מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כח - עבודת יום הכפורים · ב
אחר עבודת התמיד בא לו אצל פרו וסומך ב' ידיו עליו ומתודה כדאמרינן ביומא (ל"ה ע"ב) והנה יש לעיין סמיכה זו מה טיבה ואין לומר שהיא בכלל הוידוי דוידוי הוא ע"י סמיכה דהא (בזבחים מ') מצרכינן קרא דפר יוה"כ טעון סמיכה דאמרינן שם לפי שלא למדנו לפר יוה"כ לסמיכה ולשירי הדם מנין ת"ל כן יעשה ובת"כ מפקינן מדכתיב וסמך ידו על ראש הפר לרבות פר יוה"כ לסמיכה ואם זהו בכלל הוידוי א"כ ל"ל קרא הא וידוי בהדיא כתיב בפר יוה"כ ומוכח דאפשר לוידוי בלא סמיכה א"כ כיון דזה דפר יוה"כ טעון סמיכה הוא משום דמרבינן מקרא דטעון סמיכה א"כ יהא טעון סמיכה אחת כשאר קרבנות ולמה טעון ב' סמיכות בוידוי ראשון ובוידוי שני דרק בוידוי שני לבד יהא טעון סמיכה שאז הוא קודם השחיטה ועוד כיון דקי"ל תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא א"כ הסמיכה הראשונה אינה סמיכה כלל דאינה תיכף לשחיטה:
ועוד קשה דביומא (נ') שקלינן וטרינן אי פר יוה"כ קרבן יחיד או קרבן ציבור תפשוט דקרבן יחיד הוא מדטעון סמיכה דהא גמרינן מקראי לפר יוה"כ לסמיכה וגמירי דרק ב' סמיכות בציבור דהא מינה ילפינן דזבחי שלמי ציבור אין טעונין סמיכה דגמירי רק ב' סמיכות בציבור וצע"ג:
ונראה לומר דלעולם הסמיכה היא פרט בהוידוי וזה דאצטריך קרא לרבות פר יוה"כ לסמיכה היינו דאית ביה גם דין סמיכה כשאר קרבנות ונ"מ דאי בשביל הסמיכה של הוידוי היה יכול לעשות הב' וידוים והשחיטה לעשות אח"כ אך כיון דאיכא קרא דפר יוה"כ טעון ג"כ סמיכה כשאר קרבנות א"כ תיכף אחר הוידוי השני צריך לשחוט דלדין סמיכה בעינן תיכף לסמיכה שחיטה ואם ישחוט אח"כ יהיה צריך עוד הפעם לסמוך עליו ולפ"ז לסמיכה הראשונה אין דין סמיכה גמורה עליה והטעם דסמיכה הוא צורך הוידוי נראה משום דצריך להתודות על הפר ובלא סמיכה מה שעומד אצלו ומתודה אינו ניכר שהוא וידוי על הפר ואפשר דהסמיכה הראשונה א"צ להיות בכל כחו דאינה סמיכה גמורה רק שיהא הוידוי על הפר ולפ"ז י"ל בשעיר המשתלח למ"ד דוידוי שעיר המשתלח מעכב הסמיכה ג"כ מעכבת ואע"ג דבעלמא סמיכה אינה מעכבת שאני הכא דהסמיכה הוא צורך הוידוי ובלא"ה אין זה וידוי על השעיר וכיון דהוידוי מעכב ה"נ הסמיכה:
בירושלמי יומא (פ"ו ה"ב) איבעי לן נתודה על הפר ושחטו ונשפך הדם ואת אמר צריך להביא פר אחר צריך להתודות עליו פעם שניה או כבר יצא בוידוי של ראשון ע"ש והנה מלשון הירושלמי נראה דמיירי שלא נתן עדיין מן המתנות כלל רק נתודה ושחטו ונשפך הדם ונראה דהאיבעיא היא היינו אם הוידוי חשיב כמו כפרה בפ"ע וכמו בנתן מקצת מתנות ונשפך הדם דמביא דם אחר ומתחיל ממקום שפסק ה"נ כיון שכבר נתודה על הפר וכפרת הוידוי כבר נעשה כשמביא פר אחר מתחיל ממקום שפסק וא"צ עוד הפעם להתודות או אינה חשובה ככפרה בפ"ע וכיון שלא נתן מתנות מזה הפר כלל הוי גם הוידוי כמו שאינו ולפ"ז נראה דאם כבר נתן ממנו בין הבדים ואח"כ נשפך הדם דא"צ להתודות על השני דאין הדין דפר יוה"כ טעון וידוי ומסדר עבודותיו של הפר הוא רק יש מצות וידוי על הפר וכיון שנתודה ונתן ממנו מתנות בפנים כיון שהועילו המתנות ובפר השני צריך להתחיל מן הפרוכת א"כ הפר הראשון הוא פר של יוה"כ וקיים מצות הוידוי מיהו בסמיכה יש לדון כיון דפר יוה"כ צריך סמיכה כשאר קרבנות דמרבינן לפר יוה"כ לסמיכה וסמיכה היא מסדר עבודת הקרבן א"כ הפר השני כיון שהוא ג"כ פר יוה"כ א"כ טעון סמיכה [וכן בפר העלם דבר ש"צ בנתן ממנו על הפרוכת ונשפך הדם דמביא דם אחר ומתחיל ממזבח הזהב השני ג"כ טעון סמיכה בזקנים] והנה בירושלמי יומא (פ"ה ה"ד) אמרינן דיכול לכתחילה לשחוט ג' שעירים לתת מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב אף בלא נשפך הדם וא"כ ה"ה בפרים ובזה יש לחקור על איזה מהם הוא מתודה ונראה דבכה"ג צריך להתודות על כולן דחשיבי כחד גופא דאמרינן שם בירושלמי דמחשבין מזה על זה וכן מזין מזה על אימוריו של זה דכחד גופא חשיבא יש לעיין לפי מה דמסקינן ביומא (נ') דפר יוה"כ קרבן שותפין הוא אמאי אין כל הכהנים סומכין עליו הא בקרבן שותפין מרבינן כל בעלי חוברין לסמיכה]:
אמרינן ביומא דעשר פעמים מזכיר כ"ג את השם בו ביום ג' בוידוי ראשון ג' בוידוי שני ג' בשעיר המשתלח ואחד בגורלות וכתב הת"י שם דהיינו שם המפורש דאי שם של ד' אותיות היה מזכיר כמה פעמים בתפילתו ע"ש ויש לעיין דאף שם המפורש היה מזכיר בנשיאות כפים דהא בנשיאות כפים במקדש היו אומרים השם ככתבו דהיינו שם המפורש כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואף כ"ג הי' נושא כפיו במקדש כדאמרינן בתמיד דכ"ג לא היה מגביה ידיו למעלה מן הציץ וצ"ל דזה דאמרינן דרק עשר פעמים היה מזכיר השם הוא לאחר שמת שמעון הצדיק דנמנעו הכהנים מלברך בשם אך הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ו דתמידין דהכהנים מברכין במקדש בשם המפורש ובפ"ב מהל' יוה"כ כתב די' פעמים מזכיר כ"ג את השם ביוה"כ