהו פדיון ומיעקרא מקדושת מזבח דלא הן ולא דמיהן קרבין ובהא אפילו רבנן מודו ע"ש, ואע"ג דזה דאין לעופות פדיון הוא רק היכא דקדשי קדוה"ג והכא הרי הקדישן קדושת דמים והטעם הוא משום דאם יקדשו קדושת דמים יתקדשו קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' ואז לא יהיה להם פדיון א"כ אי אפשר להם להיות לדמיהן א"כ לא קדשי כלל ואין להם לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דכיון שהוא הקדיש לדמיו ואי אפשר להם להיות לדמיהן לא קדשי כלל כמ"ש הרש"ש ז"ל שם ע"ש וכ"כ בשמ"ק כריתות שם שהקשו על הא דאמרינן ש"מ יש דיחוי בדמים נימא מגו דנחתא להו קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג וכתבו ז"ל ונראה לפרש דעשיר שהפריש קן לכבשתו אי"ל פדיון ולא נחתא ליה קדוה"ג כלל והאי דאמרינן בתמורה מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג הוא דוקא בדבר שיש בו פדיון ע"י מום דלא מיעקרא מיניה קדושת מזבח לגמרי דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו למזבח דהשתא הוי קדוה"ג זו כעין קדושא דמים הלכך נחתא ע"י מגו ותו לא פקע לגמרי אבל עוף ל"ש בו מגו דקדושת דמים דידיה עומדים הדמים למזבח ואי נחתא ליה קדוה"ג שוב אי"ל תקנה למזבח דאין לעוף פדיון עכ"ל וכיון שכתבו דעשיר שהפריש קן לכבשתו אי"ל פדיון וגם לא נחתא ליה קדוה"ג כלל א"כ היינו דאי"ל לא קדוה"ג ולא קדושת דמים וכמ"ש בתוס', והנה בחטאת ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו או נשיא שהפריש שעירה לשעירו הו"ל דחוי וכמו המפריש נקבה לפסחו דתרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים אבל היא עצמה אינה קרבה שלמים ואמרינן (בפסחים צ"ח) ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחים כו' והרמב"ם ז"ל אע"ג דפסק בעלמא דבע"ח אין נדחין במפריש נקבה לפסחו פסק דתרעה משום דאדחיה בידים ועיין בלח"מ ובשעה"מ שם], והנה בחטאת שנדחה אמרינן בתמורה כ"ב דתמות דמקשינן שם על מה דאמרינן דחטאת שאבדה דמתה רק היכא דאיכא תרתי לריעותא מההיא דיומא דהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפול דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה הא דיחיד מתה ואמר ר"י בע"ח נדחין וכשהוא מתכפר בשני שבזוג שני מתכפר כו' וטעמא דציבור הא דיחיד מתה ומשנינן דחויין לחוד ואבודין לחוד, דבדחויין תמות אף בלא תרתי לריעותא ע"ש א"כ במפריש זכר לחטאת או נשיא שהפריש נקבה לחטאתו אי יקדוש קדושת דמים אמרינן מגו דנחתא כו' ויהיה דחוי כמו מפריש נקבה לפסחו ובחטאת כה"ג שנדחה אזלא למיתה ואי"ל פדיון א"כ לא נחתא ליה קדושת דמים כלל וכמו עשיר שהפריש קן לכבשתו דלא נחתא לא קדוה"ג ולא קדושת דמים וכמ"ש בתוס' משום דאם תיחות לה קדושת דמים תיחות לה קדוה"ג ולא יהיה לה אז פדיון ומיעקרא קדושת מזבח לגמרי לא נחתא לה אף קדושת דמים דהוא הקדיש לדמיה ואי אפשר לה להיות לדמיה וה"נ במפריש זכר לחטאתו דהקדיש קדושת דמים וכמו מפריש נקבה לאשם דמקשינן בתמורה י"ט למה תרעה עד שתסתאב תמכר שלא במום שלא הקדיש רק קדושת דמים ואמרינן שם משום דמגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג א"כ בחטאת אם תקדוש קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג ואזלא למיתה ואי"ל פדיון א"כ מתעקרא מיניה קדושת מזבח לגמרי א"כ לא נחתא ליה אף קדושת דמים וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכ"ג שהפריש פרה לפרו לא קדשי לא קדוה"ג ולא קדושת דמים, ובזה מתיישב שפיר מה שהקשה הראב"ד ז"ל הא מקשינן בגמרא לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' אלא מעתה נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש קדוה"ג כו' הנה לר"ש שפיר מקשינן כן דהא ר"ש ס"ל בע"ח אין נדחין אפילו היכא דאדחיה בידים כדאמרינן בכריתות שם במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לר"ש הוא עצמו יקרב פסח משום דבע"ח אין נדחין ומקשינן מזה לר"א במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו הואיל ונדחה ידחה ומייתינן עלה ג"כ מההיא דמת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה דבע"ח אין נדחין, והנה התוס' זבחים י"ב עמדו בזה אמאי מייתינן מההיא דמת אחד מהם הא התם לא אדחיה בידים ע"ש ומוכח מהסוגיא דלר"ש בע"ח אין נדחין אף היכא דאדתיה בידים ולדידיה המפריש נקבה לפסחו היא עצמה תיקרב פסח ועיין בשעה"מ הל' ק"פ א"כ לדידיה שפיר מקשינן דיחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכן כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש קדוה"ג דאם נחתא להו קדוה"ג ג"כ לא אזלא למיתה כ"א ירעה עד שיסתאב א"כ שפיר מקשינן דתיחות קדוה"ג, והנה ראיתי להאור שמח שכתב בטעם הרמב"ם ז"ל ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' כיון דאם תיחות עליה קדוה"ג אזלא למיתה מדין דיחוי ויהיה אסור באכילה כמו חטאות המתות דאסורין באכילה כדמפקינן לה בבכורות מקרא דממפריסי הפרסה א"כ הו"ל כבהמה טמאה דלא חלה עלה קדושה וזה דתמורת חטאת אע"ג דג"כ אזלא למיתה ומ"מ חלה עלה קדושה התם הלכתא גמירא לה ע"ש וקשה מאד לומר כן דהא זה דנאסרת באכילה הוא לאחר חלות הקדושה וקדושתה גרמה לה א"כ איך מונע זה שלא תחול הקדושה ועוד אמאי לא קדשה קדושת דמים הרי על בהמה טמאה חל קדושת דמים והרמב"ם ז"ל כתב דאף קדושת דמים אינה קדושה:
והנה בדחויין דאזלי למיתה אם הוא תכף או לאחר שכפרו הבעלים באחרת הנה מרש"י ז"ל תמורה שם מוכח דהוא לאחר שכפרו הבעלים דכתב שם בההיא דאבודין לחוד ודחויין לחוד דדיחוי ונתכפר באחר מתה ע"ש ומשום דרש"י ז"ל כתב שם דדחויין דמיין לעברה שנתה ובעברה שנתה אמרינן במתני' דלאחר שכפרו הבעלים תמות אבל התוס' השיגו שם על רש"י ז"ל וכתבו דדחויין לחוד ועברה שנתה לחוד דדחויין חמירי מעברה שנתה, והנה מהרמב"ם ז"ל יש להוכיח להדיא דדחויין אזלי תכף למיתה ולא בעינן נתכפרו באחרת שכתב פט"ו מה' מעה"ק היה מחויב חטאת ואמר חציה חטאת וחציה עולה או שלמים כו' ה"ה תמות כמו שיתבאר בחטאות המתות ע"ש, והנה רש"י ז"ל בתמורה כ"ו כתב דמיירי שלא היה מחויב חטאת ומש"ה תמות דא"א להקריבה והתוס' פי' שם דמיירי באומר חציה תמורת חטאת ומש"ה תמות כדין תמורת חטאת אך הרמב"ם ז"ל כתב באומר חטאת ומיירי נמי שהיה מחויב חטאת ובטעם הרמב"ם ז"ל דתמות כתב הכ"מ דכיון דא"א לו להתכפר בה משום דחציה עולה וחטאת לאו בת רעיה היא לפיכך תמות ע"ש והיינו משום דיחוי דכיון דהפרישה באופן שאינו יכול להתכפר בה אזלא למיתה, והנה בחציה חטאת וחציה עולה כתב הרמב"ם ז"ל דתמות ולא חילק בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וה"נ במפריש שעיר לשעירתו אם תחול עליה קדוה"ג אזלא תיכף למיתה דמ"ש מחציה חטאת שכתב הכ"מ דכיון שא"א להתכפר בה וחטאת לאו בת רעיה אזלא למיתה ה"נ בהפריש שעיר דא"א להתכפר בו וחטאת לאו בת רעיה ימות א"כ אם תחול עליה קדוה"ג אזיל תיכף למיתה א"כ לא נחתא ליה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים, והנה הלח"מ שם תמה על הרמב"ם ז"ל בחציה עולה וחציה חטאת אמאי תמות מ"ש מחטאת שעברה שנתה שכתב הרמב"ם ז"ל שתרעה ע"ש ול"ק כלל דדחויין לחוד ועברה שנתה לחוד כמ"ש התוס' בתמורה משום דדחויין לא חזיא לשום הקרבה ועברה שנתה חזיא להקרבה בשאר קרבנות ומש"ה בעברה שנתה בעינן תרתי לריעותא משא"כ בדחויין ע"ש וכל היכא דלא חזיא להקרבה משום דקדוש רק חציה חשיב דיחוי וכדאמרינן גבי בהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה כו', והנה מדברי הרמב"ם ז"ל אלו תשובה לדברי האור שמח שכתב דכל שאם תחול עלה קדושה תמות משום דיחוי לא נחתא קדושה כלל דהוי כבהמה טמאה ורק תמורת חטאת הלכתא גמירא לה הא בחציה חטאת וחציה עולה כתב הרמב"ם ז"ל דתמות אלמא נחתא לה קדושה:
והנה במפריש זכר לחטאת פסק הרמב"ם ז"ל דלא קדיש לא קדוה"ג ולא קדושת דמים ובחציה חטאת וחציה עולה פסק דתמות אלמא נחתא לה קדושה אע"ג דהתם נמי לא חזי להקרבה, החילוק הוא בזה דבמפריש שעיר לשעירתו הקדיש קדושת דמים רק השאלה היא אי נימא מגו דנחתא כו' וכדמקשינן בגמרא לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדוש קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' וכמו הפריש נקבה לאשמו שהקדישה קדושת דמים וכדמקשינן דתפדה שלא במום ואמרינן משום מגו דנחתא לה קדושת דמים כו' ובחטאת כל שהקדישה קדושת דמים אם תחול עליה קדושת דמים תחול עליה נמי קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' ואז לא תהיה ראויה לפדיון לא נחתא עלה אף קדושת דמים כיון שהקדישה לדמיה ואינה ראויה לדמיה וכמ"ש השמ"ק אבל בבהמה זו חציה חטאת וחציה עולה לא הקדישה קדושת דמים כ"א קדוה"ג שהרי אמר עולה ולא אמר לעולה וכה"ג באומר עולה הוא קדוה"ג ולא קדושת דמים ואפילו אם הדבר אינו ראוי ליקרב אינו קדושת דמים וכדאמרינן בתמורה כ"ז אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום וכיון דמתחילה הקדישה קדוה"ג חל עליה קדוה"ג למיתה ומפריש נקבה לאשם דאמרינן דאקדשה קדושת דמים משום דאמר לאשם וכן במפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו כו', והנה בההיא דבהמה זו חציה עולה וחציה חטאת אמרינן בתמורה כ"ו ר"מ אומר תיקרב עולה דס"ל תפוס לשון ראשון ר"י אומר תמות דאף בגמר דבריו אדם נתפס וחלו שניהם ע"ש והנה מדקאמר ר"מ תיקרב עולה ע"כ זכר הוא א"כ קשה טובא על הרמב"ם ז"ל לר"י אמאי תמות הא הוי מפריש זכר לחטאת דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא קדיש לא קדוה"ג ולא קדושת דמים כשהקדיש כולה וכ"ש כשהקדיש רק חציה ולפ"ז כיון דאמר חציה חטאת מעיקרא לקדוה"ג אקדשה חל עליה קדושה למות:
ובירושלמי פ"ט דפסחים אתפלגון ציבור שהפריש נקבה וכן נשיא שהפריש שעירה ר' ירמיה אמר לא קדשה וולדה קרב ר' יוסי אמר קדשה וולדה מת כדין וולד חטאת ומייתינן התם ראיה לר' יוסי מההיא דאין אתה יכול לומר וולד חטאת בציבור שאין ציבור מביאין נקבה לא אמר אלא אין אתה יכול הא אם הקדישה קדשה אמר ר' יוסי ב"ב יאות אמר ר' ירמיה כו' ע"ש ונראה דר' יוסי דס"ל נשיא שהפריש שעירה דקדשה לא אזלא למיתה ולא אמרינן דדחויין אזלי למיתה דהא אמר וולדה מת ואי היא גופה אזלא למיתה נראה דודאי ל"ש שיהא וולדה מת דהא חטאות המתות אין עושין תמורה משום דפקע קדושתן כדאמרינן בפ' ולד חטאת א"כ כ"ש דאין וולדן קדוש דשיתקדשו הוולדות בעינן קדושה יותר אלים מלעשות תמורה כמ"ש תוס' בכורות (ט"ז ע"א) ד"ה ותמורה ע"ש וכיון דס"ל לר' יוסי דלא אזלא למיתה דלא ס"ל דדחויין אזלי למיתה א"כ שפיר ס"ל דקדשה ונחתא לה נמי קדוה"ג ור' ירמיה דס"ל לא קדשה ס"ל כתלמודא דידן דדחויין למיתה ומש"ה לא קדשה כלל:
והנה על הירושלמי יש לעיין בציבור שהפריש נקבה דס"ל לר' יוסי דקדשה וולדה מת אמאי וולדה מת הא אין חטאת הציבור מתה וכן מה דמייתינן ראיה לזה מההיא דאין אתה יכול לומר וולד חטאת בציבור שאין הציבור מביאין נקבה הא אם הקדישה קדשה והיינו דאם הקדישה הוולד למיתה כמה שפי' המפרשים ז"ל שם והא האי תנא ס"ל דחטאות המתות הוא רק ביחיד ולא בציבור ונראה דבציבור שהפריש נקבה דקדוה"ג חל עלה משום מגו דנחתא כו' אין זה קדוה"ג להקרבה דל"ש בה הקרבה רק קדוה"ג ליאסר בגיזה ועבודה ושתהא צריכה מום ליפדות א"כ ל"ש שתקרא חטאת הציבור דזה שייך רק אם יש בה קדוה"ג ליקרב בשביל קרבן ציבור והכא מעולם לא היתה ראויה לק"צ רק י"ל קדוה"ג בעלמא:
והנה בעיקר מ"ש תוס' והשמ"ק דהיכא דהקדישה לקדושת דמים והוא באופן אם תיחות לה קדוה"ג אי"ל פדיון לא קדשה דמיעקרא מינה קדושת מזבח כמ"ש השמ"ק דבמגו דנחתא כו' בעינן קדוה"ג כעין קדושת דמים שראויה לפדיון יש לעיין מההיא דתמורה ט"ז דאמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו ומקשינן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואמרינן דעושין קדושה למות ע"ש וקשה איך אמרינן בטרפה מגו דנחתא כו' הא אם תיחול קדוה"ג לא יהיה לו פדיון משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מיהו אפשר היה לומר דהתם לאו משום מגו דנחתא הוא רק מיירי שמתחילה הקדישה קדוה"ג אך התוס' זבחים (קי"ד ע"א) ד"ה וקסבר כתבו שהוא משום מגו דנחתא כו' ע"ש וקשה מ"ש מעשיר שהפריש קן לכבשתו:
ב
אמרינן בכריתות כ"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה כו' ילדה זכר ירעה כו' ויביא בדמיו פסח רש"א הוא עצמו יקרב פסח והקשה השמ"ק שם הא ס"ל לר"ש דמידי דלא חזי לא נחתא ליה קדוה"ג ומפריש נקבה לפסחו לא נחתא קדוה"ג א"כ הולד אמאי יקרב פסח כיון דעל האם רק קדושת דמים הוולד אי בעי אף חולין נהוי דל"ש כאן וולדות קדשים ע"ש, והנה מ"ש דהוולד אי בעי אף חולין נהוי ודאי אינו דאפילו אם האם רק קדושת דמים ג"כ הוולד אינו חולין כדאמרינן בבכורות י"ד דאף קדשים שקדם מום קבוע להקדשן וולדן שנולדו קודם פדיונן קודש רק איבעי לן אי נפדין תמימים או אין נפדין תמימין ע"ש א"כ הכא במפריש נקבה לפסחו לר"ש דקדושה קדושת דמים א"כ הוולד נמי קדוש קדושת דמים וכיון דהוולד עצמו ראוי לפסח אמרינן ביה מגו דנחתא קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג וקרב פסח ואע"ג דאמרינן בבכורות שם בוולד בע"מ דנפדין תמימים ולא אמרינן ביה מגו דנחתא כו' משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש זה רק בוולד בע"מ דאמו אינה ראויה לשום קדוה"ג הוולד אינו יכול להיות חמור מן האם אבל המפריש נקבה לפסחו דהאם ג"כ ראויה לקדוה"ג רק כיון דלא חזי ליה להאי מילתא לא נחתא לה קדוה"ג א"כ הוולד דחזי נחתא ליה קדוה"ג, ובירושלמי פסחים פ' מי שהיה מייתינן מתניתא המפריש נקבה לפסחו לר"ש קודם הפסח תמכר שלא במום לאחר הפסח תבוא שלמים ע"ש והטעם דקודם הפסח כיון דאינה ראויה לפסח לא נחתא לה קדוה"ג ותמכר שלא במום ולאחר הפסח שהיא לשלמים דהא אף מפריש מעות לפסחו ונתותרו ג"כ אזלי לשלמים וכיון שהיא עצמה ראויה לשלמים נחתא לה קדוה"ג והיא עצמה קרבה שלמים ואף בשעה שהקדישה קודם הפסח לא היתה ראויה ליקרב ולא נחתא לה אז קדוה"ג מ"מ כשנעשית אח"כ ראויה נחתא לה קדוה"ג א"כ מה שייך לומר על הוולד שלא יהא טפל חמור מן העיקר דאף האם כשנעשית אח"כ ראויה נחתא לה ג"כ קדוה"ג א"כ הוולד דראוי הוא נחתא ליה קדוה"ג ואין זה חמור מן העיקר ומש"ה קרב פסח דס"ל לר"ש בע"ח אין נדחין כדדייקינן שם בגמרא בתמורה (י' ע"ב) לבר פדא דס"ל דאין קדושה חלה על העוברין מוקמינן ההיא דכיצד מערימין על הבכור כו' בקדושת דמים והקשו בתוס' הא אמרינן שם דילדה ב' זכרים אחד יקרב עולה אלמא קדיש קדוה"ג ותי' כיון דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג ע"ש היינו דלאחר שנולד דאפשר אז לחול עליו קדוה"ג אמרינן מגו דנחתא כו' והנה יש לעיין דלקמן מקשינן מההיא דאקדיש וולד ויצא דרך דופן אלמא קדיש וולד וכתב רש"י ז"ל דהכא ליכא לתרוצי בקדושת דמים דאי קדושת דמים לא הוי עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם ע"ש וקשה אמאי לא עביד תמורה כשיצא דרך רחם הא כשנולד אמרינן מגו דנחתא כו']:
ונראה ביחיד שהפריש זכר לחטאתו דאמרינן בתמורה לר"ש דלא נחתא ליה קדוה"ג זהו רק קודם כפרה אבל לאחר כפרה נחתא ליה קדוה"ג וקרב עולה כיון דלר"ש הוא קדוש רק קדושת דמים א"כ לאחר שנתכפרו הבעלים אזיל לנדבה ואע"ג דס"ל לר"ש ה' חטאות מתות זה רק בגופה אבל בדמים מודה ר"ש כדאמרינן בתמורה דאם הפריש ב' ציבורי מעות ונתכפר באחד השני אזיל לנדבה וה"נ כיון דלא קדיש האי זכר קדוה"ג רק קדושת דמים לאחר כפרה אזיל לנדבה וכיון דהוא עצמו ראוי לעולה נחתא ליה קדוה"ג וקרב עולה כמו במפריש נקבה לפסחו דלאחר הפסח קרב שלמים דכל שנעשה אח"כ ראוי למה שהוא עומד נחתא ליה קדוה"ג וקרב דר"ש לי"ל דחויין בבע"ח:
הנה במפריש מעות לקרבן שעל המעות רק קדושת דמים וכשלוקח בהמה בעד הדמים היא קדושה קדוה"ג וכן קרבן שהומם ופדאו ולקח בדמיה בהמה אחרת או שמחלל הבע"מ על תמימה דקדשי קדוה"ג וקרבין למזבח יש לדון כיון שהן באין מכח קדושת דמים איך נעשה עליהן קדוה"ג והנה אפשר לומר שקדוה"ג בא מכח פיו כשלוקח בהמעות בהמה או כשמחלל בע"מ על תמימה מדין חילול נחתא רק קדושת דמים וקדוה"ג נחתא מכח פיו וכמו בלוקח במעות הלשכה קרבנות אף דהקדושה חלה עליהן במה שמחלל עליהן מעות הלשכה מ"מ יכול לקבוע בפיו לאיזה קרבן שיהיה דכל מה שאינו עושה החילול נעשה ע"י פיו אך ביומא ס"ג גבי שעיר המשתלח דמפקינן מקרא דפסול בו מחוסר זמן ומקשינן הא לא"ה הו"א דקדוש הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ומשנינן כגון שהומם וחיללו על אחר וכתב רש"י ז"ל דזה א"צ להגריל שהרי מכח הראשון בא ע"ש והכא איך חל על השני קדוה"ג דהכא אי אפשר לומר שהוא מכח פיו דבשעיר המשתלח לא מהני פה כלל דהא בעינן הגרלה דהגורל קובע ואין השם קובע וע"כ הכא החילול עצמו עושה על השני קדוה"ג ואיך עושה החילול קדוה"ג כיון דהבע"מ עצמו שחילל אין בו רק קדושת דמים וצ"ל נהי דהחילול עצמו עושה רק קדושת דמים מ"מ כיון דהשני תמים וראוי לקרבן אמרינן בו מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג, והנה בירושלמי פ"ב דנזיר אמרינן דתחת משמש לשון חילול ולשון תמורה ובקדשי מזבח שקדם הקדשן את מומן ואמר זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה היינו לחילול נתכוין וקדשה רק לדמים ולא קרבה בא לאכול בע"מ אומר לו לתמורה קדשה היינו שנתכוין לתמורה ולא לחילול ולא יצא הבע"מ לחולין ע"ש דס"ל להירושלמי דכשמחלל תמימה על בע"מ קדושה רק לדמים כמו הבע"מ עצמו ולא קרבה ויש לעיין מ"מ נימא על התמימה מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג ונראה כמו דאמרינן בבכורות י"ד בוולד בע"מ שקדם מומן להקדשן דהולדות נפדין תמימין ולא אמרינן בהו מגו דנחתא להו קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר א"כ ה"נ בפודה בע"מ אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר ולא נחתא ליה קדוה"ג דאף בפדיון אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאמרינן בזבחים מ"ט דמקשינן התם והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה נימא שלא יהא טפל חמור מן העיקר היינו כשפדה המעשר על כסף ואח"כ חילל הכסף על מה שלקח אין מה שלקח יכול להיות חמור מן המעשר הבא מכחו שלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש א"כ ה"נ כשפודה בע"מ אינו חל על הפדיון קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר ובעלמא כשפודה בע"מ ולוקח בהמה ומקריבה צ"ל להירושלמי שהוא מכח פיו, ובההיא דשעיר המשתלח שהומם וחיללו על אחר אפשר ג"כ לומר דקדוה"ג חייל עליו מכח פיו ואף דלא מהני קריאת שם בשעיר המשתלח הוא רק לקובעו לשם או לעזאזל אבל הכא שע"י חילול כבר י"ל קדושת דמים לעזאזל מה שמקדשו בפיו קדוה"ג אין זה קביעות לעזאזל שכבר הוקבע לעזאזל ושפיר חייל קדוה"ג ע"י פיו:
ובההיא דכריתות כ"ח במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני דאמרינן הואיל וידחה ידחה ודייקינן מינה ש"מ דיש דיחוי בדמים כתב רש"י ז"ל וא"ת הלא אין פדיון דמים לעוף ה"מ היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם ע"ש והקשה השמ"ק נימא מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג, והנה בשיטת רש"י ז"ל נראה לומר דזה דאשכחן דאמרינן מגו דנחתא כו' אף במידי דלא חזיא להקרבה הוא רק במפריש נקבה או בן ב' שנים שהוא ממין הראוי לקרבנו רק הוי פסול דבעינן תמות וזכרות וכן בעינן בן שנה ואשכחן פסולים דחייל עלייהו קדוה"ג וכמו רובע ונרבע כו' ה"נ על פסול נקבה או בן שתים חייל קדוה"ג אבל אם הפריש מין דאינו ראוי כלל לקרבנו לכ"ע לא חל קדוה"ג ומש"ה בהפריש קן לכבשתו לא חייל עליה קדוה"ג, והנה בנזיר (כ"ו ע"ב) אמרינן במעות סתומין דיפלו לנדבה דדוקא מעות אבל בהמה ה"ה כמפורשת ואמר ר"נ ל"ש אלא תמימה אבל בע"מ ה"ה כסתומה וכתבו התוס' דהאי בהמה תמימה לא מיירי בבהמה הראויה לנזיר אלא מיירי שהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו דבנזיר איל וכבש וכבשה בעינן וס"ל כרבנן במפריש נקבה לאשם אע"ג דאינו ראוי נחתא ליה קדוה"ג וכיון דנחתא להו קדוה"ג ובעי רעיה איכא שהייה וחיישינן שמא נתן לבו לפרש בתערובות ומש"ה הן כמפורשין ע"ש היינו דס"ל לתוס' דאף במפריש מין אחר לגמרי ג"כ אמרינן מגו דנחתא כו' אך רש"י ז"ל לא פי' שם כן וכתב דמיירי בבהמה הראויה לנזיר ע"ש ובירושלמי איכא פלוגתא בזה בהפריש שור אי הוי כהפריש בהמה או כהפריש מעות, והנה בעיקר מ"ש התוס' שם דס"ל כרבנן במפריש נקבה לאשם דנחתא ליה קדוה"ג נראה דבחנם כתבו כן דאפילו לר"ש במפריש נקבה לאשם דלא נחתא ליה קדוה"ג הכא שהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו על השלמים ודאי חייל קדוה"ג אף דנזיר מביא איל לשלמים מ"מ כיון דפר ושעיר כשרין לשלמי נדבה כי הפריש פר ושעיר לשלמיו חייל עליה קדוה"ג וגם כשר להקרבה רק דלא עלו לשם חובה וכן על העולה ודאי חייל קדוה"ג אע"ג דעולת נזיר כבש משום דפר ושעיר כשרין לעולת נדבה וכדאמרינן במנחות (מ"ח ע"ב) בשלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן היינו שהביא בן שתים כמ"ש בתוס' שם כשרין וכן אמרינן שם אשם בן שנה והביא בן שתים כו' פסולין ותעובד צורתן כו' אבל עולת נזיר ועולת יולדת כו' שהיו בני שתים כשרין כללו של דבר כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה כו' וההיא דהתם אתיא כר"ש כמ"ש תוס' תמורה (י"ט ע"ב) ד"ה אשם וא"כ ה"נ בהביא פר או שעיר לעולתו אף לר"ש כשר כיון דכשר בעולת נדבה ורק לא עלה לשם חובה א"כ בהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו על של עולה ושל שלמים ודאי אמרינן מגו דנחתא כו' ואי אפשר לפדותן בלא מום וא"כ צריך שהייה, והנה התוס' שם בסוף דבריהם פי' דאין הטעם כיון דאיכא שהייה חיישינן שמא פירשן רק דהלכתא דמעות סתומין יפלו לנדבה הוא רק במעות ולא בבהמה תמימה דלא חזיא לנזיר כגון פרים ושעירים רק בהמה בע"מ בכלל מעות כיון דחזי לדמי לאלתר אבל הנך כיון דצריך מום אינן בכלל מעות והלח"מ פ"ט דנזירות כתב דדעת הרמב"ם ז"ל כפי' זה של התוס' ע"ש אך נראה דא"א לומר כן דלהרמב"ם ז"ל אם הפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו של חטאת לא חל עליו קדושה כלל וכמו מפריש זכר לחטאת דס"ל דלא חלה עליו לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דהא לא עדיף מפריש פר ושעיר במקום שצריך כבשה ממפריש שעיר במקום שצריך שעירה וכתב בפ"א מהל' תמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדש כלל ואפילו קדושת דמים וכיון דשל חטאת לא נחתא ליה קדושה כלל אין זה מעות סתומין וע"כ הרמב"ם ז"ל יפרש כרש"י ז"ל דמיירי בבהמה הראויה לנזיר ומש"ה אינן כסתומין משום דמינכר איזה לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים ע"ש, (יש לחקור לר"ש דאשם בן שנה והפריש בן שתים לא נחתא ליה קדוה"ג מצורע מחוסר זמן בבעלים כגון בימי ספירו שהפריש אשם בן שנה רק כשיגיע זמן הקרבתו יהיה אז בן שתים אי נחתא ליה קדוה"ג אי אזלינן בתר שם החיוב וכיון דבן שנה ראוי למצורע וכיון דראוי לשם זה החיוב בשעת הפרשתו נחתא ליה קדוה"ג או בעינן שיהא ראוי להבעלים להתכפר בו וכיון דלבעליו אינו ראוי מעולם שהבעלים הם מחוסרי זמן וכשיגיע זמנן יהיה אז בן שתים לא נחתא ליה קדוה"ג]:
ג
כתב השמ"ק בכורות (י"ד ע"ב) על הא דאמרינן שם ומודה ר"ש בבע"מ מעיקרא כו' מ"ט כו' ז"ל וא"ת מאי בעי מ"ט דאין עושין תמורה הא הוי טעמא דאי משום למ"ד קרבן ששמו קרבן האי נמי לאו שמיה קרבן ואי למ"ד דילפינן ממעשר בהמה שקדוש קדושת מזבח זה שקדם מומן להקדשן לא קדוש קדושת מזבח וא"כ מאי בעי והא הוי טעמא משום הכי הוא וי"ל דכיון דהקדיש דמיו למזבח שפיר הוי קדושת הגוף לעשות תמורה כמו בע"מ שעושין תמורה כו' עכ"ל היינו דזה דבע"מ עושה תמורה הוא משום שדמיו למזבח והו"א דאף קדם מומן את הקדשן כן ומש"ה אצטריך קרא למעוטי, והנה לולי דברי השמ"ק נראה היה לומר דזה דבע"מ עושין תמורה אין זה מפני שדמיו עומדין למזבח רק משום דקודם היה ראוי למזבח והיה עליו קדוה"ג אף לאחר שהומם נשאר בו קדוה"ג לענין תמורה דהא חזינן דפסולי המוקדשין לאחר שנפדו ג"כ עושין תמורה אע"ג דדמיהן אין עומדין למזבח וע"כ משום שנשתייר בהן קדושה לענין תמורה מקודם ולהשמ"ק צ"ל דפסולי המוקדשין לאחר שנפדו דעושין תמורה כיון דקדושתה רק למיתה הוא גדר בפ"ע אבל זה דבע"מ עושין תמורה הוא משום דהדמים עומדין למזבח י"ל קדוה"ג לעשות תמורה והנה כשיטת השמ"ק דכל שי"ל קדושת דמים ודמיו עומדין למזבח י"ל קדוה"ג לעשות תמורה כן ג"כ דעת הרגמ"ה ז"ל כריתות (כ"ז ע"ב) גבי בהמה של ב' שותפין דאמרינן ש"מ בע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים וכתב ז"ל בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וההוא הקדש לא פשטה בכולה בהמה אלא בחציה ולא קדשה אלא לדמים וכי חזר ולקח חציה והקדישה קדושה לדמים ואינה קריבה ועושה תמורה דאפילו קדושת דמים עושה תמורה כדתנן בתמורה ומן בע"מ על התמורה עכ"ל ואע"ג דבהקדיש חציה לא היתה מעולם עומדת למזבח ומוכח דכל שי"ל קדושת דמים אף שמעולם לא היה לו קדוה"ג עושה תמורה חוץ מבע"מ מעיקרא דמיעטיה קרא וזה דס"ל לר"ש במפריש נקבה לאשם דלא נחתא ליה קדוה"ג וס"ל דאינו עושה תמורה אע"ג די"ל קדושת דמים צ"ל כמו דמיעט קרא בע"מ מעיקרו ה"נ נקבה לאשם שהוא ג"כ כמו בע"מ כמ"ש תוס' תמורה (ז' ע"א) ובהא פליגי דרבנן אזלי בתר שאר קרבנות וכיון דנקבה ראויה לשאר קרבנות ואינה להן כבע"מ וכיון די"ל קדושת דמים למזבח נחתא לה קדוה"ג לתמורה ור"ש אזיל בתר האי קרבן ולענין האי קרבן חשיב כבע"מ מעיקרו ולא נחתא ליה קדוה"ג לתמורה, והנה להשמ"ק דכל שהקדיש דמיו למזבח הוי קדוה"ג לתמורה ע"כ ג"כ לענין רעיה דהא זה בזה תלוי כדאמרינן בתמורה כ' שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב רק בבע"מ ל"ש זה שהרי מומו עמו א"כ כל קדושתו הוא רק לתמורה אבל שאר קדושת דמים כמו דנחתא להו קדוה"ג לתמורה ע"כ נחתא נמי קדוה"ג לרעיה ולפ"ז היינו נמי מה דאמרינן במפריש נקבה לעולה מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג והיינו קדוה"ג לרעיה ולתמורה ולכאורה מנ"ל זה דאמרינן מגו דנחתא ולפ"ז נפקא לן מבע"מ שעושין תמורה דגמרינן לה מקראי בתמורה (י"ז ע"ב) דכיון דדמיהן עומדין למזבח נחתא להו קדוה"ג לתמורה, והנה בתמורה ר"פ וולד חטאת גבי חטאות המתות אמרינן שאבדה ושנמצאת בע"מ אם משכפרו הבעלים תמות ואינה עושה תמורה ואם עד שלא כפרו הבעלים תרעה כו' ועושה תמורה וכתב רש"י ז"ל ועושה תמורה הואיל ודמיה עתידין ליקרב כו' היינו נמי דתלי בדמיה עומדין למזבח ובחטאות המתות זה דאין עושין תמורה הוא משום דאין דמיהן עומדין למזבח וכ"כ רש"י ז"ל במעילה ר"פ וולד חטאת ע"ש, והנה אמרינן בתמורה י"ז דיוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס כלאים וטרפה אין מקדישין לעשות תמורה ואפילו קדשה ואח"כ נטרפה אינה עושה תמורה ואמרינן שם הטעם כיון דטרפה אסורה באכילה הו"ל כבהמה טמאה ע"ש והנה לבד טעם זה י"ל כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ אין דמיו עומדין למזבח ומש"ה אינו עושה תמורה וזה דאצטריך לטעם דאסורה באכילה הוא רק לזה דאין תמורה חלה עליהן אם המיר בהמת קדשים בטרפה, והנה בחטאות המתות זה דאין עושין תמורה י"ל ג"כ הטעם משום דאסורין באכילה כדאמרינן בבכורות ט"ז ממפריסי הפרסה טמא וא"כ הוי כטרפה כמקדיש בהמה ואח"כ נטרפה דאינה עושה תמורה וא"כ א"צ לזה דאין דמיהן עומדין למזבח וא"כ אפילו אם יבטלו ב"ד דין חטאות המתות שיכולין ב"ד לבטלן כדאמרינן בירושלמי ספ"ק דשבת היינו דלענין שלא ימותו אלא ירעו כדאמרינן שם אף דדמיהן יהיו עומדין למזבח ג"כ לא יעשו תמורה מטעם זה (ונראה דהירושלמי שבת אזיל למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא אסורין באכילה מקרא דממפריסי הפרסה א"כ איך אפשר להם שירעו]:
והנה דעת הרשב"א ז"ל אינו כן וס"ל דקדושת דמים אינו עושה תמורה שכתב בקידושין גבי בהמה של ב' שותפין כו' דאמרינן שם ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים כו' דלא תלי זה בזה די"ל דיחוי מעיקרא בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדוה"ג דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה ע"ש, והשעה"מ הל' קרבן פסח כתב עליו שהם דברים תמוהים דהא בבהמה של ב' שותפין דאמרינן עלה יש דיחוי בדמים אמרינן נמי דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ע"ש אך נראה דלק"מ דזה בבהמה של ב' שותפין דעושה תמורה הוא לאחר שלקח אידך חציה והקדישה דאז נחתא לי' קדוה"ג דהא אמרינן דקרבה או לא דהוי דיחוי אבל קודם שלקח אידך חציו אינו עושה תמורה כדאמרינן בתוספתא פ"ק דתמורה והביאה הרמב"ם ז"ל פ"א דתמורה בהמה שחציה קדש וחציה חול אינה עושה ואינה נעשית תמורה ע"ש ולא משכחת לה בהמה חציה קדש וחציה חול אלא בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד מהם חציה דבלא"ה הרי פשטה קדושה בכולה וזה דאינה עושה תמורה אע"ג דחצי בהמה בעלמא עושה תמורה כמה שהוכיחו התוס' תמורה (כ"ו ע"א) ע"כ משום היכא דחציה קדש וחציה חול היא רק קדושת דמים וכמ"ש רש"י ז"ל (זבחים י"ב) יש דיחוי בדמים אעפ"י שאינה קדוה"ג כגון הכא שהקדיש חציה לא קדשה אלא לדמיה שהרי אי"ל חלק אלא בחציה ואין קדושה ראויה לפשוט בכולה על פיו ע"ש (ועיין בסי' שאח"ז סק"א] ושפיר דייקינן בגמרא יש דיחוי בדמים שהרי הדיחוי היה בשעה שלא היתה קדושה רק חציה ואז לא היתה רק קדושת דמים שהרי אז לא היתה עושה תמורה וזהו שכתב הרשב"א ז"ל והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדוה"ג כו' היינו לאפוקי בבהמה של ב' שותפין דקדוה"ג חיילא אח"כ והדיתוי היה בדמים:
סימן ב - פשטה קדושה בכולה
א
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עירוכין הי"ד המקדיש בהמה תמימה לדמיה ה"ז נתקדש גופה הקדיש אחד מאבריה לדמיו ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח ה"ז ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה כו' והקשה הכ"מ שם הא האיבעיא דרבא בתמורה י"א בהקדיש אבר לדמיו מהו הוא רק למ"ד דאמרינן בקדוה"ג פשטה קדושה בכולה ואיבעי' לן אם גם בקדושת דמים כן אי אמרינן תרי מגו אבל הרמב"ם ז"ל דפסק דלא אמרינן במקדיש אבר פשטה קדושה בכולה א"כ כ"ש בקדושת דמים וכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דהאיבעיא דרבא לכ"ע בעי לה דאע"ג דלר"מ ור"י כי אמר רגלה ש"ז עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדוה"ג דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מ"ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעיא אי אמרינן מגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ע"ש ופירושא דהאי מילתא דלהתפשט בכולו אפשר רק מה שיש על אותו אבר אבל כיון דעל אותו אבר שהקדיש ליכא שם עולה ל"ש שתתפשט ותהיה עלה שם עולה שהרי זה הוא שם חדש ובאבר שהנשמה תלויה בו איכא שם עולה עלה ושייך התפשטות אבל במקדיש אבר לדמיו היינו שהתנדב האבר לדמי עולה שלמה א"כ אותה הקדושה ראויה להתפשט בכל הבהמה ותהא כולה לדמי עולה, והנה בתמורה שם בעי רבא הקדיש אבר מהו בגיזה וכתב השמ"ק דלר"י קא מיבעיא ליה דאמר לא פשטה קדושה בכולה מהו אותו אבר בגיזה כו' ע"ש היינו דהאיבעיא הוא רק באותו אבר אי מותר בגיזה או לא אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהל' מעילה הי"ג הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לב"ה בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה כו' ע"ש ויש לעיין אמאי תהא אסורה כולה בגיזה ועבודה הא לא פשטה קדושה בכולה כמ"ש הרמב"ם ז"ל וי"ל בזה ב' דרכים חדא דאף במקדיש אבר אחד זה דלא פשטה קדושה בכולה הוא רק דאין כולה עולה אבל קדושה לענין גיזה תפוס בכולה ועוד י"ל דלעולם בכל הגוף ליכא קדושה כלל רק היכא דגוזז במקום אחד מן הבהמה חשיב גיזה על כל הבהמה שהרי גוזז הבהמה ומש"ה חשיב גיזה אף על האי אבר שהקדיש, והנה בהא דאיבעי' לן הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופשטינן מההיא דלא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים ודחינן דהתם לא נחתא ליה קדושה הכא נחתא ליה קדושה ופי' רש"י ז"ל משום דשותפות עכו"ם פוטר מן הבכורה אבל התוס' הקשו ע"ז הא אמרינן בבכורות דאף למ"ד שותפות עכו"ם אינו פוטר ג"כ מותר בגיזה ופי' דזה דאמרינן התם לא נחתא ליה קדושה היינו ליקרב אבל הרגמ"ה כתב שם ז"ל ה"נ שלו ושל אחרים היא דחד אבר מינה הוא דקדיש ושאר הגוף דחולין היא א"ל התם לא נחתא ליה קדושה בכולה דחציה דעכו"ם היא וחלק עכו"ם לא קדיש הכא דכולה שלו הויא נחתא קדושה בכולה ואסורה כולה בגיזה עכ"ל היינו דמפרש נמי כהרמב"ם ז"ל דכולה אסורה בגיזה ומפרש נמי אליבא דמ"ד דשותפות עכו"ם אינו פוטר כהתוס' רק הנ"מ דהתם קדוש רק חלק של ישראל והכא נחית קדושה בכולה וכן בשמ"ק לחד גירסא גרסינן שם התם לא נחתא ליה קדושה בכולה בהמה הכא נחתא ליה קדושה בכולה בהמה ע"ש ואע"ג דהאיבעיא הוא ע"כ למ"ד דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכמ"ש השמ"ק שם דאי פשטה קדושה בכולה ליכא למיבעי כלל ונראה מזה כהדרך הראשון שכתבנו בדעת הרמב"ם ז"ל דנהי דלא פשטה קדושה בכולה למהוי כולה עולה מ"מ נחתא ליה לכולה קדוה"ג לענין איסור בגיזה ועבודה ואע"ג דאמרינן ברגלה ש"ז עולה דהשאר ימכר ודמיו חולין מ"מ לענין גיזה ועבודה יכול להיות קדוה"ג בכולה וכמו פסה"מ לאחר שנפדו אע"ג דחולין להמכר לענין גיזה ועבודה קדושין והטעם דקדוה"ג לענין גיזה ועבודה נחתא בכולה אבל למהוי כולה עולה לא הוא כמ"ש הכ"מ דא"א להתפשט ולהיות ע"י זה שם חדש ועל אבר אחד ליכא שם עולה א"א להתפשט ולמהוי כולה עולה דאפשר להתפשט רק מה שיש על אותו אבר אבל קדוה"ג לענין גיזה ועבודה כיון דזה יש על אותו אבר יכול זה להתפשט בכל הבהמה וכמו דקדושת דמים יכולה להתפשט בכל הבהמה, והנה הדרך השני שכתבנו להרמב"ם ז"ל דמש"ה אסורה כולה בגיזה משום דכגוזז במקום אחד חשיב גיזה על כל הבהמה ואף על אותו אבר אי אפשר לומר כלל דהא אמרינן בחולין קל"ה דאם הקדיש בהמה למזבח חוץ מגיזותיה מותר לגוזזה אם לא תכחוש ע"י זה ולא תהיה פשטה קדושה בכולה ועיין במהרש"א ומהרש"ל ז"ל שם] אלמא דאיסור גיזה ליכא רק היכא דהגיזה עצמה קדושה א"כ הכא שלא הקדיש רק אבר אחד אמאי תהא כולה אסורה בגיזה וע"כ כמה שנראה מהרגמ"ה דלענין גיזה נחתא קדושה לכל הבהמה אך אף עמ"ש הרגמ"ה דנחית איסור גיזה לכל הבהמה יש ג"כ לעיין מההיא דחולין שם דאמרינן דמש"ה בקדשי מזבח שהקדיש חוץ מגיזה וכחשה אסור לגוזזה משום דפשטה קדושה בכולה היינו דפשטה אף על הגיזה כמ"ש רש"י ז"ל ואמרינן שם ואפילו לר"מ דאמר ברגלה ש"ז עולה אין כולה עולה הנ"מ מקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אבל מקדיש אבר שהנשמה תלויה בו קדשה ע"ש וקשה ל"ל משום דהוי אבר שהנשמה תלויה בו תי"ל דלענין איסור גיזה אף לר"מ פשטה בכולה אף במקדיש אבר אחד מיהו י"ל דמקדיש אבר אחד שאני כיון דשייך איסור גיזה עליו יכול זה להתפשט בכל הבהמה אבל במקדיש חוץ מגיזותיה דל"ש במה שהקדיש שום גיזה ל"ש שתתפשט א"כ ע"כ צריך שתתפשט איסור גיזה עם כל קדושת הגוף של הבהמה ולזה בעינן שיהא אבר שהנשמה תלויה בו:
והנה בתמורה שם גבי האומר רגלה ש"ז עולה למ"ד אין כולה עולה אמרינן יכול תצא לחולין ת"ל יהיה בהוייתה תהא ופי' רש"י ז"ל יהיה קודש ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההוא בהמה לשם חולין אלא תמכר כולה כו' היינו דקרא אתי שההוא אבר לא נפיק לחולין וממילא צריך למוכרה לחייבי עולות אך הרגמ"ה כתב בעירוכין ה' יכול תצא שאר הבהמה לחולין בהוייתה תהא בקדושתה תהא ע"ש היינו דקרא אתי דאף שאר הבהמה אינה יוצאה לחולין ובזה הרגמ"ה לשיטתיה דכל מה שאפשר להתפשט מתפשט לכ"ע רק שמחוסר קריאת שם עולה על השאר דבזה לא אמרינן פשטה אבל קדושה כגון גיזה ועבודה מתפשטת בכולה וגם לזה שצריכה כולה להיות עולה כמו האבר ג"כ מתפשט רק שצריך עדיין קריאת שם:
הנה בתמורה בהאיבעיא דרבא הקדיש אבר לדמיו מהו כו' כתב רש"י ז"ל מי אמר לר' יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה קדוה"ג הואיל והיא גופה חזיא לעולה ל"ל למוכרה כו' הלכך בע"כ קדשי קדוה"ג ע"ש היינו דתחילה אנו אומרים מגו דתפשוט קדושת דמים בכולה ואח"כ אמרינן מגו דנחתא כו' נחתא נמי קדוה"ג אבל איפכא לא וכבר עמד בזה הלח"מ פ"ה מהל' עירוכין וכתב דמלשון הש"ס מי אמר כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה לא נראה כפי' רש"י ז"ל אלא אדרבא מעיקרא אמרינן מגו דנחתא כו' והדר אמרינן מגו דפשטה ע"ש אך גירסת השמ"ק בתמורה שם הוא ממש כרש"י ז"ל דמתחילה אמרינן מגו מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולא ע"ש, והנה בעירוכין ה' באומר ראש פרה זו הקדש דאין להקדש אלא ראשה ומוקמינן לה בקדשי מזבח ופרכינן ולפשוט קדושה בכולה ומתרצינן הא בקדוה"ג הא בקדושת דמים ומקשינן והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ל"ק הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר ומקשינן חד אבר נמי איבעיא לן דבעי רבה הקדיש אבר לדמיו כו' וכתב הרגמ"ה הא בקדוה"ג הא בקדושת דמים אי אקדשיה לראש בהמה בקדושת דמים למזבח שימכר ויקח בדמיו קרבן למזבח ודאי אי"ל אלא ראשה דאפשר למכור הראש לבדו אבל אי אקדשיה קדוה"ג ליקרב הוא עצמו למזבח הוא ואי אפשר לחלוק הראש מן הגוף פשטה קדושה בכולה כו' ולבתר הכי דמקשינן בגמרא הא אמר מר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ומשנינן הא בכולה כו' כתב הא דאקדשה כולה לקדושת דמים קדשה קדוה"ג הא דאקדיש חד אבר לא קדיש קדוה"ג ולבתר הכי על ההיא דבעי רבה הקדיש אבר לדמיו מהו כו' כתב מי קדש קדושת דמים או קדוה"ג כו' ע"ש היינו דמפרש האיבעיא דרבה בהקדיש אבר לדמיו אי קדיש קדוה"ג ולא כמ"ש הלח"מ שם דחד מגו ודאי אמרינן היינו מגו דנחתא קדושת דמים להאי אבר נחתא ליה קדוה"ג והספק רק אי אמרינן ג"כ מגו השני דפשטה קדושה בכולה וכן על הא דאמרינן הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר כתב הרגמ"ה דאי אקדשה לכולה קדושת דמים קדשה קדוה"ג ואי אקדיש חד אבר לא קדיש קדוה"ג היינו ג"כ דבחד אבר לא אמרינן מגו דנחתא כו' ולפי' הלח"מ שם כל השקלא וטריא בההיא דעירוכין היא רק אי פשטה קדושה בכולה אבל ראשה ודאי קדיש קדוה"ג ע"ש ולפי' הרגמ"ה הוא כן דבחד אבר ל"ש מגו דנחתא כו' רק אי אמרינן בהקדיש חד אבר לדמיו תרי מגו א"כ קדיש כולה קדוה"ג אבל אי תרי מגו לא אמרינן ליכא קדוה"ג על האבר כלל דעל אבר אחד לא אמרינן מגו דנחתא כו' וא"כ לא אמרינן בחד אבר מגו דנחתא כו' בלא מגו דפשטה כו' וכן ס"ל דלא אמרינן פשטה כו' בקדושת דמים אי לא אמרינן נמי מגו דנחתא כו' וכמ"ש הרגמ"ה דבקדושת דמים לא אמרינן פשטה כיון דאפשר למכור הראש לבדו וא"כ להרגמ"ה בהקדיש אבר לדמיו הני תרי מגו שייכי בהדי הדדי דאי לא אמרינן תרי מגו אפילו חד מגו נמי לא אמרינן ובהקדיש ראשה של פרה לדמיה אינו קדוש רק ראשה קדושת דמים ולפ"ז להרגמ"ה ל"ש לומר איזה מגו אמרינן קודם דמגו אחד בלא השני אין אומרים כלל וא"כ אמרינן הני תרי מגו בב"א, והנה להרגמ"ה אתי שפיר התוספתא פ"ק דתמורה דבהמה חציה קדש וחציה חול לא עושה ולא נעשית תמורה ואמאי אינה עושה תמורה הא חצי בהמה עושה תמורה כמה שהוכיחו התוס' (תמורה כ"ו) וע"כ הטעם דחציה קודש וחציה חול היינו בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד מהם חציה דבאידך גווני לא משכחת לה בהמה חציה קודש וחציה חול כדאמרינן בקידושין ז' וכה"ג לא חל על הבהמה רק קדושת דמים וכדאמרינן בקידושין שם ש"מ יש דיחוי בדמים ומש"ה אינה עושה תמורה ומוכח דלא אמרינן על חציה מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדוה"ג וכהרגמ"ה דהני תרי מגו שייכי להדדי ואי לא אמרינן פשטה ה"נ לא אמרינן מגו דנחתא כו' ובבהמה של ב' שותפין כיון דאי אפשר לומר פשטה לא אמרינן נמי מגו דנחתא דעל חצי בהמה לא אמרינן מגו דנחתא כו' ורק אח"כ כשחזר ולקח אידך חציה והקדישה דאז קדשה כולה אמרינן מגו דנחתא כו' וקדשה כולה קדוה"ג ואז עושה תמורה:
והנה בקידושין שם דאמרינן דבאבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע אמרינן פשטה פי' בתוס' ר"י הזקן משום כיון שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דעתיה להקדיש את כולה ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהא אמרינן בחולין קל"ה במקדיש חוץ מגיזה וכחשה דפשטה קדושה בכולה משום דהוי אבר שהנשמה תלויה בו ע"ש והתם אי אפשר לומר דדעתיה אכולה דהא פירש להדיא חוץ מגיזה וכחשה וכן יש לעיין מהא דאמרינן אין ממירין אברים בשלמין ואמרינן בחולין ס"ט משום דמקשינן תמורה למעשר מה מעשר אינו נוהג באברים כו' והתוס' תמורה כ"ו הוכיחו דאף באבר שהנשמה תלויה בו לא מהני תמורה ואע"ג דבהקדש מהני בתמורה לא מהני ומשום דמקשינן תמורה למעשר ע"ש ולר"י הזקן מה שייך לומר מה מעשר אינו נוהג באברים אף תמורה כו' הא כיון דמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דעתיה אכוליה א"כ אין זה באברים כלל, והנה בזה אפשר לומר דתמורה שאני נהי היכא שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דעתיה להקדיש כל הבהמה מיהו בתמורה לא אזלינן בתר דעתו כלל דהא תמורה בטעות ג"כ תמורה כדאמרינן בתמורה י"ז ולרש"י ז"ל שם אפילו היה בעל מחשבות אף שלא היה דעתו כלל על מה שמוציא בפיו ג"כ מהני דבתמורה לא אזלינן בתר דעתו כלל אלא מה שמוציא בפיו א"כ כיון שהוציא בפיו רק אבר שהנשמה תלויה בו אף אם דעתו אכולה ואף שהכל יודעים שדעתו אכולה הא התם ג"כ הכל יודעים שהוא בעל מחשבות ולא היה בדעתו לעשות תמורה מ"מ אזלינן אחרי הוצאת פיו והכא הרי הוציא בפיו רק אבר ותמורה אינה נוהגת באברים כמו במעשר אך יש לגמגם בזה כי אפשר דזה דלא אזלינן בתר מחשבתו הוא רק לחומרא ולא לקולא:
והנה לפי מה דאמרינן בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה כו' דש"מ יש דיחוי בדמים דלא קדשה אלא קדושת דמים וכתב רש"י ז"ל בזבחים י"ב דכיון דא"א לפשוט הקדושה בכולה לא אקדשה אלא לדמים ע"ש א"כ למ"ד דלעולם לא אמרינן פשטה כו' במקדיש אבר כיון דאין הקדושה ראויה להתפשט א"כ לא קדשה רק קדושת דמים א"כ הו"ל מקדיש אבר לדמיו ובמקדיש אבר לדמיו הוא איבעיא דרבא א"כ קשה להרמב"ם ז"ל דס"ל דהאיבעיא דרבא הוא למ"ד דלא אמרינן פשטה הא לעולם כי מקדיש אבר כיון דלא אמרינן פשטה הוא לדמיו ונראה דבמקדיש אבר אף אי לא פשטה ג"כ מקדישו לקדוה"ג ולא לדמים היינו לענין דתמכר לצורכי עולות ורק בבהמה של ב' שותפין דהחצי השני אינו שלו וא"א לו למוכרו לצורכי עולות התם אמרינן דהקדישה רק קדושת דמים:
ב
בתמורה י' פליגי בר פדא ור"י אי קדושה חלה על העוברין ויש לעיין לבר פדא כיון דס"ל עובר ירך אמו כדאמרינן בגמרא אמאי אין קדושה חלה על העוברין אדרבה כי מקדיש עובר הוי כמקדיש אבר ולפשוט קדושה בכולה, ונראה לומר דזה דאמרינן פשטה הוא רק מאבר המעכב בקרבן אבל עובר נהי דירך אמו הוא מ"מ הרי א"צ הבהמה להיות דוקא מעוברת ומאבר שאינו מעכב בקרבן לא אמרינן פשטה, והנה כיוצא בו כתב השמ"ק תמורה (י"א ע"ב) גבי הקדיש עורה מהו בעבודה כו' וז"ל צ"ע לר"י הקדיש עורה מהו שתקדיש כולה דדילמא דוקא רגל שראויה להקרבה אבל עור לא ותהיה האיבעיא אפילו לר' יוסי ע"ש, והנה ז"ש ותהיה האיבעיא אפי' לר' יוסי בחנם כתב כן דעור הוא אבר שהנשמה תלויה בו דגלודה היא טרפה ולכ"ע אמרינן פשטה ומדאיבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה מוכח דמעורה לא אמרינן פשטה וכסברת השמ"ק משום דבעינן רק דומיא דרגל דראויה להקרבה והנה מוכח מזה דלאו מכל אברים אמרינן פשטה והנה עובר שהוא שליל י"ל מעלה על העור דשליל הוא גופא דזבחא כמ"ש תוס' זבחים ל"ה אך יש גם מעלה בעור מבשליל דעור מעכב בקרבן ושליל אינו מעכב, והנה לבר פדא זה דשיירו לעובר אינו משוייר דעובר ירך אמו אע"ג דשיירו בפירוש ג"כ קדוש נראה דזה ג"כ אינו משום דפשטה קדושה בכולה רק קדושתו של העובר הוא משום וולדות קדשים כמ"ש רש"י ז"ל שם י' ע"ב) דכיון דעובר ירך אמו ולא קא חשיב כבהמה בפ"ע י"ל דין וולדות קדשים ולמ"ד במעי אמן הן קדושים קדוש הוולד לאלתר ולמ"ד בהוייתן הן קדושין קדיש הוולד כשיולד ע"ש ואדרבה מזה מוכח דאינה מדין התפשטות ולא אמרינן על העובר התפשטות אף אם הוא ירך אמו דאל"כ אמאי לא קדיש הוולד לאלתר מדין התפשטות ואמאי לא קדיש אלא בהוייתו והטעם דעל וולדות אף שהן ירך אמן נתנה תורה דין מיוחד של קדושת וולדות ותלי אי במעי אמן הן קדושין או בהוייתן ולפ"ז ל"ק קושית הקצה"ח סי' ר"ט להשיטות דעובר חשיב דבר שלב"ל לר"י דס"ל בתמורה דאם שיירו משוייר הא אין אדם משייר דבר שלב"ל ע"ש אך באמת זה דלא קדוש העובר אין זה מחמת שיורו רק דהעובר לעולם אינו בכלל הקרבן ואף לבר פדא דשיירו אינו משויר קדוש רק מדין וולדות קדשים וכ"ש לר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו וחשיבי כב' בהמות זה דלא קדיש הוולד אינו מדין שיור אדרבה כשהקדיש את כולה הוי מקדיש ב' בהמות והם ב' קרבנות כדאמרינן בגמרא שם דרצה מתכפר בה רצה מתכפר בוולדה ואם לא הקדיש העובר הקדיש רק קרבן אחד ואין זה מדין שיור דזה שייך רק היכא שהם דבר אחד וצריך לשייר אבל הכא בתורת קרבן אחד א"י להיות הוולד קדוש כלל, הנה בתמורה י"א איבעי' לן היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד וולדות קדשים בהוייתן הן קדושין מי הוי חולין בעזרה או לא וכתב שם הרגמ"ה ושחטה בפנים מהו מי מיחייב משום עובר ולמ"ד וולדי קדשים בהוייתן הם קדושים בשעת לידתן ולא במעי אמן הם ה"נ מי אמרינן האי לא הוי חולין אלא משעת הויית לידתן או דילמא גבי חולין אפילו ממעי אמן הוי חולין וליחייב עכ"ל ולכאורה דבריו אינן מובנים דמה שייך דאי וולדות קדשים בהוייתן הם קדושין ולא במעי אמן גם תורת חולין לא נחתא להו ונראה דה"פ דלמ"ד דבהוייתן הן קדושין ולא במעי אמן הוא משום דעל עובר ל"ש קדושה משום דהוי דבר שלב"ל א"כ כמו דלא נחתא ליה תורת קדושה ה"נ לא נחתא ליה תורת חולין דהוי דבר שלב"ל ותורת חולין נחתא עליו נמי רק כשיולד א"כ ל"ש ביה חולין בעזרה או דילמא דלא חשיב העובר כדבר שלב"ל ורק קדושה אי אפשר לחול עליו אבל תורת חולין נחתא ליה:
אמרינן בתמורה י"א באומר רגלה ש"ז עולה לר"מ ור"י דלא פשטה קדושה בכולה תמכר לצורכי עולות ומקשינן הא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר ומשנינן באומר הרי עלי עולה בחייה והקשו התוס' (עירוכין ה') אמאי לא משני באומר רגלה ש"ז עולה לפטור עולתו של פלוני ע"ש והנה נראה היה לומר דבכה"ג לא הוי פליגי ר"י ור"ש דפשטה קדושה בכולה כיון דאינו מקדיש רגלה בשבילו רק לפטור עולתו של פלוני א"כ אין זה קרבנו אלא קרבן של אחרים ואיך תתפשט הקדושה על בהמתו וכמו דאמרינן בקידושין בבהמה של ב' שותפין והקדיש אחד חציה דא"א להתפשט הקדושה בשל אחרים ה"נ הוי להפך כיון שהקדיש בשביל אחרים והוי רגלה קרבן של אחרים איך תתפשט הקדושה מקרבן של אחרים על בהמתו ומדברי התוס' נראה דאזלינן בתר המקדיש ולא בתר בעל הקרבן וכיון שהוא המקדיש אפשר שתתפשט הקדושה על בהמתו אך צ"ע דמ"מ הא לא דמיא הכא לשאר התפשטות דכל שהוא מקדיש בשביל אחרים לבד שנעשה הקדש הוא ג"כ נותן מתנה לחברו שיהא קרבן של חברו לפטור בו עולתו ונהי דנותן לו רגלה של בהמה לפטור עולתו איך אפשר שבע"כ תנתן כל הבהמה לחברו הא לזה ל"ש התפשטות וכ"ש לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וקדשים שחייב באחריותן הם ממונו ממש וא"כ לפטור עולתו של פלוני שהוא קדשים שחייב באחריותן הוי נותן לו מתנה ממש ועל מתנה ל"ש התפשטות א"כ איך פליג ר"ש הכא שתהא כולה עולה א"כ אי אפשר לאוקמא דמיירי בכה"ג שהקדיש לפטור עולתו של פלוני:
והנה בעיקר לר"מ ור"מ באומר רגלה ש"ז עולה דאין כולה עולה ואמרינן דתמכר לצורכי עולות יש לעיין אמאי לא תהוי דיחוי וכמו בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה וחזר ולקח והקדישה דקדישה ואינה קריבה משום דיחוי וכתב רש"י ז"ל בזבחים משום הואיל ובתחילת הקדישה לא נראה להקריב דחציה היה חולין א"כ ה"נ בהקדיש אבר כיון דבתחילת הקדישה לא היתה ראויה להקריב דהשאר היה חולין א"כ נדחית והא הכא לר' יהודה קיימינן דס"ל בע"ח נדחין, ונראה לפמ"ש התוס' זבחים י"ב דחידוש של ר' יוחנן דבע"ח נדחין אע"ג דאיכא תנאי דס"ל כן הוא דאף דבידו ליקח חלק חברו אפ"ה הוי דיחוי ע"ש ואע"ג דקי"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי צ"ל דהכא חשיב רק בידו קצת דהא תלי נמי בדעת חברו ומש"ה ס"ל לר' יוחנן דהוי דיחוי וא"כ י"ל בהקדיש אבר אחד דכמו שראוי להמכר לצורכי עולות ה"נ הוא עצמו יכול להקדיש המותר ויהא קרב וזה הוי בידו לגמרי וכיון דבידו שיהא ראוי להקרבה אין זה דיחוי:
והנה התוס' בקידושין כתבו דמש"ה קתני בהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה וחזר ולקחה כו' ולא קתני ב' שותפין שהקדיש כ"א חציו משום דבעי למתני ועושה תמורה ושותפין אין ממירין ע"ש ונראה מדברי התוס' דזה דאמרינן דנדחה הוא אפילו בהקדיש כ"א חציו ויש לעיין הא אמרינן הכל בא בשותפות חוץ ממנחה וע"כ שהקדיש כ"א חציו וא"א לומר דמיירי שהקדישו שניהם בב"א דלא היתה שעה אחת בדיחוי דהא קי"ל דא"א לצמצם וכדמקשינן בשבועות גבי כפרו שניהם בב"א הא א"א לצמצם והכא ל"ש מה דמשנינן התם דכפרו כ"א בתוך כדי דיבור ש"ח דהא במקדיש תוך כ"ד לאו כדיבור דמי א"כ הו"ל לעולם דיחוי וצ"ל דמיירי רק בכה"ג שהפרישו כ"א מעות לעולתו ואח"כ לקחו בהמה בשותפות דבב"א נתחללו המעות על הבהמה וקצת דחוק:
יש לחקור באומר רגלה ש"ז עולה דתמכר לצורכי עולות והיינו למי שאמר הרי עלי עולה בחייה לאח"כ כשמקריבין אותה איך דינן בנסכים אי הוי כשאר קרבן שותפים דנסכיה באה משל שניהם או שאני התם דלכל אחד חציה ושניהם שותפין בשוה משא"כ הכא דזה מקריב רק רגלה וזה כל הבהמה, עוד יש לחקור במקדיש אבר לתודה למ"ד דפשטה קדושה בכולה אי טעונה לחם דהא אמרינן בפ' התודה דרק התודה שמתכפר בה טעונה לחם היינו התודה שנדר או נדב וכיון שהוא לא נדב אלא אבר אחד והשאר קדוש ממילא אין השאר מחייבו בלחם ואבר אחד של תודה אי שייך שתחייבו בלחם, עוד יש לחקור בהקדיש אבר או בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה וילדה אי קדוש הוולד מדין וולדות קדשים כיון דעל האם ליכא קדושה גמורה, והנה בהקדיש רק אבר אחד ודאי נראה דל"ש שיהא הוולד קדוש מיהו בשהקדיש חציה אפשר דהוולד נמי חציו קדש ואי נימא כן יש לחקור בשהקדיש חלקו וחזר ולקח חציה השני ולא הקדישה דלאחר ההקדש לא אמרינן פשטה כמ"ש תוס' גיטין מ"ג ואח"כ ילדה אי הוולד קדוש לגמרי מדין פשטה כיון דבהוולד הוא תחילת הקדישה וכיון דכל הוולד שלו אפשר להתפשט בכולו אך אפשר דהתפשטות שייך רק בקדושה הבאה ע"י פיו אבל בקדושה הבאה מאליה כגון וולדות קדשים ל"ש התפשטות כלל:
ג
כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו ממעה"ק היה מחויב חטאת ואמר בהמה זו חציה חטאת וחציה עולה או שלמים תמות ע"ש דמפרש ההיא דתמורה כ"ו במחויב חטאת ולא כרש"י ז"ל דמיירי בשאינו מחויב חטאת ומש"ה תמות ולא כהתוס' דמיירי בתמורת חטאת וכתב הכ"מ הטעם דתמות משום דא"א להתכפר בה משום דחציה עולה וחטאת לאו בת רעיה היא מש"ה תמות ע"ש ויש לעיין טובא דאמרינן שם בגמרא בהמה חציה עולה וחציה חטאת תקרב עולה דברי ר"מ משום דס"ל תפוס לשון ראשון והוי כולה עולה דפשטה קדושה בכולה רי"א תמות משום דס"ל דאף בגמ"ד אדם נתפס ואמרינן ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות ומקשינן ושוין מני ר"מ פשיטא כו' ולהרמב"ם ז"ל קשה כיון דהטעם שתמות הוא רק משום דרק חציה חטאת וא"א להתכפר בה הא כשאמר חציה חטאת וחציה עולה לר"מ דתפוס לשון ראשון הוי כולה חטאת וכמו באומר חציה עולה וחציה חטאת דכולה עולה א"כ אמאי תמות ונראה לומר דאפילו למ"ד דאמרינן פשטה קדושה בכולה ובאבר שהנשמה תלויה בו דלכ"ע אמרינן פשטה וקריבה לגבי מזבח הוא רק בעולה אבל בחטאת כיון דבעינן הפרשה לשם חטאת ולאותו החטא כיון שהוא הפריש רק חציה וחציה השני נתפשטה מאליה א"כ ליכא בה הפרשה על החטא וא"א להתכפר בהחצי השני ומש"ה תמות, והנה לפ"ז במקדיש אבר לחטאת הוי איפכא אי בעלמא אמרינן פשטה קדושה בכולה בחטאת אינו ראוי להתכפר בו כלל דבמה שנתפשט ליכא הפרשה לחטאו אבל אי בעלמא לא אמרינן פשטה בחטאת יכול להקדיש אח"כ השאר ולהקריבה אך אפשר כיון שאם תתפשט יהיה זה גורם שלא תהא ראויה להקרבה באופן זה לא אמרינן התפשטות ולכ"ע בחטאת אין הקדושה מתפשטת יותר ע"מ שהקדיש ולפ"ז ה"נ במקדיש אבר או חציה לאשם דלא אמרינן ביה פשטה כיון דבעינן הפרשה לשם חטא ובדבר שבא לכפרה כגון חטאת ואשם כיון דאינו בא בנדר ונדבה לא אמרינן פשטה דמה שנתפשט לא עדיף מנדר ונדבה והנה להרמב"ם ז"ל דחציה חטאת וחציה עולה תמות משום האי חציה חטאת דא"א להתכפר בה ולאו בת רעיה היא ואף דדין מיתה הוא רק על חציה של חטאת ועל השאר ליכא דין מיתה מ"מ אמרינן דמתה ויש לחקור במקדיש רק אבר אחד לחטאת כיון דאינו ראוי להקריב אי אמרינן ג"כ דבשביל אותו אבר יהיה דין מיתה על כל הבהמה]:
ובאומר בהמה זו חציה אשם וחציה עולה יש לדון כיון דחציה חטאת וחציה עולה תמות א"כ באשם כה"ג תרעה דכל שבחטאת מתה באשם רועה א"כ חציה אשם אזיל לנדבה דהיינו לעולה וכיון דחציה השני הוא ג"כ עולה א"כ עתה היא כולה עולה אם היא עצמה קריבה למזבח בלא רעיה דהכא ל"ש גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה דאף לפני כפרה היא לעולה ואפשר כיון שחציה היא נדבת ציבור וחציה עולת יחיד אי ציבור ויחיד יכולין להביא קרבן בשותפות, וכן באומר על בהמה חציה תמורת עולה זו וחציה תמורת עולה זו יש לדון אי קריבה לגבי מזבח שהרי כולה עולה או אפשר דרק בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה וחזר ולקח והקדישה למ"ד אין בע"ח נדחים קריבה אע"ג דהקדישה לחצאין דהתם גמר אח"כ לההקדש הראשון דמתחילה הקדיש רק חציה ועתה גמר הקדישה והוי קדושה אחת ועולה אחת אבל בבהמה זו חציה תמורת עולה זו וחציה תמורת עולה אחרת דבעולה ושלמים כה"ג הוי חציה עולה וחציה שלמים אף בעולה ועולה ב' הקדשות וב' עולות הן דהרי חציה המיר בעולה זו וחציה בעולה אחרת א"כ נתן עליהן ב' קדושות וכן בחציה עולה וחציה אשם דהאשם ניתק לעולה הן ב' עולות ואפשר כמו חציה עולה וחציה שלמים אינה קריבה ה"נ אם חציה עולה זו וחציה עולה אחרת וצ"ע בזה:
הנה אמרינן בתמורה כ"ו בבהמה חציה עולה וחציה שלמים דתרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים והנה יש לדון אמאי לא תקרב כמו שהיא ואין לומר דחציה לאו בהמה מקרי ואינה ראויה לקרבן הרי כתבו התוס' שם דאע"ג דאין ממירין באברים ואף באבר שהנשמה תלויה בו משום דבעינן בהמה בבהמה אבל חציה עושה תמורה דחציה בהמה מקרי ע"ש, ואפשר לומר משום דחסר בשיעור דבעינן בהמה שלמה שתהא עולה וחציה חסר בשיעור וכמו מנחה של חצי עשרון, והנה אמרינן בתוספתא פ"ג דתמורה חציה עולה וחציה שלמים שחטה תעובד צורתה ויוצא לבית השריפה ע"ש ואי פסולו משום חסרון בשיעור א"כ פסולו קודם שחיטה ואין פסולו בקדש ואינו בשריפה וכ"ש דל"ש ביה עיבוד דזהו דוקא בדבר שאין פסולו בגופו, ע"כ נראה דאין זה משום חסרון בשיעור דלא בעינן דוקא שיהא שם קרבן על כל הבהמה, והנה בעירוכין ה' באומר ראשה של פרה זו הקדש דאין להקדש אלא ראשה ומקשינן ולפשוט קדושה בכולה ומשנינן כאן בקדוה"ג כאן בקדושת דמים וכתב הרגמ"ה שם דבקדוה"ג דאקדשיה ליקרב הוא עצמו למזבח וא"א לחלוק הראש מן הגוף פשטה קדושה בכולה דאי אפשר לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דהא אין שוחטין חולין בעזרה עכ"ל ע"ש היינו דבלאו חולין בעזרה היה אפשר לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין אף דליכא שם עולה על כל הבהמה וא"כ בחציה עולה וחציה שלמים יש לעיין כיון דהכא ל"ש חולין בעזרה אמאי אין מקריבין אותה ואפשר דהכא הטעם משום דאמרינן בחולין כ"ט דאין שוחטין ב' זבחים כאחד דתזבחהו כתיב ובחציה עולה וחציה שלמים ע"כ שוחט ב' זבחים כאחד ואף דרק לכתחילה אין שוחטין אבל בדיעבד כשר כדאמרינן שם וע"כ הטעם משום דלא שינה הכתוב לעכב ורק למצוה בעינן שתהא כל הזביחה לזה הקרבן אבל כל היכא דהוי רק למצוה בעינן ראוי לבילה והכא דאינו ראוי לשוחטו יחידי פסול וא"כ הוי פסולו בקודש דהפסול הוא בשחיטה ואין פסולו בגופו דהפסול משום ששחט זבח אחר ומש"ה טעון עיבוד צורה, ועוד אפשר לומר דזה דאין מקריבין לכתחילה הוא משום דאי אפשר להקטיר הבשר מפני השלמים שבו ולא לאוכלו מפני העולה שבו והוי כעולה שנתערבה בשלמים דירעו וכן אם שחטן הבשר טעון שריפה דא"א לא להקטירו ולא לאוכלו ומש"ה ג"כ טעון עיבוד צורה דהפסול הוא מחמת תערובות אך לפ"ז הדם יזרק והאימורים קרבין ממ"נ אך לא משמע כן מהתוספתא אלא כולו יוצא לבית השריפה:
והנה על הרגמ"ה שכתב בראשה של פרה הקדש דא"א לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין משום דאין שוחטין חולין בעזרה יש לעיין מההיא דתמורה י"ב דאמרינן שם היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים למ"ד וולדות קדשים בהוייתן הם קדושים מי הוי חולין בעזרה א"ל מי קרינא ביה כי ירחק ממך המקום דכיון דא"א לשוחטו בחוץ דאמה שלמים ליכא משום חולין בעזרה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ ה"נ א"א לשוחטה בחוץ משום ראשה שהיא עולה ואמאי איכא משום חולין בעזרה, אך נראה דהרגמ"ה לשיטתיה אזיל שכתב בתמורה שם ז"ל א"ל מי קרינא ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת כלומר מה שאתה זובח בריחוק מקום בחוץ אתה אוכל חולין אי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום כלומר חולין שנשחטו בפנים דהא לאו בר זביחה הוא עכ"ל ונראה דאינו מפרש כרש"י ז"ל דמשום דא"א לשוחטו בחוץ משום אמו אלא דל"ש ביה מה שאתה זובח בקירוב מקום דהעובר לאו בר זביחה הוא דס"ל דשחיטת האם אין זביחה נמי על העובר רק שניתר בשחיטת אמו ול"ש ביה שחיטת חולין בעזרה והנה לפ"ז בהקדיש את ראשה והגוף חולין שפיר איכא משום חולין בעזרה דהשחיטה היא על כל הגוף:
ובעיקר מ"ש הרגמ"ה דמש"ה בקדוה"ג פשטה קדושה בכולה משום דא"א להקריבה בלא התפשטות משום שחיטת חולין בעזרה יש לעיין הא בגמרא בעי רבא הקדיש עוף מהו אי פשטה בכולה ובעוף אם ימלוק אותה בפנים ליכא משום שחיטת חולין בעזרה דזהו בשחיטה ולא במליקה, ונראה דהרגמ"ה קאמר לה התם רק למ"ד דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה ורק באבר שהנשמה תלויה בו אמרינן פשטה דבזה איירינן התם דמאן דס"ל דאמרינן פשטה לעולם יליף לה מקרא וא"כ אין הטעם משום חולין בעזרה רק למ"ד דלא אמרינן פשטה דלא דריש לה הכי מקרא ורק באבר שהנשמה תלויה בו מודה וע"ז כתב הטעם משום דא"א להקריבה בלא התפשטות וכיון שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו שייך הקדשו בכל הבהמה ונחתא לה דין הקרבה לכל הבהמה וכיון דא"א להקריבה משום חולין בעזרה פשטה קדושה בכולה כדי שתהא ראויה להקרבה וזהו מצד הסברא בלא קרא והשמ"ק תמורה (י"א ע"ב) נסתפק באבר שהנשמה תלויה בו אי הוא מקרא או מסברא וס"ל להרגמ"ה דהאיבעיא דרבא בהקדיש עוף הוא למ"ד דאמרינן פשטה, והנה בחולין קל"ה במקדיש בהמה חוץ מגיזה וכחשה דפשטה קדושה בכולה ואמרינן דאפילו למ"ד דלא פשטה קדושה בכולה הנ"מ באבר שאין הנשמה תלויה בו כו' וכתב רש"י ז"ל דאמר חוץ מגיזתה קדשה נמי גיזתה דאיידי דקדוה"ג חמירא פשטה בכל המחובר ע"ש ולהרגמ"ה א"א לומר כן כיון דעל הגיזה ל"ש חולין בעזרה א"כ אין הגיזה מעכבת את ההקרבה ולהרגמ"ה צ"ל דזה דאמרינן פשטה הוא רק על כחשה ולא על הגיזה:
ובעיקר מ"ש הרגמ"ה הטעם במקדיש ראשה למזבח דפשטה קדושה בכולה משום דא"א לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין משום דאין שוחטין חולין בעזרה הנה בלא"ה ג"כ א"א לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דאי אפשר בקבלה וזריקה דדם הראש אינו ראוי לזריקה כדאמרינן בתוספתא פ"ח דזבחים חתך כל הראש בב"א קיבל דם הגוף כשר קיבל דם הראש פסול ע"ש:
ובההיא דהיא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים אי הוי חולין בעזרה הקשה שם השמ"ק אמאי לא פשטינן מההיא דשחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דנאכל לכ"א אלמא דאינו נאסר משום חולין בעזרה ותי' דיש לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו דכיון דכלו חדשיו שמא הוא בהמה בפ"ע ואסור משום חולין בעזרה ע"ש, והנה יש לעיין אי מיירי הכא בשכלו לו חדשיו א"כ איך אמרינן דלא קרינן ביה כי ירחק ממך המקום דאינו ראוי לשוחטו בחוץ אם כלו לו חדשיו אמאי א"א לשוחטו בחוץ הא ד' סימנים אכשיר ביה רחמנא ויכול להושיט ידו למעי אמו ולשוחטו בחוץ:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עירוכין בהקדיש אבר לדמיו דהאיבעיא אי אמרינן תרי מגו הוא רק באבר שאין הנשמה תלויה בו אבל אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה והקשה עליו הלח"מ מההיא דעירוכין בראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה ומוקמינן לה בקדשי מזבח ומקשינן תפשוט קדושה בכולה ואפי' למ"ד לא אמרינן פשטה הנ"מ אבר שאין הנשמה תלויה בו כו' ומשנינן הא בקדוה"ג הא בקדושת דמים ומקשינן נימא מגו דנחתא כו' ומשנינן הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר ומקשינן חד אבר נמי איבעי' לה רבה הקדיש אבר לדמיו מהו כו' ומוכח דאף באבר שהנשמה תלויה בו ג"כ תלוי בהאיבעיא דרבה ע"ש ונראה דהנה בתר דמשנינן כאן בקדוה"ג כאן בקדושת דמים כתב רש"י ז"ל דאמר ראש פרה זו לדמי עולה וכן פי' שם בכל הסוגיא דמיירי לעולה ע"ש והנה פרה לא חזיא לעולה דנקבה היא א"כ זה דמקשינן נימא מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג הוא משום דהוי כשאר מפריש נקבה לעולה דאמרינן מגו דנחתא קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג אך בזה ל"ש סברת הרגמ"ה דכיון דאי אפשר להקריב הראש לשם עולה והגוף לשם חולין מש"ה מתפשטת הקדושה בכולה כדי שתהא ראויה להקרבה דהא בלא"ה נקבה לעולה אינה ראויה להקרבה, והנה טעם הרמב"ם ז"ל דבאבר שהנשמה תלויה בו אינו תלוי בהאיבעיא דרבה כתב הלח"מ משום דזה דפשטה בכולה באבר שהנשמה תלויה בו אין זה משום מגו וא"כ אין כאן תרי מגו והיינו דזה דבאבר שהנשמה תלויה בו פשטה הוא כסברת הרגמ"ה דפשטה משום שתהא ראויה להקרבה דכל שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הוי הקדש בכל הבהמה כמ"ש ג"כ הלח"מ שם ונחתא תורת הקרבה לכל הבהמה ומש"ה מתפשטת כדי שתהא ראויה להקרבה שלא יהא בה צד חולין וזהו מצד הסברא אך זה שייך רק במידי דחזי להקרבה אבל נקבה לעולה אף מקדיש אבר שהנשמה תלויה בו צריך לדין מגו א"כ תלוי בהאיבעיא דרבה אי אמרינן תרי מגו, והנה הרגמ"ה דמפרש התם בראש פרה זו הקדש דפשטה משום דא"א להקריב הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דמפרש נמי כרש"י ז"ל דמקדישה לעולה דבריו תמוהים איך כתב הטעם דא"א להקריב הראש לשם עולה כו' הא בלא"ה אי אפשר להקריבה דהא נקבה היא וע"כ התם א"א לומר האי סברא אלא משום מגו כשאר התפשטות:
אמרינן בתמורה כ"ו הכל מודים היכא דאמר חציה עולה וחציה מעשר דעולה קריבה וכתבו התוס' דמיירי באומר כשתצא עשירי מן הדיר תהא חציה עולה וחציה מעשר והקשו נימא דברי הרב ודברי התלמיד כו' כדאמרינן בר"פ גבי בכור וכן הקשה השמ"ק שם ע"ש, והנה במעילה י"ג גבי וולד המעושרת לא תינק מן המעושרת ואחרים מתנדבין כן כתב רש"י ז"ל בסתם ודאי אסור לינק מן המעושרת אבל אחרים מתנדבין כן שמתנין קודם לכן ע"מ כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא מניקה וולדה בהיתר ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאח"ז הלכך מהני תנאה והוי כנדבה עכ"ל וכיון דמהני תנאה במעשר דהוי כנדבה א"כ ל"ש דברי הרב ודברי התלמיד שזה ג"כ דברי התלמיד הוא שמכניסה לדיר ול"ש זה רק בבכור דקדושתו מעצמו:
והנה בחולין (ס"ט ע"ב) דאמרינן מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברין כתב רש"י ז"ל מה מעשר אינו נוהג בעוברין ואברין דבעינן יעבור תחת השבט ע"ש היינו דמעשר אינו קדוש מחמת פיו רק בעינן שיעבור תחת השבט א"כ א"א להיות אברים ועוברין קדושין ביה ויש לעיין אמאי כיון דמהני תנאה במעשר כמ"ש רש"י ז"ל במעילה א"כ מאי איכפת לן אי בעינן שיעבור תחת השבט הרי יכול להכניסן לדיר ולהתנות שלא יהא קדוש בהן רק אברים או עוברין כמו שיכול להתנות דלא תקדוש חלבה דע"מ כן הוא מכניסה לדיר, ע"כ נראה לפרש דברי רש"י ז"ל דבעינן שיעבור תחת השבט היינו משום דאברים ועוברין אין ראוין לעבור תחת השבט ומש"ה אין מעשר חל עליהן וכמו דאמרינן בטרפה במנחות ו' פרט לטרפה שאינה עוברת דאינה ראויה לעבור תחת השבט:
והנה במכניס לדיר ומתנה שאם תקדש יהא חלבה חולין דמהני יש לעיין אמאי לא נימא פשטה קדושה בכולה דהכא ע"כ לא משייר חלבה ממש דהחלב שנולד אח"כ ל"ש ביה שיור דהוי דבר שלב"ל אלא משייר בבהמה לחלבה ואמאי לא נימא פשטה דהא אף בגיזותיה אמרינן פשטה בחולין קל"ה, ונראה דבמעשר בהמה ל"ש פשטה כיון דאין קדושה מכח פיו אלא בהעברת תחת השבט ומה דמשייר הוא שמתנה שע"מ כן הוא מכניסה לדיר היינו למה ששייר מחוסר הכנסה לדיר ל"ש בזה התפשטות דעל מה ששייר מחוסר העברה תחת השבט והתפשטות לא הוי כהעברה תחת השבט וכיון דאי אפשר להקדש רק ע"י העברה תחת השבט ל"ש התפשטות ורק בקדושת פיו אשכחן התפשטות דההתפשטות חשיב רק כמו קדושת פה:
סימן ג - בע"ח נדחין
א
גרסינן בפסחים (צ"ו ע"ב) אמר ר"י שמעתי שתמורת פסח קריבה כו' אמר ר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים כו', והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ד מהל' ק"פ ה"ו מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקרב שלמים כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דהוא עצמו לא יקרב שלמים אלא ירעה ע"ש וכדאמרינן במתני' דפסחים, ונראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דהטעם דנמצא קודם שחיטת הפסח דירעה כתב רש"י ז"ל דכיון דהיה עומד לפנינו בשעת שחיטת הפסח הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים ע"ש, והנה בתמורה כ"ג גבי מפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת ואח"כ נמצאת הראשונה כו' אמר ר"ה א"ר הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך כו' וכתב רש"י ז"ל שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה כו' וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו כו' ובא לימלך מה יעשה אמרינן ליה התכפר באבודה כו' ע"ש אלמא דזה דשניהם עומדין לפניו והקריב אחת מהן דהוי דיחוי בידים להשני הוא רק בהקריב אחת מהן מדעתו אבל בא לימלך אין כאן דיחוי א"כ מתני' דפסחים דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה משום דדחייה בידים ע"כ מיירי שהקריב מדעתו אבל הרמב"ם ז"ל שכתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדין יקריב איזה מהם שירצה והב' יקרב שלמים כיון דנקט הרמב"ם ז"ל יקריב איזה מהם שירצה ע"כ בבא לימלך ואומרים לו שיקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והב' יקרב שלמים וכיון דמיירי בבא לימלך הרי אין כאן דיחוי ושפיר השני עצמו יקרב שלמים [ובזה מתיישב מה שהביאו המפרשים ז"ל סתירות בדברי הרמב"ם ז"ל בבע"ח נדחין היכא דאדחיה בידים דכאן ליכא דיחוי כלל]:
כתבו התוס' בפסחים שם דהפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה משום דדחייה בידים ואפילו רב דאמר בע"ח אין נדחין היינו דוקא דלא אדחיה בידים כגון נטמאו הבעלים או שמשכו ידיהם ע"ש (היינו דק"ל מה דאמרינן בס"פ אלו דברים דשחטו ונודע שנטמאו הבעלים או שמשכו את ידם אי לא בעי עקירה שלמים הוא ופסולו רק משום שנשחט אחר תמיד של בין הערבים אלמא דכשר לשלמים ואינו נפסל משום דיחוי], והנה יש לעיין בשלמא נטמאו הבעלים לא אדחיה בידים אלא משכו ידיהם אמאי הא אדחיה שלא נתכפר בו ומ"ש מנמצא קודם שחיטת הפסח דאדחיה בידים שלא נתכפר בו ונראה דהחילוק דבשניהם עומדין לפניו ונתכפר באחד דהיה השני ראוי להתכפר ולא נתכפר ביה דחייה מלהתכפר בו אבל במשכו את ידם שסילק את בעלותו מהקרבן וע"י זה אינו ראוי עוד להתכפר בו מקרי רק שדחה את עצמו מן הקרבן שעשה עצמו אינו מנוי על הפסח ולא שדחה את הקרבן, וכעין זה אמרינן בזבחים י"ב לר"י דאמר בע"ח נדחים אכל חלב והפריש קרבן והמיר כו' הואיל ונדחה ידחה וכן אכל חלב והפריש קרבן ונשחטה כו' ואמרינן וצריכי דאי אשמועינן הך קמייתא משום דהוא דחי נפשיה בידים כו' וקשה א"כ אפי' למ"ד אין בע"ח נדחין ג"כ ידחה דהא היכא דדחייה בידים לכ"ע בע"ח נדחין כמ"ש תוס' ולפ"ז אתי שפיר דבגמרא לא אמרינן דדחייה בידים אלא דדחי נפשיה בידים דאין הדיחוי על הקרבן אלא על נפשיה שעשה עצמו שיהא אינו ראוי להתכפר בהקרבן שעשה עצמו למומר ובזה למ"ד אין בע"ח נדחין אינו דיחוי:
אמרינן שם בפסחים צ"ח המפריש פסחו ומת כו' אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ומקשינן אי דמיית אחר חצות אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים הא קבעתיה חצות וכתב רש"י ז"ל דקבעתיה חצות לפסח ואדחי משלמים דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה ומשנינן דר"ש היא דאמר אין בע"ח נדחין ע"ש ונראה מזה דמה דבעינן שיהא הפסח אבוד ונמצא ונתכפר באחר שיהיה דיחוי הוא רק לדידן דבע"ח אין נדחין ובעינן רק אדחיה בידים וזה הוי בכה"ג אבל אי ס"ל בע"ח נדחין כל שעמד בחצות וקבעתיה חצות בפסח ולא הקריבו מאיזה סיבה שיהיה הוי דיחוי ולא חזיא לשלמים, והנה יש לעיין דהא קי"ל דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים היינו אחה"פ ופלוגתא רק אי בעי עקירה ואף למ"ד בע"ח נדחין כן דהא ר' יוחנן ס"ל בע"ח נדחין וס"ל ביומא ס"ג דפסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו חייב דלא בעי עקירה ע"ש והיינו לאחה"פ דקודם הפסח לכ"ע בעי עקירה ואמאי הא נדחה ופסול ומה התם דמת אחר חצות חשיב דיחוי כ"ש שנתותר אחה"פ היינו שנתכפר באחר דאדחיה בידים ובזה לכ"ע חשיב דיחוי, ודוחק גדול לומר דזה דקי"ל בפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים הוא דוקא בהפרישו לאחר חצות ועוד הא איכא למ"ד שם דאף לאחר חצות קודם שחיטת השני נקבע ונדחה וה"נ כיון שנתותר אחה"פ הרי הפריש אחר ונתכפר בו א"כ זה דחוי ונראה לומר דפסח שלא הקריבו אלא נתכפר באחר לאו דיחוי מפסח הוא כלל דאמרינן ביומא ס"ו פסח שלא הקריבו בראשון יקרב בשני היינו שימכרנו למי שחייב פסח שני כמ"ש רש"י ז"ל לא הקריבו בשני יקריב לשנה הבאה ואף למ"ד שם דלא יקריב לשנה הבאה הוא רק מחשש תקלה ע"ש א"כ פסח שנתכפר בעליו באחר ונתותר אחר הפסח לא אידחי מפסח כלל דראוי הוא למכור למי שחייב פסח שני והנה ע"כ בכה"ג שלא הקריבו ונתכפר באחר לא נפסל הפסח מפני שהניחוהו בלא בעלים דהא אמרינן דכשר לפסח שני ובפסחים פ"ט גבי ונטרח וניתו מותר הפסח כתבו התוס' דכשמפריש ב' פסחים לאחריות ונתותר לו אחד אינו נפסל משום דהניתוהו יחידי ע"ש א"כ אינו דיחוי כלל מפסח ומש"ה כשר לשלמים אחה"פ רק בהפריש פסחו ומת אחר חצות דבכה"ג אינו ראוי עוד לפסח מפני שהניחוהו בלא בעלים כמ"ש תוס' (ע"ג ע"ב) ד"ה פסולו ע"ש וכיון דאינו ראוי עוד לפסח אדחי ולא חזי גופיה אף לשלמים אי ס"ל בע"ח נדחין ובפסח שאבד ומצאו קודם חצות ואח"כ נתכפר באחד דאמרינן דהשני ירעה והוא עצמו אינו קרב שלמים משום דאדחיה בידים וקשה אמאי אינו ראוי למכור לאחרים לפסח או לפסח שני דהא אמרינן פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני וכן הפריש ב' פסחים לאחריות השני ראוי להמכר לפסח שני וצ"ל דאבוד שאני כדאמרינן בפ"ד דתמורה גבי חטאת דאבוד ונתכפר באחר הוי תרתי לריעותא דאבוד וגם דיחוי וה"נ כל שאבד ואף אדחיה בידים מלהתכפר בו הוא אף דלא אדחיה מכפרת אחרים כיון דמכפרתו נדחה וגם אבד חשיב דיחוי ואינו ראוי עוד להקריבו הוא עצמו אבל בלא אבד כל שלא נדחה מפסח לגמרי לא חשיב דיחוי ויקרב בשני ואם שחטו בשאר ימות השנה כשר לשלמים, והנה בפסחים צ"ו לרבא דנמצאת קודם שחיטה והמיר לאחר שחיטה תמורתו קריבה וזה דהמיר קודם שחיטה דאין תמורתו קריבה כתב רש"י ז"ל דכי שחטיה דחינהו לתרווייהו שהיו ראוין ועומדין לפסח ע"ש ואע"ג דנתכפר באחר בלא אבודה הוי דיחוי צ"ל כיון דתמורתו מכח אבודה קאתיא כאבודה דמיא:
והנה בעיקר יש לדון אמאי כשהפריש ב' פסחים לאחריות ונתכפר באחד דהשני אינו נפסל מפני שהניחוהו יחידי וכן הפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני ומ"ש משכו כל הבעלים את ידם דאינו ראוי עוד לפסח מפני שהניחוהו יחידי דמ"ש זה מזה ונראה דפסח שנתכפרו בעליו באחר עדיין לא נפקע הבעלות שלו מהפסח שיכול למוכרו לאחר לפסח דפסח לא רק שראוי לעצמו י"ל ג"כ זכות למוכרו לאחרים לגמרי או למנות אחרים על פסחו וכשנתכפר באחר וא"צ לעצמו מ"מ הזכות למוכרו לאחרים לא פקע ומש"ה הפסח שלא קרב בראשון שנתכפר באחר יכול למכור לאחר לצורך פסח שני אבל כשמשכו את ידם מהפסח בטל תורת הבעלים ממנו לגמרי דמשיכה מפקעת כל כחו מהפסח א"כ היה הפסח שעה אחת בלא בעלים לגמרי וכן במת אביו אחר חצות דהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים דא"י להוריש זכותו בהפסח וכל שהיה שעה אחת בלא בעלים כלל אינו ראוי עוד לפסח. והנה בירושלמי פסחים מקשינן כמו בתלמודא דידן על ההיא דהמפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים דאיך קרב עצמו שלמים הא קבעתיה חצות ואדחי ושוב אינו ראוי הוא עצמו ליקרב שלמים ומתרצינן דמיירי בדמים היינו שאביו הפריש רק דמים לפסח דל"ש בזה דיחוי ע"ש ומ"מ בנו מקריב הדמים רק לשלמים ולא לפסח ונראה מזה דהא דפסח דהניחוהו בלא בעלים אינו ראוי עוד לפסח אין זה רק בפסח עצמו דאף בדמים כן ומוכח דאין זה פסול בקרבן ונראה דהטעם דכל שהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים שוב אינו ראוי לפסח הוא משום דא"א עוד לימנות על הפסח דמנוי על הפסח הוא או בתחילתו כשמקדישו לפסח ואז נעשה בעלים על הפסח או אח"כ כשהבעלים ממנה אחרים על פסחו דבעלים י"ל כח למנות אחרים על פסחם אך זה שהיה שעה אחת בלא בעלים כלל שמשכו הבעלים את ידם או שמתו איך ראוי אח"כ להמנות עליו אחרים דמי הוא הממנה אותם דמן ההפקר ל"ש זכיה בזה ואין חילוק בזה בין הפסח עצמו לדמי פסח אבל בנתכפרו הבעלים באחר ולא משך ידו עדיין בעלים עליו לענין למנות את אחרים ויכול למוכרו: