אור ברסלב
מקדש דוד חלק ב סימן כה - קרבן ציבור דוחה שבת

מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט

סימן כה - קרבן ציבור דוחה שבת

סימן כח - עבודת יום הכפורים

א

אמרינן בפסחים (ס"ח) אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים ופדרים כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך ובמנחות (ע"ב) אמרינן למ"ד דאין קצירת העומר דוחה שבת דל"ד לאיברים ופדרים דדוחין שבת משום חביבה מצוה בשעתה משום דבאברים ופדרים כבר דחתה שחיטה את השבת וכתב רש"י ז"ל אבל בעומר ליכא למימר הכא דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מע"ש לא הוי דחיא שבת משום חביבות מצוה עכ"ל ומוכח מזה דחביבה מצוה בשעתה לא סגי ובעינן שכבר יהיה דיחוי שבת קודם לכן והנה בחביתי כ"ג אמרינן בפ' התכלת (נ"א ע"א) דמש"ה דוחין את השבת משום דכתיב על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפו לה מאתמול אפסיל ליה בלינה וכתב רש"י ז"ל על מחבת מלמד שטעונה כ"ש ואפילו אי מודדו בחצי עשרון שלא נמשח ע"כ אפייתו מיהא במחבת כ"ש ואי אפו מאתמול אפסיל בלינה עכ"ל היינו דבלא קרא דעל מחבת היה מודד בחצי עשרון של חול כדי שיהא אפשר לעשותן בחול כדי שלא ידחה שבת וכן השמ"ק שם הקשה ל"ל קרא דעל מחבת תי"ל דחביתין צריכין שמן ולכ"ע מדת הלח נמשחה ותי' ג"כ דבלא קרא דעל מחבת היה צריך למדוד בלוג של חול כדי שלא ידחה שבת ובפ' שתי הלחם (צ"ו ע"א) אמרינן דחביתי כ"ג לישתן ועריכתן ואפייתן דוחות את השבת וכתב רש"י ז"ל דמש"ה לישתן ועריכתן דוחות את השבת לפי שהחצי עשרון לכ"ע נמשח ע"ש ומזה נראה דלכתחילה לא היתה הלישה והעריכה דוחין את השבת בשביל החצי עשרון של קדש או הלוג וצריך היה למדוד בשל חול אך עתה כיון דניתנה שבת להדחות בשביל האפיה במחבת שצריכה להיות דוקא בכ"ש מקרא דעל מחבת הלישה והעריכה ג"כ דוחין את השבת כדי שימדוד כדרכו בחצי עשרון של קדש ובלוג של קודש ואע"ג דהלישה והעריכה הם קודם אפיה ועדיין לא ניתנה שבת להדחות צ"ל דזה דימדוד בכ"ש כדרכו עדיף טפי מחביבה מצוה בשעתה וכיון דניתנה שבת להדחות לבסוף ג"כ דוחה את השבת אך יש לעיין דל"ל קרא דעל מחבת תי"ל דניתנה שבת להדחות אצל הקטרה עצמה א"כ לידחו הלישה והעריכה והאפיה כדי שימדוד בחצי עשרון של קדש ונראה מזה דמה דאמרינן מדאשתרי אפיה אשתרי נמי לישה ועריכה כדי שיהא נמדד בכלים של קדש זה מהני רק ממכשירין למכשירין כיון דאשתרי אפיה שהיא ג"כ מן המכשירין מקרא דעל מחבת אשתרי נמי לישה ועריכה כדי שיהיה נמדד בחצי עשרון של קודש אבל מעיקר הקרבה למכשירין לא אמרינן הכי ולפ"ז א"צ לומר דזה שיהא נמדד בחצי עשרון של קודש עדיף טפי מחביבה מצוה בשעתה דזה דמהני מה שניתנה שבת להדחות אצל אפיה גם ללישה ועריכה שהוא קודם הוא משום דהוי ממכשירין למכשירין אבל בעומר לא מהני מה שניתנה שבת להדחות אצל הקטרה לקצירה הקודמת לה משום דמגוף הקרבה למכשירין לא מהני זה וכמו בחביתין עצמן לא מהני הקטרה ללישה ועריכה ואפיה הקודמות לה ומגוף ההקרבה למכשירין בעינן שיהא הדיחוי קודם וזה דאמרינן בהקטר חלבים הטעם שכבר דחתה השחיטה הקודמת לה את השבת הוא משום דהקטרת אימורים חשיב ג"כ כמו מכשירין כיון שאינן מעכבין הכפרה כדאמרינן בפסחים (ס"ט ע"א) א"ל ר"ע דמה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת ופי' בתוס' שם דמכשירי מצוה שלאחר שחיטה היינו הקטר חלבים והוא מהירושלמי:

והנה במנחות (מ"ו ע"ב) גבי שתי הלחם הבאות בפ"ע מקשינן אמאי נשרפות בלילה נשרפינהו ביו"ט מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"כ דנשרפין ביוה"כ כיון דמנותן בשריפה ע"ש והנה יש לעיין בשריפת פרים עצמן אמאי דוחה יוה"כ כיון דאפשר לשורפן בלילה וכדפסק הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי פ"ו דיומא משום דלא עדיף שריפתן מהקטרת אימורים דכשר כל הלילה ע"ש וצ"ל משום חביבה מצוה בשעתה וכמו בהקטרת אימורים דדוחה שבת אע"ג דכשר בלילה אך כיון דאמרינן דזה דחביבה מצוה בשעתה מהני רק היכא דכבר דחתה שחיטה את השבת א"כ זה שייך רק בפר ושעיר של יוה"כ אבל בשתי הלחם הבאות בפ"ע שלא היתה בהם שום עבודה שדחתה יו"ט אמאי דחיא שריפתן יו"ט כיון דאפשר בלילה ואיך מדמי לה לפר ושעיר של יוה"כ:

ונראה כיון דזה דמקשינן דלשרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"כ אביי קאמר לה התם במנחות ואביי לטעמיה אזיל דס"ל בשבת (כ"ד ע"ב דיו"ט ל"ת גרידא היא עיין בתוס' שם] וזה דבעלמא אין שורפין קדשים ביו"ט ולא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ס"ל לאביי משום דכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ע"ש א"כ הני שתי הלחם הבאות בפ"ע דעולת יו"ט היא שפיר שרפינן משום אתי עשה ודחי ל"ת ול"ש הכא דאפשר לקיים שניהם דאפשר לשורפן בלילה משום דחביבה מצוה בשעתה וזה דאמרינן דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה את ל"ת הוא רק אם אפשר לקיים העשה כמצותה אבל הכא כיון דחביבה מצוה בשעתה דדוחה בשביל זה את השבת היכא דדחתה שחיטה את השבת לא חשיב אפשר לקיים שניהם וזה דמייתי אביי מפר ושעיר של יוה"כ דשורפין ביוה"כ הוא רק דעל שריפה שייך ג"כ חביבה מצוה בשעתה וא"כ ה"ה לשריפת שתי הלחם הבאות בפ"ע:

והנה לפ"ז לכל הנך אמוראי חוץ מרב אשי דס"ל בשבת שם דיו"ט ל"ת גרידא וכמ"ש בתוס' שם וזה דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט הוא משום דאפשר לעשותן אחר יו"ט א"כ זה דק"צ דוחה יו"ט א"צ לקרא דבמועדו כלל אלא מטעם דעשה דוחה ל"ת דהא אי אפשר לעשותו אחר יו"ט וכ"ש ק"צ דהוא עשה דרבים דדחי אף עשה כמ"ש בתוס' ר"ה ל' דק"צ דוחה עשה דהשלמה וזה דאצטריך בביצה (י"ט) קרא דוחגותם אותו חג לה' למשרי חגיגה ביו"ט הוא משום די"ל תשלומין כל ז' וחשיב אפשר לקיים שניהם ולא שייך בזה חביבה מצוה בשעתה:

והנה זה דאמרינן בהקטר חלבים דצריך לטעם דכבר ניתנה שבת להדחות יש לעיין אם הוא רק משום דאפשר בלילה אבל אם לא היה אפשר בלילה לא היה צריך לטעם דדחתה שחיטה את השבת והיו דוחין את השבת מצד עצמן או אפשר כיון דהקטרת אברים לא מעכבא כפרה מצד עצמן אין דוחות את השבת וצריך ג"כ לטעם דכבר דחתה שחיטה את השבת ונ"מ לבלילת המנחות דאיכא איסור שבת כמו מגבל אי דוחה את השבת כיון דבלילה לא מעכבא ולא ניתנה שבת להדחות קודם הבלילה ובפשוטו כמעשה המנחות בחול כך מעשיהן בשבת [ואפשר דאם לא יהיה מותר לבלול בשבת יהיה חשיב בשביל זה אינו ראוי לבילה] וכן בשירה דאמרינן בפ' החליל (נ"א ע"א) דאי עיקר שירה בכלי דחי שבת דעבודה היא ולאו דוקא שבות דאף מלאכה דאורייתא דחי כדאמרינן בעירובין (ק"ב) דקושרין נימא בשבת אף במלאכה דאורייתא אם אי אפשר בעניבה ע"ש יש ג"כ לעיין אי זה דדוחה שבת הוא מצד עצמה דשירה עבודה היא כדאמרינן בהחליל שם והוי כשאר עבודות דדוחות שבת אך רש"י שם (נ' ע"ב) כתב ז"ל הילכך עבודה היא וכי היכא דתמיד דוחה את השבת שיר שלו נמי דוחה שבת עכ"ל ונראה דזה דדוחה אינה מצד עצמה רק משום דהוי בכלל עבודות התמיד ואע"ג דהשיר אינו מעכב דרק ר"מ ס"ל בעירוכין דהשיר מעכב את הקרבן וצ"ל כיון דהשירה הוא בשביל הקרבן וכיון דדחתה שחיטה את השבת אף השיר דוחה ואף מכשירין של השיר דוחה כההיא דקושרין נימא בשבת והוי כמו אברים ופדרים דדוחין השבת משום דכבר ניתנה שבת להדחות אף המכשירין שלהם דוחין דהא ההפשט אב מלאכה הוא ודוחה את השבת משום הקטרת אימורים כמ"ש תוס' פסחים (ס"ה ע"ב) ד"ה אלו והנה לפי מה דמחלקינן במנחות (ע"ב) בין קצירת העומר ובין אברים ופדרים משום דאברים ופדרים כבר דחתה שחיטה את השבת ובקצירת העומר אע"ג דניתן שבת להדחות אצל הקרבת העומר מ"מ בשעת קצירה אכתי לא ניתנה שבת להדחות ואע"ג דהקצירה מכשירין דהקרבה היא א"כ לפ"ז זה דקושרין נימא בשבת הוא רק לאחר שחיטת התמיד כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת אבל קודם שחיטת התמיד לא יקשור ואפשר דיש לחלק בזה וצ"ע וכן מה דאמרינן בשחיטת קדשים דמצוה למרק ולא סגי ברוב שנים וה"ה בשבת דהא אף ביוה"כ ממרקין כדאמרינן ביומא (ל"ב ע"ב) ואע"ג דהמירוק לא מעכב כדאמרינן ביומא שם ואיכא בזה משום מלאכת שבת כיון דבשוחט רוב שנים ה"ה כחי לכל דבריו ואיכא משום חובל ואע"ג דסופו למות מ"מ כשממהר להוציא הדם דהא בשביל כך צריך למרק בשחיטת קדשים הוי מלאכה וכמו בבישול היכא דממהר בישולו ע"י שמגיס וכן ממהר הבערה ע"י שמהפך בצינורא ונ"ל ג"כ כיון דדחתה עיקר שחיטה את השבת דוחה אף המירוק אף שאינו רק למצוה והנה לפ"ז ל"ק קושית התוס' יומא שם (ל"ג ע"א) ד"ה למה שהקשו על הא דמקשינן שם בגמרא ל"ל למרק והקשו הא אף בשחיטת חולין ג"כ אמרינן בפ' השוחט דיש לשחוט לכתחילה כל הסימנים דילמא לא אתי למיעבד רובה ע"ש ולפ"ז ל"ק כיון שיש בהמירוק משום חבלה דהוי מלאכה לא שרינן ביוה"כ לעשות מלאכה משום חששא דילמא לא אתי למיעבד רובא ורק משום דמצוה למרק כדי לקבל כל דם הנפש דהוי מצוה דאורייתא שרינן למרק:

כתב רש"י ז"ל מנחות (ע"ב ע"ב) דזה דשחיטה דוחה את השבת הוא משום דאי אפשר לעשות מע"ש ע"ש והנה למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח יש לעיין הרי אפשר לשחוט ולקבל מע"ש ולהלינו בראשו של מזבח מיהו יש להסתפק אם גם בדם הדין דאין לינה מועלת בראשו של מזבח ואפילו אי נימא דגם בדם כן נראה דזה דאי אפשר לשחוט ולקבל מע"ש ולהלין בראשו של מזבח הוא משום כיון דהוא קרבן שבת לא רק זריקתו צריכה להיות בשבת אלא כל עבודותיו ואף שחיטה וקבלה צריכה להיות בשבת דכ"ז בכלל הקרבת הקרבן והנה בשלמי חגיגה איכא פלוגתא ב"ש וב"ה אי סומך עליהם מערב יו"ט ובירושלמי ביצה פ"ב הלכה ד' אמר ר' זעירה כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עבדין ליה כשלמי נדבה ב"ה עבדין ליה כאשם מצורע א"ר יוסי הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא בזמנו עיבור זמנו נעשה כשלמי נדבה ע"ש ופי' דברי הירושלמי הוא ד"ר זעירה ס"ל כמ"ד תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא מיהו באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא מהני כיון דאתמול עדיין לא היה ראוי הקרבן להקרבה לא מהני סמיכתו ובשלמי נדבה כיון דגם מאתמול היה ראוי להקרבה לכ"ע הוי סמיכה כי פליגי ב"ש וב"ה בשלמי חגיגה כיון דהם חובת יו"ט ס"ל לב"ה דהוי כמו אשם מצורע דלא מהני סמיכה מאתמול כיון דזמן הקרבתו היום ה"נ בשלמי חגיגה וב"ש ס"ל דהוי כמו שלמי נדבה כיון דאותו הקרבן אם היו מקריבין אותו אתמול היה כשר כשלמי נדבה מקרי שהקרבן ראוי להקרבה מאתמול ואמרינן עלה דזה דאשם מצורע שסמך מאתמול לא יצא הוא דוקא בשהקריב קרבנו בזמנו דאתמול עדיין הקרבן לא היה ראוי להקרבה אבל אם הקריבו לאחר זמנו דאף אתמול הקרבן היה ראוי להקרבה הוי כשלמי נדבה זהו פי' דברי הירושלמי שם (ול"ק כלל מה שהקשה בגה"ש שם וא"כ לב"ה דס"ל בשלמי חגיגה כיון שהם חובת היום אף הסמיכה צריכה להיות באותו יום כ"ש שאר עבודות ואפילו לב"ש דס"ל בסמיכה כל שהיה אפשר להקריבו אתמול אפילו שלא לשם חובה מהני סמיכת אתמול י"ל דבשאר עבודות שהם עיקר הקרבתו מודו דכל עבודותיו צריכות להיות ביום חובתו והנה לב"ש יש לחקור באילו של אהרן דטעון סמיכה אם ג"כ עושין הסמיכה מערב יוה"כ משום שבות כמו בשלמי חגיגה ואי נימא דשאני הכא שמצותו בכך ביוה"כ א"כ עכ"פ ביוה"כ שחל להיות בשבת יסמוך מאתמול והנה אפשר היה לחלק דרק בשלמי חגיגה כן דאינו ק"צ גמור דהא לא דחי שבת וטומאה ורק יו"ט דוחה מקרא דוחגותם אותו חג לה' אפשר דרק דחויה ולא הותרה וכל מה דאפשר לעשות מערב יו"ט עושין משא"כ באילו של אהרן שהוא קרבן הדוחה שבת לא מהדרינן לעשות מערב יוה"כ מיהו מרש"י ז"ל נראה דאף השחיטה אם היה אפשר לעשותה מע"ש היו עושין א"כ אף עיקר הקרבה של ק"צ גמור כל מה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה את השבת א"כ כ"ש סמיכה אך לא מצינו לב"ש באילו של אהרן שיסמוך עליו מערב יוה"כ:

ב

אמרינן (ביומא מ"ו) דשבת הותרה בק"צ ולא דחויה ומ"מ נראה דעבדינן טצדקא שלא להביא לידי איסור שבת כדמוכח מההיא דמנחות (נ' ע"ב) גבי חביתי כ"ג דדוחות את השבת משום דבעינן תאפינה נאה ואי עביד לה מאתמול אינשפה לה ופרכינן ואימא דכביש ליה בירקא ע"ש אלמא דעבדינן טצדקא ולאו דוקא טצדקא שיהא אפשר שלא לעשותו כלל בשבת אלא אפילו טצדקא למעט בהאיסור ג"כ עבדינן כדמוכח מההיא דמנחות (ס"ג ע"ב) בקצירת העומר דבשבת היה נקצר באדם אחד כדי למעט באיסור שבת ואע"ג דסוף סוף אותן הג' סאין היה נקצר בשבת מ"מ לא היו עושין כמו בחול שהיה נקצר בג' בני אדם ובג' מגלות ובג' קופות כדי למעט באיסור שבת והנה מקשים העולם בשחיטת הקרבנות בשבת אמאי אין עושין ע"י שנים דהא שנים שעשאוהו פטורים ואפילו אי נימא בשנים שעשאוהו דג"כ אינו מותר לגמרי מדאוריתא מ"מ עכ"פ אמאי לא עבדינן להקל האיסור אך נראה דזה דעבדינן טצדקא כדמוכח מההיא דחביתין וקצירת העומר ואף למעט האיסור עבדינן הוא רק במכשירין ואף לר"א דס"ל מכשירין דוחין את השבת אף אם אפשר לעשותן מע"ש דכורתין עצים לעשות פחמים כו' מ"מ אמרינן (בעירובין ק"ג) דמודה ר"א דכל מה שאפשר לשנויי משנינן וכהן שעלתה לו יבלת חותכו בשניו כדי למעט באיסור שבת דכל שאפשר לשנויי אין זו מכשירין אבל בגוף ההקרבה אע"ג דאפשר לשנויי כגון לעשותו בשנים לא עבדינן טצדקא כיון דהותרה מיהו אי נימא דבשבת ע"י שנים שעשאוהו לא רק דפטור מקרבן דאף איסור דאורייתא ליכא וכמה שנראה מירושלמי פ"ב דחגיגה שהיו ישראל עושין בשעת הגזירה מלאכה בשבת ע"י שנים שעשאוהו קשה זה דאמרינן דאין חלבי יו"ט קרבין בשבת הא תינח של הכבשים אבל הפרים של המוספין כיון דאמרינן דפר קרב בכ"ד והרגל והעוקץ קרבין בשנים שנים והגרה והקרבים קרבין בשלשה שלשה א"כ אפילו אי קרב כדרכו ג"כ ליכא איסור שבת דהוי שנים שעשאוהו וזה דאין אחד מקריבו אינו משום דאי אפשר באחד דלהוי כמו קורה ועיגול דחייב בשנים דהא אמרינן בירושלמי יומא פ"ב ה"ד מפני מה אמרו פר קרב בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר וכן אמרינן במתני' יומא כ"ו דבקרבן יחיד אף אחד יכול להקריב ודוחק לומר דזה דאין חלבי יו"ט קרבין בשבת הוא רק בשל כבשים:

והנה לפי מה דחזינן לעיל דעכ"פ במכשירין כל מה דאפשר לשנויי משנינן כדי למעט באיסור שבת יש לעיין עמ"ש תוס' פסחים (ס"ה ע"ב) ד"ה אלו בהפשטו של הפסח דזה דאמרינן בשבת דשקיל ליה בברזי הוא רק מן החזה ואילך אבל עד החזה מפשיט כדרכו ע"ש היינו משום דמהחזה ואילך זה דמפשיט הוא רק משום בזיון קדשים לא שרינן לעשות מלאכה דאורייתא ועבדינן בברזי שהוא ע"י שינוי אבל עד החזה דצריך ההפשט כדי ליטול האימורים מפשיט כדרכו וקשה הא קא חזינן במכשירין דצריך לשנות כדי למעט באיסור שבת כמו בקצירת העומר וצ"ע:

ונראה מדברי התוס' הנ"ל דהפשט העולה בשבת דא"צ ליטול בברזי כלל אלא מפשיט הכל כדרכו דבעולה כל הבשר כאימורים של הפסח כיון דכל הבשר קרב לגבי מזבח א"כ כל ההפשט צריך בשביל ההקרבה ובמנחות (ס"ג ע"ב) ד"ה מפשיט כתבו התוס' בזה דאפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב בפסח אי מפשיט עד החזה או מפשיט את כולו בכל ק"צ של שבת הוי מצי לאשמעינן [והיינו בשעירי הרגלים ושל ר"ח שחל להיות בשב' דבעולות לא שייך הפשט עד החזה] וכתבו דאפשר דווקא בפסח שרו רבנן דחשו שלא יתקלקל הבשר משום דעיקרו לאכילה עכ"ל וקשה דהא אמרינן (בפסחים ע"א) דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלים היינו באותן שחל להיות בשבת כמ"ש רש"י ז"ל א"כ כיון דשרי לאוכלן בשבת ע"כ מותר להפשיטן דהא אי אפשר לאוכלן בלא הפשט ואי נימא דאוכלין אותן בלא הפשט וכדאמרינן בזבחים (ק"ג ע"ב) חטאת ואשם מתנה לכהן רצו מפשיטין לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן א"כ א"צ להתוס' הטעם דפסח עיקרו לאכילה חשו שלא יתקלקל הבשר תיפוק ליה כיון דאפשר לאכול שעירי הרגלים ע"ג עורן אין כאן קלקול הבשר ומלבד כל זה כיון דאמרינן להדיא דשעירי הרגלים נאכלין בשבת ולא בערב אין כאן ענין לפסח כלל דחיישינן למכמר בשרו דזה שייך רק בפסח דאינו ראוי לאכילה עד ערב וצ"ע

אמרינן (בעירובין ק"ב) בן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו דקושרה בשבת ואפילו אב מלאכה הותר כדאמרינן שם משום שהם מכשירי עבודה והנה (בעירוכין י"ג) תנן אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד עולם והנה בזה דבן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו דקושרה בשבת יש לחקור אם זה דוקא היכא דאין שם ט' כנורות בלעדו או אפילו אם יש שם כיון דמוסיפין עד עולם וגם אם אין שם ט' כנורות בלעדו יש לעיין איך דוחה שבת תסגי בפחות אטו ט' כנורות הוא לעכב וגם הרי יש שם כלי שיר אחרים נבלים וחלילים מיהו מרש"י ז"ל נראה דמנין הכנורות ושאר כלי שיר הוא דאורייתא שכתב בסוכה (נ' ע"ב) ז"ל עיקר שירה שק"צ טעון שיר מן התורה כדאמרינן בעירוכין מכמה מקראות וסבר ר"י עיקר השיר אינו אלא א"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא כו' עכ"ל וצ"ל משום דלמ"ד עיקר שירה בכלי בעינן בסומי קלא וזה הוי רק אם יש שם כל הנך כלי שיר ובמנין המפורש אבל ביש שם ט' כנורות דסגי בהכי רק דמוסיפין עד עולם יש לחקור אם הותר לקשור נימא בשבת או אפשר דאף בלא קשירת נימא ג"כ אין מתירין בשבת רק ט' כנורות דאין מתירין שבות יתירה והנה הרמב"ם ז"ל בההיא דקושרין נימא בשבת סתם לה ולא כתב דמיירי שאין שם ט' כנורות ונראה לומר דכל דבר שאין לו שיעור למעלה במצותו יכול לעשות בשבת כמה שירצה ואף דצריך לעשות מלאכה בשבת ולא אמרינן שיעשה פחות ול"ד לההיא דפ' ר"י דעומר בא בחול מה' סאין ובשבת מ"ג כדי למעט מלאכת שבת דהתם בין כך ובין כך אין מקריבין רק עשרון רק שיהיה מנופה יותר אבל הכא אם עושה השיר ביותר כנורות הכל הוא מן המצוה יכול לעשות בכמה שירצה וראיה לזה מקטורת לפמ"ש רש"י ז"ל בזבחים (ק"ט ע"ב) דשיעור פרס הוא מדרבנן ומדאורייתא סגי בכזית איך מקטירין בשבת פרס וע"כ דאף מדאורייתא מותר להקריב פרס בשבת כיון דמדאורייתא אין לו שיעור למעלה רק שלא יפחות מכזית דאין הקטרה פחותה מכזית יכול מדאורייתא להוסיף ולהקטיר בשבת כמה שירצה וכן בירושלמי יומא (פ"ה הלכה ה') אמרינן דיכול להגריל על ג' שעירים בב"א ליתן מאחד מהם בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב אף בלא נשפך הדם וכן להתכפר בג' פרים לתת מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת כו' [ואיבעי לן התם אי צריך ליתן כל השירים ליסוד או רק מן אותו שגמר בו הכפרה] ואיך יכול לעשות כן ביוה"כ לעשות מלאכה ולשחוט ג' פרים וג' שעירים היכא דאפשר באחד ואף הידור מצוה ליכא בזה ומוכח ג"כ כיון דיכול להתכפר בג' פרים וג' שעירים לתת מאחד על הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב יכול לעשות כן אף ביוה"כ:

והנה לפי מה שהוכחנו דבמכשירין עבדינן טצדקי כדי למעט באיסור שבת יש לעיין בחביתי כ"ג דלישתן ועריכתן דוחות את השבת ולאו דוקא לישתן ועריכתן דאף להחם חמין לרבוכה היינו להחליט בהם החביתין ג"כ דוחה שבת כדאמרינן בירושלמי ר"ה (פ"א הלכה ח') דאיבעי לן דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה ופשטינן מההיא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין דבין בחול ובין בשבת כן ע"ש והיינו להחם חמין לרבוכה כדאמרינן בתמיד והא אפשר לעשות טצדקא ליטול מים שכבר נתבשלו מע"ש ואם אח"כ יחם אותם לחליטה אין בישול אחר בישול ואפשר דעבדינן כן וזה דמייתינן בירושלמי דמכשירין דוחין ליל שבת הוא מהבערה שצריך להחם אותם אך מ"מ לא שמענו שצריך לשנות בשבת מבחול ועוד בלחם הפנים ושתי הלחם דאמרינן בגמרא דאי תנור מקדש דוחות את השבת דאי אפשר לעשותו בחול משום דיפסלו בלינה הא ע"י טצדקא אפשר לבטל מלאכת שבת דהא חזינן דאפשר לחלק האפיה ולעשותה בב' פרקים כדאשכחן גבי חביתי כ"ג דאופה ומטגן וחוזר ואופה ולפי מה שהביאו התוס' שבת (כ' ע"א) מהירושלמי דבלחם הפנים צריך קרימה יותר מלענין מלאכת שבת ולפמ"ש התוס' מעילה גבי שתי הלחם ולחם הפנים קרמו פניהם בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום כו' דאין התנור מקדש אא"כ קרמו פניה כל השיעור הצריך ללחם הפנים משום דאין כ"ש מקדשין אלא כשנעשה כל הצריך בכ"ש א"כ אפשר לאפות מע"ש שיעור אפיה של שבת ולא יפסל בלינה ואח"כ יגמור האפיה בשבת ואי משום הבערה בתנור הא ע"כ בלבד זה צריך להבעיר התנור בשביל החביתין דצריכין אפיה ויגמור אז גם הקרימה ואף אם אי אפשר לעשותן בהבערה אחת סוף סוף אם יעשה כן הרי ימעט באיסור שבת ובמכשירין עבדינן טצדקא אף למעט באיסור כמו שהוכחנו לעיל אך לא מצינו שיהא צריך לעשות כן:

ג

הנה ממ"ש רש"י ז"ל מנחות (ע"ב ע"ב) דזה דשחיטה דוחה את השבת הוא משום דאי אפשר לעשותה מע"ש נראה דאין חילוק בין מכשירין להקרבה עצמה וכל דאפשר לעשותה מע"ש בין מכשירין ובין הקרבה עצמה לא דחי ואם אי אפשר לעשות מע"ש שניהם דוחים אך לפ"ז תקשה מה דאמרינן במכילתא ר"פ ויקהל שיכול שיהא בנין ביהמ"ק דוחה שבת מק"ו מה עבודה שבאה מכח מכשירין דוחה את השבת מכשירי עבודה שהעבודה באה מכחן אינו דין שידחו ת"ל ויקהל משה כו' והלא באמת אין חילוק בין עבודה למכשירין דאם אי אפשר לעשותן שניהם דוחין ואם אפשר לעשותה מע"ש שניהם אין דוחין ונראה דהנפקותא בין מכשירין לגוף עבודה הוא לפי מה דאמרינן בירושלמי שבת (פי"ט ה"א) דמקשינן לר"ע דאמר כל מלאכה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת אלא מעתה מזבח שנפל בשבת יהא מותר לבנותו בשבת מדין מכשירי עבודה דהא אי אפשר לבנותו מע"ש ומשנינן מין מזבח אפשר לבנותו מע"ש ע"ש היינו אע"ג דהשתא אי אפשר לבנותו מע"ש כיון שנפל בשבת מ"מ כיון דמזבח בעלמא אפשר לעשותו מע"ש חשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"כ בזה איכא נפקותא בין מכשירין לעבודה עצמה דבעבודה עצמה אע"ג דשם אותה עבודה בעלמא אפשר לעשותו מע"ש כיון דעכ"פ השתא אי אפשר לעשותו מע"ש דוחה את השבת כגון אם כיבה הרוח אש של מערכה בשבת דוחה שבת ולא הוי כמזבח שנפל בשבת אע"ג דמערכה בעלמא אפשר להדליקה מע"ש וכן במנורה דאמרינן במנחות דנר שכבה מדשנה ומדליקה ופי' רש"י ז"ל דהיינו נר שכבה בלילה וה"נ בשבת ואע"ג דהדלקת הנרות בע"ש היא מבעוד יום מ"מ אם כבתה מדליקה ולא הוי כמזבח שנפל בשבת דלא דחי:

בתמורה (י"ד ע"א) מוכיח ר"מ דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה שבת ואינו תלוי בקרבן צבור מפרו של אהרן דקרבן יחיד הוא ודוחה שבת ויש לעיין מאי ראיה דילמא שאני התם כיון דהפר מעכב את השעיר שהוא קרבן צבור א"כ הפר הוא מכשירין של השעיר והוא מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש א"כ דוחה שבת בשביל השעיר מיהו בפסחים (ס"ו ע"א) כתב רש"י ז"ל דזה דההזאה לא דחי שבת אע"ג דאי אפשר לעשותו מע"ש משום דההזאה לאו מגופיה דפסח הוא ולא כתיב ביה מועד עכ"ל והיינו אע"ג דמכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת הוא דוקא מכשירין שהם לההקרבה עצמה אבל לתקן האדם שיהא ראוי להקרבה אע"ג דאי אפשר בלא זה לא דחי ה"נ י"ל בפר אע"ג דמעכב את השעיר מ"מ כיון דאין זה צורך הקרבה עצמה של השעיר רק שיהא השעיר ראוי להקרבה מכשירין כאלו לא דחו שבת מיהו בירושלמי פסחים שם אינו כדברי רש"י ז"ל דמקשינן התם אמאי אין הזאה דוחה שבת הא אי אפשר לעשותה מע"ש ומתרצינן מין הזאה אפשר לעשותה מע"ש היינו כיון דבעלמא אפשר לעשות הזאה מע"ש אף כשחל שלישי ושביעי שלו בשבת חשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"כ הכא בפר ושעיר של יוה"כ דלעולם צריך להקריב הפר ביום שמקריבין השעיר א"כ הוי מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש:

ובעיקר מ"ש רש"י ז"ל דהזאה לא דחי שבת משום דלאו מגופיה דפסח הוא יש לעיין דמ"ש מלהחם חמין לרבוכה דדוחה שבת כדאמרינן בירושלמי ובן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו דאינו מגוף הקרבן ודוחה שבת מדין מכשירין וצ"ל לרש"י ז"ל דכל המכשירין אף שאינן לתיקון גוף הקרבן מ"מ אם הם לצורך הקרבת הקרבן הם מכשירים אבל בהזאה שנטמאו הבעלים אין ההזאה צורך הקרבת הקרבן רק שיהו הבעלים ראוים להבאת הקרבן ומש"ה אין עליה תורת מכשירין ולפ"ז נראה דאם נטמאו הכהנים וצריכים להזות ההזאה היא ג"כ מכשירין שדוחין שבת דלתקן הכהנים שיהיו ראוים לעבודה לא גרע מנפסקה נימא בכנורו דמתקן בשבת דמ"ש תיקון הכלי מתיקון הכהנים דצריך כהנים לעבודה כמו כלים:

והנה בעצים של המערכה לפמ"ש תוס' זבחים (נ"ו ע"א) ד"ה מנין דעצים נפסלים בלינה לאחר שקידשו בכלי והיינו לאחר ששיפן לגזירין דזהו קידוש כלי שלהם כדאמרינן במנחות (ק"א ע"א) ע"כ העצים שמדליק בשבת כגון סידור ב' גזרי עצים שהם מעבודת היום ואין כשרין בלילה וכן לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה אש של מזבח מתגבר דלא היו הכהנים נמנעים מלהביא עצים כל היום] שפוין דוחה שבת דאי עביד להו מאתמול איפסיל להו בלינה ואע"ג דאמרינן בשבת דהשף בין העמודים חייב משום ממחק דהם מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש:

והנה בשיר של הלוים שדוחה שבת כתב רש"י ז"ל בסוכה (נ' ע"ב) משום דשיר עבודה היא וכי היכא דתמיד דוחה שבת שירו נמי דוחה שבת ובעירובין (ק"ב ע"ב) כתב רש"י ז"ל דמש"ה דוחה שבת דק"צ הוי מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידיה עכ"ל ונראה דרש"י ז"ל בעירובין ס"ל ג"כ כמ"ש בסוכה דשיר עבודה הוא מיהו עבודות שהם לאחר עיקר הקרבה קרויין מכשירין וכדאמרינן בירושלמי שהביאו התוס' פסחים (ס"ט ע"א) ד"ה אם דאף הקטרת חלבים חשיב מכשירין שלאחר שחיטה וא"כ ה"נ השיר:

ובתוס' פ' החליל (נ' ע"ב) ד"ה ורבנן הקשו למ"ד התם עיקר שירה בפה ואין השירה בכלי דוחה שבת מההיא דעירוכין די"ב פעמים בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ופסח שני וביו"ט הראשון של פסח וביו"ט של עצרת ושמונת ימי החג ואע"ג דאי אפשר לח' ימי החג בלא שבת אלמא דחי שבת ותירצו דההיא דעירוכין אתיא כריב"י דס"ל עיקר שירה בכלי ע"ש והנה יש לעיין דהא זה דבשחיטת פסח החליל מכה הוא אפילו אם חל להיות בשבת דהא תנן בפסחים (ס"ד) דכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והאי שיר נראה לכ"ע אינו אלא מדרבנן דליכא למימר דזה דפסח טעון שירה הוא משום דפסח ק"צ הוא וטעון שירה כשאר ק"צ דהא פסח שני ודאי קרבן יחיד הוא וג"כ החליל מכה וזה דהחליל מכה באותן י"ב ימים אמרינן בערוכין שם משום שגומרים בהם את ההלל וודאי אין זה אלא מדרבנן וגם בפסח ראשון זה דהחליל מכה ג"כ אינו מדאורייתא דאינו טעון שירה כשאר ק"צ דאין בו נסכים ואין אומרים שירה אלא על היין וכמ"ש תוס' פסחים (ס"ד ע"א) ד"ה קראו וא"כ איך דוחה שבת אפילו לריב"י והנה לפמ"ש תוס' סוכה שם דמש"ה שיר לא דחי שבת אע"ג דלא הוי אלא שבות ואין שבות במקדש משום שהיו שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מנלתים ונבלים גזור בהו טפי ע"ש אפשר דבשחיטת הפסח דלא היו שם אלא חלילים בלבד דרק החליל מכה ולא היו שם שאר כלי שיר כמ"ש רש"י ז"ל בעירוכין שם לא גזרינן וזה דדוחה שבת הוא רק משום דאין שבות במקדש אך לפ"ז אין להקשות ג"כ משאר ימים שהחליל מכה וא"צ לאוקמא כריב"י כמ"ש התוס':

וזה דבשחיטת הפסח השיר אינו שיר של קרבן כמ"ש תוס' פסחים (ס"ד ע"א) ד"ה קראו ומ"מ השיר היה בלוים וכמה שהביאו שם מהתוספתא דישראל שוחטין פסחיהן והלוים קוראים את ההלל נראה משום דמצינו בשיר שאינו על הקרבן שהוא בלוים וכמו בשמחת בית השואבה דאמרינן בסוכה ובמדות שהיו הלוים עומדין על ט"ו מעלות של עזרת נשים ואומרים שירה ונראה הטעם כיון דשירה עבודה היא אף כשאומרים שלא בשעת חובה ג"כ עבודה היא דהא אומרים שיר של נדבה כדאמרינן בעירוכין (י"א ע"ב) דאומרו שלא על הקרבן ואז ג"כ עבודה היא רק דהוי בנדבה דאי לא הוי אז עבודה מה אשמועינן ר"ל התם דאמרו שלא על הקרבן פשיטא מאי איסור יש בדבר וע"כ אשמועינן דשם שירה עליה וא"כ הוא דוקא בלוים ואסור בזרים דאף שוער ששר במיתה ולפ"ז נראה דבשחיטת פסח אע"ג דהשירה היא רק מדרבנן כיון דאומרים אותה הו"ל עבודה מדאורייתא וזה דהחליל של שחיטת פסח דוחה שבת אע"ג דהחוב הוא רק מדרבנן י"ל כיון דהאיסור הוא ג"כ מדרבנן דהוא רק שבות כיון דהשיר עבודה היא אע"ג דהחוב הוא מדרבנן דוחה איסור שבת דרבנן וא"כ הטעם הוא משום דק"צ דוחה שבת ולא מטעם דאין שבות במקדש:

ד

אמרינן בשבת (כ"ד ע"ב) דאין עולת חול בשבת ואין עולת חול ביו"ט ומפקינן לה התם מקרא דעולת שבת בשבתו והנה ביומא ס"פ טרף בקלפי אמרינן דזה דאברים שנתותרו מע"ש אין מקריבין אותן בשבת הוא משום דתחילתו לא בר מדחא שבת היינו כיון דשחיטתו לא דחתה את השבת והנה זה דאברים ופדרים של שבת דוחין את השבת אמרינן בפסחים (ס"ט) ובמנחות (ע"ב) דהוא משום דדחתה שחיטה את השבת והנה לפ"ז אין חילוק כלל בין עולת חול לעולת שבת אלא כל שדחתה שחיטה את השבת האברים ג"כ דוחין וקרא דעולת שבת צ"ל דהיא גופא קמ"ל דרק עיקר ההקרבה דוחה שבת אבל הקטרת איברים מצד עצמן אין דוחין את השבת ואין לומר דנ"מ בין עולת חול לעולת שבת דזה דבעולת שבת צריך לטעם דכבר דחתה שחיטה את השבת משום דאפשר להשהותם עד למוצ"ש אבל בלא"ה היו דוחין את השבת מצד עצמן ובאברים שנתותרו מבערב אי אפשר להשהותן למוצ"ש משום לינה מ"מ לא דחי דהא אף אברים שנתותרו מע"ש ג"כ אפשר להקריבן כשעושה מערכה גדולה ואז אפשר להקריב כמ"ש תוס' ס"פ טרף בקלפי שם:

כתב רש"י ז"ל ביומא שם על מה דאמרינן דאברי תמיד שנתותרו לא דחו שבת משום דתמיד תחילתו לאו בר מדחא שבת וז"ל שבת דתחילתו דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם נפסל בשקעה"ח עכ"ל ויש לעיין למה נקט דדם נפסל בשקעה"ח והיינו דהזריקה ג"כ ע"כ צריכה להיות מע"ש ולא בשבת הא אפילו אם היתה הזריקה בלילה בשבת הא זריקה אינה אלא שבות וא"כ לאו בר מדחא שבת הוא:

ובהא דאמרינן שם דאברי חול שנתותרו אפילו לא משלה בהם האור רק אין עושין להם מערכה בפ"ע אבל סמוך לבוקר כשמסדר המערכה לקרבנות דיומא מקטיר את אותן כמ"ש בתוס' שם יש לחקור אם זה דוקא אם כבר מלחן מע"ש דהאיסור רק בהבערה וכיון דבלא"ה מבעיר המערכה משום קרבנות דיומא הותר אף הבערה של אברים שנתותרו כמ"ש בתוס' שם אבל מליחה דלא הותרה עתה אצל קרבנות דיומא דהא ע"כ צריך לסדר האברים שנתותרו בעוד לילה כשעושה המערכה שלא יפסלו בלינה ואז עדיין אין זמן הקרבת קרבנות היום ולא ניתנה אז מליחה לידחות אצל קרבנות היום ובמליחת חלבים איכא איסור שבת דהא במנחות (כ"א) מפקינן לה מקרא דמליחה דוחה את השבת דתקריב אפילו בשבת כו' או אפשר כיון דעכ"פ הותרה הבערה של עשיית המערכה והותר איסור שבת לצורך קרבנות היום אף מליחה הותרה באברים שנתותרו יש לעיין ל"ל קרא דבכל מושבותיכם למשרי איברים ופדרים בשבת תיפוק ליה מדאצטריך קרא דתקריב אפילו בשבת דמליחה דוחה שבת וע"כ דזה אינו רק בהקטר חלבים דבשאר דברים אין במליחה משום מלאכה דאין עיבוד באוכלין ורק בחלבים הוי מליחה מלאכה משום דאינו אוכל גמור כמ"ש הר"ן ז"ל בביצה א"כ ממילא שמעינן דהקטרת חלבים דוחה שבת] יש לחקור זה דאמרינן דאברים שנתותרו מע"ש כשעושה מערכה לצורך עבודת היום מותר להקטירן אם זה דוקא באברי ק"צ שנתותרו מע"ש דזה דאין דוחין את השבת הוא רק משום דהוי עולת חול זה מהני רק שלא לעשות להם מערכה בפ"ע אבל בשעת עשיית המערכה לעבודת היום כיון דעולת שבת דוחה עתה את השבת דוחין אף הם אבל לעולם הדיחוי הוא משום דק"צ דוחה שבת אבל באברי קרבן יחיד לא וצ"ע בזה:

ה

אמרינן במנחות (ס"ג ע"ב) דהעומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש סאין ואמרינן שם הטעם דבחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא ובשבת משלש דמוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה וכתב רש"י ז"ל דמוטב שיחלל פעמים הרבה שבת במלאכה אחת כגון שירקד הג' סאין פעמים הרבה עכ"ל ויש לעיין מה איסור שבת יש כשמרקד פעמים הרבה דהפעם השני אין בו משום מלאכה כדאמרינן בביצה דשונין בקמח וכתב רש"י ז"ל דהשונה אינו מרקד דהא בין בחול בין בשבת לא היה שם אלא י"ג נפה רק שונה פעם שניה וצ"ע [ועל זה דאמרינן שם ואל ירבה במלאכות הרבה כתב רש"י ז"ל מלאכות הרבה שיקצור ויזרה ויברור וירקד ג' סאין יותר עכ"ל והנה זה דלא חשיב נמי מעמר הוא משום דאותה מלאכה לא דחתה שבת בעומר דמערב יו"ט היו עושין כריכות במחובר כדאמרינן שם במתני' (ס"ה ע"א) אך יש לעיין אמאי לא חשיב נמי דש]:

ו

זה דקי"ל דאין שבות במקדש כתבו התוס' מנחות (צ"ז ע"א) ד"ה לא דאיכא שבות דלא התירו במקדש כגון סידור הקנים וציר העליון ע"ש ובסוכה (נ' ע"ב) גבי שמחת בית השואבה כתבו התוס' אע"ג דכלי שיר הוא רק שבות כיון שהיו שם הרבה כלי שיר גזרו אף במקדש ע"ש והנה עוד יש להוסיף דאשכחן שבות דלא התירו במקדש כגון סמיכה דלב"ש חגיגה סומך עליה מערב יו"ט משום שבות ולב"ה דשרי הוא רק משום דס"ל תכף לסמיכה שחיטה ואי אפשר מאתמול והוא צורך הקרבן דדוחה יו"ט וכן בגחלים של הקטורת שנתפזר מהם כקב גחלים אמרינן בתמיד דבשבת כופה עליהם פסכתר וכן על שרץ שנמצא במקדש ואין מוציאין אותו משום מוקצה ועיין מל"מ הל' ביאת מקדש] וכן אמרינן בביצה (כ' ע"ב) בנדרים ונדבות אם עבר ושחטן ביו"ט וכן בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דאם היה שבת לא יזרוק משום דהוי שבות ע"ש:

והנה זה דאמרינן בביצה שם בנדרים ונדבות דעבר ושחטן ביו"ט דזורק את הדם כדי להקטיר אימורים לערב ואע"ג דזריקת הדם שבות היא ביו"ט מותר כדי להקטיר האימורים לערב ובמנחות (מ"ח) מקשינן על ההיא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא בזמנן דזורק את הדם ואם היה שבת לא יזרוק ואמאי נימא עמוד וחטא כדי שתזכה היינו שיזרוק את הדם כדי להקטיר האימורים לערב ומתרצינן דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן היינו שיזרוק את הדם בשבת כדי להקטיר האימורים לערב שהוא בחול לא אמרינן ויש לעיין מאי שנא דיזרוק את הדם כדי להקטיר אימורים לערב היינו בשביל תקנת האימורים ואמאי לא יזרוק את הדם בשביל תקנת הדם עצמו שלא יפסל בשקעה"ח וא"כ הו"ל עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת וצ"ע ובזה דאמרינן דזורק את הדם ביו"ט כדי להקטיר אימורים לערב יש לחקור אם שופך גם השירים ביו"ט דהא אפשר לעשותן בלילה כדאמרינן בר"פ ב"ש דשירים באין בלילה או אפשר כיון דהתחיל בזריקה גומרה]:

והנה בעירובין (ק"ג) על הא דאמרינן שם דשבות מקדש במקדש התירו שבות מקדש במדינה לא התירו מקשינן מההיא דמשלשלין את הפסח לתנור עם חשכה והא הכא שבות מקדש במדינה הוא אשתיק כו' א"ל אמאי לא תשני ליה בני חבורה זריזין הן כו' והנה יש לעיין דהא אמרינן בשבת י"ט שם במשנה נמי דמאחיזין את האור במדורת בית המוקד עם חשכה ואמרינן שם בגמרא הטעם דכהנים זריזים הם ע"ש ול"ל טעם דכהנים זריזים הם תי"ל דאין שבות במקדש דהכא שבות של מקדש במקדש הוא ואי נימא דשבות מקדש במקדש היינו בעזרה עצמה אתי שפיר דלשכת בית המוקד הקטן שהיתה שם המדורה היתה בחול כדאמרינן בתמיד ובמדות ולפ"ז היה מתיישב ג"כ מה שהקשו תוס' בסוכה אמאי חליל של בית השואבה אינו דוחה שבת ויו"ט הא אין שבות במקדש דשמחת בית השואבה היתה בעזרת נשים ואין זו שבות מקדש במקדש וביומא (ל"ד ע"ב) בההיא דאם היה כ"ג איסטניס דמחמין ליה עששיות של ברזל מערב יוה"כ ומטילין לתוך הצונן ומקשינן והא מצרף ומתרצינן משום דהוי דבר שאינו מתכוין ואפילו לר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הכא צירוף דרבנן הוא וכתב רש"י ז"ל דלא גרסינן הכא ואין שבות במקדש דהא תלה טעמא באינו מתכוין והתוס' שם גרסי לה ע"ש וי"ל דטעמו של רש"י ז"ל דהכא לא הותר משום אין שבות במקדש משום דטבילתו הראשונה של כ"ג היתה ע"ג שער המים שהיה בחול כדאמרינן ביומא (ל"א ע"א) ואין זה שבות מקדש במקדש:

והנה בדיני אין שבות במקדש נראה לומר דרק שבות התירו אבל טלטול מוקצה לא דחמיר טפי וכמ"ש בת"י ביצה (ג' ע"ב) שהקשו על הא דאמרינן שם בביצה שנולדה בשבת וביו"ט דספיקה אסורה הא הוי ספיקא דרבנן וכתבו דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא עכ"ל דהא חזינן דשבות יותר חמור לא התירו במקדש כמו ציר העליון וכתבו התוס' בעירובין (ק"ב ע"ב) ד"ה והעליון דמש"ה אסור להחזיר ציר העליון דשבות גדולה כזה לא התירו במקדש ע"ש א"כ כ"ש מוקצה דחמיר טפי דהוי כעין דאורייתא ובזה תתיישב הקושיא אמאי אין סידור הקנים דוחה שבת אע"ג דאינו אלא שבות דהתם האיסור משום מוקצה כדאמרינן בשבת (קכ"ג) דקנים קודם התרת כלים נשנו ולא הותר במקדש וכן בשרץ הנמצא במקדש וגחלים דאין מכבדין אותם בשבת דהתם נמי משום מוקצה הוא וזה דאמרינן בשופר דר"ה שחל להיות בשבת דבמקדש תוקעין וכתב רש"י ז"ל ר"ה (כ"ט ע"ב) משום דאין שבות במקדש ואע"ג דשופר הוא מוקצה כדאמרינן בשבת (ל"ה ע"ב) התם זה דהוי מוקצה הוא משום דהוא כלי שמלאכתו לאיסור אך כיון דאין שבות במקדש ומותר לתקוע א"כ ממילא מותר אף לטלטל אבל בסידור הקנים אע"ג דאין איסור בסידורן מ"מ הא אמרינן דקנים קודם התרת כלים נשנו וא"כ אף כלי שמלאכתו להיתר ג"כ הוי מוקצה ומוקצה לא התירו במקדש ובזה מתיישב שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בשלהי הל' בית הבחירה שלא היו בולשין את העזרה בשבת בנר שבידם אלא בנרות הדולקות שם מע"ש והקשה הכ"מ שם הא אין שבות במקדש ועיין במל"מ שם] ולפ"ז כיון דאיסור טלטול נר דולק בשבת הוא משום מוקצה כדאמרינן בשבת לא התירו במקדש:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה