אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן לז - חיבת הקדש › ד

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן לז - חיבת הקדש · ד

ג

עוד יש מעלה בקדש שהכלי מצרף לקדש ולא לתרומה ובמנחות (כ"ד ע"ב) אמרינן א"ר עשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והרי שלשתן מונחין בביסא נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אין מצטרף נטמא מופרש מופרש וראשון מצטרפין אבוד אין מצטרף נטמא ראשון שניהם מצטרפין כו' ע"ש והכא ע"כ כולן חשיבי צריכים לכלי דהא נטמא ראשון שניהם מצטרפין ונטמאו כולן ואפ"ה אם נטמא אבוד רק הראשון נטמא וכן אם נטמא מופרש רק הראשון נטמא ונראה מזה דלא סגי במה שצריכים לכלי ובעינן ג"כ שיוקבעו זה עם זה ועם זה שלא הוקבע אינו מצטרף בצירוף כלי והכא האבוד לא הוקבע רק עם הראשון וכן המופרש. ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי גבי הוסיף ר"ע הסולת כו' והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו דמיירי בשל יוה"כ שמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בשל שאר ימות השנה אמרינן נתפזר מהם כקב גחלים מכבדן לאמה והתוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) עמדו בזה למה מחתת הכסף שחותה בכל יום אינו מצרפן ור"י מפרש התם שהוקשה להירושלמי למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך ע"ש וקשה נהי דאיכא נמי גחלים שא"צ לכלי דנתפזרו אח"כ כקב גחלים מ"מ הא אינו מבורר איזו צריך ואיזו א"צ א"כ ע"כ פוסל את כולן ולפ"ז אתי שפיר כיון דלבד שיהא צריך לכלי בעינן נמי שיוקבעו זה עם זה וכיון דהגחלים שחותה במחתת הכסף היה מפזר מהם אח"כ כקב גחלים ויכול לפזר איזה שירצה א"כ עדיין לא הוקבע הגחלת שנגע בה הטבול יום עם גחלים אחרים ומש"ה אין הכלי מצרפן כלל:

והנה במנחות (כ"ד) אמרינן הושיט אחד לביניהן מהו ופי' רש"י ז"ל דהושיט חצי עשרון לבין הנך חצאי עשרון ואמרינן שם צריך לכלי כלי מצרפו א"צ לכלי אין כלי מצרפו והרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאות פי' בהושיט אחד לביניהם אם א"צ לכלי ונטמא אחד של הצדדים לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד דס"ל כיון שיש ביניהם שא"צ לכלי מפסיק ואף זה שצריך לכלי לא נטמא והראב"ד ז"ל שם השיג עליו וכתב דאם האמצעי א"צ לכלי רק הציל את עצמו דאינו מתטמא במה שנגע הטומאה באחד מאלו אבל אלו הצריכים לכלי נטמאו ע"ש ונראה דמש"ה פי' הרמב"ם ז"ל כן דאי לענין שיציל את עצמו למה צריך בגמרא לטעם שא"צ לכלי אין הכלי מצרפו תי"ל דהאי חצי עשרון שהושיט ביניהם לא הוקבע עם שום אחד מהב' חצי עשרונות של הצדדים ובענין זה אפילו אם צריך לכלי אין הכלי מצרפן וכמו ההיא דעשרון שחלקו כו' ולכן פ' דהאיבעיא הוא לענין שיפסיק בין הב' חצאי עשרון של הצדדים דאם א"צ לכלי כלל מפסיק אבל אם צריך לכלי רק שלא הוקבע עמהם נהי דאינו מתטמא מנגיעתן מ"מ אינו מפסיק דהא בעשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ושלשתן מונחין בביסא דאמרינן נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אינו מצטרף אין חילוק ואפילו אם המופרש מונח ביניהן ג"כ נטמא אבוד ראשון טמא:

ובעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אם יש ביניהם דבר שא"צ לכלי אם מפסיק או רק הציל את עצמו כתב הכ"מ שם על הראב"ד ז"ל למה דחה פירוש רבנו שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שא"צ לכלי כו' ונראה דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בהא פליגי דלהרמב"ם ז"ל צירוף כלי הוי כמו חיבור דאעפ"י שאין נוגעין זה בזה הכלי מצרפן כאילו נוגעין א"כ שפיר י"ל היכא שיש ביניהם דבר אחד מפסיק אין הכלי יכול לחברן דאדרבה אותו דבר מפסיק שלא יהא חשוב חיבור ולהראב"ד ז"ל אין צירוף כלי מחבר כאילו נוגע זה בזה אלא מצרפו להיות דבר אחד וכדמפקינן מקרא כף אחת התורה עשאו למה שבכף אחת והיכא שהם דבר אחד אפילו אם יש הפסק ביניהם ג"כ אם נטמא זה נטמא זה דהא אמרינן בשבת (נ"ח) דהזוג והענבל חיבור ואע"ג דנתפרקו זה מזה כיון שההדיוט יכול להחזירן עדיין הם כלי אחד ואם נטמא זה נטמא זה ואפילו מאן דפליג התם ס"ל דלאחר שניטלו זה מזה אף דההדיוט יכול להחזירן לא חשיב דבר אחד לטומאה אבל הכא כיון שהתורה עשאו לכל מה שבכף אחת כיון שהם דבר אחד לא איכפת לן אם יש הפסק ביניהם א"כ ל"ש שיפסיק איזו דבר ביניהם כי לא איכפת לן בהפסק כלל:

יש לחקור בסולת ושמן ולבונה של מנחה המונחים בביסא ונגע טבול יום בסולת אם פסל גם השמן והלבונה מדין צירוף כלי דהא צריכים לכלי וגם הוקבעו זע"ז למנחה אחת אי צירוף כלי מהני לב' מינים לעשותן אחד דלא אשכחן זה רק למין אחד כגון הסולת והלבונה והגחלים והקטורת שנגע טבול יום במקצתו פוסל את כולו וכ"ש סולת ושמן דב' מיני טומאות הן שאלה טומאת אוכלין ואלה טומאת משקין. יש לחקור באותן שכ"ש מקדשן ליפסל ואינו מקדשן ליקרב אי מקרי צריך לכלי לענין צירוף דהא א"צ לכלי כלל שהרי א"צ לפוסלן או אפשר כיון דמ"מ הכלי אהני להם לשום דבר מקרי צריך לכלי]:

והנה לפי מה דאמרינן דרק אם צריך לכלי הכלי מצרפו ולהתוס' מנחות (כ"ד) בשא"צ לכלי אם מצטרף מדרבנן איכא פלוגתא דאמוראי] יש לעיין דהא חשיב בפ' חומר בקודש גבי מעלות של קדש מבתרומה שהכלי מצרף לקדש ואינו מצרף לתרומה תי"ל דלא מצינו בתרומה צריך לכלי ובכה"ג אף בקדש אינו מצרף ואפשר דנ"מ לענין בכורים דבכורים צריכים לכלי דבעינן ושמת בטנא ובאפר חטאת דג"כ הכלי מצרפן יש לחקור אי בעינן ג"כ דוקא צריך לכלי דלא מצינו אפר צריך לכלי מיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מאבות הטומאות דהכלי מצרף לקדש כיצד כלי שהוא מלא גרוגרות או צמוקים ונגעה טומאה באחד מהם נטמא כל מה שבכלי לקדש ולא לתרומה ע"ש ואע"ג דליכא גרוגרות וצמוקים בקדש ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דכלי מצרף אינו דוקא בקדש עצמו כ"א לקדש וכמו מעל"ע שבנדה דאמרינן שהוא לקדש ולא לתרומה היינו לענין לטמא את הקדש ולא לטמא את התרומה ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בעצמו פסק שם דאם א"צ לכלי אין הכלי מצרפו ומה צריך כלי לצמוקים וגרוגרות נראה מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאם צריך הכלי לגופן חשיב כמו צריך לכלי מדין הקרבתן וא"כ שפיר י"ל דאף באפר פרה בעינן דוקא צריך לכלי:

הקשו בתוס' חולין (ל"ו) על הא דבעי ר"ל צריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני והיינו הסולת שלא נכנס שם השמן והקשו אמאי לא יצרף הכלי להכשר הא בעינן בלילה בכ"ש דהא הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת ע"ש וזה דדייקו דבלילה בעינן בכ"ש ואע"ג דכלי חול ג"כ מצרף זהו רק מדרבנן כמ"ש תוס' בחגיגה (כ"ד) ד"ה דאורייתא והאיבעיא דר"ל אי מונין בו ראשון ושני הוא מדאורייתא כדאמרינן בחולין שם והנה ליישב קושית התוס' י"ל דמצי מיירי שנתן השמן בכלי חול ואח"כ בללה בכ"ש וכה"ג ליכא צירוף כלי דהא אמרינן במנחות שם בעשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא אי אמרינן שבע לה טומאה ע"ש אבל בזה שהניח החצי עשרון הטמא בביסא עם החצי עשרון הטהור לא נטמא הטהור ע"י צירוף כלי ואפילו אם זה הטמא נטמא בשרץ דדצירוף כלי בעינן שיגע הטמא כשהוא בכלי אבל נטמא בחוץ אע"ג דהניחו אח"כ בכ"ש עם טהור לא נטמא בשביל זה הטהור דצירוף כלי הוא רק דחשיב חיבור לענין דנגיעה במקצת חשיב כמו נגיעה בכולו אבל לא חשיב כמו נגיעה זה בזה לענין שיטמא החצי עשרון הטהור מן הטמא דלענין קבלת טומאה בעינן נגיעה וצירוף כלי עושה רק חיבור ולא נגיעה וה"ה לענין הכשר דלהכשר בעינן נתינה כי יותן מים על זרע דהא בפסחים (ט"ז) אצטריך תרי קראי למים לתלושין ומחוברין דמכשרי ואע"ג דכשנפלו כשהם מחוברים תכף נעשו תלושין דהא מיירי דהעלה אח"כ מן המים כמ"ש בתוס' שם א"כ יכשירו אח"כ וע"כ משום דבעינן נתינה וכיון דבשעת נתינה היו מחוברין בלאו קרא לא היו מכשירין א"כ בשנתן השמן עליהם בכלי חול ואח"כ נתנן לכ"ש עכשיו ליכא נתינה ול"ש צירוף כלי לענין שיהא חשיב עתה נתינה על הסולת שלא נכנס שם השמן וכמו בנטמא בחוץ והניחו בביסא דאין צירוף כלי יכול לעשות נגיעה על הטהור (יש לחקור אם צירוף כלי מהני לצרף מה שבתוכו לכביצה לטמא אחרים שהם חוץ לכלי לפי מה דאמרינן במנחות דצירוף כלי הוא רק לגואי ולא לבראי אפשר דה"נ חשיב לבראי כיון דכל הצירוף א"צ רק לענין לטמא אחרים שהם חוץ לכלי]:

[עוד יש מעלה בקדש שהרביעי פסול בקדש ולא בתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לטהרות נראה לי שמחוסר כפורים ג"כ יעשה כי הוא פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כו' עכ"ל ויש לעיין טובא ע"ז שכתב ונראה לי הא כמה משניות מפורשות ע"ז במעילה כמו חטאת העוף כו' נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמח"כ כו' וכן המנחות מועלין בהן משהוקדשו קידשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמח"כ כו']:

עוד ממעלות הקדש שאונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאה דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל נוגעים בקדשים קודם טבילה ע"ש וכתב הכ"מ שם דבפ' טבול יום לא אמרינן זה דמותר ליגע אלא גבי אונן מ"מ משמע ליה לרבנו דה"ה למח"כ כיון דבהדי הדדי מיתני ע"ש ולענ"ד נראה מקור להרמב"ם ז"ל דאף מח"כ מותר ליגע דאמרינן גבי פרת חטאת שריפת אונן ומח"כ כשרה ומשמע דכשרה אף מדרבנן והא מח"כ צריך טבילה מדרבנן ואע"ג דטבול יום כשר בפרה מיהו באותה טומאה דרבנן שהטילו על מח"כ עדיין הוא קודם טבילה ואי מח"כ צריך טבילה לקדש כ"ש לחטאת ומוכח דכל הטומאה היא רק לאכילה ולא לנגיעה:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה