אור ברסלב

מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט

סימן יז

סימן טז

שריפת קדשים פסולים

א

אמרינן בפסחים פ"ב דשריפת כל קדשים פסולים ל"ש קדשי קדשים ול"ש קדשים קלים הלכתא גמירא לה ע"ש ויש לחקור אם זה דוקא בקדשי קדשים וקדשים קלים היינו רק בקרבנות אבל בשאר דברים קדושים כגון מי כיור שנפסלו בלינה או בטומאה ליכא דין שריפה או לאו דוקא קתני:

והנה הראב"ד ז"ל בפי' למס' תמיד הביא בשם רבנו נסים גאון שהקשה על הא דאמרינן שם נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה דאיך מכבדן לאמה הא קדשו במחתה שהיא כ"ש וטעונין גניזה ע"ש והנה יש לעיין איך אשכחן גניזה בדבר הקדוש בכ"ש וכיון דנתפזרו ואין צורך בהם הו"ל כמו קרבן שנולד פסול בבעלים או שנתכפרו הבעלים באחר דאין צורך בקרבן דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ואי נימא דדין שריפה הוא רק בקרבנות אתי שפיר דגחלים אינם קרבן כ"א מכשירי קרבן כדאמרינן ביומא מ"ח ע"ב ובזה ליכא דין שריפה דלא גמירא שריפה אלא לקרבנות וטעונין קבורה כשאר איסורי הנאה דהיינו גניזה:

וכל הקדשים שפסולן בגופן נשרפין מיד ואם הפסול בדם ובבעלים טעונין עיבוד צורה וטעם עיבוד צורה סברא הוא כמ"ש התוס' פסחים פ"ב ע"א ד"ה בשלמא והיינו משום בזיון קדשים כמ"ש רש"י ז"ל שם ע"ג ע"ב דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון עכ"ל והנה הר"ח ז"ל כתב בפסחים ל"ד ע"ב ז"ל בדם ובבעלים תעובד צורתו כלומר כ"ז שיתכן שיאכל מניחים אותם שמא יבוא אליהו ויתירנה באכילה עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ויוצא לשריפה עכ"ל א"כ כל הטעם דפיסול בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה הוא רק שמא יבוא אליהו ויטהרנו ויש לעיין בזה טובא איך יכול אליהו להתיר פסול בדם ובבעלים:

והנה בפסחים ל"ד ע"א גבי היסח הדעת אי פסול טומאה או פסול הגוף הוא מקשינן מהא דהיסח הדעת טעון עיבוד צורה אא"ב פסול טומאה מש"ה בעי עיבוד צורה שמא יבוא אליהו ויטהרנו וכתב רש"י ז"ל וכיון דלא חזינן ליה דאטמא אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבוד צורה דלא מצינן למישרפה להדיא שמא יבוא אליהו אח"כ ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורים עכ"ל ונראה מזה דהוי כמו בתרומה שנולד לה ספק טומאה דאין שורפין את התלויה משום דשמא יבוא אליהו ויטהרנה ואפשר שתאכל והנה אמרינן בפסחים י"ג ע"א דבערב הפסח שאי אפשר לאליהו שיבוא משום דאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי יו"ט אז שורפין גם את התלויה והנה לפ"ז גם בקדשים אם נפסל בהיסח הדעת בערב שבת למ"ד דהוי ספק טומאה אינו טעון עיבוד צורה דאינו שייך שמא יבוא אליהו ויטהרנה וכשיבוא אליהו לאחר השבת כבר יפסל בלינה א"כ אי אפשר יהיה שיאכל אך עדיין צ"ע בזה:

ובטומאה דרבנן אי שורפין עליה תרומה וקדשים אמרינן בשבת ט"ז גבי כלי זכוכית ומ"ח ע"ב גבי בית התבלין ובנדה ל"ד גבי טומאת עכו"ם דעבוד רבנן הכירא כי היכא דלא לישרפו עליה תרומה וקדשים ומוכח דאין שורפין תרומה וקדשים על טומאה דרבנן וקשה מהא דאמרינן בפסחים בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים דשורפין בשר הנטמא בולד הטומאה ואמרינן בגמרא דולד הטומאה דרבנן ופי' רש"י ז"ל שם י"ד ע"ב כגון שנטמא בכלי שנטמא במשקין ע"ש ומוכח דעל טומאה דרבנן שורפין את הקדשים:

ונראה לומר דהטעם דאין שורפין תרומה וקדשים על טומאה דרבנן ואע"ג דאינו ראוי לאכילה הוא משום דשמא יבוא אליהו ויבטל את הטומאה דרבנן ויהיה ראוי לאכילה דב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אם גדול ממנו בחכמה ובמנין וכיון דאפשר במציאות שיאכל ע"י אליהו לא שרפינן וזה שייך רק בכל טומאות דרבנן אבל בכלים שנטמאו במשקין שהוא מי"ח דבר ואמרינן בע"ז ל"ו ע"א דכל איסורים דרבנן ב"ד הגדול בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי ב"ד חברו חוץ מי"ח דבר שאפילו אם יבוא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ע"ש א"כ בזו הטומאה אינו שייך שמא יבוא אליהו ויכשירנה. א"כ כיון דאינה ראויה לאכילה שורפין (והנה רש"י שבת ט"ז כתב דעל שום טומאה דרבנן אין שורפין תרומה וקדשים חוץ מהנך ו' ספקות וקשה דרש"י בעצמו כתב בפסחים דעל כלים שנטמאו במשקין שורפין]:

ב

והנה בחטאת העוף הבאה על הספק דקי"ל דבשריפה יש לעיין אי טעונה עיבוד צורה והנה למ"ד בכריתות כ"ו ע"ב בחטאת העוף הבאה על הספק דאם נודע אחר שנמלקה דילדה ודאי נאכלת א"כ בדין שתהא טעונה עיבוד צורה ואין שורפין לאלתר שמא יבוא אליהו ויאמר שילדה ויתירנה באכילה מיהו לר"י דס"ל בתמורה דחטאת העוף הבאה על הספק אינה בשריפה כ"א בקבורה ומדברי התוס' פסחים פ"ב ע"א ד"ה בשלמא יש להוכיח דדוקא שריפה טעונה עיבוד צורה אבל לא קבורה שהרי הקשו שם דל"ל קרא בפסול הדם דטעון שריפה תיפוק ליה כיון דטעון עיבוד צורה א"כ הו"ל נותר וטעון שריפה ותי' שם דאצטריך דלא ליעבד ליה קבורה קודם שיהיה נותר ע"ש ומוכח מדברי התוס' דקבורה אינה טעונה עיבוד צורה וא"כ חטאת העוף הבאה על הספק לב"י דבקבורה לא שייך עיבוד צורה מיהו מדברי רש"י ז"ל זבחים פ"ב ע"א נראה דס"ל דאף בקבורה שייך עיבוד צורה וכל שאין בו פסול הגוף רק שאי אפשר להקריבה מאיזה טעם אין לעשות קבורה בלא עיבוד צורה שכתב שם על הא דאמרינן בדמים הפנימיים שנתערבו בדמים החיצונים דאי אפשר להזות משום דמצוה להקדים פנים לחוץ ואם יכנס הדם לפנים יפסלו החיצונים וכתב ז"ל וא"ת ליפסלינהו לחיצונים להכשיר פנימיים דלמפסלינהו בידים לא קאמר ר"א ומוטב להמתין עד שקעה"ח ויפסלו מאליהן וישפכם לאמה עכ"ל ומוכח מדברי רש"י ז"ל דקודם שקעה"ח שהיא הלינה שלהם אין לשופכן לאמה משום דאין פסול בגופן רק דאין להקריבן משום תערובת ומוכח דאף להטיל לאמה שהוא קבורה ג"כ אסור בלא פסול הגוף או בלא עיבוד צורה וא"כ אף לר"י דאמר בחטאת העוף הבאה על הספק דיטילנה לאמה ג"כ יש לחקור אי טעונה עיבוד צורה מיהו אי נימא דלר"י חטאת העוף הבאה על הספק טעונה עיבוד צורה יש להקשות א"כ למחר אמאי לא תהא טעונה שריפה דשמא ילדה והו"ל נותר דבשריפה ואף לפמ"ש התוס' פסחים פ"ב ע"א דזה דנותר בשריפה הוא דוקא היכא דבזמנו היה ראוי לאכילה מ"מ הכא כיון דזה דחטאת העוף אינה ראויה לאכילה בזמנה הוא רק משום ספק נבלה כמ"ש רש"י ז"ל בכריתות כ"ו ע"ב וכה"ג כל שאינו ראוי לאכילה מחמת ספק איסור טעון שריפה כדמוכח מפסחים פ"ג ע"ב בגיד הנשה דטעון שריפה אחר המועד לר"י דמספקא ליה אי של ימין אי של שמאל דכל שאינו ראוי לאכילה בזמנו רק משום ספק גיד טעון שריפה כשנעשה נותר דשמא אינו אסור, מיהו התוס' פסחים כ"ח הביאו מת"כ דר"י מפיק לה מקרא דאין חטאת העוף הבאה על הספק בשריפה ואפשר דגזיה"כ הוא דאף לאחר שנעשה נותר אינו בשריפה:

ג

ובעיקר על מה שהקשו תוס' פסחים שם ל"ל הלכתא בנשפך דמה דבשריפה תיפוק ליה דטעון עיבוד צורה וא"כ הו"ל נותר דבשריפה ותי' דאצטריך שלא יעשה קבורה קודם הנה י"ל מהירושלמי פסחים פ"ב הלכה א' לרבנן דחמץ בפסח השבתתו בכ"ד לחמי תודה לאחר זמן אכילת חמץ ונעשו נותר אי השבתתו בכ"ד כדין חמץ או דוקא בשריפה כנותר ומסקינן שם דאם הגיע זמן ביעור חמץ קודם שנעשה נותר השבתתו בכ"ד דכיון דנעשה עליו דין השבתה בכ"ד מדין חמץ אינו יכול לחול עליו אח"כ דין שריפה מדין נותר ע"ש א"כ ה"נ בלן דמה ונשפך דמה דבלא הלכתא הוי אמינא דאינו בשריפה כ"א בקבורה א"כ אף אי טעון עיבוד צורה ונעשה אח"כ נותר אינו יכול לחול עליו אח"כ דין שריפה מיהו י"ל דלא דמי דרק התם בחמץ דהשבתתו בכ"ד הוא מצותו כיון דחל עליו מצוה של השבתה בכ"ד אינו יכול לחול עליו אח"כ דין שריפה אבל הכא דין קבורה כמו בכל איסורי הנאה לפמ"ש התוס' בשלהי תמורה אינו מצוה לא שייך כיון שחל קבורה אינו חל אח"כ דין שריפה:

מיהו יש לעיין מהא דאמרינן בזבחים פ"ח דאין מביאין נסכים מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ ואם הביא לא קידש ומסקינן שם דלא קידש ליקרב אבל קידש ליפסל ופי' רש"י ז"ל שם ליפסל דלא נפקי לחולין וישרפו שקדשום הכלי עכ"ל ויש לעיין על מה דקאמר דכ"ש מקדשי להו לענין שישרפו הא ערלה וכה"כ בלא"ה בשריפה הם דהא ערלה וכה"כ מן הנשרפים הם וצ"ל דנ"מ דקידשום כ"ש דטעונין שריפה כדין קדשים פסולים היינו שצריך להיות שריפתן בפנים בעזרה אך לפי דברי הירושלמי דכל היכא שחל קודם השבתה בכ"ד מדין חמץ בפסח תו לא חל אח"כ שריפה מדין קדשים פסולים א"כ ה"נ בערלה וכה"כ כיון שכבר חל עליהם דין שריפה בכ"מ מדין ערלה וכה"כ תו לא חל עליהם דין שריפת קדשים פסולים שיהא דוקא בפנים וצ"ע:

ובעיקר דברי הירושלמי יש לעיין בלחמי תודה שנעשו חמץ בפסח קודם שנעשו נותר דפשיטא להירושלמי דמשום איסור חמץ בפסח לבד השבתתו בכ"ד אמאי נהי דבעלמא חמץ בפסח ס"ל דהשבתתו בכ"ד מיהו הכא בלחמי תודה שהם קדשים וקדשים פסולים דינם בשריפה א"כ כיון שנפסלו הלחמי תודה משום חמץ בפסח יהיו טעונין שריפה כשאר קדשים פסולים אף בלא נותר ומזה יש ללמוד דזה דאמרינן דקדשים פסולים בשריפה הוא דוקא באותם פסולים שהם רק בקדשים אבל חמץ בפסח שנוהג אף בחולין בזה ליכא דין שריפה:

והנה לפ"ז הא דאמרינן בזבחים ק"ד ע"א בשוחט את הזבח ונמצא טרפה דבשר בקבורה וכתב רש"י ז"ל דשריפה ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסל אחר שחיטה עכ"ל ולפי מה דמוכח מהירושלמי א"צ לטעם זה דאפילו לאחר שחיטה אם נולד בו איסור הנוהג אף בחולין ליכא דין שריפה:

והנה בזה יש ליישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהל' פסה"מ דקדשים לאחר שחיטתן ונמצאו טרפה דהעור בשריפה והבשר בקבורה וכתב התוי"ט זבחים פי"ב משנה ד' דס"ל להרמב"ם ז"ל דטרפה כיון שנמצא לאחר שחיטה חשיב פסולו בקודש אך תמה שם על הרמב"ם ז"ל מ"ש דהעור בשריפה והבשר בקבורה ע"ש ולפי מה דמוכח מהירושלמי אתי שפיר נהי דחשיב פסולו בקודש מ"מ כיון שהוא איסור הנוהג אף בחולין אינו בשריפה כמו חמץ בפסח אך זהו רק בבשר אבל בעור דלא שייך איסור טרפה ובחולין ליכא על העור משום טרפה כלל רק בקדשים כל שנפסל כל הקרבן נפסל גם העור א"כ על העור ליכא רק פסול של קדשים מש"ה העור בשריפה:

ד

ובעיקר מהו עיבוד צורה בפשוטו היינו שיפסל בלינה מיהו הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ב דפסחים כתב דתעובד צורתו שישאר עד שיתעפש ויפסיד ע"ש וכ"כ הר"ח פסחים ל"ד דתעובד צורתו היינו עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל עכ"ל והנה רש"י ז"ל פסחים ל"ד ע"א כתב ז"ל ותעובד צורתה היינו פסול לינה עיבוד צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא וכיון שלנה בלילה ה"ה נותר וטעון שריפה ונשרף עכ"ל ושם ע"ג, ע"ב כתב רש"י ז"ל תעובד צורתו ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר כו' ועיבוד צורה הוא פסול לינה דהו"ל פסולו בגופו עכ"ל והנה מדברי רש"י ז"ל מפורש דעיבוד צורה הוא פסול לינה אך זה שכתב דעיבוד צורת מראית בשר בלילה אחד הוא וכן מ"ש דימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר הוא משום דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל מ"ש בשבועות י"א על הא דאמרינן שם בקטורת דאינה נפסלת בלינה משום דצורתה כל השנה כולה ופי' רש"י ז"ל דאין צורתה משתנית כל השנה ומש"ה אינה נפסלת בלינה (ועיין בתוס' שם] דס"ל לרש"י ז"ל דאף פסול לינה טעון עיבוד מראית הדבר ובלא זה אינו נפסל ואינו נעשה נותר:

והתוס' מנחות נ' ע"ב ד"ה אפילו פיגול טעון עיבוד צורה כתב ז"ל דיליף עון עון מנותר אף לענין הא מדהתם איכא עיבוד צורה הכא ה"נ מדדרשינן בפ"ק דפסחים ובפ' איזהו מקומן דביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה עכ"ל והנה יש לעיין בזה ל"ל להתוס' להביא ההיא דפסחים ודפ' איזהו מקומן דביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה היינו בקדשים הנאכלים לב' ימים ולילה אחת דאין נשרפין בלילה תכף כשנעשו נותר אלא למחר ואי ס"ל לתוס' דעיבוד צורה היינו לגרום לו פסול נותר א"כ אף אם היו נשרפין בלילה ג"כ איכא עיבוד צורה שהרי כבר נעשו נותר ואי ס"ל דעיבוד צורה היא עיבור מראית הבשר וס"ל כרש"י ז"ל דעיבוד מראית הבשר בלילה אחד הוא הלוא ג"כ כבר יש עיבוד מראית הבשר שהרי קדשים הנאכלים ליום אחד חשיב עיבוד צורה לינה וכ"ש בנאכלים לב' ימים ולילה דאיכא לאור שלישי עיבוד צורה ואי ס"ל כהר"ח דעיבוד צורה היינו שיסריח ולא יהא עוד ראוי לאכילה כלל מאן לימא לן דבנותר איכא לעולם עיבוד צורה אדרבה מדאסר רחמנא נותר ע"כ ראוי לאכילה הוא דאם אינו ראוי לגר ליכא איסור נותר וכמ"ש תוס' ע"ז ע"ו ע"א ד"ה בת יומא ואפשר דלעולם ס"ל לתוס' דסגי שינוי מראית בשר קצת מיהו מה שנשתנה מראיתו בכשרותו לא מהני וס"ל ג"כ דסוף הלילה גורם השינוי מש"ה איכא עיבוד צורה רק כששורפו ביום וצ"ע:

והנה הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהל' פסה"מ כתב בפרים הנשרפים דספק הוא אם לינה מועלת בהם וכתב עוד דנראה דאם נולד בהם ספק פסול דאין טעונין עיבוד צורה כשאר קדשים כיון דאף בכשרותן טעונין שריפה ע"ש והקשה המנחת חינוך דל"ל לטעם זה תיפוק ליה דאם אין לינה מועלת בהן א"כ לא שייך בהו עיבוד צורה כלל ע"ש אך באמת הרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דעיבוד צורה היינו עד שית עפש וזה שייך אף בפרים הנשרפים:

ה

ובענין איזה פסולים טעונין עיבוד צורה אמרינן כללא דכל שפסולו בגופו ישרף מיד ואינו טעון עיבוד צורה בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה והנה רש"י ז"ל במעילה ז' ע"ב כתב דיוצא טעון עיבוד צורה דאמרינן שם בגמרא כי קאמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה כו' ופי' רש"י ז"ל דלהכי מהני להו זריקה שאינו נשרף לאלתר אלא עד שתעובר צורתן עכ"ל והתוס' שם ד"ה כי הביאו לשון אחר מרש"י וז"ל וצריך עיבוד צורה לשורפו שאין זה קרוי פסולו בגופו דאמר בפסחים ישרף מיד דזריקה מהניא ליה ומשוי ליה כאילו לא יצא והו"ל פסולו מחמת דבר אחר דאמרינן בפסחים דטעון עיבוד צורה עכ"ל והקשו שם התוס' ע"ז מההיא דפסחים פ"ב דמשמע דלא מהני זריקה ליוצא להצריך עיבוד צורה דאמרינן התם נטמא הפסח או שיצא ישרף מיד ומוכח דאינו טעון עיבור צורה ע"ש:

והנה בעיקר צריך לפרש לשון רש"י ז"ל דזריקה מהני ליה ומשוי ליה כאילו לא יצא עכ"ל ונראה לפרש עפ"י התוספתא פ"ד דזבחים דאמרינן שם ז"ל שחט בשתיקה ויצא בשר חוץ לקלעים וזרק בשתיקה רא"א הבשר כמו שהיה מועלין בבשר ק"ק ואין מועלין באימורי קדשים קלים ואין חייבין משום פיגול נותר וטמא רע"א הורצה הציץ על היוצא אין מועלין בבשר ק"ק כו' וחייבים עליהם משום פנו"ט ע"ש ומוכח מזה דזה דס"ל לר"ע דזריקה מועלת ליוצא הוא משום ריצוי ציץ וכן הוא בתוספתא פ"ד דמנחות דגרסינן שם קמץ בשתיקה ויצאו שירים חוץ לקלעים כו' רא"א ה"ה כמות שהיו מועלין בשירים ואין חייבים עליהם משום פנו"ט רע"א הורצה הציץ על היוצא כו' וכן הוא בתוספתא מעילה פ"א דטעם דר"ע דזריקה מועלת ליוצא הוא משום דהורצה הציץ על היוצא ע"ש [ואע"ג דאמרינן במנחות כ"ה בקומץ שיצא והקריבו דאין ציץ מרצה על היוצא וכן הוא בהתוספתות שם היינו על הקרבת היוצא בעצמו אינו מרצה כמו שמרצה על הטמא אבל לענין שתועיל לו זריקה מרצה על היוצא ובתוספתא מנחות פ"ד דאמרינן בשירים שיצאו רע"א הורצה הציץ על היוצא מסקינן להדיא יצא הקומץ אין ציץ מרצה על היוצא וא"כ שפיר מדוקדק לשון רש"י ז"ל דזריקה מועלת ליוצא ומשוי כאילו לא יצא כיון דהטעם דזריקה מועלת ליוצא הוא משום ריצוי ציץ א"כ משוה כאילו לא יצא וכדאמרינן בפסחים ע"ח גבי טומאה אי ציץ מרצה על אכילות משוי ליה כטהור ע"ש [היינו לענין שאר דברים חוץ מאכילה] ולפ"ז לא קשה ג"כ קושית התוס' שם מההיא דפסחים דפסח שיצא ישרף מיד דהא התם מיירי שיצא לאחר זריקה ואינו שייך עליו ריצוי ציץ דריצוי ציץ לא שייך אלא בשעת זריקה שאז משוי ליה כאילו לא יצא שתועיל עליו זריקה אבל ביצא לאחר זריקה דאינו שייך זה ישרף מיד כשאר פסולו בגופו:

עוד נראה לומר טעם מ"ש יוצא דלא חשיב פסולו בגופו וטעון עיבוד צורה לפי מה דאמרינן במנחות מ"ח ע"ב גבי אשם בן שנה והביא בן שתים דתעובד צורתו ויצא לבית השריפה והקשו בתוס' שם אמאי טעון עיבוד צורה הא הוי פסולו בגופו ותי' דאתיא כתנא דרב"א דאפילו פסולו בגופו טעון עיבוד צורה אך בש"מ שם כתב דלא חשיב פסולו בגופו דאיסור קל הוא דכשר בכל שלמי נדבה וכן שלא לשמה כיון דכשר בשאר זבחים לא חשיב פסולו בגופו ע"ש ולפ"ז פסולו בגופו לענין שריפה חשיב רק פסול שהוא בכל הקרבנות כמו פיגול נותר וטמא אבל כל שי"ל הכשר במקום אחר אף שהוא פסול הגוף ממש לא חשיב פסולו בגופו לענין שריפה א"כ לפ"ז ביצא חוץ לחומת העזרה כיון דאית להו הכשירא בקדשים קלים טעון עיבוד צורה והנה בס' ברית אברהם כתב עמ"ש רש"י ז"ל דפסח שבישלו טעון עיבוד צורה אף דהוי פסולו בגופו משום דזה הפסול אינו נוהג בכל הזבחים] ולפ"ז לא קשה ג"כ קושית התוס' מההיא דפסח שיצא דישרף מיד דהתם בפסח דקדשים קלים הוא מיירי שיצא חוץ לחומת ירושלים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וביצא חוץ לחומת ירושלים אין לו הכשר בשום מקום ומש"ה ישרף מיד:

ומצאתי בתוספתא פ"ד דמנחות להדיא כדברי רש"י ז"ל דאמרינן התם נטמא קומץ או שנפסל או יצא חוץ לקלעים תעובד צורתו ויצא לבית השריפה והנה בתוספתא פ"ד דזבחים אמרינן ג"כ כעין זה ניטל בשר [נראה שצ"ל נטמא] או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים תעובד צורתו ויצא לבית השריפה מיהו בהגהות הגר"א בתוספתא דזבחים כתב דלא גרסינן לה [וכן המצפה שמואל שם כתב דליתא בכת"י] ונראה דמש"ה כתב הגר"א ז"ל בזבחים דלא גרסינן לה משא"כ בתוספתא מנחות דלא כתב כן משום דקשיא ליה נטמא או נפסל אמאי טעון עיבוד צורה בשלמא בההיא דמנחות דמיירי בקומץ שנטמא כיון דמדאורייתא יכול להקטירו לכתחילה דהציץ מרצה ורק מדרבנן אסור להקריבו לכתחילה ודאי טעון עיבוד צורה דמדאורייתא כשר הוא והאי נפסל למ"ד היסח הדעת פסול הגוף היינו נפסל בטבול יום כדאמרינן בפסחים ל"ד ע"ב על הא דנטמא או שנפסל הבשר כו' ולמ"ד היסח הדעת פסול טומאה מצי מיירי דנפסל בהיסח הדעת דהציץ מרצה כדאמרינן בפסחים שם] אבל בבשר אם נטמא או נפסל ודאי הוי פסולו בגופו ואמאי טעון עיבוד צורה ומש"ה לא גריס לה התם:

ובדם הנכנס לפנים אם הבשר טעון עיבוד צורה כתבו התוס' פסחים פ"ב ע"א ד"ה בשלמא בפשיטות דטעון עיבוד צורה דפסולו בדם הוא ע"ש מיהו בירושלמי שם אמרינן דרק לריה"ג דס"ל אם קיבל הדם בב' כוסות ונכנס אחד מהם השני כשר לדידיה חשיב דם הנכנס לפנים פסול מכשיר וטעון עיבוד צורה כלומר דחשיב פסול בדם אבל לרבנן דס"ל דמה אפילו מקצת דמה פסול גוף הוא ואינו טעון עיבוד צורה ע"ש ונראה סברת הירושלמי דלריה"ג דרק אותו דם שנכנס נפסל ואינו פוסל שאר הדם א"כ ודאי דאינו פוסל הבשר א"כ ודאי הוי פסולו בדם ולא פסול הגוף וטעון עיבוד צורה אבל לרבנן דמקצת הדם שנכנס אינו יכול לזרוק אף שאר הדם ס"ל דע"י הכנסת מקצת דם נפסל כל הזבח וחשיב פסולו בגופו וכמו פיגול אע"ג דחשב בעבודת הדם לזרוק דמו למחר או לשפוך שירים למחר ועל הבשר לא חשב כלל מקרי פסולו בגופו ואינו טעון עיבוד צורה כיון דע"י זה נפסל כל הקרבן ולדברי התוס' צ"ל. דאף לרבנן הכנסת מקצת דמה פוסל רק שאר הדם ולא הבשר וחשיב פסולו בדם ונראה לפ"ז דאם לא קיבל כל הדם לאחר שנכנס דמה לפנים יחזור הכשר ויקבל אף לרבנן דדם שבצואר אינו נפסל דזה דמקצת הדם פוסל כל הדם היינו דחשבינן כאילו כל הדם נכנס ואם נכנס הדם שבצואר אינו נפסל כדאמרינן בזבחים נ"ב ע"ב גבי חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה כו' דאי כצואר בהמה דמיא מדמה אמר רחמנא ולא בשרה ולפ"ז הא דאמרינן במתני' רפ"ג דזבחים דנתן את הנתנים בחוץ בפנים אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל מיירי אף בחטאת מיהו להירושלמי דע"י שהכניס דמה נפסל כל הזבח נראה דלא יחזור הכשר ויקבל:

ז

והנה בטומאת עולין דמדאורייתא הציץ מרצה ומקריבין לכתחילה רק מדרבנן פסול יש לחקור אי טעון עיבוד צורה והנה מהתוספתא שהבאתי לעיל בנטמא קומץ או שנפסל כו' דתעובד צורתו ויצא לבית השריפה מוכח דטעון עיבוד צורה והנה בתוספתא מנחות פ"ג אמרינן הקומץ והלבונה שנטמא אחד מהם שניהם יצאו לבית השריפה ע"ש ויש לעיין מה חידוש בזה כיון דנטמא הקומץ ואינו ראוי להקטיר א"כ כל המנחה בשריפה ומ"ש דוקא לבונה והנה אי נימא דהקומץ שנטמא ישרף מיד אע"ג דמדאורייתא הציץ מרצה י"ל דהא קמ"ל דהלבונה נשרפת יחד עם הקומץ ואינו טעון עיבוד צורה ואע"ג דבלבונה ליכא פסול ולא דמי בעלמא לפסול הדם דהבשר טעון עיבוד צורה דהתם הבשר שהם שירים והדם שהוא המתיר הם ב' דברים וכיון דבהבשר ליכא פסול משום פסול מתיר מקרי פסולו מחמת דבר אחר וטעון עיבוד צורה אבל קומץ ולבונה שניהם מתיר אחד וכל אחד הוא חצי מתיר ובזה אם נטמא אחד ונשרף ואין השני תו ראוי להקרבה אינו טעון עיבוד צורה והוי כמו שנטמא חצי קומץ דהחצי קומץ השני ודאי אינו טעון עיבוד צורה:

וכל היכא דהפסול הוי מחמת ספק לעולם טעון עיבוד צורה כדאמרינן בפסחים גבי היסח הדעת אי פסול טומאה הוא טעון עיבוד צורה שמא יבוא אליהו ויטהרנה והנה בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאמרינן ביבמות ק' דמנחתם נקמצת ואינה נאכלת ואמרינן שם דהשירים מתפזרין אבית הדשן וכתבו התוס' שם דודאי השירים צריכים עיבוד צורה כיון דאין ראוים לאכילה רק משום ספק מיהו מהמהרש"א ז"ל שם נראה דאינו טעון עיבוד צורה וכבר עמד הקרן אורה בזה וכתב דהטעם דאינו טעון עיבוד צורה אע"ג דהפסול הוא רק משום ספק משום דמעיקרא השירים עומדין לשריפה ולא לאכילה ולא היה שעה שהשירים יהיו עומדין לאכילה ע"ש והנה כעין זה מצינו במנחות נ' ע"ב גבי כ"ג שהביא עשירית האיפה שחרית ומת כ"ג ומינו אחר תחתיו דהשני מביא עשרון שלם מביתו ומחצה קרב ומחצה אבד ואמרינן שם דמחצה ראשון ומחצה שני תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומקשינן שם בשלמא מחצה ראשון איחזי להקרבה אלא מחצה שני אמאי טעונה עיבוד צורה מעיקרא לאיבוד קאתי ע"ש ומוכח מזה דדין עיבוד צורה הוא דוקא היכא שהיתה שעה שהיתה ראויה וא"כ אפשר שמזה יהיה יסוד לדברי הקרן אורה דגם התם נהי דזה דאי אפשר באכילה הוא רק משום ספק מ"מ כיון דמעולם לא אחזי אינו טעון עיבוד צורה דמעיקרא לאיבוד קאתי מיהו לפי מה דמתרצינן שם במנחות בחביתי כ"ג דמש"ה מחצה השני טעונה עיבוד צורה משום כיון דבעידנא דפלגינהו אי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב מחזא חזי ע"ש א"כ ה"נ הכא נהי דהשירים מעיקרא לאיבוד קיימי מ"מ כיון דהקומץ קרב וקודם קמיצה היה הכל ראוי לקומץ דיכול לקמוץ מכל מקום שירצה כה"ג מקרי מחזי חזי וטעון הכל עיבוד צורה ודברי הקרן אורה צ"ע:

ח

והנה בפסחים פ"ב ע"ב אמרינן דשריפת קדשים פסולים הלכתא גמירא לה ולאו דוקא פסולו בגופו אלא אף פסול בדם כדאמרינן התם לן דמה נשפך דמה קי"ל בשריפה ואע"ג דטעון עיבוד צורה מ"מ דין שריפה חל עליהן תכף וכמ"ש בתוס' שם לעיל ד"ה בשלמא דאצטריך הלכתא דלא לעביד להו קבורה קודם שיהא נותר דתכף חל עליהם דין שריפה ואסור לקוברן וצריך להמתין עד שתעובד צורתו וישרפו וא"כ העיבוד צורה שלהן הוא רק תנאי בשריפתן אבל דין שריפה חל תכף והנה על פסול בבעלים לא שמעינן התם בפסחים דאיכא הלכתא דבשריפה ונראה לומר דבפסול בבעלים דטעון עיבוד צורה התם אין העיבוד צורה רק תנאי בשריפה אלא כל חלות דין שריפה נעשה רק אחר עיבוד צורתו שנעשה נותר דבעיקר יש לדון בקרבן שהקריבו מחוסר זמן בבעלים כגון זב וזבה ומצורע שהקריבו את קרבנותיהם מחוסר זמן דאשכחן דהקרבן פסול וכן במצורע שהקדים חטאתו לאשמו דאמרינן במנחות ה' ע"א דפסול משום מחוסר זמן בבעלים ע"ש מה פסול הוא בהקרבן נהי דהבעלים אין יכולים להתכפר קודם זמנן מ"מ הקרבן עצמו אמאי פסול ואמאי לא יאכל הבשר דהיכא אשכחן דכל שאין הבעלים מתכפרים וא"י להתכפר בהקרבן דהקרבן עצמו יהיה פסול ונראה משום דאמרינן בזבחים כ"ו ע"ב דכל זריקה שאינה מכפרת אינה מתרת בשר באכילה ע"ש וא"כ כיון דכל זריקה שאינה מכפרת אינה יכולה להתיר הבשר חוץ משלא לשמו כיון דנעשית נדבה נמצא שהבעלים מתכפרים בו כשאר נדבה א"כ במחוסר זמן בבעלים כיון שאין הבעלים יכולים להתכפר קודם זמנן אין הזריקה יכולה להתיר הבשר ומש"ה הקרבן פסול ואינו נאכל משום חסרון זריקה וא"כ לפ"ז עדיין אינו פסול כלל אלא שמחוסר זריקה והוי כלפני זריקה ואינו נפסל אלא לאחר שתעובד צורתו ויעשה נותר ואעפ"י שהקרבן אינו ראוי לזריקה מ"מ אין זה פסול ול"ד לנשפך דמה או יצא דמה דהוי פסול על כל הקרבן וטעון שריפה דהתם הדם נפסל או נאבד וליכא דם וע"י זה נפסל הבשר עצמו משום דאם אין דם אין בשר כדאמרינן בפסחים ע"ז ע"א אבל בפסול בבעלים דאיכא דם והדם כשר רק דאי אפשר לזרוק משום דאין הבעלים ראוים עתה לכפרה אין זה פסול בדם וחשיב יש דם והוי כמו שחט סמוך לשקעה"ח דג"כ הדם אינו ראוי לזריקה כדאמרינן במעילה ו' ומ"מ אין זה פסול דסיבה אחרת גורמת שאי אפשר לזרוק וא"כ בשחט מחוסר זמן בבעלים וכיוצא בו שהעיכוב בבעלים אינו נפסל הבשר לשריפה רק אחר עיבוד צורה:

ובזה מתיישב קושית התוס' זבחים ק"ג ע"ב ד"ה ומודה על הא דאמרינן בב"ק גבי נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה דאם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם זכו מה שבידם ופרכינן למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו והקשו בתוס' הא הכא הפסול נולד קודם זריקה וקודם הפשט ולכ"ע העור הולך אחר הבשר ונשרף העור עם הבשר ע"ש ולפמ"ש ניחא דזה דאמרינן דהקדים אשמו לגזילו תעובד צורתו ויצא לבית השריפה [כדאמרינן בתוספתא פסחים שהביאו התוס' שם] הוא משום דקודם שהביא גזילו אין הבעלים ראוים לכפרה והוי מחוסר זמן בבעלים ומש"ה טעון עיבוד צורה אמרינן בתוספתא דתעובד צורתו כשאר פסול בבעלים ולפמ"ש דכל פסול בבעלים הפסול בהקרבן הוא רק לאחר שתעובד צורתו ויעשה נותר וא"כ נולד הפסול בהקרבן לאחר הפשט ואיכא למ"ד בכה"ג דעורה לכהנים כדאמרינן בזבחים שם [ואע"ג דהזריקה אינה מכפרת ואינה מתרת בשר באכילה מ"מ לגבי עור מהני כמו נפסל הבשר דאמרינן שם ק"ד ע"א לר"י דאין הזריקה ואינה מתרת הבשר היכא דליכא כזית בשר, ומ"מ מהני לעור לפי פי' רש"י ז"ל שם]:

[אמרינן בזבחים ק"ג ע"ב דלחטאת ואשם לא אצטריך קרא דעורותיהן לכהנים משום דכ"מ העור הולך אחר הבשר דפרים הנשרפים הם ועורותיהם נשרפים חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן כו' אבל עולה נאמר בה והפשיט את העולה כו' יכול לא יהו הכהנים זכאים בעורה ת"ל כו' ומזה נראה דרק בעולה יש על העור דין מיוחד אבל חטאת ואשם לא נפקא מכלל בשר דהעור הולך אחר הבשר ואם רצו אוכלין הבשר אגב העור ומזה נראה לומר דזה דאמרינן בזבחים ק"ג ע"א גבי מתפיס קדשי מזבח לב"ה דאפילו למ"ד דלא תפיס מדאורייתא הנ"מ בשר אבל עור תפיס ע"ש הוא דוקא בעולה דהעור תפיס מדאורייתא דיש דין מיוחד על העור דטעון הפשט והבשר למזבח והעור מתחלק לכהנים ובזה אמרינן דקודם שחיטה נשאר עדיין זכות להבעלים בהעור ויכולים להקדישו אבל בחטאת ואשם דהעור הולך אחר הבשר ואינו טעון הפשט כלל ורצו הכהנים אוכלין הבשר אגב עורן ליכא על העור דין מיוחד דאינו חלוק מבשר וכמו דהבשר אינו יכול להתפיס מדאורייתא לב"ה ה"נ העור דאינו חלוק מהבשר]:

ט

מבואר בפסחים כ"ז ע"ב דנותר אסור באכילה ובהנאה ומכאן קושיא על הרי"ט אלגאזי שכתב דנותר מותר בהנאה] והנה יש לחקור מנ"ל דאסור בהנאה והנה בירושלמי פסחים שם אמרינן דנותר אסור בהנאה משום דכתיב ושרפת את הנותר באש היינו משום דדינו בשריפה מוכח שהוא אסור בהנאה וכה"ג אמרינן בקידושין נ"ו דכה"כ אסור בהנאה משום דכתיב פן תוקדש פן תוקד אש] וא"כ לפ"ז כל פסולי המוקדשין אסורים בהנאה דהא ילפינן בפסחים פ"ב ע"ב מקרא דכולן בשריפה וכ"כ רש"י ז"ל חולין ע"ב ז"ל אבל בהנאה לא קמ"ל מהאי קרא דכתיבא אזהרה דידיה גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובד צורתן ויצא לבית השריפה עכ"ל והיינו דטעם דאסורים בהנאה הוא משום דטעונים שריפה:

מיהו בכריתות כ"ו ע"ב על הא דאמרינן שם בחטאת העוף הבאה על הספק דאם משנמלקה נודע שילדה אסורה אף בהנאה כו' כתב רש"י ז"ל ואסורה בהנאה כשאר חטאת העוף הבאה על הספק שאסור באכילה שמא חולין היא ונבלה היא ובהנאה נמי אסורה דשמא קדש היא וקודש שאינו נאכל אסור בהנאה אחרת שהרי לכלבים לא יאכילנו עכ"ל והנה זה שלא כתב רש"י ז"ל בכריתות הטעם משום דבשריפה י"ל משום דאיכא למ"ד בשלהי תמורה דחטאת העוף הבאה על הספק אינה בשריפה אלא בקבורה ולדידיה אצטריך לטעם משום דקדשים אסור להאכילם לכלבים:

והנה יש לומר עוד טעם אמאי קדשים פסולים אסורים בהנאה דהא קדשים אסור לבער בהם בטומאה כדאמרינן בשבת כ"ה דילפינן ממעשר הקל ולאו דוקא בטמא דאף בטהור אסור לבער כמ"ש רש"י ז"ל ביבמות ע"ג ע"ב דבטמא וכ"ש בטהור דאסור לבער שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה וקמ"ל רק דאף בטמא דאסור באכילה ומ"מ אסור לבער, וא"כ קדשים דילפינן ממעשר הקל כ"ש בטהור דאסור בשאר הנאות ולא ניתנו אלא לאכילה ושתיה ואף בטמא שאסור באכילה אסור בשאר הנאות ולאו דוקא לבער דאף בשאר הנאות אסור דהא מעשר טמא אסור להאכיל אף לבהמה חוץ מכרשינין לפי שהן מאכל בהמה כדאמרינן במעשר שני פ"ב משנה ד'] דמה שאסור בטהור אסור אף בטמא וא"כ כל קדשים פסולים אסור בהנאה משום דקדשים לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה ושאר הנאות אסורות בהן:

והנה אף דזה שכתב רש"י ז"ל בכריתות שהרי לכלבים לא יאכילנו אין הכונה משום איסור ואכלת ולא לכלביך שהרי התוס' זבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה הוכיחו מההיא דקדשים שנתערבו בטריפה דירעו עד שיסתאבו כו' דהיכא שמותר לאדם מותר אף לכלבים והיכא שנתערב עם הטריפה אע"ג דאסור לאדם מ"מ כיון דאם היה מכירן היה מותר לאדם מותר להאכיל לכלבים ע"ש אלמא דהיכא דלא חזי לאדם מטעם ספק מותר להאכיל לכלבים א"כ בחטאת העוף הבאה על הספק כיון דזה דאסור לאדם הוא רק משום ספק וכמ"ש רש"י ז"ל דשמא חולין היא ונבלה היא ליכא איסור דואכלת ולא לכלביך ונראה דזה שכתב רש"י ז"ל שהרי לכלבים לא יאכילנו כונתו למה שכתבנו משום דקדשים לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה ולא לשאר הנאות אך זה הדין הוא רק בקדשים שלא נפדו אבל בפסולי המוקדשין שנפדו ליכא רק משום ואכלת ולא לכלביך וזה דוקא אם אינו ראוי לאדם:

ויש לעיין ל"ל להירושלמי ורש"י ז"ל בחולין להטעם דפסולי המוקדשין אסורים בהנאה משום שהן בשריפה תיפוק ליה משום דבקדשים אסור לבער בטומאה דקדשים לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה ולא לשאר הנאות ואפשר דמטעם דקדשים לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה אינו אסור אלא בשאר הנאות של כילוי אבל בהנאה שאינה של כילוי מותר דרק לבער בהם אסור דהיינו הנאה של כילוי וכמו תרומה טהורה דג"כ לא ניתנה אלא לאכילה ואסור לבער בתרומה טהורה ורק בטמאה מותר לבער דנפקא לן מקרא (שבת שם] דלא ביערתי ממנו בטמא ממנו ולא בתרומה וכן אסור ליתן לבהמה תרומה הראויה לאדם כמ"ש תוס' יבמות ס"ו ע"ב אך בשאר הנאות שאינן של כילוי מותר כדאמרינן בפסחים כ"ג מהא דמערבין בתרומה וזה דאין מערבין במעשר שני אינו משום דאסור בהנאה רק משום דאינו ראוי באכילה חוץ לחומה וא"כ קדשים דילפינן ממעשר הקל דלא ניתנו רק לאכילה ושתיה אסורים רק בשאר הנאות של כילוי אבל הנאות שאינן של כילוי מותר דאף במעשר מותרין אבל בפסולי המוקדשין שהן בשריפה אסורין בכל הנאות וכמו כה"כ דנפקא לן מפן תוקד אש שאסורין בכל הנאות:

ובתמורה ל"ג ע"ב אמרינן דכל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן אפרן מותר ומטעם דנעשו מצותן וכמ"ש בתוס' שם והיינו שמותרין בהנאה דלאכילה אינם ראוים וקודם שנעשו אפר אף בהנאה אסורים ומזה מוכח ג"כ דקדשים פסולים אסורים בהנאה מיהו לאחר שנעשו מצותן מוכח דמותרים לגמרי ואף איסור דרבנן ליכא בהו ומזה יש ללמוד דכל היכא שנעשה מצותן דאמרינן בעלמא דיצאו מידי מעילה לא רק מידי מעילה יצאו רק דמותרים בהנאה לגמרי:

ובזבחים פ"ז ע"א גבי אברים שפקעו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין כתבו התוס' שם דהאי לא נהנין מדאורייתא כיון שהם לחמו של מזבח ומ"מ יצאו מידי מעילה כיון דחצות עוכלם נעשית מצותן ולא חזרה בהם מעילה עכ"ל והיינו משום דהחזירם למזבח נעשו לחמו של מזבח ואסורים בהנאה מה"ת אבל אם לא החזירם לאחר חצות אף איסור הנאה ליכא מה"ת כיון שנעשית מצותן ואפשר דאף איסור הנאה מדרבנן ליכא כיון שנעשית מצותן וכמו אפר קדשים דמותר לגמרי:

והנה אי נימא דהיכא דנעשית מצותו הותר לגמרי בהנאה, א"כ הא דאמרינן במעילה י' דאימורי קק"ל לאחר שהעלן יצאו מידי מעילה והטעם משום דנעשית מצותן וכמ"ש בתוס' שם וא"כ הותרו בהנאה לגמרי לאחר שהעלן והיינו שמשלה בהם האור וא"כ תקשה הא דאמרינן בב"ק י"ג דשלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהם ומקשינן פשיטא אימורים לגבוה סלקי כו' והיינו כיון דלגבוה סלקי א"כ ליכא ממה לגבות ואי נימא דאימורי קק"ל משהעלן הותרו לגמרי בהנאה א"כ אפשר לגבות מהן לאחר שהעלן וא"כ שפיר אצטריך דאינו גובה מאימוריהם ואשמעינן דאע"ג דקק"ל ממון בעלים הוא זהו רק על הבשר אבל האימורים אף מחיים אינם ממון בעלים ואף שאפשר לגבות מהן אין גובין ולפ"ז בגונב קק"ל מבית בעלים וטבחו אף לריה"ג ליכא דו"ה דלא הוי וטבחו כלו בחיובא דהאימורים אינם ממון בעלים]:

והנה בפסחים פ"ב ע"ב דאמרינן דבלאו קרא דקדשים שנטמאו בשריפה הוי אמינא דתסגי להו בקבורה כתב רש"י ז"ל תסגי לה בקבורה לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים עכ"ל ומדברי רש"י ז"ל הנ"ל שמעינן עוד חידוש דקדשים פסולים לא רק דאסור להאכיל לכלבים רק דצריך ג"כ לשומרה מאכילת כלבים דחשיב בזיון קדשים וא"כ איכא עוד איסור להאכיל קדשים לכלבים משום בזיון:

י

ובדם פסול אם הוא ג"כ אסור בהנאה יש לחקור דהטעם דקדשים פסולים אסורים בהנאה משום דדינן בשריפה נראה דבדם פסול לא שייך זה דלא אשכחן שריפה בדם פסול אלא ישפך לאמה כדאשכחן בכמה דוכתי וטעם דקדשים לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה ג"כ לא שייך בדם ואף בדם טהור זה דאמרינן לא נהנין ולא מועלין נראה דהאי לא נהנין הוא רק מדרבנן דהא ילפינן מקרא דלפני כפרה כלאחר כפרה ולאחר כפרה מותר בהנאה לגמרי דהא נמכרין לזבלין ובפשוטו ג"כ נראה דאף דם פסול מותר בהנאה לגמרי דהא דם פסול נשפך לאמה וכן כל שירי הדם אמרינן ביומא נ"ח ע"ב דנתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לזבלין ודוחק לומר שהדמים הפסולים הנשפכין לאמה היה להם מוצא אחרת ובפשוטו הכל מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ויחד שם נמכרין לזבל דמותרין בהנאה ובירושלמי סוטה פ"ג הלכה ג' דיקינן דמי סוטה שנפסלו מותרין לגבל את הטיט מהא דאמרינן דהמים נשפכין לאמה ע"ש ומוכח דכל שנשפך לאמה מותר בהנאה:

והנה מ"ש דזה דאמרינן דדם קודם זריקה לא מועלין אף איסור הנאה הוא רק מדרבנן י"ל דזהו דוקא למאן דמפקא לה מקרא דיהיה דלפני כפרה כלאחר כפרה אבל מאן דמפקי בזבחים מ"ו ע"א מקרא אחרינא מלכם שלכם יהא א"נ מקרא דלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה אפשר דרק ממעילה אימעטו ולא מהנאה ובהנאה אסורים מדאורייתא:

ובברכות ל"א גרסינן אמר ר"ה אמר ר' זעירה המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו והנה התוס' יומא נ"ט ע"ב ד"ה הוא הקשו הא אמרינן דליכא מעילה בדמים ותי' דזה דוקא בדם הראוי לכפרה אבל דם הקזה שאינו ראוי לכפרה מועלין ע"ש והנה בירושלמי יומא שם על הא דאין מעילה בדמים אמרינן הטעם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כי הדם בנפש יכפר אין לך אלא כפרת נפש בלבד ר' חייא בשם ר' יוחנן כל אוכליו יכרת אין לך אלא כרת נפש בלבד דכל דם שיש בו כרת אימעט ממעילה א"ר זעירה הקדיש דם [או הקריש דם לגירסת הפ"מ שם] ביניהון למ"ד כי הדם בנפש יכפר האי כיון דלית ביה כפרה אית ביה מעילה ולמ"ד כל אוכליו יכרת והאי דם כיון דאית ביה כרת אין בו מעילה אתי ר' בא ר' חייה בשם ר"י הקדיש דם לבדק הבית איכא ביניהון והוי ר' זעירה חדי בה דסבר על דרבנן אתאמרת א"ל מה בידך על דר"ש אתאמרת כו' ופי' הפ"מ שם דהוי ר' זעירה חדי דסבר על דרבנן דסברי אין מעילה בדמים אתאמרת החילוק בין דם קדשי מזבח לדם קדשי ב"ה דבדם קדשי ב"ה איכא מעילה לכ"ע וא"כ יש דם שיש בו מעילה לכ"ע כגון הקריש דם שאינו ראוי לכפרה א"נ דם של קדשי ב"ה א"ל דרק לר"ש דס"ל יש מעילה בדמים אתאמרת החילוק אבל לרבנן בכל דם אין בו מעילה ע"ש אף דם של קדשי ב"ה וכן דם שהקריש והנה אינו מובן מפני מה ר' זעירה הוי חדי בה ונראה לענ"ד משום דר' זעירה לטעמיה דאמר בברכות דהמקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו דכיון דאינו ראוי לכפרה מועלין בו כמ"ש התוס' ומש"ה הוי חדי דסבר דלכ"ע דם שקרש א"נ דם של בדק הבית אית ביה מעילה כיון דאינו ראוי לכפרה וא"כ ה"נ מקיז דם לבהמת קדשים וא"כ שמעתתיה סליק אליבא דכ"ע א"ל מה בידך דרק אליבא דר"ש אתאמר אבל לרבנן אף בדם קדשי ב"ה אין בו מעילה [וכן הוא בתוספתא מעילה רש"א המקדיש דם לב"ה מועלין בו ע"ש ומוכח דרק ר"ש ס"ל הכי] דלרבנן אף דם שאינו ראוי לכפרה ג"כ אין בו מעילה ודוק:

והנה אי נימא דאף דם של קדשי ב"ה אין בו מעילה דנפקא לן מכל אוכליו יכרת דאין בו אלא כרת נפש בלבד דכל דם שהוא בכרת אימעט ממעילה ודאי נראה דרק ממעילה אתמעיט ולא מאיסור הנאה והיינו דאין בו אלא כרת נפש בלבד ולא עונש אחר ורק מעונש מעילה אתמעט אבל לא מאיסורין אך נראה דזה רק בדם כשר אבל בדם פסול מותר בהנאה דהא נשפך לאמה וכדדייקינן בירושלמי סוטה שהבאתי לעיל דאם נשפך לאמה מוכח דמותר בהנאה [ומשום דמשם יוצאין לנחל קדרון ומתערבין עם הכשרים ונמכרים לזבל] ואפשר דמש"ה כתב רש"י ז"ל בזבחים פ"ב ע"א בדמים הפנימים שנתערבו בדמים החיצונים דימתין עד שתשקע החמה וישפך לאמה זה דצריך להמתין עד שתשקע החמה י"ל דאינה משום דדם טעון עיבוד צורה רק כיון דדמים כשרים אסורים בהנאה ואם ישפכו לאמה יצאו לנחל קדרון ויתערבו עם שאר הדמים שנזרקו על המזבח וימכרו לגננין לזבל וא"כ צריך להמתין עד שיפסלו בשקעה"ח ודמים פסולים מותרים בהנאה וישפכו לאמה מיהו עדיין צ"ע הרבה בנידון זה:

ובעיקר מה שדם פסול נשפך לאמה ואינו נשרף יש לעיין הטעם מ"ש משאר קדשים פסולים דהלכתא גמירא לן דבשריפה ואפשר משום דמשקין אי אפשר בשריפה וכדאמרינן בשלהי תמורה דהראוי לשריפה שריפה והראוי לקבורה קבורה ואמרינן דאוכלים בשריפה ומשקין בקבורה ושפיכה לאמה היינו קבורה מיהו בס"פ כל התדיר תניא דהדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן ע"ש א"כ אשכחן שריפה במשקין ובתוספתא פ"ד דתמורה אמרינן כיצד שורפין יין ושמן נותנין ע"ג מדורה כמות שהן עכ"ל ומוכח דאיכא דין שריפה במשקין וצ"ל דזה דאמרינן בתמורה דמשקין בקבורה קאי רק על ערלה וכה"כ אבל בקדשים פסולים אף משקין דינן בשריפה מיהו בברייתא דפ' כל התדיר קתני דאף דם שנטמא טעון שריפה אך מימרא דשמואל שם דרק נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן [וגם הרמב"ם ז"ל לא מייתי רק מימרא דשמואל ולא הברייתא] והנה יש לעיין מ"ש דם שנטמא דטעון שריפה ומ"ש שאר פסולי דמים דנשפכין לאמה כדאמרינן בזבחים ל"ד ע"ב גבי דם דחוי ובפ' התערובת גבי נתערבו בדם פסולים והניתנים למעלה שנתערבו בניתנים למטה וכן דמים הפנימים שנתערבו בחיצונים אמרינן דישפכו לאמה ופי' רש"י ז"ל דיפסל בשקעה"ח וישפך לאמה וצ"ע:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה