אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן לג - קרבנות פסולים › ב

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן לג - קרבנות פסולים · ב

א

בענין פסול דיחוי גרסינן בזבחים (ל"ד ע"ב) מנין לחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה שכולן נשפכין ליסוד ת"ל כו' יכול נתן ד' מתנות מכוס אחד יהו כולן נשפכין ליסוד ת"ל כו' ראב"ש אומר מנין לחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן ד' מתנות מכוס אחד שכולן נשפכין ליסוד ת"ל כו' ואמרינן שם דפלוגתייהו אי כוס עושה חברו דחוי או שירים ובתמורה (כ"ב ע"ב) איבעי לן אבודה בכוס מהו והיינו שקיבל דמו בב' כוסות ואבד אחד מהם ואליבא דמ"ד כוס עושה חברו דחוי לא תבעי לך כו' וכתב רש"י ז"ל ואבד האחד בשעת זריקת חברו כו' לא תבעי לך דודאי פסולה החטאת דהתם דכולהו לקמן הוא דהוי הזבח כשר אע"ג דהג' כוסות נשפכין לאמה דהא איתכשר בד' מתנות אבל הכא דאבד האחד כיון דאילו הוה קמן הוי דחוי לישפך לאמה השתא כי אבד הוי להו תרתי לריעותא כחטאת שעברה שנתה ואבדה והזבח גופא פסול עכ"ל והשמ"ק שם תמה על רש"י ז"ל אמאי יפסל הזבח ע"ש אך ביותר יש לתמוה איך אפשר שיפסל כאן הזבח דהא למ"ד כוס עושה חברו דחוי אימתי הוי הדיחוי כשנתן כל הד' מתנות מכוס אחד דהא בנותן משניהם לכ"ע לא הוי דחוי א"כ אימתי חל הדיחוי לאחר שנתן כל הד' מתנות מכוס אחד ואז אי אפשר שיפסל הזבח דכבר הוכשר הזבח במתנה הראשונה דרק מתנה הראשונה מעכבת ולאחר שהוכשר איך אפשר לחזור ולהפסל ואפשר היה לומר דאע"ג דבעלמא הדיחוי הוא רק לאחר זריקה שנתן מזה ולא נתן מזה אבל כאן שאבד הכוס השני כיון דאינו ראוי לתת ממנו הוי הדיחוי תכף וקודם הזריקה כבר הוא אבוד ודחוי ונפסל הזבח אך א"כ לפ"ז אפילו אם ימצא הכוס קודם זריקה ג"כ פסול הזבח כי כבר חל הדיחוי קודם זריקה אבל רש"י ז"ל לא כתב כן וכתב דמיירי שהיה אבוד האחד בשעת זריקת חברו וכתב הטעם דפסול משום דאילו הוי קמן הוי דיחוי לישפך לאמה כו' השתא כי אבד הוי תרתי לריעותא א"כ אין הדיחוי מחמת שאבד רק משום שלא נתן ונראה הטעם דבעינן דוקא שהיה אבוד בשעת זריקת חברו אבל נמצא קודם הזריקה אינו דחוי משום דכ"ז שלא עשה זריקה אינו דחוי דאפשר שימצא הכוס דהא קרבן שנאבד ונמצא קודם שנתכפר בקרבן אחר לכ"ע כשר ואפילו למ"ד בע"ח נדחין דאבוד אין זה דיחוי וא"כ ה"נ הכוס שנאבד כ"ז שלא זרק מהשני לא נדחה והדיחוי הוא רק כשזרק מהשני וא"כ כ"ז שלא גמר כל הד' מתנות לא נדחה הראשון דאם ימצא אז יוכל לתת ממנו ולאחר שגמר כל הד' מתנות ל"ש שיפסל אז הזבח כיון שכבר הוכשר במתנה ראשונה וצ"ע טובא:

אך גם לפי' השמ"ק שם בשם הר"י דהאיבעיא היא אם האי כוס שנמצא לאחר שנתן המתנות מחברו אם נשפך ליסוד או לאמה ג"כ יש לעיין תי"ל דהדם נפסל בהיסח הדעת כשנאבד ונראה דזהו טעמו של רש"י ז"ל שפי' דהאיבעיא היא לענין פסול הזבח ולא לענין אם לשפוך אותו הכוס ליסוד אך הר"י לשיטתיה אזיל שכתבו התוס' חגיגה (כ"א ע"א) בשם הר"י דאין היסח הדעת פוסל רק שהיה בידו והסיח דעתו אבל באבד ליכא פסול דהיסח הדעת והביאו שם ראיה לזה מההיא דשקלים דבשר הנמצא בעזרה דאיברים עולות חתיכות חטאות ומשמע דעולה תיקרב וחטאת תאכל ולא מיפסלא בהיסח הדעת ע"ש אך במתני' דשקלים שם תני בהדיא דלא כהתוס' דזה וזה תעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ובירושלמי שם איכא פלוגתא דאמוראי בטעם דלא קרבי ור' יהושעיה קאמר התם דהטעם משום היסח הדעת ודייק מזה דהיסח הדעת טעון עיבוד צורה ור"י פליג עלה התם ואמר דהטעם דלא קרבי האיברים הנמצאים הוא משום חשש נותר ומש"ה טעון עיבוד צורה אבל משום היסח הדעת אין נפסלין ע"ש והיינו דסברת הר"י ז"ל הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי:

ובחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן ד' מתנות מכוס אחד דפליגו אי כוס עושה חברו דיחוי או שירים ואמרינן ביומא ובתמורה דלמ"ד דהוי דחוי הוא משום דאדחיה בידים ובנותן מתנה מכל כוס וכוס אמרינן בזבחים דלכ"ע הוי שירים ולא הוי דחוי ואע"ג דמתנה הראשונה שהיא מעכבת נתן מכוס אחד לא חשיב דחוי כיון שנתן המתנות האחרות מאותן הכוסות ואע"ג דאין המתנות האלו מעכבות מ"מ לא דחה את אלו הכוסות וזה דנתן ד' מתנות מכוס אחד דהאחרים הם דחוין ואע"ג שהיה רוצה לשפוך מהם שירים צ"ל דמ"מ כיון דדחה אותן מעיקר העבודה הו"ל דחוין דאע"ג דאין הג' מתנות מעכבות מ"מ חשיב עיקר עבודה דהא חייבין על הג' מתנות בחוץ משא"כ שפיכת שירים דחשיב שירי מצוה כדאמרינן בזבחים (קי"א) וכל שנדחה מעיקר העבודה הוי דיחוי ויש לחקור בחטאת שקיבל דמה בה' כוסות ונתן ד' מתנות מד' כוסות אם החמישי חשיב דחוי די"ל דרק בקיבל דמה בד' כוסות כיון שהיה יכול לתת מכולן ולא נתן הו"ל דחוי אבל בקיבל בה' כוסות כיון דאי אפשר לו לתת מכולן אין החמישי דחוי מיהו נראה דאף בכה"ג הוי דחוי דהא בתמורה (כ"ג ע"א) אמרינן גבי מפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה ומשך אחת מהן והקריבה שהשניה מתה ומשום דאדחה בידים כמ"ש רש"י ז"ל שם ואע"ג דאי אפשר לו להתכפר אלא באחת מ"מ כיון דנטל זו ולא זו חשיב אדחיה בידים:

והנה לפ"ז תתיישב קושית התוס' יומא (מ"ו ע"ב) בההיא דנתפזר הימנה כקב גחלים היה מכבדן לאמה והקשו הא גחלים קדושים הם והוי מפסיד קדשים ע"ש ולפ"ז בחותה במחתה של ד' קבים ואח"כ צריך לערות לתוך ג' קבין שצריך להקטיר ג' קבין והיה יכול לערות איזה גחלים שירצה וא"כ כיון שהיו לפניו ד' קבין גחלים ואלו גחלים עירה לתוך של זהב שצריך להקטיר מהן ואותו הקב שנתפזר לא עירה הו"ל דחוי דאדחיה בידים ואע"ג שאי אפשר לו לערות ולהקטיר כל הד' קבין מ"מ כיון דאלו עירה ואלו לא עירה הו"ל דחוי ולאמה אזלי כשאר דחוין וכמו בקיבל בד' כוסות ונתן מכוס אחד דלמ"ד דהוי דחוי אזלי לאמה כדאמרינן בזבחים שם ואפילו למ"ד כוס עושה חברו שירים ולא דיחוי התם משום דאפשר להם להיות שירים אכתי לא דחי להו אבל הכא דאותו הקב הרביעי שנתפזר לא חזי כלל הוי דיחוי וכמו במפריש חטאתו ואבדה כו' ונתכפר באחת דחשיב דיחוי להשניה וכדאמרינן בתמורה:

אמרינן בזבחים שם דאפילו למ"ד דאין כוס עושה חברו דחוי כ"א שירים מ"מ שירים שבצואר בהמה לכ"ע לא הוי שירים ונשפכין לאמה ויש לחקור אם זהו ג"כ משום דיחוי דאף למ"ד דכוס אין עושה חברו דחוי הוא רק בקיבל ולא נתן ממנו אבל אם לא קיבל אותו הדם כלל הוי לכ"ע דחוי דאדחיה לגמרי מיהו י"ל עוד טעם אמאי הדם שבצואר בהמה אין נשפכין ליסוד דשירים אין נעשים רק דם שהיה ראוי לזריקה בשעת זריקת הדם אבל הכא כיון דהדם היה מחוסר קבלה בשעת זריקה אין להם דין שירים להשפך ליסוד ועוד אפשר לומר טעם משום דאין קבלה לאחר זריקה וכיון דבשעת זריקה היה הדם בצואר לא מהני אח"כ קבלה וא"כ מחוסר קבלה לגמרי ואע"ג דלשפיכת שירים לא בעינן כלי כדאמרינן בפ' ב"ש זה דוקא לשפיכה עצמה א"צ כלי אבל כל שלא נתקבל הדם בכלי אין הדם ראוי למזבח כלל והנה לפי טעם הראשון דדם שבצואר בהמה כיון דלא קיבל כלל הו"ל דחוי דאדחיה בידים אתי שפיר מ"ש התוס' פסחים (ס"ה ע"א) ד"ה שמא גבי כוס אחד היה ממלא מדם התערובות וזורקו ומקשינן דשמא לא נתקבל בכלי וכתבו התוס' אע"ג דיש בהדם אף דם שנתקבל בכלי מ"מ אסור ליתן על המזבח משום אותו הדם שלא נתקבל בכלי המעורב בהן משום דאסור להעלות דם פסול על המזבח אבל דם התמצית לא איכפת לן דאינו אלא כמים וליכא איסור להעלותו ע"ש ולכאורה קשה איזה פסול יש בדם שלא נתקבל בכלי שיהא אסור להעלותו ולפ"ז כיון דאותו הדם הוי דחוי הוי דם פסול:

אמרינן במעילה (ז') חישב לנשפכין מהו וכתבו התוס' שם ז"ל אלא נראה לר"י דקבעי במחשב בשעת הולכה ע"מ לזרוק הדם שנשפך מן הכלי למחר דתנן כו' נשפך מן הכלי ואספו כשר מי אמרינן הא חזי דאם ירצה יאספנו ויזרקנו או דלמא הואיל ואין מצוה לאספו הו"ל הולך לאיבוד עכ"ל והנה יש לעיין אמאי לא יהיה מצוה לאוספו אע"ג דיש דם בכוס ויכול לעשות זריקה ממנו מ"מ הא בעינן שפיכת כל השירים ליסוד א"כ אותו הדם שנשפך מן הכלי על הרצפה דדם כשר הוא אמאי א"צ לאוספן ולשופכן ליסוד ולפמ"ש דרק דם שהיה ראוי לזריקה בשעת זריקה נעשה דין שירים לשופכן ליסוד י"ל דה"נ דאפילו למ"ד כוס עושה חברו שירים הוא דוקא אם הדם האחר היה בשעת זריקה בכוס והיה ראוי לעשות ממנו זריקה אבל נשפך מן הכלי על הרצפה אף דאינו נפסל מ"מ כיון דבעינן זריקה מכלי א"כ בשעת הזריקה אותו הדם לא היה ראוי לזריקה דמחוסר אסיפה בכלי אינו נעשה שירים ואע"ג דלשפיכת שירים א"צ כלי כדאמרינן בפ' ב"ש (ל"ח ע"ב) מ"מ בעינן שיהא ראוי לזריקה בשעת זריקה [ואם יאסוף הדם מן הרצפה קודם זריקה בכוס אחר והזריקה יעשה מכוס הראשון נראה דהכא לכ"ע אותו הדם שנאסף נשפך ליסוד ואפילו למ"ד כוס עושה חברו דחוי דנראה דזה דוקא בקיבל לכתחילה בב' כוסות ונתן מאחד ולא מהשני אבל בקיבל בכוס אחד ואח"כ חלקו לב' כוסות ונתן מאחד מהם אין השני דחוי כיון דקיבלן בכוס אחד חשיבי כאחד והוי כעושה זריקה מכוס אחד דאין השירים חשיב דחוי ואף שהיה יכול לעשות זריקה מאיזה מקצת דם שבכוס שרוצה אין שאר הדם שבכוס נעשה דחוי אף שהיה יכול לזורקו ולא זרקו ומשום דמצותו בכך שיעשה ממקצת זריקה והשאר יהיו לשירים ולא אמרו זה דהוי דחוי רק בב' כוסות אבל בקיבל בכוס אחד אף שחזר וחלקו לב' כוסות חשיב כוס אחד ולכ"ע הוי שירים כן נראה לפענ"ד] [יש לעיין למ"ד בזבחים (ל"ד) דזה דנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר הא מני חנן המצרי דלי"ל דחוין אבל לרבנן פסול דנדחה כשיצא מן הכלי משום דמחוסר אסיפה איך משכחת לה דם חטאת שניתז על הבגד דטעון כיבוס דכיון דיצא הדם מן הכלי מיד נפסל דנדחה דצריך אסיפה א"כ כשהגיע לבגד כבר היה הדם פסול ותקשה למ"ד נראה ואח"כ נפסל אינו טעון כיבוס וצ"ל דלא משכחת לה אלא במדביק הבגד בהכלי וכמו דמתרצינן בזבחים (צ"ב ע"ב) בחטאת העוף במדביק כלי בצוארה]:

אמרינן בזבחים (נ"ט ע"א) א"ר מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין כו' ור"י אמר אחד זה ואחד זה פסולים כו' מיתיבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין ומקשינן נבנה דחויין מעיקרא נינהו כו' וכתבו בתוס' שם ותימה הא ר"י ס"ל דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי גבי בהמה של ב' שותפין ובהמפריש נקבה לפסחו ותי' דהתם אין בידו לתקן אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע לו הכא לכ"ע לא הוי דחוי מידי דהויא מחוסר זמן בגופו ובבעלים כגון יולדת זב ומצורע שהפרישו קרבנם קודם זמנם ה"נ מפריש קרבנו לכשיבנה ביהמ"ק והוי כמחוסר זמן ע"ש ונראה מזה דאף מחוסר זמן דלא הוי הוא דחוי רק בדחוי מעיקרא דהא פרכינן הכא עד שלא נבנה דיחוי מעיקרא הוא וכן מוכח ג"כ מדברי הש"ס יומא (ס"ד ע"א) דמחוסר זמן בכלל דיחוי הוא ע"ש ויש לעיין א"כ איך אמרינן בפ"ק דשבועות בשעירי הרגלים שנאבדו ונמצאו יקרבו ברגל אחר או יקרבו בר"ח הא הוי נראו ונדחו דכשהיה הרגל היו נראו להקרבה וכשעבר הרגל אין ראוין להקרבה עד שיבא רגל הבא והוי דיחוי של מחוסר זמן מיהו י"ל דר"ש לטעמיה דס"ל בכריתות (כ"ח) וביומא דבע"ח אין נדחים דס"ל דאם מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה אך קשה דביומא (ס"ה) פרכינן לר"י גבי בני העיר ששלחו שקליהם ואבדו והפרישו אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו דעולות להם לשנה הבאה דס"ל חובות של שנה זו עולות לשנה אחרת ומקשינן עליה מההיא דפר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו דס"ל לר"י כולן ימותו ואמאי לא יקרבו לשנה הבאה ע"ש והא ר"י ס"ל דבע"ח נדחים דס"ל ביומא דנשפך הדם ימות המשתלח א"כ איך אפשר להקריבן לשנה הבאה כיון שנראו ונדחו משום מחוסר זמן ואפשר לפמ"ש תוס' שבועות (י' ע"א) דקרבן שנאבד בטל הפרשתו היינו קביעותו להחטא שהופרש ע"ש א"כ כשנאבדו בטלה קביעותן ליוה"כ זה וכשנמצאו דנקבעו ליוה"כ הבא הו"ל עתה דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי במחוסר זמן מיהו דוחק לומר זה דבהקביעות החדשה יהא חשיב דיחוי מעיקרא דהא בזבחים (י"ב) מקשינן לבן בתירא פסח כשר היכא משכחת לה אי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא דאתמול היה ראוי לשלמים ונדחה אינו חוזר ונראה לפסח ע"ש א"כ כ"ש היכא דנראה ליוה"כ זה ונדחה דאינו חוזר ונראה ליוה"כ אחר וחשיב נראה ונדחה ולא דחוי מעיקרא וצ"ע:

ובעיקר מ"ש התוס' דזב וזבה יולדת ומצורע שהפרישו קרבנותיהם מחוסר זמן בבעלים לא הוי דחוי משום דדיחוי מעיקרא ומחוסר זמן הוי כמו בידו לתקן פגימת המזבח ובזה לכ"ע דיחוי מעיקרא לא הוי דחוי יש לעיין במצורע אמאי הוי רק מחוסר זמן הא מחוסר רפואה ואין רפואתו בידו ונראה מזה דס"ל להתוס' דזה דמצורע שהפריש קרבנותיו מחוסר זמן בבעלים דמהני הוא דוקא לאחר שנתרפא ורק לא הגיע עדיין זמן הבאת קרבנותיו אבל קודם שנתרפא לא וכן נראה מרש"י ז"ל שכתב בר"פ פרת חטאת בזב וזבה שהפרישו קרבנותיהן מחוסר זמן בבעלים דהיינו בתוך ימי ספרן ע"ש והיינו בתוך ימי ספירת טהרתן ונראה מזה דכ"ז ששופעין לא מהני הפרשה ואפשר לומר הטעם כיון דמחוסרין רפואה אין זה בכלל חסרון זמן והוי דחוי אך לפ"ז למ"ד בע"ח אין נדחין או דיחוי מעיקרא לאו שמיה דחוי מהני הפרשה אף קודם אך הרמב"ם ז"ל ג"כ כתב בפי"ח מעה"ק דמיירי בתוך ימי ספרן ואע"ג דפסק דבע"ח אין נדחין ודיחוי מעיקרא לאו שמיה דחוי וי"ל דהכא אף מטעם אחר לא מהני הפרשה דהוי כמו מי שאינו מחויב חטאת שהפריש דאין הפרשתו כלום ואע"ג דבתוך ימי ספרן ג"כ עדיין אינן מחויבין בקרבן ומ"מ מהני הפרשתן ל"ד למי שאינו מחויב חטאת דהתם לא אתי לכלל חיוב כלל אבל הכא כיון דאתא לכלל חיוב מהני הפרשתו אף שעדיין אינו מחויב אבל זה שייך רק בימי ספרן אבל כ"ז ששופעין וכן במצורע קודם שנתרפא דמי יאמר שיתרפאו מקרי לא אתי לכלל חיוב ומש"ה לא מהני הפרשתן וביולדת שהפרישה קרבנה קודם לידתה אעפ"י שמעוברת ואתי לכלל חיוב נראה דהתם לא מהני מטעם אחר דהוי כמו הפרשה קודם החטא דלא מהני וכדאמרינן בשבת (ע"ב) באשם שפחה חרופה אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת א"ל מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא ע"ש ולאו דוקא בקרבן הבא על חטא אלא כל קרבן הבא על איזה מעשה לא מהני הפרשה קודם המעשה וביולדת הקרבן הוא על הלידה ולא מהני הפרשה קודם אבל בזב וזבה ומצורע קודם שיתרפאו התם הקרבן על זיבתם וצרעתם וכיון שכבר הוא זב ומצורע אין החסרון משום הפרשה קודם המעשה וצ"ל שם רק משום דמי יאמר שיתרפאו ואין עומדים לקרבן:

הקשו התוס' בסוכה (ל"ג ע"א) ד"ה נקטם כיון דקי"ל דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ קדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח אמאי אמרינן הואיל ונדחו ידחו הא בידו לתקן המזבח וכן הקשו מההיא דהפריש קרבן ואח"כ המיר דתו דאמרינן הואיל ונדחה ידחה ואע"ג דבידו לחזור וכתבו דצריך לחלק בדברים ע"ש והנה בזבחים (י"ב ע"ב) כתבו דחידושא דר"י בבהמה של ב' שותפין כו' דדיחוי מעיקרא שמיה דיחוי אע"ג דפליגי תנאי בזה הוא דאע"ג דבידו לתקן וליקח חציה השני ומ"מ הוי דחוי ומיהו אין בידו כ"כ כמו נפגם המזבח דהתם בדיחוי מעיקרא כשר לכ"ע משום דבידו לתקן ולכך נמי נקט ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר דידחה הואיל דנראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר הואיל ובידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח וגם דחוי מעיקרא דכשר ע"ש והיינו דיש מדרגות בבידו לתקן דיש בידו כזה דאף היכא דנראה ונדחה לא חשיב דיחוי כמו בנשפך הדם מן הכלי על הרצפה וכן בנתן לבונה ע"ג המנחה דאמרינן דלא הוי דחוי משום דבידו ללקט ויש בידו כזה דרק בדיחוי מעיקרא לא הוי דחוי וכמו פגימת המזבח והמיר דתו ויש בידו כזה דאף לדיחוי מעיקרא לא מהני כגון בבהמה של ב' שותפין דלא מהני מה שבידו ליקח חציה השניה ונראה כללו של דבר דלזה שיקרא בידו גמור לענין דיחוי בעינן לא רק שיהא בידו לתקן כ"א שיהא גם עומד לזה שהרי כתבו התוס' זבחים (ל"ד ע"ב) גבי נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דבידו לא סגי ובעינן נמי שיהא מצוה לאוספו ע"ש והטעם משום דבעינן שיהא ג"כ עומד לתקן הפסול ומש"ה בעינן שיהא מצוה לאוספו וכמו לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי דבעינן דוקא שיהא מצוה לזרוק כמ"ש תוס' ב"ק (ע"ו ע"ב) (ועיין מנחות (ק"א ע"ב)] דבלאו מצוה אינו עומד לזה ובהמיר דת נהי דבידו לחזור וגם מצוה מ"מ כיון דמומר הוא ואינו עומד לחזור לא מהני מה שהוא מצוה א"כ אין זה בידו גמור ולא מהני רק לדיחוי מעיקרא ובקדשים ששחטן ואח"כ נפגם המזבח אע"ג דהוי בידו וגם מצוה נראה דהתם הטעם דזה דאמרינן כל שבידו לא הוי דחוי היינו דבעינן שיהא בידו של הכהן העובד כמו נשפך הדם ואספו וזרקו דביד הכהן הזורק היה לאספו אין זה דיחוי מזריקה וכן בנתן לבונה ע"ג מנחת חוטא דאמרינן דלא הוי דחוי משום דבידו ללקט התם הוא ביד הכהן העובד ללקט אבל בפגימת המזבח דתיקון המזבח תלוי בגזברין ששייך לבדק הבית ומסור לגזברין אע"ג דמצוה לתקנו מ"מ לא חשיב בידו של מי שצריך להקריב הקרבן אבל בדיחוי מעיקרא סגי אף במה שביד אחרים לתקן ובבהמה של ב' שותפין כו' דמה שבידו ליקח חציה השני לא מהני אף לדיחוי מעיקרא כמ"ש התוס' בזבחים התם הוי תרתי דאינו ביד המקדיש ליקח רק תלוי בדעת אחרים דהיינו ביד השני למוכרו לו וגם ליכא מצוה על השני למוכרו וכה"ג לא מהני כלל אף לדיחוי מעיקרא ובההיא דיומא דמת המשתלח ישפך הדם משום דיחוי ואע"ג דבידו להביא שעירים אחרים ולהגריל עליהם ואע"ג דיש שעירים בלשכה התם נמי משום דלהביא שעירים אחרים של ציבור תלוי בגזבר ואינו ביד כ"ג שצריך להזות דם השעיר וזהו שכתב רש"י ז"ל בזבחים (ל"ד ע"ב) דבמת המשתלח לא חשיב בידו דמי יאמר דיהבי ליה אחרינא ע"ש ואע"ג דיש שעירים בלשכה ע"כ כיון דתלוי בגזברים חשיב אינו בידו והתם הוי נראה ונדחה ובזה בעינן דוקא שיהא ביד הכהן המקריב ולא מהני מה שביד אחרים וכמ"ש:

הקשה השמ"ק מנחות (ה') על הא דאמרינן דאין המחשבה מועלת אלא במקום הראוי לעבודה לאפוקי אם נפגם המזבח נהי דאין המחשבה מועלת שם לפסול תי"ל דפסול משום פגימת המזבח א"כ מאי נפקותא מזה דאין מחשבה מועלת ע"ש ונראה דמשכחת לה שפיר בחטאות הפנימיות ששחטן כשהמזבח שלם ואח"כ נפגם דמשום שחיטה אינו נפסל שהיה המזבח שלם וזה דנפסל אם נפגם המזבח לאחר שחיטה הוא רק מטעם דיחוי כמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין כאן מזבח לזרוק עליו את הדם א"כ זה שייך רק באותן קרבנות דדמן על מזבח החיצון אבל בחטאות הפנימיות הם ראויין להזאה א"כ כשחשב עליהם בשעת קבלת הדם אשמועינן שפיר דאין נפסלין משום מחשבה דכיון דאין המקום ראוי לשחיטה חשיב מקום שאינו ראוי לעבודה ולא מהני שם מחשבה וא"צ לאוקמא בהקרבת מנחה כמ"ש השמ"ק שם] מיהו יש קצת להסתפק בזה כיון דאינו ראוי לשפיכת שירים משום פגימת המזבח אפשר דבכה"ג פסול ואף דשירים אין מעכבין אפשר דמ"מ ראוי לשפיכת שירים בעינן:

עוד י"ל דנ"מ לעוף דרק לשחיטה בעינן מזבח משום דכתיב וזבחת עליו אבל במליקה לא אשכחן ואי משום דא"י להזות הדם מ"מ אם התקין המזבח קודם הזאה והיזה עליו אינו נפסל משום דיחוי דהוי דיחוי מעיקרא ולכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מפסה"מ הכ"ב ז"ל מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמן שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום עכ"ל ולפיכך הוצרך לומר ב' טעמים משום דאין מזבח לזרוק עליו את הדם ומשום וזבחת עליו כו' משום דאם נפגם המזבח לאחר שחיטה ל"ש טעם דוזבחת עליו ונפסל משום דאין מזבח לזרוק עליו את הדם ואף שתקנו אח"כ לא מהני דהוי דחוי דלא נראה לזריקה ואם היה המזבח פגום מקודם שחיטה אינו שייך טעם דדחוי דהו"ל דיחוי מעיקרא והתם הפסול משום וזבחת עליו כו' אבל במליקת העוף שהיה המזבח פגום בשעת מליקה וקודם הזאתו חזר ותקנו שפיר דמי כיון דבמליקה ל"ש פסול דוזבחת עליו ומחמת דיחוי אינו נפסל דהוי דיחוי מעיקרא והנה רש"י ז"ל במנחות שם כתב ז"ל ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו עכ"ל והיינו דמפרש כתירוץ של השמ"ק דמיירי במנחה דאינה נפסלת בפגימת המזבח ואשמועינן דלא פסלה בה מחשבה אך בזה פליג רש"י ז"ל על השמ"ק שכתב שם דיכול להקטיר המנחה אפילו כשהמזבח פגום כמו בקטורת שמקטיר על מקום המזבח אך רש"י ז"ל חולק ע"ז שהרי כתב דאם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו אבל כשהמזבח פגום א"י להקטיר וא"כ קשה הא הו"ל דחוי כיון שאינו ראוי להקטרה משום פגימת המזבח וא"כ כשתקנו באותו היום איך כשר להקטירו וע"כ כמ"ש משום דהו"ל דיחוי מעיקרא כיון שהיה פגום אף בשעת קמיצה [ומה שתי' בשמ"ק שם בתי' קמא דמיירי בזבח ואף דנפסל משום פגימת המזבח אשמועינן דאין מחשבה מועלת במקום דאינו ראוי לעבודה דאין חייבין עליו כרת משום פיגול יש לעיין דתי"ל דלמקבעינהו בפיגול צריך עד שיקרבו כל מתיריו היינו שיעשה זריקה וכשנפגם המזבח אי אפשר בזריקה ואי כשקודם זריקה חזר ותקנו מ"מ כיון שנפסל משום פגימת המזבח בשעת שחיטה לא קרב המתיר כמצותו]:

**(עי' הערת הגרא"ז מלצר זצ"ל בסוף הספר)** כתבו התוס' זבחים (י"ב ע"א) דמשכחת לה דיחוי מעיקרא בלא קדושת דמים כגון שקבל הדם בכלי מלא מים דראשון ראשון דחוי וחזר ונהפך למראה דם ע"ש ונראה מזה דכל פסול של קודם קבלה מקרי דיחוי מעיקרא ואע"ג כשהדם בהצואר עדיין לא אדחי מ"מ כיון שקבל בכלי מלא מים ונדחה משעת קבלה חשיב דיחוי מעיקרא משום דהדם לא היה ראוי מעולם להזאה דמחוסר קבלה מש"ה חשיב דיחוי מעיקרא ויש לעיין מהא דאמרינן במנחות (נ"ט) בנתן לבונה ע"ג מנחת חוטא וליקטה קודם קמיצה דכשר ומקשינן ולהוי דחוי ואע"ג דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ומוכח דקודם קמיצה לא חשיב דיחוי מעיקרא ואע"ג דקמיצה במנחה היא כמו שחיטה בזבח ומ"ש בזבח דקודם קבלה חשיב דחוי מעיקרא ואפשר לומר דלעולם שייך דיחוי אף קודם כמו במנחה דאף קודם קמיצה וקידוש כלי שייך דיחוי ולא הוי דיחוי מעיקרא כיון שמתחילה היתה ראויה המנחה לקמיצה ולקדש הקומץ אח"כ ולהקטירו ושוב נדחה אין זה דיחוי מעיקרא מיהו הכא כיון דבע"ח אין נדחים ומפרכסת ה"ה כחיה א"כ כשהיה הדם בצואר בהמה לא היה שייך אז דיחוי דמפרכסת כחיה ורק כשיצא הדם מן הצואר אז שייך בו דיחוי ואז יצא הדם לכלי מלא מים ונדחה תכף דהא מיירי שנתן הורידין לאויר כלי כדינו ומש"ה חשיב דיחוי מעיקרא דקודם לא היה שייך בו דיחוי אך לפ"ז צ"ל דהתוס' קאמר לה אליבא דמ"ד דבע"ח אין נדחין ודוחק לומר זה שם בדברי התוס' ע"ש:

הקשו בתוס' יומא (ס"ד ע"א) ד"ה התם דכל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליו לילה אחת יהא דחוי דהא נראה ונדחה ותי' שם בחד תי' משום דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות ע"ש ויש לעיין אמאי אמרינן דבשביל פגימת המזבח הוי דחוי ואע"ג דאינו ראוי להקריב שום קרבן והנה לפמ"ש תוס' זבחים (נ"ט ע"ב) דרק זבחים אי אפשר להקריב בשעת פגימת המזבח אבל מנחות אפשר להקריב [ולא כמ"ש רש"י ז"ל מנחות (ה' ע"ב) דאף בקומץ רק לאחר שיתקן המזבח יקטירנו] אפשר לומר דזהו החילוק דבפגימת המזבח רק זבחים אי אפשר להקריב אבל מנחות יכול להקריב משא"כ בלילה דאינו ראוי אף למנחות מיהו קשה הא לילה ג"כ כשר למנחת נסכים כדאמרינן בתמורה (י"ד) א"כ עדיין ראוי לשום קרבן:

עוד רצו בתוס' שם לתרץ דמש"ה לילה לא הוי דחוי משום דלילה אינו מחוסר זמן ע"ש יש לעיין הא קודם הלילה כל דליכא שהות ביום למזרקיה כבר נדחו כדאמרינן בב"ק (ע"ו) ובמנחות (ק"א) דאם שחטו סמוך לשקעה"ח דליכא שהות ביום למזרקיה לא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ מההיא שעתא כבר נדחו ואז הוי עדיין יום מיהו לפמ"ש לעיל דכל שהדיחוי אינו מחמת פסול רק דאי אפשר להקריבו הוי כאבוד דלא חשיב דיחוי [חוץ מהיכא דאדחיה בידים] י"ל דה"נ בדליכא שהות ביום למזרקיה דלא חשיב עדיין דחוי מיהו אי אמרינן כמ"ש התוס' דזה דדם נפסל בשקעה"ח היינו בתחילת שקיעה א"כ ודאי ליכא למימר הכא לילה אינו מחוסר זמן דתחילת שקיעה עדיין יום הוא:

והנה כל קרבנות של נדבה שעבר עליהם שבת או יו"ט יש להקשות אמאי לא הוי דחוי כמו שהקשו התוס' בקרבנות שעבר עליהם הלילה והכא ל"ש תי' התוס' משום דלילה אינו מחוסר זמן וגם הטעם משום דלילה אינו ראוי לכל קרבנות דהא שבת וי"ט ראויין לקרבנות חובה ונראה דדיחוי הוי רק היכא דאי אפשר להקריבן משום דין קדשים שאירע בו איזה פסול הקרבה או לילה דאינו ראוי להקרבה מדין קדשים אבל שבת וי"ט שאינו ראוי להקריב משום איסור שבת ויו"ט הוי כמו אבוד שאי אפשר להקריבו ואינו דחוי וכשר להקריבו כשימצא:

ובשלמים דאמרינן דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים יש להקשות דא"כ כל השלמים לאחר שננעלו דלתות ההיכל יודחו ותי' התוס' בלילה דלא הוי דחוי משום דאינו ראוי להקרבת שום קרבן ל"ש הכא ואפילו לשטת התוס' דלכל קרבנות בעינן פתיחת דלתות ההיכל ולאו דוקא לשלמים מ"מ כיון דכשר למנחות הוי דיחוי כמו בפגימת המזבח דאינו ראוי לשום זבח ומ"מ אמרינן דהוי דחוי וכ"ש לרש"י ז"ל דרק לשלמים בעינן פתיחת דלתות ההיכל ואי משום דבידו לפותחן וחשיב טפי בידו מלתקן פגימת המזבח מ"מ אף היכא דבידו איכא פלוגתא דאמוראי גבי נשפך מן הכלי על הרצפה וגבי נתן לבונה ע"ג המנחה אי הוי דחוי ואפשר כיון דנועלין דלתות ההיכל בלילה וכיון דבלילה בלא"ה אינו ראוי להקרבה אין זה דיחוי מהקרבה דבלא"ה אינו ראוי עתה להקרבה וכה"ג אמרינן בתמורה דאבידת לילה לאו שמה אבידה כיון דבלא"ה אינו ראוי להקרבה משום לילה מיהו מפ"ק דתמיד נראה שפתיחת דלתות ההיכל היה לאחר שכבר האיר המזרח א"כ להוי אז דחוי ובירושלמי ברכות אמרינן דתפילת נעילה היינו נעילת שערי עזרה ונראה מזה שההגפת דלתות היתה מבעוד יום וצ"ע:

ובמי החג שהקדישן ואח"כ השיקן דאמרינן בפסחים דלא מהני להו השקה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' א"מ דפסולים משום הואיל ונדחו ידחו ע"ש והנה יש לעיין מה שייך כאן דיחוי כיון דאם נסכן אף בלא השקה נמי כשר דהציץ מרצה על העולין ורק דלכתחילה אינו מנסך א"כ מה שייך דיחוי הא אמרינן בדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה כו' ולא אמרינן דהוי דחוי ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשייך דיחוי במקצת כיון דבלא השיקן אינו מנסך לכתחילה א"כ נדחו מלנסכן לכתחילה ולא מהני להו השקה שיהא רשאי לנסכן לכתחילה דאידחו מלקרבן לכתחילה וצ"ע בזה [עוד יש לעיין שהרי פסק הרמב"ם ז"ל דמשקין בית מטבחיא דכן ממש ואף טומאת עצמן אין להם והיינו הדם והמים וא"כ אמאי פסולים ואפשר דמשקין בית מטבחיא דאמרינן דהיינו הדם והמים הוא רק המים שמדיחין בהם את הקרבים אבל המים שמנסכין אותם על המזבח חשיב כמשקין בית מדבחיא דלכ"ע טומאת עצמן יש להם]:

והנה יש להקשות מההיא דטהרות פ"א מ"ט ככרות של הקדש שבתוך גומותיהן מים מקודשים נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות ובתרומה מטמא שנים ופוסל אחד כו' ובפי' המשנה שם פי' דמיירי בככרות של קדש שיש שם גומות בחיצוני הלחם ובאותן הגומות היו מים מקודשין והככרות נוגעות זו בזו כיון דנטמא הככר הראשון בשרץ נעשה המשקה שבו תחילה דמשקין לעולם תחילה ונעשה הככר השני הנוגע בראשון שני לטומאה והמשקין שבו נעשה תחילה והככר השלישי נעשה שני וכן לעולם ואע"ג דאין הככר השני נוגע במשקין שבככר הראשון מ"מ משום חבת הקודש נחשב כאילו נגע בהמשקין אבל בתרומה דליכא חיבת הקדש מטמא רק שנים ופוסל אחד ע"ש ובזה יש לעיין דהא חיבת הקדש שייך רק לאחר שקידשו בכ"ש ומים שקידשו בכ"ש הוא רק של מקדש ואפילו אי נימא דמיירי במים שקרבין ע"ג המזבח כגון של ניסוך המים וזה חשיב משקה בית מדבחייא ולא משקה בית מטבחייא מ"מ תקשה ממתני' ללוי דס"ל דאף משקה בית מדבחייא אין מטמאין אחרים א"כ הכא איך המים מטמאים הככרות וצ"ל דהאי מתני' דלא כר"י בן יועזר מיהו בפסחים שם מקשינן מברייתות ומוקמינן דלא כר"י בן יועזר ואמאי לא מותבינן נמי ממתני'] יש לחקור במי כיור אי שייך דיחוי כגון שנטמאו והשיקן כיון דאין בהם הקרבה ל"ש בהם דיחוי או כיון דעושין בהם עבודה דקידוש ידים ורגלים חשיב כמו עבודה כדאמרינן בפ"ב דזבחים שייך בהם דיחוי]:

ואי זריקה מועלת לדחוי נראה דודאי מהני דהא זריקה מועלת ליוצא והא יוצא הוי ג"כ דחוי דכל פסול שאינו נראה למזבח אפילו נתבטל אח"כ הפסול נשאר דחוי א"כ בשביל פסול יוצא שיש בו נעשה ג"כ דחוי ומ"מ מהני זריקה ולענין דיחוי ודאי אין לחלק מכח איזה פסול נעשה דחוי כיון דדחוי הוא מה שנדחה מן המזבח מיהו לפמ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל דשייך דיחוי במקצת אפשר היה לומר דבעלמא בדיחוי לא מהני זריקה עליה מיהו הכא דהדיחוי הוא מכח פסול יוצא כיון דזריקה מועלת ליוצא א"כ הדיחוי הוא מתחילה רק מהקרבה אבל לא לענין שלא תועיל זריקה עליה אך אינו נראה כן מדברי הש"ס זבחים (ע"ג ע"ב) גבי תערובות דאמרינן השתא דאמור רבנן לא ליקרב משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אי קרב לא מרצה משום דיחוי ע"ש ואמאי נימא דתחילת הדיחוי היה רק מלכתחילה ולא מדיעבד:

ואי דחוי טעון עיבוד צורה לכאורה נראה דטעון דהא בכל פסול בדם או בבעלים נדחה הבשר ואי חשבינן לדחוי כפסולו בגופו היה לשרוף מיד דהא הכא איכא דיחוי על הבשר גופא מיהו אפשר דתלוי בסיבת הדיחוי דאי סיבת הדיחוי היא בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה אף שהבשר בעצמו נדחה אבל אם סיבת הדיחוי הוא בבשר עצמו אפשר דאינו טעון:

ובפ' התערובת באברי חטאת שנתערבו באברי עולה קתני דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ובאברים שנתערבו באברי בע"מ קתני וחכ"א יצאו לבית השריפה ומשמע מיד וכן הרמב"ם ז"ל פ"ו מפסה"מ הי"ט כתב נתערבו קדשים בקדשים אחר שנשחטו יאכל כחמור שבהם נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה תעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ואח"כ כתב אברי חטאת שנתערבו באברי עולה מניחין הכל עד שיפסדו ותעובד צורתן ע"ש ואח"כ כתב אבר של בעלי מומין שנתערב באברי קדשים אפילו אבר באלף אברים יצאו הכל לבית השריפה ומשמע ג"כ דכאן יוצא לבית השריפה לאלתר ונראה הטעם משום דאברים שנתערבו באבר בע"מ הכל דחוי מחמת התערובת וכדמקשינן בזבחים (ע"ד) לר"א דאמר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים הא הו"ל דחוי היינו מחמת התערובת ומתרצינן דר"א ס"ל כחנן המצרי דלי"ל דחויין ע"ש א"כ כיון דהכל הוי דחוי מחמת התערובת ואפילו הוכרו אח"כ אין חוזרין ונראין כמ"ש רש"י ז"ל (ע"ג ע"ב) א"כ הו"ל פסולו בגופו וישרף מיד ואע"ג דפסול בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה אף דגם הבשר נדחה כיון דמ"מ סיבת הדיחוי הוא בהדם וכמו בפסול דנשפך הדם דגם הבשר נפסל בשביל זה וכדאמרינן בפסחים פ"ב דנשפך הדם הוא בשריפה והוא בכלל כל פסולו בקדש דהלכתא גמירא דבשריפה דאף הבשר נפסל משום זה רק מ"מ כיון דסיבת הפסול הוא בהדם טעון עיבוד צורה ובאברים שנתערבו באברי בע"מ צ"ל דהכא סיבת הפסול בגופו דאמאי אינו קרב זה האבר מפני שהוא ספק בע"מ וכיון דמשום ספק ג"כ הוי דחוי כדאמרינן בגמרא בכל הזבחים שנתערבו דאם עבר והקריבן דפסול משום דיחוי א"כ סיבת הדיחוי הוא בגופו מפני שהוא ספק פסול ובנתערבו קדשים בקדשים שכתב הרמב"ם ז"ל דיאכלו כחמור שבהם ואם נתערבו בפסולי המוקדשין תעובד צורתן הוא משום כיון דמיירי בקדשים הנאכלים ולאכילה ל"ש דיחוי כמ"ש תוס' ב"מ (נ"ג ע"ב) ומש"ה טעון עיבוד צורה וכן באברי חטאת שנתערבו באברי עולה אע"ג דאברי עולה נדחו מפני התערובת מ"מ בשביל אברי חטאת שהם לאכילה ול"ש בהם דיחוי טעון עיבוד צורה וכן בההיא דפסחים (ל"ד) בפסולי חטאת העוף דנפסלו בהיסח הדעת דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ודייקינן שם דהיסח הדעת פסול טומאה ומש"ה טעון עיבוד צורה משום דהוי רק ספק טומאה ואע"ג דמשום ספק נמי הוי דחוי א"כ ישרפו מיד דהתם נמי כיון דחטאת העוף היא שכולה לאכילה ל"ש בה דיחוי:

ובההיא דפ' התערובת בזבחים שנתערבו דאמרינן השתא דאמור רבנן לא ליקרוב אי קריב לא מרצה משום דהוי דחוי וכתב רש"י ז"ל דהכא הוי דחוי כיון דמדאורייתא בשעת קביעותא לא חזי עד דניידי וגזרו רבנן משום קביעותא והו"ל דחוין מן התורה עכ"ל ונראה דק"ל לרש"י ז"ל דאיך אפשר לומר דכל שהוא פסול מדרבנן הו"ל דחוי מדאורייתא דהא אשכחן דמדרבנן אסור להקריבו ואם עבר והקריבו כשר כמו דם שנטמא וזרקו דנפטרו הבעלים מקרבן אחר ולא אמרינן שנדחה הדם מלזרוק וע"כ כתב רש"י ז"ל דהכא כיון דעתה אינו ראוי להקרב מדאורייתא משום קבוע ומש"ה הוי דחוי מיהו בלא האיסור דרבנן לא היה דחוי משום דבידו להסיר הפסול ולניידינהו וכל שבידו לא הוי דחוי מיהו כיון דאיכא איסור דרבנן לכבשינהו ולניידינהו א"כ לא הוי תו בידו א"כ הוי דחוי משום פסול דאורייתא אך אכתי יש לעיין מ"מ כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל אפילו בבע"ח א"כ אכתי הפסול רק מדרבנן ונראה משום דבנתערבו קדשים בקדשים ל"ש ביטול שיעשה בשביל זה קרבן אחר ובנתערבו בפסולים כגון טרפה וכלאים ויוצא דופן כיון דהנך חולין הם אפילו אם יבטל הפסול שלהם מ"מ מחוסרין הקדש א"כ כ"ז שלא הקדישן אינו ראוי שום בהמה מן התערובת להקרבה כיון דקבוע כמחצה על מחצה והוי ג"כ דיחוי מדאורייתא אע"ג דיכול להקדישן מ"מ כיון דרבנן גזרו א"כ לא הוי תו בידו דאיסור דרבנן מועיל שלא יהא חשיב בידו ובנתערבו ברובע ונרבע וכיוצא בהם דמיירי אף בהקדישן ואח"כ נרבעו דאין מחוסרין הקדש התם כיון דנרבעו קודם שנתערבו א"כ נדחו אז מהקרבה מדאורייתא ואע"ג דבטל אח"כ פסולן ע"י שנתערבו ברוב מ"מ כיון דנדחו אידחו נשארו דחויין א"כ כל התערובת נדחה מספק דכל קבוע כמחצה על מחצה והוי הדיחוי ודאי והוי הדיחוי מדאורייתא על כל התערובת והכא אין לומר דאף הדיחוי של הרובע ונרבע יבטל ברוב דאדרבה כיון דכל התערובת נדחה משום זה שנתערב והוי הדיחוי ודאי על כל התערובת אין כאן רוב לבטל הדיחוי של הרובע וכעין זה כתב הש"ך בהל' תערובת דהטעם דלח בלח מין בשאינו מינו צריך ס' מדאורייתא ולא בטל ברוב משום דטעם כעיקר מדאורייתא א"כ אם לא יתבטל האיסור יהיה הכל נאסר לא חשיב היתר לבטל האיסור] וזה דמקשינן בפ' התערובת וליבטלי ברובא ומשנינן דבע"ח לא בטלי על פסולין שנתערבו כשהם חולין בקדשים מקשינן דבחולין ל"ש דחוי וא"כ כיון שבטל הפסול שלהם ברוב הותר כל התערובת ובההיא דאברים שנתערבו באברי בע"מ דס"ל לר"א אם קרב ראשו של אחד יקרבו כל הראשין דתלינן איסורא בהאי דקרב כדאמרינן שם (ע"ד ע"א) יש לעיין למה דוקא אם קרב דהא אם לא קרב אחד מהם אמרינן דיצא לבית השריפה וכיון ששרפו אחד מהם ישתרו השאר ליקרב דתלינן דהאיסור נשרף וכדאמרינן שם בנתערב בחטאות המתות דכולן ימותו ומקשינן דכי מיית חד נימא דאיסורא מיית ואידך לישתרי ואמרינן דרב דאמר כר"א ומוכח דלר"א ה"נ דמשתריין וצ"ע]:

הקשו התוס' במנחות (כ"ב) על הא דאין עולין מבטלין זא"ז דילפינן מעירה דם הפר לתוך דם השעיר דדמו של פר מרובה מדם השעיר וא"כ דם השעיר היה לו להתבטל והקשו דאדרבה כיון דמערה דם הפר לתוך דם השעיר נימא ראשון ראשון בטל והכא לכ"ע אמרינן ראשון ראשון בטל משום דיחוי וכדאמרינן בנפל דם לתוך מים דקמא קמא בטל משום דיחוי ע"ש והנה י"ל דהכא הטעם דלא הוי דחוי משום דבידו לגמור העירוי עד שיהיה דם הפר מרובה וכל היכא דבידו לא הוי דחוי ובההיא דנפל דם לתוך מים דאמרינן דהוי דחוי ואפילו אם יש שם עוד דם דבידו לערב עוד ולהסיר הדיחוי מ"מ הרי כתבו התוס' בזבחים גבי נשפך מן הכלי על הרצפה דלא סגי במה שהוא בידו ובעינן ג"כ שיהא מצוה ובנפל דם לתוך מים ונתבטל לא מצינו שיהא מצוה לערב עוד דם כדי שיהא חוזר וניעור אבל בעירה דם הפר לתוך דם השעיר הרי מצותו בכך לערבן כולן יחד א"כ כיון דבידו לגמור העירוי וגם מצוה אין כאן דיחוי ובירושלמי יומא פ"ה ה"ה מוכח דצריך להערות כל הדם ע"ש יש לחקור בההיא דאין עולין מבטלין זא"ז אם נתערב דם של ב' זבחים במים או בדם של חולין ויש במים כדי לבטל דמו של אחד מהם אי אמרינן סלק וכמו למ"ד מין במינו לא בטל דנתערב מין ומינו ושאינו מינו דאמרינן סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וה"נ יש כח במים לבטל כל דם ודם בפ"ע נהי דאין עולין מבטלין זא"ז מ"מ אינו מועיל זה לזה לעכב הביטול או בעינן שיהא שיעור במים כדי לבטל את שניהם]:

אמרינן במנחות (נ"ד) דכזית חלב וכן נותר ופיגול שהניחן בחמה וצמקו אין חייבין עליהם הניחן בגשמים וחזרו וטפחו חייבין עליהם שאין דחוי באיסורין ע"ש ויש לחקור בכזית מן האימורים שהניחן בחמה וצמקו וחזרו וטפחו אי הוי דחוי למ"ד אין הקטרה פחותה מכזית ואפשר דדיחוי דקרבנות שאני מדיחוי דאיסורים דבקרבנות חשיב דחוי רק אם נולד בהם איזה פסול אבל מה שנתמעט משיעור הקטרתו אין זה דחוי ובקומץ שהניחו בחמה וצמק יש לחקור אם נפסל מטעם זה אי הוי קומץ החסר דפסול אי זה דקומץ החסר פסול אם הוא משום דבעינן דבשעת הקטרה יהיה לו ג"כ שיעור קומץ וכשנחסר פסול משום דנחסר שיעורו וכמו עשרון שחסר כ"ש פסול דבעינן שיעור וה"נ בקומץ בעינן שיעור קומץ מתחילה ועד סוף ולפ"ז אם הניחו בחמה וצמק פסול ואף אם חזר ותפח פסול משום דחוי או זה דהקומץ שנחסר פסול הוא פסול בעלמא וכדאמרינן בלחם הפנים דחסרון כבע"מ א"כ בצמק ל"ש זה שלא נחסר כלום מן הקומץ רק שתופס שיעור פחות ואינו נפסל דאין זה כבע"מ:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' פסה"מ דקדשים חיים שהיו בשעת פגימת המזבח לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בע"ח נדחים ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותם שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי והקשה הלח"מ שם ל"ל לטעם דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי תי"ל מטעם הראשון דבע"ח אין נדחין [ותי' הלח"מ דאמר טעמא דמועיל אף למנחות ע"ש אך זה נגד התוס' בזבחים שם דלמנחות לא פסול פגימת המזבח כלל ויכול להקטיר אף במקום המזבח] ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כתוס' בהרבה מקומות דאף למ"ד בע"ח אין נדחין מ"מ היכא דאדחיה בידים הוי דיחוי וא"כ בהקדיש עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם דלא אדחיה בידים מהני טעם דבע"ח אין נדחין אבל כשהקדיש מתחילה כשלא היה המזבח בנוי דאדחיה בידים לא מהני טעם דבע"ח אין נדחין וצריך לטעם דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי וכן בפ"ד מהל' פסה"מ הכ"ד כתב הרמב"ם ז"ל הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בע"ח נדחין ע"ש וזהו ג"כ כמ"ש דהיכא דמעיקרא יפה סלע ואח"כ יפה שתים אי אפשר לומר הטעם דאין בע"ח נדחים כיון דאדחיה בידים ומש"ה צריך לטעם דדיחוי מעיקרא ורק בהיה יפה שתים בשעת הפרשה והוזל וחזר והוקר שם כתב הרמב"ם ז"ל טעם דבע"ח אין נדחין אמרינן בתמורה דולד בע"מ אינה קריבה משום דמכח קדושה דחויה קאתי ויש לעיין מ"ש הולד מאמה דבאמה אם עבר מומה כשר ולא הוי דחויה ומשום דמפקינן לה מקרא ביומא (ס"ד) דאם עבר מומן ירצו א"כ הולד נהי דאתי מכח בע"מ מ"מ עתה הרי עבר מומו ואמאי הוי דחוי הא בע"מ שעבר מומו אינו נעשה דחוי]:

הנה לפי מה דקי"ל דבע"ח אין נדחין ודיחוי מעיקרא אינו דיחוי יש לעיין על הא דאמרינן קרבנו ולא הגזול וכן בגטין גבי חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת ואמר עולא ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני וכתבו התוס' דאע"ג דהוי יאוש ושינוי רשות ושנוי השם הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ויש לעיין הא מ"מ תיחול עלה קדושת דמים ומ"ש ממקדיש בע"מ למזבח כיון דאינו ראוי למזבח חל עליו קדושת דמים ובקדושת דמים ל"ש מצוה הבאה בעבירה דהא הגנב והגזלן הקדישו הקדש דמעיקרא חולין והשתא הקדש כדאמרינן בב"ק וא"כ לאחר דנחתא להו קדושת דמים ונפקע מן הבעלים ביאוש ושנוי השם אח"כ מצי חייל עליה קדוה"ג למ"ד בע"ח אין נדחין כדאמרינן גבי בהמה של ב' שותפין והקדיש אחד מהם חציה וחזר ולקחה והקדישה דקדושה ואינה קריבה ואמרינן ש"מ בע"ח נדחין ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי ויש דיחוי בדמים הא למ"ד בע"ח אין נדחין ודיחוי מעיקרא אינו דיחוי אע"ג דכשהקדיש חציה חל עליה רק קדושת דמים מ"מ אח"כ כשלקח חציה השניה ואפשר עתה לחול עלה קדוה"ג אמרינן מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדוה"ג ה"נ אח"כ לאחר שנפקע מן הבעלים ע"י קדושת דמים מצי לחול עלה קדוה"ג דהשתא לא הוי מצוה הבאה בעבירה דזה דוקא אם בשעת המצוה נעשית העבירה אבל הכא בשעה שחל עליה קדוה"ג ליכא עבירה כלל שהרי כבר נפקעה מרשות בעלים א"כ יהיה הקרבן כשר וצ"ל דמיירי דאמר הרי זו עולה ולא אמר ה"ז לעולה דבכה"ג לא נחתא ליה קדושת דמים כדאמרינן בתמורה (כ"ז) גבי מקדיש בע"מ דכי אמר לעולה חייל עליה קדושת דמים דדעתיה דאם אינו ראוי לעולה יהיה לדמיו אבל אם עולה לא נחתא ליה קדושת דמים כלל ובזה אפשר ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהל' איסורי מזבח בחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אעפ"י שנתיאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והקשו עליו הרי הרמב"ם ז"ל פסק דיאוש כדי לא קני א"כ מדאורייתא אינה מכפרת ולמה צריך לטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ועוד דהרמב"ם ז"ל בעצמו כתב בפי"ח מעה"ק גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייב עליה כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה ע"ש והוצרך לטעם דהעמידוה ברשותו הא מדאורייתא פטור ומטעם דיאוש כדי לא קני (ועיין בכ"מ ובלח"מ שם] ולפ"ז אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל מיירי בכל גווני בין אמר עולה בין אמר לעולה ומש"ה הוצרך לומר הטעם בנודעה לרבים שאינה מכפרת משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות דמדאורייתא באומר לעולה אע"ג דיאוש כדי לא קני שפיר הוי מכפרת משום יאוש ושנוי השם ובהל' מעה"ק שכתב דזה דחייב עליה בחוץ משום דהעמידוה ברשותו הוצרך לטעם זה דאפילו באומר ה"ז עולה ג"כ חייב עליה בחוץ וזה ע"כ משום דאוקמוה רבנן ברשותיה:

ובעיקר פסול דיחוי נראה שהוא משום משמרת וכמו במי חטאת בחושב על מים שאינן מקודשין לשתיה דר"א פוסל ור"י אומר לכשיטה וכתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ פרה פ"ט מ"ד דהפסול משום שהוציאן מהכנתן לקידוש ע"ש ובמים שאינן מקודשין לא אשכחן שום פסול כ"א משמרת כדדרשינן לה בספרי למשמרת למי נדה דקאי על מים שאינן מקודשין שצריכים להיות משומרים לקידוש ע"ש וכשהוציאן מהכנתן לקידוש נפסלים וזהו דיחוי שנדחו ואין עומדין עוד למה שצריכים להיות ומשמרת הוא שיהא עומד ומזומן לכך ובמי חטאת עצמן אין דיחוי פוסל דאמרינן בתוספתא פ"ח דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו כשרים המחן באור פסול ובחמה כשר ע"ש והוא כמו דאמרינן במנחות (כ"א) בחטאות הפנימיות ומשום דבמי חטאת בעינן טבילה והזאה כמו בחטאות הפנימיות וקרוש אינו ראוי והתם אמרינן דאף בחמה הואיל ואדחי אדחי והכא במי חטאת כשר ומוכח דאין דיחוי פוסל במי חטאת והטעם משום דבמי חטאת ליכא משמרת רק במים שאינן מקודשין וכדדרשינן לה התם בספרי למשמרת למי נדה ולא שכבר הם מי נדה ע"ש ובקדשים איכא דין משמרת כמ"ש רש"י ז"ל בחולין (ב' ע"ב) דמשמרת תרומותי קאי נמי על קדשים ומש"ה פוסל דיחוי וכן בתרומה אשכחן דין דיחוי כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' תרומות גבי שתילי תרומה שנטמאו ואח"כ זרען אע"ג דטהרו מ"מ אסורים באכילה משום דיחוי דנדחו כשהיו טמאים והוא מהירושלמי ספ"ט דתרומות וכן אמרינן שם בירושלמי בזיתים וענבים שנטמאו דסוחטן וטהורים ואם כבר קרא עליהם שם תרומה אסורין הואיל ונדחו ע"ש ובתרומה לא אשכחן רק דין משמרת ונראה מזה דבכל דבר שיש בו דין משמרת איכא פסול דיחוי דבכל קדש וכן במים לקידוש בעינן שיהו עומדין למצותן וכן למ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוא משום משמרת ולמ"ד דהוי רק פסול טומאה ס"ל דכל שעומדין למצותן אף שהסיח דעתו מהם לא נפקא מתורת משמרת:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה