מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן לח - ביאת מקדש
א
מ"ע לשלח הטמאים מן המקדש דכתיב וישלחו מן המחנה כו' וטמא שנכנס למקדש עובר ג"כ בלאו דלא יטמאו את מחניהם כו' וחייב כרת וכן בנכנס טהור למקדש ונטמא שם ושהה כשיעור השתחויה או השתחוה או יצא בארוכה חייב בקצרה פטור ושיעור שהייה כדי השתחויה הוא מהלכה כדאמרינן בשבועות (ט"ז ע"ב) והנה בזה דיצא בקצרה פטור אע"ג שהיה ביציאתו שיעור שהייה י"ל ב' טעמים חדא דאנוס הוא דמאי הו"ל למעבד ועוד דאין כאן שהייה דשהייה מקרי דוקא כשאינו יוצא אבל כשיוצא אין כאן שהייה והנה בשבועות שם אמרינן דקצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל ואפילו כל היום כולו ושם ליכא טעם דאנוס דל"ל להלוך עקב בצד גודל ולשהות יותר וע"כ התם הטעם דליכא שהייה כיון דעסוק הוא ביציאה אפילו כל היום כולו לא מקרי שהייה אך יש לעיין לפי מה דאיבעי לן התם או צריך שהייה למלקות א"כ אי אין צריך שהייה למלקות ביצא בקצרה עקב בצד גודל ליחייב מלקות שהרי טימא המקדש שהיה שם שלא לצורך ואין לפוטרו משום דלא מקרי שהייה כל שעסוק ביציאה דהא לא בעי שהייה למלקות ואף שכתבו התוס' שם דאף אי א"צ שהייה למלקות הוא רק שהייה כשיעור השתחויה אבל כדי כניסה ויציאה בעי כמו בלבוש כלאים דצריך שהייה כדי פשיטה ולבישה ע"ש אך בזה אין נפקותא בין הולך לעומד בשלמא בשהייה דגמירי בטומאה י"ל דמקרי שהייה דוקא בעומד אבל לא בשוהה דרך יציאה שכן נאמרה ההלכה אבל אי למלקות לא גמירי שהייה וצריך רק שהייה כמו בשאר איסורים וכמו בכלאים דצריך שהייה כדי פשיטה ולבישה בזה אין נפקותא בין עומד להולך כמו בכלאים דלא מצינו נפקותא א"כ ביוצא כל היום כולו ליחייב ועוד יותר דהרמב"ם ז"ל לא כתב ביוצא כל היום כולו דמלקין אותו אף מכת מרדות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בלא שהה שיעור השתחויה דמכין אותו מכת מרדות על כן נראה לומר דזה דיצא בקצרה פטור אינו לא מחמת אנוס ואף לא מחמת חסרון שהייה אלא מטעם אחר לגמרי דאמרינן בשלהי עירובין הכל נכנסים להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין שם כהנים כו' מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסים טמאים כו' והתם זה דנכנסים טמאים להוציא את הטומאה דהיינו שרץ הנמצא במקדש ודאי אין זה מדין דיחוי דהא להוציא שרץ הנמצא במקדש ליכא רק עשה דוישלחו מן המחנה כו' כמ"ש בתוס' שם ואיך מותר לכנוס אדם טמא שהוא בעשה ול"ת וכרת וע"כ דאין זה דיחוי אלא היתר וכמו לבנות ולתקן דנכנסים טמאים דכל לתיקון המקדש הותרה כניסה וכן בע"מ דנכנסין לעשות רקועי פחין וילפינן לה התם מקרא דאך חלק וה"ה לטמאים דאיבעי לן התם טמאים ובע"מ מי נכנסין כו' דכל לצורך תיקון המקדש הותרה כניסה אף לאסורין בכניסה ולהוציא את הטומאה חשיב בכלל תיקון המקדש וא"כ כשיש אדם טמא במקדש ואינו יכול לצאת משם כגון קטן או חולה רשאי אדם טמא אחר לכנוס לכתחילה ולהוציאו ואין זה דיחוי כ"א היתר א"כ כשיוצא הטמא בעצמו כיון שעוסק הוא בהוצאת טומאה מן המקדש ליכא עליו איסור טומאה כלל דהיתר הוא ומש"ה אפילו יוצא עקב בצד גודל דכל שהיתר הוא ולא דיחוי אינו חייב למהר אלא כל שעוסק במה שהותר אין כאן איסור כלל א"כ כל שיוצא ועוסק הוא בהוצאת הטומאה ליכא עליו איסור טומאה כלל וכן בטמא שנכנס לבנות דאינו חייב למהר ויכול לעשות מלאכתו בנחת וביוצא בארוכה הלכתא גמירי דחייב:
אמרינן בזבחים (ל"ג) בסמיכת אשם מצורע שהוא בשער נקנור דלא נתקדש ומבטלין תכף לסמיכה שחיטה משום דאין המצורע יכול לכנוס לפנים משום שהוא מח"כ ומקשינן אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעייל דרחמנא אמר ומתרצינן גזירה שמא ירבה בפסיעות וכתב רש"י ז"ל שאם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת עכ"ל ויש לעיין אמאי איכא כרת על פסיעה אחת כיון דנכנס בהיתר ואין לחייבו על הביאה א"כ עכ"פ צריך שהייה כמו נטמא בפנים ולמה יהא חייב אפסיעה אחת ונראה לומר משום דהוי כמו בא בארוכה כיון שפסע פסיעה אחת לצד פנים אף כשיצא אח"כ הוי כמו יצא בארוכה שהרי הלך דרך יותר גדול משיעור יציאה דרך קצרה די"ל דזה דבא לו בארוכה חייב ואע"ג דלא שהה הוא משום ריבוי פסיעות דעל רבוי פסיעות חייבין אפילו בלא שהה ואע"ג דאמרינן בירושלמי דזה דבא לו בארוכה חייב הוא דוקא כשהארוכה יתירה על הקצרה י' אמות תלמודא דידן פליג על הירושלמי דנראה מהירושלמי שם דכל דין ארוכה הוא משום שהייה דאמרינן שם כמה שיעור שהייה כדי הילוך עשר אמות ובתר הכי אמרינן דבא לו בארוכה חייב כשהארוכה יתירה על הקצרה י' אמות ונראה מזה דס"ל להירושלמי דיצא בארוכה חייב משום שהייה כיון דהארוכה יתירה על הקצרה י' אמות א"כ שהה שיעור הילוך י' אמות שלא לצורך והחידוש דבא לו בארוכה צ"ל להירושלמי הוא דאף שעסוק בהילוך ג"כ או שהה חייב אבל תלמודא דידן לא ס"ל הכי דהא איבעי לן בגמרא בארוכה וקצרה אי שיעורא גמירי אם דוקא גמירי ופשטינן דדוקא גמירי ואע"ג דלא שהה ויצא בארוכה שיעור קצרה ג"כ חייב א"כ לתלמודא דידן דין ארוכה אינה משום שהייה כ"א משום ריבוי פסיעות וכיון דכל דין ארוכה אינו אלא משום ריבוי פסיעות י"ל דאף פסיעה אחת יתירה חשוב כמו ארוכה מיהו בזה יש לעיין לפמ"ש רש"י ז"ל דאף היכא דליכא איסור על הביאה כההיא דמצורע דנכנס בהיתר דלא עדיף מנטמא בפנים כל שפסע פסיעה אחת לפנים שלא לצורך חייב כרת א"כ מאי נ"מ בין נטמא בפנים לנטמא בחוץ הא בנטמא בחוץ איכא ג"כ חיוב על הביאה ותי"ל כשנכנס בטומאה הרי איכא פסיעה אחת לצד פנים בטומאה וכה"ג חייב אף בנטמא בפנים ובגמרא משמע דבנטמא בחוץ איכא חיוב יותר מנטמא בפנים דחייב על הביאה וצ"ל דהחילוק הוא רק בנטמא בחוץ והכניס ראשו ורובו לפנים דחשיב ביאה לענין טומאה כדאמרינן בזבחים שם ואע"ג דליכא אף פסיעה אחת בטומאה וזהו מה שיש בביאה משא"כ בנטמא בפנים:
והנה לביאת מקדש שיהא חייב כרת בעינן שיכנוס ראשו ורובו ואם לא הוי רק ביאה במקצת וכדמשמע בזבחים (ל"ג) גבי סמיכת אשם מצורע דאמרינן דכל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס ולא חשיב ביאה במקצת ע"ש ונראה דבעי דוקא ראשו ורובו וברובו לחוד לא סגי ואין לומר דזה דנקט ראשו ורובו אין זה רק לרבותא דבסמיכה איכא ראשו ורובו דלכל ביאות בעינן ראשו ורובו וכמו בק"ק דבעינן שיהא מקבל בצפון צריך שיכנוס ראשו ורובו כדאמרינן בזבחים כ"ו והנה בנכנס לבית המנוגע כתבו התוס' שבועות י"ז ע"ב) דנכנס דרך פניו משנכנס רובו טמא ע"ש אך גם שם צריך ראשו ורובו כדאמרינן בת"כ שהביא הר"ש ז"ל פי"ג דנגעים והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו ע"ש ולענין יציאה אי בעינן ראשו היכא דאיכא מצות יציאה אי בעינן דוקא שיצא ראשו ורובו או ברובו סגי לכאורה יש להביא ראיה מפרים הנשרפים דכתיב בהו יציאה ואמרינן בזבחים (ק"ד) דמשיצאו רובן חשיב יציאה ולא אזלינן בתר הראש כלל מיהו אפשר דבפרים כיון דיציאתן כשהם מתים אין חשיבות לראש וכמה דאמרינן בפ' המפלת דאין הראש פוטר בנפלים מיהו בנדה שם איכא פלוגתא בזה ובהוצאת פריך לא אשכחן פלוגתא והנה לפ"ז בנטמא בפנים דאיכא עשה דוישלחו מן המחנה אי בעינן דוקא שיצא ראשו ורובו או כיון שיצא רובו קיים העשה וכן בהזאת דמים ביוה"כ על מזבח הזהב דכתיב ויצא אל המזבח ואיכא מצות יציאה כדאמרינן בזבחים פ"ג וביומא (נ"ח) ובחולין (י') אי בעינן דוקא ראשו ורובו או סגי ברובו לחוד כמו ביציאת פרים והנה אם נטמא בפנים ויצא חציו יש לדון ובעשה דשילוח נראה דלא קיים וכמו בפרים דעכ"פ צריך יציאת רובן אבל חצין לא מהני כדאמרינן בזבחים (ק"ד) ואע"ג דאין עתה רובן במקדש מ"מ יציאה לא חשיב אך אם חייב כרת יש לדון ואפשר דגם כרת חייב דרק כשהיה קודם בחוץ לא חשיב שהוא בפנים עד שיכנוס ראשו ורובו אבל אם היה קודם כולו בפנים כל שלא יצא רובו חשיב שהוא בפנים ובנכנס חציו ברוב אבר למקדש ג"כ יש לדון אי חשיב כמו כניסת רובו די"ל דלענין ביאת מקדש שאני דנהי דאזלינן באברים אחר הרוב והוי כמו נכנס כל האבר מ"מ האי מקצת שבחוץ דחשבינן ליה כנכנס משום שדי מיעוטא בתר רובא לא עדיף מנכנס דרך גגין דפטור דלטומאת מקדש בעינן דרך ביאה ורק ביציאת פרים דלא מצינן חילוק בין דרך פתחים לדרך גגות וכן לענין לידה התם מהני מה דשדינן האי מיעוט אבר בתר רובא אך לפ"ז צ"ל דזה דנכנס ראשו ורובו למקדש דחייב אין זה משום דשדינן מיעוטא בתר רובא והוי כנכנס כולו דזה חשיב כמו דרך גגין רק דעל ראשו ורובו בלחוד איכא חיוב והנה בזבחים (צ"ה) גבי מעיל שנטמא אמרינן דמכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו והקשו בתוס' שם למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ותי' דשאני מעיל שיכול לחותכו ע"ש ויש לעיין למה הקשו רק למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה הא אף למ"ד לאו שמה ביאה נמי תקשה דהא בבגד בכניסת רובו חשיב כמו ביאה בכולו וכמו בנכנס לבית המנוגע כמה שהביא הר"ש ז"ל פי"ג דנגעים מן התוספתא דבאדם עד שיכנוס ראשו ורובו ובכלים משנכנס רובן ע"ש והכי קתני במעיל שנטמא דמכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו ומשמע אפילו פחות קצת מג' על ג' ואע"ג דרובו של כלי בפנים דג' ע"ג הוא שיעור כלי ול"ש בזה ג"כ תי' התוס' הואיל ויכול לחותכו דלענין רובו לא מהני זה הטעם דהא בהוצאת פרים הנשרפים ביציאת רובן חשיב יציאה ואע"ג דיכול לחותכן והנה לפמ"ש דלביאת מקדש ל"ש שדי מיעוטא בתר רובא דלא עדיף מנכנס דרך גגות לא תקשה אך עוד י"ל דהכא ל"ש שדי מיעוטא בתר רובא כיון דכל המעיל בחוץ אדרבה שדי האי מיעוטא שבחוץ בתר כל הבגד וכה"ג אמרינן בפרים הנשרפים שיצאו מיעוטן ברוב אבר בזבחים שם דהכא ל"ש הלכו באברים אחר הרוב דהאי מיעוטא אדרבה שדינן בתר רוב בהמה:
ביומא ל"א) גבי אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור אא"כ טבל איבעי לן ביאה במקצת שמה ביאה או לא ואמרינן בהונות יוכיחו שהוא ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער נקנור ע"ש ויש לעיין דהא קי"ל כרבנן דר"י בנו של ריב"ב דעולתו של מצורע אינו מעכב ואינו עוד מח"כ א"כ עולתו טעונה סמיכה בפנים כשאר סמיכות א"כ ע"כ צריך טבילה משום האי ביאה וזה לא הוי ביאה במקצת דכל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס כדאמרינן בזבחים (ל"ג) וצ"ע:
ועוד קשה הא אמרינן בת"כ וסמך ידו על ראש החטאת לרבות חטאת נזיר וחטאת מצורע כו' א"כ סמיכת החטאת הוא מדאורייתא וא"כ סמיכת חטאת מצורע הוא בפנים אעפ"י שהוא מח"כ דטעם דסמיכת האשם הוא בחוץ הוא משום דסמיכת אשמו אינו מדאורייתא ואינו אלא באקופי ידא כדאמרינן בזבחים וא"כ צריך טבילה בשביל סמיכת החטאת לכ"ע וצ"ע:
ב
ובמכניס כלים טמאים למקדש דחייב כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ביאת מקדש יראה לי דאינו חייב אלא על בגדים שהן אב הטומאה ע"ש והנה לפ"ז מה דאמרינן במעיל שנטמא דמכניסו בפחות מג' על ג' דא"י להכניס כולו משום מכניס טומאה יש לעיין אי מיירי שהיה המעיל אב הטומאה קשה א"כ מאי מהני כשמכניסו פחות מג' על ג' הא המכבסו נטמא במגע אב הטומאה דהא צריך לכסכס ג' פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים א"כ המכבס מטמא מקדש וכי תימא דהמכבס עומד בחוץ הא עכ"פ צריך להכניס ידיו בפנים דהא צריך לכסכס ג' פעמים והכיבוס הוא במקום קדוש א"כ עכ"פ איכא ביאה במקצת וצ"ל דלעולם לא מיירי במעיל אב הטומאה ולא נטמא המכבס רק כיון דאיסורא דרבנן איכא אף בבגד שאינו אב הטומאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם מש"ה אינו מכניסו כולו אך יש לעיין בזה כיון דהוי רק איסור דרבנן אמאי אינו מכניסו כולו דהא בשאר בגדים דטעונים כיבוס ונטמאו אמרינן בזבחים (צ"ד) דקורעו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו ומכבסו ומקשינן הא כששייר כדי מעפורת עדיין טמא הוא ומשנינן מדרבנן הוא ומשום מצות כיבוס מותר להכניס ע"ש ואמאי לא אמרינן התם ג"כ שיכנוס פחות מג' על ג' ומוכח דהכי עדיף שיכניס כל הבגד לפנים ועבדינן כן ואע"ג דאיכא איסורא דרבנן א"כ במעיל ג"כ נעביד הכי:
ובעיקר בההיא דמעיל שנטמא דמכניסו פחות מג' על ג' יש לעיין איך מותר להכניס המעיל לעזרת נשים דלשם ע"כ צריך להכניס כולו דאף טבול יום אסור בעזרת נשים וכ"ש כאן שהוא טמא ממש וקודם טבילה דאי אפשר לטבול אותו קודם כיבוסו משום דבעינן כיבוס במקום קדוש ושרייתו במים זהו כיבוסו דאם היה אפשר לטבול אותו קודם הכיבוס היה יכול לעשות גם הערב שמש ולהכניסו ואין לומר כיון דזה דאין טבול יום נכנס לעזרת נשים הוא רק מדרבנן משום מצות כיבוס שרינן כמו בקורעו ומשייר כדי מעפורת ומכניס ואע"ג דאיכא עדיין טומאה דרבנן וכדאמרינן בזבחים (צ"ד) דהא ע"כ זה האיסור של טבול יום לכנוס לעזרת נשים אי אפשר להתיר בשביל מצות כיבוס דהא אמרינן במצורע שחל ח' שלו להיות בעה"פ וראה קרי בו ביום דאע"ג דאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס דמוטב שיבוא עשה שיש בה כרת וידחה עשה שאין בו כרת רי"א ד"ת אפילו עשה אין בה וכתבו התוס' זבחים (ל"ב ע"ב) דר"י אתא רק לפרושי טעם הברייתא ולכ"ע איסור טבול יום במחנה לויה הוא רק מדרבנן ע"ש ומ"מ לדחויי האי איסור דרבנן של איסור כניסת טבול יום במחנה לויה בעינן דוקא עשה שיש בה כרת כדקתני בברייתא א"כ מצות כיבוס דהוי עשה שאין בה כרת איך דוחה אותה והנה כעין קושיא זו הקשו בתוס' זבחים (ל"ב) גבי טמאים ששוחטים בסכין ארוכה איך אפשר להם לכנוס למחנה לויה וכן מההיא דהוציאוה שלא תטמא העזרה ע"ש אך כאן ל"ש תי' התוס' שם דכל שנטמא בפנים לא גזרו דהא כאן מיירי שנטמא המעיל בחוץ ול"ש ג"כ תי' התוס' שם דרק על עזרת נשים גזרו על טבול יום ולא על שאר מחנה לויה ויכול להכניס הסכין דרך שער אחר הפתוח לחיל ולא דרך שער נקנור הפתוח לעזרת נשים ע"ש כיון דהכא במעיל דמיירי קודם טבילה א"כ אף בחיל אסור דטמא שרץ אסור בחיל כמו טמא מת כמה שהגיה השמ"ק בדברי התוס' זבחים (ל"א ע"ב) ד"ה ובטמאים ע"ש וצ"ע:
אמרינן בשלהי עירובין דמכניס כ"ח למקדש פטור והנה מקשים ע"ז מההיא דזבחים דכ"ח שנטמא ניקבו ומכניסו אלמא דאסור להכניס כ"ח טמא למקדש וצ"ל דמדרבנן אסור דהא בפ' בתרא דשקלים מוכח דאף אוכלים טמאים אסור להכניס למקדש דאמרינן שם דבשר קדשים שנטמא בחוץ שורפין אותן בחוץ משום דאסור להכניסן לפנים ע"ש והנה בעירובין שם איכא למ"ד הטעם דכ"ח אין חייבין עליהם על ביאת מקדש משום דאין נעשין אב הטומאה דכל שאי אפשר לו להעשות אב הטומאה אין חייבין עליו על ביאת מקדש ומפקינן לה מדכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו ופי' רש"י ז"ל שם דמש"ה כ"ח אינו נעשה אב הטומאה משום דאין לך כלי אב הטומאה אלא הנוגע במת או מדרס הזב וכ"ח אינו מטמא במדרס כדמפקינן בשבת פ"ד ובמגע מת ג"כ אינו נעשה אב הטומאה משום דכתיב וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו די"ל טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא כו' ע"ש והנה לפ"ז אתי שפיר למה במכניס כ"ח וכן אוכלים טמאים איכא איסור דרבנן דהא לכאורה קשה למה אין חייבין על כ"ח הא אפשר לו ליעשות אב הטומאה ע"י תקרובת עכו"ם ובחולין (קכ"ט) דייק אביי דתקרובת עכו"ם טומאתו לאו דאורייתא דאי הוי דאורייתא א"כ מצינו לזרעים שסופן לטמא טומאה חמורה ודחינן התם דכששימש מעשה עץ שימש היינו דלטמא טומאה קלה משום דסופו לטמא טומאה חמורה בעינן שיהא מאותו שם עצמו סופו לטמא טומאה חמורה היינו בתורת אוכל אז מטמא עתה טומאה קלה בלא הכשר אך זה שייך רק לדין סופו לטמא טומאה חמורה אבל לביאת מקדש כיון דאפשר לו להיות אב הטומאה א"כ אסור להכניסו למקדש אף כשהוא ראשון [לכל השיטות חוץ מהרמב"ם ז"ל] וצ"ל משום דבאמת טומאת תקרובת עכו"ם אינה אלא מדרבנן דהכא קי"ל הלכתא כמ"ש תוס' פסחים (ע"ג) א"כ מדרבנן אסור להכניס כ"ח וגם אוכלין טמאים דמדרבנן אפשר להכל ליעשות אב הטומאה ע"י תקרובת עכו"ם ולמ"ד בעירובין דטעם דכ"ח דפטור הוא משום דאי"ל טהרה במקוה צ"ל דרבנן גזרו אף באלו שאי"ל טהרה במקוה ועמ"ש רש"י ז"ל הטעם דכ"ח אין נעשין אב הטומאה ע"י טומאת מת משום דאינו ראוי לחטוי יש לעיין דא"כ לא ליטמא כלל דהא בנזיר מפקינן מטעם זה דעכו"ם אי"ל טומאה כיון דאינו בר חטוי אינו מקבל טומאה כלל ע"ש]:
ובההיא דזבחים (צ"ה) בכ"ח שנטמא דנוקבו בשרש קטן מכניסו הקשו בתוס' שם אי מיירי בכלי המיוחד לאוכלין א"כ שיעורו בכזיתים ואי למשקין א"כ שיעורו בכונס משקה ע"ש ונראה לתרץ דלעולם מיירי בכלי המיוחד לאוכלין וזה דסגי הכא בניקב בכדי שרש קטן ואע"ג דקי"ל דכלים המיוחדים לאוכלין בעינן עד שינקבו בכזיתים דהכא שאני דהכא זה דנטהרו הוא משום דכיון דאסור להשתמש בהם עתה דנתבשל בהם חטאת ונעשה נותר וטעונין שבירה א"כ נפקא ליה מתורת כלי דאינו עומד עוד לתשמיש אלא לשבירה רק בהכי לבד אינו נפקע טומאתו דכל הכלים יורדין לתוך טומאתן במחשבה ואין עולין מתוך טומאתן אלא בשינוי מעשה וא"כ צריך לנוקבו דזה חשיב שינוי מעשה שהתחיל לשוברו והתחיל לעשות מה שהכלי עומד לזה דהכלי עומדת עתה לשבירה וחשיב שינוי מעשה וכמו טבעת אדם שיחדו לבהמה דמשרתקן חשיב שינוי מעשה וא"כ א"צ דוקא לנוקבו בכמוציא זית דאין השבירה מטהרתו אלא שינוי מעשה וצ"ל דהכ' שיערו חכמים דנקב בכדי שרש קטן חשיב שנוי מעשה:
אמרינן ביומא (י"ט) דכ"ג מקדים וקאי בלשכת פרהדרין ומיסך רגליו וטביל ואזיל לצפון וגמר חפינה ואתי לביהמ"ק ועביד עבודה כולא יומא לבהדי פניא מדו עליה והדר אזיל לדרום וטביל כו' וכתב רש"י דהיינו כר"ע דטהור שנפל עליו הזאה טמאתו ע"ש וצ"ל דזה שמזין עליו היתה חוץ לעזרה כיון שנטמא מחמת הזאה ואסור להיות בעזרה בטומאה וזה דאזיל לדרום וטביל דהיינו ע"ג שער המים כדאמרינן שם ושער המים היה בעזרה וזה דהטבילה ע"ג שער המים היתה בחול הוא רק משום דגגין ועליות לא נתקדשו צ"ל שלא היה עולה ע"ג שער המים דרך העזרה רק שהיה עולה דרך חוץ אך נראה דא"צ לזה דשפיר י"ל כפשוטו דאף ההזאה היתה בעזרה ואין טומאת מי חטאת אסרה בביאת מקדש דעל ביאת מקדש חייבין רק בטומאות המפורשות שם בקרא כדמוכח משבועות (ז' ע"ב) דאצטריך קרא לרבות נבלת עוף טהור שאם אכל מנבלת עוף טהור ונכנס למקדש חייב ע"ש וא"כ טומאת מי חטאת דלא כתיב התם בקרא אינו אסור בביאת מקדש וביומא (י"ד) מקשינן לר"ע דטהור דנפלה עליו הזאה טמאתו היכא הוי עביד עבודה דבעבודה בטומאה לא חשיב בקרא על איזה טומאות הוא חייב אלא וינזרו מקדשי ב"י כו' ובזה אתי שפיר ג"כ מה דאמרינן בפרה דמחלקין האפר לג' חלקים ואחד נותנים בחיל למשמרת ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת ושם היו מקדשין את המים ע"ש ואע"ג דמי חטאת ואפר חטאת הם אב הטומאה וטמא שרץ אסור בחיל ולפ"ז אין טומאת מי חטאת חשיבא כלל לענין ביאת מקדש:
אמרינן בעירובין שם דמכניס טמא שרץ למקדש חייב ובמכניס שרץ עצמו פליגי אי חייב אי לא משום דאי"ל טהרה במקוה ומ"מ אמרינן שם דשרץ הנמצא במקדש מוציאין אותו אפילו בשבת ואפלגו שם מהיכן מוציאין אותו בשבת והמל"מ בהל' ביאת מקדש הביא מן הירושלמי בשרץ הנמצא במקדש דאמרינן מהיכן מוציאין אותו בשבת ממקום שזדונו בכרת אבל בשאר מקומות כופין עליו פסכתר דזה דוקא אם נמצא במקום שאין זדונו בכרת אבל בנמצא במקום שזדונו בכרת מוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין עליו כרת ע"ש ונראה לומר הטעם דהא זה דנמצא במקום שאינו בכרת דאין מוציאין אותו בשבת הוא משום מוקצה כמ"ש המל"מ שם א"כ בנמצא במקום שזדונו בכרת דמותר להוציאו משם א"כ בא המוקצה לידו בהיתר וזהו כלל במוקצה דכל שבא המוקצה לידו בהיתר יכול להניחו בכ"מ שרוצה כמ"ש התוס' בביצה אך בירושלמי שם אמרינן נמי אם נפל מידו השרץ במקום שאינו בכרת ג"כ נוטלו ומוציאו כיון שנראה לצאת ע"ש ואפשר דבכל מוקצה כן כל שנפל מידו שלא בכוונה הוי כמו עודנו בידו ויכול להניחה בכ"מ שירצה:
הנה המל"מ שם הביא הקושיא בשם הבאר שבע דמאי איסור יש לטלטל שרץ הנמצא במקדש בשבת הא אמרינן ההוא עכברא דאשתכח בי אפרסמקי דרב אשי אמר לשמעיה שקליה בצוציתיה ואפקיה משום מאוס ור"ל שם דהכא אין האיסור משום מוקצה רק משום הוצאה דמותר להוציאו ודחה זה אח"כ דלהוציאו לירושלם ודאי אסור דהוי איסור דאורייתא דירושלם ר"ה לאחר שנפרצו בה פרצות וכיון דסגי להוציאו מעזרה שהוא מקום שחייבין על הטומאה איך התירו להוציאו לירושלם ואי כשמוציא רק להר הבית ליכא איסור הוצאה כלל ע"ש ונראה דלתי' הראשון בתוס' עירובין (כ"ג ע"א) ד"ה שהוא שפיר י"ל כן שהקשו שם אמאי ילפינן לקרפף בית סאתים מחצר המשכן נילף מהר הבית והעזרות שהיו יותר ותי' דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן א"נ העזרות חשיבי מוקפין לדירה שהיו שומרין שם כל הלילה ע"ש וא"כ לתי' הראשון הר הבית והעזרות חשיבי קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואסור לטלטל בהם ולפמ"ש המג"א סי' שס"ב סק"א דמש"ה בשביל דירת השומרים בשדות לא חשיב הוקף לדירה דבעינן שיהיו דרים ביום ובלילה ע"ש א"כ אי אפשר לומר כתי' השני בתוס' דמש"ה חשיבי עזרות הוקף לדירה בשביל השומרים דהא השמירה במקדש לא היתה רק בלילה כמ"ש הרמב"ם ז"ל] וא"כ הוי חידוש דמותר להוציאו להר הבית משום הוצאה. אך בעיקר אי עזרה חשיבא רה"י לשבת נראה שהוא פלוגתא בתוספתא פ"ק דיומא דאמרינן שם כל הלשכות שבמקדש רה"י לשבת ור"ה לטומאה חוץ מלשכת היין והשמן שיש להם ב' פתחים זה כנגד זה אבא שאול היה קורא אותה לשכת בית שמניא רי"א כל לשכה שבמקדש שי"ל ב' פתחים זה כנגד זה כגון שערי עזרה רה"י לשבת ור"ה לטומאה כו' ולת"ק ע"כ עזרה לא חשיב רה"י לשבת כיון שי"ל ב' פתחים זה כנגד זה והוי כמו לשכת היין והשמן כיון שי"ל ב' פתחים זה כנגד זה אינה רה"י לשבת ועוד כיון דלשכת היין והשמן הוא בעזרה כדאמרינן במדות א"כ איך אפשר שהעזרה תהיה רה"י והלשכה שבתוכה לא תהיה רה"י. [והנה המל"מ חקר שם להירושלמי בנמצא במקום שזדונו בכרת דמוציאין אף ממקום שאינו בכרת מהיכן מוציאין אותו וכתב דמוציאין אותו מכל הר הבית דאיזה גבול אחר יש ע"ש והנה יש לומר דמוציאין אותו רק ממקום שיש שם איסור טומאה וזהו מהחיל דאין טמא שרץ נכנס לשם אבל מהר הבית דליכא שם איסור טומאת שרץ כלל ואינו אסור אלא לזבין אין מוציאין [הקשו בתוס' איך דייקינן דטמא מת מותר במחנה לויה ואף מת עצמו כו' תי"ל דמת אי"ל טהרה במקוה וליכא איסור כמו במכניס שרץ ותי' דמת מקרי י"ל טהרה במקוה כיון דאדם י"ל טהרה במקוה ע"ש והנה יש לחקור במכניס מת עכו"ם אי חייבין עליו כיון דעכו"ם אפילו מחיים אי"ל טהרה במקוה או אזלינן בתר המין כיון דמין אדם י"ל טהרה במקוה] ובלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש דאמרינן דתוכן קדש ומ"מ אין חייבין עליהם משום טומאה כדאמרינן בזבחים (נ"ו) והנה בההיא דנזיר דחטאת העוף הבאה על הספק דאינה נאכלת משום דאיכא תרי איסורי נבלה וחולין בעזרה מקשין העולם אמאי לא חשיב נמי טומאת מקדש כיון דאם יאכלה בעזרה יטמא האוכל כדין אוכל נבלת עוף הטהור וא"כ איכא טומאת מקדש ומתרצים דיכול לאוכלה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש דק"ק נאכלים שם ומ"מ אין חייבין עליהם על ביאת מקדש ובאמת לשכות כאלה הבנויות בחול ופתוחות לקדש לא היו כלל במקדש וגם אסור לעשותן כדאמרינן בתוספתא דמע"ש וכל דין דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש הוא רק אילו היו עושין לשכות כאלה אך בעיקר נראה דל"ק כלל דאין זה היתר איסור חדש דאם יותר איסור נבלה של מליקה בחטאת העוף הבאה על הספק א"כ נמצא שהמליקה מתרת לאכילה א"כ מליקה זו לא מטמאה דכל שהמליקה מועלת להתיר איזה איסור אינה מטמאה בבית הבליעה כדאמרינן בפ' חטאת העוף משום דהוי מליקה המתרת את האיסור וא"כ ליכא משום טומאת מקדש וא"כ שיהא מותר לאכול חטאת העוף הבא על הספק צריך רק היתר של ב' איסורים] [יש לחקור בלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול דתוכן חול אם זה דוקא לענין אכילת קדשים דאין אוכלין שם אבל לענין טומאה ושחיטת קדשים הם קדש וכמו בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש דתוכן קדש ואמרינן דזה רק לאכילת ק"ק אבל לטומאה ושחיטת קדשים הם חול א"כ זה דאזלינן בלשכה בתר פתחה הוא רק לאכילה אבל לשאר דברים לא א"כ ה"ה להפך בבנויות בקדש ופתוחות לחול והנה ביומא (כ"ה) אמרינן בלשכת הגזית דפייס במזרחי וזקן יושב לו במערבו ודייקינן התם דלשכת הגזית היתה חציה בקודש וחציה בחול וב' פתחים היו לו אחד פתוח לקדש ואחד לחול דאם פתח אחד היה לקדש א"כ איך זקן יושב במערבו הא תנן לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש ואין ישיבה בעזרה ואי פתח אחד היה לו לחול א"כ איך פייס במזרחו הא לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ובעינן בית אלקים נהלך ברגש וש"מ ב' פתחים היו לו כו' ע"ש והנה יש לעיין אם היה לו פתח אחד לקדש אמאי לא היה יכול זקן לישב שם הא אמרינן בזבחים דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש רק לענין אכילה וצ"ל כיון דלמקצת דברים דינן כעזרה אסור לישב שם וזה דאמרינן שם דאי אפשר שהיה לה פתח אחד ופתוח לחול דא"כ איך פייס במזרחו הא לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ובעינן בית ה' נהלך ברגש הנה אי נימא באותן לשכות זה דתוכן חול משום שפתוחות לחול הוא רק לענין אכילה אבל לשאר דברים כגון לטומאה ולשחיטת קדשים כיון שהיא בקדש דינה כקדש א"כ אמאי אין מקימיין בית ה' נהלך ברגש הרי ודאי מקרי בית ה']:
ג
מחנה לויה שהוא הר הבית מותרים טמאי מתים וטמאי שרץ לכנוס לשם ואסור לזבין וזבות נדות ויולדות וכן לבעלי קריין לכנוס לשם ובתוספתא פ"ק דכלים אמרינן זבין וזבות נדות ויולדות שנכנסו להר הבית לוקין שמונים והר"ש ז"ל שם תמה על התוספתא אמאי איכא שמונים וכתב דע"כ מיירי בזב והוא מצורע דאיכא פ' משום זב ומשום מצורע ע"ש ונראה מזה דס"ל להר"ש ז"ל דאם מצורע לבד נכנס להר הבית ליכא פ' משום כניסה לירושלם ומשום כניסה להר הבית דס"ל דחילוק לאוין של ולא יטמאו את מחניהם הוא רק לטמאים דעל מצורע לאו מיוחד ועל זב לאו מיוחד ומש"ה זב והוא מצורע לוקה פ' אבל למחנות ליכא חילוק לאוין אבל הרמב"ם ז"ל לא כתב כן שכתב בפ"ג מהל' ביאת מקדש דמצורע שנכנס להר הבית לוקה פ' וכתב הכ"מ שם דטעם הרמב"ם ז"ל דלאו דלא יטמאו את מחניהם הוא לאו לכל מחנה ומחנה ע"ש אך יש לעיין ע"ז שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשנה פ"ק דכלים דכן זב שנכנס לחיל לוקה פ' ע"ש ובאמת קשה התם טובא הא קדושת החיל אינה אלא מדרבנן וכמה שהרמב"ם ז"ל בעצמו הביא שם מהתוספתא עוד אחרת היתה וחיל עזרת נשים שמה ולא היו עונשין עליה ע"ש א"כ איך כתב בזב שנכנס לחיל דלוקה פ' ונראה לומר הטעם לפי מה דאבעי לן בזבחים (פ"ב ע"ב) בדם של פר ושעיר של יוה"כ שהוציאן למזבח וחזר והכניסן אם נפסל הכא ודאי חד מקום הוא או דילמא יציאה קרינן ביה וכתב רש"י ז"ל הכא ודאי חד מקום הוא דאין שם הפסק מחיצה ע"ש ומוכח דאם היה שם מחיצה בהיכל אצל מזבח הזהב היה חשוב מקום אחר אע"ג דכולו היכל ואין שם חילוק בדיניהם ומוכח דהפסק מחיצה עושה למקום בפ"ע אך עכשיו דליכא הפסק מחיצה בין המזבח ולפנים חד מקום הוא או דילמא כיון דיציאה כתיב ביה דכתיב ויצא אל המזבח התורה עשאו לב' מקומות והנה לפ"ז בטמא שנכנס לעזרה או להר הבית תכף כשנכנס חשיב כניסה בכל העזרה או בהר הבית וכשמהלך אח"כ עוד תו ליכא כניסה חדשה אבל אם יש שם מקום בהפסק מחיצה כיון דמחיצה עושה אותו למקום בפ"ע א"כ כשנכנס להר הבית עדיין לא חשיב כניסה על אותו מקום כיון שהוא מקום בפ"ע וכשנכנס אח"כ לאותו מקום איכא כניסה חדשה א"כ בזב שנכנס לחיל נהי דמעלת החיל על הר הבית הוא רק מדרבנן מ"מ כיון דהחיל מוקף מחיצה שהוא הסורג א"כ כשנכנס להר הבית עדיין ליכא כניסה על החיל וכשנכנס לחיל חייב משום כניסה חדשה להר הבית לאותו החלק של הר הבית והוי כמו נכנס להר הבית ויצא וחזר ונכנס דאיכא חיוב על כל כניסה וכניסה וכן נראה במצורע שנכנס לירושלם ואמרינן בשבועות (ט"ז) שהיו שם ב' חומות ממה שהוסיפו אח"כ מפני תורפה של ירושלם אם יכנוס לירושלם ואח"כ יכנוס להתוספת יהיה חייב שתים אם יתרו בו כיון דיש שם חומה בפ"ע חשיב מקום מיוחד הוי כניסה חדשה ול"ד לנכנס לירושלם ואח"כ נכנס לבית אע"ג דאיכא שם מחיצות דהבתים הם בכלל העיר וכשנכנס לעיר חשיב כניסה בכל העיר אבל אם העיר עצמה נחלקת בחומה לשנים חשיב כב' עיירות וחייב על כל אחת ואחת]:
ואם מותרים טמאי שרץ לכנוס לחיל מפשטות דברי התוס' זבחים רפ"ג משמע דמותרים שכתבו שם ד"ה ובטמאים ז"ל ואפילו אי הוי סוגיא בטמא שרץ ומותר לכנס לחיל כו' עכ"ל אך השמ"ק הגיה שם וכתב דצ"ל ואפילו הוי האי טמא בטבול יום כו' והטעם דהגיה נראה דאם איתא דטמא שרץ מותר בחיל א"כ בפ"ק דכלים דקתני דעזרת נשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם ליתני נמי שאין טמאי שרץ נכנסין לשם והנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהל' בית הבחירה הט"ז דהחיל מקודש שאין עכו"ם וטמא מת ובועל נדה נכנס לשם ומדחשיב בועל נדה מה דלא תנן במתני' דכלים וטמא שרץ לא קא חשיב נראה דדוקא הני אסירי אבל טמא שרץ לא וזה שכתב דבועל נדה אסור בחיל אע"ג דלא תנן במתני' דכלים הוא משום דאמרינן בפסחים (ס"ח) דבועל נדה כטמא מת למחנותם:
והנה בזה דאין עכו"ם נכנסים לחיל יש לעיין אם הוא מחמת טומאתן דהא רבנן גזרו עליהם טומאה והחיל היא מחיצה לטומאה זו או הוי מחיצה בעלמא לעכו"ם ולא משום טומאתן וכמו דאין זרים נכנסים להיכל והנה הר"ש ז"ל כתב בפ"ק דכלים בעכו"ם דאע"ג דגזרו עליהם שיהו כזבין לכל דבריהם לענין שילוח מחנות לא עשאום אלא כטמאי מתים ע"ש ונראה מזה דהמחיצה הוא משום טומאתן דעשאום כטמאי מתים למחנות דאין נכנסים לחיל ובזה אתי שפיר ג"כ מה שלכאורה קשה דמה שייך שיהיה איסור על עכו"ם לכנוס לחיל דהא עכו"ם אין מצווין אלא על ז' מצות וע"כ שישראל מוזהרין עליהם וקצת דחוק הוא שעשו מצוה על ישראל שלא יכנסו עכו"ם לחיל ולפ"ז דהוא משום טומאה אתי בפשוטו דגזרו רק על עכו"ם שיהיו למחנות כטמאי מתים וא"כ ממילא כשנכנס עכו"ם לחיל צריכים ישראל להוציאו משם דהוי כמו שרץ הנמצא במקדש דאיכא מצוה על הכל להוציאו משום וישלחו מן המחנה דצריך להוציא הטומאה מן המקדש:
וזה דעכו"ם מותר לכנוס להר הבית אע"ג דעשאום כזבין לכל דבריהם מ"מ למחנותם עשאום רק כטמאי מתים כמ"ש הר"ש ז"ל נראה הטעם משום דאיסור כניסה להר הבית תלוי בטומאה יוצא מגופו ועכו"ם נהי דמדרבנן הוא כזב מ"מ אין טומאה יוצא מגופו כיון דגזרו עליו שהוא כזב בין ראה בין לא ראה ואפילו ראה ראייתו לא מעלה ולא מוריד דאין ראיית עכו"ם כלום א"כ טומאת זב שגזרו עליו אין הטומאה יוצא מגופו ואינו אסור בהר הבית:
כתבו התוס' יומא (ל' ע"ב) דמצורע בימי ספירו מותר לכנוס למחנה לויה מפני שהוא כטמא שרץ ע"ש והנה לפ"ז ע"כ לא חשבינן ליה בימי ספירו כטומאה יוצא מגופו כלל ויש לעיין א"כ יעשו ג"כ פסח הבא בטומאה כיון דאינן רק כטמאי שרץ:
וטבולי יום מותרין בכל מחנה לויה ואין אסורין אלא בעזרת נשים והקשו התוס' בזבחים (ל"ב) במצורע שחל שמיני שלו בעה"פ וראה קרי למה ליה למדחי לעשה ולכנוס טבול יום בעזרת נשים ולעמוד בשער נקנור ילך בשאר הלשכות ויכניס שם ידיו לבהונות ותי' דלא אפשר משום דכתיב פתח אהל מועד והיינו בשער נקנור שהוא מכוון כנגדו ע"ש אך רש"י ז"ל כתב בסוטה (ח' ע"א) דהטעם דסוטות ומצורעין מעמידין אותם בשער נקנור משום דכתיב לפני ה' והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה עכ"ל והיינו דלא מפקינן מפתח אהל מועד רק דלפני ה' משמע בפתח שבו דרך כניסה ויציאה והוא שער נקנור שהוא שער האיתון והנה לפ' רש"י ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן בפסחים פ' כ"צ דמש"ה לא נתקדש שער נקנור מפני המצורעים שעומדים שם ומכניסים ידיהם לבהונות וקשה דאם יתקדש שער נקנור יכולים לעמוד חוץ לשער נקנור ויכניסו בהונותיהן לתוך השער ולפמ"ש רש"י ז"ל כיון דכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה' ולפני ה' משמע בפתח המשמש כניסה ויציאה לכל באי העזרה א"כ ע"כ צריך לעמוד שם בתוך הפתח דוקא:
ומצורעים אסורים אף במחנה ישראל ופסק הרמב"ם ז"ל דמצורע לא לקי רק על ירושלם אבל בשאר ערי חומה ליכא רק עשה דבדד ישב ע"ש והתוס' בעירוכין (ל"ב) הקשו למה משתלח מצורע דוקא מערי חומה וכתבו משום דגמרינן גז"ש מושב מושב מבתי ערי חומה ע"ש ולכאורה קשה למה צריך לגז"ש תי"ל דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל וערי חומה נתקדשו בקדושת מחנה ישראל ונראה מזה דס"ל להתוס' דאף שאר עיירות י"ל קדושת מחנה ישראל וכן נראה ממה דאמרינן בת"כ שהביאו התוס' שם דאבנים מנוגעים משתלחין אפילו משאר עיירות שאינן מוקפות חומה ורק מצורע משתלח מערי חומה ומוכח דאף שאר עיירות י"ל קדושת מחנה וכן אמרינן להדיא בספרי הובא בפי' הרא"ש פ"ק דכלים] דיהושע קידש כל ערי ישראל בקדושת מחנה ישראל א"כ קשה להו להתוס' למה משתלח מצורע דוקא מערי חומה וכתבו דגמרינן מגז"ש מבתי ערי חומה והנה תוס' בזה לשטתייהו אזלי שכתבו בברכות (ה' ע"ב) גבי הא לן והא להו דבזה"ז אינו נוהג שילוח מצורעים משום דאין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ע"ש והנה ההיא דהא לן והא להו ר"י קא אמר לה התם ור"י ס"ל קדושה ראשונה קידשה לע"ל ובכ"ז אין שילוח מצורעים נוהג בזה"ז משום דאין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ולכאורה קשה מה שייך דין שילוח מחנות לדין בתי ערי חומה ולפ"ז כיון דס"ל להתוס' דלשילוח מצורע לא סגי במה שהיא קדושה בקדושת מחנה ישראל דאף שאר עיירות ג"כ קדושות ובעינן דוקא שיהא בו דין בתי ערי חומה דגמרינן מושב מושב מבית מושב עיר חומה א"כ בזה"ז נהי דקידשה לע"ל ונשארה קדושת המחנות מ"מ כיון דבטל דין בתי ערי חומה א"כ בזה"ז ערי חומה הוו כמו שאר עיירות די"ל קדושת מחנה ואין מצורע משתלח משם:
ובטבול יום וכן במח"כ דזב איכא פלוגתא אי כזב דמי אי לאו כזב דמי וס"ל לרש"י ז"ל בזבחים (ל"ב ע"ב) דלמ"ד טבול יום דזב כזב דמי ה"ה למחנותם ואין טבול יום דקרי נכנס למחנה לויה ותוס' שם חלקו ע"ז וכתבו דטבול יום ומח"כ דזב כזב דמי הוא רק לענין פסח הבא בטומאה אבל לא לענין ביאת מקדש ע"ש והנה על רש"י ז"ל יש לעיין ממה דאמרינן בסוטה (ח') דיולדות עומדות בשער נקנור בשעת הבאת קרבנותיהן ואי מחו"כ דזב כזב דמי אף למחנותיו איך היא מותרת במחנה לויה:
אמרינן בירושלמי פסחים פ"ז ה"ז דמגע זב כזב לענין פסח הבא בטומאה ויש לחקור אם לביאת מקדש ג"כ מגע זב כזב ומשתלח חוץ לב' מחנות והנה אמרינן בפסחים (ס"ח) דבועל נדה כטמא מת למחנותם היינו דמשתלח רק חוץ למחנה אחת ואע"ג דנגע בנדה מיהו י"ל דמיירי דטבל לאחר שבעל רק לא מנה ז' ימים דמדין מגע נדה נטהר ואינו רק בועל נדה והנה בתוספתא פ"א דכלים רש"א כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסים להר הבית כן משכבן ומושבן כיוצא בהן ע"ש ובדנקט משכבן ומושבן נראה דמגען אינו כיוצא בהן:
אמרינן בזבחים (י"ז ע"ב) גבי פרת חטאת שרפה אונן ומחו"כ. כשרה ר"י הבבלי אומר אונן כשרה מחו"כ פסולה ואמרינן שם דפלוגתייהו בקרא דוהזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר לפרה מ"ס טומאה דכל התורה כולה ומ"ס טומאה דהך פרשה והיינו של טומאת מת וטבול יום דשרץ אתי בק"ו מטבול יום דמת דמה טבול יום של טומאת שבעה כשר טבול יום דטומאת ערב לא כ"ש כמ"ש ברש"י ז"ל שם ויש לעיין דמשמע הכי דלכ"ע עיקר ההיתר דטבול יום לפרה הוא בטומאה דהאי פרשה היינו של מת וקשה איך משכחת לה דטבול יום דמת יעשה פרת חטאת הא שריפת פרה צריכה קידוש ידים ורגלים ואם עשאה בשלא ריחוץ ידים ורגלים פסולה כדאמרינן בפ"ד דפרה ור' חייא בר יוסף ס"ל בזבחים (כ' ע"ב) דצריך לקדש בכ"ש בפנים ואיך יכול לכנוס כשהוא טבול יום דהא במחנה שכינה לכ"ע אסור טבול יום לכנוס והוא בכרת וזה דטבול יום מותר לפרה ע"כ מיירי שנטמא אחר שקידש וטבל אבל בטומאת מת דטומאתו טומאת שבעה וכשטבל לאחר ז' נעשה טבול יום ובזה ודאי לא משכחת שקידש ידיו ואח"כ נטמא במת דודאי לא מהני הקידוש שקידש ידיו לאחר ז' ימים ואפשר דאף לר"ח ב"י דס"ל דצריך קידוש ידים ורגלים בפנים הוא רק מדרבנן ואע"ג דעיקר הקידוש נראה שהוא מדאורייתא דהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"ד דפרה כתב דפרה צריכה ריחוץ ידים ורגלים מדכתיב חטאת היא אבל זה דצריך בפנים אפשר שהוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא סגי אפילו בחוץ ואפילו במקידה של חרס כמה דס"ל לר"י בזבחים שם:
תם ונשלם בעזרת בורא עולם.