מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן לד - פסול בע"מ · ב
הנה זה דאמרינן דאין לעופות פדיון והיינו ביבשה גפה כו' דמחוסרת אבר ומשום שלא נאמר פדיון אלא בבהמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עירוכין נראה דמחוסרת אבר בעופות הוא פסול בע"מ ולא פסול אחר ואע"ג דאין מום בעופות מחוסר אבר הוי כבע"מ בבהמה דאי הוי פסול אחר תי"ל דאי"ל פדיון דאין פדיון אלא בפסול בע"מ ולא בשאר פסולים מיהו מההיא דמנחות (ק"א) יש קצת להוכיח איפכא דאמרינן שם דהעופות והעצים והלבונה שנטמאו אי"ל פדיון ואמרינן דאצטריך סד"א הואיל ובע"מ אקרי טמא טמא נמי כבע"מ דמי ואע"ג דקדוש קדוה"ג כי נפיל ביה מום מיפרק קמ"ל דמכ"ש לא אשכחן דמיפריק וכתב רש"י ז"ל דאף בבהמה לאחר שקידשה בכ"ש היינו לאחר שחיטה ליכא פדיון ונראה דבלאו טעמא דהוי לאחר כ"ש היה להם פדיון משום דטמא כבע"מ ומוכח דאף לא בבהמה בע"מ ג"כ י"ל פדיון וא"כ עופות מחיים שנעשו מחוסר אבר דלא קדשו בכ"ש זה דאין נפדין ע"כ משום דאין זה פסול בע"מ דאין פסול מומין בעופות רק שם פסול אחר הוא והנה במעילה י"ב גבי תורים שלא הגיע זמנן דלא נהנין ולא מועלין ומקשינן ומ"ש ממחוסר זמן דעלמא ואמרינן כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעוף פדיון וכתבו התוס' שם דלאו דוקא דהא אפילו מחוסר אבר שפוסל לי"ל פדיון שאין פדיון אלא בבהמה והשמ"ק שם כתבו על דברי התוס' ז"ל אלא ה"ק שאין תורת מום בעופות שאם היה בהם תורת מום הייתי אומר דכיון דגלי פדיון בבהמה גלי נמי בעופות אבל השתא דאמר דאין בהם תורת מום א"כ הם חלוקים מבהמה ודוקא בבהמה גלי פדיון ולא בעופות עכ"ל ונראה דמפרש דלעולם זה דאין פדיון בעופות הוא מגזיה"כ ולא משום דאין בהם מום דמחוסר אבר הוא כמום לפדות ורק זה דאין בהם מומין מהני לדרוש הכתוב דאין פדיון אלא בבהמה והנה הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' א"מ הלכה א' כתב ז"ל אין המומין פוסלין בעוף בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו כו' אסור לגבי מזבח שאין מקריבין חסר כלל עכ"ל ונראה דהפסול הוא משום חסר דאין מקריבין חסר לגבי מזבח והוי כמו ניטל כוליא בבהמה דליכא פסול בע"מ רק פסול חסרון כדאמרינן בבכורות (ל"ט) והתם הטעם דלא הוי בע"מ הוא משום דהוי בפנים כדאמרינן שם ובעופות אעפ"י שהוא בחוץ כיון דאין תמות וזכרות בעופות הוי כמו חסרון בפנים דאין שם פסול בע"מ אלא פסול חסרון ואפילו למ"ד שם בנחסרה כוליא דכשר אמרינן שם הטעם משום דכתיב תמים יהיה לרבות כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון האבראי וא"כ בעופות ביבשה גפה כו' דהחסרון הוא מאבראי פסולה משום פסול חסרון והנה לפ"ז הא דאין לעוף פדיון במחוסר אבר הוא משום דעל פסול חסרון אין פודין דאפילו אם יש מחוסר אבר בפנים אמרינן בבכורות שם דאין פודין עליו משום דעורת או שבור כתיב דאין פודין אלא על מום ולא על פסול אחר (ובההיא דבכורות אי בעלת כוליא אחת כשרה לקרבן נראה דמיירי רק באומר הרי עלי עולה בחייה דבסתם א"י להביא בעל כוליא אחת אע"ג שהוא כשר דהא קא מייתי עולה מחוסר אבר וכדאמרינן בתמורה גבי האומר רגלה ש"ז עולה דתמכר לצורכי עולה חוץ מרגלה ומקשינן והא מייתי בהמה מחוסרת אבר דכיון דנדר עולה נדר להביא עולה שלמה ומשנינן באומר הרי עלי עולה בחייה ואפילו אי מיירי הכא בשלמים ג"כ צריך לאוקמא כן דהכליות הם מהאימורים א"כ נדר להקריב ב' כליות למזבח ואין בה רק כוליא אחת ובשאר קרבנות חובה שאינן ע"י נדרו ודאי פסול דהחיוב להקריב ב' כליות ע"ג מזבח ולא כוליא אחת]:
הנה במעילה (ח' ע"ב) גבי חטאת העוף הוזה דמה אין בה מעילה דייקינן בגמרא מעילה הוא דלית בה הא איסורא איכא ומוקמינן לה ביוצאין ור"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא והקשו בתוס' שם איך משכחת לה יוצא דאם יצא הראש א"כ נפסל הדם ביוצא וביצא דמה לא ס"ל לר"ע זריקה מועלת ליוצא ואי יצאו רגליה הא מ"מ אמרינן בזבחים בבהמה שיצאו רגליה קבל ואח"כ חתך פסול לפי שמנונית של היוצא מעורב בהדם וכתבו שם ליישב וכתבו עוד שם ז"ל א"נ כגון שיצא כולו וחתך מה שיצא עם העצם שאין זה פסול בעופות אא"כ מחוסר אבר ואח"כ מלקה עכ"ל והשמ"ק והצ"ק הגיהו בדברי התוס' מ"ש וחתך מה שיצא עם העצם וכתבו דצ"ל שחתך כל הבשר של האבר שיצא לחוץ עד העצם ולא העצם עצמו דזה רק פסול בבהמה משום בע"מ ולא בעופות ע"ש ומשום דקשה להו דאם חתך עם העצם א"כ הוי מחוסר אבר דאף בעופות פסול ודברי השמ"ק קשה טובא וכמה שתמה שם הרש"ש ז"ל דהא בחתך בבשר עד שמגיע לעצם אף בבהמה כשר דאין זה בע"מ כלל כדאמרינן בזבחים שם והרש"ש שם קיים במקצת גרסת התוס' שלפנינו שחתך עם העצם והגיה מ"ש בתוס' דמיירי שיצא כולו היינו שיצא כל האבר וכתב דצ"ל דמיירי שיצא רק מקצת האבר ובעוף אינו פסול רק מחוסר אבר שלם אך הקשה שם ע"ז דא"כ תי"ל דאסור באכילה משום אמ"ה ע"ש ולענ"ד א"צ להגיה כלל בדברי התוס' ומיירי שיצא כל האבר וחתכו אחר המליקה עם העצם דבשעת הזאה תו אינו מתערב שמנונית של יוצא ואע"ג דבבהמה כה"ג פסול כדאמרינן בזבחים שם והיינו משום דהוי בע"מ קודם קבלה בעופות ל"ש זה ואע"ג דהכא הוי מחוסר אבר מ"מ מחוסר אבר פסול בעופות רק אם היתה מחוסרת אבר קודם מליקה וזהו שכתבו התוס' דאין פסול בעופות אא"כ מחוסר אבר ואח"כ נמלקה עכ"ל אבל הכא מיירי שנעשית מחוסרת אבר אחר המליקה קודם ההזאה וזה דפסול בע"מ קודם קבלה ליכא בעופות היא חדא משום דאין מום בעופות ומחוסר אבר שם פסול אחר הוא ועוד דרק בע"מ קודם קבלה פסול ולא קודם זריקה וא"כ בעוף דליכא קבלה ל"ש האי פסול (ומ"ש הרש"ש שם דפסול מחוסר אבר בעוף הוא רק במחוסר אבר שלם ולא מחוסר מקצת אבר נראה דאפילו אי נימא כן מ"מ הכא דמיירי בחטאת העוף דאינו בא אלא לחובה מחוסר אבר לבד הפסול של מחוסר אבר איכא ג"כ מטעם אחר משום דחייב להביא עוף שלם והוא מביא מחוסר אבר וכדאמרינן בתמורה גבי האומר רגלה ש"ז עולה דתמכר לצורכי עולה חוץ מרגלה ומקשינן והא מייתי בהמה מחוסרת אבר כו' וזה הטעם נראה דשייך אף במחוסרת חצי אבר]:
ובמקדיש עוף מחוסר אבר למזבח אם לוקה משום לאו דמקדיש בע"מ למזבח נראה דתלוי בהאיבעיא דהש"ס מנחות פ' ק"צ בסלת שהתליעה אם לוקה משום בע"מ כיון דפסול כבע"מ או דילמא אין בע"מ אלא בבהמה וסלקינן בתיקו ואי נימא דאין בע"מ אלא בבהמה לענין איסור להקדיש בע"מ נראה דה"נ בעופות דאין בהם הלאו ולהצד דבסלת שהתליעה דלוקה משום בע"מ ולי"ל אין בע"מ אלא בבהמה נראה דה"נ בעופות דנשברה רגלה לא גרע מסלת שהתליעה:
ובההיא דעץ שנמצא בו תולעת דפסול מע"ג המזבח ואיבעי לן במנחות (פ"ה ע"ב) אי לוקין עליו משום מקדיש בע"מ כתבו בתוס' שם דהאיבעיא היא לרבי דס"ל דעצים קרבן גמור הם ושייך בהן לאו דלא תקריבו ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל פסק דלא כרבי ובכ"ז הביא האיבעיא דעץ שנמצא בו תולעת וכתב דספק הוא אי איכא משום מקדיש בע"מ ובעיקר מ"ש התוס' דלרבנן ליכא למיבעיא בעץ שנמצא בו תולעת יש לעיין נהי דעצים לאו קרבן גמור הם ול"ש בהן לא תקריבו מ"מ הא אמרינן בתמורה (ז') דמקדיש בע"מ אף לדמי נסכים נמי לוקה משום דמאיס א"כ אפשר שפיר למיבעיא אפילו לרבנן בהקדיש עץ שיש בו תולעת לדמי נסכים דאי עץ שיש בו תולעת חשיב בע"מ לוקה עליו וי"ל כן ע"ד הרמב"ם ז"ל ולדברי התוס' נראה דס"ל דאף דאמרינן דמקדיש בע"מ אף לדמי נסכים לוקה זהו דוקא בדבר שיש לאו אם הקדישו לגופו אבל אי נימא בעץ שיש בו תולעת אי מקדיש לגופו לא לקי משום דאינו קרבן גמור כי מקדיש ליה לדמי נסכים ג"כ לא לקי אך צ"ע מנ"ל זה כי מסברא אין לחלק בזה:
אמרינן בירושלמי יומא פ"ב ה"ב קטורת שכבת הוממה אפילו בקרטין שאין כתיב אוכלו אלא על מזבח החיצון עכ"ל ונראה פירושו דקטורת שכבתה אסור להעלותה עוד על המזבח משום דנעשית בע"מ ונראה דהוי כעץ שנמצא בו תולעת כיון דחסר הקרטין ע"י שנתעכל קצת הוי כבע"מ וזה דצריך לטעם דלא כתיב אוכלו אלא על מזבח החיצון הוא משום דאם היה בקטרת מצות עיכול ולאהדורי פוקעין לא היה בזה משום איסור הקרבת בע"מ דמצות עיכול נמשכת מהקטרה הראשונה ואינה הקטרה חדשה וכל שבשעת תחילת ההקטרה לא היתה בע"מ ליכא תו איסור בזה: