אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן לז - חיבת הקדש

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן לז - חיבת הקדש

סימן לו - בגדי כהונה

א

אמרינן בכמה דוכתי והבשר לרבות עצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן לאוכל והנה התוס' חולין (ל"ו ע"ב) ד"ה עצים הקשו משקה בית המטבחים אמאי דכן כגון דם ומים לתכשרי בחבת הקדש להיות אוכל כמו עצים ולבונה ותי' דחבת הקדש מהני לשוויי אוכל רק מידי דדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל ע"ש והנה על מה דס"ל להתוס' דאוכל ומשקה חלוק בזה אי הוי דבר גוש או לח ולאוכל בעינן שיהא דבר עב וקשה יש לעיין מההיא דכריתות י"ג דחלב האשה חשיב אוכל חוץ מטפה המלוכלכת עפ"י הדד דחשיב משקה ועוד אמרינן בתוספתא טהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליה לאוכלין מטמא טומאת אוכלין אלמא דאותו דבר בעצמו יכול להיות אוכל וגם משקה ונראה מכל זה דאוכל ומשקה אינו תלוי אם הוא דבר גוש או לח רק אם עומד לאכילה היינו לשביעה או לשתייה וחלב האשה עומד לתינוק לאכילה והוי אוכל חוץ מטפה המלוכלכת עפ"י הדד דאינו עומד לאכילה וליישב קושית התוס' אמאי בדם ומים משקה בית מטבחייא לא אמרינן דחבת הקדש מכשירתן לאוכל נראה משום כיון דמצד עצמן הן משקה אי אפשר לחבת הקדש לבטל מהם תורת משקה דחבת הקדש יכול רק להוסיף ולא לגרוע א"כ אי אפשר להם להיות אוכל דאי אפשר להיות אוכל ומשקה כאחד ורק בעצים ולבונה שאינם לא אוכל ולא משקה אפשר לחבת הקדש לשוויי אוכל:

וכעין זה מצינו בטהרות פ"ג מ"א הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא דכשנמחו חזרו להיות משקה וכשיצאה טפה הראשונה נטמא בכביצה ע"ש ויש לעיין למה עתה להמשקה לקבל טומאה מחדש ולמה בעינן שיהא דוקא יותר מכביצה אמאי לא יחזרו לטומאתן הישנה שהיה להם קודם שקרשו דהא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם מים טמאים שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה אלמא כל שבטל ממנו תורת משקה ע"י שקרש כשחזר ונמוח חוזר לטומאתו הישנה א"כ ברוטב וגריסין וחלב שהיו משקה ונטמאו כשקרשו וחזרו ונמוחו אמאי לא יחזרו לטומאתן הישנה ונראה מזה דדוקא במים שהגלידו שאז אינן לא אוכל ולא משקה כדאמרינן שם בתוספתא לא נעקר מהם תורת משקה לגמרי והוי רק כישן וכשחזר ונמוח חוזרין לכמות שהיו עם טומאתן הישנה אבל ברוטב וגריסין וחלב דכשקרשו הם נעשו אוכל דהא קתני דכשקרשו הם שניים וכיון דאי אפשר להיות אוכל ומשקה יחד נתבטלה תורת משקה מהם לגמרי ואף לאחר שחזרו ונמוחו הו' עתה כמשקה חדש לגמרי וצריך לקבולי טומאה מחדש ומוכח דאוכל מבטל טפי תורת משקה מדבר שאינו לא אוכל ולא משקה ה"נ להפך דמשקה מבטלת תורת אוכל דאי אפשר להיות אוכל ומשקה כאחד [על הא דמקשינן בפסחים למ"ד משקין בית מטבחייא דכן ממש מההיא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב כו' ומתרצינן מדרבנן ודלא כר"י בן יועזר כו' יש לעיין אמאי לא אמרינן דמיירי בדם שקרש דהא דם שקרש כשר בחטאות החיצוניות כדאמרינן במנחות (כ"א) ואמרינן בתוספתא טהרות דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חישב לאוכלין מטמא טומאת אוכלין כו' א"כ חבת הקדש מכשירתו לאוכל והוי נמי דבר גוש ומה עצים ולבונה חבת הקדש מכשירתו לאוכל כ"ש דם שקרש דמהני מחשבה לעשותו אוכל דמהני חבת הקדש לשוויי אוכל]:

כתבו התוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) ד"ה והא דלכ"ע עצים ולבונה מקבלי טומאה מדאורייתא דחיבת הקדש דאורייתא וזה דקרי לה בפסחים מעלה דאורייתא הוא וכתבו דזה דאמרינן במנחות (כ"א) דעצים ולבונה א"צ מלח לפי שאין מקבלין טומאה היינו בלא הכשר מים ואע"ג דחיבת הקדש מכשרת מ"מ עצים ולבונה דבחולין אין מקבלין טומאה אף בהכשר איכא למימר דמרבינן בהקדש רק בהכשר ע"ש והנה לפי דברי התוס' אתי שפיר מה שקשה במנחות שם דאמרינן יצאו עצים ולבונה דא"צ מלח שאינן מקבלין טומאה יצאה קטורת לפי שאינה על מזבח החיצון ולמה לטעם שאינה על מזבח החיצון תי"ל ג"כ שאינה מקבלת טומאה שהרי אינה אוכל כמו עצים ולבונה ולפ"ז כיון דהא דאמרינן יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה היינו שלא בהכשר בקטורת לא משכחת לה זה דקטורת לעולם מוכשרת היא שהרי יש שם יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא:

הנה לפי דברי התוס' בחגיגה דעצים ולבונה צריכים הכשר מים היינו דחיבת הקדש אי אפשר לעשות תרתי לעשותו אוכל וגם להכשירו יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מהל' אבות הטומאות ה"ג פרה אדומה ושעירין הנשרפים אעפ"י שמטמאין המתעסקין בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכים שתגע בהם טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל דס"ל דטומאת המתעסקין לא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה כמ"ש הכ"מ שם וקשה אמאי לא בעי נמי הכשר מים לאחר שחישב לאכילה ולפ"ז אתי שפיר דהא בלא"ה קשה נהי דלא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה מ"מ ל"ל מחשבה נימא חבת הקדש מכשרתו כמו עצים ולבונה אך לפמ"ש התוס' דחיבת הקדש אינה יכולה לפעול ב' פעולות לשוויי אוכל וגם להכשיר א"כ ה"נ כיון דפרים הנשרפים ופרה צריכים מחשבה אי אפשר לחיבת הקדש לעשותו אוכל וגם להכשיר והכשר מים לא תשכחת לה בפרה ופרים הנשרפים דבעינן לרצון דהא אמרינן בפסחים (כ') דמשכחת לה הכשר מים בבהמת קדשים רק בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה וכתב רש"י ז"ל דנקט פרה של שלמים לפי שהבשר והעור של הבעלים ומעבירה בנהר כדי שתהא נוח להפשיט ע"ש א"כ בפרה ופרים הנשרפים שאין בהם הפשט והם ועורותיהם נשרפין ואין צריך כלל למה שנפלו עליה המים אינו מכשיר מיהו אם חישב עליהן לאוכלין כיון דנעשה אוכל בלא חיבת הקדש א"צ תו הכשר מים כשאר קדשים דא"ל הכשר דחבת הקדש מכשרתן [ואע"ג דחלב נמי צריך מחשבה חוץ מבשווקים ומ"מ חלב קדשים א"צ לא מחשבה ולא הכשר דחיבת הקדש מכשירתו התם הוא משום דאכילת מזבח חשובה אכילה כמ"ש תוס' מנחות (ק"א) דמש"ה עולה לר"ש מטמא טומאת אוכלין ואע"ג דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאכילת מזבח חשובה אכילה ע"ש מיהו אפ"ה בעצים ולבונה צריך לחיבת הקדש מכשירתו ובלא"ה לא הוי מקבלי טומאה ואע"ג דאכילת מזבח שמה אכילה דלטומאת אוכלין לא סגי במה שעומד לאכילה ובעינן ג"כ שיהא הדבר ראוי לאכילה דאם לא לאו תורת אוכל עליו ומש"ה בעצים ולבונה אף דעומדין לאכילת מזבח אין מקבלין טומאה בלא חיבת הקדש אבל חלב דראוי לאכילה מצד עצמו דהא בשווקים א"צ מחשבה רק בעינן ג"כ שיהא עומד לאכילה ומש"ה בכ"מ חוץ מבשווקים צריך מחשבה חלב קדשים כיון דאכילת מזבח שמה אכילה א"כ עומד לאכילה וא"צ מחשבה ומש"ה מהני חיבת הקדש דא"צ הכשר כמו שאר קדשים אבל פרים הנשרפים דאין בהם אכילת מזבח דמה דנשרפין חוץ לג' מחנות לא חשיב כמו אכילה דהא לר"ש פרים הנשרפים אין מטמאין טומאת אוכלין משום דאינו אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים א"כ צריך מחשבה]:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' פרה ה"ז חולק על דבריו בהל' אבות הטומאות וס"ל דרק פרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין אוכלין בלא קבלת טומאה אבל פרה מטמאה וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"ש בתוספתא דפרה מטמאה טומאת אוכלין ופרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין ע"ש אך קשה לומר כן דהא טעמא דר"ש בפרים הנשרפין הוא משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ופרה היתה לה שעת הכושר והרמב"ם ז"ל אינו פוסק כר"ש דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים שהרי פסק דערלה וכה"כ מטמאין טומאת אוכלין ונראה דאף הרמב"ם ז"ל כאן ג"כ ס"ל כמו דס"ל בהל' אבות הטומאות דטומאה ע"י התעסקות לא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה ומש"ה פרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין וזה דפרה מטמאה טומאת אוכלין הוא משום דסופה לטמא טומאה חמורה כשתיעשה אפר דאפר פרה הוא אב הטומאה כדאמרינן בפרה פ"ט ה"ז אפר פרה שנתערב עם אפר מקלה הולכין אחר הרוב ליטמא ומייתינן לה בבכורות (כ"ג) וכתב רש"י ז"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא ומשום דכתיב והנוגע במי הנדה יטמא כו' ע"ש דטומאת מי חטאת אינו רק במים מקודשין כ"א גם באפר ואע"ג דהרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דמיירי שקידש בכולן ונגע בהמים מ"מ אי אפשר לומר דאין אפר פרה מטמא דאמרינן בהדיא בתוספתא פרה פ"ו רי"א פרה כיון ששחטה מטמאה במשא כאפרה ע"ש ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"י דתכף לאחר שחיטה כבר י"ל טומאה חמורה אבל באפר נראה דלית מאן דפליג בזה א"כ פרה לאחר שחיטה מטמאה טומאת אוכלין מפני שסופה לטמא טומאה חמורה כשתיעשה אפר (הנה לר"י דס"ל דפרה כיון שנשחטה מטמאה במשא כאפרה יש לעיין א"כ ל"ל קרא להעוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים משום התעסקות וכן לשורף את הפרה שמטמא בגדים תי"ל שמטמא בגדים משום משא ולי"ל דאצטריך למתעסק בה ולא הזיז בה אבר דבכה"ג לא חשיב התעסקות כדמוכח בב"מ (צ"ג) גבי המשמר את הפרה דמטמא בגדים רק מד"ס אבל מדאורייתא אינו מטמא עד שיעשה מעשה בגופה וזה דמשמר מטמא מד"ס הוא גזירה שמא יזיז בה אבר ע"ש ועוד יותר קשה לכ"ע ל"ל קרא לאוסף את אפר הפרה דמטמא בגדים הא אפר פרה לכ"ע מטמא במשא ונראה לומר כיון דזה דאפר פרה מטמא במשא הוא משום דהוי כמי חטאת וכן הפרה עצמה לר"י לאחר שנשחטה א"כ כמו במי חטאת המזה והמזין עליו טהורים והנוגע טמא דכל שנוגע ונושא לצורך הזאה אינו מטמא ה"ה האפר כשאוסף אותו הוא לצורך הזאה של אח"כ וכן כל ההתעסקות בפרה א"כ כה"ג אינו מטמא ואצטריך קרא דטמא בשביל התעסקות] [נראה דזה דלר"ש פרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין טומאת אוכלין הוא רק משניטלו האימורים עד שיותך הבשר דקודם נטילת האימורים כיון דהאימורים מטמאים טומאת אוכלין א"כ הבשר הוי יד לאימורים ולאחר שיותך הבשר בבית הדשן דעדיין ראוי לאכילה כמ"ש התוס' זבחים (מ"ה ע"ב) ד"ה אבל אז הוי שפיר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דנפקי אז מידי מעילה כדאמרינן במעילה ט']:

נראה דזה דאמרינן דפרה לר"ש מטמאה טומאת אוכלין משום דחיבת הקדש מכשירתה שייך רק לאחר הזאה דאז שייך בה חיבת הקדש אבל קודם הזאה כיון דס"ל לר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה ל"ש בה חיבת הקדש כיון דאפשר לפדותה דאף בקדשי מזבח כל שי"ל פדיון ל"ש חיבת הקדש כמ"ש תוס' מנחות (כ"א) גבי עצים ע"ש ורק מההזאה ואילך דלי"ל פדיון כמ"ש תוס' ב"ק ע"ז שייך בה חיבת הקדש וזה דפרה מטמאה טומאת אוכלין אף קודם הזאה נראה משום דאז א"צ לחיבת הקדש דעדיין אינה עומדת לישרף דהא מחוסר הזאה וכמו דלא אמרינן לר"ש כל העומד לזרוק כו' קודם קבלה כמ"ש תוס' שם משום דעדיין מחוסר קבלה וזה דקודם הזאה מקבלת טומאה שלא בהכשר ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר ונראה דאף בפרה שייך זה דהא הדם אינו נשפך כמים שהרי צריך לקבל הדם ולעשות מהם הזאות מ"מ ר"ש לטעמיה דס"ל שחיטה מכשרת ולא דם ולרבנן כיון דס"ל דאם נשחטה ע"ג מערכתה אי"ל פדיה שייך בה חיבת הקדש מתחילה ועד סוף ומש"ה מקבלת טומאה שלא בהכשר. [הנה התוס' בחגיגה שם הוכיחו מדאמרינן דצירוף כלי דלבונה הוא מדרבנן מכלל דלבונה עצמה מטמאה מדאורייתא דחיבת הקדש דאורייתא ע"ש ויש לעיין לפמ"ש תוס' שם דעצים ולבונה צריכים הכשר מים הא מדאורייתא אין אוכל פחות מכביצה מקבל הכשר כמ"ש תוס' כריתות (י"ג) ולבונה עשויה קרטין קרטין ולית בה כביצה] [ובמלח של קדשים יש לדון או מקבל טומאה משום חיבת הקדש דמלח מצד עצמו אינו מקבל טומאה כמ"ש תוס' ב"ב (כ' ע"א) כיון דלחבת הקדש צריך קדושת כ"ש ובעצים דיש בהם חיבת הקדש כתבו התוס' זבחים (ל"ד) דמה דמשפי להו לגזרין חשיב כמו קדושת כלי אבל במלח דלא אשכחן קדושת כלי וגם א"צ שום תיקון נראה דלית בהו חבת הקדש מיהו נראה דלאחר שנתן המלח ע"ג האבר דאמרינן במנחות דהמלח שעל האבר מועלין בו משום דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה לה' וכתב רש"י ז"ל דאבר עם מלחו שניהם קרויין עולה ע"ש א"כ כמו דמהני זה למעילה ה"נ מהני לחיבת הקדש דבטל המלח להאבר וי"ל דין עולה] [עוד יש לדון בהנך דמקבלי טומאה משום חבת הקדש אם יש להם דין יד ושומר להכניס ולהוציא את הטומאה ולהצטרף כשאר אוכלין דעצים ולבונה אע"ג דחיבת הקדש מכשירתן מ"מ אינן כאוכל גמור לכ"ד שהרי כתבו התוס' פ"ק דפסחים דמשכחת לה שלישי אע"ג דאין אוכל מטמא אוכל ע"י עצים ולבונה ע"ש אלמא דאינן כאוכל לכ"ד]:

כתבו התוס' סוטה (כ"ה ע"ב) דזה דפרה לרבנן מטמאה טומאת אוכלין אע"ג דאסורה בהנאה וכתותי מכתת שיעורה הוא משום חיבת הקדש והקשו אמאי כה"כ לרבנן מטמאה טומאת אוכלין הא כתותי מכתת שיעוריה ע"ש ויש לעיין מה מועיל חיבת הקדש לענין כתותי מכתת שיעוריה ואפשר לומר עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל טהרות פ"א מ"ט גבי ככרות הקדש שבתוך גומותיהן מים מוקדשים נטמאה אחת מהן בשרץ כולן טמאות ובתרומה מטמא שנים ופוסל אחד ופי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם דמיירי שבתוך הלחם היו גומות והיו שם מים מוקדשים וכיון דמשקין לעולם תחלה וכשנגע הככר השני בראשון נעשה שני והמשקין שבו תחלה וכן לכל הככרות וכתב דאע"ג דאין הככר השני נגע בהמשקין של הראשון אלא בהככר עצמו מ"מ משום חבת הקדש הוי כמו שנגע הככר בהמשקין דחשיב חיבור אבל בתרומה דליכא חבת הקדש מטמא רק שנים ופוסל אחד ע"ש ונראה מזה דחבת הקדש מהני גם לענין חיבור דהנגיעה בככר חשיב כנוגע במשקין וא"כ כיון דזה דכתותי מכתת שיעוריה לפמ"ש האחרונים ז"ל היינו רק דהשיעור חשיב ככתות היינו דאינו כמו דבר אחד שלם רק ככתות מההיא דחולין פ"ט דבכסוי הדם ל"ש כתותי מכתת שעוריה דכ"כ דמכתת מעלי לכסוי] היינו דלא חשיב חיבור דהוי כמו דכתית אבל כיון דחיבת הקדש מהני נמי לחבר דאף בדבר דלא חשיב חיבור חיבת הקדש מחברתו ה"נ דמהני חבת הקדש בדבר דכתותי מכתת שיעוריה אך יותר נראה בכוונת התוס' דזה דאמרינן באיסורי הנאה כתותי מכתת שעוריה הוא משום דבטל חשיבותו כיון שהוא איסורי הנאה ול"ש חשיבות של שיעור ובחבת הקדש כיון שחבת הקדש מחשבתו שייך בו חשיבות של שיעור ומ"ש הרמב"ם ז"ל דמהני חבת הקדש לענין חיבור לכאורה קשה להולמו דמה שייך חבת הקדש לענין חיבור ונראה לפי מה דחזינן ברפ"ק דטבול יום באופה חמיטה ע"ג חמיטה דאינו חיבור כשנגע בהן טבול יום אבל לשאר כל הטמאים הוי חיבור ע"ש נראה דכל שחמור לענין טומאה חמור נמי לענין חיבור ה"נ כיון דחבת הקדש י"ל חומרות לענין טומאה דמטמא אף עצים ולבונה ומטמא שלא בהכשר ה"נ דחמיר לענין חיבור:

ובעיקר מה שהקשו בתוס' בכה"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין הא כתותי מכתת שיעוריה י"ל לפי מה דאמרינן בעדיות דאוכל פרוד נהי דלא חשיב חיבור לענין שאם נגע באחד לא נטמא חברו מ"מ מצטרפין לכביצה דאם היתה נגיעה בכל הפירורין מצטרפין שיעור כביצה וכתב הראב"ד בפ"ז מהל' ט"א דבאוכל פרוד לא בעינן שיעשה אותם גוש אחד רק סגי בנגיעה דכל שהפירורין נוגעין זה בזה מצטרף לכביצה א"כ זה דהקשו התוס' בכה"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין נימא כתותי מכתת שיעוריה היינו משום דבעינן לטומאת אוכלין שיעור כביצה אך כיון דזה דכתותי מכתת שיעוריה הוא רק דחשיב ככתות ואינו דבר אחד מ"מ לענין שיעור כביצה סגי אם נוגע זה בזה א"כ אפילו אי חשבינן ככתות כיון דעכ"פ איכא נגיעה מצטרף לכביצה ולענין שנוגע במקצת חשיב נגיעה בכולו כיון דבמציאות הוי חבור ודאי חשיב נגיעה בכולה דרק לענין שיעור אמרינן דחשיב כמו כתות:

ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' שבת (צ"א) על הא דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה מההיא דהתורה העידה על כ"ח אפילו מלא חרדל ותי' דחרדל לאו דוקא אלא מלא ביצים ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דלענין לצרופי לכביצה סגי בנגיעה וכיון דהחרדל נוגע זה בזה מצטרפין לכביצה ולזה דנגיעה במקצת יהא חשיב כנגיעה בכולו א"צ כאן דהא איכא נגיעה בכל חרדל וחרדל שהרי כולן מתטמאין מאויר כ"ח [והנה ע"ז דלצירוף לכביצה עכ"פ בעינן נגיעה זו בזו והרמב"ם ז"ל שם חולק על הראב"ד ז"ל וס"ל דצריך דוקא שיעשה גוש אחד יש לעיין מההיא דטהרות פ"א מ"ה כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חזר וחלקן זה שני וזה שני דבכ"א יש חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל שני נפל זה לעצמו וזה לעצמו לתוך ככר של תרומה פסלוהו נפלו שניהן כאחת עשאוהו שני ע"ש ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה מ"מ מצטרפין לכביצה לטמא אחרים]:

והנה מזה דאמרינן במנחות (ק"ב) דנותר לר"ש מטמא טומאת אוכלין משום דחיבת הקדש מכשירתו מוכח דאף בפסולים שייך חיבת הקדש ועוד ע"כ צ"ל כן דהא עצים ולבונה כשנטמאו נפסלו ואי פקעה חיבת הקדש שלהם וא"כ אינן עוד אוכל א"כ ליפקע טומאתן דהוי כמו אוכל שנטמא ואח"כ נפסל מאכילת הכלב דנפקעה טומאתו דהא עצים ולבונה מצד עצמו אף לכלב לא חזו מיהו אפשר דזה דוקא היכא שהיתה לו שעת הכושר כמו נותר דכבר נחתא ליה חיבת הקדש תו לא פקע כשנפסל אבל לכתחילה לא וכן משמע ממ"ש התוס' שם (ק"א ע"ב) שדקדקו דחיבת הקדש לא מהני לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאל"כ פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקדש מכשרתה עכ"ל ונראה מזה דרק קודם פיגול כשהיתה לו שעת הכושר אז חיבת הקדש הכשירתה אבל לאחר שנעשה פיגול לא א"כ בזבח כשפיגל בשחיטה לא נחתא ליה חיבת הקדש מיהו לרבנן דס"ל דכל פיגול מטמא טומאת אוכלין נראה דאפילו פיגל בשחיטה אין הבשר צריך הכשר מים אע"ג דל"ש בו חיבת הקדש דהתם הדם עצמו מכשיר ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר זהו משום על הארץ תשפכנו כמים ודם קדשים אינו נשפך כמים דצריך לקבלן בכלי אך בפיגל בשחיטה דליכא מצות קבלה הדם שפיר מכשיר אך מ"מ איכא נפקותא אם יש בפיגול משום חיבת הקדש או לא לענין החלבים דעל החלב לא מהני הכשר שחיטה משום דצריך מחשבה כדאמרינן בחולין (קכ"ח) ואי חיבת הקדש מכשירתו אף החלב מטמא טומאת אוכלין ובפיגל במליקה ג"כ יש לעיין אי מטמא טומאת אוכלין אי ל"ש בפיגול חיבת הקדש דאפשר דדם מליקה אינו מכשיר דאשכחן זה רק בדם שחיטה מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים אבל דם מליקה הוי כדם חללים דבבהמה אינו מכשיר ואפר תפוח קודם תרומת הדשן נראה ודאי דמקבל טומאה אע"ג דאפר לאו בר קבולי טומאה הוא מ"מ חיבת הקדש מכשרתו כיון דמועלין בו ויש בו עבודת תרומת הדשן ודאי שייך בו חיבת הקדש ואף לאחר תרומת הדשן קודם הוצאת הדשן לר"י דאמר במעילה (ט') דמועלין בו דהוצאת הדשן עבודה היא ודאי שייך בו חיבת הקדש מיהו יש לדון אם נפסל הדשן ע"י טומאה לענין שלא יהא בו מצות הוצאת הדשן]:

ב

נראה דכמו שיש חיבת הקדש לאוכלין לשוויי אוכל את מי שאינו אוכל ה"נ יש חיבת הקדש למשקין לשוויי משקה את מי שאינו משקה דאל"כ תקשה משקה קדש של נותר כגון יין ושמן של נותר לר"ש אמאי מטמאין טומאת משקין הא עפרא בעלמא הוא דעומדין לשרוף דהא אף משקין פסולין ג"כ בשריפה כדאמרינן בפ' כל התדיר דהשמן והנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן וע"כ כמו דמתרצינן במנחות (ק"ב) לשאר נותר משום דחבת הקדש מכשירתו ה"נ במשקין ובזה יש לתרץ הא דאמרינן ביומא א"ל ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה דלכאורה קשה דהא ביוה"כ ליכא קמצים וע"כ האי רצוי ציץ הוא על הדם שנטמא [ולי"ל דמיירי בשנטמאו האימורים ובעי ריצוי כדי להזות עליהן הדם הא כיון דבשעת הקטרת האימורים יהיה הציץ על מצחו ויוכל אז להקטיר את האימורים שפיר מקרי יש בשר ועוד הא לרב אשי במנחות (ק"ב) ר"ש לי"ל עומד לזרוק כזרוק דמי לענין טומאת אוכלין וכ"ז שלא זרק הדם אין האימורים מקבלין טומאה כלל ולחד תי' בתוס' שם אפילו אי זרק לבסוף א"כ לא משכחת כלל לר"ש ריצוי ציץ על האימורים לענין זריקת הדם דקודם זריקה אין מקבלין טומאה כלל] הא לר"ש דם שחיטה אינו משקה כלל דהא ס"ל בחולין דשחיטה מכשרת ולא דם דדריש לעל הארץ תשפכנו כמים לדרשא אחריתא א"כ ה"נ לקבולי טומאה דמחד קרא מפקינן לה להכשר וטומאה דחשיב משקה ולפ"ז י"ל דדם קדשים חבת הקדש מכשירתו והוי משקה אף דיש לפקפק בזה דשאני בין אוכל למשקה דבאוכל כל שראוי לאכילה הוא אוכל לקבלי טומאה א"כ כיון שחבת הקדש מכשירתו דהוי כמו ראוי לאכילה מקבל טומאה אבל במשקין אינו מקבל טומאה רק ז' משקין דמפקינן לה מקראי דהא איכא נפקותא בין דם שחיטה לדם חללים אע"ג לענין ראוי לשתיה שניהם שוים וכן דם קדשים כיון דאינו נשפך כמים אינו משקה אע"ג דלשתיה אין נפקותא וכן זה דמי פירות אינו משקה אמרינן בת"כ מפני שי"ל שם לווי דרק אלו משקין דכתיבי בקרא חשיבי משקה לענין טומאה א"כ כיון דס"ל לר"ש דדם שחיטה אינו משקה ורק דם חללים הוי משקה ל"ש דחבת הקדש יעשה דם שחיטה כאילו הוא דם חללים ובזה דמשקה נותר מטמא טומאת משקין משום חיבת הקדש התם ליכא חסרון במין דהא אותו המשקה ראוי לקבל טומאה רק דעומד לשרוף כשרוף דמי מבטל ממנו שם משקה שפיר י"ל חבת הקדש מכשירתו והוי משקה:.

יש לדון אי בעינן לר"ש במשקין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דהא כמו באוכלין כתיב מכל האוכל אשר יאכל ה"נ במשקין כתיב וכל משקה אשר ישתה ונ"מ לדם פיגול אי מטמא טומאת משקין דהא פיגול לר"ש אינו מטמא טומאת אוכלין משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ונראה לומר דבזה איכא פלוגתא בין רש"י ז"ל ותוס' חולין (ל"ה ע"ב) דאמרינן שם דדם שחיטה לר"ש אינו מכשיר ומקשינן רש"א דם המת אינו מכשיר הא דם שחיטה מכשיר לא הא דם חללים מכשיר ופי' רש"י ז"ל דמיירי בבהמה שמתה או שנהרגה ותוס' שם השיגו על רש"י ז"ל וכתבו דמיירי באדם ע"ש ונראה דזה דחקו לרש"י ז"ל לאוקמא בבהמה דהא התם לר"ש קיימינן ובעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ודם המת ודם חללים של אדם אסור בהנאה ולא היתה לו שעת הכושר וע"כ מוקי לה דמיירי בשל בהמה ומתוס' דמוקי לה בשל אדם מוכרח דס"ל דלר"ש במשקין לא בעינן יכול להאכילו לאחרים [על הא דס"ל לר"ש דפיגול אינו מטמא טומאת אוכלין יש להקשות דהא אמרינן בפסחים (ט"ו) הפיגול והנותר והטמא בש"א אין נשרפין כאחד ובה"א נשרפין כאחת דפליגי אי רשאי להוסיף טומאה על טומאתו ומוכח דב"ש וב"ה ס"ל דפיגול מטמא טומאת אוכלין ואיך יחלוק ר"ש אב"ש וב"ה]:

הנה בזה דמקשינן במנחות לר"ש פרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין דעפרא בעלמא היא ומתרצינן חבת הקדש מכשירתו הקשו בתוס' ב"ק ע"ז הא מתחילת נגיעת השרץ נפסלה ואינה עומדת עוד לישרף ובסוף נגיעה תטמא טומאת אוכלין ע"ש והנה יש לעיין טובא בדברי התוס' דהא בעי ר"ש נמי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ופרה מטמאה טומאת אוכלין מפני שהיה לה שעת הכושר היינו דהיה אפשר לפדותה אחר שחיטה אך אי לא נימא דחבת הקדש מכשירתה וכיון דעומד לשרוף כשרוף דמי אינה אוכל רק כיון דנגע בה שרץ ונפסלה ואינה עומדת עתה עוד לשריפה נעשית עתה אוכל הא עתה אינה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ול"ש לומר שהיתה לה שעת הכושר כיון שנעשה עתה אוכל חדש אך כיון דחבת הקדש מכשירתה הוי אוכל מתחילה ועד סוף שייך שפיר שהיה לה שעת הכושר:

בההיא דחבת הקדש מכשירתו אבעי לן אי מהני חבת הקדש למנות בו ראשון ושני או לא ויש לחקור אי ס"ל דאין מונין בו ראשון ושני אם הוא הטעם משום דנעשה רק רביעי אעפ"י שנגע בראשון דע"י חבת הקדש אי אפשר לו להיות רק רביעי ונפסל ואינו מטמא אחרים או אפשר דלענין גופיה נעשה אף ראשון ושני רק לענין לטמא אחרים אין חבת הקדש חשיב הכשר כלל ולענין לטמא אחרים חשיב כאילו הוא עצמו טהור לגמרי ונ"מ שאם נגע אח"כ במי חטאת דאם הטעם דאין מונין בו ראשון ושני הוא משום דנעשה רביעי דפסול ואינו מטמא הא מי חטאת מתטמאין אף מרביעי כמ"ש הר"ש ז"ל טהרות פ"ב מ"ה ואי הטעם משום דלטמא אחרים אין לו טומאה כלל ה"נ דאינו פוסל מי חטאת:

כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאות הי"ד דזה שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו נטמאו משום דחיבת הקדש מכשירתן בד"א לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר עכ"ל והקשה הכ"מ שם הא אמרינן בגמרא דרק מדאורייתא מספקא ליה לר"ל אי מונין בו ראשון ושני אבל מדרבנן פשיטא דמונין ועוד שהרמב"ם בעצמו כתב לעיל פ"ח בפשיטות דמונין ראשון ושני וז"ל שם הפגול והנותר וצריד של מנחות ה"ה כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים בכביצה עכ"ל ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל הן בפשוטן ולא סתרי דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי וכפשטא דגמרא דמדאורייתא מספקא לן אי מונין ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן מיהו הכא בפי"ב דמיירי לענין שאם נגע האוכל שלא הוכשר באוכל שהוכשר כיון דלדידן הוי איבעיא ולא אפשיטא אי מונין בו ראשון ושני מדאורייתא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דהוי ספק אם נטמא האוכל השני ואע"ג דמדרבנן הוי ודאי טמא לא הוצרך להרמב"ם ז"ל לאומרו כאן דאין שום נפקותא מזה דאין שום חומרא בטומאה ודאי דרבנן מספיקא דדינא של טומאה דאורייתא דאדרבה ספיקא דדינא של דאורייתא חמיר טפי מדרבנן אבל לעיל בפ"ח שכתב שם לענין לטמא את הידים זה דהוי ספק אי מונין בו ראשון ושני מה"ת לא מהני לטמא את הידים דהא ספק ידים ליטמא טהור כדאמרינן במס' ידים ומשום דטומאת ידים מדרבנן והוי ספיקא דרבנן ואף ספיקא דדינא ג"כ לקולא בדרבנן ומש"ה שם הביא הרמב"ם ז"ל הדין דודאי מונין בו ראשון ושני והיינו מדרבנן כמ"ש הכ"מ ומש"ה נטמאו הידים וזה שהוא ספק מה"ת אי מונין ראשון ושני לא הביא שם הרמב"ם ז"ל כלל ומשום דלטומאת ידים אין נפקותא מזה כלל דאין הידים מתטמאין מספק טומאה:

הקשו בתוס' פסחים (כ') אי חבת הקדש מהני לממני ביה ראשון ושני מאי נ"מ ממה דמשקין בית מטבחייא דכן ואינן מכשירין ותי' דאצטריך לכמה דברים שמביאין לעזרה דלא שייך בהו חיבת הקדש כגון בכורים או חולין כו' ויש לעיין הא משקה בית מטבחייא הוא המים שמדיחין בו את הקרביים וכל מים כשרים לזה כדאמרינן בזבחים (כ"ב) דאף מי מקוה כשרים לזה א"כ מאימתי נעשים משקה בית מטבחייא בשלמא הא דדייקינן בחולין (ל"ו) והבשר אשר יגע בכל טמא כו' האי בשר דאתכשר במאי כו' אלא דאיתכשר במשקי בית מטבחייא הא אמר ריב"ח משקי בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין כו' התם שפיר כיון דאמרינן דהאי בשר איתכשר במשקה בית מטבחייא היינו ע"י זה שרחצו הבשר בהמים כמ"ש רש"י ז"ל שם א"כ שפיר אמרינן דמשקי בית מטבחייא אין מכשירין דבשעה שרוחצין הם משקה בית מטבחייא אבל להתוס' דמיירי שנפלו על שאר דברים כגון בכורים או חולין א"כ נפלו קודם שהדיחו בהם הבשר יש לעיין במה נקראו קודם משקה בית מטבחייא הא א"צ לזה שום דבר וכל מימות כשרין לזה ואפשר דס"ל להתוס' דיחוד מועיל לזה וצ"ע יש לחקור באוכל עצים ולבונה שנטמאו חצי פרס אי פוסל את הגוייה כשאר אוכל אוכלין טמאים דהא הכא ל"ש הטעם דאמרינן בשבת משום גזירה שמא יאכל אוכלין טמאים ושדי לפומיה משקין דתרומה וכתבו התוס' יומא (פ') דבהאי שיעורא דחצי פרס שיערו חכמים דאדם צמא לשתות ע"ש ובעצים ולבונה ל"ש זה]:

ג

הנה באפר פרה אשכחן דמקבל טומאה ויש לעיין איך האפר מקבל טומאה הא אינו אוכל והנה התוס' ב"ק (ע"ז) גבי פרה מטמאה טומאת אוכלין הקשו אי לאיפסולא עצמה הא גם האפר נפסל בנגיעת טומאה כדאמרינן בפ' חומר בקדש דלא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירנה בירדן ובספינה משום מעשה שהיה ותי' דאי חשיבא אוכל מקבל טומאה משני ומשלישי ואי לא לא ע"ש והשמ"ק שם כתב דאין אפר פרה מקבל טומאה רק מאב הטומאה ע"ש והנה יש לעיין טובא בזה דהא אמרינן בפרה פי"א כל הטעון ביאת מים מד"ת מטמא את הקדש ואת התרומה כו' כל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא את הקדש ופוסל את התרומה כו' כל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת כו' א"כ אף מי שאינו אב הטומאה מטמא אפר פרה ואף על התוס' קשה טובא שכתבו דאין אפר פרה מקבל טומאה משני הא כל הטעון ביאת מים מד"ס היינו האוכל אוכל שני וכל הנך דגזרו עליהם להיות שניים מדבריהם כדאמרינן בסוטה (ל' ע"א) ועיין ברש"י ז"ל שם ועיין ברש"י ז"ל חגיגה (י"ח ע"ב) ובר"ש ז"ל פרה שם] א"כ מוכח להדיא דאף שני דרבנן מטמא אפר פרה וכ"ש שני דאורייתא וצע"ג:

עוד יש לעיין מי חטאת אמאי מקבלין טומאה דמוכח מכמה דוכתי דמקבלין טומאה כמו מההיא דזבחים (צ"ג) רא"א מי חטאת שנטמאו מטהרין ועוד ואף מים שאינן מקודשין מקבלין טומאה כדאמרינן בחגיגה (כ"ה) דאין חטאת ניצלת בצמיד פתיל הא מים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל הא במי חטאת בעינן מילוי לשם מי חטאת א"כ כל תלישתן היתה למי חטאת ולא לשתיה וכה"ג לא מקבלי טומאה אעפ"י דראויין לשתיה כדמוכח משבת (קמ"ה) ממשקה הבא לצחצחו אע"ג דראוי לשתיה כיון דאינו עומד לשתיה אינו מקבל טומאה ע"ש בשלמא לר"מ דס"ל בפרה פי"א מ"ח גבי אזוב דלקטו לחטאת כמלקט לאוכלין ומטמא טומאת אוכלין א"כ ה"נ במים שמילאן למי חטאת דהוי כמו לאוכלין אבל לרבנן התם דליקטן לחטאת כמלקט לעצים קשה:

ונראה לומר דכמו דאיכא חיבת הקדש ה"נ איכא חיבת חטאת דכל מעלות הטהרה שיש בקדש איכא נמי בחטאת וכמו דאשכחן בצירוף כלי אע"ג דקרא דכף אחת דמפקינן מינה דכלי מצרף בקדש כתיב מ"מ מדרבנן אף בחטאת כלי מצרף כדאמרינן בפ' חומר בקדש דהעיד ריב"ב על אפר חטאת שנגע הטמא במקצתו טימא את כולו דכל מעלות שיש בכל טהרות עבוד רבנן אף בחטאת ומש"ה אפר חטאת וכן מים שאינן מקודשין שנתמלאו לחטאת חיבת חטאת מכשירתן ומקבלין טומאה וזה דאזוב שליקטו לעצים או למי חטאת אינו מקבל טומאה הוא משום דהאזוב אינו מגוף מי חטאת רק להזות בו על האדם ול"ש בו חיבת חטאת אך חיבת חטאת שייך רק משנעשה אפר דראוי לקדש בו אבל הפרה קודם שנעשית אפר ליכא עדיין חיבת חטאת כמו דחיבת הקדש ל"ש רק בקידשו בכ"ש וראויין להקרבה ומש"ה בפרה דמטמאה טומאת אוכלין צריך לטעם דחיבת הקדש מכשירתה דקודם שנעשית אפר אין בה רק חיבת הקדש ומשום דחטאת קרייה רחמנא ועבודותיה כעין עבודות פנים (יש לעיין איך העבירו מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה במעשה שהיה הא ספינת הירדן טמאה כדאמרינן בשבת פ"ג וראויה למדרס ואמרינן בפרה פ"י דכל הראוי ליטמא טומאת מדרס מידף לחטאת בין טמא בין טהור]:

והנה למ"ד טומאת משקין דרבנן ודאי טומאת מי חטאת אינה אלא מדרבנן ויש לעיין דבזבחים (צ"ג) אמר ר"א מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה וכתב רש"י ז"ל שם דלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה ע"ש ויש לעיין הא ר"א ס"ל בפסחים (ט"ז) דאין טומאה למשקין כל עיקר ולרב שם הוא דכן ממש א"כ לדידיה טומאת מי חטאת אינה אלא מדרבנן א"כ מה ראיה מדלא הצריכה התורה לטבול ואח"כ לקבל הזאה וצ"ע בההיא דר' אלעזר אומר דמי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה יש לעיין הא אם נטמאו המים א"כ נטמא גם הכלי דהא משקין מטמאין את הכלים א"כ ליפסל משום דאינו מקום טהור דאפילו לר' אליעזר דס"ל בפרה פ"י מ"ג בקלל של חטאת שנתנו ע"ג שרץ טהור כתב הר"מ שם משום דס"ל דכל שהכלי טהור מקום טהור הוא ע"ש א"כ בשנטמא הכלי עצמה לכ"ע לאו מקום טהור הוא וצ"ל דר"א ס"ל כר' יוסי שם בנתנו ע"ג אוכלין ומשקין וע"ג כתבי הקדש טהור דס"ל דבטומאה דרבנן מקרי מקום טהור א"כ ה"נ כיון דזה דמשקה מטמא כלי הוא מדרבנן מקרי מקום טהור ולא כחכמים שם דס"ל דאף בטומאה דרבנן לאו מקום טהור הוא ע"ש]:

[הנה לפי מאי דקי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מקבלין טומאה אי אפשר להיות מי חטאת בחו"ל וכן אמרינן להדיא בתוספתא פרה פ"ב רש"א אפרן ירדה עמהן לבבל אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים א"ל לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ע"ש והא דאמרינן בפרה פ"ז מ"ז גבי המכנן את החבל כו' לזה הכשירו הוראת שעה ואמרינן עלה בתוספתא הלכה זו עלו עליה בני אסייא שלשה רגלים ליבנה כו' צ"ל שהיו בני אסייא שגרו בא"י. והנה בחגיגה כ"ה אמרינן דרצועה של ארץ העמים מפסקת בין יהודה לגליל ואי אפשר להביא יין ושמן מגליל לירושלם להקריבן דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל ומקשינן והאמר עולא חברייא מדכן בגלילא ואמרינן מניחין ולכשיבא אליהו ויטהרנה ויש לעיין דהא נראה מזה שהיו נוהגין טומאה וטהרה בגליל וע"כ היה להם מי חטאת ואיך העבירו מי חטאת או אפר חטאת מירושלם לגליל הא רצועה של ארץ העמים מפסקת ומי חטאת ואפר חטאת אין ניצולין בצמיד פתיל כדאמרינן שם ואפשר לפי מה דאמרינן בתוספתא פרה פ"ח מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו כשרים ואמרינן בתוספתא טהרות שהביא הר"ש ז"ל פ"ג מ"ב דמים טמאים שהגלידו טהורין דמים שהגלידו אינו לא אוכל ולא משקה א"כ אפשר שהיו מגלידין את מי חטאת ומעבירין דרך הרצועה וחוזרין וממחין אותו]:

ד

עוד יש מעלה בקדש שהכלי מצרף לקדש ולא לתרומה ובמנחות (כ"ד ע"ב) אמרינן א"ר עשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והרי שלשתן מונחין בביסא נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אין מצטרף נטמא מופרש מופרש וראשון מצטרפין אבוד אין מצטרף נטמא ראשון שניהם מצטרפין כו' ע"ש והכא ע"כ כולן חשיבי צריכים לכלי דהא נטמא ראשון שניהם מצטרפין ונטמאו כולן ואפ"ה אם נטמא אבוד רק הראשון נטמא וכן אם נטמא מופרש רק הראשון נטמא ונראה מזה דלא סגי במה שצריכים לכלי ובעינן ג"כ שיוקבעו זה עם זה ועם זה שלא הוקבע אינו מצטרף בצירוף כלי והכא האבוד לא הוקבע רק עם הראשון וכן המופרש. ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי גבי הוסיף ר"ע הסולת כו' והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו דמיירי בשל יוה"כ שמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בשל שאר ימות השנה אמרינן נתפזר מהם כקב גחלים מכבדן לאמה והתוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) עמדו בזה למה מחתת הכסף שחותה בכל יום אינו מצרפן ור"י מפרש התם שהוקשה להירושלמי למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך ע"ש וקשה נהי דאיכא נמי גחלים שא"צ לכלי דנתפזרו אח"כ כקב גחלים מ"מ הא אינו מבורר איזו צריך ואיזו א"צ א"כ ע"כ פוסל את כולן ולפ"ז אתי שפיר כיון דלבד שיהא צריך לכלי בעינן נמי שיוקבעו זה עם זה וכיון דהגחלים שחותה במחתת הכסף היה מפזר מהם אח"כ כקב גחלים ויכול לפזר איזה שירצה א"כ עדיין לא הוקבע הגחלת שנגע בה הטבול יום עם גחלים אחרים ומש"ה אין הכלי מצרפן כלל:

והנה במנחות (כ"ד) אמרינן הושיט אחד לביניהן מהו ופי' רש"י ז"ל דהושיט חצי עשרון לבין הנך חצאי עשרון ואמרינן שם צריך לכלי כלי מצרפו א"צ לכלי אין כלי מצרפו והרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאות פי' בהושיט אחד לביניהם אם א"צ לכלי ונטמא אחד של הצדדים לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד דס"ל כיון שיש ביניהם שא"צ לכלי מפסיק ואף זה שצריך לכלי לא נטמא והראב"ד ז"ל שם השיג עליו וכתב דאם האמצעי א"צ לכלי רק הציל את עצמו דאינו מתטמא במה שנגע הטומאה באחד מאלו אבל אלו הצריכים לכלי נטמאו ע"ש ונראה דמש"ה פי' הרמב"ם ז"ל כן דאי לענין שיציל את עצמו למה צריך בגמרא לטעם שא"צ לכלי אין הכלי מצרפו תי"ל דהאי חצי עשרון שהושיט ביניהם לא הוקבע עם שום אחד מהב' חצי עשרונות של הצדדים ובענין זה אפילו אם צריך לכלי אין הכלי מצרפן וכמו ההיא דעשרון שחלקו כו' ולכן פ' דהאיבעיא הוא לענין שיפסיק בין הב' חצאי עשרון של הצדדים דאם א"צ לכלי כלל מפסיק אבל אם צריך לכלי רק שלא הוקבע עמהם נהי דאינו מתטמא מנגיעתן מ"מ אינו מפסיק דהא בעשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ושלשתן מונחין בביסא דאמרינן נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אינו מצטרף אין חילוק ואפילו אם המופרש מונח ביניהן ג"כ נטמא אבוד ראשון טמא:

ובעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אם יש ביניהם דבר שא"צ לכלי אם מפסיק או רק הציל את עצמו כתב הכ"מ שם על הראב"ד ז"ל למה דחה פירוש רבנו שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שא"צ לכלי כו' ונראה דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בהא פליגי דלהרמב"ם ז"ל צירוף כלי הוי כמו חיבור דאעפ"י שאין נוגעין זה בזה הכלי מצרפן כאילו נוגעין א"כ שפיר י"ל היכא שיש ביניהם דבר אחד מפסיק אין הכלי יכול לחברן דאדרבה אותו דבר מפסיק שלא יהא חשוב חיבור ולהראב"ד ז"ל אין צירוף כלי מחבר כאילו נוגע זה בזה אלא מצרפו להיות דבר אחד וכדמפקינן מקרא כף אחת התורה עשאו למה שבכף אחת והיכא שהם דבר אחד אפילו אם יש הפסק ביניהם ג"כ אם נטמא זה נטמא זה דהא אמרינן בשבת (נ"ח) דהזוג והענבל חיבור ואע"ג דנתפרקו זה מזה כיון שההדיוט יכול להחזירן עדיין הם כלי אחד ואם נטמא זה נטמא זה ואפילו מאן דפליג התם ס"ל דלאחר שניטלו זה מזה אף דההדיוט יכול להחזירן לא חשיב דבר אחד לטומאה אבל הכא כיון שהתורה עשאו לכל מה שבכף אחת כיון שהם דבר אחד לא איכפת לן אם יש הפסק ביניהם א"כ ל"ש שיפסיק איזו דבר ביניהם כי לא איכפת לן בהפסק כלל:

יש לחקור בסולת ושמן ולבונה של מנחה המונחים בביסא ונגע טבול יום בסולת אם פסל גם השמן והלבונה מדין צירוף כלי דהא צריכים לכלי וגם הוקבעו זע"ז למנחה אחת אי צירוף כלי מהני לב' מינים לעשותן אחד דלא אשכחן זה רק למין אחד כגון הסולת והלבונה והגחלים והקטורת שנגע טבול יום במקצתו פוסל את כולו וכ"ש סולת ושמן דב' מיני טומאות הן שאלה טומאת אוכלין ואלה טומאת משקין. יש לחקור באותן שכ"ש מקדשן ליפסל ואינו מקדשן ליקרב אי מקרי צריך לכלי לענין צירוף דהא א"צ לכלי כלל שהרי א"צ לפוסלן או אפשר כיון דמ"מ הכלי אהני להם לשום דבר מקרי צריך לכלי]:

והנה לפי מה דאמרינן דרק אם צריך לכלי הכלי מצרפו ולהתוס' מנחות (כ"ד) בשא"צ לכלי אם מצטרף מדרבנן איכא פלוגתא דאמוראי] יש לעיין דהא חשיב בפ' חומר בקודש גבי מעלות של קדש מבתרומה שהכלי מצרף לקדש ואינו מצרף לתרומה תי"ל דלא מצינו בתרומה צריך לכלי ובכה"ג אף בקדש אינו מצרף ואפשר דנ"מ לענין בכורים דבכורים צריכים לכלי דבעינן ושמת בטנא ובאפר חטאת דג"כ הכלי מצרפן יש לחקור אי בעינן ג"כ דוקא צריך לכלי דלא מצינו אפר צריך לכלי מיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מאבות הטומאות דהכלי מצרף לקדש כיצד כלי שהוא מלא גרוגרות או צמוקים ונגעה טומאה באחד מהם נטמא כל מה שבכלי לקדש ולא לתרומה ע"ש ואע"ג דליכא גרוגרות וצמוקים בקדש ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דכלי מצרף אינו דוקא בקדש עצמו כ"א לקדש וכמו מעל"ע שבנדה דאמרינן שהוא לקדש ולא לתרומה היינו לענין לטמא את הקדש ולא לטמא את התרומה ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בעצמו פסק שם דאם א"צ לכלי אין הכלי מצרפו ומה צריך כלי לצמוקים וגרוגרות נראה מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאם צריך הכלי לגופן חשיב כמו צריך לכלי מדין הקרבתן וא"כ שפיר י"ל דאף באפר פרה בעינן דוקא צריך לכלי:

הקשו בתוס' חולין (ל"ו) על הא דבעי ר"ל צריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני והיינו הסולת שלא נכנס שם השמן והקשו אמאי לא יצרף הכלי להכשר הא בעינן בלילה בכ"ש דהא הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת ע"ש וזה דדייקו דבלילה בעינן בכ"ש ואע"ג דכלי חול ג"כ מצרף זהו רק מדרבנן כמ"ש תוס' בחגיגה (כ"ד) ד"ה דאורייתא והאיבעיא דר"ל אי מונין בו ראשון ושני הוא מדאורייתא כדאמרינן בחולין שם והנה ליישב קושית התוס' י"ל דמצי מיירי שנתן השמן בכלי חול ואח"כ בללה בכ"ש וכה"ג ליכא צירוף כלי דהא אמרינן במנחות שם בעשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא אי אמרינן שבע לה טומאה ע"ש אבל בזה שהניח החצי עשרון הטמא בביסא עם החצי עשרון הטהור לא נטמא הטהור ע"י צירוף כלי ואפילו אם זה הטמא נטמא בשרץ דדצירוף כלי בעינן שיגע הטמא כשהוא בכלי אבל נטמא בחוץ אע"ג דהניחו אח"כ בכ"ש עם טהור לא נטמא בשביל זה הטהור דצירוף כלי הוא רק דחשיב חיבור לענין דנגיעה במקצת חשיב כמו נגיעה בכולו אבל לא חשיב כמו נגיעה זה בזה לענין שיטמא החצי עשרון הטהור מן הטמא דלענין קבלת טומאה בעינן נגיעה וצירוף כלי עושה רק חיבור ולא נגיעה וה"ה לענין הכשר דלהכשר בעינן נתינה כי יותן מים על זרע דהא בפסחים (ט"ז) אצטריך תרי קראי למים לתלושין ומחוברין דמכשרי ואע"ג דכשנפלו כשהם מחוברים תכף נעשו תלושין דהא מיירי דהעלה אח"כ מן המים כמ"ש בתוס' שם א"כ יכשירו אח"כ וע"כ משום דבעינן נתינה וכיון דבשעת נתינה היו מחוברין בלאו קרא לא היו מכשירין א"כ בשנתן השמן עליהם בכלי חול ואח"כ נתנן לכ"ש עכשיו ליכא נתינה ול"ש צירוף כלי לענין שיהא חשיב עתה נתינה על הסולת שלא נכנס שם השמן וכמו בנטמא בחוץ והניחו בביסא דאין צירוף כלי יכול לעשות נגיעה על הטהור (יש לחקור אם צירוף כלי מהני לצרף מה שבתוכו לכביצה לטמא אחרים שהם חוץ לכלי לפי מה דאמרינן במנחות דצירוף כלי הוא רק לגואי ולא לבראי אפשר דה"נ חשיב לבראי כיון דכל הצירוף א"צ רק לענין לטמא אחרים שהם חוץ לכלי]:

[עוד יש מעלה בקדש שהרביעי פסול בקדש ולא בתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לטהרות נראה לי שמחוסר כפורים ג"כ יעשה כי הוא פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כו' עכ"ל ויש לעיין טובא ע"ז שכתב ונראה לי הא כמה משניות מפורשות ע"ז במעילה כמו חטאת העוף כו' נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמח"כ כו' וכן המנחות מועלין בהן משהוקדשו קידשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמח"כ כו']:

עוד ממעלות הקדש שאונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאה דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל נוגעים בקדשים קודם טבילה ע"ש וכתב הכ"מ שם דבפ' טבול יום לא אמרינן זה דמותר ליגע אלא גבי אונן מ"מ משמע ליה לרבנו דה"ה למח"כ כיון דבהדי הדדי מיתני ע"ש ולענ"ד נראה מקור להרמב"ם ז"ל דאף מח"כ מותר ליגע דאמרינן גבי פרת חטאת שריפת אונן ומח"כ כשרה ומשמע דכשרה אף מדרבנן והא מח"כ צריך טבילה מדרבנן ואע"ג דטבול יום כשר בפרה מיהו באותה טומאה דרבנן שהטילו על מח"כ עדיין הוא קודם טבילה ואי מח"כ צריך טבילה לקדש כ"ש לחטאת ומוכח דכל הטומאה היא רק לאכילה ולא לנגיעה:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה