מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן לד - פסול בע"מ
א
פסול בע"מ שאני משאר פסולים שי"ל פדיון וזה דוקא בבהמה אבל שאר קדשי מזבח אם נעשו בע"מ אי"ל פדיון כדאמרינן בר"פ המנחות והנסכים ובבהמה ג"כ הוא רק בזו הראויה להעמדה והערכה למ"ד קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עירוכין המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב ע"ג המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לב"ה וע"ז נאמר ואם בהמה אשר יקריבו כו' כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב וכתב עוד שם הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב ע"ג המזבח ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותן והדמים ילקח בהם זכרים ויקריבו עולות ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום י"ל פדיון כמו שיתבאר והסלת והיין והשמן והעופות שנפסלו אי"ל פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה כו' כל שאינו בכלל העמדה והערכה אי"ל פדיון עכ"ל וקשה טובא חדא מה ענין זה לקדשי מזבח ולהחילוק בין בהמה הקדושה למזבח לסלת ויין כו' הא אמרינן דסתם הקדשות לב"ה ובקדשי ב"ה אין חילוק מבהמה לשאר דברים ועוד הרי מ"מ נפדה הוא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בעצמו דאף יינות שמנים וסלתות ימכרו לצורכי אותו המין וא"כ אמאי דמי הבהמה נופלים לב"ה ודמי אלו לצורכי עולות ועיין בראב"ד ז"ל שם:
ונראה לענ"ד לומר לפי מה דאמרינן בשלהי תמורה בקדשי ב"ה שמתו רש"א תמימים יקברו בע"מ יפדו ומקשינן הא ס"ל לר"ש דקדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי תמימים יקברו ואמרינן שם משום דחזו להקרבה דהמתפיס תמימין לב"ה כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ע"ש היינו דכיון שנפדין למזבח דינן כקדשי מזבח לענין העמדה והערכה וזהו מעלה דרבנן כמ"ש רש"י ז"ל שם דעבוד להו מעלה כקדשי מזבח והתוס' שם ד"ה משום הקשו מההיא דשבועות (י"א) דפרה דנשחטה תפדה ופרכינן והא בעי העמדה והערכה ומוקי לה כר"ש דקדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה ומה בכך והא פרה תמימה היא ותקבר מיבעי ליה ותי' שם ב' תירוצים ובחד תי' כתבו דדוקא היכא דשינה דתמימים עומדים למזבח והוא הקדיש לב"ה התם איכא האי דינא דדינן כקדשי מזבח להעמדה והערכה אבל פרה דלא שינה בה דמצותה להיות תמימה בזה ליכא האי דינא ונפדית ע"ש והנה זהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדיש יינות שמנים וסלתות ועופות דאם היה כוונתו לב"ה לא היה להם פדיון כיון דגם הם נפדין לצורכי מזבח כיון שראוים למזבח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דימכרו לצורכי אותו המין דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח א"כ דינן לענין פדיון כקדשי מזבח ואם הקדיש אלו לקדשי מזבח אין להם פדיון משום דלאו בני העמדה והערכה נינהו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם א"כ באלו אי אפשר לומר שהיה כוונתו לב"ה דהם עצמם אין ראוים לב"ה וגם לפדותם אי אפשר וכל שאין כוונתו לב"ה בסתם אמרינן דכוונתו לצורכי עולות ואם כוונתו לצורכי עולות שפיר י"ל פדיון כשאר עצים ואבנים שהקדישן לצורכי עולות דנפדין ואע"ג דהכא ראוין למזבח הן ואין נפדין אלא למזבח מ"מ האי מעלה דעבוד רבנן שיהא דינן כקדשי מזבח לענין פדיון לא אשכחן רק בהקדיש דבר הראוי למזבח לב"ה וכמ"ש בתוס' משום דשינה בדבר הראוי למזבח והקדישה לב"ה אבל בהקדיש דבר הראוי למזבח לצורכי עולות שהוא ג"כ הקדישו למזבח רק לקדושת דמים לא אשכחן זה ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל במקדיש יינות שמנים וסלתות דימכרו לצורכי עולות ומדוקדק מאד לשון הרמב"ם ז"ל ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לב"ה לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום י"ל פדיון כו' היינו דשפיר י"ל בהקדיש בהמה תמימה סתם דדעתו לב"ה ואע"ג דהמקדיש דבר הראוי למזבח לב"ה דינה לענין העמדה והערכה כקדשי מזבח מ"מ דאף אם היתה למזבח ג"כ ראויה לפדיון היא דבת העמדה והערכה היא א"כ עכשיו נמי י"ל פדיון אבל הסלת והיין והשמן והעופות שנפסל אי"ל פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה כו' כל שאינו בכלל העמדה והערכה אי"ל פדיון א"כ כיון שאם הקדישום למזבח לא שייך בהו פדיון אם יקדישום לב"ה כיון דאין נפדין אלא למזבח דינן כקדשי מזבח ולא יהיה אפשר לפדותן דלאו בני העמדה והערכה נינהו:
ומפרכסת כששחט בה שנים או רוב שנים אי חשיבא בת העמדה והערכה הביאו התוס' בב"ק (ע"ו ע"א) ד"ה שחיטה בשם מפרש דרק ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה חשיב מפרכסת כחיה אבל ישראל בטהורה לא אך שם (ע"ו ע"ב) ד"ה בשוחט הביאו דעת ר"ת דבשעת פרכוס בני העמדה והערכה נינהו והקשו שם על רש"י ז"ל בההיא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב ומוקמינן לה בגונב הקדש מבית בעלים ומקשינן מכדי שמעינן לר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא כו' ר"ל אמר בשוחט בע"מ בחוץ כו' וכתב רש"י ז"ל דבבע"מ מעיקרן עסקינן דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו לפדיון דשמעינן לר"ל אליבא דר"ש דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה והתוס' שם השיגו ע"ז וכתבו דבשעת פרכוס בת העמדה והערכה היא ונראה לומר לרש"י ז"ל דר"ל לטעמיה דנהי כשהיא מפרכסת היא כחיה מיהו ר"ל ס"ל בחולין דאין מזמנין את העכו"ם על בני מעים דהריאה לאחר שנחתך הקנה כמאן דמנח בדיקולא דמי א"כ כ"ש לאחר גמר שחיטה אע"ג שהיא כחיה מ"מ הבני מעים כמאן דמנחי בדיקולא ואינן בני העמדה והערכה והוי כמו צמר שנתלש מחיים דאמרינן בר"פ ראשית הגז דאי"ל פדיון משום דאין הצמר ראוי להעמדה והערכה ולא מהני מה שכל הבהמה ראויה להעמדה והערכה כיון שנתלש ואין לומר דהריאה לאחר חתיכת הקנה נהי דהוי כמאן דמנחא בדיקולא מ"מ עדיין יש בה חיות כמו מפרכסת לאחר שחיטה ובת העמדה והערכה היא אי נימא דאף מפרכסת בת העמדה והערכה דא"כ לר"ל אמאי אסורה הריאה לעכו"ם משום אמ"ה אמאי לא מהני מיתה אח"כ להריאה דהא מהני מיתה למפרכסת דהא תולש בשר מן מפרכסת היכא דליכא היתר שחיטה הוי אמ"ה ואם מתה אח"כ מהני לה מיתה להוציאה מן אמ"ה וע"כ לר"ל הריאה אחר חתיכת הקנה אף מפרכסת לא הוי וא"כ המעים לאחר שחיטה אין ראוין להעמדה והערכה ואי"ל פדיון וא"כ על המעים הוי שחיטה שאינה ראויה וא"כ ליכא חיוב דו"ה אף על כל הבהמה דלחיוב דו"ה בעינן וטבחו כולו בחיובא וא"כ ע"כ צריך לאוקמא בבע"מ מעיקרו דאינו טעון העמדה והערכה כלל:
ופרת חטאת נפדית בלא מום ובלא העמדה והערכה כדאמרינן בשבועות (י"א ע"ב) מתה תפדה נשחטה תפדה ואם נשחטה ע"ג מערכתה פליגי ר"ש ורבנן דלרבנן נשחטה ע"ג מערכתה אי"ל פדייה עולמית ור"ש ס"ל דפרה נפדית ע"ג מערכתה וכתבו התוס' ב"ק (ע"ז) דלאחר הזאה אף לר"ש אין סברא לומר שיהיה לה פדיון ע"ש ונראה לענ"ד לומר דר"ש ורבנן לטעמייהו אזלי דאמרינן בפרה פ"ד מ"ד אירע בה פסול בהזאתה כל שעוסק בה לפני פסולה מטמא בגדים לאחר פסולה אינו מטמא בגדים ובתוספתא פ"ג אמרינן דרש"א דהעוסק בה בין לפני פסולה בין לאחר פסולה אינו מטמא בגדים מפני שהיא נדונית על שם סופה ע"ש היינו דלרבנן באירע פסול בהזאתה השוחט מטמא בגדים כיון שהשחיטה היתה כהלכתה והשוחט מטמא בגדים כדכתיב בקרא ואע"ג דנפסלה אח"כ בהזאתה אין הפסול רק מכאן ולהבא ור"ש ס"ל אע"ג דאירע הפסול אח"כ אף השוחט אינו מטמא בגדים מפני שנדונית על שם סופה וכיון דלא נגמרה מעשיה אגלאי מילתא דאף השחיטה אינה שחיטה של פרת חטאת ואינו מטמא בגדים ומש"ה רבנן לטעמייהו ס"ל דלאחר שנשחטה ע"ג מערכתה שוב אי"ל פדייה עולמית דכיון דנעשו בה עבודות פרה שוב אי"ל פדייה אבל ר"ש לטעמיה אם יפדו אותה לאחר שחיטה כיון דלא נגמרו אח"כ עבודותיה אגלאי מילתא דאף השחיטה לא היתה שחיטה של פרת חטאת לפי שנדונית על שם סופה והוי כמו נשחטה שלא ע"ג מערכתה דלכ"ע י"ל פדייה ולאחר הזאתה ודאי אי"ל פדייה כיון דנגמרו עבודותיה ל"ש תו שהיא נדונית ע"ש סופה ואי"ל פדייה]:
ב
הנה זה דאמרינן דאין לעופות פדיון והיינו ביבשה גפה כו' דמחוסרת אבר ומשום שלא נאמר פדיון אלא בבהמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עירוכין נראה דמחוסרת אבר בעופות הוא פסול בע"מ ולא פסול אחר ואע"ג דאין מום בעופות מחוסר אבר הוי כבע"מ בבהמה דאי הוי פסול אחר תי"ל דאי"ל פדיון דאין פדיון אלא בפסול בע"מ ולא בשאר פסולים מיהו מההיא דמנחות (ק"א) יש קצת להוכיח איפכא דאמרינן שם דהעופות והעצים והלבונה שנטמאו אי"ל פדיון ואמרינן דאצטריך סד"א הואיל ובע"מ אקרי טמא טמא נמי כבע"מ דמי ואע"ג דקדוש קדוה"ג כי נפיל ביה מום מיפרק קמ"ל דמכ"ש לא אשכחן דמיפריק וכתב רש"י ז"ל דאף בבהמה לאחר שקידשה בכ"ש היינו לאחר שחיטה ליכא פדיון ונראה דבלאו טעמא דהוי לאחר כ"ש היה להם פדיון משום דטמא כבע"מ ומוכח דאף לא בבהמה בע"מ ג"כ י"ל פדיון וא"כ עופות מחיים שנעשו מחוסר אבר דלא קדשו בכ"ש זה דאין נפדין ע"כ משום דאין זה פסול בע"מ דאין פסול מומין בעופות רק שם פסול אחר הוא והנה במעילה י"ב גבי תורים שלא הגיע זמנן דלא נהנין ולא מועלין ומקשינן ומ"ש ממחוסר זמן דעלמא ואמרינן כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעוף פדיון וכתבו התוס' שם דלאו דוקא דהא אפילו מחוסר אבר שפוסל לי"ל פדיון שאין פדיון אלא בבהמה והשמ"ק שם כתבו על דברי התוס' ז"ל אלא ה"ק שאין תורת מום בעופות שאם היה בהם תורת מום הייתי אומר דכיון דגלי פדיון בבהמה גלי נמי בעופות אבל השתא דאמר דאין בהם תורת מום א"כ הם חלוקים מבהמה ודוקא בבהמה גלי פדיון ולא בעופות עכ"ל ונראה דמפרש דלעולם זה דאין פדיון בעופות הוא מגזיה"כ ולא משום דאין בהם מום דמחוסר אבר הוא כמום לפדות ורק זה דאין בהם מומין מהני לדרוש הכתוב דאין פדיון אלא בבהמה והנה הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' א"מ הלכה א' כתב ז"ל אין המומין פוסלין בעוף בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו כו' אסור לגבי מזבח שאין מקריבין חסר כלל עכ"ל ונראה דהפסול הוא משום חסר דאין מקריבין חסר לגבי מזבח והוי כמו ניטל כוליא בבהמה דליכא פסול בע"מ רק פסול חסרון כדאמרינן בבכורות (ל"ט) והתם הטעם דלא הוי בע"מ הוא משום דהוי בפנים כדאמרינן שם ובעופות אעפ"י שהוא בחוץ כיון דאין תמות וזכרות בעופות הוי כמו חסרון בפנים דאין שם פסול בע"מ אלא פסול חסרון ואפילו למ"ד שם בנחסרה כוליא דכשר אמרינן שם הטעם משום דכתיב תמים יהיה לרבות כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון האבראי וא"כ בעופות ביבשה גפה כו' דהחסרון הוא מאבראי פסולה משום פסול חסרון והנה לפ"ז הא דאין לעוף פדיון במחוסר אבר הוא משום דעל פסול חסרון אין פודין דאפילו אם יש מחוסר אבר בפנים אמרינן בבכורות שם דאין פודין עליו משום דעורת או שבור כתיב דאין פודין אלא על מום ולא על פסול אחר (ובההיא דבכורות אי בעלת כוליא אחת כשרה לקרבן נראה דמיירי רק באומר הרי עלי עולה בחייה דבסתם א"י להביא בעל כוליא אחת אע"ג שהוא כשר דהא קא מייתי עולה מחוסר אבר וכדאמרינן בתמורה גבי האומר רגלה ש"ז עולה דתמכר לצורכי עולה חוץ מרגלה ומקשינן והא מייתי בהמה מחוסרת אבר דכיון דנדר עולה נדר להביא עולה שלמה ומשנינן באומר הרי עלי עולה בחייה ואפילו אי מיירי הכא בשלמים ג"כ צריך לאוקמא כן דהכליות הם מהאימורים א"כ נדר להקריב ב' כליות למזבח ואין בה רק כוליא אחת ובשאר קרבנות חובה שאינן ע"י נדרו ודאי פסול דהחיוב להקריב ב' כליות ע"ג מזבח ולא כוליא אחת]:
הנה במעילה (ח' ע"ב) גבי חטאת העוף הוזה דמה אין בה מעילה דייקינן בגמרא מעילה הוא דלית בה הא איסורא איכא ומוקמינן לה ביוצאין ור"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא והקשו בתוס' שם איך משכחת לה יוצא דאם יצא הראש א"כ נפסל הדם ביוצא וביצא דמה לא ס"ל לר"ע זריקה מועלת ליוצא ואי יצאו רגליה הא מ"מ אמרינן בזבחים בבהמה שיצאו רגליה קבל ואח"כ חתך פסול לפי שמנונית של היוצא מעורב בהדם וכתבו שם ליישב וכתבו עוד שם ז"ל א"נ כגון שיצא כולו וחתך מה שיצא עם העצם שאין זה פסול בעופות אא"כ מחוסר אבר ואח"כ מלקה עכ"ל והשמ"ק והצ"ק הגיהו בדברי התוס' מ"ש וחתך מה שיצא עם העצם וכתבו דצ"ל שחתך כל הבשר של האבר שיצא לחוץ עד העצם ולא העצם עצמו דזה רק פסול בבהמה משום בע"מ ולא בעופות ע"ש ומשום דקשה להו דאם חתך עם העצם א"כ הוי מחוסר אבר דאף בעופות פסול ודברי השמ"ק קשה טובא וכמה שתמה שם הרש"ש ז"ל דהא בחתך בבשר עד שמגיע לעצם אף בבהמה כשר דאין זה בע"מ כלל כדאמרינן בזבחים שם והרש"ש שם קיים במקצת גרסת התוס' שלפנינו שחתך עם העצם והגיה מ"ש בתוס' דמיירי שיצא כולו היינו שיצא כל האבר וכתב דצ"ל דמיירי שיצא רק מקצת האבר ובעוף אינו פסול רק מחוסר אבר שלם אך הקשה שם ע"ז דא"כ תי"ל דאסור באכילה משום אמ"ה ע"ש ולענ"ד א"צ להגיה כלל בדברי התוס' ומיירי שיצא כל האבר וחתכו אחר המליקה עם העצם דבשעת הזאה תו אינו מתערב שמנונית של יוצא ואע"ג דבבהמה כה"ג פסול כדאמרינן בזבחים שם והיינו משום דהוי בע"מ קודם קבלה בעופות ל"ש זה ואע"ג דהכא הוי מחוסר אבר מ"מ מחוסר אבר פסול בעופות רק אם היתה מחוסרת אבר קודם מליקה וזהו שכתבו התוס' דאין פסול בעופות אא"כ מחוסר אבר ואח"כ נמלקה עכ"ל אבל הכא מיירי שנעשית מחוסרת אבר אחר המליקה קודם ההזאה וזה דפסול בע"מ קודם קבלה ליכא בעופות היא חדא משום דאין מום בעופות ומחוסר אבר שם פסול אחר הוא ועוד דרק בע"מ קודם קבלה פסול ולא קודם זריקה וא"כ בעוף דליכא קבלה ל"ש האי פסול (ומ"ש הרש"ש שם דפסול מחוסר אבר בעוף הוא רק במחוסר אבר שלם ולא מחוסר מקצת אבר נראה דאפילו אי נימא כן מ"מ הכא דמיירי בחטאת העוף דאינו בא אלא לחובה מחוסר אבר לבד הפסול של מחוסר אבר איכא ג"כ מטעם אחר משום דחייב להביא עוף שלם והוא מביא מחוסר אבר וכדאמרינן בתמורה גבי האומר רגלה ש"ז עולה דתמכר לצורכי עולה חוץ מרגלה ומקשינן והא מייתי בהמה מחוסרת אבר כו' וזה הטעם נראה דשייך אף במחוסרת חצי אבר]:
ובמקדיש עוף מחוסר אבר למזבח אם לוקה משום לאו דמקדיש בע"מ למזבח נראה דתלוי בהאיבעיא דהש"ס מנחות פ' ק"צ בסלת שהתליעה אם לוקה משום בע"מ כיון דפסול כבע"מ או דילמא אין בע"מ אלא בבהמה וסלקינן בתיקו ואי נימא דאין בע"מ אלא בבהמה לענין איסור להקדיש בע"מ נראה דה"נ בעופות דאין בהם הלאו ולהצד דבסלת שהתליעה דלוקה משום בע"מ ולי"ל אין בע"מ אלא בבהמה נראה דה"נ בעופות דנשברה רגלה לא גרע מסלת שהתליעה:
ובההיא דעץ שנמצא בו תולעת דפסול מע"ג המזבח ואיבעי לן במנחות (פ"ה ע"ב) אי לוקין עליו משום מקדיש בע"מ כתבו בתוס' שם דהאיבעיא היא לרבי דס"ל דעצים קרבן גמור הם ושייך בהן לאו דלא תקריבו ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל פסק דלא כרבי ובכ"ז הביא האיבעיא דעץ שנמצא בו תולעת וכתב דספק הוא אי איכא משום מקדיש בע"מ ובעיקר מ"ש התוס' דלרבנן ליכא למיבעיא בעץ שנמצא בו תולעת יש לעיין נהי דעצים לאו קרבן גמור הם ול"ש בהן לא תקריבו מ"מ הא אמרינן בתמורה (ז') דמקדיש בע"מ אף לדמי נסכים נמי לוקה משום דמאיס א"כ אפשר שפיר למיבעיא אפילו לרבנן בהקדיש עץ שיש בו תולעת לדמי נסכים דאי עץ שיש בו תולעת חשיב בע"מ לוקה עליו וי"ל כן ע"ד הרמב"ם ז"ל ולדברי התוס' נראה דס"ל דאף דאמרינן דמקדיש בע"מ אף לדמי נסכים לוקה זהו דוקא בדבר שיש לאו אם הקדישו לגופו אבל אי נימא בעץ שיש בו תולעת אי מקדיש לגופו לא לקי משום דאינו קרבן גמור כי מקדיש ליה לדמי נסכים ג"כ לא לקי אך צ"ע מנ"ל זה כי מסברא אין לחלק בזה:
אמרינן בירושלמי יומא פ"ב ה"ב קטורת שכבת הוממה אפילו בקרטין שאין כתיב אוכלו אלא על מזבח החיצון עכ"ל ונראה פירושו דקטורת שכבתה אסור להעלותה עוד על המזבח משום דנעשית בע"מ ונראה דהוי כעץ שנמצא בו תולעת כיון דחסר הקרטין ע"י שנתעכל קצת הוי כבע"מ וזה דצריך לטעם דלא כתיב אוכלו אלא על מזבח החיצון הוא משום דאם היה בקטרת מצות עיכול ולאהדורי פוקעין לא היה בזה משום איסור הקרבת בע"מ דמצות עיכול נמשכת מהקטרה הראשונה ואינה הקטרה חדשה וכל שבשעת תחילת ההקטרה לא היתה בע"מ ליכא תו איסור בזה: