מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כה - קרבן ציבור דוחה שבת · ג
הנה ממ"ש רש"י ז"ל מנחות (ע"ב ע"ב) דזה דשחיטה דוחה את השבת הוא משום דאי אפשר לעשותה מע"ש נראה דאין חילוק בין מכשירין להקרבה עצמה וכל דאפשר לעשותה מע"ש בין מכשירין ובין הקרבה עצמה לא דחי ואם אי אפשר לעשות מע"ש שניהם דוחים אך לפ"ז תקשה מה דאמרינן במכילתא ר"פ ויקהל שיכול שיהא בנין ביהמ"ק דוחה שבת מק"ו מה עבודה שבאה מכח מכשירין דוחה את השבת מכשירי עבודה שהעבודה באה מכחן אינו דין שידחו ת"ל ויקהל משה כו' והלא באמת אין חילוק בין עבודה למכשירין דאם אי אפשר לעשותן שניהם דוחין ואם אפשר לעשותה מע"ש שניהם אין דוחין ונראה דהנפקותא בין מכשירין לגוף עבודה הוא לפי מה דאמרינן בירושלמי שבת (פי"ט ה"א) דמקשינן לר"ע דאמר כל מלאכה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת אלא מעתה מזבח שנפל בשבת יהא מותר לבנותו בשבת מדין מכשירי עבודה דהא אי אפשר לבנותו מע"ש ומשנינן מין מזבח אפשר לבנותו מע"ש ע"ש היינו אע"ג דהשתא אי אפשר לבנותו מע"ש כיון שנפל בשבת מ"מ כיון דמזבח בעלמא אפשר לעשותו מע"ש חשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"כ בזה איכא נפקותא בין מכשירין לעבודה עצמה דבעבודה עצמה אע"ג דשם אותה עבודה בעלמא אפשר לעשותו מע"ש כיון דעכ"פ השתא אי אפשר לעשותו מע"ש דוחה את השבת כגון אם כיבה הרוח אש של מערכה בשבת דוחה שבת ולא הוי כמזבח שנפל בשבת אע"ג דמערכה בעלמא אפשר להדליקה מע"ש וכן במנורה דאמרינן במנחות דנר שכבה מדשנה ומדליקה ופי' רש"י ז"ל דהיינו נר שכבה בלילה וה"נ בשבת ואע"ג דהדלקת הנרות בע"ש היא מבעוד יום מ"מ אם כבתה מדליקה ולא הוי כמזבח שנפל בשבת דלא דחי:
בתמורה (י"ד ע"א) מוכיח ר"מ דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה שבת ואינו תלוי בקרבן צבור מפרו של אהרן דקרבן יחיד הוא ודוחה שבת ויש לעיין מאי ראיה דילמא שאני התם כיון דהפר מעכב את השעיר שהוא קרבן צבור א"כ הפר הוא מכשירין של השעיר והוא מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש א"כ דוחה שבת בשביל השעיר מיהו בפסחים (ס"ו ע"א) כתב רש"י ז"ל דזה דההזאה לא דחי שבת אע"ג דאי אפשר לעשותו מע"ש משום דההזאה לאו מגופיה דפסח הוא ולא כתיב ביה מועד עכ"ל והיינו אע"ג דמכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת הוא דוקא מכשירין שהם לההקרבה עצמה אבל לתקן האדם שיהא ראוי להקרבה אע"ג דאי אפשר בלא זה לא דחי ה"נ י"ל בפר אע"ג דמעכב את השעיר מ"מ כיון דאין זה צורך הקרבה עצמה של השעיר רק שיהא השעיר ראוי להקרבה מכשירין כאלו לא דחו שבת מיהו בירושלמי פסחים שם אינו כדברי רש"י ז"ל דמקשינן התם אמאי אין הזאה דוחה שבת הא אי אפשר לעשותה מע"ש ומתרצינן מין הזאה אפשר לעשותה מע"ש היינו כיון דבעלמא אפשר לעשות הזאה מע"ש אף כשחל שלישי ושביעי שלו בשבת חשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"כ הכא בפר ושעיר של יוה"כ דלעולם צריך להקריב הפר ביום שמקריבין השעיר א"כ הוי מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש:
ובעיקר מ"ש רש"י ז"ל דהזאה לא דחי שבת משום דלאו מגופיה דפסח הוא יש לעיין דמ"ש מלהחם חמין לרבוכה דדוחה שבת כדאמרינן בירושלמי ובן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו דאינו מגוף הקרבן ודוחה שבת מדין מכשירין וצ"ל לרש"י ז"ל דכל המכשירין אף שאינן לתיקון גוף הקרבן מ"מ אם הם לצורך הקרבת הקרבן הם מכשירים אבל בהזאה שנטמאו הבעלים אין ההזאה צורך הקרבת הקרבן רק שיהו הבעלים ראוים להבאת הקרבן ומש"ה אין עליה תורת מכשירין ולפ"ז נראה דאם נטמאו הכהנים וצריכים להזות ההזאה היא ג"כ מכשירין שדוחין שבת דלתקן הכהנים שיהיו ראוים לעבודה לא גרע מנפסקה נימא בכנורו דמתקן בשבת דמ"ש תיקון הכלי מתיקון הכהנים דצריך כהנים לעבודה כמו כלים:
והנה בעצים של המערכה לפמ"ש תוס' זבחים (נ"ו ע"א) ד"ה מנין דעצים נפסלים בלינה לאחר שקידשו בכלי והיינו לאחר ששיפן לגזירין דזהו קידוש כלי שלהם כדאמרינן במנחות (ק"א ע"א) ע"כ העצים שמדליק בשבת כגון סידור ב' גזרי עצים שהם מעבודת היום ואין כשרין בלילה וכן לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה אש של מזבח מתגבר דלא היו הכהנים נמנעים מלהביא עצים כל היום] שפוין דוחה שבת דאי עביד להו מאתמול איפסיל להו בלינה ואע"ג דאמרינן בשבת דהשף בין העמודים חייב משום ממחק דהם מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש:
והנה בשיר של הלוים שדוחה שבת כתב רש"י ז"ל בסוכה (נ' ע"ב) משום דשיר עבודה היא וכי היכא דתמיד דוחה שבת שירו נמי דוחה שבת ובעירובין (ק"ב ע"ב) כתב רש"י ז"ל דמש"ה דוחה שבת דק"צ הוי מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידיה עכ"ל ונראה דרש"י ז"ל בעירובין ס"ל ג"כ כמ"ש בסוכה דשיר עבודה הוא מיהו עבודות שהם לאחר עיקר הקרבה קרויין מכשירין וכדאמרינן בירושלמי שהביאו התוס' פסחים (ס"ט ע"א) ד"ה אם דאף הקטרת חלבים חשיב מכשירין שלאחר שחיטה וא"כ ה"נ השיר:
ובתוס' פ' החליל (נ' ע"ב) ד"ה ורבנן הקשו למ"ד התם עיקר שירה בפה ואין השירה בכלי דוחה שבת מההיא דעירוכין די"ב פעמים בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ופסח שני וביו"ט הראשון של פסח וביו"ט של עצרת ושמונת ימי החג ואע"ג דאי אפשר לח' ימי החג בלא שבת אלמא דחי שבת ותירצו דההיא דעירוכין אתיא כריב"י דס"ל עיקר שירה בכלי ע"ש והנה יש לעיין דהא זה דבשחיטת פסח החליל מכה הוא אפילו אם חל להיות בשבת דהא תנן בפסחים (ס"ד) דכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והאי שיר נראה לכ"ע אינו אלא מדרבנן דליכא למימר דזה דפסח טעון שירה הוא משום דפסח ק"צ הוא וטעון שירה כשאר ק"צ דהא פסח שני ודאי קרבן יחיד הוא וג"כ החליל מכה וזה דהחליל מכה באותן י"ב ימים אמרינן בערוכין שם משום שגומרים בהם את ההלל וודאי אין זה אלא מדרבנן וגם בפסח ראשון זה דהחליל מכה ג"כ אינו מדאורייתא דאינו טעון שירה כשאר ק"צ דאין בו נסכים ואין אומרים שירה אלא על היין וכמ"ש תוס' פסחים (ס"ד ע"א) ד"ה קראו וא"כ איך דוחה שבת אפילו לריב"י והנה לפמ"ש תוס' סוכה שם דמש"ה שיר לא דחי שבת אע"ג דלא הוי אלא שבות ואין שבות במקדש משום שהיו שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מנלתים ונבלים גזור בהו טפי ע"ש אפשר דבשחיטת הפסח דלא היו שם אלא חלילים בלבד דרק החליל מכה ולא היו שם שאר כלי שיר כמ"ש רש"י ז"ל בעירוכין שם לא גזרינן וזה דדוחה שבת הוא רק משום דאין שבות במקדש אך לפ"ז אין להקשות ג"כ משאר ימים שהחליל מכה וא"צ לאוקמא כריב"י כמ"ש התוס':
וזה דבשחיטת הפסח השיר אינו שיר של קרבן כמ"ש תוס' פסחים (ס"ד ע"א) ד"ה קראו ומ"מ השיר היה בלוים וכמה שהביאו שם מהתוספתא דישראל שוחטין פסחיהן והלוים קוראים את ההלל נראה משום דמצינו בשיר שאינו על הקרבן שהוא בלוים וכמו בשמחת בית השואבה דאמרינן בסוכה ובמדות שהיו הלוים עומדין על ט"ו מעלות של עזרת נשים ואומרים שירה ונראה הטעם כיון דשירה עבודה היא אף כשאומרים שלא בשעת חובה ג"כ עבודה היא דהא אומרים שיר של נדבה כדאמרינן בעירוכין (י"א ע"ב) דאומרו שלא על הקרבן ואז ג"כ עבודה היא רק דהוי בנדבה דאי לא הוי אז עבודה מה אשמועינן ר"ל התם דאמרו שלא על הקרבן פשיטא מאי איסור יש בדבר וע"כ אשמועינן דשם שירה עליה וא"כ הוא דוקא בלוים ואסור בזרים דאף שוער ששר במיתה ולפ"ז נראה דבשחיטת פסח אע"ג דהשירה היא רק מדרבנן כיון דאומרים אותה הו"ל עבודה מדאורייתא וזה דהחליל של שחיטת פסח דוחה שבת אע"ג דהחוב הוא רק מדרבנן י"ל כיון דהאיסור הוא ג"כ מדרבנן דהוא רק שבות כיון דהשיר עבודה היא אע"ג דהחוב הוא מדרבנן דוחה איסור שבת דרבנן וא"כ הטעם הוא משום דק"צ דוחה שבת ולא מטעם דאין שבות במקדש: