אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן לג - קרבנות פסולים

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן לג - קרבנות פסולים

סימן לב - סדר המערכה

א

אמרינן בזבחים (ט"ו ע"א) אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה לר"ש היכא משכחת לה אי דחשיב עלה מקמי דליפוק דם לא כלום היא ואי בתר דנפיק דם איתעבידא ליה מצותו ומסקינן מאי קושיא דילמא מדפריש ועד דמטא למזבח כו' וכתבו בתוס' שם דמכל זריקה דעלמא לא קשיא ליה אי מקמי דליפוק דם מן הכלי כו' משום דמדפריש ועד דמטא למזבח לא איתעביד מצותו אבל ההזאה סד"א דל"צ ליגע במזבח מידי דהוי אהזאה דפרוכת ובין הבדים דהוי הזאה אע"פ שלא נגע ע"ש והנה לפ"ז יש לעיין בהזאות דפרוכת ובין הבדים גופא איך אפשר לפגל כיון דא"צ להיות נוגע ואע"ג דהכא פרכינן לר"ש ור"ש ס"ל דאין פיגול בחטאות הפנימיות מ"מ הא אמרינן לעיל דפסול הוי ועוד בעולת העוף איך מהני מחשבה הא לא שייך ג"כ עד שיגיע דם למזבח דבעולת העוף בהמיצוי מגיעה למזבח ותכף מכי נפיק דם מגיע למזבח והנה בחטאות הפנימיות אפשר לומר כיון דיש בהם הרבה הזאות וכולן מתיר אחד נהי דמהזאה אחת אין שהות לחשוב בהאי פורתא דנפיק ביה דם אך בכל הזאות יחד יש שהות לחשוב וכמו בשחיטה אף כי בכל מקצת ומקצת אי אפשר לחשוב כיון דאפשר לחשוב בכל המתיר אפשר לפגל משא"כ בחטאת העוף דאין בה אלא הזאה אחת אין שהות לפגל בהאי פורתא דנפיק דם אך מ"מ יש לעיין כיון דבין כל הזאה והזאה צריך טבילת אצבע וטבילת אצבע אמרינן דמשום הולכה נגעו בה ועבודה אחרת היא כיון דבין הזאה והזאה מפסקת עבודה אחרת איך אפשר לחשוב מחשבה אחת בכל הזאות. עוד יש להקשות בהדמים הנתנים בשפיכה איך אפשר לפגל בהם כיון דאינו זורק למרחוק ולא שייך עד שיגיע דם למזבח דבשפיכה הוא שופך על היסוד א"כ הדם הוא באויר המזבח ומכי נפיק דם אתעביד ליה מצותו דלא בעינן שיגיע דם למזבח ממש אלא לאויר המזבח כדאמרינן בגמרא שם היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שיגיע דם לאויר המזבח כו' וצ"ע והנה בעולת העוף י"ל דמש"ה אפשר לפגל בה משום דבעינן מיצוי כל דמה ובזה יש שהות לפגל מתחילת המיצוי עד שתגמר משא"כ בחטאת העוף דהזאה אי"ל שיעור ומכי נפיק המקצת כבר נעשה מצותה ואפילו אי נימא דמיצוי כל דמה בעולת העוף אינו מעכב וכדמשמע מדברי התוס' זבחים (ס"ו ע"ב) ד"ה ואלא היינו רק שנשפך מקצת קודם כדאיירי התוס' שם אבל הדם שיש בשעת מיצוי בהגוף אפשר שצריך למצות דוקא את כולה ומעכב עוד אפשר לומר דבהא שאני עולת העוף מחטאת העוף דבחטאת העוף כי מחשב מקמי דליפוק דמא והיינו בהתזתה כמ"ש רש"י ז"ל לאו כלום היא דהוי רק הולכה זוטרתי ואינה בכלל הזאה עצמה דחשיב רק מכי נפיק דמא משא"כ במיצוי שהוא דחיקת הבשר בקיר והדם מתמצה כמ"ש רש"י ז"ל (ס"ד ע"ב) וזהו מיצוי דחיקת הבשר בעצמו בכלל עבודה זו אף קודם דנפיק דם ואינה רק הולכה כ"א מגוף העבודה ואפשר לחשוב בה:

ובהולכת המנחה דמפגלין בה פליגי ר"י ור"ל במנחות (ט"ז ע"ב) אי יכול לפגל בהולכת הקומץ לחוד דרי"א הולכה כקמיצה וא"צ לפגל ג"כ בהולכת הלבונה ור"ל אמר הולכה כהקטרה והולכת הקומץ חשיב חצי מתיר כיון דאיכא נמי הולכה דלבונה ואמרינן שם טעמא דר"י דכל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה היא לפגל בפ"ע והנה זה דהולכה היא עבודה שאינה מתרת כתב רש"י ז"ל שם משום דאפשר לבטלה משום דיכול להושיט זה לזה עכ"ל והשמ"ק כתב שם דאפשר נמי לשחוט בצד המזבח] ויש לעיין הא אמרינן בפר"ק דזבחים דאם הולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה כי מושיטים זה לזה פסול ור"י ס"ל התם דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה והשמ"ק כתב שם ז"ל אלא נ"ל דה"פ שאינה מתרת שאינה מועלת לשום דבר שזריקה מתרת לבשר וקבלה מועלת לזריקה אבל הולכה אינה מועלת לשום דבר עכ"ל ונראה דר"י ע"כ ס"ל כן דבעבודה שאינה מתרת שאינה מועלת להתיר שום דבר ל"ש דין דאין מפגלין בחצי מתיר דאם גם בזה שייך דין דחצי מתיר תקשה מ"ט דר"מ דמפגלין דהא בזבחים (ק"י ע"א) אמרינן בפלוגתא דר"מ ורבנן הוא אי חצי מתיר משרא שרי או אקלושי מקליש ועיין בתוס' שם בשחט סימן אחד ואח"כ קיבל הדם] א"כ זה שייך רק בדבר המתיר אבל בעבודה שאינה מתרת במאי פליגי ר"מ ורבנן וע"כ דל"ש התם כלל דין דחצי מתיר ולכ"ע חשיבא לפגל בפ"ע ור"ל דס"ל הכא דהולכה כהקטרה ואף בזה פליגי ר"מ ורבנן לטעמיה אזיל דלא ס"ל טעמא דר"מ משום משרא שרי כמ"ש התוס' בזבחים שם רק לטעמיה אזיל דס"ל טעמיה דר"מ דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ע"ש ואף בעבודה שאינה מתרת ג"כ ס"ל לרבנן דבעינן שיפגל בכל העבודה ופלוגתייהו אי כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה או לא ולפ"ז הא דמקשינן במנחות מברייתא דבד"א בקמיצה ובמתן כלי כו' לר"ל דס"ל הולכה כהקטרה ובזבחים מקשינן מהאי ברייתא גופא לר"ל דס"ל דטעמיה דר"מ משום דע"ד הראשונה הוא עושה חד קושיא היא דתלי זה בזה דאי הולכה כהקטרה ע"כ טעמיה דר"מ משום ע"ד הראשונה הוא עושה:

והנה הרמב"ם ז"ל פט"ז מפסה"מ דס"ל דליקוט לבונה היא כמו קמיצה ופסק דאם פיגל בשעת קמיצה ולא בשעת ליקוט לבונה הוי חצי מתיר וכן בעינן שיפגל בשעת מתן שניהם בכלי ע"ש ויש לעיין נהי דליקוט לבונה נמי הוי כמו קמיצה מ"מ כיון דטעמייהו דרבנן משום דאקלושי מקליש ולא משרא שרי הא הכא ע"כ מתן כלי של הקומץ לחוד משרא שרי שהרי יכול לאחר הקידוש להקטיר הקומץ א"כ בהקומץ הוי היתר גמור וי"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דפסק שם כר"ל דאף בהולכה אין מפגלין אלא בהולכת שניהם וע"כ אין הטעם משום משרא שרי ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דליקוט לבונה ומתן כלי שלה מעכבין הקטרת הקומץ דכל כמה שלא עשאן אי אפשר להקטיר הקומץ וכמו שכתבו התוס' דהקמיצה מעכבת הקטרת הלבונה דאין להקטיר הלבונה קודם קמיצה וא"כ י"ל שפיר דקמיצת הקומץ ומתן כלי שלו רק מקלישים איסור הקטרת הקומץ וע"כ נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל כן דאם אפשר להקטיר הקומץ קודם ליקוט לבונה כי חשיב בשעת קמיצה וליקוט לבונה להקטיר הקומץ למחר אי ליקוט לבונה אינה מעכבת להקטרת הקומץ איך מהני מחשבה להקטרת הקומץ בשעת ליקוט לבונה הא אינו מתיר דידיה אך לפ"ז יש לעיין לר"ל דס"ל הולכה כהקטרה משום דאיכא הולכה בלבונה ובעינן שיחשוב בהולכת שניהם כי מחשב בשעת הולכת הלבונה להקטיר קומצה למחר איך מהני הא ודאי אינו מתיר דידיה דלא מצינו שיהא אסור להקטיר הקומץ עד שיוליך הלבונה ואפשר דזה דס"ל לר"ל הולכה כהקטרה הוא דוקא בחישב על השירים דהולכת הלבונה מהני להשירים כמו הולכת הקומץ או אפשר דלא ס"ל לר"ל דבעינן שיחשוב במתיר שלו וכמו למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה ונראה זה דאמרינן בזבחים (ל') דמפגלין בפסיעות לר"י דס"ל הולכה כקמיצה זה דמפגלין בפסיעות הוא אליבא דכ"ע אפילו אי אין מפגלין בחצי מתיר דכמו דמפגלין בהולכת הקומץ אע"ג דאיכא הולכה דלבונה ה"נ מפגלין בפסיעות דליכא דין חצי מתיר בהולכה ולר"ל זה דמפגלין בפסיעות הוא רק למ"ד מפגלין בחצי מתיר] והנה זה שפסק הרמב"ם ז"ל כר"ל דהולכה כהקטרה וצריך לפגל בהולכת שניהם יש ג"כ לומר דלשיטתיה אזיל לפי מה שפי' רש"י ז"ל טעמא דר"י דהולכה כקמיצה דכל עבודה שאינה מתרת חשובה לפגל בפ"ע דהולכה הוי עבודה שאינה מתרת משום דאפשר לבטלה דאפשר להושיט זה לזה והשמ"ק שם כתב דאפשר לשחוט בצד המזבח ע"ש א"כ הרמב"ם ז"ל דפסק דהולכה אי אפשר לבטלה וא"י לזרוק ממקום שקיבל הדם וע"כ צריך לעשות הולכה (ועיין במל"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל בזה] א"כ חשיב הולכה ג"כ עבודה המתרת והנה זה שפסק הרמב"ם ז"ל דליקוט לבונה הוי כקמיצה י"ל ג"כ דלשיטתיה אזיל דאי אפשר לו לפרש דליקוט לבונה משום הולכה נגעו בה שהרי פסק בהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה והשמ"ק בזבחים (ט"ו) [בהשמטות[כתב דזה דליקוט לבונה הוי הולכה הוא משום דס"ל הולכה שלא ברגל שמה הולכה ע"ש ובסברת הרמב"ם ז"ל דליקוט לבונה הוי כמו קמיצה נראה בפשוטו דכל שמפריש חלק גבוה מחלק הדיוט הוי כמו קמיצה וכיון דהלבונה צריכה להיות עם המנחה בכלי כדאמרינן במנחות (כ"א ע"ב) וכשמפרישה הרי מפריש חלק גבוה מחלק הדיוט ואי משום דבריר ומסוים חלק הגבוה אף קודם שליקט לא איכפת לן דהא בסילוק בזיכין ג"כ בריר קומץ דידיה ומ"מ חשיב כמו קמיצה (יש לחקור להרמב"ם ז"ל דליקוט לבונה היא כמו קמיצה ומפגלין בה כיון דקי"ל דרק ב' קרטין מעכבין אם רק הליקוט של ב' קרטין הראשונים חשיב כקמיצה שהיא עבודה המעכבת עוד אמרינן במנחות (י"א ע"ב) דלכ"ע בעינן קומץ מתחילה היינו בשעת קמיצה צריך להיות קומץ לבונה רק אם נחסר אח"כ כשר ולהרמב"ם ז"ל יש לחקור אם בשעת ליקוט לבונה ג"כ בעינן שיהא קומץ ורק אם נחסר אח"כ כשר] (כתבו התוס' יומא (מ"ח ע"ב) דהאיבעיא בחישב בחתיית גחלים היא את"ל חפינת קטורת חשיבא עבודה כמו קמיצה חתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמי וחפינה אריכתא היא והויא חתיית גחלים וחפינה במקום קמיצה או לא עכ"ל ויש לעיין אי חתיית גחלים וחפינה שניהם במקום קמיצה וחפינה אריכתא היא א"כ איך מהני מחשבה בחפינת קטורת הא הוי חצי מתיר]:

בפרה פ"ד אמרינן פרת חטאת ששחטה שלא לשמה קיבל והיזה שלא לשמה כו' ויש לעיין למה לא תני ג"כ הוליך וכדתנן גבי פסח ששחטו שלא לשמו קיבל הוליך וזרק שלא לשמו כו' ויש לדון אם איכא כלל הולכה בפרת חטאת ונראה דתלי בפלוגתא רש"י ותוס' מנחות (ז' ע"ב) גבי גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה ומקשינן אצבעו במאי מקנח ואמרינן בשפת מזרק וכתב רש"י ז"ל דלאחר שגמר להזות דהפרה לפניו לאחר שיורד מן ההר מקנח ידו בגופה של פרה אלא אצבעו בין כל הזאה והזאה וכי יורד מן ההר בין כל הזאה והזאה לקנח בגוף הפרה והתוס' כתבו שם דלרש"י ז"ל דס"ל דהשחיטה וההזאה היו בב' מקומות אין להקשות מההיא דזבחים דבין השחיטה ובין ההזאה בעינן כנגד הפתח דלא היו במקום אחד רק שתי המקומות שניהם היו מכוונות כנגד הפתח ע"ש והתוס' שם וכן רש"י ז"ל בזבחים פירשו בענין אחר ע"ש והנה לפי' רש"י ז"ל במנחות ודאי היתה שם הולכה כיון דהשחיטה וההזאה היו בב' מקומות והנה זה דהיה צריך לזה ב' מקומות להרמב"ם ז"ל דס"ל דהולכה אי אפשר לבטלה ואינו רשאי לשחוט בצד המזבח ולזרוק וע"כ צריך לעשות הולכה א"כ הכא ע"כ צריך לעשות בב' מקומות כדי לעשות הולכה והנה לרש"י ז"ל יש לעיין אמאי לא תני במתני' נמי הוליך ונראה משום דאין מחשבה מועלת אלא במקום הראוי לעבודה ואם נפגם המזבח אף בדברים הכשרים כגון במנחה ג"כ לא מהני מחשבה דבעינן שיהא המקום ראוי לכל עבודות וכן בעומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה אע"ג דכשר לא מהני מחשבה כיון שעומד חוץ לעזרה כמ"ש תוס' זבחים (כ"ט) ובפרת חטאת דמהני מחשבה אע"ג שעומד בחוץ הוא משום דלגבי פרת חטאת גיתה חשיב פנים שהוא מקום הכשר לעשייתה וזה רק בשאר עבודות שהם במקום הכשרה אבל ההולכה כיון שהיו לה ב' מקומות אחד לשחיטתה ואחד להזאתה ושניהם מכוונים כנגד הפתח אחד בראש הר המשחה ואחד למטה כמ"ש בתוס' נמצא כשמהלך מזה לזה ההילוך הוא במקום שאף לפרה אינו ראוי דאינו מקום הבדוק לה ואינו כנגד הפתח והוי חוץ ממש ובמקום שאינו ראוי לעבודה אין מחשבה מועלת שם מיהו בעיקר מ"ש רש"י ז"ל דהיו לה ב' מקומות אחד לשחיטתה למטה ואחד להזאתה בראש הר המשחה יש לעיין דהא אמרינן בתוספתא פרה דאם היזה חוץ ממערכתה פסול והיינו מקום שחיטתה כדאמרינן בפרה כפתוה בחבל של מגג ונתנוה ע"ג מערכתה וצ"ע:

ובאופן המחשבה קי"ל דצריך שיחשוב בדבר של אכילת אדם לאכילת אדם ושל אכילת מזבח לאכילת מזבח ובחישב לאכילת כלבים אמרינן ג"כ דהוי פיגול דשמה אכילה ואמרינן דה"נ בחישב שתאכלנו האש ובחישב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הוי איבעיא ולא איפשיטא ובחישב שיאכלוהו טמאים למחר אמרינן בס"פ כל הפסולין דחייב אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מפסיל ודחינן התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל וכתב השמ"ק (ל"א ע"א) דהנ"מ בין אכילת כלבים דהוי מחשבה לאכילת טמאים דאכילת טמאים לאו בידו הילכך לא הוי מחשבה והוי כאילו לא אמר כלום אבל אכילת כלבים בידו הוא ע"ש היינו דזה דאמרינן לקמן ל"ו שיאכלוהו טמאים שיקריבוהו טמאים כל כמיניה אין זה דוקא לגבי מחשבת הינוח דאף למחשבת פיגול בעינן בידו ותימה א"כ מאי איריא שיאכלוהו טמאים למחר אפילו טהורים ג"כ לאו בידו דלאו כל כמיניה להאכילן נותר ולפ"ז צ"ל דלא מהני מחשבה רק בחושב על עצמו ואינו נראה כן מכמה מקומות דהא איבעיא לן בחישב לאכול כזית בב' בני אדם ועוד בזר ששחט שיכול לפגל בשחיטה כי מחשב לזרוק למחר ע"כ מיירי שחישב על אחרים שיזרקו דאם חישב על עצמו לזרוק הו"ל זריקה שאינה מתרת בשר באכילה דזריקת זר אף בזמנו אינו מתיר בשר באכילה וכשמחשבין על זריקה בעינן שיחשוב על זריקה כזו המתרת בשר באכילה אך אפשר דזה תלוי בתי' התוס' כ"ז ד"ה יצא ע"ש]:

ובחישב לאכול כזית ביותר מכדי א"פ הקשו התוס' (ל"א ע"ב) אמאי לא מייתינן ראיה מההיא דחצי זית בחוץ חצי זית למחר ע"ש וק"ל הא משכחת לה שפיר בכדי א"פ שחישב לאכול חצי זית בחוץ סמוך לעלות השחר וחצי זית תכף משיעלה השחר בכדי א"פ וצ"ע:

ובפרה פ"ד מ"ג אמרינן שחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה רא"א אין מחשבה מועלת בפרה וכתב הר"ש ז"ל אין מחשבה מועלת בפרה ואפילו בהזאות חישב כגון שוחט ע"מ להזות מדמה למחר דכה"ג לת"ק פסולה דחטאת קרייה רחמנא דדוקא לאכול ולשתות הוא דמכשר דבכל הקרבנות נמי כשר כדתנן בפ' כל הפסולים לאכול דבר שאין דרכו לאכול כשר כגון מאכילת מזבח לאדם כו' עכ"ל והיינו שמפרש דההיא לאכול מבשרה ולשתות מדמה שחישב למחר דבהזאות כה"ג פסול והכא כשר משום דחישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול והנה לפ"ז אתי שפיר בפשוטו רא"א אין מחשבה מועלת בפרה דר"א לטעמיה דס"ל בזבחים דמחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם וא"כ צריך לטעם דאין מחשבה מועלת בפרה והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פרה כתב דשחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח ויש לעיין ל"ל טעם תי"ל דהא מחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול דאף בכל הזבחים כה"ג כשר ונראה להרמב"ם ז"ל דהכא שאני דבכל הזבחים בחישב מאכילת מזבח לאכילת אדם דכשר משום דהוי שלא כאורחיה ואע"ג בחישב שיאכלוהו כלבים או שתאכלהו האש פסול וע"כ במחשב לאכילת אדם חשוב שלא כאורחיה טפי משום דבקדשי מזבח יש דברים שהן לאכילת אדם ויש שהם לאכילת מזבח וכי משנה מאכילת מזבח לאכילת אדם חשיב שנוי טפי מאכילת כלבים ואכילת אש שאין אכילה כזו בקדשים כלל א"כ בפרה שהיא קדשי ב"ה ובקדשי ב"ה ל"ש אכילת אדם כלל א"כ אכילת אדם בהו הוי כאכילת כלבים ואכילת אש דפסול ולכן מפרש הטעם משום דלא כתיב בה ריח ניחוח והיינו דלא חשיבא כאכילת מזבח ולא מהני בה מחשבת אכילה וכמו בחישב בשריפת פרים דאף מחשבת אכילת אש לא פסיל בהו ומשום דאין בהם אכילת מזבח וכמ"ש תוס' זבחים (ל"ה) ד"ה באכילת:

ובחישב שתאכלנו האש דהוי פיגול יש לעיין דהא מקשינן בפ' המזבח מקדש דאי אויר מזבח כמזבח איך משכחת לה פיגול בעולת העוף הא קלטה לה מזבח וכתב רש"י ז"ל דאפילו אי לינה מועלת בראשו של מזבח וקיים זה את מחשבתו ושהה עד למחר והקטירה בת הקטרה היא דהא פסולים שעלו לא ירדו וכיון שבת הקטרה מחר לכתחילה הא אמאי פסלה בה מחשבת הקטרת מחר עכ"ל ונראה מזה דאע"ג שחישב להקטירה חוץ לזמנו דהא לינה מועלת בראשו של מזבח מ"מ כיון שמחשב כדינו שהרי צריך מחר להקטירו משום דאם עלה לא ירד אין זו מחשבה א"כ בחישב שתאכלנו האש למחר נהי דאכילת אש חשיבא אכילה מ"מ אם יקיים מחשבתו הרי עושה כדין דהא כל נותר דינו בשריפה ואמאי הוי מחשבה ונראה דהחילוק הוא בזה דכיון דאסור לו להניח למחר כשמחשב שתאכלנו האש למחר הוי מחשבה שלא כדינה והוי כמו שחושב להקטירו למחר על המזבח דהוי פיגול ואע"ג כשיעלה על המזבח יהיה אח"כ הדין להקטיר משום אם עלה לא ירד מ"מ כיון דאסור להעלותו והוא מחשב להעלותו ולהקטירו חשיב מחשבה שלא כדינה ואע"ג דבעולת העוף כשהיא על המזבח ומחשב להקטירה למחר התם נמי אסור להניחה למחר ומ"מ אמרינן דלא הוי פיגול התם אין דין הקטרה נולד מהאיסור ששהה אותה עד למחר דאם לא ישהה למחר ג"כ היה לה דין הקטרה רק דאף אם ישהה למחר ג"כ יהיה לה דין הקטרה כיון שהיא על המזבח משא"כ בסתם בחישב להקטירו למחר כיון דלמחר כבר בטל דין הקטרתו ורק ע"י שמעלה אח"כ למזבח נעשה עליו דין הקטרה נמצא שדין הקטרה נולד עליו ע"י האיסור שעשה להעלות פסול א"כ כשמחשב להעלותו למחר ולהקטירו הוי מחשבת פסול וה"נ כשחישב שתאכלנו האש למחר כיון דעתה אין דינו בשריפה ורק ע"י האיסור שיעשה שיניחנו למחר יהיה דין בשריפה מש"ה כשחישב להניחו למחר ולשורפו הוי מחשבת פיגול ולפ"ז נראה בחישב על יוצא שתאכלנו האש למחר למ"ד פיגול מהני ביוצא לא תהיה מחשבה כלל דיוצא אף עתה דינו בשריפה א"כ כשחישב שתאכלנו האש אף למחר הוי מחשבה כתיקונה ולא הוי פיגול:

ובההיא דחישב שיאכלוהו טמאים למחר דשקלינן וטרינן בגמרא אי הוי פיגול יש לעיין הא תניא להדיא בתוספתא פ"ב דזבחים חישב ע"מ שיאכלוהו ערלים וטמאים למחר דהוי פיגול וחייבין עליו כרת ע"ש:

ובחישב באכילת מזבח לאכילת אדם דפליגי ר"א ורבנן ולר"א בחישב לשתות מדמו למחר הוי פיגול יש לחקור אם חישב לשתות מדמו לאחר שקעה"ח אי הוי פיגול אי במחשב מאכילת מזבח לאכילת אדם האי חוץ לזמנו אזלינן בתר אכילת אדם דמחשב עליה היינו שלאכילה יהיה חוץ לזמנו וא"כ כיון דשקעה"ח ל"ש באכילה אין זו חוץ לזמנו או אזלינן לענין חוץ לזמנו למה שהדבר עומד וכיון שהדם עומד לזריקה שקעה"ח הוי זמנו והנה אי נימא כן דאזלינן בהזמן למה שהוא עומד בחישב להקטיר מבשרו למחר דהוי פיגול אליבא דר"א הוא דוקא בק"ק אבל בחישב על קק"ל דזמן אכילת בשרם הוא לשני ימים אף כשחישב להקטירם זמנו הוא כמו לאכילה כיון שעומד לאכילה ובעינן דוקא שיחשוב להקטיר לאחר ב' ימים [עוד יש לחקור לר"א דלשתות דמו למחר כמה שיעורו כזית או רביעית דהא אשכחן אף גבי משקין שיעור כזית כמו גבי נזיר וסיכה בשמן המשחה]:

ובחישב בשעת שחיטה או קבלה והולכה לזרוק דמו למחר שלא במקומו אמרינן בגמרא דאפילו למ"ד שלא במקומו כמקומו דמי לא הוי פיגול משום דאין זו זריקה המתרת בשר באכילה והנה קצת יש לעיין הא מ"מ אכילת מזבח היא ומ"ש מחישב לשפוך שירים למחר דהוי פיגול אע"ג דאינו מתיר בשר באכילה משום דהוי אכילת מזבח א"כ שלא במקומו דנתכפרו בעלים וזריקה היא א"כ אכילת מזבח היא וצ"ל כיון דזריקה בעלמא מתרת אף הבשר באכילה והוא חישב עליה באופן שלא תתיר בשר באכילה הוי מחשבה שלא כדרכה דאין דרך אכילת מזבח בכך ובחישב לעשות הזריקה השניה או הג' מתנות של חטאת שלא במקומו למ"ד כמקומו דמי יש לדון דהא הטעם בחישב לתת שלא במקומו דלא הוי פיגול אמרינן משום דאינה זריקה המתרת בשר באכילה א"כ זה שייך רק בזריקה הראשונה המתרת אבל המתנות האחרונות דבלא"ה אינן מתירות ומ"מ אי חשיב עלייהו הוי פיגול משום דמחשב על אכילת מזבח א"כ אף אם חישב שלא במקומו נמי מהני כיון דסוף סוף אינן מתירות או אפשר לאידך גיסא דמתנות אחרונות שלא במקומן לא מהני כלל דזה דאתרבי שלא במקומו כמקומו הוא רק לכפרה וזה שייך רק במתנה ראשונה אבל מתנות אחרונות אם נתנן שלא במקומן אינו כלום והוי כנשפך על הרצפה:

ובאופן המחשבה צריך שתהא המחשבה דוקא בשעת עבודת המתיר וצריך לחשוב בשעת העבודה ממש ונראה דאף תוך כדי דיבור לא מהני בזה דהא אמרינן בזבחים (ט"ו) דלא משכחת פיגול בהזאת חטאת העוף דאי חשיב עד דנפיק דמא לאו כלום היא כו' ואמאי לא נימא דקא מחשב בתוך כ"ד של יציאת הדם ומוכח דבעינן בשעת העבודה ממש והנה לפ"ז קשה על השמ"ק זבחים (ל' ע"א) בהשמטות] על הא דאמרינן שם והא שחיטה כלחצות דמי ז"ל והרי שחיטה כו' דס"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ אפשר דאותן שני מחשבות לא היו רק מעט קודם המשהו דסוף שחיטה וכשגמר אותו משהו כבר אותן שני מחשבות נגמרו מקודם וא"כ דמי ממש להא דאמר לחצות עכ"ל וקשה אי השני מחשבות נגמרו קודם גמר שחיטה אפילו מעט אינן מחשבות כלל כיון דאינה לשחיטה אלא לבסוף ובעינן מחשבה בשעת עבודה ממש וצ"ע:

ובעינן שיהא המחשב ראוי לעבודה ושיחשוב בדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה והיינו לאפוקי נפגם המזבח כדאמרינן במנחות (ה' ע"ב) והיינו שאף במנחות לא מהני אז מחשבה כמ"ש השמ"ק כיון דהמקום אינו ראוי לשחיטה ויש לחקור במה הוא החסרון כיון דלמנחה אינו פסול פגימת המזבח ורק כיון דאין המקום ראוי לשחיטה לא מהני מחשבה הוא משום דבעינן שהמחשב צריך לעמוד בשעת מחשבה במקום הראוי לעבודה היינו במקום הראוי לשחיטה וכמ"ש תוס' זבחים (כ"ט) גבי מקום משולש בדם בבשר ובאימורים לחד פי' שם דהיינו דבעינן שהמחשב יעמוד במקום משולש בדם בבשר ובאימורים היינו שיעמוד בעזרה לאפוקי אי שוחט בסכין ארוכה דלא מהני מחשבה ע"ש ואע"ג דהשחיטה כשרה מ"מ זהו דין במחשבה שצריך לעמוד במקום משולש ואשמועינן כאן דאף בעזרה לא מהני מחשבה רק כשהמקום כשר לשחיטה ואם לא אין המקום משולש דבעינן שיהא בדם בבשר ובאימורים או הכא אין הקפידא במקום עמידת המחשב רק הקפידא על העבודה גופה שתיעשה במקום הראוי לשחיטה ואם נעשתה במקום שאינו ראוי לשחיטה אף שהעבודה היא כשרה לא מהני בה מחשבה וזהו דין בפ"ע:

ונראה דה"ה קודם פתיחת דלתות ההיכל לשיטת התוס' דלכל הזבחים בעינן פתיחת דלתות ההיכל לשחיטה דלא מהני אז מחשבה אפילו במנחה או בקטורת כיון דאין המקום ראוי לשחיטה דמ"ל אם אין העזרה ראויה לשחיטה משום פגימת המזבח דבעינן וזבחת עליו או משום מחוסר פתיחת דלתות ההיכל דבעינן פתח אהל מועד:

ובההיא דבעינן מקום משולש בדם בבשר ובאימורים וכתבו התוס' לחד פי' דהיינו שיעמוד המחשב במקום משולש כו' דהיינו בעזרה יש לחקור למ"ד בעלים מפגלין אם ג"כ בעינן שיעמדו בשעת מחשבה במקום משולש כו' ולכאורה היא היא דאם עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה אין שום גריעותא בעבודה רק בעינן שהמחשב יעמוד במקום משולש כו' דהיינו בעזרה א"כ ה"ה אי בעלים מפגלין והנה אי נימא כן יתיישב מה שמקשים העולם בסוטה הא לעולם י"ל טצדקא שלא יבדקוה המים שתפגל מנחתה למ"ד בעלים מפגלים והיא בעלת הקרבן דכתיב והביא קרבנה עליה ולפ"ז כיון דמעמידין את הסוטות בשער נקנור שלא נתקדש וכמ"ש רש"י ז"ל במנחות (פ"ח ע"ב) שעומדת בחוץ א"כ אי אפשר לה לפגל:

ובפרת חטאת לרבנן דס"ל דמחשבה מועלת בפרה ולדידהו בשחט ע"מ לזרוק דמה למחר נפסל כמ"ש הר"ש ז"ל פ"ד מ"ג יש לדון אם נפסלת ג"כ במחשבת חוץ למקומה כגון ששחט ע"מ לזרוק דמה חוץ מגתה דחוץ מגתה חשיב חוץ גמור דאם שחטה חוץ מגתה היו חייבין עליה משום שחוטי חוץ אילו היה בפרה דין שחוטי חוץ כדאמרינן בר"פ פרת חטאת ויש לדון רק כיון דלמחשבת חוץ למקומו בעינן מקום משולש בדם בבשר ובאימורים אי חוץ מגתה מקרי מקום משולש והנה לכל הפירושים בתוס' זבחים (כ"ט) ודאי מקרי מקום משולש ע"ש ורק לפי' ר' יו"ט שם דמקום משולש היינו שיחשוב לזרוק במקום שדם ובשר ואימורים נפסלין שם כגון מחשב לזרוק דם קק"ל חוץ לירושלים יש לדון בחישב לזרוק דמה חוץ מגתה אף דבין הזאה ובין שריפת הבשר פסולה שם כדאמרינן במשנה ובתוספתא מ"מ אין נפסלין ביוצא כדאמרינן בתוספתא פ"ג דפרה דאם הוציא הדם חוץ מגתה והחזיר כשר אי בעינן למקום משולש דוקא שיפסל שם ביוצא או סגי במה שעבודות הדם והבשר פסולים שם:

אמרינן במנחות (מ"ט) גבי עקירה בטעות ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול ה"ד אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים היינו לאוכלן לשני ימים ולילה אחד האי שוגגין מזידין הם אלא לאו דכסבור שלמים וקא מחשב בה לשום שלמים אלמא עקירה בטעות הוי עקירה ע"ש ויש לעיין דא"כ מאי איריא משום פיגול תי"ל דהוי שלא לשמה דפסול בחטאת כיון דקא סבר שהוא שלמים בשעת עבודת המתיר א"כ עבודתו היתה לשם שלמים וא"כ לא הוי פיגול דשלא לשמו בחטאת מוציא מידי פיגול ונראה מזה דבשלא לשמה בעינן דיבור או מחשבה מעליא ולא מהני מה שעובד לשם קרבן אחר [הקשו שם בתוס' ד"ה עקירה מהתוספתא כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לציבור לשם אילים אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הוי עקירה ע"ש ונראה דהתוספתא לא מיירי כלל בכבשי עצרת דקתני רק כבשי ציבור ונראה דמיירי התם במוספין שיש שם כבשים ואילים ומש"ה עלו לבעלים לשם חובה כיון דבין הכבשים ובין האילים הם עולות והרי עולה לשם עולה נשחטה משא"כ בכבשי עצרת כיון דשחטן לשם אילים דליכא אילים שלמי ציבור חשיב שינוי קדש]:

אמרינן בזבחים (ל"ה ע"ב) שחטו ע"מ להניח דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ ר"י פוסל דס"ל מחשבה כמעשה וכתבו התוס' שם (ל"ו ע"א) ד"ה שיאכלוהו כו' דחישב להניח אימוריו למחר מש"ה פסול משום דאם יניח האימורים למחר יפסל גם הבשר דקודם הקטרת אימורים אסור לאכול הבשר ולמחר יפסל הבשר בלינה ע"ש וקשה נהי דיפסל הבשר מ"מ הבעלים מתכפרים דהא אמרינן דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר א"כ בכה"ג לא אמרינן לר"י מחשבה כמעשה כמ"ש תוס' לעיל (כ"ז ע"א) ד"ה יצא דכל שהבעלים מתכפרים אף דהבשר נפסל אם יתקיים מחשבתו לא אמרינן לר"י מחשבה כמעשה דאל"כ יקשה קושית התוס' שם לר"י מחישב ליתן שלא במקומו ע"ש וצ"ע:

עוד יש לדקדק דא"כ בחישב להניח רק מקצת אימורים ג"כ פסול מדאורייתא דנראה דהבשר אסור באכילה עד שיקריב כל האימורים וא"כ לפ"ז להניח האימורים חמיר מלהניח הדם דבלהניח הדם רק להניח כל הדם פסול מדאורייתא אבל להניח מקצת דמו הוא רק מדרבנן גזירה אטו כל דמו כדאמרינן במנחות (י"ח) ובלהניח מקצת אימוריו יהיה פסול מדאורייתא:

הנה לר"י דחישב להוציא הדם נפסל זה דצריך קרא למחשב ליתן חוץ למקומו דפסול היינו רק בחישב להוציא מקצת הדם וליתן שם דמשום מחשבת הוצאה לא נפסל מדאורייתא בחישב להוציא מקצת דמו וזה דמקשינן בגמרא לר"י אמאי לא פליג בחישב ליתן הניתנים למעלה למטן כו' היינו בחישב ליתן כל דם הנפש שלא במקומו דאל"כ ל"ש מחשבה כמעשה דאף אם עשה כן אין הקרבן נפסל אפילו למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דאם יש דם הנפש יחזור ויקבל ויתן אח"כ במקומו והנה התוס' במנחות (י"ח ע"א) ד"ה גזירה הקשו בלשתות מדמו למחר אמאי לא גזרינן אטו כל דמו כמו להניח מקצת דמו דגזרינן אטו כל דמו ותי' דלשתות כל דמו נמי לא משתמע שלא יעשה זריקה כלל אלא אחר זריקה ישתה ע"ש דהיינו אבל בלהניח כל דמו ע"כ משמע שלא יעשה זריקה כלל אבל בשמ"ק י"ז ע"ב) כתב ז"ל וא"ת ומ"ש לר"י דלא גזרינן נמי לשתות מדמו אטו כל דמו כדגזרינן להניח מדמו אטו כל דמו וי"ל דל"ד דלשתות מדמו משמע דלאחר זריקה ישתה מן הנשאר ובהא ל"ש גזירה אטו כל דמו אבל להניח מדמו משמע דאמר הכי קודם זריקה ומש"ה שייך למגזר אטו כל דמו עכ"ל והיינו דהחילוק הוא במשמעות בין לשתות מקצת דמו ובין להניח מקצת דמו דבלשתות מקצת דמו משמע לשתות אחר זריקה אבל להניח מקצת דמו משמע להניח קודם זריקה וקשה טובא אי דמשמע להניח קודם זריקה א"כ הו"ל להניח כל דמו כיון דאינו עושה זריקה כלל ואם כוונתו לשפוך מקצת והשאר יניח הוי ג"כ כמו כל דמו ואפשר נהי דבלהניח מקצת דמו משמע שלא יעשה זריקה כלל וא"כ הוי הנחת כל דמו מ"מ כיון שלא חישב בפירוש שיניח כל דמו אינו נפסל ולא מהני מה שמוכח מתוך מחשבתו וצ"ע בזה:

ונראה דאם חישב לשפוך כל דמו לר"י פסול דמחשבה כמעשה ואם נשפך כל הדם הוא פסול שאם עלה ירד אליבא דר"י והיינו זה דמקשינן לר"י אמאי לא פסיל בחישב ליתן הנתנים למעלה למטן ומתרצינן דס"ל לר"י שלא במקומו כמקומו הא אי לאו כמקומו היה פסול ע"י מחשבתו ומה פסול איכא בנותן הניתנים למעלה למטן דאי שלא במקומו לאו כמקומו אין זו זריקה כלל ואם יש דם הנפש יכול לחזור וליתן וע"כ דמיירי שחישב ליתן כל דמה שלא במקומו והפסול ע"כ הוא רק משום דהוי כנשפך כל הדם דפסול ובחישב בשעת שחיטה שלא לקבל הדם או שלא לזרוק וכן לקבל דם ק"ק בדרום נראה דאף לר"י אינו נפסל דהא לא חשיב להו במתני' ונראה הטעם משום דל"ש מחשבה כמעשה אלא בחישב לעשות פסול בפועל אבל בשב וא"ת לא שייך מחשבה כמעשה וא"כ בחישב שלא לקבל הדם או שלא לזרוק אף דנפסל בשביל זה הקרבן ל"ש מחשבה כמעשה ובחישב להניח דמו למחר חשיב מעשה ובחישב לקבל דם ק"ק בדרום ג"כ אין הפסול בקום ועשה רק שקבלה בדרום אינה קבלה כשרה והוי כמו שחישב שלא לקבל הדם דקבלה בדרום הפסול דמחוסר קבלה כשרה שיכשיר הדם ובזה שחושב רק שלא לעשות מעשה הצריך להכשר קרבן אף שהוא מחשב בלשון מעשה כמו קבלה בדרום אין זו מחשבה הפוסל לר"י ובחושב לשפוך הדם וכן בחושב ליתן הנתנים למעלה למטן אי שלא במקומו לאו כמקומו דהפסול הוא ג"כ משום מחשבת לשפוך כל דמו כמ"ש התם אין הפסול רק משום שמחוסר זריקה רק נשפך דמו פסול בפ"ע כדאמרינן בפסחים פ"ג ובתוס' שם ע"ש ובחושב לקבל הדם בדרום או בכלי חול אף כמחשבת לשפוך דמו לא הוי ואע"ג דאין זו קבלה כלל ואין כאן דם והוי כמו שנשפך על הרצפה משום דבקבלה הדם ממילא נשפך מן הצואר ובמחשבה כמעשה בעינן שיחשוב שיעשה הוא איזה מעשה הפוסלת ורק בחישב לשפוך הדם בידים או לתת שלא במקומו דהוי כשופך בידים אז נפסל ובחישב בשעת שחיטה לפגל בשעת זריקה אי אין מחשבין מעבודה לעבודה אף לר"י אינו נפסל ולא אמרינן בזה מחשבה כמעשה דהא לא חשיב לה במתני' שם ונראה משום דמחשבה כמעשה אליבא דר"י הוא רק בחישב לעשות איזה מעשה בהקרבן עצמו אבל אם חישב לעשות איזה מעשה בדבר אחר אף אם יפסל עי"ז הקרבן כגון אם יחשוב בשעת שחיטה לפגום המזבח אחר שחיטה אע"ג דהקרבן נפסל ע"י זה לא אמרינן מחשבה כמעשה דבעינן שיחשוב לעשות מעשה בגוף הקרבן וה"נ בחישב בשעת שחיטה לפגל בשעת זריקה והיינו בחושב לחשוב אח"כ מחשבה הפוסלת אין זו מעשה בגוף הקרבן רק בשעת עבודות הקרבן מהני מחשבה לפסול אבל הפסול נעשה ע"י מחשבתו ואין זו מעשה פסול בגוף הקרבן (יש לחקור לר"י במחשבת הינוח או להוציא דמו דפסול אי טעון עיבוד צורה דהא כל פסול מחשבה חשיב פסולו בגופו ואינו טעון עיבוד צורה כמו פיגול וכדומה או כיון דהכא הטעם דפוסל מחשבת הינוח הוא משום דמחשבה כמעשה א"כ לא עדיף ממעשה ואם הניח דמו או הוציאו לחוץ הו"ל פסול בדם וטעון עיבוד צורה]:

הקשה השמ"ק זבחים (ל"ו ע"ב) על הא דאמרינן שם במחשבת הינוח לר"י דאינה מוציאה מידי פיגול אמר רבא תדע דפיגול לפני זריקה לאו כלום היא ואתיא זריקה וקבעה לה בפיגול והקשה דא"כ אף במחשבת חוץ למקומו ג"כ נימא הכי שלא תוציא מידי פיגול ותי' דס"ל לרבא דמחשבת הינוח אינו בכלל עירוב מחשבות דקרא דעירוב מחשבות קאי רק על מחשבות המפורשות בתורה וזה דצריך לרבא ללמוד ממחשבת פיגול הוא כדי שלא ללמוד מאותן מחשבות המפורשות ועוד שלא תאמר כהרצאת כשר כו' ע"ש והנה לפ"ז הא דמחשבת חוץ למקומו מוציא מידי פיגול לרבא אין זה משום שכבר נפסל ע"י זה דלזה מהני ק"ו דרבא כמו במחשבת הינוח ורק דגזיה"כ דמתשבות מוציאות זו מזו וזה דוקא באותן מחשבות המפורשות והנה בזה מתיישב מה שהקשו התוס' זבחים (ל"א) גבי חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול כו' א"ר מנא אמינא לה דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חלקן זה שני וזה שני הא חזר וערבן ראשון והקשו ז"ל תימה מה ענין זה אצל זה דגבי קרבן כשאמר חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו הרי כבר נפסל הקרבן ואינו חוזר ונעשה פיגול אבל חצי ביצה ראשון וחצי ביצה שני שנתערבו דנעשה שני אין הטעם לפי שנתבטל חצי ביצה הראשון אלא משום דאין לו כח לטמאות בפ"ע הלכך כשיצטרף עמו חצי ביצה ראשון למה לא יהא ראשון עכ"ל ולפ"ז מתיישב דרבא לטעמיה ד"ה דחוץ למקומו מונע הפיגול אין זה כמ"ש תוס' כאן משום דכבר נפסל ואינו חוזר ונעשה פיגול דמשום זה לא איכפת לן וכק"ו דרבא ממחשבת פיגול עצמו רק גזיה"כ דמחשבות מוציאות זו מזו א"כ עתה אם יצטרף מכאן ולהבא מחשבת חצי זית חוץ לזמנו עם מחשבת חוץ לזמנו של עתה ונשאר מחשבת חוץ למקומו רק בחצי זית שאין זו מחשבה א"כ עתה בשעת חלות הפיגול ליכא עירוב מחשבות ושפיר נקבע בפיגול והוי נמי כביצה אוכלין דמעתה מצטרף הראשון עם הראשון לכשיעור אף אם מתחילה נצטרף עם השני ה"נ מעתה מצטרף מחשבת החצי זית חוץ לזמנו עם מחשבת חוץ לזמנו השני אף דקודם היה נצטרף עם מחשבת חצי זית חוץ למקומו וכיון דמעתה יש מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו ליתא אין כאן עירוב מחשבות:

מקשינן בזבחים (ל"ו) לר"י דמחשבה כמעשה בחישב ליתן הנתנים למעלה למטן אמאי לא נפסל ומשנינן דר"י לטעמיה דס"ל שלא במקומו כמקומו דמי ע"ש והנה יש לעיין דנראה דזה דאמרינן שלא במקומו כמקומו דמי הוא בכל הקרבנות חוץ מפסח דהא בפסח אם נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם משום דהוי כמו שלא לאוכליו כיון דאינו ראוי לאכילה א"כ בנתן שלא במקומו כיון דהבשר אינו ניתר באכילה א"כ ודאי לא נתכפרו בעלים כיון דהפסח אינו ראוי לאכילה א"כ לר"י בחישב בפסח לזרוק דמו שלא במקומו יהא פסול ודוחק לומר דר"י ס"ל כר"נ בפ' כ"צ דאכילת פסחים לא מעכבא מקשינן עוד שם בגמרא לר"י בחישב שיקריבוהו טמאים שיקריבוהו ערלים אמאי אינו נפסל ומשנינן כל כמיניה ע"ש ויש לעיין הא משכחת לה אם הוא בעצמו טמא או ערל כגון בשחיטה דכל הפסולים כשרים וחישב להקריבו למחר דל"ש כל כמיניה]:

ושלא במקומו כמקומו דמי כתבו רש"י ז"ל ותוס' דה"ה בנתנים בפנים שנתנן בחוץ ודחוץ שנתנן בפנים רק הנתנים בחוץ שנתנן בפנים נפסל משום דם הנכנס לפנים והרמב"ם ז"ל פ"ב מפסה"מ פסק דהנתנים בחוץ שנתנן בפנים ג"כ נתכפרו בעלים ע"ש [ומ"ש בתוס' דהנתנים בחוץ שנתן בפנים ל"ש שלא במקומו כמקומו משום דנפסל הדם בכניסתו לפנים י"ל להרמב"ם ז"ל בפשוטו כגון שהביאו לפנים דרך משופש דאינו נפסל והנה הגבורת ארי ספ"ב דיומא הקשה על הא דאמרינן בזבחים בדמים החיצונים שנתערבו בפנימים דאי"ל תקנה משום דיפסל הדם בכניסתו לפנים והקשה הא יכול להכניסו דרך משופש ותי' דא"כ הדמים הפנימים פסולים כיון דהטעם במעייל דרך משופש דאינו נפסל משום דביאה כתיב בה ובעינן דרך ביאה א"כ ה"נ בכל הדברים שהקרבתן בפנים בין בדם בין בקטורת כתיב בהו ביאה ואי מעייל להו דרך משופש פסול ע"ש אך זה שייך רק היכא דאיכא שם דמים פנימים דצריכים ביאה לאהל מועד אבל הכא דליכא אלא דמים חיצונים ונתנן בפנים שלא במקומן דל"ש בהו ביאה רק צריכה הולכה כשאר הולכות וכי מעייל להו דרך משופש שפיר דמי] והנה בנתנין בחוץ שנתנן בפנים דשלא במקומו כמקומו דמי יש לחקור אם זה דוקא כשנתנן על מזבח הזהב משום דכתיב ואני נתתי לכם על המזבח כו' כיון שהגיע דם למזבח כו' אבל אם נתן על הפרוכת מן הדמים שצריך ליתן בין הבדים וכן איפכא ל"ש שלא במקומו כמקומו דמי דזה רק בנותן על המזבח או כיון דפרוכת מקום נתינת דמים חשיב כמזבח אך מלבד זה אפשר בנתן על הפרוכת דל"ש בזה דין דכיון שהגיע דם למזבח כיון דאף באותן הזאות שעל הפרוכת עצמו א"צ הדם ליגע בפרוכת כדאמרינן ביומא וא"צ רק להזות כנגד הפרוכת א"כ ל"ש שיהא הפרוכת חשוב כמזבח להזאות דמים ולענין דין דאם עלה לא ירד דאמרינן דהנתנים בחוץ שנתנן בפנים דאם עלו לא ירדו בזה ודאי נראה דאף אם נתנן על הפרוכת או בין הבדים ג"כ אם עלה לא ירד דהתם אין הטעם משום מזבח רק כיון די"ל הכשירא במקום אחר לא ירד א"כ ה"נ בהנך כיון שי"ל הכשירא שם ובהדמים שנתנים בין הבדים ועל הפרוכת שנתנן על מזבח הזהב בזה ודאי נראה דשלא במקומו כמקומו לכ"ד ולפ"ז נראה בעבודת יוה"כ בהקדים מתנות של מזבח הזהב למתנות שבפנים אע"ג דביוה"כ הסדר מעכב מ"מ כיון דשלא במקומו כמקומו לכפרת הבעלים ואם אותן דמים שבפנים שנתנן כולן בחוץ על מזבח החיצון ג"כ נתכפרו בעלים כ"ש כשנתנן על מזבח הפנימי דשלא במקומו כמקומו דמי וכיון דלכפרת בעלים חשיבא הזאה אינו יכול לחזור וליתן בפנים:

[ואם נאמן אדם לומר זבחים שעשיתי עמך נתפגלו היכא דעכשיו לאו בידו פלוגתא דאביי ורבא בגטין ויש לעיין דהא פלוגתא דתנאי הוא בתוספתא דפסחים פ"ד השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן משהתחילו בו אינו נאמן ע"ש וזה דמשהתחילו בו א"נ נראה דהוי כמו אשכחיה ולא א"ל ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה דלכ"ע א"נ כדאמרינן בגטין שם דמוכחא מילתא דמשקר וה"נ כיון דקודם שהתחילו בו לא אמר להו שהוא פסול אלא אח"כ אינו נאמן]:

ב

בענין פסול דיחוי גרסינן בזבחים (ל"ד ע"ב) מנין לחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה שכולן נשפכין ליסוד ת"ל כו' יכול נתן ד' מתנות מכוס אחד יהו כולן נשפכין ליסוד ת"ל כו' ראב"ש אומר מנין לחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן ד' מתנות מכוס אחד שכולן נשפכין ליסוד ת"ל כו' ואמרינן שם דפלוגתייהו אי כוס עושה חברו דחוי או שירים ובתמורה (כ"ב ע"ב) איבעי לן אבודה בכוס מהו והיינו שקיבל דמו בב' כוסות ואבד אחד מהם ואליבא דמ"ד כוס עושה חברו דחוי לא תבעי לך כו' וכתב רש"י ז"ל ואבד האחד בשעת זריקת חברו כו' לא תבעי לך דודאי פסולה החטאת דהתם דכולהו לקמן הוא דהוי הזבח כשר אע"ג דהג' כוסות נשפכין לאמה דהא איתכשר בד' מתנות אבל הכא דאבד האחד כיון דאילו הוה קמן הוי דחוי לישפך לאמה השתא כי אבד הוי להו תרתי לריעותא כחטאת שעברה שנתה ואבדה והזבח גופא פסול עכ"ל והשמ"ק שם תמה על רש"י ז"ל אמאי יפסל הזבח ע"ש אך ביותר יש לתמוה איך אפשר שיפסל כאן הזבח דהא למ"ד כוס עושה חברו דחוי אימתי הוי הדיחוי כשנתן כל הד' מתנות מכוס אחד דהא בנותן משניהם לכ"ע לא הוי דחוי א"כ אימתי חל הדיחוי לאחר שנתן כל הד' מתנות מכוס אחד ואז אי אפשר שיפסל הזבח דכבר הוכשר הזבח במתנה הראשונה דרק מתנה הראשונה מעכבת ולאחר שהוכשר איך אפשר לחזור ולהפסל ואפשר היה לומר דאע"ג דבעלמא הדיחוי הוא רק לאחר זריקה שנתן מזה ולא נתן מזה אבל כאן שאבד הכוס השני כיון דאינו ראוי לתת ממנו הוי הדיחוי תכף וקודם הזריקה כבר הוא אבוד ודחוי ונפסל הזבח אך א"כ לפ"ז אפילו אם ימצא הכוס קודם זריקה ג"כ פסול הזבח כי כבר חל הדיחוי קודם זריקה אבל רש"י ז"ל לא כתב כן וכתב דמיירי שהיה אבוד האחד בשעת זריקת חברו וכתב הטעם דפסול משום דאילו הוי קמן הוי דיחוי לישפך לאמה כו' השתא כי אבד הוי תרתי לריעותא א"כ אין הדיחוי מחמת שאבד רק משום שלא נתן ונראה הטעם דבעינן דוקא שהיה אבוד בשעת זריקת חברו אבל נמצא קודם הזריקה אינו דחוי משום דכ"ז שלא עשה זריקה אינו דחוי דאפשר שימצא הכוס דהא קרבן שנאבד ונמצא קודם שנתכפר בקרבן אחר לכ"ע כשר ואפילו למ"ד בע"ח נדחין דאבוד אין זה דיחוי וא"כ ה"נ הכוס שנאבד כ"ז שלא זרק מהשני לא נדחה והדיחוי הוא רק כשזרק מהשני וא"כ כ"ז שלא גמר כל הד' מתנות לא נדחה הראשון דאם ימצא אז יוכל לתת ממנו ולאחר שגמר כל הד' מתנות ל"ש שיפסל אז הזבח כיון שכבר הוכשר במתנה ראשונה וצ"ע טובא:

אך גם לפי' השמ"ק שם בשם הר"י דהאיבעיא היא אם האי כוס שנמצא לאחר שנתן המתנות מחברו אם נשפך ליסוד או לאמה ג"כ יש לעיין תי"ל דהדם נפסל בהיסח הדעת כשנאבד ונראה דזהו טעמו של רש"י ז"ל שפי' דהאיבעיא היא לענין פסול הזבח ולא לענין אם לשפוך אותו הכוס ליסוד אך הר"י לשיטתיה אזיל שכתבו התוס' חגיגה (כ"א ע"א) בשם הר"י דאין היסח הדעת פוסל רק שהיה בידו והסיח דעתו אבל באבד ליכא פסול דהיסח הדעת והביאו שם ראיה לזה מההיא דשקלים דבשר הנמצא בעזרה דאיברים עולות חתיכות חטאות ומשמע דעולה תיקרב וחטאת תאכל ולא מיפסלא בהיסח הדעת ע"ש אך במתני' דשקלים שם תני בהדיא דלא כהתוס' דזה וזה תעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ובירושלמי שם איכא פלוגתא דאמוראי בטעם דלא קרבי ור' יהושעיה קאמר התם דהטעם משום היסח הדעת ודייק מזה דהיסח הדעת טעון עיבוד צורה ור"י פליג עלה התם ואמר דהטעם דלא קרבי האיברים הנמצאים הוא משום חשש נותר ומש"ה טעון עיבוד צורה אבל משום היסח הדעת אין נפסלין ע"ש והיינו דסברת הר"י ז"ל הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי:

ובחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן ד' מתנות מכוס אחד דפליגו אי כוס עושה חברו דיחוי או שירים ואמרינן ביומא ובתמורה דלמ"ד דהוי דחוי הוא משום דאדחיה בידים ובנותן מתנה מכל כוס וכוס אמרינן בזבחים דלכ"ע הוי שירים ולא הוי דחוי ואע"ג דמתנה הראשונה שהיא מעכבת נתן מכוס אחד לא חשיב דחוי כיון שנתן המתנות האחרות מאותן הכוסות ואע"ג דאין המתנות האלו מעכבות מ"מ לא דחה את אלו הכוסות וזה דנתן ד' מתנות מכוס אחד דהאחרים הם דחוין ואע"ג שהיה רוצה לשפוך מהם שירים צ"ל דמ"מ כיון דדחה אותן מעיקר העבודה הו"ל דחוין דאע"ג דאין הג' מתנות מעכבות מ"מ חשיב עיקר עבודה דהא חייבין על הג' מתנות בחוץ משא"כ שפיכת שירים דחשיב שירי מצוה כדאמרינן בזבחים (קי"א) וכל שנדחה מעיקר העבודה הוי דיחוי ויש לחקור בחטאת שקיבל דמה בה' כוסות ונתן ד' מתנות מד' כוסות אם החמישי חשיב דחוי די"ל דרק בקיבל דמה בד' כוסות כיון שהיה יכול לתת מכולן ולא נתן הו"ל דחוי אבל בקיבל בה' כוסות כיון דאי אפשר לו לתת מכולן אין החמישי דחוי מיהו נראה דאף בכה"ג הוי דחוי דהא בתמורה (כ"ג ע"א) אמרינן גבי מפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה ומשך אחת מהן והקריבה שהשניה מתה ומשום דאדחה בידים כמ"ש רש"י ז"ל שם ואע"ג דאי אפשר לו להתכפר אלא באחת מ"מ כיון דנטל זו ולא זו חשיב אדחיה בידים:

והנה לפ"ז תתיישב קושית התוס' יומא (מ"ו ע"ב) בההיא דנתפזר הימנה כקב גחלים היה מכבדן לאמה והקשו הא גחלים קדושים הם והוי מפסיד קדשים ע"ש ולפ"ז בחותה במחתה של ד' קבים ואח"כ צריך לערות לתוך ג' קבין שצריך להקטיר ג' קבין והיה יכול לערות איזה גחלים שירצה וא"כ כיון שהיו לפניו ד' קבין גחלים ואלו גחלים עירה לתוך של זהב שצריך להקטיר מהן ואותו הקב שנתפזר לא עירה הו"ל דחוי דאדחיה בידים ואע"ג שאי אפשר לו לערות ולהקטיר כל הד' קבין מ"מ כיון דאלו עירה ואלו לא עירה הו"ל דחוי ולאמה אזלי כשאר דחוין וכמו בקיבל בד' כוסות ונתן מכוס אחד דלמ"ד דהוי דחוי אזלי לאמה כדאמרינן בזבחים שם ואפילו למ"ד כוס עושה חברו שירים ולא דיחוי התם משום דאפשר להם להיות שירים אכתי לא דחי להו אבל הכא דאותו הקב הרביעי שנתפזר לא חזי כלל הוי דיחוי וכמו במפריש חטאתו ואבדה כו' ונתכפר באחת דחשיב דיחוי להשניה וכדאמרינן בתמורה:

אמרינן בזבחים שם דאפילו למ"ד דאין כוס עושה חברו דחוי כ"א שירים מ"מ שירים שבצואר בהמה לכ"ע לא הוי שירים ונשפכין לאמה ויש לחקור אם זהו ג"כ משום דיחוי דאף למ"ד דכוס אין עושה חברו דחוי הוא רק בקיבל ולא נתן ממנו אבל אם לא קיבל אותו הדם כלל הוי לכ"ע דחוי דאדחיה לגמרי מיהו י"ל עוד טעם אמאי הדם שבצואר בהמה אין נשפכין ליסוד דשירים אין נעשים רק דם שהיה ראוי לזריקה בשעת זריקת הדם אבל הכא כיון דהדם היה מחוסר קבלה בשעת זריקה אין להם דין שירים להשפך ליסוד ועוד אפשר לומר טעם משום דאין קבלה לאחר זריקה וכיון דבשעת זריקה היה הדם בצואר לא מהני אח"כ קבלה וא"כ מחוסר קבלה לגמרי ואע"ג דלשפיכת שירים לא בעינן כלי כדאמרינן בפ' ב"ש זה דוקא לשפיכה עצמה א"צ כלי אבל כל שלא נתקבל הדם בכלי אין הדם ראוי למזבח כלל והנה לפי טעם הראשון דדם שבצואר בהמה כיון דלא קיבל כלל הו"ל דחוי דאדחיה בידים אתי שפיר מ"ש התוס' פסחים (ס"ה ע"א) ד"ה שמא גבי כוס אחד היה ממלא מדם התערובות וזורקו ומקשינן דשמא לא נתקבל בכלי וכתבו התוס' אע"ג דיש בהדם אף דם שנתקבל בכלי מ"מ אסור ליתן על המזבח משום אותו הדם שלא נתקבל בכלי המעורב בהן משום דאסור להעלות דם פסול על המזבח אבל דם התמצית לא איכפת לן דאינו אלא כמים וליכא איסור להעלותו ע"ש ולכאורה קשה איזה פסול יש בדם שלא נתקבל בכלי שיהא אסור להעלותו ולפ"ז כיון דאותו הדם הוי דחוי הוי דם פסול:

אמרינן במעילה (ז') חישב לנשפכין מהו וכתבו התוס' שם ז"ל אלא נראה לר"י דקבעי במחשב בשעת הולכה ע"מ לזרוק הדם שנשפך מן הכלי למחר דתנן כו' נשפך מן הכלי ואספו כשר מי אמרינן הא חזי דאם ירצה יאספנו ויזרקנו או דלמא הואיל ואין מצוה לאספו הו"ל הולך לאיבוד עכ"ל והנה יש לעיין אמאי לא יהיה מצוה לאוספו אע"ג דיש דם בכוס ויכול לעשות זריקה ממנו מ"מ הא בעינן שפיכת כל השירים ליסוד א"כ אותו הדם שנשפך מן הכלי על הרצפה דדם כשר הוא אמאי א"צ לאוספן ולשופכן ליסוד ולפמ"ש דרק דם שהיה ראוי לזריקה בשעת זריקה נעשה דין שירים לשופכן ליסוד י"ל דה"נ דאפילו למ"ד כוס עושה חברו שירים הוא דוקא אם הדם האחר היה בשעת זריקה בכוס והיה ראוי לעשות ממנו זריקה אבל נשפך מן הכלי על הרצפה אף דאינו נפסל מ"מ כיון דבעינן זריקה מכלי א"כ בשעת הזריקה אותו הדם לא היה ראוי לזריקה דמחוסר אסיפה בכלי אינו נעשה שירים ואע"ג דלשפיכת שירים א"צ כלי כדאמרינן בפ' ב"ש (ל"ח ע"ב) מ"מ בעינן שיהא ראוי לזריקה בשעת זריקה [ואם יאסוף הדם מן הרצפה קודם זריקה בכוס אחר והזריקה יעשה מכוס הראשון נראה דהכא לכ"ע אותו הדם שנאסף נשפך ליסוד ואפילו למ"ד כוס עושה חברו דחוי דנראה דזה דוקא בקיבל לכתחילה בב' כוסות ונתן מאחד ולא מהשני אבל בקיבל בכוס אחד ואח"כ חלקו לב' כוסות ונתן מאחד מהם אין השני דחוי כיון דקיבלן בכוס אחד חשיבי כאחד והוי כעושה זריקה מכוס אחד דאין השירים חשיב דחוי ואף שהיה יכול לעשות זריקה מאיזה מקצת דם שבכוס שרוצה אין שאר הדם שבכוס נעשה דחוי אף שהיה יכול לזורקו ולא זרקו ומשום דמצותו בכך שיעשה ממקצת זריקה והשאר יהיו לשירים ולא אמרו זה דהוי דחוי רק בב' כוסות אבל בקיבל בכוס אחד אף שחזר וחלקו לב' כוסות חשיב כוס אחד ולכ"ע הוי שירים כן נראה לפענ"ד] [יש לעיין למ"ד בזבחים (ל"ד) דזה דנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר הא מני חנן המצרי דלי"ל דחוין אבל לרבנן פסול דנדחה כשיצא מן הכלי משום דמחוסר אסיפה איך משכחת לה דם חטאת שניתז על הבגד דטעון כיבוס דכיון דיצא הדם מן הכלי מיד נפסל דנדחה דצריך אסיפה א"כ כשהגיע לבגד כבר היה הדם פסול ותקשה למ"ד נראה ואח"כ נפסל אינו טעון כיבוס וצ"ל דלא משכחת לה אלא במדביק הבגד בהכלי וכמו דמתרצינן בזבחים (צ"ב ע"ב) בחטאת העוף במדביק כלי בצוארה]:

אמרינן בזבחים (נ"ט ע"א) א"ר מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין כו' ור"י אמר אחד זה ואחד זה פסולים כו' מיתיבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין ומקשינן נבנה דחויין מעיקרא נינהו כו' וכתבו בתוס' שם ותימה הא ר"י ס"ל דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי גבי בהמה של ב' שותפין ובהמפריש נקבה לפסחו ותי' דהתם אין בידו לתקן אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע לו הכא לכ"ע לא הוי דחוי מידי דהויא מחוסר זמן בגופו ובבעלים כגון יולדת זב ומצורע שהפרישו קרבנם קודם זמנם ה"נ מפריש קרבנו לכשיבנה ביהמ"ק והוי כמחוסר זמן ע"ש ונראה מזה דאף מחוסר זמן דלא הוי הוא דחוי רק בדחוי מעיקרא דהא פרכינן הכא עד שלא נבנה דיחוי מעיקרא הוא וכן מוכח ג"כ מדברי הש"ס יומא (ס"ד ע"א) דמחוסר זמן בכלל דיחוי הוא ע"ש ויש לעיין א"כ איך אמרינן בפ"ק דשבועות בשעירי הרגלים שנאבדו ונמצאו יקרבו ברגל אחר או יקרבו בר"ח הא הוי נראו ונדחו דכשהיה הרגל היו נראו להקרבה וכשעבר הרגל אין ראוין להקרבה עד שיבא רגל הבא והוי דיחוי של מחוסר זמן מיהו י"ל דר"ש לטעמיה דס"ל בכריתות (כ"ח) וביומא דבע"ח אין נדחים דס"ל דאם מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה אך קשה דביומא (ס"ה) פרכינן לר"י גבי בני העיר ששלחו שקליהם ואבדו והפרישו אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו דעולות להם לשנה הבאה דס"ל חובות של שנה זו עולות לשנה אחרת ומקשינן עליה מההיא דפר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו דס"ל לר"י כולן ימותו ואמאי לא יקרבו לשנה הבאה ע"ש והא ר"י ס"ל דבע"ח נדחים דס"ל ביומא דנשפך הדם ימות המשתלח א"כ איך אפשר להקריבן לשנה הבאה כיון שנראו ונדחו משום מחוסר זמן ואפשר לפמ"ש תוס' שבועות (י' ע"א) דקרבן שנאבד בטל הפרשתו היינו קביעותו להחטא שהופרש ע"ש א"כ כשנאבדו בטלה קביעותן ליוה"כ זה וכשנמצאו דנקבעו ליוה"כ הבא הו"ל עתה דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי במחוסר זמן מיהו דוחק לומר זה דבהקביעות החדשה יהא חשיב דיחוי מעיקרא דהא בזבחים (י"ב) מקשינן לבן בתירא פסח כשר היכא משכחת לה אי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא דאתמול היה ראוי לשלמים ונדחה אינו חוזר ונראה לפסח ע"ש א"כ כ"ש היכא דנראה ליוה"כ זה ונדחה דאינו חוזר ונראה ליוה"כ אחר וחשיב נראה ונדחה ולא דחוי מעיקרא וצ"ע:

ובעיקר מ"ש התוס' דזב וזבה יולדת ומצורע שהפרישו קרבנותיהם מחוסר זמן בבעלים לא הוי דחוי משום דדיחוי מעיקרא ומחוסר זמן הוי כמו בידו לתקן פגימת המזבח ובזה לכ"ע דיחוי מעיקרא לא הוי דחוי יש לעיין במצורע אמאי הוי רק מחוסר זמן הא מחוסר רפואה ואין רפואתו בידו ונראה מזה דס"ל להתוס' דזה דמצורע שהפריש קרבנותיו מחוסר זמן בבעלים דמהני הוא דוקא לאחר שנתרפא ורק לא הגיע עדיין זמן הבאת קרבנותיו אבל קודם שנתרפא לא וכן נראה מרש"י ז"ל שכתב בר"פ פרת חטאת בזב וזבה שהפרישו קרבנותיהן מחוסר זמן בבעלים דהיינו בתוך ימי ספרן ע"ש והיינו בתוך ימי ספירת טהרתן ונראה מזה דכ"ז ששופעין לא מהני הפרשה ואפשר לומר הטעם כיון דמחוסרין רפואה אין זה בכלל חסרון זמן והוי דחוי אך לפ"ז למ"ד בע"ח אין נדחין או דיחוי מעיקרא לאו שמיה דחוי מהני הפרשה אף קודם אך הרמב"ם ז"ל ג"כ כתב בפי"ח מעה"ק דמיירי בתוך ימי ספרן ואע"ג דפסק דבע"ח אין נדחין ודיחוי מעיקרא לאו שמיה דחוי וי"ל דהכא אף מטעם אחר לא מהני הפרשה דהוי כמו מי שאינו מחויב חטאת שהפריש דאין הפרשתו כלום ואע"ג דבתוך ימי ספרן ג"כ עדיין אינן מחויבין בקרבן ומ"מ מהני הפרשתן ל"ד למי שאינו מחויב חטאת דהתם לא אתי לכלל חיוב כלל אבל הכא כיון דאתא לכלל חיוב מהני הפרשתו אף שעדיין אינו מחויב אבל זה שייך רק בימי ספרן אבל כ"ז ששופעין וכן במצורע קודם שנתרפא דמי יאמר שיתרפאו מקרי לא אתי לכלל חיוב ומש"ה לא מהני הפרשתן וביולדת שהפרישה קרבנה קודם לידתה אעפ"י שמעוברת ואתי לכלל חיוב נראה דהתם לא מהני מטעם אחר דהוי כמו הפרשה קודם החטא דלא מהני וכדאמרינן בשבת (ע"ב) באשם שפחה חרופה אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת א"ל מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא ע"ש ולאו דוקא בקרבן הבא על חטא אלא כל קרבן הבא על איזה מעשה לא מהני הפרשה קודם המעשה וביולדת הקרבן הוא על הלידה ולא מהני הפרשה קודם אבל בזב וזבה ומצורע קודם שיתרפאו התם הקרבן על זיבתם וצרעתם וכיון שכבר הוא זב ומצורע אין החסרון משום הפרשה קודם המעשה וצ"ל שם רק משום דמי יאמר שיתרפאו ואין עומדים לקרבן:

הקשו התוס' בסוכה (ל"ג ע"א) ד"ה נקטם כיון דקי"ל דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ קדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח אמאי אמרינן הואיל ונדחו ידחו הא בידו לתקן המזבח וכן הקשו מההיא דהפריש קרבן ואח"כ המיר דתו דאמרינן הואיל ונדחה ידחה ואע"ג דבידו לחזור וכתבו דצריך לחלק בדברים ע"ש והנה בזבחים (י"ב ע"ב) כתבו דחידושא דר"י בבהמה של ב' שותפין כו' דדיחוי מעיקרא שמיה דיחוי אע"ג דפליגי תנאי בזה הוא דאע"ג דבידו לתקן וליקח חציה השני ומ"מ הוי דחוי ומיהו אין בידו כ"כ כמו נפגם המזבח דהתם בדיחוי מעיקרא כשר לכ"ע משום דבידו לתקן ולכך נמי נקט ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר דידחה הואיל דנראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר הואיל ובידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח וגם דחוי מעיקרא דכשר ע"ש והיינו דיש מדרגות בבידו לתקן דיש בידו כזה דאף היכא דנראה ונדחה לא חשיב דיחוי כמו בנשפך הדם מן הכלי על הרצפה וכן בנתן לבונה ע"ג המנחה דאמרינן דלא הוי דחוי משום דבידו ללקט ויש בידו כזה דרק בדיחוי מעיקרא לא הוי דחוי וכמו פגימת המזבח והמיר דתו ויש בידו כזה דאף לדיחוי מעיקרא לא מהני כגון בבהמה של ב' שותפין דלא מהני מה שבידו ליקח חציה השניה ונראה כללו של דבר דלזה שיקרא בידו גמור לענין דיחוי בעינן לא רק שיהא בידו לתקן כ"א שיהא גם עומד לזה שהרי כתבו התוס' זבחים (ל"ד ע"ב) גבי נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דבידו לא סגי ובעינן נמי שיהא מצוה לאוספו ע"ש והטעם משום דבעינן שיהא ג"כ עומד לתקן הפסול ומש"ה בעינן שיהא מצוה לאוספו וכמו לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי דבעינן דוקא שיהא מצוה לזרוק כמ"ש תוס' ב"ק (ע"ו ע"ב) (ועיין מנחות (ק"א ע"ב)] דבלאו מצוה אינו עומד לזה ובהמיר דת נהי דבידו לחזור וגם מצוה מ"מ כיון דמומר הוא ואינו עומד לחזור לא מהני מה שהוא מצוה א"כ אין זה בידו גמור ולא מהני רק לדיחוי מעיקרא ובקדשים ששחטן ואח"כ נפגם המזבח אע"ג דהוי בידו וגם מצוה נראה דהתם הטעם דזה דאמרינן כל שבידו לא הוי דחוי היינו דבעינן שיהא בידו של הכהן העובד כמו נשפך הדם ואספו וזרקו דביד הכהן הזורק היה לאספו אין זה דיחוי מזריקה וכן בנתן לבונה ע"ג מנחת חוטא דאמרינן דלא הוי דחוי משום דבידו ללקט התם הוא ביד הכהן העובד ללקט אבל בפגימת המזבח דתיקון המזבח תלוי בגזברין ששייך לבדק הבית ומסור לגזברין אע"ג דמצוה לתקנו מ"מ לא חשיב בידו של מי שצריך להקריב הקרבן אבל בדיחוי מעיקרא סגי אף במה שביד אחרים לתקן ובבהמה של ב' שותפין כו' דמה שבידו ליקח חציה השני לא מהני אף לדיחוי מעיקרא כמ"ש התוס' בזבחים התם הוי תרתי דאינו ביד המקדיש ליקח רק תלוי בדעת אחרים דהיינו ביד השני למוכרו לו וגם ליכא מצוה על השני למוכרו וכה"ג לא מהני כלל אף לדיחוי מעיקרא ובההיא דיומא דמת המשתלח ישפך הדם משום דיחוי ואע"ג דבידו להביא שעירים אחרים ולהגריל עליהם ואע"ג דיש שעירים בלשכה התם נמי משום דלהביא שעירים אחרים של ציבור תלוי בגזבר ואינו ביד כ"ג שצריך להזות דם השעיר וזהו שכתב רש"י ז"ל בזבחים (ל"ד ע"ב) דבמת המשתלח לא חשיב בידו דמי יאמר דיהבי ליה אחרינא ע"ש ואע"ג דיש שעירים בלשכה ע"כ כיון דתלוי בגזברים חשיב אינו בידו והתם הוי נראה ונדחה ובזה בעינן דוקא שיהא ביד הכהן המקריב ולא מהני מה שביד אחרים וכמ"ש:

הקשה השמ"ק מנחות (ה') על הא דאמרינן דאין המחשבה מועלת אלא במקום הראוי לעבודה לאפוקי אם נפגם המזבח נהי דאין המחשבה מועלת שם לפסול תי"ל דפסול משום פגימת המזבח א"כ מאי נפקותא מזה דאין מחשבה מועלת ע"ש ונראה דמשכחת לה שפיר בחטאות הפנימיות ששחטן כשהמזבח שלם ואח"כ נפגם דמשום שחיטה אינו נפסל שהיה המזבח שלם וזה דנפסל אם נפגם המזבח לאחר שחיטה הוא רק מטעם דיחוי כמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין כאן מזבח לזרוק עליו את הדם א"כ זה שייך רק באותן קרבנות דדמן על מזבח החיצון אבל בחטאות הפנימיות הם ראויין להזאה א"כ כשחשב עליהם בשעת קבלת הדם אשמועינן שפיר דאין נפסלין משום מחשבה דכיון דאין המקום ראוי לשחיטה חשיב מקום שאינו ראוי לעבודה ולא מהני שם מחשבה וא"צ לאוקמא בהקרבת מנחה כמ"ש השמ"ק שם] מיהו יש קצת להסתפק בזה כיון דאינו ראוי לשפיכת שירים משום פגימת המזבח אפשר דבכה"ג פסול ואף דשירים אין מעכבין אפשר דמ"מ ראוי לשפיכת שירים בעינן:

עוד י"ל דנ"מ לעוף דרק לשחיטה בעינן מזבח משום דכתיב וזבחת עליו אבל במליקה לא אשכחן ואי משום דא"י להזות הדם מ"מ אם התקין המזבח קודם הזאה והיזה עליו אינו נפסל משום דיחוי דהוי דיחוי מעיקרא ולכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מפסה"מ הכ"ב ז"ל מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמן שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום עכ"ל ולפיכך הוצרך לומר ב' טעמים משום דאין מזבח לזרוק עליו את הדם ומשום וזבחת עליו כו' משום דאם נפגם המזבח לאחר שחיטה ל"ש טעם דוזבחת עליו ונפסל משום דאין מזבח לזרוק עליו את הדם ואף שתקנו אח"כ לא מהני דהוי דחוי דלא נראה לזריקה ואם היה המזבח פגום מקודם שחיטה אינו שייך טעם דדחוי דהו"ל דיחוי מעיקרא והתם הפסול משום וזבחת עליו כו' אבל במליקת העוף שהיה המזבח פגום בשעת מליקה וקודם הזאתו חזר ותקנו שפיר דמי כיון דבמליקה ל"ש פסול דוזבחת עליו ומחמת דיחוי אינו נפסל דהוי דיחוי מעיקרא והנה רש"י ז"ל במנחות שם כתב ז"ל ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו עכ"ל והיינו דמפרש כתירוץ של השמ"ק דמיירי במנחה דאינה נפסלת בפגימת המזבח ואשמועינן דלא פסלה בה מחשבה אך בזה פליג רש"י ז"ל על השמ"ק שכתב שם דיכול להקטיר המנחה אפילו כשהמזבח פגום כמו בקטורת שמקטיר על מקום המזבח אך רש"י ז"ל חולק ע"ז שהרי כתב דאם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו אבל כשהמזבח פגום א"י להקטיר וא"כ קשה הא הו"ל דחוי כיון שאינו ראוי להקטרה משום פגימת המזבח וא"כ כשתקנו באותו היום איך כשר להקטירו וע"כ כמ"ש משום דהו"ל דיחוי מעיקרא כיון שהיה פגום אף בשעת קמיצה [ומה שתי' בשמ"ק שם בתי' קמא דמיירי בזבח ואף דנפסל משום פגימת המזבח אשמועינן דאין מחשבה מועלת במקום דאינו ראוי לעבודה דאין חייבין עליו כרת משום פיגול יש לעיין דתי"ל דלמקבעינהו בפיגול צריך עד שיקרבו כל מתיריו היינו שיעשה זריקה וכשנפגם המזבח אי אפשר בזריקה ואי כשקודם זריקה חזר ותקנו מ"מ כיון שנפסל משום פגימת המזבח בשעת שחיטה לא קרב המתיר כמצותו]:

**(עי' הערת הגרא"ז מלצר זצ"ל בסוף הספר)** כתבו התוס' זבחים (י"ב ע"א) דמשכחת לה דיחוי מעיקרא בלא קדושת דמים כגון שקבל הדם בכלי מלא מים דראשון ראשון דחוי וחזר ונהפך למראה דם ע"ש ונראה מזה דכל פסול של קודם קבלה מקרי דיחוי מעיקרא ואע"ג כשהדם בהצואר עדיין לא אדחי מ"מ כיון שקבל בכלי מלא מים ונדחה משעת קבלה חשיב דיחוי מעיקרא משום דהדם לא היה ראוי מעולם להזאה דמחוסר קבלה מש"ה חשיב דיחוי מעיקרא ויש לעיין מהא דאמרינן במנחות (נ"ט) בנתן לבונה ע"ג מנחת חוטא וליקטה קודם קמיצה דכשר ומקשינן ולהוי דחוי ואע"ג דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ומוכח דקודם קמיצה לא חשיב דיחוי מעיקרא ואע"ג דקמיצה במנחה היא כמו שחיטה בזבח ומ"ש בזבח דקודם קבלה חשיב דחוי מעיקרא ואפשר לומר דלעולם שייך דיחוי אף קודם כמו במנחה דאף קודם קמיצה וקידוש כלי שייך דיחוי ולא הוי דיחוי מעיקרא כיון שמתחילה היתה ראויה המנחה לקמיצה ולקדש הקומץ אח"כ ולהקטירו ושוב נדחה אין זה דיחוי מעיקרא מיהו הכא כיון דבע"ח אין נדחים ומפרכסת ה"ה כחיה א"כ כשהיה הדם בצואר בהמה לא היה שייך אז דיחוי דמפרכסת כחיה ורק כשיצא הדם מן הצואר אז שייך בו דיחוי ואז יצא הדם לכלי מלא מים ונדחה תכף דהא מיירי שנתן הורידין לאויר כלי כדינו ומש"ה חשיב דיחוי מעיקרא דקודם לא היה שייך בו דיחוי אך לפ"ז צ"ל דהתוס' קאמר לה אליבא דמ"ד דבע"ח אין נדחין ודוחק לומר זה שם בדברי התוס' ע"ש:

הקשו בתוס' יומא (ס"ד ע"א) ד"ה התם דכל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליו לילה אחת יהא דחוי דהא נראה ונדחה ותי' שם בחד תי' משום דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות ע"ש ויש לעיין אמאי אמרינן דבשביל פגימת המזבח הוי דחוי ואע"ג דאינו ראוי להקריב שום קרבן והנה לפמ"ש תוס' זבחים (נ"ט ע"ב) דרק זבחים אי אפשר להקריב בשעת פגימת המזבח אבל מנחות אפשר להקריב [ולא כמ"ש רש"י ז"ל מנחות (ה' ע"ב) דאף בקומץ רק לאחר שיתקן המזבח יקטירנו] אפשר לומר דזהו החילוק דבפגימת המזבח רק זבחים אי אפשר להקריב אבל מנחות יכול להקריב משא"כ בלילה דאינו ראוי אף למנחות מיהו קשה הא לילה ג"כ כשר למנחת נסכים כדאמרינן בתמורה (י"ד) א"כ עדיין ראוי לשום קרבן:

עוד רצו בתוס' שם לתרץ דמש"ה לילה לא הוי דחוי משום דלילה אינו מחוסר זמן ע"ש יש לעיין הא קודם הלילה כל דליכא שהות ביום למזרקיה כבר נדחו כדאמרינן בב"ק (ע"ו) ובמנחות (ק"א) דאם שחטו סמוך לשקעה"ח דליכא שהות ביום למזרקיה לא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ מההיא שעתא כבר נדחו ואז הוי עדיין יום מיהו לפמ"ש לעיל דכל שהדיחוי אינו מחמת פסול רק דאי אפשר להקריבו הוי כאבוד דלא חשיב דיחוי [חוץ מהיכא דאדחיה בידים] י"ל דה"נ בדליכא שהות ביום למזרקיה דלא חשיב עדיין דחוי מיהו אי אמרינן כמ"ש התוס' דזה דדם נפסל בשקעה"ח היינו בתחילת שקיעה א"כ ודאי ליכא למימר הכא לילה אינו מחוסר זמן דתחילת שקיעה עדיין יום הוא:

והנה כל קרבנות של נדבה שעבר עליהם שבת או יו"ט יש להקשות אמאי לא הוי דחוי כמו שהקשו התוס' בקרבנות שעבר עליהם הלילה והכא ל"ש תי' התוס' משום דלילה אינו מחוסר זמן וגם הטעם משום דלילה אינו ראוי לכל קרבנות דהא שבת וי"ט ראויין לקרבנות חובה ונראה דדיחוי הוי רק היכא דאי אפשר להקריבן משום דין קדשים שאירע בו איזה פסול הקרבה או לילה דאינו ראוי להקרבה מדין קדשים אבל שבת וי"ט שאינו ראוי להקריב משום איסור שבת ויו"ט הוי כמו אבוד שאי אפשר להקריבו ואינו דחוי וכשר להקריבו כשימצא:

ובשלמים דאמרינן דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים יש להקשות דא"כ כל השלמים לאחר שננעלו דלתות ההיכל יודחו ותי' התוס' בלילה דלא הוי דחוי משום דאינו ראוי להקרבת שום קרבן ל"ש הכא ואפילו לשטת התוס' דלכל קרבנות בעינן פתיחת דלתות ההיכל ולאו דוקא לשלמים מ"מ כיון דכשר למנחות הוי דיחוי כמו בפגימת המזבח דאינו ראוי לשום זבח ומ"מ אמרינן דהוי דחוי וכ"ש לרש"י ז"ל דרק לשלמים בעינן פתיחת דלתות ההיכל ואי משום דבידו לפותחן וחשיב טפי בידו מלתקן פגימת המזבח מ"מ אף היכא דבידו איכא פלוגתא דאמוראי גבי נשפך מן הכלי על הרצפה וגבי נתן לבונה ע"ג המנחה אי הוי דחוי ואפשר כיון דנועלין דלתות ההיכל בלילה וכיון דבלילה בלא"ה אינו ראוי להקרבה אין זה דיחוי מהקרבה דבלא"ה אינו ראוי עתה להקרבה וכה"ג אמרינן בתמורה דאבידת לילה לאו שמה אבידה כיון דבלא"ה אינו ראוי להקרבה משום לילה מיהו מפ"ק דתמיד נראה שפתיחת דלתות ההיכל היה לאחר שכבר האיר המזרח א"כ להוי אז דחוי ובירושלמי ברכות אמרינן דתפילת נעילה היינו נעילת שערי עזרה ונראה מזה שההגפת דלתות היתה מבעוד יום וצ"ע:

ובמי החג שהקדישן ואח"כ השיקן דאמרינן בפסחים דלא מהני להו השקה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' א"מ דפסולים משום הואיל ונדחו ידחו ע"ש והנה יש לעיין מה שייך כאן דיחוי כיון דאם נסכן אף בלא השקה נמי כשר דהציץ מרצה על העולין ורק דלכתחילה אינו מנסך א"כ מה שייך דיחוי הא אמרינן בדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה כו' ולא אמרינן דהוי דחוי ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשייך דיחוי במקצת כיון דבלא השיקן אינו מנסך לכתחילה א"כ נדחו מלנסכן לכתחילה ולא מהני להו השקה שיהא רשאי לנסכן לכתחילה דאידחו מלקרבן לכתחילה וצ"ע בזה [עוד יש לעיין שהרי פסק הרמב"ם ז"ל דמשקין בית מטבחיא דכן ממש ואף טומאת עצמן אין להם והיינו הדם והמים וא"כ אמאי פסולים ואפשר דמשקין בית מטבחיא דאמרינן דהיינו הדם והמים הוא רק המים שמדיחין בהם את הקרבים אבל המים שמנסכין אותם על המזבח חשיב כמשקין בית מדבחיא דלכ"ע טומאת עצמן יש להם]:

והנה יש להקשות מההיא דטהרות פ"א מ"ט ככרות של הקדש שבתוך גומותיהן מים מקודשים נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות ובתרומה מטמא שנים ופוסל אחד כו' ובפי' המשנה שם פי' דמיירי בככרות של קדש שיש שם גומות בחיצוני הלחם ובאותן הגומות היו מים מקודשין והככרות נוגעות זו בזו כיון דנטמא הככר הראשון בשרץ נעשה המשקה שבו תחילה דמשקין לעולם תחילה ונעשה הככר השני הנוגע בראשון שני לטומאה והמשקין שבו נעשה תחילה והככר השלישי נעשה שני וכן לעולם ואע"ג דאין הככר השני נוגע במשקין שבככר הראשון מ"מ משום חבת הקודש נחשב כאילו נגע בהמשקין אבל בתרומה דליכא חיבת הקדש מטמא רק שנים ופוסל אחד ע"ש ובזה יש לעיין דהא חיבת הקדש שייך רק לאחר שקידשו בכ"ש ומים שקידשו בכ"ש הוא רק של מקדש ואפילו אי נימא דמיירי במים שקרבין ע"ג המזבח כגון של ניסוך המים וזה חשיב משקה בית מדבחייא ולא משקה בית מטבחייא מ"מ תקשה ממתני' ללוי דס"ל דאף משקה בית מדבחייא אין מטמאין אחרים א"כ הכא איך המים מטמאים הככרות וצ"ל דהאי מתני' דלא כר"י בן יועזר מיהו בפסחים שם מקשינן מברייתות ומוקמינן דלא כר"י בן יועזר ואמאי לא מותבינן נמי ממתני'] יש לחקור במי כיור אי שייך דיחוי כגון שנטמאו והשיקן כיון דאין בהם הקרבה ל"ש בהם דיחוי או כיון דעושין בהם עבודה דקידוש ידים ורגלים חשיב כמו עבודה כדאמרינן בפ"ב דזבחים שייך בהם דיחוי]:

ואי זריקה מועלת לדחוי נראה דודאי מהני דהא זריקה מועלת ליוצא והא יוצא הוי ג"כ דחוי דכל פסול שאינו נראה למזבח אפילו נתבטל אח"כ הפסול נשאר דחוי א"כ בשביל פסול יוצא שיש בו נעשה ג"כ דחוי ומ"מ מהני זריקה ולענין דיחוי ודאי אין לחלק מכח איזה פסול נעשה דחוי כיון דדחוי הוא מה שנדחה מן המזבח מיהו לפמ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל דשייך דיחוי במקצת אפשר היה לומר דבעלמא בדיחוי לא מהני זריקה עליה מיהו הכא דהדיחוי הוא מכח פסול יוצא כיון דזריקה מועלת ליוצא א"כ הדיחוי הוא מתחילה רק מהקרבה אבל לא לענין שלא תועיל זריקה עליה אך אינו נראה כן מדברי הש"ס זבחים (ע"ג ע"ב) גבי תערובות דאמרינן השתא דאמור רבנן לא ליקרב משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אי קרב לא מרצה משום דיחוי ע"ש ואמאי נימא דתחילת הדיחוי היה רק מלכתחילה ולא מדיעבד:

ואי דחוי טעון עיבוד צורה לכאורה נראה דטעון דהא בכל פסול בדם או בבעלים נדחה הבשר ואי חשבינן לדחוי כפסולו בגופו היה לשרוף מיד דהא הכא איכא דיחוי על הבשר גופא מיהו אפשר דתלוי בסיבת הדיחוי דאי סיבת הדיחוי היא בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה אף שהבשר בעצמו נדחה אבל אם סיבת הדיחוי הוא בבשר עצמו אפשר דאינו טעון:

ובפ' התערובת באברי חטאת שנתערבו באברי עולה קתני דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ובאברים שנתערבו באברי בע"מ קתני וחכ"א יצאו לבית השריפה ומשמע מיד וכן הרמב"ם ז"ל פ"ו מפסה"מ הי"ט כתב נתערבו קדשים בקדשים אחר שנשחטו יאכל כחמור שבהם נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה תעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ואח"כ כתב אברי חטאת שנתערבו באברי עולה מניחין הכל עד שיפסדו ותעובד צורתן ע"ש ואח"כ כתב אבר של בעלי מומין שנתערב באברי קדשים אפילו אבר באלף אברים יצאו הכל לבית השריפה ומשמע ג"כ דכאן יוצא לבית השריפה לאלתר ונראה הטעם משום דאברים שנתערבו באבר בע"מ הכל דחוי מחמת התערובת וכדמקשינן בזבחים (ע"ד) לר"א דאמר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים הא הו"ל דחוי היינו מחמת התערובת ומתרצינן דר"א ס"ל כחנן המצרי דלי"ל דחויין ע"ש א"כ כיון דהכל הוי דחוי מחמת התערובת ואפילו הוכרו אח"כ אין חוזרין ונראין כמ"ש רש"י ז"ל (ע"ג ע"ב) א"כ הו"ל פסולו בגופו וישרף מיד ואע"ג דפסול בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה אף דגם הבשר נדחה כיון דמ"מ סיבת הדיחוי הוא בהדם וכמו בפסול דנשפך הדם דגם הבשר נפסל בשביל זה וכדאמרינן בפסחים פ"ב דנשפך הדם הוא בשריפה והוא בכלל כל פסולו בקדש דהלכתא גמירא דבשריפה דאף הבשר נפסל משום זה רק מ"מ כיון דסיבת הפסול הוא בהדם טעון עיבוד צורה ובאברים שנתערבו באברי בע"מ צ"ל דהכא סיבת הפסול בגופו דאמאי אינו קרב זה האבר מפני שהוא ספק בע"מ וכיון דמשום ספק ג"כ הוי דחוי כדאמרינן בגמרא בכל הזבחים שנתערבו דאם עבר והקריבן דפסול משום דיחוי א"כ סיבת הדיחוי הוא בגופו מפני שהוא ספק פסול ובנתערבו קדשים בקדשים שכתב הרמב"ם ז"ל דיאכלו כחמור שבהם ואם נתערבו בפסולי המוקדשין תעובד צורתן הוא משום כיון דמיירי בקדשים הנאכלים ולאכילה ל"ש דיחוי כמ"ש תוס' ב"מ (נ"ג ע"ב) ומש"ה טעון עיבוד צורה וכן באברי חטאת שנתערבו באברי עולה אע"ג דאברי עולה נדחו מפני התערובת מ"מ בשביל אברי חטאת שהם לאכילה ול"ש בהם דיחוי טעון עיבוד צורה וכן בההיא דפסחים (ל"ד) בפסולי חטאת העוף דנפסלו בהיסח הדעת דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ודייקינן שם דהיסח הדעת פסול טומאה ומש"ה טעון עיבוד צורה משום דהוי רק ספק טומאה ואע"ג דמשום ספק נמי הוי דחוי א"כ ישרפו מיד דהתם נמי כיון דחטאת העוף היא שכולה לאכילה ל"ש בה דיחוי:

ובההיא דפ' התערובת בזבחים שנתערבו דאמרינן השתא דאמור רבנן לא ליקרוב אי קריב לא מרצה משום דהוי דחוי וכתב רש"י ז"ל דהכא הוי דחוי כיון דמדאורייתא בשעת קביעותא לא חזי עד דניידי וגזרו רבנן משום קביעותא והו"ל דחוין מן התורה עכ"ל ונראה דק"ל לרש"י ז"ל דאיך אפשר לומר דכל שהוא פסול מדרבנן הו"ל דחוי מדאורייתא דהא אשכחן דמדרבנן אסור להקריבו ואם עבר והקריבו כשר כמו דם שנטמא וזרקו דנפטרו הבעלים מקרבן אחר ולא אמרינן שנדחה הדם מלזרוק וע"כ כתב רש"י ז"ל דהכא כיון דעתה אינו ראוי להקרב מדאורייתא משום קבוע ומש"ה הוי דחוי מיהו בלא האיסור דרבנן לא היה דחוי משום דבידו להסיר הפסול ולניידינהו וכל שבידו לא הוי דחוי מיהו כיון דאיכא איסור דרבנן לכבשינהו ולניידינהו א"כ לא הוי תו בידו א"כ הוי דחוי משום פסול דאורייתא אך אכתי יש לעיין מ"מ כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל אפילו בבע"ח א"כ אכתי הפסול רק מדרבנן ונראה משום דבנתערבו קדשים בקדשים ל"ש ביטול שיעשה בשביל זה קרבן אחר ובנתערבו בפסולים כגון טרפה וכלאים ויוצא דופן כיון דהנך חולין הם אפילו אם יבטל הפסול שלהם מ"מ מחוסרין הקדש א"כ כ"ז שלא הקדישן אינו ראוי שום בהמה מן התערובת להקרבה כיון דקבוע כמחצה על מחצה והוי ג"כ דיחוי מדאורייתא אע"ג דיכול להקדישן מ"מ כיון דרבנן גזרו א"כ לא הוי תו בידו דאיסור דרבנן מועיל שלא יהא חשיב בידו ובנתערבו ברובע ונרבע וכיוצא בהם דמיירי אף בהקדישן ואח"כ נרבעו דאין מחוסרין הקדש התם כיון דנרבעו קודם שנתערבו א"כ נדחו אז מהקרבה מדאורייתא ואע"ג דבטל אח"כ פסולן ע"י שנתערבו ברוב מ"מ כיון דנדחו אידחו נשארו דחויין א"כ כל התערובת נדחה מספק דכל קבוע כמחצה על מחצה והוי הדיחוי ודאי והוי הדיחוי מדאורייתא על כל התערובת והכא אין לומר דאף הדיחוי של הרובע ונרבע יבטל ברוב דאדרבה כיון דכל התערובת נדחה משום זה שנתערב והוי הדיחוי ודאי על כל התערובת אין כאן רוב לבטל הדיחוי של הרובע וכעין זה כתב הש"ך בהל' תערובת דהטעם דלח בלח מין בשאינו מינו צריך ס' מדאורייתא ולא בטל ברוב משום דטעם כעיקר מדאורייתא א"כ אם לא יתבטל האיסור יהיה הכל נאסר לא חשיב היתר לבטל האיסור] וזה דמקשינן בפ' התערובת וליבטלי ברובא ומשנינן דבע"ח לא בטלי על פסולין שנתערבו כשהם חולין בקדשים מקשינן דבחולין ל"ש דחוי וא"כ כיון שבטל הפסול שלהם ברוב הותר כל התערובת ובההיא דאברים שנתערבו באברי בע"מ דס"ל לר"א אם קרב ראשו של אחד יקרבו כל הראשין דתלינן איסורא בהאי דקרב כדאמרינן שם (ע"ד ע"א) יש לעיין למה דוקא אם קרב דהא אם לא קרב אחד מהם אמרינן דיצא לבית השריפה וכיון ששרפו אחד מהם ישתרו השאר ליקרב דתלינן דהאיסור נשרף וכדאמרינן שם בנתערב בחטאות המתות דכולן ימותו ומקשינן דכי מיית חד נימא דאיסורא מיית ואידך לישתרי ואמרינן דרב דאמר כר"א ומוכח דלר"א ה"נ דמשתריין וצ"ע]:

הקשו התוס' במנחות (כ"ב) על הא דאין עולין מבטלין זא"ז דילפינן מעירה דם הפר לתוך דם השעיר דדמו של פר מרובה מדם השעיר וא"כ דם השעיר היה לו להתבטל והקשו דאדרבה כיון דמערה דם הפר לתוך דם השעיר נימא ראשון ראשון בטל והכא לכ"ע אמרינן ראשון ראשון בטל משום דיחוי וכדאמרינן בנפל דם לתוך מים דקמא קמא בטל משום דיחוי ע"ש והנה י"ל דהכא הטעם דלא הוי דחוי משום דבידו לגמור העירוי עד שיהיה דם הפר מרובה וכל היכא דבידו לא הוי דחוי ובההיא דנפל דם לתוך מים דאמרינן דהוי דחוי ואפילו אם יש שם עוד דם דבידו לערב עוד ולהסיר הדיחוי מ"מ הרי כתבו התוס' בזבחים גבי נשפך מן הכלי על הרצפה דלא סגי במה שהוא בידו ובעינן ג"כ שיהא מצוה ובנפל דם לתוך מים ונתבטל לא מצינו שיהא מצוה לערב עוד דם כדי שיהא חוזר וניעור אבל בעירה דם הפר לתוך דם השעיר הרי מצותו בכך לערבן כולן יחד א"כ כיון דבידו לגמור העירוי וגם מצוה אין כאן דיחוי ובירושלמי יומא פ"ה ה"ה מוכח דצריך להערות כל הדם ע"ש יש לחקור בההיא דאין עולין מבטלין זא"ז אם נתערב דם של ב' זבחים במים או בדם של חולין ויש במים כדי לבטל דמו של אחד מהם אי אמרינן סלק וכמו למ"ד מין במינו לא בטל דנתערב מין ומינו ושאינו מינו דאמרינן סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וה"נ יש כח במים לבטל כל דם ודם בפ"ע נהי דאין עולין מבטלין זא"ז מ"מ אינו מועיל זה לזה לעכב הביטול או בעינן שיהא שיעור במים כדי לבטל את שניהם]:

אמרינן במנחות (נ"ד) דכזית חלב וכן נותר ופיגול שהניחן בחמה וצמקו אין חייבין עליהם הניחן בגשמים וחזרו וטפחו חייבין עליהם שאין דחוי באיסורין ע"ש ויש לחקור בכזית מן האימורים שהניחן בחמה וצמקו וחזרו וטפחו אי הוי דחוי למ"ד אין הקטרה פחותה מכזית ואפשר דדיחוי דקרבנות שאני מדיחוי דאיסורים דבקרבנות חשיב דחוי רק אם נולד בהם איזה פסול אבל מה שנתמעט משיעור הקטרתו אין זה דחוי ובקומץ שהניחו בחמה וצמק יש לחקור אם נפסל מטעם זה אי הוי קומץ החסר דפסול אי זה דקומץ החסר פסול אם הוא משום דבעינן דבשעת הקטרה יהיה לו ג"כ שיעור קומץ וכשנחסר פסול משום דנחסר שיעורו וכמו עשרון שחסר כ"ש פסול דבעינן שיעור וה"נ בקומץ בעינן שיעור קומץ מתחילה ועד סוף ולפ"ז אם הניחו בחמה וצמק פסול ואף אם חזר ותפח פסול משום דחוי או זה דהקומץ שנחסר פסול הוא פסול בעלמא וכדאמרינן בלחם הפנים דחסרון כבע"מ א"כ בצמק ל"ש זה שלא נחסר כלום מן הקומץ רק שתופס שיעור פחות ואינו נפסל דאין זה כבע"מ:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' פסה"מ דקדשים חיים שהיו בשעת פגימת המזבח לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בע"ח נדחים ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותם שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי והקשה הלח"מ שם ל"ל לטעם דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי תי"ל מטעם הראשון דבע"ח אין נדחין [ותי' הלח"מ דאמר טעמא דמועיל אף למנחות ע"ש אך זה נגד התוס' בזבחים שם דלמנחות לא פסול פגימת המזבח כלל ויכול להקטיר אף במקום המזבח] ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כתוס' בהרבה מקומות דאף למ"ד בע"ח אין נדחין מ"מ היכא דאדחיה בידים הוי דיחוי וא"כ בהקדיש עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם דלא אדחיה בידים מהני טעם דבע"ח אין נדחין אבל כשהקדיש מתחילה כשלא היה המזבח בנוי דאדחיה בידים לא מהני טעם דבע"ח אין נדחין וצריך לטעם דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי וכן בפ"ד מהל' פסה"מ הכ"ד כתב הרמב"ם ז"ל הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בע"ח נדחין ע"ש וזהו ג"כ כמ"ש דהיכא דמעיקרא יפה סלע ואח"כ יפה שתים אי אפשר לומר הטעם דאין בע"ח נדחים כיון דאדחיה בידים ומש"ה צריך לטעם דדיחוי מעיקרא ורק בהיה יפה שתים בשעת הפרשה והוזל וחזר והוקר שם כתב הרמב"ם ז"ל טעם דבע"ח אין נדחין אמרינן בתמורה דולד בע"מ אינה קריבה משום דמכח קדושה דחויה קאתי ויש לעיין מ"ש הולד מאמה דבאמה אם עבר מומה כשר ולא הוי דחויה ומשום דמפקינן לה מקרא ביומא (ס"ד) דאם עבר מומן ירצו א"כ הולד נהי דאתי מכח בע"מ מ"מ עתה הרי עבר מומו ואמאי הוי דחוי הא בע"מ שעבר מומו אינו נעשה דחוי]:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה