מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
קונטרס מעניני קדשים · סימן ג - בע"ח נדחין
א
גרסינן בפסחים (צ"ו ע"ב) אמר ר"י שמעתי שתמורת פסח קריבה כו' אמר ר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים כו', והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ד מהל' ק"פ ה"ו מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקרב שלמים כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דהוא עצמו לא יקרב שלמים אלא ירעה ע"ש וכדאמרינן במתני' דפסחים, ונראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דהטעם דנמצא קודם שחיטת הפסח דירעה כתב רש"י ז"ל דכיון דהיה עומד לפנינו בשעת שחיטת הפסח הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים ע"ש, והנה בתמורה כ"ג גבי מפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת ואח"כ נמצאת הראשונה כו' אמר ר"ה א"ר הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך כו' וכתב רש"י ז"ל שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה כו' וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו כו' ובא לימלך מה יעשה אמרינן ליה התכפר באבודה כו' ע"ש אלמא דזה דשניהם עומדין לפניו והקריב אחת מהן דהוי דיחוי בידים להשני הוא רק בהקריב אחת מהן מדעתו אבל בא לימלך אין כאן דיחוי א"כ מתני' דפסחים דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה משום דדחייה בידים ע"כ מיירי שהקריב מדעתו אבל הרמב"ם ז"ל שכתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדין יקריב איזה מהם שירצה והב' יקרב שלמים כיון דנקט הרמב"ם ז"ל יקריב איזה מהם שירצה ע"כ בבא לימלך ואומרים לו שיקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והב' יקרב שלמים וכיון דמיירי בבא לימלך הרי אין כאן דיחוי ושפיר השני עצמו יקרב שלמים [ובזה מתיישב מה שהביאו המפרשים ז"ל סתירות בדברי הרמב"ם ז"ל בבע"ח נדחין היכא דאדחיה בידים דכאן ליכא דיחוי כלל]:
כתבו התוס' בפסחים שם דהפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה משום דדחייה בידים ואפילו רב דאמר בע"ח אין נדחין היינו דוקא דלא אדחיה בידים כגון נטמאו הבעלים או שמשכו ידיהם ע"ש (היינו דק"ל מה דאמרינן בס"פ אלו דברים דשחטו ונודע שנטמאו הבעלים או שמשכו את ידם אי לא בעי עקירה שלמים הוא ופסולו רק משום שנשחט אחר תמיד של בין הערבים אלמא דכשר לשלמים ואינו נפסל משום דיחוי], והנה יש לעיין בשלמא נטמאו הבעלים לא אדחיה בידים אלא משכו ידיהם אמאי הא אדחיה שלא נתכפר בו ומ"ש מנמצא קודם שחיטת הפסח דאדחיה בידים שלא נתכפר בו ונראה דהחילוק דבשניהם עומדין לפניו ונתכפר באחד דהיה השני ראוי להתכפר ולא נתכפר ביה דחייה מלהתכפר בו אבל במשכו את ידם שסילק את בעלותו מהקרבן וע"י זה אינו ראוי עוד להתכפר בו מקרי רק שדחה את עצמו מן הקרבן שעשה עצמו אינו מנוי על הפסח ולא שדחה את הקרבן, וכעין זה אמרינן בזבחים י"ב לר"י דאמר בע"ח נדחים אכל חלב והפריש קרבן והמיר כו' הואיל ונדחה ידחה וכן אכל חלב והפריש קרבן ונשחטה כו' ואמרינן וצריכי דאי אשמועינן הך קמייתא משום דהוא דחי נפשיה בידים כו' וקשה א"כ אפי' למ"ד אין בע"ח נדחין ג"כ ידחה דהא היכא דדחייה בידים לכ"ע בע"ח נדחין כמ"ש תוס' ולפ"ז אתי שפיר דבגמרא לא אמרינן דדחייה בידים אלא דדחי נפשיה בידים דאין הדיחוי על הקרבן אלא על נפשיה שעשה עצמו שיהא אינו ראוי להתכפר בהקרבן שעשה עצמו למומר ובזה למ"ד אין בע"ח נדחין אינו דיחוי:
אמרינן שם בפסחים צ"ח המפריש פסחו ומת כו' אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ומקשינן אי דמיית אחר חצות אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים הא קבעתיה חצות וכתב רש"י ז"ל דקבעתיה חצות לפסח ואדחי משלמים דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה ומשנינן דר"ש היא דאמר אין בע"ח נדחין ע"ש ונראה מזה דמה דבעינן שיהא הפסח אבוד ונמצא ונתכפר באחר שיהיה דיחוי הוא רק לדידן דבע"ח אין נדחין ובעינן רק אדחיה בידים וזה הוי בכה"ג אבל אי ס"ל בע"ח נדחין כל שעמד בחצות וקבעתיה חצות בפסח ולא הקריבו מאיזה סיבה שיהיה הוי דיחוי ולא חזיא לשלמים, והנה יש לעיין דהא קי"ל דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים היינו אחה"פ ופלוגתא רק אי בעי עקירה ואף למ"ד בע"ח נדחין כן דהא ר' יוחנן ס"ל בע"ח נדחין וס"ל ביומא ס"ג דפסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו חייב דלא בעי עקירה ע"ש והיינו לאחה"פ דקודם הפסח לכ"ע בעי עקירה ואמאי הא נדחה ופסול ומה התם דמת אחר חצות חשיב דיחוי כ"ש שנתותר אחה"פ היינו שנתכפר באחר דאדחיה בידים ובזה לכ"ע חשיב דיחוי, ודוחק גדול לומר דזה דקי"ל בפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים הוא דוקא בהפרישו לאחר חצות ועוד הא איכא למ"ד שם דאף לאחר חצות קודם שחיטת השני נקבע ונדחה וה"נ כיון שנתותר אחה"פ הרי הפריש אחר ונתכפר בו א"כ זה דחוי ונראה לומר דפסח שלא הקריבו אלא נתכפר באחר לאו דיחוי מפסח הוא כלל דאמרינן ביומא ס"ו פסח שלא הקריבו בראשון יקרב בשני היינו שימכרנו למי שחייב פסח שני כמ"ש רש"י ז"ל לא הקריבו בשני יקריב לשנה הבאה ואף למ"ד שם דלא יקריב לשנה הבאה הוא רק מחשש תקלה ע"ש א"כ פסח שנתכפר בעליו באחר ונתותר אחר הפסח לא אידחי מפסח כלל דראוי הוא למכור למי שחייב פסח שני והנה ע"כ בכה"ג שלא הקריבו ונתכפר באחר לא נפסל הפסח מפני שהניחוהו בלא בעלים דהא אמרינן דכשר לפסח שני ובפסחים פ"ט גבי ונטרח וניתו מותר הפסח כתבו התוס' דכשמפריש ב' פסחים לאחריות ונתותר לו אחד אינו נפסל משום דהניתוהו יחידי ע"ש א"כ אינו דיחוי כלל מפסח ומש"ה כשר לשלמים אחה"פ רק בהפריש פסחו ומת אחר חצות דבכה"ג אינו ראוי עוד לפסח מפני שהניחוהו בלא בעלים כמ"ש תוס' (ע"ג ע"ב) ד"ה פסולו ע"ש וכיון דאינו ראוי עוד לפסח אדחי ולא חזי גופיה אף לשלמים אי ס"ל בע"ח נדחין ובפסח שאבד ומצאו קודם חצות ואח"כ נתכפר באחד דאמרינן דהשני ירעה והוא עצמו אינו קרב שלמים משום דאדחיה בידים וקשה אמאי אינו ראוי למכור לאחרים לפסח או לפסח שני דהא אמרינן פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני וכן הפריש ב' פסחים לאחריות השני ראוי להמכר לפסח שני וצ"ל דאבוד שאני כדאמרינן בפ"ד דתמורה גבי חטאת דאבוד ונתכפר באחר הוי תרתי לריעותא דאבוד וגם דיחוי וה"נ כל שאבד ואף אדחיה בידים מלהתכפר בו הוא אף דלא אדחיה מכפרת אחרים כיון דמכפרתו נדחה וגם אבד חשיב דיחוי ואינו ראוי עוד להקריבו הוא עצמו אבל בלא אבד כל שלא נדחה מפסח לגמרי לא חשיב דיחוי ויקרב בשני ואם שחטו בשאר ימות השנה כשר לשלמים, והנה בפסחים צ"ו לרבא דנמצאת קודם שחיטה והמיר לאחר שחיטה תמורתו קריבה וזה דהמיר קודם שחיטה דאין תמורתו קריבה כתב רש"י ז"ל דכי שחטיה דחינהו לתרווייהו שהיו ראוין ועומדין לפסח ע"ש ואע"ג דנתכפר באחר בלא אבודה הוי דיחוי צ"ל כיון דתמורתו מכח אבודה קאתיא כאבודה דמיא:
והנה בעיקר יש לדון אמאי כשהפריש ב' פסחים לאחריות ונתכפר באחד דהשני אינו נפסל מפני שהניחוהו יחידי וכן הפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני ומ"ש משכו כל הבעלים את ידם דאינו ראוי עוד לפסח מפני שהניחוהו יחידי דמ"ש זה מזה ונראה דפסח שנתכפרו בעליו באחר עדיין לא נפקע הבעלות שלו מהפסח שיכול למוכרו לאחר לפסח דפסח לא רק שראוי לעצמו י"ל ג"כ זכות למוכרו לאחרים לגמרי או למנות אחרים על פסחו וכשנתכפר באחר וא"צ לעצמו מ"מ הזכות למוכרו לאחרים לא פקע ומש"ה הפסח שלא קרב בראשון שנתכפר באחר יכול למכור לאחר לצורך פסח שני אבל כשמשכו את ידם מהפסח בטל תורת הבעלים ממנו לגמרי דמשיכה מפקעת כל כחו מהפסח א"כ היה הפסח שעה אחת בלא בעלים לגמרי וכן במת אביו אחר חצות דהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים דא"י להוריש זכותו בהפסח וכל שהיה שעה אחת בלא בעלים כלל אינו ראוי עוד לפסח. והנה בירושלמי פסחים מקשינן כמו בתלמודא דידן על ההיא דהמפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים דאיך קרב עצמו שלמים הא קבעתיה חצות ואדחי ושוב אינו ראוי הוא עצמו ליקרב שלמים ומתרצינן דמיירי בדמים היינו שאביו הפריש רק דמים לפסח דל"ש בזה דיחוי ע"ש ומ"מ בנו מקריב הדמים רק לשלמים ולא לפסח ונראה מזה דהא דפסח דהניחוהו בלא בעלים אינו ראוי עוד לפסח אין זה רק בפסח עצמו דאף בדמים כן ומוכח דאין זה פסול בקרבן ונראה דהטעם דכל שהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים שוב אינו ראוי לפסח הוא משום דא"א עוד לימנות על הפסח דמנוי על הפסח הוא או בתחילתו כשמקדישו לפסח ואז נעשה בעלים על הפסח או אח"כ כשהבעלים ממנה אחרים על פסחו דבעלים י"ל כח למנות אחרים על פסחם אך זה שהיה שעה אחת בלא בעלים כלל שמשכו הבעלים את ידם או שמתו איך ראוי אח"כ להמנות עליו אחרים דמי הוא הממנה אותם דמן ההפקר ל"ש זכיה בזה ואין חילוק בזה בין הפסח עצמו לדמי פסח אבל בנתכפרו הבעלים באחר ולא משך ידו עדיין בעלים עליו לענין למנות את אחרים ויכול למוכרו:
ונראה לומר דזה שכתבו התוס' דשלמים הבאין מחמת פסח נאכלין ליום ולילה הוא רק בפסח לפני זמנו או שנתותר לאחה"פ דעדיין ראוי לפסח דהפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני לא קרב בשני יקרב בשנה הבאה רק דין הוא בפסח דאם אינו קרב בזמנו הוא שלמים ואין זה מדין מותר דהא קודם הפסח ודאי אינו מותר וכשר לשלמים וכיון דראוי הוא לפסח דינו דנאכל ליום ולילה כדין פסח אבל פסח שמתו בעליו או שמשכו כולן דאינו ראוי עוד לפסח משום דהניחוהו יחידי וזה דנעשה שלמים הוא מדין מותרות דמותר פסח הוא לשלמים כדאמרינן במתני' פ"ב דשקלים בזה נראה דנעשה שלמים גמור כיון דפקע ממנו שם פסח דכל מותר נשתנה דינו לגמרי וכמו מותר חטאת ואשם דנעשה עולה נעשה עולה לכל פרטיו וכיון דמותר פסח שלמים נעשה שלמים גמור כשאר שלמים דנאכלין לב' ימים ולילה:
אמרינן בפסחים צ"ז דהמפריש זכר בן ב' שנים לפסח ירעה עד שיסתאב ויקח בדמיו שלמים אבל הוא עצמו אינו קרב שלמים ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי כו' ויש לעיין הא אמרינן דפסח שעברה שנתו קרב שלמים ומה אם הפריש בן שתים שהדיחוי מעיקרא הוי דיחוי כ"ש שעברה שנתו אח"כ דנראה ונדחה ואיך קרב שלמים ונראה דהכא דוקא בדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אבל כשהיה ראוי לפסח ואח"כ עיברה שנתו אין זה דיחוי מפסח אלא מותר הפסח דלעולם עיברה שנתו חשבינן בכלל מותר רק אי מתחילה הפריש בן ב' שנים ל"ש שמתחילה יחול עליו דין מותר דאין מפרישין מתחילה למותרות וצריך לחול עליו שם פסח ומזה נדחה ונדחה אף משלמים:
והנה בזה שכתבו התוס' במפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו אחד דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי י"ל עוד טעם בזה לפמ"ש תוס' פסחים (צ"ז ע"ב) בשם ר"י גבי מפריש ב' חטאות לאחריות דזה דאמרינן דמתכפר באחת מהן ושניה תרעה הוא אפילו אם נאבד דחטאת שנאבד ונתכפר באחר אזיל למיתה אך זה כיון שמתחילה הפרישו רק לאחריות לא מהני ביה אבידה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בפסח שהפריש ב' פסחים לאחריות ונתותר לו אחד דלא נפסל משום שהניחוהו יחידי דכיון דמתחילה לא הפרישו אלא לאחריות אינו פוסל בו מה שהניחוהו יחידי אך ביומא בההוא דפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני דלא מיירי בהפרישו לאחריות אלא כל שלא קרב בראשון שנתכפר באחר יקרב בשני דלעולם בהפריש פסח יכול להתכפר אח"כ באחר דיכול להמנות על פסח אחר אף שעדיין לא משך ידו מהראשון כדאמרינן בירושלמי דהצמנה על ב' פסחים כאחד אוכל מזה שנשחט ראשון וזה דאינו נפסל השני מפני שהניחוהו יחידי צ"ל כמ"ש:
והנה בעיקר מה דאמרינן בפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון קודם שחיטה דאינו ראוי לשלמים משום דאדחיה בידים יש לעיין דהא אמר רב הונא בפ' וולד חטאת בחטאת שאבדה והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצאת הראשונה דאם משך אחד מהם והקריב דהשניה תמות א"כ באשם כה"ג ירעה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ואמר רב הונא דאשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה וכתבו התוס' דרעיה דרבנן והלכתא הוא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה וקשה איך כשר לעולה הא הו"ל דיחוי דהא בפסח כה"ג אינו כשר אף לשלמים משום דיחוי ונראה דזהו נמי החילוק דבאשם כה"ג כיון שנתכפר באחר הוי מותר דאינו ראוי עוד לאשם ונעשה עולה א"כ אין זה דיחוי דבלאו הדיחוי ג"כ אינו אשם כ"א עולה ומעולה הרי לא דחהו משא"כ בפסח דאפילו נתכפר באחר ג"כ עדיין ראוי לפסח דיכול למוכרו לאחר ורק כיון שנאבד וגם דחהו מכפרתו חשיב דיחוי ואינו ראוי לפסח א"כ מה שאינו ראוי לפסח הוא בשביל הדיחוי שלו וכיון דאידחי מפסח אידחי נמי משלמים:
ובעיקר מ"ש התוס' פסחים (צ"ז ע"ב) במפריש ב' חטאות לאחריות נראה לר"י דהשניה תרעה בכל ענין אפילו נאבדה אח"כ אע"ג דבשאר אבודין תמות ומשום דשאר אבודין תחילת הפרשתן להקרבה וכשאבדו נדחו מהקרבה אבל מפריש ב' חטאות לאחריות דתחילת הפרשתן לדיחוי כמו שרועה בלא אבידה ה"נ באבדה ע"ש, הנה בתמורה ר"פ וולד חטאת אמר ר"ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בביה"ק ורועה והביא שם השמ"ק בשם הר"י דבא להשמיענו דאין זה דיחוי ועוד דלא הוי כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה דהכא לא אבדה מקריא אלא הוי כמפריש ב' חטאות לאחריות שהשניה תרעה מדהמתין לה עד שעברה שנתה ש"מ לעולם לא היתה בדעתו שיקריבנה והוי כמפריש ב' חטאות לאחריות עכ"ל, והנה יש לעיין הא מקשינן שם לר"ל מההיא דחטאת שעברה שנתה תמות ומשנינן דהכי קתני עברה שנתה ואבדה כו' וקשה שהרי כתב הר"י בעצמו בפסחים דבהפריש לאחריות לא מהני אבידה וכיון דהכא היתה ההפרשה לאחריות א"כ אמאי מהני לה אבידה וצ"ע:
בפסחים ע"ג אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה איתיביה ר"ח לר"ה שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' ותני עלה בחול כה"ג ישרף מיד אא"ב בעי עקירה כו' אלא אי אמרת לא בעי עקירה כו' פסולו מאי משום ד"א כו' עיבוד צורה בעי, והקשו בתוס' מאי קא מדמי הך עקירה להאי דלעיל דאשם שכפרו הבעלים באחר תו לא חזי לאשם אבל פסח שנטמאו הבעלים או שמשכו את ידם אכתי חזי לפסח אם ימנו אחרים עליו דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט ותי' דהנ"מ כשנשאר אחד מבני החבורה שאם נשאר לגמרי בלא בעלים תו לא חזי לפסח ע"ש, והנה יש לעיין הא רב הונא ס"ל בירושלמי פסחים פ"ח ה"ד דאם משך ידו ואח"כ נמנה אחר כשר דס"ל דהמינוי חל למפרע משעת הפרשה ולי"ל לרב הונא כהתוספתא דאם הניחוהו בלא בעלים פסול כמ"ש המפרשים ז"ל שם א"כ אכתי מאי פריך הכא לרב הונא ול"ש תי' התוס' וצ"ע:
ב
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ק"פ ה"ט דאם הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר ה"ז מקריבו לשם פסח שאין בע"ח נדחין ע"ש, והנה יש לעיין מה שייך דיחוי דבהיותו עכו"ם לא חלה על הבהמה שום קדושה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דעכו"ם אינו שייך בפסח דהא פסח אינו בא בנדר ונדבה וכיון שאינו חייב לא חלה ההפרשה וכמו חטאת ואשם אם אינו מחויב לא חלה ההפרשה ואף קדושת דמים לפסח ל"ש דאינו חייב בפסח וכיון דלא חלה על הבהמה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים מה שייך דיחוי דזה שייך רק היכא דחלה על הבהמה שום דבר אפילו אי ס"ל יש דיחוי בדמים מ"מ כיון דחלה על הבהמה שום קדושה ואינה ראויה לאותו דבר שייך דיחוי אבל אי לא חל על הבהמה שום דבר מה שייך דיחוי אטו אם יקדיש אדם בהמת חברו דלא חל הקדשו אח"כ כשלקחה לא יהיה ראוי להתכפר בה מדין דיחוי או מי שאינו מחויב חטאת שיאמר ה"ז חטאת תפסל הבהמה להקרבה כיון דלא חלה עליה שום דבר אף דיחוי לא חל, מיהו אשכחן כה"ג בעשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה ואמרינן ש"מ יש דיחוי בדמים וכתבו התוס' תמורה כ"ו דליכא עלה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דאין לעוף פדיון ופי' ש"מ יש דיחוי בדמים היינו אפילו בדבר דלית ביה קדוה"ג וה"ה אפילו קדושת דמים אין בה ע"ש אלמא דשייך דיחוי אף בדבר דלית ביה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים אך נראה דהתם נהי דלא חל עליה קדושת דמים משום דאם תחול קדושת דמים תיחות לה נמי קדוה"ג ואין לעוף פדיון מ"מ דמיה עומדין למזבח מדין נדר כיון דהפרישו לחובתו וצריך למוכרן וליקח מהן חובתו ובזה ג"כ שייך דיחוי כיון דעומד הדבר למזבח ונדחה אבל היכא דלא חלה עליה שום דבר לא יעלה על הדעת שיהא שייך בה דיחוי, אך מלשון הרמב"ם ז"ל ה"ז מקריבו לשם פסח ולא כתב שצריך אח"כ להקדישו נראה דס"ל דא"צ להקדישו עוד לאחר שנתגייר דחל עליו שם פסח כשהפריש בגיותו וצ"ל דפסח שאני כיון דיכול לבוא לידי חיוב כשיתגייר חל עליו שם פסח אף כשהוא עכו"ם ול"ד לשאר קרבנות חובה כגון חטאת ואשם דא"י להפריש קודם חיובו דהתם אף אם יבוא אח"כ לכלל חיוב ג"כ א"א לו להתכפר במה שהפריש קודם חיובו אבל פסח יכול להפריש קודם זמן חיובו וחל נמי אם הפרישו כשהוא עכו"ם ומ"מ דיחוי מיקרי כיון דאינו ראוי להקריבו כשהוא עכו"ם, והנה יש לעיין איך כתב הרמב"ם ז"ל דיכול אח"כ להתכפר בו הא היה הפסח שעה אחת בלא בעלים כיון דחל עליו קדושת פסח כשהקדישו כשהוא עכו"ם אך דין בעלים ודאי אינו שייך להיות עליו כיון שהוא עכו"ם ואינו שייך בכפרת פסח ואפשר כמ"ש התוס' במפריש ב' פסחים לאחריות דאינו נפסל מפני שהניחוהו בלא בעלים ומשום דמתחילה לא הפרישו אלא לאחריות שאם תאבד השניה יתכפר בה וה"נ כיון שהפרישו להתכפר בו אם יתגייר הוי כאחריות ואין בו פסול שהיה שעה בלא בעלים א"נ כמ"ש לעיל דרק אם משך ידו לגמרי מהפסח או שמת דבטל בעלותו לגמרי אז נפסל אבל כשהוא בעלים למוכרו לאחר אף כשהוא א"א להתכפר בו אינו נפסל ה"נ כיון שחל הפרשתו העכו"ם בעלים עליו אף אם א"א להתכפר בו ואין זה שעה אחת בלא בעלים:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' תמורה דוולד תמורת אשם ירעו עד שיפול בהם מום ואם ילדה זכר אחר שקרב אשמו הוולד עצמו יקרב עולה והקשה הראב"ד ז"ל מ"ש ממפריש נקבה לעולה וילדה זכר דפסק הרמב"ם ז"ל דהוולד ירעה ומשום דמכח קדושה דחויה קאתיא וכתב הכ"מ בשם המהר"י קורקוס ז"ל דבוולד עולה אמה אינה קריבה אבל וולד תמורת אשם דאמה דהיינו עיקר הקדושה קריבה דזכר הוא הוולד נמי קרב וקודם כפרה דאינו קרב הוא רק משום דאתי לאחלופי ע"ש והיינו כדאמרינן בתמורה י"ח בוולד תמורת עולה דקרבה משום דאמה כלומר קדושה הראשונה קרבה, והנה יש לעיין שכתב הרמב"ם ז"ל שם ה"ז וולד תמורת הפסח כתמורת הפסח אם היתה אמו קריבה שלמים יקרב שלמים ואם היה דינה שתמכר ויביא בדמיה שלמים אף וולדה נמכר ויביא בדמיו שלמים ע"ש ובפ"ד מהל' ק"פ כתב הרמב"ם ז"ל הפסח שנמצא קודם שחיטה והמיר בו אין תמורתו קריבה אבל הוא עצמו קרב לעולם ע"ש א"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דולד תמורת פסח היכא דאין התמורה קריבה אין הולד קרב הא עיקר הקדושה קריבה, והנה אפשר לומר דהא בההיא דפסח שנמצא קודם שחיטה דאין תמורתו קריבה כתב הכ"מ הטעם הואיל והקרבן עצמו ראוי לפסח וראוי לשלמים כיון שלא היתה בו קדושה אחת לבד קבועה אין בו כח להתפיס תמורתו להקריב ע"ש ואפשר דזה הטעם מהני נמי לולד תמורה נהי דהולד אזיל בתר קדושה ראשונה מ"מ כיון דקדושה ראשונה ראוי לפסח וראוי לשלמים כמו דזה מהני לתמורה שלא תקרב היא עצמה ה"נ מהני זה לוולד וצ"ע בזה:
כתב הת"י (יומא נ"א) דתמורת פסח קודם שנתכפר באחר קריבה פסח אך אינו יוצא בו ידי חובתו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אך קריבה פסח דהתמורה דינה כדין הקרבן ע"ש ויש לעיין דאמרינן בתמורה כ' דוולד תמורת אשם לפני כפרה הוא עצמו יקרב אשם ומקשינן הא קאתיא והתוס' בכורות (ט"ז ע"א) ד"ה ותמורה כתבו בפשיטות דקרבה ע"ש, והנה אמרינן בירושלמי פ"ב דנזיר ה"א דתחת משמש לשון חילול ולשון תמורה ובקדשי מזבח שקדם הקדשן את מומן ואמר זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה בא לאכול בע"מ אומר לו לתמורה קדשה דכיון דהוי ספק חילול ספק תמורה א"י להקריב התמימה שאמר עליה זו תחת זו דשמא אין זה תמורה אלא חילול ולא קדשה רק לדמים וא"י לאכול הבע"מ שמא אין זה חילול כ"א תמורה והוא ותמורתו קדש ע"ש ומוכח דאם לשון תמורה הוא היתה התמימה קריבה ואף שהיא תמורת בע"מ ומוכח דתמורת בע"מ קרבה, (יש לחקור בוולדות בע"מ שנתעברו קודם מום אמן ונולדו לאחר מומה קודם פדיונה אם ג"כ קדשי רק לרעיה או דהכא קדשי ליקרב דהטעם דולדות בע"מ קדשי לרעיה הוא משום דמכח קדושה דחויה קאתיא אבל הנך דנתעברו קודם למום אמן למ"ד במעי אמן הן קדושין א"כ כשחלה עליהן הקדושה לא היתה קדושה דחויה, ואפשר לפמ"ש רש"י ז"ל (תמורה כ"ה ע"א) למ"ד במעי אמן הם קדושים משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש א"כ מה שנתוסף על הוולד לאחר שהוממה אמו הוא מכח קדושה דחויה]:
כתבו התוס' תמורה (כ"ד ע"ב) ד"ה קסבר דלמ"ד וולדות קדשים במעי אמן הן קדושין חלה קדושה על טומטום ואנדרוגינוס דנחתא קדושת האם עלייהו משעה שנמצאו ועדיין לא היו בע"מ ע"ש היינו דלמ"ד במעי אמן הם קדושים הוי לעולם בוולדות קדשים קדמה הקדשן את מומן, והנה יש לעיין איך פרכינן בבכורות (י"ד ע"ב) לר"א דאמר מנין לזובח בהמת בע"מ בבמת יחיד כו' שנאמר לא תזבח כו' אם אינו ענין לבמה גדולה כו' תנהו ענין לבמת יחיד ופרכינן אימא תנהו ענין לוולדות קדשים דסד"א הואיל וקדושין כשהן בע"מ כשהן בע"מ נמי קרבי כו' ע"ש והא ר"א ס"ל בזבחים ל"ה פיגל בזבח נתפגל שליל דס"ל וולדות קדשים במעי אמן הם קדושין כמ"ש תוס' שם א"כ לדידיה אין שום חידוש בוולדות קדשים לענין בע"מ יותר משאר קדשים דזה דוולדות קדשים קדושין כשהן בע"מ הוא משום דלעולם קדמה הקדשן את מומן א"כ מנא תימא דיקרבו כשהן בע"מ:
כתב הרמב"ם ז"ל פ' בתרא דתמורה ה"ח ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדה טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטרפה ה"א יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי וולד של זו ודקדק הלח"מ מדלא כתב דירעו עד שיפול בהם מום מכלל דנפדין בלא מום משום דאי"ל מום גדול מהם ע"ש היינו דס"ל דעל פסול של יוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס כלאים וטרפה נפדה כמו על מום וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' א"מ ה"י שכתב בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח כו' ואעפ"י שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ע"ש ומכלל דבלא טעם דאין פודין הקדשים כו' היו פודין על טרפות והכא ע"כ מיירי בלא מום מדנקט אעפ"י שאינה ראויה לקרבן אלמא דעל טרפות לבד היתה ראויה להפדות מיהו קשה כיון דפסק הרמב"ם ז"ל דקדשים שנולד בהם טרפות אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ בולדות קדשים בטרפה איך כתב הרמב"ם ז"ל שיפדו וכבר הביא קושיא זו האור שמח ע"ש, והנה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דיוצא דופן כו' וטרפה בולדות קדשים לא נחתא להו קדוה"ג כלל והוי כמו נטרפו קודם הקדשן דפודין אותן ולא אמרינן בזה אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים כדאמרינן בתמורה י"ז דלא קי"ל התם כשמואל ע"ש וזה דלא חל על טרפה קדוה"ג בולדות קדשים אינו משום דאי"ל מום גדול מזה דהא בולדות קדשים חל קדוה"ג אף על בע"מ א"כ נהי דנפדין מ"מ אין נפדין להאכילן לכלבים אלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמו דאמרינן ביוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס כלאים וטרפה לא מקדישין ולא קדושין אף בתמורה ואף דתמורה חלה על בע"מ ה"נ ס"ל בולדות קדשים אף שחל בהם קדוה"ג על בע"מ על הנך לא חל אך קדושת דמים ס"ל דחל עליהן מדין ולדות קדשים דקדוה"ג דא"א לחול על אלו לא חל אבל קדושת דמים דאפשר לחול חל דהא קדשים שקדם מומן להקדשן דלית בהו אלא קדושת דמים ג"כ ולדותיהן שנולדו קודם פדיונן קדשי כדאמרינן פ"ק דבכורות היינו דקדשי קדושת דמים מדין ולדות קדשים אלמא דשייך קדושת דמים מדין ולדות קדשים א"כ יוצא דופן כו' וטרפה נהי דא"א לחול עליהן קדוה"ג מיהו קדושת דמים דאפשר לחול חל עליהן ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דוולדות קדשים במעי אמן הן קדושין ס"ל דאף אי במעי אמן הן קדושין ג"כ א"י לחול עליהן קדוה"ג, והנה לפ"ז הא דס"ל לרשב"ג דילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן כלל ואמרינן משום דס"ל דוולדות קדשים בהוייתן הם קדושים היינו דלדידיה אף קדושת דמים לא נחתא להו, והנה התוס' זבחים קי"ד ר"ל דלרשב"ג רק קדוה"ג לא חל עליהן אבל קדושת דמים חל ודחו זה ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל דלרבנן הוא כן דמה שחל עליהן הוא רק קדושת דמים ולא קדוה"ג, והנה הרמב"ם ז"ל א"א לפרש כפי' התוס' (כ"ד ע"ב) דטעם החילוק בטומטום ואנדרוגינוס בין אי בהוייתן הן קדושין לבמעי אמן הן קדושין הוא דאי בהוייתן הן קדושין חלות הקדושה הוא אחר שכבר הם טומטום ואנדרוגינוס אבל אי במעי אמן הן קדושין חלות הקדושה הוא קודם שנעשו טומטום ואנדרוגינוס דא"כ אמאי לא נחתא להו נמי קדוה"ג וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף אי במעי אמן הן קדושין ג"כ הוא לאחר שנעשה צורתן שכבר הם טומטום ואנדרוגינוס ויש לעיין להרמב"ם ז"ל בטעם החילוק בטומטום ואנדרוגינוס בין אי בהוייתן הן קדושין לבמעי אמן הן קדושין כיון דאף אי במעי אמן קדושין חל עלייהו ג"כ רק קדושת דמים א"כ אמאי א"י לחול עליהן קדושת דמים בהוייתן דהא כלאים ודאי מתחילת יצירתה היא כלאים ובכ"ז אי במעי אמן קדושין חלה עליהן קדושת דמים כמ"ש הרמב"ם ז"ל דנפדה אלמא דבולדות חלה קדושת דמים אף אם קדם הפסול לקדושתן א"כ אמאי א"י לחול נמי בהוייתן, עוד יש לעיין ביוצא דופן אמאי לא נחתא ליה קדוה"ג כיון דס"ל במעי אמן הן קדושין ובזה ודאי במעי אמו לא היה בו שום פסול ואמאי לא נחתא ליה קדוה"ג וצ"ל דלעולם ביוצא דופן ס"ל להרמב"ם ז"ל דנחתא ליה קדוה"ג וזה דס"ל דנפדה בלא מום הוא כמ"ש הלח"מ דאין לך מום גדול מזה ונפדה על ידו רק בטרפה שהיא טרפה מבטן ס"ל דלא נחתא ליה קדוה"ג כלל ונפדה להאכילו לכלבים ונראה דה"נ ס"ל בכלאים דמ"ש מטרפה דשניהם פסולן מתחילתן וכן טומטום ואנדרוגינוס ה"ה נטרפה וכן מוכח דס"ל להרמב"ם ז"ל דעל יוצא דופן חל קדוה"ג דהא פסק דהשוחט את החטאת ומצא בו ב"ד חי דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה ובנשחטה אמו ה"ה יוצא דופן ופדיון ל"ש התם אע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דפודין על יוצא דופן דאין פדיון לאחר שחיטה שקידשה כ"ש כמ"ש רש"י ז"ל (מנחות ק"א ע"א), והנה האור שמח כתב לתרץ דברי הרמב"ם דוולדות קדשים טרפה פודין אותן ואף דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים משום דאף דס"ל במעי אמן הן קדושין דומה לקדשי ב"ה ואע"ג דאף בקדשי ב"ה אין פודין להאכילן לכלבים מ"מ בקדשי ב"ה אי בתחילת הקדשו אינו ראוי רק לכלבים פודין אותן ובוולדות קדשים טרפה כיון דמתחילה אין ראוין אלא לכלבים וראוין לפדיון אגב אמן פודין אותן לכלבים ע"ש, והנה בעיקר מ"ש דקדשי ב"ה שמתחילת הקדשן אין ראוין רק לכלבים דפודין אותן יש לעיין מהירושלמי פסחים פ"א ה"ד דאמרינן שם הקדיש חמץ בעה"פ בה' שעות לר"י אף דמותר להאכיל לבהמתו לא קדשה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"ש ואף דהקדיש חמץ הוא לקדשי ב"ה ואף דהתם מתחילת הקדשו אינו ראוי רק לכלבים שהרי הקדיש בה' שעות מ"מ אין פודין אותו והנכון דהרמב"ם ז"ל פסק כר' אושעיא בתמורה דמקדיש טרפה למזבח כיון דלא חל עליה קדוה"ג פודין אותו אף לכלבים שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא בפ"א מהל' א"מ הי"א דאם קדם מומן להקדשן נפדין לאחר מיתה והיינו לכלבים כמתני' דבכורות י"ד ולא כהתוס' שבועות י"א שכתבו דמתני' דבכורות הוא רק מדאורייתא דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שלא קדוש קדוה"ג פודין אותו לכלבים: