מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כה - קרבן ציבור דוחה שבת · ב
אמרינן (ביומא מ"ו) דשבת הותרה בק"צ ולא דחויה ומ"מ נראה דעבדינן טצדקא שלא להביא לידי איסור שבת כדמוכח מההיא דמנחות (נ' ע"ב) גבי חביתי כ"ג דדוחות את השבת משום דבעינן תאפינה נאה ואי עביד לה מאתמול אינשפה לה ופרכינן ואימא דכביש ליה בירקא ע"ש אלמא דעבדינן טצדקא ולאו דוקא טצדקא שיהא אפשר שלא לעשותו כלל בשבת אלא אפילו טצדקא למעט בהאיסור ג"כ עבדינן כדמוכח מההיא דמנחות (ס"ג ע"ב) בקצירת העומר דבשבת היה נקצר באדם אחד כדי למעט באיסור שבת ואע"ג דסוף סוף אותן הג' סאין היה נקצר בשבת מ"מ לא היו עושין כמו בחול שהיה נקצר בג' בני אדם ובג' מגלות ובג' קופות כדי למעט באיסור שבת והנה מקשים העולם בשחיטת הקרבנות בשבת אמאי אין עושין ע"י שנים דהא שנים שעשאוהו פטורים ואפילו אי נימא בשנים שעשאוהו דג"כ אינו מותר לגמרי מדאוריתא מ"מ עכ"פ אמאי לא עבדינן להקל האיסור אך נראה דזה דעבדינן טצדקא כדמוכח מההיא דחביתין וקצירת העומר ואף למעט האיסור עבדינן הוא רק במכשירין ואף לר"א דס"ל מכשירין דוחין את השבת אף אם אפשר לעשותן מע"ש דכורתין עצים לעשות פחמים כו' מ"מ אמרינן (בעירובין ק"ג) דמודה ר"א דכל מה שאפשר לשנויי משנינן וכהן שעלתה לו יבלת חותכו בשניו כדי למעט באיסור שבת דכל שאפשר לשנויי אין זו מכשירין אבל בגוף ההקרבה אע"ג דאפשר לשנויי כגון לעשותו בשנים לא עבדינן טצדקא כיון דהותרה מיהו אי נימא דבשבת ע"י שנים שעשאוהו לא רק דפטור מקרבן דאף איסור דאורייתא ליכא וכמה שנראה מירושלמי פ"ב דחגיגה שהיו ישראל עושין בשעת הגזירה מלאכה בשבת ע"י שנים שעשאוהו קשה זה דאמרינן דאין חלבי יו"ט קרבין בשבת הא תינח של הכבשים אבל הפרים של המוספין כיון דאמרינן דפר קרב בכ"ד והרגל והעוקץ קרבין בשנים שנים והגרה והקרבים קרבין בשלשה שלשה א"כ אפילו אי קרב כדרכו ג"כ ליכא איסור שבת דהוי שנים שעשאוהו וזה דאין אחד מקריבו אינו משום דאי אפשר באחד דלהוי כמו קורה ועיגול דחייב בשנים דהא אמרינן בירושלמי יומא פ"ב ה"ד מפני מה אמרו פר קרב בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר וכן אמרינן במתני' יומא כ"ו דבקרבן יחיד אף אחד יכול להקריב ודוחק לומר דזה דאין חלבי יו"ט קרבין בשבת הוא רק בשל כבשים:
והנה לפי מה דחזינן לעיל דעכ"פ במכשירין כל מה דאפשר לשנויי משנינן כדי למעט באיסור שבת יש לעיין עמ"ש תוס' פסחים (ס"ה ע"ב) ד"ה אלו בהפשטו של הפסח דזה דאמרינן בשבת דשקיל ליה בברזי הוא רק מן החזה ואילך אבל עד החזה מפשיט כדרכו ע"ש היינו משום דמהחזה ואילך זה דמפשיט הוא רק משום בזיון קדשים לא שרינן לעשות מלאכה דאורייתא ועבדינן בברזי שהוא ע"י שינוי אבל עד החזה דצריך ההפשט כדי ליטול האימורים מפשיט כדרכו וקשה הא קא חזינן במכשירין דצריך לשנות כדי למעט באיסור שבת כמו בקצירת העומר וצ"ע:
ונראה מדברי התוס' הנ"ל דהפשט העולה בשבת דא"צ ליטול בברזי כלל אלא מפשיט הכל כדרכו דבעולה כל הבשר כאימורים של הפסח כיון דכל הבשר קרב לגבי מזבח א"כ כל ההפשט צריך בשביל ההקרבה ובמנחות (ס"ג ע"ב) ד"ה מפשיט כתבו התוס' בזה דאפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב בפסח אי מפשיט עד החזה או מפשיט את כולו בכל ק"צ של שבת הוי מצי לאשמעינן [והיינו בשעירי הרגלים ושל ר"ח שחל להיות בשב' דבעולות לא שייך הפשט עד החזה] וכתבו דאפשר דווקא בפסח שרו רבנן דחשו שלא יתקלקל הבשר משום דעיקרו לאכילה עכ"ל וקשה דהא אמרינן (בפסחים ע"א) דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלים היינו באותן שחל להיות בשבת כמ"ש רש"י ז"ל א"כ כיון דשרי לאוכלן בשבת ע"כ מותר להפשיטן דהא אי אפשר לאוכלן בלא הפשט ואי נימא דאוכלין אותן בלא הפשט וכדאמרינן בזבחים (ק"ג ע"ב) חטאת ואשם מתנה לכהן רצו מפשיטין לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן א"כ א"צ להתוס' הטעם דפסח עיקרו לאכילה חשו שלא יתקלקל הבשר תיפוק ליה כיון דאפשר לאכול שעירי הרגלים ע"ג עורן אין כאן קלקול הבשר ומלבד כל זה כיון דאמרינן להדיא דשעירי הרגלים נאכלין בשבת ולא בערב אין כאן ענין לפסח כלל דחיישינן למכמר בשרו דזה שייך רק בפסח דאינו ראוי לאכילה עד ערב וצ"ע
אמרינן (בעירובין ק"ב) בן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו דקושרה בשבת ואפילו אב מלאכה הותר כדאמרינן שם משום שהם מכשירי עבודה והנה (בעירוכין י"ג) תנן אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד עולם והנה בזה דבן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו דקושרה בשבת יש לחקור אם זה דוקא היכא דאין שם ט' כנורות בלעדו או אפילו אם יש שם כיון דמוסיפין עד עולם וגם אם אין שם ט' כנורות בלעדו יש לעיין איך דוחה שבת תסגי בפחות אטו ט' כנורות הוא לעכב וגם הרי יש שם כלי שיר אחרים נבלים וחלילים מיהו מרש"י ז"ל נראה דמנין הכנורות ושאר כלי שיר הוא דאורייתא שכתב בסוכה (נ' ע"ב) ז"ל עיקר שירה שק"צ טעון שיר מן התורה כדאמרינן בעירוכין מכמה מקראות וסבר ר"י עיקר השיר אינו אלא א"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא כו' עכ"ל וצ"ל משום דלמ"ד עיקר שירה בכלי בעינן בסומי קלא וזה הוי רק אם יש שם כל הנך כלי שיר ובמנין המפורש אבל ביש שם ט' כנורות דסגי בהכי רק דמוסיפין עד עולם יש לחקור אם הותר לקשור נימא בשבת או אפשר דאף בלא קשירת נימא ג"כ אין מתירין בשבת רק ט' כנורות דאין מתירין שבות יתירה והנה הרמב"ם ז"ל בההיא דקושרין נימא בשבת סתם לה ולא כתב דמיירי שאין שם ט' כנורות ונראה לומר דכל דבר שאין לו שיעור למעלה במצותו יכול לעשות בשבת כמה שירצה ואף דצריך לעשות מלאכה בשבת ולא אמרינן שיעשה פחות ול"ד לההיא דפ' ר"י דעומר בא בחול מה' סאין ובשבת מ"ג כדי למעט מלאכת שבת דהתם בין כך ובין כך אין מקריבין רק עשרון רק שיהיה מנופה יותר אבל הכא אם עושה השיר ביותר כנורות הכל הוא מן המצוה יכול לעשות בכמה שירצה וראיה לזה מקטורת לפמ"ש רש"י ז"ל בזבחים (ק"ט ע"ב) דשיעור פרס הוא מדרבנן ומדאורייתא סגי בכזית איך מקטירין בשבת פרס וע"כ דאף מדאורייתא מותר להקריב פרס בשבת כיון דמדאורייתא אין לו שיעור למעלה רק שלא יפחות מכזית דאין הקטרה פחותה מכזית יכול מדאורייתא להוסיף ולהקטיר בשבת כמה שירצה וכן בירושלמי יומא (פ"ה הלכה ה') אמרינן דיכול להגריל על ג' שעירים בב"א ליתן מאחד מהם בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב אף בלא נשפך הדם וכן להתכפר בג' פרים לתת מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת כו' [ואיבעי לן התם אי צריך ליתן כל השירים ליסוד או רק מן אותו שגמר בו הכפרה] ואיך יכול לעשות כן ביוה"כ לעשות מלאכה ולשחוט ג' פרים וג' שעירים היכא דאפשר באחד ואף הידור מצוה ליכא בזה ומוכח ג"כ כיון דיכול להתכפר בג' פרים וג' שעירים לתת מאחד על הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב יכול לעשות כן אף ביוה"כ:
והנה לפי מה שהוכחנו דבמכשירין עבדינן טצדקי כדי למעט באיסור שבת יש לעיין בחביתי כ"ג דלישתן ועריכתן דוחות את השבת ולאו דוקא לישתן ועריכתן דאף להחם חמין לרבוכה היינו להחליט בהם החביתין ג"כ דוחה שבת כדאמרינן בירושלמי ר"ה (פ"א הלכה ח') דאיבעי לן דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה ופשטינן מההיא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין דבין בחול ובין בשבת כן ע"ש והיינו להחם חמין לרבוכה כדאמרינן בתמיד והא אפשר לעשות טצדקא ליטול מים שכבר נתבשלו מע"ש ואם אח"כ יחם אותם לחליטה אין בישול אחר בישול ואפשר דעבדינן כן וזה דמייתינן בירושלמי דמכשירין דוחין ליל שבת הוא מהבערה שצריך להחם אותם אך מ"מ לא שמענו שצריך לשנות בשבת מבחול ועוד בלחם הפנים ושתי הלחם דאמרינן בגמרא דאי תנור מקדש דוחות את השבת דאי אפשר לעשותו בחול משום דיפסלו בלינה הא ע"י טצדקא אפשר לבטל מלאכת שבת דהא חזינן דאפשר לחלק האפיה ולעשותה בב' פרקים כדאשכחן גבי חביתי כ"ג דאופה ומטגן וחוזר ואופה ולפי מה שהביאו התוס' שבת (כ' ע"א) מהירושלמי דבלחם הפנים צריך קרימה יותר מלענין מלאכת שבת ולפמ"ש התוס' מעילה גבי שתי הלחם ולחם הפנים קרמו פניהם בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום כו' דאין התנור מקדש אא"כ קרמו פניה כל השיעור הצריך ללחם הפנים משום דאין כ"ש מקדשין אלא כשנעשה כל הצריך בכ"ש א"כ אפשר לאפות מע"ש שיעור אפיה של שבת ולא יפסל בלינה ואח"כ יגמור האפיה בשבת ואי משום הבערה בתנור הא ע"כ בלבד זה צריך להבעיר התנור בשביל החביתין דצריכין אפיה ויגמור אז גם הקרימה ואף אם אי אפשר לעשותן בהבערה אחת סוף סוף אם יעשה כן הרי ימעט באיסור שבת ובמכשירין עבדינן טצדקא אף למעט באיסור כמו שהוכחנו לעיל אך לא מצינו שיהא צריך לעשות כן: