מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יח
כל הזבחים שנתערבו
א
גרסינן בזבחים ר"פ התערובת דכל הזבחים שנתערבו קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא ובגמרא מוקמינן לה בקרבן נשים דאין בהם סמיכה והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' פסה"מ ה"ד כתב בד"א בקרבן נשים דאין בהם סמיכה אבל קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחברו כו' עכ"ל והקשה מרן הגרע"א במשניות שם איך יכול להקנות לחברו הא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ע"ש:
והנה רש"י ז"ל במנחות ק"ח ע"ב ג"כ כתב כמו הרמב"ם ז"ל על הא דאמרינן שם שור בשוורי הקדש וכן שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהן הקדש וכולם ימכרו לצורכי עולות ודמיהן חולין וכתב רש"י ז"ל הגדול שבהן הקדש עולה וכל האחרים ימכרו לצרכי עולות שמא אכל חד איכא למימר זה עולה ודמיהן חולין דקודש אינו תופס דמיו אלא בע"מ שיוצא לחולין דנתפסין דמו בקדושתו אבל האי דלא נפיק לחולין ולצורך קדשים נמכר אין דמיו קדושים ולהקדש נמי לא גזיל מידי דהא יהיב ליה הגדול שבהן כו' עכ"ל ומבואר מדברי רש"י ז"ל שנוטל כל שור ושור חוץ מהגדול שבהם ומקנה לאחרים לצורכי עולות בין אם הוא קודש בין אם הוא חול וכבר עמד שם הרש"ש על רש"י ז"ל איך יכול להקנות אם הוא קודש הא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולכן פי' הרש"ש שם דלא כרש"י ז"ל אלא שמקנה החולין לאחרים בכ"מ שהם ע"ש והנה מלשון הש"ס מוכח כרש"י ז"ל דקתני הגדול שבהם הקדש והשאר ימכרו כו' ואי מקנה החולין לאחרים בכ"מ שהם א"כ מה שייך לומר הגדול שבהם הקדש הרי קרבנו בכ"מ שהוא הוא הקדש בין גדול בין קטן והחולין מוכרים לאחרים:
והנה לבאר שיטת רש"י ז"ל נראה דזה דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוא רק משום שנקבע לשם קרבן של זה אינו יכול לחזור ולהקבע לשם קרבן של אחר דהא לאו דוקא מאדם זה לאדם אחר אין הקרבן יכול להשתנות דאף באותו בעלים אם הפריש לחוב זה אינו יכול להקבע אח"כ לחוב אחר ולפ"ז בקרבן שלא נקבע עדיין לשום איזה חובה יכול להקבע אח"כ לשם איזה חובה שיהיה ויכול להקבע ג"כ לשם חובת חברו כיון דעדיין לא הוקבע לשם איזה חובה הוא בא [והראוני שכן כתב המרכבת המשנה דהקדש הנעשה ע"י התפשטות יכול למכור ואין בזה משום המוכר עולתו ושלמיו דלא עשה ולא כלום כיון דלא נקבע בעד חובתו והנה בזה אתי שפיר הא דאמרינן בתמורה ר"פ כיצד מערימין באומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ילדה ב' זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין וכתב רש"י ז"ל ילדה ב' זכרים על שניהם חלה קדושת עולה דהא קאמר אם זכר יהיה עולה ומיהו לא נדר אלא חד הילכך הוא יקריב האחד לנדרו והשני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין עכ"ל ואע"ג דעל שניהם חלה קדושת עולה כמ"ש רש"י ז"ל מ"מ יכול למכור אחד לצרכי עולות ואין בזה משום המוכר עולתו ושלמיו דלא עשה ולא כלום כיון דלנדרו א"צ אלא אחד כמ"ש רש"י ז"ל א"כ השני הוי רק כמו הקדש שנעשה ע"י התפשטות כיון דלא נקבע בעד חובתו יכול למוכרו לצרכי עולות ובזה אתי שפיר ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' פסה"מ ה"ח דשנים שלקחו קיניהן בעירוב כו' לאיזה שירצה הכהן יקריב חטאת ולאיזה שירצה יקריב עולה שאין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן עכ"ל והקשה הכ"מ שם הא בפ' בכל מערבין תלינן זה בברירה ורבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה ותי' הכ"מ דהא דאמרינן בגמרא שם עלה דקמ"ל כדרב חסדא דאין הקינין מתפרשין כו' השתא א"צ להתנות ולא תלי עוד בברירה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר כיון דלא הוקבע עליהם שם בעלים בשעת חלות ההקדש יכול להקבע אח"כ ואין בזה משום המוכר עולתו ושלמיו כו' ואינו שייך ג"כ לברירה]:
ואך זה הדין דקרבן שנקבע לשם חובה זו אינו יכול לחזור ולהקבע לשם חובה אחרת הוא רק היכא דאין הקרבן נעשה מותר אבל היכא דהקרבן נעשה מותר יכול להקבע לחובה אחרת דאמרינן במנחות ק"ח ע"א דמותר לחמי תודה ירקב וכתב רש"י ז"ל דירקב משום דלאו חטאת איקרו (ואין נופלים לנדבת ציבור] ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפ"ע ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחם עכ"ל וכן אמרינן בירושלמי שקלים פ"ב הלכה ו' דמותר לחמו של נזיר ירקב משום דלהקריב בפ"ע אי אפשר ולהקריב עם נזירות אחרת אי אפשר לפי שאין נזירות בלא לחם ע"ש ומוכח דכל הטעם שאין הלחם קרב עם קרבן אחר הוא רק משום דאין תודה ואין נזירות בלא לחם הא בלא"ה היה הלחם יכול להשתנות לתודה ונזירות אחרת אע"ג דכבר הוקבע לקרבן זה ומשום דמותרות שאני דזהו דין במותר דיכול להשתנות לשם קרבן אחר דבמותר בטל הקביעות לשם הדבר שהופרש ובירושלמי פ"ק דשבועות בתמידין שלא הוצרכו לציבור אמרינן דמותר יכול להשתנות לחובה אחרת רק שישאר שם עולה עליו ע"ש ועוד גדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' פסה"מ הלכה ח' דמותר מנחת חוטא קרב מנחת נדבה ואע"ג דמנחת נדבה היא מין מנחה אחרת וטעונה שמן ולבונה מ"מ במותר יכול להשתנות אף ממנחת חוטא למנחת נדבה:
והנה בירושלמי שקלים פ"ז הלכה א' גבי מעות שנמצאו בין שופר של קינין לשופר של גוזלי עולה דמחצה על מחצה יקרב עולה ומקשינן שם איך חטאת קריבה עולה כיון דמחצה על מחצה א"כ שמא משופר של קיני חובה הוא שפרידה אחת קריבה חטאת ומתרצינן כיון דאי אפשר להקריב מספק הו"ל מותר חטאת ומותר חטאת קרב עולה א"כ קרב עולה ממ"נ (ועיין בהמפרשים ז"ל שם ומוכח דכל שאי אפשר להקריבו מטעם ספק חשיב מותר וא"כ ה"נ בנתערב עולתו עם עולות של אחרים בקרבן אנשים דטעונין סמיכה ואי אפשר להקריב בלא סמיכה כדאמרינן בפ' התערובת שם א"כ כל קרבן וקרבן כיון דאי אפשר להקריבו מספק דאינו ידוע מי בעליו שיסמוך עליו א"כ הו"ל מותר עולה ומותר עולה לעולה כדאמרינן בשקלים פ"ב משנה ה' היינו דמותר עולה קריבה עולה אחרת וכן אמרינן שם דמותר מנחה למנחה ומותר שלמים לשלמים דהמותר נופל למנחה ולשלמים אחרים] וכיון דבמותר בטל הקביעות ויכול להשתנות ולהקבע לשם עולה שיהיה כמו לחם לתודה ולנזירות אחרת יכול אף למוכרה ולהקבע לשם חובת חברו וא"כ יכול כל אחד להקנות חלקו לחברו ולסמוך כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך זה דוקא בקרבן אנשים דאי אפשר להקריב בלא סמיכה והו"ל מותר עולה אבל בקרבן נשים דאפשר להקריב כל אחד לשם מי שהוא אין זה בכלל מותר ואי אפשר להקנות לחברו והנה דברי רש"י ז"ל במנחות עולין לפ"ז יפה בשור של הקדש שנתערב באחרים דהגדול הקדש והשאר ימכרו לצרכי עולות דהא התם מיירי בקרבן אנשים א"כ ל"ק כלל מה שהקשה עליו הרש"ש למה לא יקנה החולין לאחרים בכ"מ שהם וכדאמרינן בפ' התערובת דהא בפ' התערובת מיירי בקרבן נשים שפיר יכול לעשות כן אבל הכא דמיירי בקרבן אנשים אם יקנה החולין בכ"מ שהם לצרכי עולות יהיה אי אפשר להקריב משום סמיכה כיון דאינו ידוע מי בעליו ודברי הרש"ש צ"ע אך לפ"ז כיון דנתערב בחולין ואי אפשר להקריבו עתה משום סמיכה הו"ל מותר עולה ויכול להקבע לשם מי שירצה וכמ"ש רש"י ז"ל וניחא שפיר אך להרמב"ם ז"ל עדיין לא עלתה בזה ארוכה דהא הרמב"ם ז"ל כתב סתם ומיירי בכל הקרבנות שנתערבו ואף חטאת ואשם בכלל שמותריהן נופלין לנדבת ציבור ובזה תשאר קושית מרן הגרע"א בתקפה איך יכול להקנות לאחרים:
ובעיקר לפי דברי הירושלמי הנ"ל דכל שאי אפשר להקריבו מטעם ספק חשיב מותר יש לעיין בהא דאמרינן בקידושין נ"ה ע"ב בבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דזכרים עולות ומקשינן בגמרא ודילמא אשם ע"ש ומאי קושיא כיון דהוי ספק עולה ספק אשם ואי אפשר להקריבו מספק הו"ל מותר ומותר אשם קרב עולה וא"כ קרב עולה ממ"נ והוי ממש כההיא דהירושלמי שקלים בספק חטאת ספק עולה וצ"ע:
ב
ובההיא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דנקבות זבחים שלמים מקשינן ודילמא תודה ואמרינן דמייתי תודה ומקשינן והא בעי לחם דמייתי נמי לחם והנה התוס' פי' שם היינו דמייתי בהמה אחרת לתודה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' פסה"מ דהיינו דמתנה על זו הבהמה עצמה שאם היא תודה תהיה לתודה ומייתי לחם עמה והקשה שם הלח"מ איך יכול להביא לחם מספק הא אמרינן בפ' התודה פ' ע"ב גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן דהאחרת אין לה תקנה ומשום דלא מצי מייתי לחם מספק ע"ש:
ונראה לענ"ד לתרץ דהא אמרינן שם בפ' התודה דמש"ה לא מצי מייתי לחם מספק ולהתנות דאם תודה היא הא לחמה ואם לאו יהא הלחם חולין משום דאין מכניסין חולין בעזרה ומקשינן שם אם איתא לדר"י דס"ל דאם הלחם אבית פאגי בשעת שחיטת התודה כשר לייתא בהמה ולחם ולוקמא חוץ לעזרה ומתרצינן משום דאיכא ארבעה להניף ותנופה בעינן בפנים דכתיב לפני ה' ומש"ה אי אפשר ע"ש והנה יש לעיין בבהמה זו שנמצאת אם צריכה תנופה או לא והנה בפ' כל המנחות באות מצה ס"ב ע"ב אמרינן דאשה וכן המשלח קרבנותיו ממדה"י כהן מניף על ידו ולעיל שם ס"ב ע"ב אמרינן דקרבן עכו"ם אינו טעון תנופה והש"מ שם כתב דהגרסא הנכונה דקרבן עכו"ם אינו טעון תנופה כלל אפילו בכהן וכתב הטעם דבאשה כהן מניף על ידה וקרבן עכו"ם אינו טעון תנופה כלל וז"ל ולא דמי לקרבן נשים שהרי הן אוכלות הבשר אבל קרבן עכו"ם אין העכו"ם אוכלין הבשר לפיכך אין להם דין בעלים עכ"ל היינו דלא דמי למשלח קרבנותיו ממדה"י ולקרבן נשים דכהן מניף על ידם דהתם איכא בעלים גמור רק אי אפשר להם להניף ומש"ה כהן מניף בשליחותן אבל עכו"ם כיון דאינו אוכל בשר אין לו דין בעלים א"כ בקרבנו ליכא דין תנופה כלל דקרבן שאין לו בעלים אינו טעון תנופה ומזה מוכח דאם מחוסר לו בעלות באכילת בשר חשיב חסרון בעלות בהקרבן וליכא דין תנופה דלתנופה בעינן בעלים גמור והנה בשקלים פ"ז משנה ד' בההיא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דנקבות זבחים שלמים כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ז"ל והמוצא אוכל הבשר דלענין עיקרי דיניו הוא ממונו [ואם יקרה אח"כ שיכיר הבעלים יתן לו דמים] עכ"ל והטעם י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דפסק דשלמים שהזיקו גובה מבשרן דפסק כריה"ג דק"ק ממון בעלים וכיון דאית בהו דין גוביינא בהבשר אית ביה נמי דין מציאה וזוכה בהבשר מדין מציאה ועיין מ"ש לעיל בזה וא"כ לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דלענין אכילת בשר המוצא הוא הבעלים שהוא ממונו, א"כ ודאי אין דין תנופה בראשון דחסר לו בעלות דמה עכו"ם דאינו אוכל הבשר רק מדין ערל דאסור בקדשים מ"מ כיון דעכ"פ אינו יכול לאכול הבשר הוי חסרון בעלות בהקרבן לענין תנופה א"כ כ"ש הכא דלענין הבשר אין הראשון בעלים כלל דאינו מניף והשני ודאי אין לו דין תנופה שהרי אינו המתכפר דרק לבשר הוי בעלים מדין מציאה (ול"ד לקרבן שותפין דלכל אחד יש בין בבשר בין בכפרה] א"כ ליכא תנופה בזה הקרבן כלל וכיון דליכא תנופה א"כ יכול להביא לחם מספק כדאמרינן שם בפ' התודה דמתיר הלחם חוץ לעזרה:
והנה זה דאמרינן בשולח קרבנותיו ממדה"י כהן מניף על ידו והיינו בשליחותו כמ"ש רש"י ז"ל שם נראה דהיינו דצריך ב' כהנים להניף דבעלמא בעינן תנופה בבעלים וכהן דכהן מניח ידיו תחת יד בעלים ומניף כדאמרינן בקידושין ל"ו ע"ב והכא דליכא בעלים צריך עוד כהן שיניף בשביל הבעלים ולא סגי שאותו כהן עצמו יניף גם בשביל הבעלים וראיה לזה מהירושלמי סוטה שהביאו התוס' סוטה י"ט ע"א ד"ה וכהן דסוטה גידמת ב' כהנים מניפין על ידה ע"ש ונראה דזהו הטעם דצריך ב' כהנים ולא סגי בכהן אחד משום דלעולם בכל התנופות בעינן כהן אחד וכאן בעינן עוד כהן אחד בשליחותה וזה דלא סגי באותו כהן עצמו שיהיה ג"כ במקום הבעלים י"ל דדין הוא דלעולם בעינן תנופה בשנים מיהו בזה אכתי יש לעיין אמאי צריך ב' כהנים הא אותו שהוא במקומה ובשליחותה יכול להיות אף ישראל:
ונראה משום דתנופה עבודה היא ותנופה בזר אסור וזה דהבעלים מניפין אינו משום דתנופת הבעלים אינה עבודה דהא תנופה אחת היא שהכהן מניח ידיו תחת יד בעלים ומניף וכיון דאותה התנופה לגבי כהן עבודה היא א"כ ה"נ לגבי בעלים שהרי אותה התנופה עצמה עושה הכהן והבעלים רק דגלי קרא דבעלים לא חשיב זר לגבי ההיא תנופה א"כ זה דוקא הבעלים עצמן אבל היכא דהבעלים צריכים לעשות שליח ע"כ צריכים לעשות כהן ולא זר דזר אסור בתנופה ולזה לא שייך שליחות שלא יהא חשוב זר דהוי דבר שבגוף:
ג
ובבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דקדקו התוס'. דכל היכא דאי אפשר מקריבין בלא סמיכה דהא הכא אי אפשר לסמוך ונראה דזה דמקריבין אותה בלא סמיכה הוא רק לאחר התקנה דאמרינן בשקלים שם בראשונה היו ממשכנין את מוצאה עד שיביא נסכיה כו' התקינו ב"ד שיהו נסכיה קרבין משל ציבור ע"ש אך קודם התקנה שהיה המוצא מביא נסכיה היה ג"כ סומך דהתוס' מנחות ס"א ע"ב ד"ה מצינו הקשו כיון דכתיב בנ"י סומכין ולא עכו"ם סומכין ל"ל עוד קרא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם ותי' דאצטריך קרא שאם הביא הישראל נסכים בשביל העכו"ם דאין הישראל סומך על הקרבן משום דקרבנו ולא קרבן עכו"ם ע"ש ומוכח מזה דבשביל הבאת נסכים יכול לסמוך על הקרבן די"ל בשביל זה שייכות להקרבן וחשיב שותף בהקרבן ורק בקרבן עכו"ם אימעט משום קרבנו ולא קרבן עכו"ם, א"כ הכא בבהמה שנמצאת דהמוצא מביא נסכיה יכול לסמוך ובעיקר מה דאין מקריבין קרבן בלא סמיכה יש לחקור בקרבן שותפין דאתרבו כל בעלי חוברין לסמיכה אם אחד יכול לסמוך והשאר א"י לסמוך אם מקריבין הקרבן כיון דעכ"פ איכא סמיכה בהאי קרבן או אפשר כיון דאין כל הסמיכה כדינה אין מקריבין לכתחילה]:
ובזה אתי שפיר מ"ש תוס' קידושין נ"ה ע"ב ד"ה ודלמא אשם וז"ל וא"ת ויתנה באותן של שלמים דהא שוו במתנות ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא עכ"ל ודברי התוס' מרפסן איגרי אטו באשם ליכא סמיכה והכא לא מיירי באשם מצורע כדמוכח מסוף דברי התוס' שם ומתוס' שאח"כ ע"ש] ועוד הא הכא בבהמה שנמצאת ליכא סמיכה כלל אף בשלמים דמי סומך עליהם ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' מקשים אף קודם תקנה שהיה המוצא מביא נסכים והיה סומך עליהם א"כ שפיר קאמרי דאם שלמים טעון סמיכה ואם אשם אינו טעון דזה שייך רק בשלמים דאיכא נסכים אבל באשם דליכא נסכים א"י לסמוך א"כ אי אפשר להתנות באשם משום סמיכה דאם שלמים טעון סמיכה ואם אשם אינו טעון סמיכה והקשו הא מ"מ סמיכה לא מעכבא:
ד
עוד הקשה הלח"מ שם על הרמב"ם ז"ל שכתב בבהמה שנמצאת כו' דזה דאמרינן דמייתי תודה היינו שהשלמים עצמן הוא מתנה בתודה ומביא לחמה הא אין מביאין קדשים לבית הפסול דלא שוו בזמן אכילתם מיהו הסוגיא דקידושין אזיל למ"ד מביאין קדשים לבית הפסול אך הרמב"ם ז"ל פסק דאין מביאין קדשים לבית הפסול וא"כ איך כתב דמתנה שלמים בתודה ע"ש ונראה לענ"ד דהכא הכל מודים דמביאין קדשים לבית הפסול משום דלי"ל תקנתא ברעיה וכדאמרינן בזבחים ע"ו ע"א גבי נתערבו חתיכות בחתיכות יאכל כחמור שבהן ואע"ג דממעט באכילתן ומשום דלי"ל תקנתא ברטיה ע"ש וה"נ בבהמה שנמצאת אם תרעה הבהמה ותומם ותפדה אותה הבהמה ג"כ תהיה ספק תודה ספק שלמים ואין מרויחין כלום ע"י רעיה משא"כ בזבחים שנתערבו די"ל תקנתא ברעיה דממתינין עד שיוממו שניהם ואח"כ מייתי ב' בהמות ואומר התודה בכ"מ שהיא מחוללת על זו והשלמים על זו ואע"ג דבבהמה שנמצאת יכול אח"כ כשתומם לחוב בדמיה ולהביא ב' בהמות ולומר אם תודה היא זו היא חילופה ואם לאו תהא תודת נדבה ועל הבהמה השניה יתנה אם שלמים היא הרי היא פדיונה ואם לאו תהא שלמי נדבה זה לא מקרי י"ל תקנתא ברעיה דמי מחויב לחוב בדמיה וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה אע"ג דהתם נמי ל"ל תקנתא ברעיה דאם תומם הפדיון ג"כ יהיה ספק ומ"מ אמרינן שם דאינו יכול להביא בהמה אחרת ולחם ולומר אם תודה היא הא לחמה והאי תהא שלמים ואם תמורה היא האי תהוי תודה משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול התם שאני דהתם זה שמביא קדשים לבית הפסול הוא על הבהמה האחרת שמביא עתה שמתנה עליה בשלמים ונעשית ספק תודה ספק שלמים ומש"ה אין מביאין אותה לבית הפסול משום תקנתא של בהמה אחרת אבל אותה בהמה עצמה מביאין לבית הפסול כיון דלי"ל תקנתא ברעיה ובסיפא גבי זכרים עולות שכתב הרמב"ם ז"ל דממתין עד שיומם ומביא ב' בהמות ואומר אם עולה הוא תהא מחוללת על זו ואם שלמים תהא מחוללת על השניה ומייתא עמה לחם שמא תודה היא ואע"ג דהתם ג"כ מביא לבית הפסול בהמה אחרת לא דמי להכא דהתם אם עולה הוא נמצא שזו הבהמה השניה אינה קדושה כלל מחמת פדיון ואז מקדיש הבהמה השניה לתודה וא"כ אם הבהמה שנמצאת עולה היא או תודה אינו מביא כלל לבית הפסול דאז הבהמה השניה היא תודה רק אם היא שלמים ונמצא שזו הבהמה השניה שמחלל עליה היא ג"כ שלמים ואז מביא אותה לבית הפסול דממעט באכילתה משום ספק תודה וא"כ זה שמביאה לבית הפסול הוא רק באופן אם הפדיון חל עליה וכיון דקדושתה הוא מחמת פדיון מאותה הבהמה שנמצאת דינה כאותה הבהמה עצמה דכיון דאי"ל תקנתא ברעיה מביאין אותה לבית הפסול] [ובההיא דתודה שנתערבה בתמורתה ומת אחת מהן דאמרינן שניה אי"ל תקנה משום לחם יש לעיין אמאי לא נימא שישחט אותה שלא לשמה דתודה שנשחטה שלא לשמה בעלמא ג"כ לא קדוש הלחם והדם יזרק והקרבן כשר דתודה משתנית לשלמים כדאמרינן במנחות מ"ו ע"א ואמאי לא יהא מותר לשחוט שלא לשמה משום תקנת הקרבן וכדאמרינן במנחות מ"ח גבי שחט ד' כבשים על ב' חלות דמושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמה דאם אי אתה אומר כן פסלת האחרונים דמותר לזרוק שלא לשמה כדי שלא להפסידן ע"ש ואמאי אמרינן הכא שהבהמה אי"ל תקנה]:
ה
ובענין כל הזבחים שנתערבו דאמרינן במתני' ר"פ התערובת דאם נתערבו קדשים בקדשים מין בשאינו מינו דירעו ויקח בדמי היפה ממין זה כו' יש לעיין אי מיירי דוקא בנתערבו אחת באחת דליכא רוב אבל אי איכא רוב ממין אחד מין השני נתבטלו לפמ"ש התוס' זבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא דזה דלרבנן אין עולין מבטלין זא"ז הוא דוקא בלח אבל יבש ביבש בטל כמו מין במינו לר"י ע"ש ואע"ג דבע"ח אינם בטלים זה רק מדרבנן אבל מדאורייתא כיון דבטל איך אפשר להקריב אח"כ ע"י פדיון אך בש"ס וכן ברמב"ם לא מצינו חילוק זה דמיירי דוקא בנתערבו אחת באחת ואפשר דעל הפדיון הוי כמו הוכר האיסור כיון דפודה אותו בכ"מ שהוא:
ובההיא דזבחים ע"ה ע"א דקרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור נותן ד' מתנות כו' י"ל עוד לעיין הא קי"ל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן א"כ מה שייך בזה תערובת בנתערבו חיים וצ"ע [ובההיא דפר ושעיר של יוה"כ שנאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי עכו"ם שנאבדו דלר"י כולן ימותו ולר"ש ירעו ג"כ קשה אמאי לא נימא התם סכין מושכתן ויקרבו לקרבן אחר ולמה ירעו ולר"י למה ימותו מיהו מפר ושעיר של יוה"כ ליכא קושיא כלל דפר קרבן יחיד הוא והשעיר אע"ג דקרבן ציבור הוא מ"מ לא שייך בו סכין מושכתו דצריך הגרלה והגורל קובעו לשעיר הנעשה בפנים אך משעירי עכו"ם יש לעיין אמאי לא נימא סכין מושכתן אך נראה דהתם ג"כ לא שייך סכין מושכתן דר"י דס"ל הכא ימותו לטעמיה אזיל דס"ל לפי מה דמסקינן במנחות נ"ב דשעירי עכו"ם מתחילה מגבין להם א"כ כיון דהגיבוי הוא רק לזה הקרבן אי אפשר לשנותו לקרבן אחר וגם לר"ש דס"ל דבאין מתרומת הלשכה והכא ס"ל דירעו ג"כ לא קשה דר"ש לטעמיה דס"ל במנחות צ"ב דשעירי עכו"ם טעונים סמיכה א"כ לא שייך סכין מושכתן שהרי קודם השחיטה בשעת הסמיכה כבר צריך להיות עליהם שם הקרבן ודוק]: