אור ברסלב

מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט

סימן יט

סימן יח

מותרות

א

גרסינן בשקלים פ"ב משנה ה' מותר שקלים חולין מותר עשירית האיפה מותר קיני זבין קיני זבות קיני יולדות וחטאות ואשמות מותריהן נדבה זה הכלל כל שבא משום חטא ומשום אשמה מותריהן נדבה מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה מותר שלמים לשלמים מותר פסח לשלמים כו' מותר נזיר נדבה:

והנה לאו דוקא כל שבא משום חטא ומשום אשמה אלא כל מותר קדשי קדשים נדבה וכדאמרינן בירושלמי שם אמר רב חסדא מותר לחמו של נזיר ירקב כו' סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו אמר ר"י ב"ר ביבון מותר נסכיו ק"ק אינון יפלון לנדבה ואין לומר דזה דוקא בנסכי נזיר וכמו מעות סתומין דיפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר דמותר לנדבה דהא אמרינן שם דר"ח ושמואל אמרו דבר אחד דאמר שמואל הפריש שקלו ומת יפלו לנדבה ומשום דשקלים לקדשי קדשים הם מש"ה מותרן נדבה ע"ש ומוכח דכל מותר ק"ק נדבה וכן במנחות ק"ד ע"א גבי אי יש קבע לנסכים אמרינן היכא דאייתי חמשה אם אין קבע לנסכים משיך ד' מינייהו ומקריב ואידך הוי נדבה וכן מקשינן שם דיתקנו שופר למותר נסכים ומוכח דכל מותר נסכים נופלים לנדבה אך מהירושלמי שם מוכח דלאו ד"ה היא דמותר ק"ק לנדבה דר"י דס"ל דמותר עשירית האיפה שלו ירקב לא ס"ל הכי ע"ש:

והנה דין מותר שלמי ציבור להיכן אזיל לא נתבאר להדיא ולפי דברי הירושלמי דכל מותר ק"ק נופלין לנדבה א"כ ה"ה מותר זבחי שלמי ציבור דק"ק הם נופלין לנדבה אך מדברי הש"ס מנחות מ"ח ע"א מוכח דאין נופלין לנדבה דאמרינן כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל כו' והא בשחטן לאחר זמנן כשהקריב בעצרת כבשים אחרים נעשו אלו מותר ואי אזלי לנדבה א"כ הם עולות ואיך אמרינן דהדם יזרק והבשר יאכל ונראה מזה דמותר שלמי ציבור הם שלמי נדבה ונראה הטעם דזה דאמרינן דמותר ק"ק לנדבה הוא דוקא אם אין ראוין למינן כמו מותר חטאת ואשם שאין חטאת ואשם באין בנדבה ומש"ה אזיל לנדבת ציבור אבל דברים שראוין למינן לא אזיל לנדבת ציבור ומש"ה מותר עולה לעולה אע"ג דעולה ק"ק הם ולא אמרינן דאזיל לנדבת ציבור ומפני שראוין למינן היינו לעולת נדבת יחיד ומש"ה מותר זבחי שלמי ציבור הם שלמי נדבה ולא אזיל לנדבת ציבור שהן עולות ואע"ג דשלמי ציבור ושלמי נדבה לאו מין קרבן אחד לגמרי דזהו ק"ק וזהו קדשים קלים מ"מ כיון דשם שלמים עליהם חשיב מינן טפי ולא אזיל לעולה ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' פסה"מ הלכה ח' דמותר מנחת חוטא קרב מנחת נדבה [ולא מפרש כפשטא הא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות דמנחת חוטא מותרה נדבה היינו נדבת ציבור וכמה שפי' רש"י ז"ל] ולא אזיל לנדבת ציבור משום כיון דהמותר ראוי לאותו המין היינו למנחה אינו נופל לנדבת ציבור שהוא עולה ואע"ג דמנחת חוטא ומנחת נדבה אינן שוין דזה טעון שמן ולבונה וזה אינו טעון מ"מ כיון דשם מנחה עליה אזיל למנחת נדבה ולא לנדבת ציבור ואע"ג דבריש מנחות אמרינן דמותר מנחת קנאות אזיל לנדבת ציבור י"ל דשאני מנחת סוטה שהיא באה מן השעורים ואין כיוצא בה מנחה נדבה לפיכך נופלת לנדבת ציבור ומותר נסכים דאמרינן דאזיל לנדבת ציבור ולא אמרינן דאזיל לנסכי נדבה צ"ל משום דנסכי נדבה ונסכי חובה מין קרבן אחר לגמרי הוא דהא לשמואל נסכי נדבה מזלפו ע"ג האישים (ואף למאן דפליג אדשמואל הוא רק משום דלא אפשר דמכבה] והרמב"ם ז"ל כתב דנסכי נדבה טעונין מלח משא"כ בנסכי חובה ואדרבה מסוגיא דמנחות ק"ד ע"א חזינן במותר של נסכי נדבה אם ראוים לנסכים אחרים של נדבה אין מותרן לנדבת ציבור ע"ש:

ובמותר שקלים אמרינן בשקלים פ"ב משנה ה' דמותר שקלים חולין והיינו במפריש לכתחילה יותר משקל והתם (משנה ג'] פליגי בזה ב"ש וב"ה דלב"ש מותרן נדבה ולב"ה מותרן חולין ופי' שם המפרשים דמש"ה לב"ה מותרן חולין דהוי הקדש טעות כיון דא"צ ליותר משקל וב"ש לטעמייהו דס"ל הקדש טעות הקדש ע"ש מיהו באותן מותר שקלים שהקדושה חלתה היינו היכא שנעשו מותר אחר שנעשו שקלים מוכח מהירושלמי דמותרן נדבה דאמרינן שם הלכה ה' אמר ר"י עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה דשאל לשמואל הפריש שקלו ומת א"ל יפלו לנדבה ואמרינן עוד שם בירושלמי הלכה ו' דמותר לחמו של נזיר ירקב ואמרינן שם. סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו אמר ר"י ב"ר ביבון אליבא דר"ח מותר נסכיו ק"ק אינון ויפלו לנדבה ואמרינן שם דשמואל ור"ח ור"א אמרו דבר אחד דאמר ר"י עד דאנא תמן שמעית קל ר"י דשאיל לשמואל הפריש שקלו ומת א"ל יפלו לנדבה כו' היינו כמו דס"ל לר"ח במותר נסכים כיון דק"ק הם יפלו לנדבה וס"ל דכללא הוא דכל מותר ק"ק נופלין לנדבה ה"נ ס"ל לשמואל במותר שקלים כיון דק"ק הם ג"כ נופלים לנדבה (כמו שפי' כל המפרשים ז"ל שם] ומוכח מזה דמותר שקלים היכא שחלתה עליהם הקדושה ואח"כ נעשו מותר נופלין לנדבה והנה יש לעיין מהא דאמרינן שם משנה א' ומייתינן לה בב"מ נ"ח ע"א בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה כו' ואם עד שלא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה הבאה כו' ובירושלמי שם אמרינן תני רבי אומר הראשונים היו נופלין לתקלין חדתין ושניים נופלין לחקלין עתקין ובירושלמי שם איפלגו אלו הן הראשונים ואלו הן השניים ע"ש ורש"י ז"ל בב"מ שם כתב דהטעם דאלו ואלו שקלים משום דכיון דקדוש קדוש ע"ש ויש לעיין הא הכא הו"ל מותר שקלים שהרי הפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון ובחטאת ואשם כה"ג מתכפר באיזה מהם שירצה והשני הוא מותר חטאת ואשם וא"כ ה"נ השני הוי מותר שקלים וא"כ היה לו ליפול לנדבה ואמאי נופל לתקלין עתקין ומצאתי להתי"ט שעמד בזה וכתב על הא דאלו ואלו שקלים ז"ל והרי הן דומין במקצת למפריש מעות לחטאת ונגנבו והפריש מעות אחרים תחתיהם דמשנה ג' פ"ד דתמורה דמביא מאלו ומאלו והמותר יפלו לנדבה דהכא א"ל מביא מאלו ומאלו דאין מביאין אלא ממעורב מכל שקלי ישראל הלכך עדיף לחלקן בין חדתין ועתיקין כו' עכ"ל ותי' נראה דחוק ועוד מה שדימה למפריש מעות לחטאתו כו' דמביא מאלו ומאלו נראה דל"ד דהכא עיקר החוב הוא שקלים א"כ מפריש שקלו ואבד כו' דומה למפריש חטאת ואבדה ולא מעות לחטאת והנה לפי מה שהוכחתי לעיל דבמותרות כל שאפשר להם ליפול לדבר שהן מעין הקדושה הראשונה אין נופלין לנדבה אתי שפיר דזה דאין שני השקלים יכולים ליפול לתקצין חדתין ואע"ג דאמרינן בשקלים שם משנה ד' דשקלים אין להם קצבה מה"ת ויכול לשקול יותר דכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות הוא רק משום דבעינן שיהא יד כלן שוה כדאמרינן שם א"כ זה שייך רק בתקלין חדתין שהן לקרבנות ציבור ובקרבנות ציבור בעינן שיהא יד כלן שוה וכיון דכל ישראל עתה אין נותנין אלא שקל אי אפשר לשום אדם לתת שם יותר משקל אבל לתקצין עתקין לא שייך זה א"כ המותר יכול ליפול לתקלין עתיקין כיון דאין להם קצבה מה"ת ואין נופלין לנדבה [והנה ביומא ס"ה ע"א מייתינן ההיא דבני העיר ששלחו שקליהן דנמצא או שהחזירום הגנבים דאלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה הבאה והתם פליג ר' יהודה וס"ל דעולין להם לשנה הבאה דס"ל חובות של שנה זו קרבות לשנה הבאה כדאמרינן התם ע"ש ולדידיה שניהם נופלין לתקלין חדתין אחד לשנה זו ואחד לחובת שנה הבאה ולדידיה ג"כ אתי שפיר דכיון דאפשר להקריבו לשנה הבאה לא חשיב מותר כלל וכמו בפר ושעיר של יוה"כ שאבדו כו' דאילו היה אפשר להקריבן לשנה הבאה לא היה מותר חטאת כלל כדאמרינן שם] וזה דהפריש שקלו ומת דאמרינן דיפלו לנדבה ולא אמרינן דיפלו לתקלין עתקין הנה בכלל יש לעיין שם אמאי לא יפלו לתקלין חדתין מאי אכפת לן במה שמת והנה בהוריות ו' ע"א דייקינן דאין חטאת שמתו בעליה בציבור משעירי ר"ח דבאין מתרומת הלשכה ודילמא מתו מרייהו דהני זוזי ומפי' הרא"ש שם נראה דתלוי אם הבעלים של אותן השקלים שלקחו בהן השעירים מתו הו"ל חטאת שמתו בעליה א"כ י"ל אף דקי"ל דאין חטאת שמתה בעליה בציבור וקריבה מ"מ לכתחילה אין להטיל שקלים שמתו בעליהן לקופה שמא יביא מהן חטאות הציבור עוד י"ל דשקלים דין מעות סתומין יש להם לפי שהן לקרבנות ציבור ולא נתפרשו עדיין לאיזה קרבנות דאפשר להביא מאלו השקלים עולות ומאחרים חטאות וכן להפך ובמעות סתומין קי"ל דאם מת והניח מעות סתומין יפלו לנדבה ומש"ה בהפריש שקלו ומת יפול לנדבה ואע"ג דבנזיר כ"ו ע"א אמרינן דמי שהיה מחויב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי דליכא בזה דין מעות סתומין שנופלין לנדבה התם הטעם כמ"ש בתוס' שם דהחטאת והעולה הם שני חיובים נפרדים אבל במוסף ר"ח דאיכא עולות ואיכא שעיר לחטאת וחיוב אחד הוא דאית ביה חטאת ועולה א"כ שקלים מעות סתומין הן ונופלין לנדבה מיהו דוחק לומר דמעות ההולכות לקרבנות ציבור יש בהן דין מעות סתומין ואם מתו הבעלים נופלים לנדבה ויש לחלק הרבה בזה והעיקר נראה דבזה שאני שקלים מקרבנות דקרבנות חוץ מחטאת ואשם אפשר להיות להם בלא בעלים דגר שמת והניח עולה ג"כ קרבה אבל שקלים כיון דאין באין בנדר ונדבה [אע"ג דנשים וקטנים שוקלין אף דאינן מחויבין מ"מ אם אדם כבר שקל אי אפשר לו לשקול עוד הפעם] הו"ל חובות שאין באין לאחר מיתה ומש"ה אף לתקלין עתקין אי אפשר להם ליפול דאף תקלין עתקין אין באין בנדר ונדבה וחובות הן רק מי שלא שקל אשתקד שקלו נופל לתקלין עתקין ומש"ה הפריש שקלו ומת ע"כ נופל לנדבה [והנה בבני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו יש לעיין ל"ל לשקול אחרים תחתיהם יחללו השקלים בכל מקום שהם על שקלים אחרים דרק על שוה כסף אין פודין את השקלים כדאמרינן בבכורות מ"ט ע"ב אבל על מטבעות מחללין דהא מצרפין שקלים לדרכונות א"כ אם נמצאו או שיחזירום הגנבים יהיו אלו חולין]:

ובעיקר בהא דמותר שקלים דפליגי ב"ש וב"ה אי המותר קדוש או חולין ואמר ר"ש הטעם דמותרן חולין ול"ד למותר חטאת משום דשקלים י"ל קצבה מה"ת א"ל ר"י אף לשקלים אי"ל קצבה מה"ת דכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות כו' א"ל ר"ש אפ"ה יד כלן שוה ופי' המפרשים ז"ל דמדין הקדש טעות הוא דכיון דא"צ יותר די"ל קצבה מה"ת הו"ל מותר חולין אך מפי' המשנה להרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דכיון דיש לשקלים קצבה מה"ת אינו יכול לחול קדושה על יותר מכשיעור ואע"ג לפי דמסקינן אין לשקלים קצבה מה"ת מ"מ כיון דבעינן שיהא יד כולן שוה אי אפשר לחול על יותר ממה שנותנין כל ישראל ונראה דזהו נמי טעמו של ר"ש בשלהי שקלים פ"ח הלכה ח' דאיפלגו התם ת"ק ור"ש דת"ק סבר דהמקדיש שקלים ובכורים בזה"ז קדש רש"א האומר בכורים קדש אינן קדש אבל שקלים קדשי ופי' המפרשים ז"ל משום דבכורים תלאן הכתוב בבית ומש"ה שלא בפני הבית לא קדש כלל ובירושלמי שם מייתינן דר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש דבין בזה בין בזה לא קדשו דאף שקלים בזה"ז לא קדשי ע"ש ונראה דר"ש לטעמיה אזיל דס"ל דבעינן יד כולן שוה ואם הפריש יותר ממה ששקלו כל ישראל המותר חולין א"כ בזה"ז שאין כל ישראל שוקלין אם שקל אחד כיון דליכא יד כולן שוה אינו חל כלל ואידך דפליגי התם סברי דזה דוקא אם הפריש יותר משיעור האמור בתורה אבל אם הפריש כשיעור האמור בתורה קדוש אע"ג דליכא יד כולן שוה:

והנה זה דמותר מנחה למנחה היינו דצריך להוסיף משלו עד כדי מנחה ויקח מנחת נדבה כמ"ש רש"י ז"ל במנחות ק"ח ע"א וז"ל אבל מותר שאר מנחות לא אזלי לנדבת ציבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת עכ"ל והנה במנחות ק"ד בההיא דאין קבע לנסכים אמרינן שם ה"ד כגון דאייתי חמשה לוגין אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ד' מינייהו ומקריב ואידך הוי נדבה ופי' רש"י ז"ל שם דמיירי באומר הרי עלי ה' לוגין ותוס' פי' שם דמיירי באומר הרי זו ונראה דמש"ה לא פי' רש"י ז"ל דמיירי באומר הרי אלו לנסכים כמ"ש בתוס' דא"כ אין המותר לנדבה דהוי כמו מותר מנחת נדבה דצריך להוסיף משלו וליקח מנחה אחרת ה"נ במותר נסכי נדבה דצריך להוסיף משלו ולהביא נסכי נדבה אחרים אך זה הדין דצריך להוסיף משלו ולהביא נדבה אחרת נראה דהוא דוקא באומר הרי זו דכבר חלתה הקדושה על המנחה כיון דנשתייר אצלו מותר מנחה רמי חיוב עליה להקריבה וכיון דאי אפשר להקריב לבדה צריך להוסיף ולהקריב אבל בהרי עלי דהו' רק נדר אינו מחויב להשלים מתוך ביתו אך כיון שמוסר המותר לנדבת ציבור יצא ידי נדרו:

ב

ומותר לחמי תודה אמרינן במנחות ק"ח ע"א דירקב וכתב רש"י ז"ל משום דלא חטאת אקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפ"ע אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפ"ע ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים פ"ב עכ"ל היינו דאמרינן בירושלמי שם גבי מותר לחמו של נזיר דירקב אמר ר"י ויאות להקריבו בפ"ע אי אתה יכול להקריב שאין לך לחם קרב בפ"ע להקריבו עם נזירות אחרת אין אתה יכול שאי"ל נזירות בלא לחם לפום כן אצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב כו':

והנה יש לעיין במותר לחמי תודה דמיירי שהפריש מעות ללחמי תודה ונתותרו ואפילו בהפריש לחם יותר מן הראוי אמאי ירקבו יפדו דהא קודם שחיטה רק קדושת דמים יש להם והנה התוס' מנחות נ' ע"ב ד"ה מחצה הקשו כה"ג על חביתי כ"ג במת כ"ג שחרית ומינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם מתוך ביתו ומקריב מחצה ומחצה אבד והקשו לר"א דס"ל דחביתי כ"ג קדושים לחצאים יפדה דהא אכתי לא חל עלייהו קדושת הגוף ובש"מ שם כתב דבירושלמי שקלים פ"ז משמע דאף מותר מעות לחביתי כ"ג ילכו לים המלח וכתב דאף בקדושת דמים נמי אבד דאפילו מותר מעות אבודין עכ"ל וצ"ל הטעם דדין הוא במותרות דכל שאינו קרב אינו נפדה אלא יאבד:

אך יש להקשות ע"ז מההיא דפסחים י"ג ע"ב דאמרינן גבי לחמי תודה פסולים שהיו מניחים על גג האצטבא בעה"פ דלאו פסולים ממש היו אלא שלא נשחט עליהם הזבח ומקשינן וישחט שאבד הזבח ומקשינן ויביא זבח אחר באומר זו תודה וזו לחמה ומקשינן ויפדו כו' וקשה איך יפדו והא מותר לחמי תודה הם כיון דאבד הזבח וירקבו ואין לומר דבכה"ג לאו מותר איקרי דרק בהפריש יותר מכשיעור דמתחילתו היה מותר י"ל דין מותרות אבל אם הפריש כשיעור רק שאבד הזבח ואי אפשר להקריב הלחם כה"ג לאו מותר איקרי ולא ירקבו אלא כשאר קדושת דמים די"ל פדיון דהא בכ"ג שהפריש עשירית האיפה למנחתו ומת כ"ג שחרית או שנטמא החצי עשרון דג"כ מתחילתו היה ראוי להקרבה ולא היה מותר רק משום שמת כ"ג או שנטמא דאי אפשר להקריבו חשיב מותר ואינו נפדה ויאבד משום דמותר עשירית האיפה הוא וירקב וכמ"ש בש"מ וה"נ בנאבד הזבח ואי אפשר להקריב הלחם הוי מותר לחמי תודה וירקב:

והנה הת"י יומא פ' הוציאו לו נ"ה על הא דאמרינן שם דלא היה שופר לקיני חובה גזירה משום תערובת חטאת שמתה בעליה הקשו דאותן מעות של חטאות המתות יחלל אותן בכ"מ שהן על מעות אחרים ותי' דחטאות המתות הוו כשאר איסורי הנאה דאין להם פדיון והוכיחו מההיא דכל הזבחים שנתערב בהם מחטאות המתות דאמרינן בר"פ התערובת דכולן ימותו דאין להם פדיון וכתבו דאף דיש לחלק בין בהמה ובין מעות והוכיחו שם דאף במעות אין להם פדיון. ע"ש והנה לפי מה שהוכחנו ממותר חביתי כ"ג ומותר לחמי תודה דירקבו ואין להם פדיון דכל מותר שאינו ראוי להקרבה אינו נפדה אף שהוא קדושת דמים זהו ג"כ הטעם דמעות של חטאת שמתה בעליה דהו"ל מותר דאינו ראוי להקרבה אין להם פדיון:

ונראה הטעם דמותר לחמי תודה ומותר חביתין וכן מותר לחמו של נזיר ירקב ואין להם פדיון אע"ג דקדושת דמים הם ונראה דאין זו הלכה במותרות דאי"ל פדיון רק הטעם משום דאם יפדו הפדיון ג"כ יהיה כמותן ואי אפשר להקריב הפדיון לשום דבר כמו שהן עצמן אין ראוין להקרבה, וא"כ אם יפדו אין להקדש מהפדיון כלום וא"כ כיון דאינהו גופייהו לא חזו להקרבה ואם יפדו ג"כ אין להקדש מהפדיון כלום הו"ל כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא הוו תו מקדשי ה' דלא לגופן חזו ולא לדמיהן ומש"ה אין להם פדיון אף להפקיע איסורן שיהיו מותרין בהנאה כיון דהוו כקדשים שמתו ופקעה קדושתן ולא שייך בהו תו פדיון ונראה דהיינו טעמא נמי דחטאות המתות אין להם פדיון משום דאם יפדו הפדיון כמותן והולך לים המלח א"כ אין להקדש מהפדיון כלום ומש"ה חטאות המתות חשיבי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כדאמרינן במעילה ר"פ ולד חטאת דלא חזו לגבוה לא הן ולא דמיהן ומש"ה לא מהני בהם פדיון אף להפקיע איסורן דלא שייך פדיון בדבר שנפקע קדושתו דלא אלימי למתפס פדיונן:

והנה לפ"ז יובן מה שדחקו לרש"י ז"ל בפסחים שם באומר זו תודה וזו לחמה ומקשינן ויפדו וכתב רש"י ז"ל ויקח בדמיהן תודה או לחם ויקרב עם תודה אחרת והקשו בתוס' שם כיון דהלחם אינו ראוי לתודה אחרת דמיה נמי לא חזי לתודה אחרת ע"ש והנה רש"י ז"ל מוכרח היה לפרש כן דהוקשה לו מה שהקשינו לעיל איך אמרינן דיפדו הא מותר לחמי תודה ירקב ואין להם פדיון ולפמ"ש דהטעם דמותר לחמי תודה ירקב ואין להם פדיון הוא משום דהפדיון אינו ראוי לשום דבר וא"כ כיון דאמרינן הכא דיפדו ע"כ מוכח דהכא הפדיון ראוי לתודה אחרת או ללחם להקריב עם תודה אחרת ולתוס' שנחלקו על רש"י ז"ל וכתבו דאין הפדיון ראוי לכלום תשאר קושיתינו איך מהני לה פדיון הא הו"ל מותר לחמי תודה דירקב:

ולפי מ"ש אפשר היה לומר בולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה כו' דהלכתא גמירא דלמיתה אזלא דלא היתה ההלכה ממש שימותו רק דלא הוו כשאר מותר חטאת דנופלין לנדבת ציבור וממילא כיון דאי אפשר להקריבן דאין להם על מה לבוא וגם אין להם פדיון דדמיהם כיוצא בהם א"כ ממילא אזלי למיתה אך אי אפשר לומר כן דאמרינן בב"ק ק"י ע"ב אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשה ואמרינן דחטאת שמתו בעליה הלכתא גמירא לה דלמיתה אזלא ומוכח דההלכה היתה דמתה ולא רק שאין לה דין מותר חטאת דנופל לנדבה דאם כן תיפוק לחולין:

והנה בירושלמי שבת פ"ק אמרינן חטאות המתות רצו ב"ד לבטל מבטלין אמר ר"ח ב"א הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג מזבח אין חטאת מתה קריבה ע"ש והקשו המפרשים ז"ל איך יכולים ב"ד לעשות זאת שיפלו לנדבה ונראה דהירושלמי ס"ל דההלכה היתה רק שאותן חטאות אינן בכלל מותר חטאת דנופל לנדבה וממילא אי אפשר להקריבה ומש"ה מתה כמו מותר לחמי תודה ומותר חביתין דירקבו מפני שאין מה לעשות עמהן וממילא לא נהנין ולא מועלין דאין בהם צורך גבוה והוו כקדשים שמתו אבל כשב"ד מתקנין שיפלו לנדבה כיון דראוים עתה להקרבה אין בהם דין מיתה כלל:

וזה דיש כח לב"ד לתקן על מותר שיפלו לנדבה אף במקום דליכא הלכתא זה מוכח מכמה דוכתי מהירושלמי כמו בשקלים פ"ז הלכה א' גבי מעות שנמצא בין קינין לגוזלי עולה דתנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות וכן שם הלכה ה' גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכן בקידושין שם גרסינן כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות אף הכא תנאי ב"ד על האובדות שיקרבו עולות ע"ש וכן הוא בירושלמי פ"ק דשבועות בתמידין שלא הוצרכו לציבור תנאי ב"ד על המותרות כו' ע"ש:

ונראה נמי דזה דאמרינן בירושלמי דמותר נסכים נופלים לנדבה הוא ג"כ מתנאי ב"ד דלא מצינו הלכתא על זה ומדרש יהוידע הוא רק על מותר חטאת ומותר אשם כדאמרינן בזבחים ק"ג ע"א אשם הוא כו' כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות כו' וזה דיש כח לב"ד לתקן במותרות שיפלו לנדבה נראה משום דבמותר בטל הקצאתו הראשונה כיון דאינו ראוי לאותו דבר ויכולים ב"ד לתקן שיהיה לאיזה קרבן שירצו ובחטאות המתות דליכא הלכתא דנופלין לנדבה יכולים ב"ד לתקן כן אך זה דוקא לדמיהן אבל שיקרבו הן עצמן אין יכולים ב"ד לתקן כדאמרינן בירושלמי שבת שם ומשום דבזה איכא איסורא דאורייתא דילפינן לה בתמורה י"ח ע"א מקרא דקאי בעשה וזה אין יכולים ב"ד לבטל אבל בדמיהן דליכא איסורא יכולים ב"ד לתקן:

ובירושלמי שקלים וקידושין בבהמה שנמצאת כו' דזכרים עולות מקשינן ודלמא שלמים ומתרצינן כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות אף הכי תנאי ב"ד על האובדות שיקרבו עולות ולא ס"ל להירושלמי כתלמודא דידן דמיירי בבא לחוב בדמיהן אלא אפילו אי שלמים היא משתנית עפ"י תנאי ב"ד לעולה ומוכח דאפילו מקדשים קלים לק"ק יכולים ב"ד לשנות ונראה ג"כ הטעם משום דאובדות דאינו ידוע מה הן ואי אפשר להקריבן הו"ל כמותר דכיון דאין ראוין לאותו דבר בטל הקצאתו ויכולים ב"ד לשנות לאיזה קרבן שירצו וכה"ג כתבו התוס' שבועות י' ע"א ד"ה מהו שיקרבו זה בזה דהקשו איך אפשר להקריב שעיר של ר"ח זה שנאבד בר"ח אחר הא הוי עשה דאחר הפרשה ותי' דכיון דנאבד נעקר הפרשתו ע"ש]:

וכן במעות שנמצאו בין עצים ללבונה וכל הנך דחשיב להו בשקלים ר"פ מעות שנמצאו דמחצה על מחצה להחמיר ולכאורה קשה טובא מה שייך כאן להחמיר דאיך יכולים המעות להשתנות מקרבן לחברו אף מקרבן קל לקרבן חמור ונ"ל ג"כ כמ"ש הירושלמי במעות שנמצאו בין קינין לגוזלי עולה דמחצה על מחצה חשיב כמותר משום דאי אפשר להקריב מטעם ספק ותנאי ב"ד הוא שיהיה להקרבן החמור:

ג

ובשבועות י"ב בתמידין שלא הוצרכו לציבור והיינו אותן שנשתיירו מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים באחד בניסן שצריך להקריב מתרומה חדשה [והנה הש"מ במנחות ע"ט הקשה בשם השר מקוצי דיקחו אותם הטלאים מתרומה חדשה ע"ש וק"ל איך אפשר זה הא באחד בניסן תורמין את התרומה כדאמרינן בשקלים בד' פרקים תורמין כו' וכדאמרינן בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה ובאחד בניסן כבר צריך להקריב מן החדשה ואיך אפשר לקנות קודם ניסן מן החדשה] לר"ש אין נפדין תמימים ואמרינן דמקיצון בהם את המזבח ואמרינן דמודה ר"ש בשעירי חטאות שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה ופי' רש"י ז"ל דשעיר של ר"ח אדר שנאבד ונמצא בניסן דבעינן מתרומה חדשה אין מקיצין המזבח בגופו אלא ירעה וילקח בדמיו עולה ע"ש וקשה איך יקח בדמיו עולה הא חטאת הוא ובגמרא אמרינן דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין בגופן ואיך משתנה מחטאת לעולה ואע"ג דמותר חטאת קרב עולה אין זו מותר חטאת כיון דראוי לרגל אחר דהא ר"ש ס"ל דאם אבד ברגל זה יקרב ברגל אחר וזה דבעינן מתרומה חדשה הוא רק למצוה ואי נימא כיון דעכ"פ למצוה בעינן מתרומה חדשה חשיב מותר א"כ בתמידין שלא הוצרכו לציבור שנשתיירו מתרומה הישנה דאמרינן לר"ש דמקיצין בהם את המזבח ופי' רש"י ז"ל דר"ש לטעמיה דס"ל דיקרב ברגל אחר ה"נ כיון שזה עולה וזה עולה יקרבו ע"ש וקשה ל"ל ר"ש לטעמיה תיפוק ליה כיון דבאחד בניסן נעשו מותר דצריך להקריב מן החדשה ומותר עולה קרב עולה כדאמרינן במשנה פ"ב דשקלים היינו דמותר עולת חובה קרבה עולת נדבה א"כ מותר עולת חובה של ציבור קרבה עולת נדבת ציבור שהוא קיץ המזבח ול"ל ר"ש לטעמיה וצ"ע:

ד

ומותר תודה קרב תודה אך בלא לחם וכדאמרינן בזבחים ט' ע"א מי איכא מידי דמותר תודה עצמה לא בעי לחם כו', ובמנחות ע"ט מפקינן לה מקראי דתודה עצמה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופיה ולא תמורתה טעונין לחם וחילופין וולדות ותמורות חשיבי מותר תודה ושם פ' ע"א אמרינן בולד תודת חובה למ"ד דאדם מתכפר בשבח הקדש טעונה לחם ומכל הסוגיא שם מוכח דתלי בזה דרק התודה שמתכפר בה טעונה לחם והשאר חשיב מותר תודה ואינו טעון לחם וזה דחילופין וולדות ותמורות אין טעונין לחם הוא משום דאינו מתכפר בהם:

והנה יש לחקור באומר הרי זו תודה והוממה וחיללה על שנים דהא רשאי לעשות כן כדאמרינן במנחות ק"ח ע"א במתני' שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים כו' אם שניהם טעונים לחם או אפשר דרק אחת טעונה לחם כיון דאמר הרי זו תודה לא חייב עצמו אלא בלחם אחד ומהיכן מתחייב ב' לחמים והכא ליכא למימר מרבה בתודות הוא דבאות רק מחילול הראשונה ולא נתכוין להתנדב עוד ואפשר בכה"ג דרק אחת טעונה לחם והשניה הוי כמו מותר תודה דאינה טעונה לחם והנה אי נאמר כן אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואמרינן בגמרא דשניה אי"ל תקנה משום דאינו יכול להביא לחם מספק וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' פסה"מ דתרעה עד שתומם והקשה שם הראב"ד ז"ל מה תקנה אם תרעה הרי פדיונה יהיה ג"כ ספק אי צריכה לחם ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דאם תוממה י"ל תקנה דהא הכא ע"כ מיירי באומר הרי זו תודה ולא אמר הרי עלי וכדאמרינן שם בגמרא פ' ע"ב א"כ יכול כשהוממה לחללה על שנים ויביא ב' בהמות ויתנה ויאמר אם זו תמורה הרי הוא מחללה על אחת והשניה מקדישה עתה לתודה ובכה"ג אחת טעונה לחם ויאמר אח"כ אם זו תודה הרי הוא מחללה על שניהם ובכה"ג ג"כ אחת טעונה לחם והשניה קרבה בלא לחם וא"כ י"ל תקנה אם תרעה מיהו בעיקר הדין עדיין צ"ע:

ה

אמרינן בפ' התודה ע"ח ע"ב דתודה ששחטה שלא לשמה לא קדוש הלחם ומפקינן לה, התם מקרא מדכתיב זבח תודת מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם ופי' רש"י ז"ל זבח תודה משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו עכ"ל והנה יש לחקור בשוחט תודה לשם תודת חברו דאמרינן בזבחים ז' דלא עלתה לבעליה לשם חובה דחשיב שינוי קודש אי כה"ג קדוש הלחם אי זה דאמרינן דשחטה שלא לשמה לא קדוש הלחם הוא דוקא בשוחט תודה לשם שלמים שאינם טעונים לחם ובעינן זביחה לשם תודה דמפקינן לה מקרא אבל בשוחט לשם תודת חברו הא תודה לשם תודה נשחטה ואע"ג דחשיב שינוי קודש לענין דלא עלו לבעלים לשם חובה מ"מ לענין קידוש הלחם כל שנשחטה לשם תודה קדוש הלחם או אפשר כיון דלא עלתה לבעליה לשום חובה חשיב כמו מותר תודה דאינה טעונה לחם והוי כמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה דמתכפר באיזה שירצה והשניה אינה טעונה לחם כיון דאינו מתכפר בה אינה טעונה לחם וליכא למימר דהכא תהא טעונה לחם מדין תודת נדבה ומשום נהי דאינו מתכפר בה דלא עלתה לבעליה לשום חובה מ"מ בשוחט שלא לשמו דלא עלה לבעלים לשם חובה אמרינן אם כאשר נדרת עשית יהיה נדר ואם לאו יהא נדבה ותודת נדבה ג"כ הרי טעונה לחם דזה דוקא במתנדב תודה לכתחילה אבל תודת נדבה שנעשית ע"י מחשבת הכהן אינה טעונה לחם דחשיב מותרות דאתו לה מעלמא וכדאמרינן בזבחים ט' בפסח ששחטו לשם תודה דפרכינן דנהוי תודה למאי נ"מ להטעינה לחם ואמרינן מי איכא מידי דמותר תודה עצמה לא בעי לחם ואילו מותר דאתיא לה מעלמא בעי לחם ע"ש אלמא מה שנעשית תודה ע"י מחשבת הכהן חשיב מותרות דאתו לה מעלמא ואינה טעונה לחם וה"נ בשוחט תודה לשם תודת חברו דלא עלו לבעליה לשם חובה דמדין תודת חובתו אינה טעונה לחם שהרי אינו מתכפר בה ומדין תודת נדבה שנעשית ע"י מחשבת הכהן ג"כ אינו טעון לחם דחשיב מותר דאתו לה מעלמא:

מיהו לפ"ז יש לעיין ל"ל קרא כלל דתודה ששחטה שלא לשמה לא קדוש הלחם תיפוק ליה כיון דאינו מתכפר בה דהא כל הזבחים ששחטן שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה א"כ הו"ל כמותר תודה שאינה טעונה לחם וע"כ צ"ל דזה דוקא אם בתחילת ההקרבה אינה ראויה להתכפר בה אבל אם זה שלא נתכפרו הבעלים וטעון תודה אחרת הוא משום מעשה שאירע בהשחיטה לא פקע דין לחם ממנה:

ולפ"ז יש לחקור במפריש ב' תודות לאחריות ושחט את שניהם וקיבל דמם בב' כוסות דמתכפר באיזה מהם שירצה וקדם וזרק דמה של אחת מהן אם השניה טעונה לחם כיון דבשעת שחיטה היתה ראויה להתכפר בה (ולמאן דס"ל במעילה ז' במפריש ב' אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקיבל דמם בב' כוסות כו' דחשיבא חד גופא אפשר דה"נ כאן ולחם אחד עולה לשתיהם]:

ו

ובשוחט את התודה ואח"כ נפרס לחמה דאמרינן בפ' התכלת מ"ו ע"א דהדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא כתב רש"י ז"ל שם דהדם יזרק לשם שלמים ולא לשם תודה ובגמרא אמרינן שם דזה דהקרבן כשר ואינו נפסל בשביל שנפרס לחמה הוא משום דתודה חוזרת להיות שלמים אם אין לה לחם והתוס' מ"ז ע"ב ד"ה והרי כתבו דאם זרק הדם לשם תודה פסול דבעי עקירה לשם שלמים ע"ש והנה יש לחקור בזרק הדם לשם שלמים דחוזרת להיות שלמים אם זמן אכילתה הוי כשלמים ונאכלת לב' ימים דרק במותר תודה כמו חליפין וולדות כו' אמרינן דנאכלים ליום ולילה משום דשם תודה עליהם רק דאינן טעונים לחם דמפקינן מקרא דרק תודה שמתכפר בה טעונה לחם מש"ה שאר דיני תודה עליהם אבל הכא שמשתנית להיות שלמים לגמרי ע"י עקירה אפשר דנעשית כשלמים אף לזמן אכילה ואע"ג במותר פסח דקרב שלמים ונעקר לשם שלמים ומ"מ נאכלים ליום ולילה התם איכא קראי דמרבינן בזבחים ל"ו ע"א מקרא דשלמי פסח אני קורא בהן לא יניח אבל בשלמים אלו הבאים מחמת תודה ליכא קרא [והנה המהרש"א ז"ל פסחים ע"ג הקשה אמאי לא מקשינן שם על פסח ששחטו שלא לשמו מאי תיקן ותי' דהתם תיקן שעקרו מפסח לשלמים ולא יעשה נותר אלא לזמן שלמים היינו לב' ימים ולילה אחת וקשה הא אמרינן דשלמים הבאים מחמת פסח דהיינו פסח ששחטו לשם שלמים נאכל ליום ולילה כפסח וצ"ל דזה דוקא בכשר היינו ששחטו שלא בזמנו לשם שלמים דהקרבן כשר אע"ג דנעשה שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה דקרא בכשר כתיב אבל בשוחטו בזמנו לשם שלמים דהקרבן פסול ע"ז לא כתיב קרא וכיון דמתעקר לשלמים דינו כשלמים דנותר שלו הוא לאחר ב' ימים] והנה בההיא דנפרס לחמה דהדם יזרק והבשר יאכל כתב הרגמ"ה ז"ל דהבשר יאכל לשם שלמים ולא לשם תודה וגבי נטמא לחמה כתב רש"י ז"ל דהבשר יאכל בתורת תודה ע"ש ויש לעיין מה שייך אכילה בתורת שלמים או בתורת תודה אטו בעינן אכילה לשמה ואפשר דכונתם לענין זמן אכילה דזמן אכילתה כשלמים [ואפשר דכונתם לענין הקדמה דאמרינן בפ' כל התדיר פ"ט דתודה קודמת לשלמים ואמרינן שם צ' ע"ב כשם שקודמין בהקרבתן כך קודמין באכילתן א"כ נ"מ לענין אכילה אם הוא תודה או שלמים כגון שי"ל שלמים אחר ולענין איזה צריך להקדים באכילה]:

ז

ומותר חטאת אזיל לנדבה חוץ מה' חטאות המתות דהלכתא גמירא לה דלמיתה אזלא והיינו ולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה ושנאבדה ונתכפר בעליה באחרת ושעברה שנתה ואיכא פלוגתא דתנאי אם רק ביחיד נאמרה ההלכה דימותו או אף בציבור:

וראיתי להמנחת חינוך דרצה לומר דמנחת חוטא שמתו בעליה קריבה דעל מנחת חוטא לא נאמרה ההלכה ומש"ה קריבה וכתב דאע"ג דאין לה על מה לבוא מ"מ אשכחן באשם שכשר שלא לשמו אע"ג דאינו מרצה ע"ש אך נראה דאי אפשר לומר כן דקרבה דבהדיא אמרינן בירושלמי סוטה פ"ג הלכה ו' לר"ש דס"ל דמנחת חוטא של כהן נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן ואיבעי לן בירושלמי שם אותן שירים לר"ש אם י"ל דין. קומץ או דין שירים ואמרינן שם דנ"מ אם דינן כקומץ אינן באות בלילה ואין באות לאחר מיתה ומהני בהו מחשבה ואם דינן כשירים באות בלילה ובאות לאחר מיתה ואין מחשב עליהם ע"ש ומוכח להדיא דהקומץ אינו בא לאחר מיתה במנחת חוטא:

ונראה אי נימא דבמנחת חוטא לא נאמרה ההלכה מנחת חוטא שמתה בעליה הו"ל כשאר מותר מנחת חוטא דנופל לנדבה ולרש"י ז"ל במנחות ק"ח ע"א היינו דנופל לנדבת ציבור ולהרמב"ם ז"ל היינו דקרבה מנחת נדבה אך זה אפשר דוקא קודם שנתקדשה בכלי די"ל פדיון אבל לאחר שקדשה בכלי אין לה תקנה ונשרפת:

אך בעיקר זה דבמנחה לא נאמרה ההלכה דלמיתה ג"כ נסתר מהירושלמי סוטה שהביאו התוס' סוטה כ"ג ע"א ד"ה האומרת גבי מנחת סוטה שהקשה הירושלמי אמאי נפדית באומרת טמאה אני לך ולאו כחטאת שמתה בעליה דמי ולים המלח אזיל ע"ש ומוכח דאף במנחה נאמרה ההלכה:

ח

והנה רש"י ז"ל בנזיר כ"ב ע"א גבי האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ הפר לה בעלה דמביאה חטאת העוף כתב דהלכתא דחטאות המתות לא נאמרה בעופות ע"ש והשעה"מ הקשה על רש"י ז"ל מההיא דקן סתומה שפרח אחד מהן לבין חטאות המתות ומוכח דאף בעופות איכא חטאות המתות ע"ש והנה כמו כן יש להקשות מההיא דיומא מ"א גבי מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו והעשיר ואח"כ אמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו ומוקמינן לה בשלקח פרידה אחת ואי עולה זבן מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו והאי עולה אזלא לנדבה ואי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת אזלא למיתה ע"ש ומוכח ג"כ להדיא דאף בעופות אזלא למיתה:

ולתרץ דברי רש"י ז"ל נראה דלעולם י"ל דלא נאמרה ההלכה בעופות דימותו וא"כ לפ"ז הו"ל כשאר מותר חטאת דאזיל לנדבה אך זה אפשר רק מדאורייתא דמותר אשם הוא עצמו נופל לנדבה וקרב עולה וכמ"ש תוס' זבחים ה' ע"ב דרעיה דרבנן והלכתא נאמרה דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה ורק מדרבנן ירעה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ע"ש וכן במותר חטאת דבזבחים קי"ב ע"א אמרינן לר"ה דאשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה דאף במותר חטאת כן ומקשינן מי דמי התם אשם זכר ועולה זכר אבל חטאת נקבה ומוקמינן לה בשעיר נשיא ע"ש וא"כ ה"נ בעופות כיון דאין תמות וזכרות בעופות כיון דלא נאמרה ההלכה דתמות בעופות והו"ל מותר חטאת ומדאורייתא קרבה עצמה עולה וא"כ שפיר קרבה אבל מדרבנן דתיקנו במותר חטאת ואשם דהיא עצמה לא תקרב עולה גזירה אטו לפני כפרה אלא תרעה ויפלו דמיה לנדבה, א"כ זה לא שייך בעופות דלאו בנות רעיה הן דאין לעוף פדיון א"כ מדרבנן אין להם תקנה דלהקריבן לחטאת אי אפשר דאין להם על מה לכפר ולרעייה ג"כ אי אפשר וא"כ כיון דאי אפשר להקריבן ימותו אך לא מהלכתא רק מפני התקלה וכדאמרינן בע"ז י"ג ע"א גבי אין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדיש או החרים בהמה תיעקר כו' ואמרינן שם דנועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ומפני התקלה וכן אמרינן ביומא ס"ו ע"א בפר ושעיר של יוה"כ שנאבדו והפריש אחרים תחתיהם דכולן ימותו ומוקמינן לה מפני התקלה וא"כ ניחא שפיר ההיא דקן סתומה שפרח אחד מהן לבין חטאות המתות דודאי איכא חטאות המתות בעופות אך לא מהלכתא וכן בההיא דיומא מ"א כיון דאי אפשר להקריבה אזלא למיתה אך זה שייך רק היכא דלא מצי להקריבה היא עצמה אבל בההיא דנזיר דמיירי התם שהפר לה הבעל ואמרינן שם בגמרא דחטאת העוף שלה קריבה משום שציערה את עצמה מן היין וכתב רש"י ז"ל דאע"ג דעיקר כפרתה בטלה ע"י שהפר לה הבעל מ"מ לא הוי כחטאת שנתכפרה בעליה משום דבעופות לא נאמרה ההלכה ע"ש א"כ כיון דהתם מקריבין את החטאת העוף על שציערה עצמה מן היין א"כ לא שייך תקלה שהרי מקריבין אותה מיהו אילו היה נאמרה ההלכה דלמיתה גם בעופות לא היה אפשר ליקרב על שציערה עצמה מן היין כיון דעיקר כפרה בטלה הו"ל כחטאת שכיפרה בעליה ולמיתה אזלי כמ"ש רש"י ז"ל שם כ"א ע"ב אך כיון דלא נאמרה ההלכה בעופות שפיר קריבה:

מיהו יש להקשות עוד על רש"י ז"ל מההיא דיומא נ"ה ע"ב דאמרינן שם לר"י דלא היה שופר לקיני חובה מפני התערובת ואמרינן מפני תערובת חטאת שמתו בעליה דשמא תמות אחת מאלו שהטילו מעות לשופר ופרכינן ונברור ד' זוזי ונשדי בנהרא ר"י לי"ל ברירה ע"ש והא התם בקינין דעופות הן ומוכח דאף בעופות איכא דין חטאת שמתו בעליה והכא ליכא למימר מפני התקלה דהא הכא במעות של קינין עסקינן ואי בעופות ליכא הלכתא דימותו והוי כשאר מותר חטאת דאזיל לנדבה א"כ יכול לפדות המעות בכל מקום שהם ולהקריב עולה ומוכח די"ל לעופות דין כשאר חטאות המתות ומעות של חטאת המתות הולכות לים המלח ואין להם פדיון וצ"ע:

הנה במנחות ד' ע"ב אמרינן דמכשירין לא אתו לאחר מיתה ומייתינן מההיא דהאשה שהביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה וכתב רש"י ז"ל שם דזו אחת מה' חטאות המתות חטאת שמתו בעליו עכ"ל וקשה הא חטאת יולדת בין עניה בין עשירה הוא עוף ומוכח דאף בחטאת העוף גמירא הלכתא דלמיתה אזלא ונראה דכאן חזר רש"י ז"ל ממ"ש בנזיר דליכא הלכתא רק בבהמה:

ט

ומדברי הש"ס גיטין שם דאמרינן אבל בחטאת אימא לא ליעייל חולין בעזרה מוכח דחטאת שמתה בעליה חולין היא ואית בה משום חולין בעזרה והיינו כהת"י יומא שהבאנו לעיל דחטאות המתות חולין הן וכן לפמ"ש רש"י ז"ל בתמורה ר"פ ולד חטאת דאין נהנין אלא מדרבנן אך מהירושלמי נדרים מוכח דלאו חולין גמורים הם דאמרינן שם על מתני' כאימרא כדירים ר"ל אמר כאימרא כוולד חטאת ע"ש ומוכח דאף וולד חטאת דלמיתה אזלא הוי ג"כ דבר הנדור ויכול להתפיס בה אלמא איכא עליה איסור הקדש מדאורייתא ונראה מזה דס"ל להירושלמי דאסורים בהנאה מדאורייתא:

י

ובחטאות הציבור דאיפלגו ר"י ורבנן אי אזלי למיתה אמרינן בתמורה ט"ו ע"ב ובהוריות ו' דחטאת שמתה בעליה ודאי ליתא בציבור לפי שאין הציבור מתים ואמרינן דנפקא לן משעירי הרגלים ור"ח דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה ודילמא מתו מרייהו דהנהו זוזי כו' ופי' הרא"ש ז"ל בהוריות דדילמא מתו אותן ששקלו השקלים שלקחו בהם אותם השעירים וכתב שם דמוקמינן אותם השוקלים בחזקת חי ונראה מזה דבר חדש דאע"ג דבקרבנות ציבור יד כולן שוה מ"מ לענין חטאת שמתה בעליה חשיבי בעלים אותם שבעד שקליהם נלקחו החטאות דחשיבי בעלים טפי בהקרבן משאר אינשי וקצת תימא הוא והנה בזה אתי שפיר טפי הא דאמרינן בשקלים פ"ג משנה ג' של בית ר"ג נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם והתורם מתכוין ודוחפו לקופה ומקשינן ע"ז בהירושלמי שם אילו היו ב' כריים ותרם מן אחד מהם על חברו שמא לא פטר את חברו כלומר דאף דאם לא יגיע שקלו לקופה ג"כ נפטר ומשנינן הנחת רוח הוא להן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה ע"ש ולפ"ז אתי שפיר טפי דאע"ג דכולהו מתכפרי בקרבנות ציבור מ"מ מי שבעד שקלו נלקח הקרבן חשיב בעל הקרבן טפי וזה הנחת רוח להם שהם בעל הקרבן] וקצת יש להוכיח כן מההיא דהעיד בן בוכרי דכל כהן ששוקל אינו חוטא כו' אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן כל מנחת כהן כליל תהיה ואם ישקלו עומר ושתי הלחם ולחם הפנים איך יהיו נאכלים ואע"ג דאפילו אם אין הכהנים שוקלין מ"מ הרי ודאי יש להם חלק בקרבנות ציבור ומתכפרין כשאר ישראל ומוכח דלענין שיקרא מנחת כהן דכליל הוא דוקא אם נלקחו בשקליהן ממש דמיקרי בעלים טפי וה"נ אפשר כן לענין חטאת שמתו בעליה:

יא

ובמותר אשם קי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה חוץ מר"א דס"ל דאף באשם ימות דס"ל כחטאת כאשם [והנה יש לחקור באשם תלוי איך הדין דהא ס"ל לר"א דאשם תלוי בא בנדבה אשם תלוי שמתו בעליה אם ג"כ אזלא למיתה משום כחטאת כאשם וגזיה"כ לכל אשמות או דילמא כיון דזה האשם בא בנדבה הו"ל כמותר עולה דקרב עולת נדבה] ולרבנן דכל מותר אשם אזיל לנדבה איפלגו נמי ר"א ורבנן בתמורה כ' ע"ב דר"א ס"ל דקרבה נדבת יחיד ורבנן ס"ל דקרבה נדבת ציבור ואמרינן שם דמה בין דברי ר"א לדברי חכמים דבזמן שהיא באה נדבת יחיד הוא סומך עליה ומביא נסכים ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו ואם באה נדבת ציבור אינו סומך עליה ונסכיה משל ציבור ועבודתה ועורה לאנשי משמר:

והנה התוס' יומא מ"א ע"ב על הא דאמרינן בעולת העוף דאזלא לנדבה הקשו הא אין מקיצין בעולת העוף וכתבו א"נ דמשום דאין נפקותא בעוף בין נדבת ציבור לנדבת יחיד כיון דאין בה סמיכה ואינה טעונה נסכים לפיכך קתני סתמא דאזלא לנדבה ואע"ג דאיכא נפקותא לענין עבודתה כיון דבישראל ליכא נפקותא קתני סתמא ע"ש והנה יש לעיין הא איכא עוד נפקותא לענין לינה בירושלים דאם היא נדבת יחיד טעונה לינה דהמנדב עוף טעון לינה כדאמרינן בסיפרי שהביאו התוס' סוכה מ"ז ע"א ופנית בבוקר כו' מנין לרבות עופות ומנחות עצים ולבונה שנאמר ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבוקר ואילך ע"ש ואם באה נדבת ציבור אינה טעונה לינה ואפשר דרק במתנדב עוף טעון לינה אבל מי שהפריש העולה לחובתו ונתותרה דנשתנית לנדבתו אפשר דבכה"ג אינו טעון לינה ודוחק וצ"ע:

יב

ובאשם שנתערב בשלמים כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' פסה"מ הלכה ט"ו דשניהם ירעו ויקח בדמי היפה אשם ובדמי היפה שלמים ואם קרב אשמו שניהם יפלו לנדבה ע"ש והוא מהתוספתא פ"ח מקרבנות והנה יש לעיין אמאי שניהם יפלו לנדבה ואמאי תפול השלמים לנדבה הא רק מותר אשם לנדבה ובדין שירעו ויקח בדמי היפה עולה דהאשם נופל לנדבה ובדמי היפה שלמים וצע"ג:

יג

והמותרות דנופלים לנדבת ציבור היו נותנין בשופרות וי"ג שופרות היו במקדש וששה מהם היו לנדבת ציבור כדאמרינן בשקלים פ"ו משנה ה' ובפ' בתרא דמנחות איפליגו כנגד מי היו הו' שופרות ואיכא מ"ד התם שהיו כנגד מותר חטאת מותר אשם כו' ואיכא מ"ד שהיו כנגד הפרים והאילים והכבשים כו' והנה בהש"ס לא מצינו שיהא קרב נדבת ציבור לבד מן המותרות אך ראיתי לרבינו יונה ברכות פ"ג ז"ל וליכא לדחות ולומר דין המותר דוקא היינו מותר התרומה דלקיץ המזבח] היו מביאין נדבה דמסתמא אם לא היה שם מותר היו עושין נדבה כדי שלא יהא מזבח בטל עכ"ל ונראה מזה דס"ל דיכולים לנדב מעות שיהיו לקיץ המזבח והנה בתוספתא פ"ג דשקלים מבואר להדיא כרבינו יונה דאמרינן שם האומר מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא ונותן לשופר של נדבה כהנים מקבלין אותן ולוקחים בהם עולות הבשר לה' ועורות לכהנים עכ"ל ומוכח להדיא דמתנדבין לקיץ המזבח:

ובמנחות ק"ז ע"ב על הא דאמר זעירי דהשופרות היו כנגד פר ועגל כו' ורבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא כתב רש"י ז"ל כנגד פר ועגל שהמתנדב פר לעולה מביא ונותן לשופר ששמו פר במנה אחד כו' עכ"ל ונראה ג"כ דלא מיירי הכא בסתם נדבות דא"כ היה טעון סמיכה ואיך נותן לשופר דהא התם מתערבין כל הקרבנות [וכדאמרינן ביומא נ"ה דלא היה שופר לקיני חובה מפני התערובת] אלא מיירי התם במתנדב פר לנדבת ציבור ואף בכה"ג שייך קטן והביא גדול לא יצא ומוכח דיחידים היו מתנדבים לקיץ וכמ"ש רבינו יונה:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה