מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יט · ב
ומותר לחמי תודה אמרינן במנחות ק"ח ע"א דירקב וכתב רש"י ז"ל משום דלא חטאת אקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפ"ע אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפ"ע ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים פ"ב עכ"ל היינו דאמרינן בירושלמי שם גבי מותר לחמו של נזיר דירקב אמר ר"י ויאות להקריבו בפ"ע אי אתה יכול להקריב שאין לך לחם קרב בפ"ע להקריבו עם נזירות אחרת אין אתה יכול שאי"ל נזירות בלא לחם לפום כן אצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב כו':
והנה יש לעיין במותר לחמי תודה דמיירי שהפריש מעות ללחמי תודה ונתותרו ואפילו בהפריש לחם יותר מן הראוי אמאי ירקבו יפדו דהא קודם שחיטה רק קדושת דמים יש להם והנה התוס' מנחות נ' ע"ב ד"ה מחצה הקשו כה"ג על חביתי כ"ג במת כ"ג שחרית ומינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם מתוך ביתו ומקריב מחצה ומחצה אבד והקשו לר"א דס"ל דחביתי כ"ג קדושים לחצאים יפדה דהא אכתי לא חל עלייהו קדושת הגוף ובש"מ שם כתב דבירושלמי שקלים פ"ז משמע דאף מותר מעות לחביתי כ"ג ילכו לים המלח וכתב דאף בקדושת דמים נמי אבד דאפילו מותר מעות אבודין עכ"ל וצ"ל הטעם דדין הוא במותרות דכל שאינו קרב אינו נפדה אלא יאבד:
אך יש להקשות ע"ז מההיא דפסחים י"ג ע"ב דאמרינן גבי לחמי תודה פסולים שהיו מניחים על גג האצטבא בעה"פ דלאו פסולים ממש היו אלא שלא נשחט עליהם הזבח ומקשינן וישחט שאבד הזבח ומקשינן ויביא זבח אחר באומר זו תודה וזו לחמה ומקשינן ויפדו כו' וקשה איך יפדו והא מותר לחמי תודה הם כיון דאבד הזבח וירקבו ואין לומר דבכה"ג לאו מותר איקרי דרק בהפריש יותר מכשיעור דמתחילתו היה מותר י"ל דין מותרות אבל אם הפריש כשיעור רק שאבד הזבח ואי אפשר להקריב הלחם כה"ג לאו מותר איקרי ולא ירקבו אלא כשאר קדושת דמים די"ל פדיון דהא בכ"ג שהפריש עשירית האיפה למנחתו ומת כ"ג שחרית או שנטמא החצי עשרון דג"כ מתחילתו היה ראוי להקרבה ולא היה מותר רק משום שמת כ"ג או שנטמא דאי אפשר להקריבו חשיב מותר ואינו נפדה ויאבד משום דמותר עשירית האיפה הוא וירקב וכמ"ש בש"מ וה"נ בנאבד הזבח ואי אפשר להקריב הלחם הוי מותר לחמי תודה וירקב:
והנה הת"י יומא פ' הוציאו לו נ"ה על הא דאמרינן שם דלא היה שופר לקיני חובה גזירה משום תערובת חטאת שמתה בעליה הקשו דאותן מעות של חטאות המתות יחלל אותן בכ"מ שהן על מעות אחרים ותי' דחטאות המתות הוו כשאר איסורי הנאה דאין להם פדיון והוכיחו מההיא דכל הזבחים שנתערב בהם מחטאות המתות דאמרינן בר"פ התערובת דכולן ימותו דאין להם פדיון וכתבו דאף דיש לחלק בין בהמה ובין מעות והוכיחו שם דאף במעות אין להם פדיון. ע"ש והנה לפי מה שהוכחנו ממותר חביתי כ"ג ומותר לחמי תודה דירקבו ואין להם פדיון דכל מותר שאינו ראוי להקרבה אינו נפדה אף שהוא קדושת דמים זהו ג"כ הטעם דמעות של חטאת שמתה בעליה דהו"ל מותר דאינו ראוי להקרבה אין להם פדיון:
ונראה הטעם דמותר לחמי תודה ומותר חביתין וכן מותר לחמו של נזיר ירקב ואין להם פדיון אע"ג דקדושת דמים הם ונראה דאין זו הלכה במותרות דאי"ל פדיון רק הטעם משום דאם יפדו הפדיון ג"כ יהיה כמותן ואי אפשר להקריב הפדיון לשום דבר כמו שהן עצמן אין ראוין להקרבה, וא"כ אם יפדו אין להקדש מהפדיון כלום וא"כ כיון דאינהו גופייהו לא חזו להקרבה ואם יפדו ג"כ אין להקדש מהפדיון כלום הו"ל כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא הוו תו מקדשי ה' דלא לגופן חזו ולא לדמיהן ומש"ה אין להם פדיון אף להפקיע איסורן שיהיו מותרין בהנאה כיון דהוו כקדשים שמתו ופקעה קדושתן ולא שייך בהו תו פדיון ונראה דהיינו טעמא נמי דחטאות המתות אין להם פדיון משום דאם יפדו הפדיון כמותן והולך לים המלח א"כ אין להקדש מהפדיון כלום ומש"ה חטאות המתות חשיבי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כדאמרינן במעילה ר"פ ולד חטאת דלא חזו לגבוה לא הן ולא דמיהן ומש"ה לא מהני בהם פדיון אף להפקיע איסורן דלא שייך פדיון בדבר שנפקע קדושתו דלא אלימי למתפס פדיונן:
והנה לפ"ז יובן מה שדחקו לרש"י ז"ל בפסחים שם באומר זו תודה וזו לחמה ומקשינן ויפדו וכתב רש"י ז"ל ויקח בדמיהן תודה או לחם ויקרב עם תודה אחרת והקשו בתוס' שם כיון דהלחם אינו ראוי לתודה אחרת דמיה נמי לא חזי לתודה אחרת ע"ש והנה רש"י ז"ל מוכרח היה לפרש כן דהוקשה לו מה שהקשינו לעיל איך אמרינן דיפדו הא מותר לחמי תודה ירקב ואין להם פדיון ולפמ"ש דהטעם דמותר לחמי תודה ירקב ואין להם פדיון הוא משום דהפדיון אינו ראוי לשום דבר וא"כ כיון דאמרינן הכא דיפדו ע"כ מוכח דהכא הפדיון ראוי לתודה אחרת או ללחם להקריב עם תודה אחרת ולתוס' שנחלקו על רש"י ז"ל וכתבו דאין הפדיון ראוי לכלום תשאר קושיתינו איך מהני לה פדיון הא הו"ל מותר לחמי תודה דירקב:
ולפי מ"ש אפשר היה לומר בולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה כו' דהלכתא גמירא דלמיתה אזלא דלא היתה ההלכה ממש שימותו רק דלא הוו כשאר מותר חטאת דנופלין לנדבת ציבור וממילא כיון דאי אפשר להקריבן דאין להם על מה לבוא וגם אין להם פדיון דדמיהם כיוצא בהם א"כ ממילא אזלי למיתה אך אי אפשר לומר כן דאמרינן בב"ק ק"י ע"ב אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשה ואמרינן דחטאת שמתו בעליה הלכתא גמירא לה דלמיתה אזלא ומוכח דההלכה היתה דמתה ולא רק שאין לה דין מותר חטאת דנופל לנדבה דאם כן תיפוק לחולין:
והנה בירושלמי שבת פ"ק אמרינן חטאות המתות רצו ב"ד לבטל מבטלין אמר ר"ח ב"א הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג מזבח אין חטאת מתה קריבה ע"ש והקשו המפרשים ז"ל איך יכולים ב"ד לעשות זאת שיפלו לנדבה ונראה דהירושלמי ס"ל דההלכה היתה רק שאותן חטאות אינן בכלל מותר חטאת דנופל לנדבה וממילא אי אפשר להקריבה ומש"ה מתה כמו מותר לחמי תודה ומותר חביתין דירקבו מפני שאין מה לעשות עמהן וממילא לא נהנין ולא מועלין דאין בהם צורך גבוה והוו כקדשים שמתו אבל כשב"ד מתקנין שיפלו לנדבה כיון דראוים עתה להקרבה אין בהם דין מיתה כלל:
וזה דיש כח לב"ד לתקן על מותר שיפלו לנדבה אף במקום דליכא הלכתא זה מוכח מכמה דוכתי מהירושלמי כמו בשקלים פ"ז הלכה א' גבי מעות שנמצא בין קינין לגוזלי עולה דתנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות וכן שם הלכה ה' גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכן בקידושין שם גרסינן כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות אף הכא תנאי ב"ד על האובדות שיקרבו עולות ע"ש וכן הוא בירושלמי פ"ק דשבועות בתמידין שלא הוצרכו לציבור תנאי ב"ד על המותרות כו' ע"ש:
ונראה נמי דזה דאמרינן בירושלמי דמותר נסכים נופלים לנדבה הוא ג"כ מתנאי ב"ד דלא מצינו הלכתא על זה ומדרש יהוידע הוא רק על מותר חטאת ומותר אשם כדאמרינן בזבחים ק"ג ע"א אשם הוא כו' כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות כו' וזה דיש כח לב"ד לתקן במותרות שיפלו לנדבה נראה משום דבמותר בטל הקצאתו הראשונה כיון דאינו ראוי לאותו דבר ויכולים ב"ד לתקן שיהיה לאיזה קרבן שירצו ובחטאות המתות דליכא הלכתא דנופלין לנדבה יכולים ב"ד לתקן כן אך זה דוקא לדמיהן אבל שיקרבו הן עצמן אין יכולים ב"ד לתקן כדאמרינן בירושלמי שבת שם ומשום דבזה איכא איסורא דאורייתא דילפינן לה בתמורה י"ח ע"א מקרא דקאי בעשה וזה אין יכולים ב"ד לבטל אבל בדמיהן דליכא איסורא יכולים ב"ד לתקן:
ובירושלמי שקלים וקידושין בבהמה שנמצאת כו' דזכרים עולות מקשינן ודלמא שלמים ומתרצינן כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות אף הכי תנאי ב"ד על האובדות שיקרבו עולות ולא ס"ל להירושלמי כתלמודא דידן דמיירי בבא לחוב בדמיהן אלא אפילו אי שלמים היא משתנית עפ"י תנאי ב"ד לעולה ומוכח דאפילו מקדשים קלים לק"ק יכולים ב"ד לשנות ונראה ג"כ הטעם משום דאובדות דאינו ידוע מה הן ואי אפשר להקריבן הו"ל כמותר דכיון דאין ראוין לאותו דבר בטל הקצאתו ויכולים ב"ד לשנות לאיזה קרבן שירצו וכה"ג כתבו התוס' שבועות י' ע"א ד"ה מהו שיקרבו זה בזה דהקשו איך אפשר להקריב שעיר של ר"ח זה שנאבד בר"ח אחר הא הוי עשה דאחר הפרשה ותי' דכיון דנאבד נעקר הפרשתו ע"ש]:
וכן במעות שנמצאו בין עצים ללבונה וכל הנך דחשיב להו בשקלים ר"פ מעות שנמצאו דמחצה על מחצה להחמיר ולכאורה קשה טובא מה שייך כאן להחמיר דאיך יכולים המעות להשתנות מקרבן לחברו אף מקרבן קל לקרבן חמור ונ"ל ג"כ כמ"ש הירושלמי במעות שנמצאו בין קינין לגוזלי עולה דמחצה על מחצה חשיב כמותר משום דאי אפשר להקריב מטעם ספק ותנאי ב"ד הוא שיהיה להקרבן החמור: