מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
קונטרס מעניני קדשים · סימן ד - לשמה
א
אמרינן בזבחים במחשבת שינוי בעלים דפסול דכתיב וכפר עליו ולא על חברו ובעינן חברו דומיא דידיה במחויב כפרה כמותו, והנה בפסחים ס"ח פליגי רבה ור"ח בשחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים ואמרינן בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חברו חברו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא ור"ח סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה ומקשינן ומי אי"ל לר"ח הואיל כו' ע"ש ואע"ג דלכ"ע ערל חייב בפסח דהא אמרינן ערל שלא מל ענוש כרת ומוכח מזה דלשינוי בעלים לא סגי מה שחברו הוא חייב בהקרבן ובעינן ג"כ שיהא ראוי להביאו וכיון דערל אינו ראוי להביאו קודם שיתקן נפשיה לא מקרי בר כפרה כמותו ולר"ח הוא רק משום דבידו לתקן נפשיה ולהביאו ותלוי אי אמרינן הואיל, והנה לפ"ז יש לעיין דאמרינן בפ"ק דזבחים חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה וחטאת מכפרת על עשה וקשה נהי דחטאת מכפרת על עשה ומקרי מחוייב חטאת מ"מ הא אי אפשר לו להביא החטאת על העשה דרק מקופיא מכפרת וכיון דא"י להביא החטאת בשום אופן אמאי פוסל דהא ערל אף דמחויב בפסח דאם לא מל ענוש כרת רק כיון דא"י להביא קודם שיתקן נפשיה לא מקרי מחויב כפרה כמותו כ"ש הכא שא"י להביא החטאת בשום אופן וצע"ג, ואפשר דזהו טעם של הרמב"ם ז"ל שכתב פט"ו מפסה"מ ה"ט שחטה לשם מי שאינו מחויב קרבן כלל פסולה שמא מחוייב הוא ואינו יודע ע"ש ולא כתב הטעם שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה והרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם לקמן זה הטעם גבי עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל דלא עלה לבעלים לשום חובה משום דאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ועמד שם הכ"מ למה לא כתב הרמב"ם ז"ל גבי חטאת הטעם שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ע"ש, ונראה דהרמב"ם ז"ל סמך על ההיא דפסחים דמוכח דלא סגי במה שהוא מחוייב הקרבן ובעינן נמי שיהא ראוי להקריבו א"כ מי שמחוייב עשה א"י להקריב חטאת ומש"ה כתב טעם אחר דשמא מחוייב הוא ואינו יודע דהיינו שמא מחוייב הוא בחטאת דכיון דכי אתידע ליה ראוי להבאה מקרי מחוייב כפרה כמותו, ולקמן בעולה ששחט ע"מ שאינו מחוייב כלום כתב הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם לפי שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה דכיון דמחוייב עשה א"כ ראוי הוא להביא עולה וחשיב מחוייב כפרה כמותו, [הקשו התוס' זבחים ד' על הא דאמרינן דשינוי בעלים אינו לאח"מ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא למאי נ"מ אם עלה לשם חובה או לא ותי' דנ"מ שאם הפריש ב' שלמים או ב' עולות לאחריות ופירש שאם אחת מתה או אבודה השניה תהיה קריבה עולה כדין הראשונה כו' וכי מתו בעלים ועשה יורש אחת שלא לשמה ה"ה כאילו נאבדה כו' אבל אם לא פי' אלא סתם הפריש שתים לאחריות אפילו נעשית הראשונה כתיקנה הוי שניה רועה ודמיה קרבי עולה ע"ש ויש לעיין אמאי תרעה ודמיה קרבי עולה אמאי היא עצמה לא תקרב עולה דהא מותר עולה עולה כדאמרינן פ"ב דשקלים]:
כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מפסה"מ הי"א פסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה את שמו לשום זבח אחר בין ששינה לשם חולין פסול ועיין במל"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל לשם חולין אמאי פסול ע"ש, והנה בפשוטו היה נראה לומר כיון דבעלמא לשם חולין כשר ואינו מרצה א"כ בפסח כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ אסור לאכול ממנו דאין הפסח נאכל אלא למנויו וכיון דאינו ראוי לאכילה הפסח פסול דפסח שאי"ל אוכלין פסול אך אי אפשר לומר כן דא"כ ל"ל קרא בפסח שלא לשמו לעכב תי"ל כיון דבשאר קרבנות לא עלו לשם חובה א"כ בפסח הוא פסול שאי"ל אוכלין:
ונראה לומר הטעם דפסח ששחטו לשם חולין פסול הוא משום שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים וכדאמרינן בפסחים ע"ג בשחט ונודע שמשכו הבעלים את ידם דלמ"ד לא בעי עקירה ושלמים הוא הפסול הוא משום אחר תמיד של בין הערבים ואע"ג דפסח הותר אחר תמיד של בין הערבים זהו רק בפסח שעולה לחובה ולא שהוא רק נדבה וכמו מנחת העומר שקמצה שלא לשמה דאמרינן בפ"ק דמנחות דפסול דאינו ממשקה ישראל דחדש הוא ואף דחדש הותר במנחת העומר זהו רק במנחת העומר שעלה לחובה אבל זהו שהוא רק נדבה חזר לפסולו של ממשקה ישראל וה"נ בפסול של אחר תמיד של בין הערבים ולא תקשה דל"ל קרא דפסח שלא לשמו פסול תי"ל כיון דלא עלה לחובה א"כ פסול משום אחר תמיד של בין הערבים דפסול דלאחר תמיד של בין הערבים הוא רק פסול דרבנן כמ"ש התוס' מנחות מ"ט וביומא כ"ט א"כ שפיר אצטריך קרא לעכב:
אך יש לעיין שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ק"פ ה"ו שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה ע"ש ואמאי כשר כיון דאינו יוצא בו ידי חובתו לפסול מפני שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים, והנה בעיקר יש לעיין על דברי הרמב"ם ז"ל שם דהוא הפך הברייתא פ' כ"צ ע"ח דאמרינן שם דאדם יוצא בו ידי חובתו וצ"ל דגרסא אחרת היה לו להרמב"ם ז"ל בהברייתא אך יש לעיין בטעם הדבר כיון דהפסח כשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו ונראה דקשה לו להרמב"ם ז"ל אמאי אין מחשבת אוכלין בזריקה לפסול משום שינוי בעלים ורש"י ז"ל עמד בזה (ס"א ע"א) וכתב ואני שמעתי שינוי בעלים אינו בזריקה כדאמרינן אין מחשבת אוכלין בזריקה ואי אפשר לומר כן דמחשבת שלא לאוכליו מנוין עליו הן ובשחיטה הוא דגלי רחמנא ולא בשאר עבודות אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים עיקרה בזריקה כו' ע"ש אך דוחק גדול הוא דשלא לאוכליו חשיבי בעלים דהא אין ראוין להתכפר בו ונדחין לפסח שני ואיך שייך להיות בעלים על הפסח כיון דאינו ראוי לא להתכפר בו ולא לאוכלו והטעם דאין מחשבת אוכלין בזריקה ואינו נפסל משום שינוי בעלים ס"ל להרמב"ם ז"ל משום דבשינוי בעלים בעינן שיהא מחוייב כפרה כמותו ושלא לאוכליו כיון דאין ראוין לפסח אינו מחויב כפרה כמותו ואף דפליגי רבה ור"ח בשחטו שיתכפר בו ערלים אי חשיב מחוייב כפרה כמותו ערל שאני דאי בעי מתקן נפשיה כדאמרינן בגמרא שם אבל שלא לאוכליו ודאי אינו מחוייב כפרה כמותו והנה הרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכתב פט"ו מפסה"מ ה"ח דאם שחטו ע"מ שאינו מחוייב כפרה כמותו כשר אך לא עלתה לבעלים לחובה ע"ש א"כ ה"נ בשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו דכשר ולא עלה לבעלים לשם חובה:
הנה האור שמח פט"ו מפסה"מ ר"ל דז"ש הרמב"ם ז"ל שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין יוצא בו ידי חובתו ט"ס הוא בהרמב"ם ז"ל וצ"ל ואדם יוצא בו ידי חובתו ומשום דלא מצינו פסח שיהא כשר ולא יצא בו י"ח ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה מוכרח לסבור דפסח אף אם אינו יוצא ידי חובתו מ"מ כשר הוא מדמפלגי רבה ור"ח בשחטו למולים לזרוק דמו לערלים בונרצה לו לכפר עליו חבירו דומיא דידיה מי שמחוייב כפרה כמותו לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא הא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף אם אינו מחוייב כפרה כמותו ג"כ לא עלה לבעלים לחובה א"כ בפסח הוא פסול ואיך אמרינן הכא שהוא כשר וע"כ דאף בפסח כשר אף אם לא עלו לשם חובה, והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל ל"ק קושית התוס' שם לר"ח דס"ל דערל בר כפרה הוא הואיל ובעי מתקן נפשיה ומקשינן ומי אי"ל לר"ח הואיל כו' ומשנינן כי לי"ל הואיל הנ"מ לקולא אבל לחומרא אי"ל הואיל והקשו בתוס' מדמפלגינן בין לקולא בין לחומרא ע"כ הוא רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא הקרבן כשר איך מייתי חולין בעזרה ותי' דאינו זורק את הדם וממילא יכול להתכפר באחר ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר בפשוטו דאפילו מדאורייתא דלא אמרינן הואיל ולא חשיב בר כפרה נהי דהקרבן כשר אך לא עלו לבעלים לשם חובה א"כ אף מדאורייתא צריך להביא קרבן אחר וליכא חולין בעזרה:
והנה יש לעיין בשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו אמאי כשר לפסול משום שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים כיון דלא עלה לשם חובה, והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא בפי' דאם שחט קרבן אחר תמיד של בין הערבים דנפסל מיהו כתב בפ"ד מהל' ק"פ נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם אפי' מתו או נטמאו קודם זריקת דמים מניחין אותו עד שתעובד צורתו כו' לפיכך אם שחט אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם כו' ה"ז ישרף מיד וכתב הצל"ח דטעם החילוק בין נודע קודם שחיטה שמשכו הבעלים דישרף מיד לנודע אח"כ דטעון עיבוד צורה דס"ל להרמב"ם ז"ל דפסח לא בעי עקירה א"כ במשכו הבעלים ממילא הוא שלמים כדאמרינן בפסחים ע"ג מיהו ס"ל דהיכא ששחטו בזמן הפסח לשם פסח או סתם כיון דאז זמן שחיטה לכל הפסחים הוי כמפרש לשם פסח ואדרבה הוי עקירה משלמים לפסח והוי פסח פסול וזה דוקא בנודע בשעת שחיטה שמשכו הבעלים אבל אם לא נודע הוי עקירה בטעות וכיון דממילא הוא שלמים אינו נעשה פסח פסול ע"ש אך לפ"ז אמאי כתב הרמב"ם ז"ל במשכו הבעלים ונודע אח"כ דטעון עיבוד צורה אמאי פסול ליתכשר לגמרי כיון דשלמים הוא וע"כ כדאמרינן בגמרא שם דאי פסח לא בעי עקירה שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם תעובד צורתו משום פסול של אחר תמיד של בין הערבים א"כ ע"כ אף הרמב"ם ז"ל פוסק כההיא דפסחים דשחטו אחר תמיד של בין הערבים פסול וצ"ע:
ובעיקר מ"ש הרמב"ם ז"ל דפסח ששחטו לשם חולין פסול נראה דטעמו הוא מהירושלמי פסחים פ"ה ה"ב דאמרינן שם מנין שהוא צריך לשוחטו לשמו ר' בא בשם רב ואמרתם זבח פסח הוא לומר שאם נשחט לשם פסח הוא פסח ואם לאו אינו פסח ע"ש ומשמע שהוא צריך לשוחטו לשם פסח בפועל ואם לאו אינו פסח ואין זה כשאר שינוי קדש אלא כל שאינו שוחט לשם פסח אינו פסח וא"כ לשם חולין הא ליכא שחיטה לשם פסח, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ פסחים פ' תמיד נשחט הביא דברי הירושלמי בקיצור וכתב ז"ל כי המחשבה פוסלת בקדשים בד' עבודות כו' ובפרט הפסח והחטאת כאשר נפרש בתחילת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא כו' עכ"ל וכי מאחר שהביא ההיא דתחילת זבחים והתם מייתינן דרשא דואמרתם זבח פסח ל"ל לאתויי ההיא דהירושלמי ולזה כוון הרמב"ם ז"ל דמהירושלמי נראה דצריך דוקא זביחה לשמו בפועל:
הנה לפמ"ש להרמב"ם ז"ל דלזרוק דמו שלא לאוכליו חשיב שינוי בעלים רק דאינו נפסל משום דאינו מחוייב כפרה כמותו נראה דזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב מהל' ק"פ ה"ו שחטו למולים וזרק דמו לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה לפי שהיא עיקר הקרבן והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דמקצת ערלה אינה פוסלת ע"ש וטעמו של הרמב"ם ז"ל הוא דזריקה לשם ערלים פסול משום שינוי בעלים כדאמרינן בגמרא בשחטו למולים שיתכפר בו ערלים דפליגי רבה ור"ח בונרצה לו לכפר עליו ולא על חברו מי שמחויב כפרה כמותו וסבר ר"ח דערל חשיב מחוייב כפרה כמותו דאי בעי מתקן נפשיה, והנה רש"י ז"ל כתב שם דמיירי בערלים שאינם מנוין עליו אך הרמב"ם ז"ל אינו מחלק בערלים בין מנוין לשאינן מנוין כיון דאינו מתכפר בהאי פסח אינו בעלים עליו ובדין שינוי בעלים נראה דאם זרק לשם בעלים ושלא לשם בעלים פסול וכמו בשינוי קדש שחטו לשמו ושלא לשמו פסול כיון דקי"ל כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס רק בדיני פסח דאיכא פסול מיוחד שלא לאוכליו וכן לערלים לאוכליו ושלא לאוכליו כשר דנפקא לן מקרא וכן מקצת ערלה אינה פוסלת אך זה דוקא בשחיטה דזהו פסול מיוחד בפסח אבל בזריקה שהוא שינוי בעלים שזהו פסול בכל הקרבנות ולמולים ולערלים הוי לשם בעלים ושלא לשם בעלים והוי כמו בשינוי קדש לשמו ושלא לשמו דפסול וכן בחטאת אם יזרוק לשם בעלים ושלא לשם בעלים יהיה פסול, והנה הלח"מ כתב שם דיש פלוגתא בין הרמב"ם ז"ל והתוס' דלהתוס' אין חילוק בין שלא לאוכליו לערלים והחילוק הוא רק בין זרקו שלא לאוכליו או לערלים ובין שחטו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו או לערלים והרמב"ם ז"ל אינו מחלק בין שחט ע"מ לזרוק ובין זרקו ומחלק רק בין שלא לאוכליו ובין ערלים ע"ש והטעם דמחלק הרמב"ם ז"ל בין שלא לאוכליו לערלים הוא כמ"ש דשלא לאוכליו כיון דאינו מחויב כפרה כמותו כשר רק לא עלה לשם חובה ולערלים כיון דחשיב מחוייב כפרה דאי בעי מתקן נפשיה וכדאמרינן בגמרא פסול ואף למולין וערלים פסול מדין שינוי בעלים:
והנה לרש"י ז"ל שכתב דשלא לאוכליו לא הוי שינוי בעלים שהן מנוין וכן בערלים חילק בין ערלים שאינן מנוין דחשיב שינוי בעלים לערלים מנוין קשה מה שייך בעלים שלא לאוכליו דאין ראוין לא להתכפר בו ולא לאוכלו וכן בערלים ולמאי הלכתא הן בעלים ונראה לרש"י ז"ל כיון דהאי ערל או שאינו ראוי לאכילה אם הוא מנוי עליו יכול למכור ולמנות אחרים על חלקו וכיון די"ל יד בהפסח סגי בהכי לענין דאם שחט עליו דלא חשיב שינוי בעלים מיהו בעיקר אם יכול למנות אחרים על חלקו נראה דאם בשעת מינוי היה ראוי לאכילה ואח"כ חלה ודאי יכול למנות אחרים על חלקו כיון שהמינוי שלו היה כדין יכול למנות אחרים דלא הפסיד זכותו בהפסח וכן ערל יכול להמנות על הפסח לפי שבידו למול אך מי שמתו אחיו מחמת מילה שאינו ראוי למילה וכן אם היה זקן בשעת מינוי שאינו ראוי לאכילה יש להסתפק טובא אם שייך בו מינוי כלל:
כתב הכ"מ שם להרמב"ם ז"ל דשחטו למולים וזרק דמו לשם מולים וערלים דפסול זה דאמר רב אשי דמקצת ערלה אינה פוסלת ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה לא אמר הכי אלא בדרך דילמא ע"ש, והנה משכחת לה שפיר זה הדין אף אליבא דאמת דאם היו ערלים שאינם ראוין ג"כ לאכילה משום זקן או חולה דמשום שינוי בעלים א"א לפוסלו דהא אינן מחוייבי כפרה דאין ראוין לאכילה דאין בידם לתקן נפשם ומשום הפסול המיוחד בפסח דמחשבת ערלים פוסלת בזה מקצת ערלה אינה פוסלת יש לחקור להרמב"ם ז"ל דשוחט פסח לשם חולין פסול אי שחט שלא בזמנו פסח לשם חולין אי הוי עקירה כיון דבזמנו הוא פסול ובפסחים ס' גבי שינוי בעלים תלינן זה בזה דכל שבזמנו הוא פסול שלא בזמנו הוי עקירה ע"ש]:
ב
כתבו התוס' פסחים (ס"א ע"א) ד"ה ואתקש דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים רק פסול מיוחד בפסח דהא בשחיטה ליכא פסול דשינוי בעלים ובפסח פסול משום שחיטה שלא למנויו ע"ש ונראה דבעיקר המחשבה יש ג"כ חילוק בין שלא למנויו לשינוי בעלים דבשינוי בעלים המחשבה לשם אחרים זהו הפוסלו משא"כ בשלא למנויו בפסח לא מה שמחשב לשם אחרים זהו הפוסלו רק מה שאינו מחשב להמנוים דהא אמרינן בשלהי אלו דברים שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידיהם דישרף מיד ואמרינן שם אי פסח בעי עקירה שפיר דישרף מיד דהוי פסולו בגופו וכתב רש"י ז"ל שם דעכשיו שלא עקר שם פסח ממנו ישרף מיד דהו"ל פסח שנשחט שלא למנויו וכ"כ התוס' שם דאין זה פסול בבעלים דכל שמשכו הבעלים קודם שחיטה הו"ל כמו ששחטו שלא לאוכליו דחשיב פסולו בגופו ע"ש ואי נימא דהפסול שלא לאוכליו ושלא למנויו הוא במה ששוחטו לשלא לאוכליו או לאחרים שאין מנוין עליו מה שייך למיפסל הכא משום שחיטה שלא לאוכליו ושלא למנויו הרי הכא לא שחט לאחרים רק שלא היו בעלים על הפסח בשעת שחיטה ולאחר ששחטו נודע זאת שמשכו קודם ומוכח דשלא לאוכליו ושלא למנויו הפסול מה שהשחיטה אינה לאוכליו ולמנויו וא"כ כיון דלא היו בעלים להפסח בשעת שחיטה א"כ לא היתה השחיטה לאוכליו ולמנויו דבפסח בעינן שתהא השחיטה לאוכליו ולמנויו בפועל היינו להבעלים הראוין לאכילה או סתמא דסתמא נמי לאוכליו ולמנויו קאי, והנה לפ"ז בשוחט וחישב רק שאינו שוחט לאוכליו ולבעליו פסול משום דבעינן שחיטה לשם בעלים הראוין לאכילה בפועל וכן מוכח להדיא מהירושלמי דבעינן שחיטה למנויו בפועל דאמרינן שם פ"ה ה"ג בשחטו להתכפר בו חצי חבורתו פסול דנעשה כמתפיס כפרתן של אלו לאלו ומתוך שלא נתכפרו אלו לא נתכפרו אלו ע"ש דאלו שלא שחט עבורן לא נתכפרו ומתוך שלא נתכפרו אלו לא נתכפרו אף אלו ומאן דפליג התם ס"ל רק דאלו אין תלוים באלו אבל אלה שלא שחט עבורן לכ"ע לא נתכפרו ע"ש ואע"ג דהכא לא שינה למי שאינן מנוין שלא שחט לאחרים ומוכח דבעינן שישחוט על המנוים ואם לא שחט עליהן פסול, והנה בזה אפשר ג"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דפסח לשם חולין פסול ומשום דהוי כמו שלא למנויו דפסול דכיון דשוחטו לשם חולין א"כ אינו שוחטו למנויו וזה בשוחט פסח לשם קרבן אחר דאצטריך קרא דפסול משום דלשם קרבן אחר אינו כמו שלא למנויו דשלא למנויו היינו שלא לשם בעלים כיון דשאר קרבנות ג"כ י"ל בעלים א"כ בשוחטו לשם זבח אחר אין זה מחשבה שהשחיטה אינה לשם בעלים א"כ אצטריך קרא דנפסל משום שינוי קדש אבל לשם חולין דל"ש בעלים בחולין לכפרה וכיון דשוחטו בפי' לשם חולין א"כ ליכא שחיטה לבעלים בפועל ובפסח בעינן שחיטה לבעלים בפועל דהיינו למנויו:
כתב רש"י ז"ל פסחים ס' גבי שחטו שלא לאוכליו דמיירי לזקן או לחולה ואין מנוין עליו אלא הן והקשו בתוס' א"כ מאי איריא שלא לאוכליו אפילו בסתם נמי פסול וכתבו דנראה דמיירי דיש נמי מנוין אחרים ע"ש ובטעם רש"י ז"ל שכתב דמיירי שאין שם מנוין אחרים נראה משום ההיא דירושלמי דשוחט לחצי חבורתו פסול דנעשה כמתפיס כפרתן של אלו לאלו ומתוך שלא נתכפרו אלו לא נתכפרו אלו א"כ אי מיירי דאיכא מנוין אחרים והוא שוחט לזקן או לחולה א"כ מאי איריא שלא לאוכליו תי"ל אפילו אם היו ראוין לאכילה ג"כ פסול משום ששחט רק לחצי חבורתו ואם שחט לכולן ה"ה לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר מש"ה פי' דאין שם אלא זקן או חולה ואין שם מנוין אחרים דאם היו ראוין לאכילה היה כשר כיון דשחט לכל החבורה:
כתבו התוס' פסחים ס"א על הא דאמרינן פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים נעשה כמו שאי"ל בעלים בזמנו ופסול תימא לר"י ל"ל למימר נעשה כו' לימא דפסיל משום דאין כאן עקירה ואי לא חייש להני פרכי וסבר דדמי לשינוי קדש הואיל ופוסלו בזמנו וחשיב עקירה א"כ אמאי הוי כמי שאי"ל בעלים בזמנו כו' ואור"י דהכי פי' אפי' לתנהו להני פרכי מ"מ לא הוי עקירה דנעשה כפסח בזמנו שמתו בעליו דאמר בסוף אלו דברים דבעי עקירה וכששחטו סתם פסול אעפ"י שהוא כמפרש שלא לשם בעליו שהרי מתו ה"נ שלא בזמנו שינוי בעלים לא חשיב עקירה ע"ש, והנה קשה טובא אי אי"ל בעלים מה שייך שינוי בעלים הא אמרינן דאין שינוי בעלים לאח"מ כיון דאי"ל בעלים ל"ש שינוי בעלים ומאן דס"ל יש שינוי בעלים לאח"מ היינו דס"ל דהיורש בעלים א"כ בפסח בזמנו שמתו בעליו ושחטו סתם ממ"נ כיון דחשבינן דאי"ל בעלים ומש"ה בשוחטו סתם הוי כמפרש שלא לשם בעלים כמ"ש בתוס' כיון דאי"ל בעלים ל"ש שינוי בעלים וזה דבעינן למימר דשינוי בעלים יהיה חשיב עקירה הוא משום דהוי פסול בזמנו א"כ בעינן שיהא באופן הפוסל, ונראה דכוונת התוס' אינו משום שינוי בעלים דעלמא רק משום דהוי שלא למנויו דהא אמרינן בפ' א"ד שם במתו הבעלים או שמשכו קודם שחיטה כיון דבעי עקירה הוי פסולו בגופו דחשיב כמו שחיטה שלא למנויו כמ"ש רש"י ז"ל דכיון דליכא בעלים עליה וליכא מנוים א"כ השחיטה שלא למנויו וס"ל להתוס' דאם שינוי בעלים חשיב עקירה משום דפסול בזמנו ה"נ שלא למנויו כיון דהוי מחשבה הפוסלת בזמנו הוי עקירה וזה דבעלמא הפסח ששחטו שלא למנויו פסול הוא משום דפסח בזמנו כשהוא ראוי להקרבה לא מהני ביה עקירה ורק הכא שמתו הבעלים קודם שחיטה או שמשכו את ידם דבכה"ג מהני עקירה אף בזמנו כדאמרינן שם א"כ כששוחטו שלא למנויו כיון דהיא מחשבה הפוסלת בפסח הוי עקירה אי אמרינן דשינוי בעלים הוי עקירה וכיון דאמרינן שם שהוא פסול מוכח דשינוי בעלים לא חשיב עקירה וזה נראה ג"כ ממ"ש התוס' דכיון שמתו הבעלים אף ששוחטו סתם הוי כמפרש שלא לשם בעלים והא בשינוי בעלים בעינן דוקא שיחשוב על הזריקה היינו בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים וכיון דמיירי הכא ששחטו סתם א"כ לא חשב על הזריקה שום דבר א"כ מה שייך דהוי כמפרש שלא לשם בעלים וע"כ משום שלא למנויו הוא ובזה לא בעינן שיחשוב על הזריקה ובשלא למנויו לא בעינן ג"כ שיחשוב לשם בעלים אחרים רק כל שלא היתה השחיטה לשם בעלים בפועל פסול וכיון דליכא בעלים הוי שחיטה שלא למנויו ופסול:
ג
בזבחים ט' פליגי ר"י ור"ל בשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה אי פסול ע"ש ויש לחקור לר"י דאמר פסול דמחשבין מעבודה לעבודה אי הפסול משום דהוי שחיטה שלא לשמה כיון דבשעת שחיטה חשב מחשבת שלא לשמה אפילו על עבודה אחרת חשיב שחיטה שלא לשמה או הוי כזריקה שלא לשמה כיון דשחט ע"מ לזרוק שלא לשמה איכא מחשבת זריקה שלא לשמה ולא בעינן דוקא שיחשוב בזו עבודה עצמה אלא אפילו חישב בשעת עבודה אחרת ג"כ מהני והוי זריקה שלא לשמה. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פט"ו מפסה"מ ה"י שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה ה"ז פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה ע"ש היינו דס"ל דהפסול הוא בזריקה ולא בשחיטה דהוי כאילו חשבה בשעת זריקה, והנה יש לעיין דזה דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן לה בזבחים משינוי בעלים דשוחט לזרוק לשם פלוני פסול וליכא למימר דהתם נמי בשוחט לזרוק לשם פלוני הפסול הוא בזריקה דהוי כמו שזרקו אח"כ לשם פלוני דא"כ מאי איבעי לן בפסחים ס' פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים אי הוי עקירה שינוי בעלים כשינוי קדש דמי ומכשיר הואיל ושינוי קדש פוסלו בזמנו ושינוי בעלים פוסלו בזמנו מה שינוי קדש הפוסלו בזמנו מכשירו לאחר זמנו אף שינוי בעלים הפוסלו בזמנו מכשירו לאחר זמנו ע"ש ושחטו בשינוי בעלים היינו ששחטו לזרוק דמו שלא לשם בעלים ואי נימא דהפסול בעלמא בשוחט לזרוק שלא לשם בעלים הוא בשעת זריקה דהוי כחישב בשעת זריקה איך אפשר להיות בזה עקירה הא עקירה בעינן בשעת שחיטה דאם יחשוב בזריקה שלא לשמה אין כאן עקירה ובשעת שחיטה עדיין ליכא פסול ואף דאפשר דגם להרמב"ם ז"ל דהפסול הוא דהוי כמו שזרקו שלא לשמה מ"מ. תכף כששחטו נפסל כיון דאין הדם ראוי עוד לזריקה דלא אפשר עוד לעשות זריקה כהלכתה דהא לעולם תהיה הזריקה שלא לשמה הוי כנשפך או נפסל הדם דתכף נפסל הקרבן משום דהדם אינו עוד ראוי לזריקה מ"מ לענין עקירה בעינן פסול מחשבה והפסול מחשבה שלא לשמה אינו אלא בשעת זריקה:
והנה זה דמחשבין מעבודה לעבודה היינו משחיטה לזריקה אי הוי הפסול בהשחיטה או בהזריקה נראה דתלוי בתרי טעמי בירושלמי פסחים פ"ה ה"ג לר"י דמחשבין מעבודה לעבודה דר' אילא מפרש טעמא דר"י כתלמודא דידן דילפינן ממחשבת פיגול ואמרינן שם דר' ירמיה תפיס לר' בא א"ל אמר לי טעמיה דר"י למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול והשיב לו דנעשה משעה ראשונה כשחטו לשמו ושלא לשמו דפסול ע"ש היינו דמה ששוחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו הוי כהשחיטה עצמה עושה לשמו ושלא לשמו א"כ לדידיה הפסול הוא בהשחיטה ולבתר הכי אמרינן שם ר' מנא בשם ר' יודן טעמי' דר"י כל שאילו יבוא לאותה עבודה ואינו מחשב עלה מחשב הוא מעבודה אחרת לה היינו דכל עבודה שאילו חושב בעצמה פוסלת המחשבה ה"נ אם חישב לה מעבודה אחרת, והנה לפי טעם זה הפסול הוא בזריקה דכל שאילו מחשב בהזריקה עצמה שלא לשמה פסול ה"נ אי מחשב עליה בשעת עבודה אחרת והיינו דהוי כזריקה שלא לשמה והרמב"ם ז"ל שכתב הטעם דהוי כזריקה שלא לשמה פסק כהאי לישנא בהירושלמי ואמרינן שם בירושלמי מאי נפיק מבינהון אר"ש בר אבדימי חילופין בשאר ימות השנה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה ע"ד דר"י כשר אדעתיה דרשב"ל פסול, והנה הק"ע שם לא גריס לה מה נפיק בינוהון דטובא איכא בין ר"י לרשב"ל והפ"מ גריס לה ומפרש היינו דאיכא עוד נפקותא בין ר"י לרשב"ל והרידב"ז מפרש דקאי הנ"מ בין ר' אילא דמפרש טעמיה דר"י דיליף מפיגול ובין ר' ירמיה דנקט טעמא דהוי כשחטו לשמו ושלא לשמו (דרק לר' ירמיה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה לר"י כשר לרשב"ל פסול אבל לר' אילא דיליף מפיגול ל"ש זה ואף לר"י פסול] אך בפשוטו קאי אמאי דסליק מינה התם בהירושלמי היינו בין ר' מנא בשם ר' יודן ובין ר' ירמיה בטעמו של ר"י דלטעמיה דר' ירמיה דהוי כשחטו לשמו ושלא לשמו דהפסול הוא בשחיטה א"כ בשאר ימות השנה הוי עקירה ולר"י כשר ולרשב"ל פסול אבל לר' מנא דס"ל דהוי כזרק שלא לשמה א"כ בשאר ימות השנה לא הוי עקירה דבעינן עקירה בשעת שחיטה, והנה רב אשי דיליף בתלמודא דידן משינוי בעלים ע"כ ס"ל ג"כ דהפסול הוא בשחיטה דשינוי בעלים ג"כ הפסול בשחיטה כמה שהוכחנו:
והנה בההיא דזורק לערלים שכתב הלח"מ דהתוס' חילקו בין שוחט ע"מ לזרוק לערלים דפסול ובין זורק לערלים דכשר והרמב"ם ז"ל אינו מחלק הנה הרמב"ם ז"ל לשיטתיה ע"כ אי אפשר לו לחלק כהתוס' דהא זה דמחשבין מעבודה לעבודה כגון שוחט ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו ס"ל להרמב"ם ז"ל דהפסול הוא בעבודה שחישב עליה דהוי כמו שעשה זו העבודה בהמחשבה א"כ אי שוחט ע"מ לזרוק לערלים פסול דהיינו דבמחשבת ערלים מחשבין מעבודה לעבודה א"כ איך אפשר דזורק לערלים כשר דהא בשוחט ע"מ לזרוק הוי ג"כ כמו שחשב בזריקה ואי חשב בזריקה כשר איך שייך שיפסול בשחט ע"מ לזרוק אך התוס' ס"ל דזה דמחשבין מעבודה לעבודה הפסול הוא בהעבודה שעושה א"כ שפיר יש לחלק בין שוחט לזרוק דמו לערלים דהוי כמו ששחטו לערלים ובין זרקו לערלים אך על התוס' יש לעיין נהי דס"ל כר' ירמיה בירושלמי בשוחט ע"מ לזרוק הפסול הוא בשחיטה מ"מ הא אמרינן שם בשחטו לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו דפסול דהוי כמו שחטו לשמו ושלא לשמו א"כ הכא בשחטו למולים לזרוק דמו לערלים הוי כשחטו למולים וערלים דכשר דהא מקצת ערלה לא פסלה, (כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ פ"ק דזבחים דזה דאמרינן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעליהן לשם חובה הוא רק בקרבן יחיד אבל בק"צ עלו לחובה משום דסכין מושכתן למה שהן ע"ש, והנה יש לדון בדברי הרמב"ם ז"ל דאם שחטו לאשם מה שייך שהסכין מושכתן לאשם הא אין אשם בציבור וצ"ל דמ"מ כיון שהסכין מושכתן למה שהן וקודם עדיין לא הוקבע עליהן שם הקרבן ל"ש ביה שינוי קדש, והנה השעה"מ הקשה על הרמב"ם ז"ל מההיא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דאין מקדשין את הלחם אלמא שייך שלא לשמה בק"צ ע"ש אך מכבשי עצרת ל"ק דשאני כבשי עצרת דטעונין תנופה חיים א"כ ע"כ קודם שחיטה צריכים להקבע לכבשי עצרת אך בעיקר יש לעיין איך אפשר דאם שחטן לשם קרבן אחר דעלו לציבור לשם חובה אדרבה כיון דסכין מושכתן למה שהן וקודם עדיין לא הוקבעו בשם הקרבן רק בשעת שחיטה וכיון ששחטן לשם קרבן אחר במה נקבעו להקרבן שצריכים להיות א"כ ממ"נ אי הוקבעו קודם שחיטה איכא שינוי קדש ואי לא הוקבעו א"כ מחוסרין קביעות]:
ד
אמרינן בזבחים י"א הפסח שעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו כו' ר"א פוסל ור"י מכשיר ומשום דהוי שוחט שלמים לשם פסח בזמנו דפליגי ר"א ור"י והנה שם (ט' ע"ב) דאמרינן תלתא קראי כתיב חד לעברה שנתו וזמנו כו' כתבו התוס' דה"ה דעברה שנתו ולא זמנו ואעפ"י שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו דאפילו הפריש נקבה לפסחו או זכר בן ב' שנים תורת שלמים עליו כדתנן בפסחים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים ע"ש, והנה יש לעיין דהא זה דהמפריש נקבה לפסחו יביא בדמיו שלמים הוא רק לאחר זמנו אבל קודם זמנו הא תניא בתמורה י"ט ע"א המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח כו' נשתיירה אחה"פ תרעה כו' ויביא בדמיה שלמים א"כ האי פסח שעברה שנתו קודם זמנו דמדמי לה התוס' למפריש נקבה לפסחו או זכר בן ב' שנים א"כ כ"ז שלא עבר זמנו ירעה ויביא בדמיו פסח (וכן חטאת שעברה שנתו קודם כפרת הבעלים ירעה ויביא בדמיו חטאת כדאמרינן בתמורה] א"כ בשחטו בזמנו לשם פסח אמאי כשר הא בעי עקירה כיון דעומד הוא לדמי פסח כדאמרינן בחולין ל' בנדחו הבעלים לפסח שני דבעי עקירה ומקשינן ש"מ ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט ביה פורתא אידחי ליה מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט ואמרינן נהי דאידחי מפסח מדמי פסח לא אידחי כו' ע"ש אלמא כיון דעומד לדמי פסח בעי עקירה א"כ האי פסח שעברה שנתו ושחטו בזמנו כיון דעומד הוא לדמי פסח בעי עקירה וכ"ש כי קא שחיט ביה פורתא דראוי תכף לפדיון כדאמרינן בחולין שם וכיון דהוא בזמנו וראוי לפדיון ועומד לדמי פסח א"כ לכ"ע בעי עקירה א"כ בשחטו לשם פסח אמאי כשר וצ"ע ודוחק גדול לומר דדוקא אם היה ראוי קודם בעצמו לפסח ואח"כ עומד לדמי פסח הוא דבעי עקירה אבל עברה שנתו קודם הפסח דמעולם לא היה ראוי עצמו לפסח רק לדמיו לא בעי עקירה דאי אפשר לומר כן דכיון דעומד הוא לדמי פסח ע"כ תורת פסח עליו דאם ימכר דמיו ממילא הם לפסח א"כ איך אפשר שיהיה עליו שם שלמים ויהיו דמיו לפסח וכיון דליכא עליו שם שלמים אלא פסח איך כשר בלא עקירה:
אמרינן בירושלמי מגילה פ"א הי"א גבי מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד כו' רשב"ל אמר דמיירי בשוחט מו' שעות ולמעלן שלא לשמו בשעת היתר הבמות ומקשינן למה לי שלא לשמו דהא אף לשמו פסול בבמת יחיד ומשנינן שלא תאמר שלמים הן והן כשרין דרבותא קמ"ל דאף שוחט שלא לשמו לא אמרינן שהן שלמים וכשרין בבמת יחיד והדר אמרינן שם דשוחט מו' שעות ולמטן היינו שלא בזמנו בבמת יחיד כשרים דשלמים הם ושלמים הבאים מחמת פסח כשרים בבמת יחיד ע"ש והנה יש לעיין איך הוי ס"ד דאם שחטו בזמנו שלא לשמו שלמים הוא וכשר הא פסח ששחטו בזמנו שלא לשמו פסול הוא ואינו נעשה שלמים ונראה לפי מה דאמרינן בשלהי פ' א"ד שאם משכו הבעלים את ידיהם או נטמאו או מתו אי פסח לא בעי עקירה הוי שלמים ואף דשוחטו בזמנו ובעקירה לכ"ע הוי שלמים ואין פסולו רק משום ששחטו אחר תמיד של בין הערבים ומוכח דכל שאינו ראוי להיות עוד פסח וכמ"ש התוס' משום שהניחוהו בלא בעלים אף בזמנו נעשה שלמים ותלי רק אי בעי עקירה, והנה בחולין ל' מקשינן למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף כי נדחו הבעלים לפסח שני אמאי בעי עקירה כיון דשחיט בה פורתא אידחי ליה מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט וא"כ ה"נ כששוחט בזמנו בבמת יחיד דרשב"ל לטעמיה דס"ל בחולין דאינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ בששחט בה פורתא אינו ראוי עוד לפסח דלהכשר פסח בעינן בבמה גדולה א"כ נעשה שלמים אף בזמנו וכיון דשוחטו שלא לשמו איכא נמי עקירה וס"ד דשלמים קא שחיט וכשר וקמ"ל הכא כמה דמשנינן בחולין שם דנהי דאידחא מפסח מדמי פסח לא אידחי וה"נ כן אך יש קצת לעיין אמאי אינו כשר דהתם בחולין לענין דבעי עקירה שייך לומר כיון דעומד הוא לדמי פסח בעי עקירה לשלמים דעדיין לא אנתיק לשלמים אבל הכא דמיירי בעקירה רק היכא דראוי לפסח לא מהני ביה עקירה בזמנו אבל הכא כיון דאין גופו ראוי לפסח אמאי לא מהני ביה עקירה ומ"ל אם דמיו עומדין לפסח וצ"ע בזה:
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ק"פ דזה דשחטו ונודע שמתו הבעלים או שמשכו את ידיהם דישרף מיד הוא דוקא אם שחטו אחר שנודע שמשכו את ידיהם וכן הוא בתוספתא פ"ו ולכאורה מ"ל אם נודע קודם ששחטו או אחר ששחטו וכבר עמד הצל"ח בזה, ונראה דהנה התוס' הקשו שם אמאי ישרף מיד הא הוי פסול בבעלים דטעון עיבוד צורה ותי' כיון דמשכו הבעלים או שנטמאו קודם שחיטה הוי כמו שחטו שלא לאוכליו דהוי פסולו בגופו וס"ל להרמב"ם ז"ל דזה שייך רק אם נודע שמשכו או נטמאו קודם שחיטה דאז איכא מחשבה שלא לאוכליו אבל כשלא נודע קודם שחיטה א"כ השוחט אינו שוחט שלא לאוכליו דהא סבור הוא שי"ל אוכלין ושוחט לאוכליו ואף דהפסח ודאי פסול דפסח שאי"ל בעלים פסול אך זהו הוי רק פסול בבעלים דטעון עיבוד צורה רק כששוחט שלא לאוכליו שהוא פסול מחשבה וכל פסול מחשבה חשיב פסולו בגופו אך פסול מחשבה הוי רק ביודע שאי"ל אוכלין ושוחט א"כ איכא מחשבה שלא לאוכליו, [כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מפסה"מ אין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה כו' בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה ה"ז כמו שנעשית לשמה כו' מפני שהיא מן השעורים ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות כו' והקשה הראב"ד ז"ל א"כ במנחת קנאות אמאי מועלת מחשבה הרי היא ג"כ מן השעורים ואינו ראוי לשאר קרבנות ע"ש, והנה בעיקר יש לעיין א"כ קטורת נמי אמאי מועלת בה מחשבה הא ג"כ אינו ראוי לשאר קרבנות אלא לקטורת אלא ודאי נראה דלא בעינן שיהא ראוי למין קרבן אחר וכיון דהקטורת שחישב עליה ראוי לכל קרבן קטורת שבעולם מקרי ראוי לעבודה ודבר שאינו ראוי לעבודה מקרי שאינו ראוי לעבודה אחרת חוץ מזו שהוא עושה והנה במנחת קנאות דזו השעורים שמחשב עליהן ראויין לכל מנחות קנאות שבעולם הוי כמו קטורת דחשיב ראוי לעבודה ורק במנחת העומר דגרש זה שמחשב עליה אינו ראוי לשום עבודה בעולם חוץ מזו שעושה דאף למנחת העומר של שנה הבאה אינו ראוי דבעינן מן החדש (ועיין לח"מ פ"ח מה' תמידין ה"ב] וכל שאינו ראוי רק לעבודה שהוא עושה מקרי אינו ראוי לעבודה דבעינן שיהא ראוי לשאר עבודות]: