אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן לג - קרבנות פסולים › ג

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן לג - קרבנות פסולים · ג

ב

אמרינן במנחות (ו') דטריפה פסולה משום דבעינן ממשקה ישראל ובזבחים (ע"ד ע"ב) בזבחים שנתערב בהם טריפה מקשינן ה"ד אי דידיע ליה ליתי ולישקלה ואי לא ידע מנא ידע דאיערב ומוקמינן דאיערב בנפולה ומקשינן נפילה נמי ליבדקה ומשנינן עמדה צריכה מעל"ע הלכה צריכה בדיקה וכתב רש"י ז"ל דכיון דאיתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה בעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל ויש לעיין לרש"י ז"ל הטעם משום הקריבהו נא לפחתך תי"ל כיון דצריכה בדיקה אחר שחיטה וקודם בדיקה היא בספק טרפה א"כ אי אפשר להכניסה לעזרה ולשוחטה דאם טרפה היא הרי היא חולין דעל טרפה לא חל קדוה"ג כלל ואף אם נטרפה לאחר שהקדישה הו"ל כקדשים שמתו ובטל מעליה קדוה"ג כדאמרינן בתמורה (י"ז) וא"כ אי אפשר לשוחטה בפנים משום חולין בעזרה דאף אם י"ל קדושת דמים רק אין עליה קדוה"ג איכא משום שחיטת חולין בעזרה כמ"ש תוס' תמורה (י"ט ע"ב) ד"ה אשם ע"ש ונראה דמש"ה ליכא הכא משום חולין בעזרה כיון דהוי רק ספק טרפה אי אפשר לשוחטו בחוץ דשמא אינה טרפה וי"ל קדוה"ג ואיכא משום שחוטי חוץ וכל היכא דאי אפשר לשוחטו בחוץ ליכא משום חולין בעזרה אף אם הוא חולין כדאמרינן בתמורה (י"ב ע"א) דהיא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים דליכא על הולד משום חולין בעזרה ואע"ג דחשיב שחיטה אף על הולד משום דלא קרינן ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת דכיון דאי אפשר לשחוט בחוץ משום אמה ליכא משום חולין בעזרה ע"ש ומוכח דאיסור חולין בעזרה הוא רק היכא דאפשר לשחוט בחוץ אבל אם אי אפשר לשחוט בחוץ ואע"ג שהוא משום מניעה צדדית משום אמה ליכא משום חולין בעזרה וה"נ כיון שהוא ספק קדשים ספק חולין ואי אפשר לשוחטו בחוץ שמא קדשים הוא ליכא משום חולין בעזרה:

אך עדיין יש לעיין ל"ל טעם דהקריבהו נא לפחתך תי"ל דאם טרפה הוא ופסול למזבח איכא לאו כדאמרינן בחולין פ' אותו ואת בנו דכל הפסולים שבשור ושבשה איכא לאו על הקרבתן ואף על השחיטה איכא לאו כדמוכח התם ועוד אי על ספק טרפה איכא משום הקריבהו נא לפחתך א"כ כ"ש על ודאי טרפה א"כ ל"ל קרא למעוטי טרפה משום דאינו ממשקה ישראל כדאמרינן במנחות תי"ל משום הקריבהו נא לפחתך וצ"ל דרש"י ס"ל כהרמב"ם דפ"ב מהל' א"מ ה"י דכל פסול טריפה אינו אלא משום הקריבהו נא לפחתך אך קשה הא מפקינן לה מקרא דממשקה ישראל והנה זה דבטריפה איכא משום הקריבהו נא לפחתך דאינה מתנה טובה נראה דמקורו הוא בחולין (צ"ד ע"א) בשמואל שאמר לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואקפיד שמואל ואמרינן שם דתרנגולת טרפה היתה ויהביה ניהליה במר דשחוטה ואקפד שמואל משום דאסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של נכרי דאי יהיב ליה שחוטה הוא דורן יותר יפה לפי שהישראל נותן לו דבר הראוי לעצמו כמ"ש הרי"ף וכן הרא"ש ז"ל שם בשולח ירך עם הגיד דכל שאינו ראוי לעצמו אינו דורן יפה אף לעכו"ם כ"כ והטעם אינו משום דאינו דורן יפה בעצמותו רק משום שנותן דבר שאינו ראוי לעצמו כמ"ש הרא"ש ז"ל וכן הרי"ף ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם ז"ל שם שכתב ז"ל בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרות אותה לאכילה פסולה משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל והיינו דהקריבהו נא לפחתך תלוי במה שהטרפות אוסרות אותה לאכילה ולכאורה מה תלוי הקריבהו נא לפחתך בדיני טרפות לענין אכילה שהרי יש מהם שהם הלל"מ ולפ"ז כיון שכל הטעם שיש בטרפה משום הקריבהו נא לפחתך הוא משום כיון דאסור לעצמו אינו דורן יפה א"כ אין נ"מ מאיזה טעם הוא אסור ותלוי בדיני הטרפות אם מותר לאכילה או לא והנה לפ"ז כל פסול ממשקה ישראל הוא משום הקריבהו נא לפחתך כיון שנותן דבר שאינו ראוי לעצמו וזהו ג"כ הטעם שלא הביא הרמב"ם ז"ל בשום מקום פסול של ממשקה ישראל דס"ל דקרא דממשקה ישראל הוא רק גילוי דכל שאסור לישראל פסול להקרבה אך אין זה שם פסול בפ"ע והפסול הוא משום הקריבהו נא לפחתך וכה"ג כתב רש"י ז"ל במחוסר אבר בעופות דפסול משום הקריבהו נא לפחתך ואע"ג דמפקינן לה מקרא דמן העוף ולא כל העוף דס"ל דהקרא הוא רק גילוי מילתא דיש בזה משום הקריבהו נא לפחתך וזה דצריך קרא הוא משום דלא לעולם הוא פסול משום הקריבהו נא לפחתך דיש שאינו אסור אלא לכתחילה וכדאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) בכחוש דקרבנות דכשר בדיעבד וזה דאסור לכתחילה כתב רש"י ז"ל שם משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש וכיון דיש בהקריבהו נא לפחתך דאינו אסור אלא לכתחילה א"כ אצטריך קרא דבהנך פסול אפילו דיעבד ואף איסור שאפשר לתקנו כגון טבל דפסול משום ממשקה ישראל ג"כ כ"ז שאינו מתקנו אינו מתנה טובה כ"כ כדאמרינן בחולין שם דאין משלחין ירך חתוכה לעכו"ם אא"כ נטל ממנו גיד הנשה משום גונב דעת הבריות דכל שתקנו עד שהוא ראוי לעצמו הוא מתנה יותר טובה כמ"ש ברא"ש שם:

ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בסוכה (נ') דהמים והיין המגולים פסולים לגבי מזבח ואפילו אי עביד להו במסכנת כר' נחמיה משום הקריבהו נא לפחתך וכתבו התוס' שם (מ"ח ע"ב) ד"ה שהיין דכל הפסול של המים והיין המגולים הוא משום הקריבהו נא לפחתך ובירושלמי שם אמרינן דהטעם דהמים והיין המגולים פסולין למזבח הוא משום דלא הוי ממשקה ישראל ולפ"ז לא פליג הירושלמי על תלמודא דידן דחד טעמא הוא דממשקה ישראל הוא ג"כ משום הקריבהו נא לפחתך ובדברי הש"ס דסוכה אתי שפיר מ"ש רש"י ז"ל בזבחים גבי נפולה דכיון דאתחזק בה ספק טרפות אע"ג דאפשר לבדוק אח"כ איכא משום הקריבהו נא לפחתך ולכאורה מנ"ל לרש"י ז"ל הא ולפ"ז דהא חזינן במים והיין המגולים ואע"ג דאפשר לבדוק ע"י מסננת ויתברר שלא שתה מהם הנחש מעולם ומ"מ כיון דאתחזק בהם קודם בדיקה ספק איסור שתיית הנחש אע"ג דבדקו אח"כ ומצאו שלא שתה אמרינן דאיכא משום הקריבהו נא לפחתך וה"נ בטרפה אמרינן בתמורה (ל' ע"ב) רא"א ולד טרפה לא יקרב לגבי מזבח דס"ל זה וזה גורם אסור וכתב רש"י ז"ל שם אבל להדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קא רבי ע"ש והנה יש לעיין נהי דס"ל זה וזה גורם אסור מ"מ לא גרע הולד מהאם עצמה ואילו האם עצמה שהיתה טריפה אם היתה יכולה אח"כ להיות מותרת באכילה היתה ג"כ כשרה למזבח כיון דפסול טרפה הוא משום ממשקה ישראל וא"כ כל שהותר אח"כ האיסור חוזר ונראה למזבח וכמו טבל דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל משום דלא הוי ממשקה ישראל ואם הפריש חוזר ונראה]:

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' א"מ ה"ט דאין מביאין מנחות ונסכים מן הערלה וכה"כ משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כו' וזה דנקט הרמב"ם ז"ל טעם זה ולא נקט טעם של ממשקה ישראל כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל כמ"ד מצוה הבאה בעבירה פסול שזהו פסול בכל המצות א"צ לטעם דממשקה ישראל שזהו פסול דוקא בקרבנות והמל"מ הקשה שם על הרמב"ם ז"ל אמאי הוי מצוה הבאה בעבירה הא מצות לאו ליהנות ניתנו והביא שם מדברי התוס' פ' בתרא דחולין דהקרבת קרבן לא מקרי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ונראה דקרבנות שחייב באחריותן ודאי אסור להביא מאיסורי הנאה ול"ש מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי נפטר בזה מחובתו ואע"ג דאמרינן במודר הנאה דפורע את חובו דהוי מבריח ארי זה דוקא חברו שפורע שלא מדעתו אבל הוא עצמו ודאי אסור דא"כ יהא מותר לפרוע חובו לעכו"ם באיסורי הנאה א"כ מה לי פורע חובו להדיוט מ"ל פורע חובו להקדש ובקדשים שאינו חייב באחריותן כגון שאמר הרי זו אינו בכלל פורע את חובו כיון דאם אבדה אינו חייב באחריותה וזהו שכתבו התוס' בחולין דהקרבת קרבן אינה הנאה מיירי שאמר הרי זו אך זה דוקא בבהמה אבל במנחות ונסכים אם נאבדה מקצת המנחה או מן הנסכים חייב להשלים אף אם אמר הרי זו דאמרינן במנחות (ק"ח) דמותר מנחת חוטא אזיל לנדבה וכתב רש"י ז"ל שם אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת ציבור אלא הוא מוסיף משלו ויביא מנחה אחרת עכ"ל וזהו מה דאמרינן במתני' דשקלים דמותר מנחה למנחה והטעם דמחויב להוסיף משלו ולהביא מנחה הוא דכיון שיש בידו מעות של מנחה מחויב להביאם וא"י להפטר מזה דהנ"מ בין נדר לנדבה הוא רק לענין אחריות שאם נאבדו אבל כ"ז שהקרבן בעין מחויב להביא וכיון שיש אצלו מנחה או מעות של מנחה מחויב להביאן ואינו נפטר ואם אפשר להביאן כמו שהן מפני שחסר להם השיעור מחויב להוסיף משלו כדי שיוכל להביאן וא"כ במנחה באומר הרי זו דוקא אם נאבדה כולה אינו חייב באחריותה וכן בנסכים אבל אם נאבדה מקצתה כיון דהמקצת נשאר ויש חיוב עליו להביאן מחויב להשלים משלו כדי שיוכל להביאן ומש"ה אסור להביא מנחות ונסכים מן הערלה וכה"כ משום נהנה שנפטר מהאחריות ואע"ג דאמר הרי זו דכיון דאם נאבדה מקצת המנחה או הנסכים הוא חייב באחריותן נמצא דע"י זה שמקריבין נפטר מאחריותן והוי הנאה:

הנה אי באיסור דרבנן ג"כ איכא פסול משום ממשקה ישראל הנה מדברי הש"ס בפסחים (מ"ח) מוכח להדיא דגם באיסור דרבנן הוא פסול רק באיסור דרבנן יש חילוק בין איסורו בגופו ובין יומא קא גרם ליה כגון מוקצה ובאיסור דאורייתא אין חילוק ע"ש והנה במנחות (ס"ו ע"ב) גבי מותר העומר שהיה נפדה ופטור מן המעשרות ור"ע מחייב במעשרות ובעינן למימר שם דר"ע ס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר והקשו בתוס' שם ד"ה אומר אי מירוח הקדש אינו פוטר איך כשר העומר הא לא הוי ממשקה ישראל שהרי הוא מן הטבל ושמעתי מקשים על התוס' הרי היו מכניסין את העומר לעזרה במוץ שלה כדאמרינן במתני' שם א"כ ליכא איסור טבל אך נראה דזה ל"ק כלל דאפילו להשיטה בתוס' פסחים דאם הכניס במוץ שלה מותר אפילו אכילת קבע ולפ"ז קשה ג"כ איך ר"ע מחייב במעשרות] מ"מ הכא ל"ש זה דאין העזרה חצר הקובעת למעשר דאין זו חצר צורי הקובעת למעשר דהיינו חצר שהכלים נשמרים בתוכה ואמרינן בפ' יוצא דופן שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר ואע"ג דעל שערי העזרה הוי ג"כ שומרים דבכ"א מקומות הלוים שומרים בביהמ"ק ה' על ה' שערי העזרה כו' מ"מ אלו השומרים היו רק לכבוד ולא משום שמירת כלים כמ"ש המפרש בריש תמיד דלא היתה השמירה בשביל הכלים דאין עניות במקום עשירות דאם גנבי כלי המקדש יקנו אחרים תחתיהם ולא היתה רק לכבוד ע"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' בית הבחירה ע"ש ועוד להרמב"ם ז"ל היתה השמירה רק בלילה ולא ביום ובעינן חצר המשתמרת גם ביום ועוד ר"ע לטעמיה דס"ל במעשרות דחצר השותפין כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ועיין בר"ש שם שהביא מהירושלמי דהיינו דכל שהאחד ממחה על חברו מלנעול פטורה ועזרה שהיא הפקר לכל ודאי שלא היה רשות לשום אדם לנעול את העזרה וא"כ ודאי אין העזרה חצר הקובעת למעשר וא"כ אין כאן ראיית פני הבית כלל וא"כ הוי כקודם גמר מלאכה דאסור לאכול אכילת קבע וכאן בעומר אפילו אכילת ארעי ג"כ אסור לפי שהיו מהבהבין אותו באור לקיים מצות קלי כדאמרינן במנחות שם והאור קובע למעשר דהמהבהב שבלים באור אסור לאכול מהם ארעי כדאמרינן בתוספתא ובירושלמי א"כ לא הוי ממשקה ישראל ואע"ג דהאור אינו קובע אלא מדרבנן מ"מ אף באיסור דרבנן כל שאיסורו בגופו פסול משום ממשקה ישראל כדאמרינן בפסחים והנה מדברי התוס' מנחות (פ"ד ע"א) ד"ה שומרי נראה דס"ל דבאיסור דרבנן ליכא פסול משום ממשקה ישראל שהרי הקשו שם בספיחי שביעית איך מותר להביא מהם העומר הא אסור לאכול מן המשומר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל ותי' דמדאורייתא בצירה דוקא אסור אבל לא לאכילה ומכלל דס"ל דמדרבנן אסור אף באכילה וכן הקשו שם בתוס' לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא הא לא הוי ממשקה ישראל ואמאי לא הקשו ג"כ לרבנן דהא לכ"ע עכ"פ ספיחים אסורים מדרבנן וכן מלשון התוס' שם (ס"ח ע"א) ד"ה והא ג"כ נראה דאי חדש בט"ז קודם העומר לא היה אסור רק מדרבנן לא היה פסול משום ממשקה ישראל ע"ש וקשה הא להדיא מוכח בפסחים דאף באיסור דרבנן כל שאיסורו בגופו פסול משום ממשקה ישראל]:

והנה אי באיסור דרבנן ג"כ פסול משום ממשקה ישראל כדאמרינן בפסחים יש לעיין דבדמאי פ"א משנה ג' בדברים הפטורים מן הדמאי חשבינן שירי מנחות ובתוספתא שם אמרינן דשירי מנחות ב"ש מחייבין בדמאי וב"ה פוטרים דלי"ל לב"ש דאימת קדשים על ע"ה והנה א"צ להפריש דמאי יקשה איך קרב הקומץ הא לא הוי ממשקה ישראל ואע"ג דדמאי דרבנן מ"מ הא אף באיסור דרבנן ג"כ פסול משום ממשקה ישראל ואין לומר משום דמאכילין את העניים דמאי א"כ כיון די"ל היתר לעניים חשיב ממשקה ישראל דהא ב"ש לשטתייהו דס"ל דאין מאכילין את העניים דמאי ואפשר דאף בשאר איסורי דרבנן לא חשיב ממשקה ישראל מ"מ דמאי דקיל יותר משאר איסורי דרבנן כדאשכחן בכמה דוכתי הקילו אף לענין זה וצ"ע [ובעיקר מה דס"ל לב"ש דצריך להפריש דמאי בשירי מנחות יש לעיין איך יכול להפריש הא אינו בעלים עליהם דמשלחן גבוה קא זכו והנה בירושלמי ריש תרומות איבעי לן אם גזבר יכול להפריש של הקדש אי חשיב כמו בעלים א"כ הרי אפשר למפשט מהכא]:

הנה לפי מה דאמרינן דטבל לא חשיב ממשקה ישראל זה דאין מפרישין חלה מן המנחות הוא משום דגלגול הקדש פוטר ולפ"ז לחמי תודה למ"ד קק"ל ממון בעלים חייבין בחלה ואם לא מפריש פסולין דלא הוו ממשקה ישראל דאף לחמי תודה צריכים להיות ממשקה ישראל כדאמרינן בתוספתא פ"ח דמנחות אך נראה עוד טעם במנחות שא"צ להפריש מהן חלה משום דאינן ראוין לאכילה קודם הקטרת הקומץ והוי כמו מעשר שני בגבולין דאף למ"ד מע"ש ממון הדיוט ג"כ פטור מן החלה משום דאינו ראוי שם לאכילה כמ"ש תוס' קידושין (נ"ג ע"ב) ובבכורות (ט' ע"ב) וכ"ש מנחות שאין ראוין עתה בשעת גלגול כלל לאכילה וא"כ ה"נ לחמי תודה אף למ"ד קק"ל ממון בעלים קודם הקרבה ג"כ פטורין מן החלה ואין בהם פסול ממשקה ישראל ורק לאחר זריקה חייבין בחלה וכן בשירי מנחות לר"י דס"ל בקידושין דכהנים לאו משלחן גבוה קא זכו ומקדש בחלקו מקודשת מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור פטורין משום דגלגול הקדש פוטר דכהנים לא זכו אלא לאחר הקטרת הקומץ וכן במנחת הסלת לפי שהיה מגבלן במים קודם קמיצה איכא גלגול הקדש אבל מנחת חוטא למ"ד שלא היה מגבלה במים וכן מנחת קנאות רק הכהנים לשין אותן אח"כ נראה דלר"י חייבין בחלה:

ותרומה אי חשיבא ממשקה ישראל נחלקו רש"י ז"ל ותוס' בזבחים פ"ח דרש"י ז"ל ס"ל דלא חשיב ממשקה ישראל לפי שאסור לזרים ושיטת התוס' שם כיון דמותר לכהנים חשיב ממשקה ישראל ע"ש [ולרש"י ז"ל ה"ה מעשר ראשון לר"מ דאסור לזרים דלא חשיב ממשקה ישראל] ויש לעיין בלא טעם דממשקה ישראל איך אפשר להביא מנחות ונסכים מן התרומה הא איכא משום משמרת תרומותי דאסור לשרוף תרומה טהורה וכמו דאין מביאין מנחות מן השביעית כדאמרינן בפ' כל קרבנות ציבור משום דכתיב לאכלה ולא להפסד וצריך לשרוף את הקומץ ואפילו שתי הלחם ולחם הפנים וכן לחמי תודה שאין בהם למזבח ג"כ אין מביאין מפני שממעט בזמן אכילתן ובמקום אכילתן של התרומה דהא אסור ליתן תבלי תרומה לתוך קדשים משום דממעט באכילת תרומה כדאמרינן בזבחים (ע"ו) ואפילו ר"ש דמתיר התם הוא רק משום דתרומת תבלין דרבנן כדאמרינן שם וצ"ל דודאי אסור להביא וזה שכתבו התוס' הוא רק דאינו נפסל משום ממשקה ישראל ולפ"ז יש ליישב התוס' שכתבו דתרומה חשיבא ממשקה ישראל מהתוספתא פ"א דמעילה דקתני דאין מביאין מנחות מן התרומה ומצאתי בס' זרע אברהם שהעיר בזה] דלכתחילה לכ"ע אין מביאין מטעמא אחרינא כמ"ש וע"כ דהני דחשיב התם בהתוספתא דאין מביאין מהם לאו כלהו משום ממשקה ישראל דהא חשיב התם נמי מעשר ומע"ש ודאי הוי ממשקה ישראל וזה דאין מביאין הוא ע"כ מטעמא אחרינא וזה דמסקינן שם בתוספתא דאם הביא לא קידש י"ל כיון דאין מביאין מנחות מן התרומה משום משמרת תרומותי א"כ אפילו בדיעבד פסול משום מצוה הבאה בעבירה וכמו ערלה וכה"כ שכתב הרמב"ם ז"ל דאין מביאין מהם מנחות ונסכים משום מצוה הבאה בעבירה ואם הביא לא נתקדש וכן בפירות שביעית כיון דאסור להביא משום לאכלה ולא להפסד והוי איסור דאורייתא אם הביא לא קידש אך בתוספתא שם קתני ג"כ לחמי תודה דאין מביאין מן התרומה ואע"ג דכולן לאכילה ואין בהם למזבח צ"ל דהתם משום דממעט באכילתן וכמ"ש ובלחמי תודה איכא ג"כ מיעוט באכילת קדשים דלחמי תודה נאכלים לכל אדם וכשמביא מן התרומה אין נאכלים אלא לכהנים וממעט באכילתן ואיסור למעט באכילת קדשים נראה שהוא מדאורייתא דהא בתמורה (כ"ג) מפקינן מקרא דיאכלוה דאם היתה אכילה מרובה לא יאכלו תרומה וחולין עמה ומזה מפקינן התם דעבדינן תקנה להקדש שלא יבואו לידי פסול אך בזה דאין מביאין לחמי תודה מן התרומה נראה עוד טעם משום דצריך ליטול מהם תרומת לחמי תודה ותרומת לחמי תודה היא כתרומה דהא איבעי לן במנחות (ע"ז) אי חייבין עליהם מיתה וחומש ומדמעת וכתב רש"י כת"י שם משום דתרומה מעלייתא היא ואי אין חייבין עליה מיתה וחומש הוא רק משום דמיעט רחמנא בו וחמישיתו היינו דוקא בו ולא בתרומה אחרת כמ"ש רש"י ז"ל אבל זה ודאי דתרומת לחמי תודה תרומה היא וא"כ דצריך לחול על תרומת לחמי תודה שם תרומה ואי אפשר לשם תרומה לחול על תרומה ולחמי תודה להביא מן השביעית ג"כ ודאי אסור מה"ת אע"ג דכולהו לאכילה דהא בעינן למימר בבכורות דעיסת שביעית תהא פטורה מן החלה משום דאי תיטמא בת שריפה היא וזה דחייבת הוא רק משום דכתיב לדורותיכם וא"כ ודאי אסור להביא לחמי תודה מן השביעית כיון דאם תטמא בת שריפה היא וכיון דאין מביאין מדאורייתא אם הביאן הוי כערלה וכה"כ דפסול משום מצוה הבאה בעבירה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. עוד יש לדון בזה דאין לחמי תודה באין מן התרומה מטעם אחר משום דלחמי תודה הם לעולם דבר שבחובה ואין באין אלא מן החולין וכמו דאין לחמי תודה באין מן המעשר כדאמרינן במנחות פ"א וגם בדיעבד פסול בדבר שבחובה שהביא שלא מן החולין כמ"ש הרמב"ם ז"ל מיהו בעיקר זה דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואינו בא מן המעשר יש לדון אי הטעם משום קדושה דלדבר שבחובה בעינן חולין ממש וא"כ ה"נ מתרומה דא"י להביא דהא קדוש עוד יותר ממעשר או הטעם במע"ש הוא משום כיון דכבר יש עליו חובת הבאת מקום ובכל קרבנות יש חובת הבאת מקום כדאמרינן בתמורה (י"ז ע"ב) א"כ אינו יכול לפטור עצמו בדבר שכבר יש עליו חיוב הבאת מקום מקודם וא"כ זה ל"ש בתרומה אך בפשוטו הוא משום הקדושה ובמה דאין מביאין לחמי תודה מן השביעית ג"כ יש לדון מטעם אחר משום דלאכלה ולא לסחורה כיון דלחמי תודה הם לעולם דבר שבחובה אף אם התודה עצמה היא נדבה כדאמרינן בפ' התודה ואסור לפרוע חובו מפירות שביעית דחשיב סחורה כדאמרינן בירושלמי פ"ג דדמאי ובתוספתא פ"ז דשביעית ומ"ל פורע חובו להדיוט ומ"ל פורע חובו לגבוה וזה דאצטריך קרא לדבר שבחובה שאינו בא מן המעשר ואע"ג דבמע"ש ג"כ אסור לפרוע חוב משום סחורה כדאמרינן בע"ז ר"פ השוכר גבי לא יאמר אדם לחברו העל פירות מע"ש לירושלם לחלק כו' הרי כתבו שם בתוס' דאיסור סחורה במע"ש אינו אלא מדרבנן ועוד י"ל טעם לפסול לחמי תודה וכן מנחות מן השביעית דלחמי תודה וכן מנחות לא משכחת לה אלא מספיחים וספיחים לכ"ע אסורים באכילה עכ"פ מדרבנן ולא חשיב ממשקה ישראל ומה דמביאין מנחת העומר מספיחי שביעית הוא משום דמצותה בכך כמ"ש תוס' מנחות (פ"ד ע"א):

ואם נסכים באים מכרם רבעי י"ל דתלוי בפלוגתא דב"ש וב"ה אי ילפינן קדש קדש ממעשר כיון דנסכים הם דבר שבחובה ואין באין אלא מן החולין ולא מן המעשר א"כ לב"ה דכרם רבעי הוא ג"כ קדש כמו מעשר א"כ דבר שבחובה אין באין מהם וכן שאר קרבנות חובה אין באין ממעות של כרם רבעי ולב"ש ה"ה כחולין עוד יש דין בנסכים שאין באים ממעשר שני משום דבעינן במע"ש אכילה שיש בה שמחה כמ"ש תוס' מנחות (פ"ב ע"א) ויש לחקור אם יש דין זה אף בכרם רבעי אך בלבד זה יש לחקור אם בכלל אפשר להביא קרבנות ממעות של כרם רבעי דזה דשלמים ותודה באין מכסף מע"ש הוא משום דילפינן שם שם כדאמרינן בזבחים (נ') ועל כרם רבעי ליכא ילפותא וא"כ אין מביאין כלל קרבנות ממעות כרם רבעי ומשום דממעט באכילתן דצריך לשרוף את האימורים וגם ממעט בזמן אכילתן דאסור למעט באכילת מע"ש כדאמרינן במע"ש פ"ג מ"ב ולענין זה אפשר דאף בכרם רבעי כן דהא ילפינן קדש קדש ממעשר ואסור למעט באכילת קדשים:

ואם מביאין מנחות מן הבכורים תלוי בפלוגתא דרש"י ז"ל ותוס' אי מביאין מנחות מן התרומה דהיכא דאסור לזרים ומותר לכהנים אי מקרי ממשקה ישראל אך נראה דלמ"ד בכורים קדשי המקדש דאשכחן פלוגתא בזה בירושלמי אי בכורים קדשי הגבול או קדשי המקדש ע"ש אי קדשי המקדש הן אי אפשר לשנותן לקדש אחר כמו שאי אפשר להתפיס עולה בשלמים וכיוצא בו:

ובדין ממשקה ישראל נראה לומר דאפילו אם כשהן עתה של הקדש ליכא איסור רק אם היו חולין היה איסור עליהם ג"כ לא חשיב ממשקה ישראל דאמרינן בפ"ב דפסחים ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות היו מונחות ע"ג האצטבה ואמרינן שם שהיו פסולות לפי שהן מרובות דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ע"ש וקשה הא ס"ל לר"י דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה וחמץ של הקדש מותר באכילה א"כ לדידיה אמאי אין מביאין תודה בחג המצות הא שפיר יכול להביא ולאכול אף החמץ ונראה דזה דא"י להביא תודה בחג המצות מפני חמץ שבה משום דלא הוי ממשקה ישראל ואע"ג דכשהיא של הקדש מותר באכילה מ"מ כיון שאילו היתה של ישראל היה אסור באכילה אין זה ממשקה ישראל וצ"ע בזה:

ובשוחט בקדשים סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נראה דפסול אע"ג דהגמר שחיטה היתה בפנים מ"מ פסול משום דלא הוי ממשקה ישראל דבשחט סימן אחד בחוץ איכא משום שחוטי חוץ אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף כדאמרינן בחולין משום שעשה בה מעשה חטאת העוף א"כ נאסרה באכילה משום שחוטי חוץ ולא הוי ממשקה ישראל:

ובחלב ודם ליכא פסול משום ממשקה ישראל דהכי גלי רחמנא כדאמרינן בחולין (צ' ע"ב) אך י"ל דזה דוקא בדם הראוי לזריקה דבהכי גלי רחמנא אבל דם שאינו ראוי לזריקה כגון דם התמצית וכן דם בהקטרה אפשר דבכה"ג אסור משום ממשקה ישראל והנה יש להביא ראיה מההיא דתמיד דאמרינן דקרע הלב והוציא את דמו כו' ולמה היה צריך לעשות כן ולכאורה משום דאסור להקטיר דם על המזבח משום ממשקה ישראל דרק בזריקה הותרה ולא בהקטרה אבל בפי' הרא"ש ז"ל שם כתב דמש"ה צריך להוציא את דמו משום דהדם שבלב לא נתקבל בכלי והוי כנשפך מן הצואר על הרצפה ע"ש היינו דדם שלא נתקבל בכלי דם פסול הוא וכ"כ התוס' פסחים (ס"ה ע"א) ד"ה שמא דדם שלא נתקבל בכלי דם פסול הוא ואסור להעלותו על המזבח ולא הוי כדם התמצית שהוא כמים בעלמא ע"ש ואע"ג דהכא אין זורקין הדם על המזבח רק מקטירין אותו עם הלב מ"מ אסור להעלות פסולין אפילו שלא כאופן מצותן וכדמוכח מזבחים כ"ו גבי היא בפנים ורגליה בחוץ דקיבל ואח"כ חתך פסול ומוקמינן משום שמנונית שהוא בשר ומפסיל ביוצא ואע"ג דאינו מקטירו רק זורקו ובבשר ל"ש זריקה ומוכח דאסור להעלות פסולין על המזבח בכל אופן א"כ כמו בשר פסול אסור בזריקה ה"נ דם פסול אסור בהקטרה והנה לפי פי' הרא"ש ז"ל אתי שפיר מה דבפ' ק"ק גבי סדר הקרבת עולת העוף לא קתני דקרע את הלב והוציא את דמו וקתני רק דהסיר את המוראה והנוצה וספגו במלח וזורקו ע"ג האשים ולפי פי' הרא"ש ז"ל אתי שפיר דהטעם דהיה קורע הלב ומוציא דמו הוא משום דהוי דם שלא נתקבל בכלי א"כ בעוף דל"ש קבלה בכלי יכול להקטיר עם הדם אך אכתי יש לעיין דבזבחים (צ"ב ע"ב) איבעי לן חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל או כצואר בהמה דמי מדמה אמר רחמנא ולא בשרה וכתב רש"י ז"ל צוארה ככ"ש דמי שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזה כלייה ע"ש א"כ לפ"ז אי צוארה ככ"ש דמי א"כ גם עוף טעון קבלה רק צוארה הוי ככ"ש וזה כלייה א"כ אותו הדם שלא יצא דרך צואר מחוסר קבלה וא"כ דם שבלב דליבא משאב שאיב כיון דאותו דם לא יצא דרך צואר א"כ הוי כקודם קבלה ואכתי בעולת העוף אמאי לא היה קורע הלב להוציא דמו מיהו רש"י ז"ל בכריתות (כ"ב) כתב דהלב מושך הדם מבית השחיטה א"כ אפשר דאותו הדם כבר היה בצואר והוי לאחר קבלה אך לפ"ז אכתי יש לעיין דאם כבר היה הדם בצואר ונתקדש אמאי לא ימצה אותו הדם על המזבח דהוי כמו שנשפך מן הצואר של עוף על הרצפה ובזבחים איבעיא לן אם נשפך דם העוף על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא לכ"ש לפיכך אוספו וכשר כו' ופי' רש"י ז"ל אצרוכי הוא דלא אצרכיה לכ"ש וצואר דידיה הוא במקום כ"ש והלכך אוספו וכשר להזותו עכ"ל וא"כ ה"נ האי דם שבלב דהוי כנשפך מן הצואר על הרצפה וא"כ יאסוף אותו הדם ויתן על המזבח ואף בחטאת העוף יעשה כן ולא מצינו בחטאת העוף שהיה אוסף דם שבלב ומזה על המזבח וצ"ע:

והנה לפ"ז דדם הותר לגמרי לגבי מזבח בכל ענין ואפילו שלא כדרכו ואפילו בהקטרה הנה הרמב"ם ז"ל כתב בה' כלי המקדש דהמור שהיה בקטורת הוא הדם הצרור בחיה שבהדו וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כ"ש דם חיה טמאה עכ"ל והיינו משום דלא הוי ממשקה ישראל ואע"ג דדם הותר לגמרי לגבי מזבח ואף בהקטרה א"כ אמאי כתב דאין להכניס במעשה הקדש דם שום חיה בעולם ואפילו טהורה וצ"ל דאף דכשהותר לגבי מזבח ולגמרי הותר הוא רק דם בהמה דשייך בה זריקה והותר אף בהקטרה אבל דם חיה באיסורא קיימא:

כתבו התוס' מנחות (ו' ע"א) ד"ה דומיא על הא דאמרינן דממשקה ישראל הוי ממעטינן רק דומיא דערלה וכה"כ שלא היתה להם שעת הכושר ז"ל וא"ת והא אמרינן בפ' כ"ש זאת אומרת כה"כ עיקרן נאסר הואיל והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה וי"ל דכלאים דכתיב בהאי קרא איירי בענבים שעושין מהם יין לנסכים כדדרשינן בפסחים מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור הנהו לא היתה להם שעת הכושר דדוקא חרצן שנזרע הוא שהיה לו שעת הכושר קודם השרשה ומן החרצן אין עושין נסכים עכ"ל ויש לעיין ל"ל לאוקמא דוקא בנסכים אף במנחות מצי שפיר לאוקמא ולא היה להן שעת הכושר ואע"ג דהחטה שזרע היה לה שעת הכושר קודם השרשה הא חטים הוי דבר שזרעו כלה א"כ החטים שגדלו בכרם ורוצה להביא מהם מנחות לא היו להם שעת הכושר וצ"ע:

הקשו התוס' (חולין ק"מ) גבי צפורי מצורע של עיר הנדחת הא לא הוי ממשקה ישראל ותי' ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכה"כ שלא היה להם שעת הכושר כדאמר פ"ק דמנחות והלכך אפילו לכפרה מותרות עכ"ל והנה יש לעיין דאי בעינן דוקא שלא היתה להם שעת הכושר א"כ אמאי אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל משום דאינו ממשקה ישראל הא היתה להם שעת הכושר לפני מירוח ואף אכילת קבע מותר מה"ת קודם מירוח [וזה דהיה להם שעת הכושר היינו שעת הכושר לאכילה ולא להקרבה דטריפה שלא היה לו שעת הכושר כתב רש"י ז"ל במנחות שם היינו דנטרפה במעי אמה ע"ש אבל אם נטרפה לאחר שנולדה אף כשהיא מחוסר זמן מקרי היה לה שעת הכושר ואפשר כיון דקי"ל יש שינוי באיסורי מזבח כגון נעבד ואתנן ומחיר דהשתחוה לקמה החטין כשר למנחות (וכן בכל איסורי מזבח דבע"ז בעינן למפשט דיש שנוי מההיא דכל האיסורים לגבי המזבח ולדותיהן מותרות משום שנוי] א"כ לגבי איסורי מזבח כל שנשתנה כגון חטין ועשאן סלת חשיב כמו דבר חדש ואין האיסור של קודם מועיל אח"כ וכמ"ש תוס' (ב"ק ס"ה ע"ב) ד"ה הא בנתן לה באתננה חטים ועשאן סלת ע"ש א"כ ה"נ י"ל לגבי היתר הסלת למנחה אע"ג דהיתה לו שעת הכושר קודם מירוח מ"מ כיון דלאחר שנעשה סלת דפנים חדשות באו לכאן לא היתה לו שעת הכושר אין מה שהיה מותר מקודם מועיל אח"כ כמו שאין האיסור של קודם מועיל אח"כ מיהו ביין ונסכים יש לעיין אמאי אין מביאין מן הטבל נהי דענבים ועשאן יין ג"כ הוי שנוי מ"מ לא נעשה טבל אלא לאחר שהוא יין דהא קי"ל היין משירד לבור ולר"ע משיקפה וא"כ היה לו שעת הכושר:

הקשה השמ"ק מנחות (ה' ע"א) בהשמטות לרב דאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאה להתיר ולא התירה ל"ל לטעם זה תי"ל דרב ס"ל דהאיר המזרח אינו מתיר א"כ פסולה משום דלא הוי ממשקה ישראל משום חדש כדאמרינן שם לר"ל כיון דס"ל יש מחוסר זמן לבו ביום ע"ש ונראה לומר דנ"מ אם הקריבו ב' מנחות של עומר כאחת אחת לשמה ואחת שלא לשמה דפסול דממשקה ישראל ליכא הכא דליכא אף חסרון זמן לבו ביום ובלא טעם דבאה להתיר ולא התירה היתה כשרה וכמו בשחט ד' כבשים על ב' חלות דאמרינן (במנחות מ"ח) דמושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים וכתב רש"י ז"ל שאם אי אתה אומר כן לזרוק את שלא לשמה תחילה אלא את לשמו תחילה הפסדת את האחרונים כדאמר לעיל אין לך דבר שנראה לשמו ונדחה מלשמו כגון הני דמשזרק ראשונים לשמן תו לא חזו הנך לשמן וכיון דנדחו מלשמן אין כשרין שלא לשמן כשאר כל הזבחים לישנא אחרינא שאם אי אתה אומר כן אלא ארבעתן לשמן הפסדת את הנזרקים באחרונה דהא לא צריכי ופסולין עכ"ל והנה אף ללשון ראשון הוא דוקא אם עשה הראשונים לשמן ואח"כ האחרונים שלא לשמן כיון דנדחו מלשמן פסולים שלא לשמן אבל בב"א אלו לשמן ואלו שלא לשמן כשרים דהא ראוי לשמו א"כ ה"נ בקמץ ב' מנחות העומר והקטיר בב"א אחת לשמה ואחת שלא לשמה כשרה וליכא ג"כ פסול משום ממשקה ישראל אבל מטעם דבא להתיר ולא התירה פסול דמנחת העומר פסולה שלא לשמה [ובהא דאמרינן שם לר"ל דמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשרה ושיריה אין נאכלים עד שיביא מנחה אחרת ומשום דקסבר האיר המזרח מתיר וליכא פסול משום ממשקה ישראל ע"ש והנה יש לעיין נהי דאיסור חדש ליכא מ"מ איך מקריבין אותה קודם שתי הלחם דעצרת דאין מקריבין מנחה מן החדש קודם שתי הלחם ואף מנחה של שעורים אין מקריבין כדאמרינן שם (פ"ד ע"ב) ורק מנחת העומר מצותו בכך אבל כיון שנקמצה שלא לשמה ואינו עולה לחובה איך מקריבין אותה קודם שתי הלחם ויש להוכיח מזה דקודם שתי הלחם לא רק אם הקריב כשר רק אם התחיל עבודתה כגון שנקמצה מקריבין אותה לכתחילה]:

ובשעיר המשתלח אי שייך בו פסול ממשקה ישראל נראה דל"ש דהא (בחולין י"א) מייתינן ראיה דאזלינן בתר רובא משעיר המשתלח וליחוש דילמא טרפה וכי תימא מאי נפקא לן מינה אין הגורל קובע אלא בראוי לשם כו' ומוכח דמצד עצמו היה טריפה כשר ורק דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם והרמב"ם י"ל כתב דזה דטריפה פסול בשעיר המשתלח הוא משום דכתיב יעמד חי ואע"ג דבכל הקדשים טריפה פסול משום ממשקה ישראל כדאמרינן בפ"ק דמנחות ומוכח להדיא דפסול ממשקה ישראל ליכא בשעיר המשתלח והטעם משום דלשעיר המשתלח צריך ריבוי מיוחד לכל הפסולים שפוסלים בו דביומא (ס"ג ע"ב) אצטריך קרא לשעיר המשתלח דמום פוסל בו וכן שמחוסר זמן פסול בו ע"ש א"כ דממשקה ישראל דליכא קרא בשעיר המשתלח דפוסל בו כשר ועוד דלעולם שעיר המשתלח אינו ממשקה ישראל דהא מחיים אסור משום אמ"ה ולאחר שילוח הוא נבלה ולי"ל דקודם שילוח חשיב ממשקה ישראל אף שהוא אסור משום אמ"ה משום דאפשר לשוחטו ולאכלו דא"כ טבל אמאי לא חשבינן למשקה ישראל אע"ג דיכול לתקנו ולאכלו ומוכח דכל שיש בו איסור אע"ג דיכול לתקן האיסור לא חשיב ממשקה ישראל כ"ז שלא תיקן האיסור וזה דבשאר קרבנות ליכא פסול משום ממשקה ישראל משום דאיכא שחיטה וכיון דמשחיטה ואילך ראוי לישראל שפיר דמי אבל בשעיר המשתלח דליכא שחיטה ואין לו שום היתר לעולם דמעיקרא אמ"ה ואח"כ נבלה לא הוי ממשקה ישראל רק בשעיר המשתלח ליכא האי פסול:

והנה בזה מתיישב קושית התוס' תמורה (כ"ח ע"א) על הא דאמרינן שם בגמרא דרובע ונרבע פסולים למזבח מק"ו מבע"מ מה בע"מ שלא נעבדה בה עבירה פסול לגבי מזבח רובע ונרבע שנעבדה בהם עבירה אינו דין שאסורים לגבי מזבח חורש בשור וחמור יוכיח כו' מה לשור וחמור שאין חייבין מיתה תאמר ברובע ונרבע שכן חייבין מיתה ואמרינן טול לך מה שהבאת הרי שנעבדה בהן עבירה בב' עדים כו' והקשו בתוס' שם ברובע ונרבע בעדים ל"ל ק"ו הא בלאו ק"ו נמי כיון שחייבין מיתה א"כ לא הוי ממשקה ישראל ע"ש ולפ"ז אצטריך ק"ו דאף לשעיר המשתלח פסול דפסול ממשקה ישראל אין בו אבל השתא דמייתינן לה מק"ו מבע"מ א"כ ה"נ שעיר המשתלח כיון דבע"מ פסול בו כדילפינן ביומא ס"ג מקרא א"כ ה"נ פסול בו רובע ונרבע ומשכחת לה רובע ונרבע בשעיר המשתלח אע"ג דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כגון שהומם שעיר המשתלח וחיללו עליו וכדמוקמינן ביומא שם למחוסר זמן ע"ש]:

עוד איכא נפקותא בין אם הפסול הוא משום ממשקה ישראל או מק"ו מבע"מ דאם נתערב זה הרובע בעדים בשנים ובאלה השנים היה אחד שפסול למזבח מפסול אחר דזה דבע"ח אינם בטלים הוא רק מדרבנן דהשתא דהפסול הוא משום ק"ו מבע"מ א"כ הו"ל שנים הפסולים למזבח ואחד כשר ואין הפסולים בטלים אבל אם הפסול היה רק משום ממשקה ישראל כיון דאיסור אכילה שבו לישראל בטל כיון דאיכא שנים המותרין באכילה להדיוט וכיון דאיסור אכילה שבו נתבטל א"כ מתכשר אף לגבוה דהוי ממשקה ישראל דמותר לישראל והוי כמו ערלה שבטלה במאתים דמביאין מהם נסכים כדאמרינן בפסחים (מ"ח) מקרא דוצאן מן המאתים כו' וא"כ איכא שנים הכשרים למזבח ואחד פסול וממילא בטל האחד בשנים דאף פסולי מזבח בטלים ברוב כדמוכח בר"פ התערובת:

ובפרת חטאת אי שייך פסול ממשקה ישראל נראה דשייך דהא בחולין (י"א) ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ודילמא טרפה היא וכי תימא מאי נ"מ חטאת קרייה רחמנא ע"ש ופסול טרפה הוא משום דלא הוי ממשקה ישראל ופוסל בה משום דחטאת קרייה רחמנא ודינה כקרבן לענין זה והנה לפ"ז יש לעיין איך שורפין אותה עם גיד הנשה שלה הא לא הוי ממשקה ישראל כדאמרינן בחולין (צ' ע"ב) וכי תימא דרק בשחיטתה וזריקתה חשיבא כחטאת אבל לא בשריפתה הא אמרינן בספרי עיין בר"ש פרה פ"ד מ"א ע"ש] דפרה נשרפת בלילה משום דכתיב חטאת היא ושריפתה כהקטרת אימורים דכשרין כל הלילה וצ"ל דכאן גזיה"כ הוא שנשרפת כולה:

ובקרבנות עכו"ם הקרבין בבמה שלהם אי שייך פסול ממשקה ישראל נראה דל"ש דהא ממעטינן טרפה רק מדכתיב להחיות זרע וכן בהמה טמאה ממעטינן ג"כ מקרא דכתיב מכל בהמה הטהורה ולא ממעטינן משום ממשקה ישראל מיהו אפשר דבקרבנות עכו"ם אזלינן בתר דידהו ולא בתר ישראל וכיון דלדידהו שרי קרבנן כשר מיהו בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש ודאי אזלינן בתר ישראל ולא בתר דידהו וכל שאסור לישראל פסול אפילו בקרבן עכו"ם ועוד נראה דאפילו לחומרא לא אזלינן בתר דידהו דאם מותר לישראל ולדידהו אסור כשר לקרבן דהא לר"ל דס"ל בחולין דאין מזמנין עכו"ם על בני מעים ומ"מ בעולת עכו"ם מקטירין אף הבני מעים ולא מצינו חילוק בהקטרה בין עולת ישראל לעולת עכו"ם:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה