מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן טז
קדשים פסולים
א
קדשים פסולים כגון פיגול נותר וטמא והיוצא אסור לאוכלן ואסור להקריבן ואיסור אכילה שלהם מפורשת בלאו דלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו [ויש לחקור אם זה הלאו הוא רק בפסולו בגופו או אף בפסולים של הדם ובעלים] ובטמא יש לאו מיוחד והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וביוצא איכא לאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו:
אך אלו הלאוין הם רק על אכילת פסולים אבל באיסור הקרבת פסולים לגבי מזבח לא מצינו אזהרתן מפורש ויש לעיין מהו איסור הקרבתן והנה במנחות כ"ג ע"א במתני' בקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר כתב רש"י ז"ל הטעם דלא יקטיר וז"ל לא יקטיר אפילו כל המעורבת דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ עכ"ל ומדברי רש"י ז"ל נראה דכל דבר שאין הקטרתה מצוה אסור להקטיר דמה איסור יש בהקטרת מנחה שלא נקמצה אלא דליכא מצוה וכמ"ש רש"י ואמרינן דלא יקטיר וא"כ י"ל דכל איסור הקטרת פסולים הוא רק משום שאין הקטרתו מצוה ומש"ה אסור להקטירן אך מזבחים כ"ו מההיא דהיא בפנים ורגליה בחוץ דקיבל ואח"כ חתך פסולה ומקשינן ש"מ דם המובלע באברים דם הוא ואמרינן דלמא משום שמנונית נראה דאיכא איסור בהקרבת פסולים לבד ממה שהוא דבר שאין מצוה להקריבו דהא הכא השמנונית בלא הפסול ג"כ אין מצוה להקריבו דבשר הוא ולא שייך בו זריקה ומ"מ אם נפסל ביוצא אסור לזורקו ומוכח דיש איסור מיוחד על פסולים ומזה שמעינן עוד חידוש דאף בדבר שאינו בר הקרבה כלל כמו בשר לזריקה ג"כ איכא איסור בפסולים:
וראיתי בהתוספתא זבחים פ"ט ז"ל הפגול והנותר והטמא שנתנן ע"ג האשים חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ע"ש ומזה נראה דאותו האיסור עצמו שיש לאכילת קדשים פסולים יש ג"כ להקרבתן ומלשון חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא לכאורה משמע דאיכא ג"כ כרת בהקרבתן כמו אוכל פגול ונותר ודבר תימה הוא זה וצ"ע:
והנה בסוגיא דפ' כל הזבחים בנתערב בדם התמצית מוכח דיש איסור בהקרבת דם התמצית למזבח ורק לשם מים שרי] ויש לעיין מה איסורו והנה לפמ"ש רש"י ז"ל שהבאתי לעיל דכ"ד דליכא מצוה להקריבו איכא איסור אתי שפיר עוד אפשר דבדם התמצית איכא פסול דממשקה ישראל דדם התמצית באזהרה וכשהותר דם לגבי מזבח רק דם הנפש הותר אבל דם התמצית במילתיה קאי ומש"ה אסור לזורקו ובזה אתי שפיר ג"כ הא דאמרינן בפ"ד דתמיד גבי ניתוח אבר עולה דקורע הלב ומוציא את דמו ע"ש וי"ל דהטעם דצריך לקורעו ולהוציא את דמו הוא משום דדם הלב חייבין עליו כרת כדאמרינן בכריתות כ"ב דדם הנפש הוא וכשהותר דם הנפש למזבח רק לזריקה הותר אבל לא להקטרה ובהקטרה אסור משום דלא הוי ממשקה ישראל והוי כמו ג"ה דחולצו לתפוח וה"נ צריך להוציא את דמו:
ב
ובענין פסול לינה יש ג' חלוקים דדם נפסל בשקעה"ח והאימורים בעמוד השחר וכן הבשר חוץ מבשר שלמים בכור והמעשר שלינה שלהם הוא בסוף ב' ימים:
וזה דדם נפסל בשקעה"ח מפקינן לה בזבחים נ"ו ע"א מקרא דביום הקריבו את זבחו והנה התוס' שם הקשו ל"ל קרא תיפוק ליה דאין זריקה בלילה דנפקא לן מביום צותו ולמחר הלא נפסל בעמוד השחר ע"ש:
ונראה לענ"ד לומר דאיכא נפקותא בזה דדם נפסל בשקעה"ח לענין עיבוד צורה דדם פסול הטעון עיבוד צורה אי דם נפסל בשקעה"ח תכף אחר שקעה"ח חשיב עיבוד צורתו כי כבר י"ל פסול לינה וכמ"ש רש"י ז"ל זבחים פ"ב ע"א בדמים הפנימים שנתערבו בחיצונים דימתין עד שקעה"ח וישפכו לאמה ע"ש אבל מטעם דביום צותו כיון דבלילה אכתי אין לו פסול הגוף צריך להמתין עד עלות השחר ואז ישפך לאמה עוד איכא נפקותא לענין כבוס דם חטאת למ"ד היה לו שעת הכושר ונפסלה אינו טעון כבוס אם ניתז על הבגד לאחר שקעה"ח דאם נפסל בשקעה"ח כיון דדם פסול הוא אינו טעון כבוס אבל אם לא נפסל בשקעה"ח אע"ג דאי אפשר לזרוק מ"מ כיון דהדם אינו פסול הוי כשחט סמוך לשקעה"ח דליכא שהות ביום למזרקיה כיון דהדם כשר טעון כבוס עוד איכא נפקותא בבמה לרב דס"ל בזבחים ק"כ דשחיטת לילה בבמה כשרה וה"ה לכל עבודות דנפקא לן התם מדכתיב ויגישו כל העם איש שורו הלילה ואי שחיט בלילה ע"כ כל שאר עבודות הן בלילה דאי עביד ביום איפסיל להו בלינה] דביום צותו ליכא בבמה אבל אי שחיט ביום צריך לזרוק ג"כ ביום מקרא דביום הקריבו את זבחו דדם נפסל בשקעה"ח דפסול הזמן נוהג אף בבמה כדאמרינן שם קי"ג ע"א דהזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה (וזה דדם נפסל בשקעה"ח פסול זמן הוא כדאמרינן שם נ"ו ע"ב דמחשבין בדם משתשקע החמה דהו"ל חוץ לזמנו] אבל בלא קרא דביום הקריבו את זבחו היה אפשר לשחוט ביום ולזרוק בלילה עוד איכא נפקותא בנתערב בלילה תחילת עולה בשירים של חברתה ורבו תחילת עולה על השירים דשירים קרבין בלילה כדאמרינן בפ' ב"ש ל"ח ע"ב ובלא קרא דדם נפסל בשקעה"ח כיון דבלילה אף תחילת עולה דם כשר הוא רק שאי אפשר לזרוק בלילה משום ביום צותו כיון דלא נפסלו הו"ל עולין ואין עולין מבטלין זא"ז והו"ל כמו שחט סמוך לשקעה"ח דאין שהות ביום למזרקיה מ"מ כיון דהדם כשר הוא חשיב עולין ואין מבטלין את השירים וא"כ יכול ליתן כל התערובת בלילה כדי להוציא השירים שכשרים בלילה ודם תחילת עולה יזרוק לשם מים אבל השתא דגלי קרא דדם נפסל בשקעה"ח א"כ בלילה הו"ל תחילת עולה דם פסול ומבטלין להשירים הכשרים דדם פסול לא חשיב עולין כדאמרינן בפ' התערובת ע"ח ע"א נתערב בדם פסולים ישפך לאמה ופי' רש"י ז"ל כגון בדם רובע ונרבע או שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואמרינן בגמרא משום גזירה במקדש ואע"ג דדם פסולים מותר ליתן לשם מים חיישינן שמא ירבו דם פסולים על הכשרים ויבטלום ע"ש ומוכח דדם פסולים לא חשיבי עולין ומבטלין לדם כשר והנה הראו לי דהתוס' פסחים ס"ה ע"א ד"ה שמא כתבו דדם שנשפך על הרצפה קודם שנתקבל בכלי חשיב עולין ואין מבטלין לדם הכשר וקשה הא אמרינן להדיא בזבחים דדם פסולים אם רבו מבטלין לכשרים וע"כ צ"ל דדם שנשפך מן הצואר על הרצפה לא חשיב דם פסול דרק מחוסר קבלה ואי אפשר לזורקו ואע"ג דאסור להעלותו על המזבח כמ"ש בתוס' שם משום דדם שאינו ראוי לזריקה הוא מ"מ כיון דאין בו פסול חשיב עולין]:
והנה התוס' זבחים נ"ו תירצו דמש"ה אצטריך קרא דביום הקריבו את זבחו לא שמעינן דדם נפסל בתחילה שקיעה אע"ג דעדיין יום הוא ומקרא דביום צותו הדם ראוי לזריקה וקמ"ל דמ"מ הדם נפסל אע"ג דעדיין יום הוא ע"ש:
והנה במנחות מ"ו ע"ב גבי שתי הלחם הבאות בפ"ע דאמרינן דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה מקשינן דלשרפינהו ביו"ט ואמרינן משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ופרכינן מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא מצותן בכך ומסקינן משום גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן ומקשינן תינח כל זמן הקרבתן לבתר הכי לשרפינהו ואמרינן מאי תעובד צורתן נמי דקתני צורת הקרבתן והתוס' שם ד"ה לפי הקשו על הא דבעינן למימר לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וז"ל הוה מצי למפרך למוצאי יו"ט לאלתר לשרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן עכ"ל היינו דקשה להו דלפי הס"ד השתא דתעובד צורתן ממש היינו דשורפין למחר הוי מצי למפרך אמאי ממתינין עד למחר לשרפינהו למוצאי יו"ט בלילה ואע"ג דאין שורפין קדשים בלילה דילפינן מנותר האי שריפה לא ילפינן מנותר דהא מסקינן אח"כ דתעובד רק צורת הקרבתן ומוכח בנשרפין בלילה זהו פירוש דברי התוס' שם ויש לעיין מנ"ל להתוס' דלא ילפינן האי שריפה מנותר דלמא לעולם ילפינן ואין נשרפין בלילה וזה דמסקינן דתעובד צורת הקרבתן היינו דשורפין אותן בתחילת שקיעה כיון דלא שייך עוד שמא יזדמנו כבשים לאחר מכאן דלא אפשר להקריב כמ"ש התוס' דדם נפסל בתחילת שקיעה וא"כ צורת הקרבתן היא תחילת שקיעה ולענין שריפה שפיר מצי שריף להו דלכל דבר עדיין יום הוא אבל קודם דאמרינן הטעם לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט לא הוי מצי למפרך דלשרפינהו בתחילת שקיעה דעדיין יו"ט הוא ובלילה אי אפשר דילפינן מנותר דאינו נשרף אלא ביום וצ"ע:
ובמעילה ו' ע"א אמרינן רש"א יש נותר שמועלין בו ויש נותר שאין מועלין בו כיצד לן לפני זריקה מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין בו ומקשינן שם מזה למ"ד היתר זריקה שנינו דא"כ אפילו לן קודם זריקה אמאי מועלין ומשנינן דהיינו קודם שנראה לזריקה ולאחר שנראה לזריקה כגון דקבליה סמוך לשקעה"ח דלא הוי שהות ביום למזרקיה ומש"ה מועלין וכתב רש"י ז"ל דקבליה סמוך לשקעה"ח ומש"ה לן דלא הוה שהות למזרקיה והוא אכל הבשר בלילה לפני זריקה להכי מועלין שהרי הדם עדיין לא היה ראוי ליזרק ולא מצינן למימר כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ"ל ומדברי רש"י ז"ל נראה דדוקא אם אכל הבשר בלילה אבל אם אכל הבשר למחר ביום אין בו מעילה משום דאמרינן אז כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואע"ג דהדם נפסל בלינה ומשום דס"ל לר"ש דדם שלן מוציא מידי מעילה כמ"ש רש"י ז"ל שם לעיל ומדברי רש"י ז"ל נראה דאע"ג דאסור לזרוק דהא דם שלן פסול הוא ואסור לזרוק מ"מ כיון דאם זרק מוציא מידי מעילה אמרינן כל העומד ליזרק כו' ורק באכל הבשר בלילה דהוא קודם שנראה לזריקה דזריקת לילה לא מהני כלל משום ביום צותו אז איכא מעילה והנה לפי פי' רש"י ז"ל אי אפשר לפרש ההיא דמעילה כמו שפי' התוס' במנחות כ' ע"ב דזה דאמרינן דקבליה סמוך לשקעה"ח היינו סמוך לתחילת שקיעה דאפילו אי דם נפסל בתחילת שקיעה מדאורייתא מ"מ כיון דלכל שאר הדינים הוא יום גמור א"כ אפילו אי ליכא שהות קודם תחילת שקיעה למזרקיה מ"מ שפיר אמרינן כל העומד ליזרק כו' דלא גרע אי זריק לאחר תחילת שקיעה משזרק למחר דאע"ג דהדם נפסל מ"מ אמרינן לר"ש כל העומד ליזרק כו' וכיון דלאחר תחילת שקיעה הוא יום לענין ביום צותו א"כ הוי זריקת יום ולא זריקת לילה, רק שנפסל הדם בתחילת שקיעה וא"כ לא גרע מזרק למחר לגמרי ומזה נראה דתוס' ע"כ לא ס"ל כרש"י ז"ל במעילה ואף אם אכל למחר לא אמרינן לר"ש כל העומד ליזרק כו':
והנה אם קומץ נפסל בשקעה"ח ראיתי להת"י יומא כ"ט ע"א ד"ה ומנחה שחקר בזה וטרח להביא ראיות דדין קומץ כדין דם דנפסל בשקעה"ח וק"ל טובא הא גמרא מפורשת היא במנחות כ' ע"ב דקומץ נפסל בשקעה"ח כמו דם ע"ש וצע"ג עוד כתב שם הת"י דהקומץ אינו נפסל בשקעה"ח רק אחר קידוש כלי והיינו זה דאמרינן במעילה דהקומץ והלבונה כו' קדשו בכלי הוכשר וליפסל בטבול יום ובמח"כ ובלינה ואע"ג דכבר המנחה נפסלת בלינה משקידש כל המנחה בכלי האי לינה שקעה"ח הוא דנפסל לאחר שמקדש הקומץ בכלי ע"ש והנה יש לחקור בלבונה הבאה עם המנחה מאימתי נפסלת בשקעה"ח דגם הלבונה נפסלת בשקעה"ח כדקתני במתני' הקומץ והלבונה כו' ומוקמינן דהאי לינה שקעה"ח דלבונה הוא מתיר כמו הקומץ וכיון דבלבונה ליכא לא קמיצה ולא מתן כלי יש לחקור מאימתי הוכשרה ליפסל בשקעה"ח וצ"ל דמיד כשמקדש הלבונה עם המנחה בכלי נפסלת בשקעה"ח דכיון דבריר קומץ דידה י"ל תכף דין מתיר דנפסל בשקעה"ח ולבונה הבאה בבזיכין דיש לה קמיצה ואין לה קידוש כלי כמ"ש רש"י ז"ל מנחות ז' ע"ב יש ג"כ לחקור אימתי נפסלין בשקעה"ח אם י"ל דין קומץ רק לאחר סילוק בזיכין שהוא הקמיצה שלהם או כיון דליכא בהו קידוש קומץ בכלי אין חילוק בהם בין קודם סילוק לאחר סילוק וכיון דבריר קומץ דידהו תכף נפסלין בשקעה"ח משסילק הלחם אע"ג דלא סילק הבזיכין:
והנה בדם יש לחקור אם קודם קבלה נפסל בשקעה"ח או דוקא לאחר קבלה כיון דקבלת הדם הוא במקום קידוש קומץ וכיון דחזינן בקומץ דאינו נפסל בשקעה"ח רק לאחר קידוש אפשר דה"נ בדם דאינו נפסל אלא לאחר קבלה עוד יש לחקור בדם אשם מצורע אותו הדם שמקבלין לבהונות דאשם מצורע ב' כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שמקבל ביד מקבל לבהונות אם אותו הדם נפסל בשקעה"ח כיון דאותו הדם אינו מתיר דאינו ניתן על המזבח אפשר דאינו נפסל בשקעה"ח ואפשר עוד לומר דאף בלינה אינו נפסל כיון דאין מהדם לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח דרש"י ז"ל כתב בזבחים מ"ד דמתן בהונות אינו חשיב צורך גבוה כלל א"כ הוי כפרים הנשרפים דבעינן למימר בזבחים ק"ד ע"ב דאין לינה מועלת בהן כיון דאין בהם. לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח:
והנה ראיתי בס' צפנת פענח בקונטרס אחרון לחתנו הגאון שליט"א שחקר בדין דם דנפסל בשקעה"ח אי מועלת הלנה בראשו של מזבח היינו אם נתנו בראשו של מזבח קודם שקעה"ח אם נפסל שם והאריך שם בזה ולכאורה יש להביא קצת ראיה מהא דאמרינן בזבחים כ"ה ע"ב מקרא דזכר תמים בן שנה יהיה שצריך להיות בן שנה אף בשעת זריקה ומקשינן ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן שתים אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים ע"ש ומאי קושיא מי איכא מידי כו' דודאי משכחת לה דבשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן שתים כגון שלן הדם בראשו של מזבח וזורק למחר והוי אז בן שתים ואפשר דרבא דאמר זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים לטעמיה אזיל דס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח ואפשר דגם המקשה הקשה רק למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח ומיהו בפשוטו נראה דלא מהני בדם הלנה בראשו של מזבח וכמו שבעל קונטרס אחרון נוטה לומר] דזה דדם נפסל בשקעה"ח פסול אחר הוא ואין זה פסול לינה ולפ"ז נראה לומר דאם אכל קומץ שנפסל בשקעה"ח אינו חייב עליו משום נותר ובזה יתורץ מה שהקשו התוס' נדה על הא דאמרינן לן בדם כשר שכן לן באימורים כשר לן באימורים כשר שכן לן בבשר כשר היינו בקדשים קלים שנאכלים לב' ימים והקשו למה ליה למילף מבשר נילף דם שנפסל בשקעה"ח דלא ירד מאימורים דאין נפסלים בשקעה"ח וכיון דאחר שקעה"ח לא ירד א"כ גם אם לן בעמוד השחר לא ירד דאין חילוק תדע דהא לן ב' לילות לא ירד אע"ג דאין כיוצא בו כשר בבשר אך כיון דלן לילה אחת לא ירד משום דכשר באימורים א"כ ה"נ ב' לילות דאין חילוק ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דודאי בקדשי קדשים אין חילוק בין עמוד השחר לב' ימים דכיון דנפסלו בעמוד השחר ונעשו נותר אין ב' ימים מועלת בהם כלום וכיון דלאחר עמוד השחר לא ירדו א"כ ה"ה לאחר ב' ימים אבל בדם אע"ג דאם נפסל בשקעה"ח לא ירד משום דאי"ל הכשירא באימורים דלית בהו פסול דשקעה"ח מ"מ לאחר עמוד השחר היה דינו שירד אי לית ליה הכשירא במקום אחר דבעמוד השחר איתוסף בהדם פסול אחר כמו בכל קדשי קדשים שנעשים נותר בעמוד השחר וזה פסול אחר ומשום זה הפסול היה הדין שירד ומש"ה אצטריך לטעם דלן בבשר כשר דאף פסול של עמוד השחר י"ל הכשירא במקום אחר היינו בבשר קדשים קלים:
ג
והנה בעמוד השחר נפסלים כל הקדשים חוץ מבשר שלמים בכור ומעשר ורק במי כיור איבעי לן בזבחים כ' אי מפסלי בלינה כיון דאין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים ועצים אי נפסלים בלינה מדברי התוס' זבחים נ"ו ע"א ד"ה מנין מוכח להדיא דנפסלים שכתבו דליכא למימר דאצטריך קרא לדם שנפסל בלינה דהוי אמינא דלא מפסיל בלינה משום דאין חייבים על דם משום פגול ונותר דהא עצים ולבונה לר"ש ג"כ אין חייבים עליהם משום נותר ומיפסלי בלינה היכא דקדשו בכלי ע"ש הרי כתבו להדיא דעצים לאחר שקדשן בכלי נפסלו בלינה והיינו לאחר ששיפן לגזירין שזה קידוש כלי שלהם כמ"ש התוס' מנחות ק"א ע"א ד"ה אע"ג ובזבחים ל"ד ע"א ד"ה שקדש והנה יש לעיין ע"ז מההיא דיומא ספ"ב דשקלינן וטרינן בסידור ב' גזרי עצים אי הוי עבודת יום או עבודת לילה ודייקינן ממתני' דא"ל הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה ואילו זמן סידור ב' גזרי עצים לא קתני אלמא דכשר אף בלילה ודחינן משום דאית להו תקנתא היינו דאם עדיין לילה יכול לפורקן ולחזור לסודרן ביום כמ"ש רש"י ז"ל וקשה אמאי י"ל תקנה דהא כיון שסדרן בלילה דסבור שהוא יום, א"כ ע"כ כבר היו משופין וא"כ איך יכול אח"כ לחזור ולסודרן ביום הא נפסלו בעמוד השחר וצ"ל דס"ל התם דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וצ"ע:
וראיתי להקרן אורה שהקשה על קושית תוס' זבחים מ"ג שהקשו אמאי לא קתני התם במתני' ג"כ עצים דאין חייבים עליהם משום פגול והקשה ע"ז הקרן אורה אטו שייך נותר בעצי המערכה וכיון דנותר ליכא מחשבת נותר ג"כ ליכא ע"ש ותמהני שהרי התוס' נ"ו ע"א כתבו להדיא דעצים נפסלים בלינה ורק לר"ש אין חייבים על עצים משום נותר משום דהוו דברים שאינם נאכלים:
ובעיקר מה שהביא התוס' ראיה דאף היכא דליכא חיוב משום נותר מ"מ מפסיל בלינה מעצים ולבונה לר"ש דאין חייבים משום נותר ומ"מ מיפסלי בלינה יש לעיין מאי ראיה מזה דהא לר"ש הטעם דליכא בעצים ולבונה חיוב משום נותר הוא משום דהוו דברים שאינם נאכלים א"כ הפטור לדידיה הוא משום דליכא אכילה דדברים שאין נאכלים לאו שמיה אכילה ולרבנן אצטריך קרא לרבויי דברים שאין נאכלים לחיובא א"כ לפסול שפיר מפסיל בלינה אבל בדם זה דבדם ליכא חיוב נותר ואע"ג דבר אכילה הוא מקרא ממעטינן ליה מנותר א"כ שפיר י"ל דאף מפסול נותר ממעטינן:
ועוד על מה שהביאו התוס' ג"כ מלבונה לר"ש דאין חייבים משום נותר ומ"מ מיפסל בלינה יש ג"כ לעיין הא לבונה מתיר הוא ואינו נפסל בלינה כ"א בשקעה"ח כדם דמפקינן לה מקרא דביום הקריבו את זבחו א"כ מה קושיא מלבונה דאפשר דאה"נ דבלאו קרא דביום הקריבו את זבחו לא היתה לבונה נפסלת בלינה כיון שאין חייבין עליה משום נותר כמו דם רק עתה דכתיב ביום הקריבו את זבחו דמרבינן דאף דם שאין חייבין משום נותר מ"מ נפסל א"כ ה"נ לבונה דהא לבונה ודם מחד קרא נפקינן וא"כ מה שייך להקשות מלבונה:
ובענין פסול לינה מצינן בזבחים כ' תקנה למים שלא יפסלו בלינה ע"י זה דמשיקן למעין ופי' רש"י ז"ל שם הטעם דכיון דמחברן למעין בטלה קדושתן ע"ש והנה לפ"ז יש לחקור אם כבר נפסלו המים בלינה אי מהני השקה לבטל פסולן ואפשר דלא מהני זריעה להקדש לענין פסול לינה כמו לענין טומאה:
ד
וכל הדברים הנפסלים בלינה חוץ מן הדם חייבים עליהם משום נותר ואך בזה יש חילוק דדברים שי"ל מתירים חייבים משום נותר משקרבו מתיריהם ושאין להם מתירים משקדשו בכלי דזהו המתיר שלהם והנה אם היה לקרבן פסול אחר ונפסל ג"כ בלינה אי חייבים עליו משום נותר אמרינן בכריתות י"ד ע"א דפיגול ונותר בחדא בהמה ליכא ופי' רש"י ז"ל דפיגול אינו אלא בד' עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזייה לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עליה נותר עכ"ל והיינו דנותר לא שייך אלא בדבר שהיה ראוי לאכילת אדם או לאכילת מזבח ואח"כ נפסל בלינה אבל בדבר שמעולם לא היה ראוי מחמת פסולו לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא שייך בו נותר והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ח מהל' פסה"מ ז"ל אי אפשר שיתחייב על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שפיגול הוא שנפסל במחשבת הזמן ואין עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל עכ"ל:
והנה ראיתי בתוספתא פ"ה דזבחים ז"ל אי אפשר לומר פיגול נותר וטמא מזבח אחד שאין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים עכ"ל ונראה פי' התוספתא לפי שאין חייבים על פיגול נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים א"כ לא משכחת לה פיגול נותר וטמא בחד זבח לפי שזריקת פיגול לא שמה זריקה ונהי לענין פיגול עצמו מהני זריקת פיגול כדאמרינן בזבחים מ"ב ע"ב מיהו לענין נותר וטמא אין זריקת פיגול זריקה וחשיב כקודם זריקה דאין חייבים משום נותר וטמא וכן הוא מדברי הש"ס מנחות כ"ה דאמרינן שם דפיגול אין חייבים עליו משום טמא משום דבעינן ניתר לטהורים והתם ע"כ ג"כ הטעם דמחוסר זריקה דהא אמרינן שם דבשר שנטמא קודם זריקה חייבים עליו לאחר זריקה משום טמא אע"ג דלא ניתר לטהורים ומשום דהציץ מרצה וכן בבשר שיצא לפני זריקה חייבים לאחר זריקה משום טמא אע"ג דלא ניתר לטהורים משום דזריקה מועלת ליוצא ע"ש ומוכח דזה דבעינן ניתר לטהורים היינו רק שתהני להו זריקה וא"כ בפיגול דאין חייבין משום טמא הטעם דליכא זריקה וכדברי התוספתא:
אך בדברי הש"ס בכריתות שם מוכח דלא ס"ל כהתוספתא דאי הטעם דלא משכחת פיגול ונותר בחד קרבן הוא משום דמחוסר זריקה, א"כ איך אמרינן שם דמשכחת פיגול ונותר בחד קרבן כגון שהעלה אבר אחד לגבי מזבח ומשלה בו האור דפקע פיגולו ונעשה נותר ואי הטעם משום דמחוסר זריקה מה מועיל שמשלה בו האור ופקע פיגולו וע"כ צ"ל דסוגיא דהש"ס דכריתות והתוספתא והש"ס דמנחות פליגי וס"ל להש"ס בכריתות דזריקת פיגול חשיב זריקה לקבוע בנותר ואין חסרון מצד זריקה והטעם דליכא פיגול ונותר בחד קרבן הוא כמה שפי' רש"י ז"ל דנותר הוא רק כשהיה ראוי ונתותר אבל אם לא היה ראוי מעולם לא שייך נותר וא"כ באבר שפקע פיגולו מיניה ע"י שמשלה בו האור כיון דנעשה ראוי להקרבה שייך בו אח"כ נותר:
ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' בכריתות שם ד"ה ונותר ופיגול בחד קרבן ליכא והקשו דמשמע דאי חל נותר אפיגול הו"ל למתני ה' חטאות ותימה הלא לא משכחת ה' דהאוכל קדשים בטומאת הגוף לא מחייב אפיגול לפי שאין ניתר לטהורים שלא היתה לו שעת הכושר והו"ל למימר נותר ופיגול וטומאה בחד בהמה לא משכחת לה עכ"ל והיינו ההיא דמנחות כ"ה דעל פיגול אין חייבים משום טמא דלא ניתר' לטהורים אך כפי מה שהוכחתי דהסוגיא דכריתות והסוגיא דמנחות ע"כ פליגי וס"ל להסוגיא דכריתות דזריקת פיגול שמה זריקה לענין לקבועי בנותר וא"כ ה"ה לטמא וא"כ שפיר מקרי ניתר לטהורים כמו ביצא קודם זריקה כיון דזריקה מועלת ליוצא והנה הרמב"ם ז"ל דפסק כרב גידל דזריקת פיגול לא שמה זריקה א"כ שפיר פירש הטעם דלא משכחת פיגול ונותר בחד קרבן משום דהקרבן לא נרצה כלל והיינו דמחוסר הרצאה דלא קרבו מתיריו וכהתוספתא דחשיב כמו קודם זריקה ודוק:
והנה לפמ"ש רש"י ז"ל דמש"ה לא משכחת פיגול ונותר בחד קרבן דמשום נותר לא מחייב רק על קרבן שראוי להקרבה ונפסל יש לחקור אי בעינן דוקא שיהא על הקרבן מצות הקרבה או כל שלא היה איסור להקריבו ג"כ שייך אח"כ נותר והנה לפמ"ש תוס' זבחים פ"ו ע"א בחד תירוצא דזה דאמרינן דכל הפסולים שהעלן למזבח ומשלה בהם האור דפקע איסור מהם היינו רק דליכא איסור אבל מצות הקרבה ליכא בהו ע"ש א"כ איך אמרינן הכא בכריתות דמשכחת לה פיגול ונותר בחד קרבן כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח ומשלה האור דפקע פיגולו מיניה ואח"כ נעשה נותר הא מצות הקרבה לא היה מעולם על האבר אף לאחר שפקע פיגולו מיניה ומוכח כיון דלאחר שמשלה בו האור ליכא איסור להעלות האבר יכול האבר אח"כ להעשות נותר:
והנה התוס' בזבחים מ"ב ע"ב ד"ה הקומץ הקשו ל"ל למעוטי קומץ מפיגול מטעם דאי"ל מתירים תיפוק דלא משכחת לה פיגול בקומץ דקודם הקטרת הקומץ לא שייך פיגול דבעינן שיהא קרב המתיר כמצותו ואי לאחר שהקטירו ומשלה בו האור א"כ פקע פיגולו ע"ש ונראה לענ"ד לומר דמשכחת לה שפיר לפי מה דקי"ל כרבנן דאין מפגלין בחצי מתיר ואי מפגל בחצי מתיר מדאורייתא הקרבן כשר לגמרי דאמרינן במנחות י"ד ע"ב א"כ משכחת לה שפיגל בקומץ בהקטרה ומשלה בו האור דהוי הקטרה ולא שייך עתה שיפקע פיגולו ממנו כיון דעדיין לא פיגל בלבונה והו"ל חצי מתיר ולא נעשה עדיין פיגול כלל דהקומץ כשר עדיין מדאורייתא ואח"כ פיגל בלבונה וחל עתה הפיגול אף על הקומץ ומש"ה אצטריך קרא דעל קומץ אין חייבים משום פיגול דהרי קרבו כל מתיריו ומשום פקע פיגול ליכא ולר"מ דס"ל דמפגלין בחצי מתיר משכחת לה ג"כ בפשוטו כגון שהקטיר הקומץ בלא מחשבה כלל דלא שייך דלפקע פיגולו מיניה ואח"כ הקטיר הלבונה במחשבה דנעשה פיגול ומש"ה אצטריך למעוטי קומץ מפיגול דהרי קרבו כל מתיריו ולא שייך דלפקע פיגולו:
ה
והנה בפסול יוצא הכלל הוא כל שיצא חוץ למחיצתו נפסל וקדשים הנאכלים יוצא שלהם חוץ ממקום אכילתן והיינו קדשי קדשים חוץ לחומת העזרה וקדשים קלים חוץ לחומת ירושלים ובשר פסח חוץ לחבורה שזהו מקום אכילתו ואימורים דנפסלים ביוצאין מהעזרה הוא משום דהעזרה היא מחיצת הקרבתן וכמ"ש רש"י ז"ל פסחים פ"ב ז"ל שאר קדשים שמחיצתן בכשרות בעזרה דכתיב בהן בחצר אהל מועד ואימורי קדשים קלים שנפסלו דבכשרותן היתה חומת העזרה מחיצתה דהא הקטרה בעו עכ"ל והנה לפ"ז במי כיור אילו לא היה הדין דקידוש ידים ורגלים צריך להיות דוקא בפנים לא היו המים נפסלים ביוצא חוץ לחומת העזרה דאין זו מחיצה שלהם ולפ"ז מתיישב קושית התוס' זבחים כ' ע"ב על הא דאמרינן שם דאם קידש ידיו ורגליו בכ"ש בחוץ לא עשה ולא כלום והקשו דמשמע הא הכניס המים בכ"ש בפנים וקידש כשר הא מיפסלי ביוצא ע"ש ולפ"ז אין להוכיח מדברי הש"ס דאין המים נפסלים ביוצא די"ל דזה גופא קמ"ל דקידוש ידים יש להם מחיצה שהוא חומת העזרה וממילא אם יצאו חוץ למחיצתן נפסלים:
וראיתי בשעה"מ בהל' בית הבחירה שהביא בשם השדה יהושע דקדשים שיצאו מעזרת כהנים לעזרת ישראל נפסלים ביוצא והשעה"מ שם השיג עליו מדברי רש"י ז"ל שבת צ"א שכתב דכיון שיצא לעזרת נשים נפסל ביוצא ומכלל דבעזרת ישראל אינו נפסל ביוצא ע"ש והנה יש להוכיח כן דאינו נפסל בעזרת ישראל משום יוצא גם מהרבה מקומות בש"ס דהא לרבי מקום דריסת רגלי ישראל כשר לשחיטת ק"ק אלמא דאין הבשר נפסל שם ביוצא ועוד מצורע שעומד בשער נקנור שהוא בעזרת ישראל ומכניס ידיו לבהונות אלמא דאין הדם נפסל שם ביוצא:
ויש לחקור בבשר שיצא בעזרה למעלה מן המחיצות אם נפסל ע"י זה ביוצא היינו אם אויר העזרה נתקדשה רק עד המחיצות וממילא ביצא למעלה נפסל ביוצא או נתקדש האויר עד הרקיע אי אמרינן לענין קדושה גוד אסיק מחיצה ונראה להביא ראיה מהא דמקשינן בזבחים נ"ט ע"ב לר"י דאמר מזבח שעשה משה היה גבוה י' אמות והקלעים היה גובהן ה' אמות אפשר כהן עומד ע"ג מזבח ועבודה בידו וכל העם רואים אותו מבחוץ ע"ש ול"ל טעם דכל העם רואין אותו מבחוץ תיפוק ליה דנפסל ביוצא שהרי הוא למעלה מן המחיצות והנה התוס' שבועות י"ז ע"א ד"ה תלה הוכיחו דאויר העזרה כעזרה דאי לאו כעזרה א"כ במוליך הדם או האברים בידו יפסל ביוצא והמל"מ דחה ראיה זו משום היכא דנקיט ליה בידיה שאני כיון דעומד על הרצפה וכדאמרינן בזבחים פ"ח גבי אויר מזבח אי כמזבח היכא דנקיט ליה בידיה לא קא מבעי ליה כי קא מבעיא לן דתלנהו בקניא ע"ש והנה לפ"ז אין ג"כ ראיה דאויר העזרה למעלה מן המחיצות קדוש די"ל כיון דהכהן עומד על המזבח שאני מיהו נראה דהצדק עם התוס' שבועות דלא נחתי לחילוק זה ול"ד לאויר מזבח דנהי דעומד על המזבח ונקיט ליה בידיה חשיב כמונח במזבח מ"מ חשיב נמי כמו הוא בעזרה שהרי הוא באויר העזרה. והתם לענין דין קליטה שהמזבח קולט שאם עלה לא ירד התם אין אויר העזרה פוסל כלום רק בעינן שיהא חשוב מונח במזבח שיקלוט המזבח וכל היכא דקאי על המזבח ונקיט בידיה חשיב כמונח במזבח והמזבח קולט אבל לענין ליפסל ביוצא שם האויר שחוץ לעזרה פוסל וכמ"ש רש"י ז"ל מנחות י"ב ע"א דאויר ירושלים פוסלו א"כ אי אויר דעזרה לאו כעזרה נהי דנקיט בידיה וחשיב כמונח על הרצפה מ"מ חשיב נמי כמונח באויר העזרה דחשיב חוץ ואותו האויר פוסלו:
ומלשון הראב"ד ז"ל בפי' פ"ק דתמיד שכתב לענין גגין ועליות דאם בנה עליה חדשה בעזרה היא קודש שכבר נתקדש אויר העזרה עד הרקיע עכ"ל יש ג"כ לדייק דהאויר קדוש עד הרקיע ולא רק עד המחיצות:
והנה כמו שנפסלים קדשים ביצא חוץ לקלעים כן ג"כ נפסלים במסעות דתכף משהוגללו הפרוכת בטלה קדושת מחנה שכינה וקדשי קדשים נפסלים ביוצא כדאמרינן במנחות צ"ה והנה התוס' זבחים ס"א ע"ב ד"ה אעפ"י הקשו על הא דאמרינן במנחות שם דלחם הפנים נפסל במסעות משום יוצא דל"ל טעם דיוצא תיפוק ליה משום פגימת המזבח שנסתלק המזבח בשעת מסעות ואין אוכלין קדשים בפגימת המזבח וכתבו שם דליכא למימר דלאחר שיעמידו הלוים את המשכן היו יכולים אז לאוכלם אי לאו דנפסל ביוצא דהא כבר אידחו מאכילה ע"ש והנה יש לעיין ל"ל להתוס' טעם דכבר אידחו מאכילה דבאמת התוס' ב"מ נ"ג ע"ב ד"ה לא כתבו דבאכילה לא שייך דיחוי ואף שנדחה משום פגימת המזבח חוזר ונראה ע"ש] הא אף בלא טעם זה אי אפשר לומר דלאחר שיעמידו המשכן יאכלום דהא אמרינן במנחות שם ש"מ יש סילוק מסעות בלילה דאי אין סילוק מסעות בלילה מאי איריא משום יוצא תיפוק ליה דאפסיל בלינה ע"ש וקשה מה מהני דיש סילוק מסעות בלילה דהא ע"כ להעמיד המשכן אי אפשר בלילה כדאמרינן בשבועות ט"ו דביום הקים את המשכן ביום מקימו בלילה אין מקימו א"כ בשעת סילוק אי אפשר לאכול משום פגימת המזבח ולאחר שיעמידו אי אפשר לאכול דאיפסיל בלינה ול"ל טעם דמיפסיל ביוצא:
ולענין דברים שחייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא איכא פלוגתא דתנאי דלרבנן חייבים אף על דברים שאין דרכן לאכול ור"ש ס"ל דברים שאין נאכלים אין חייבים עליהם משום טומאה כן הוא במתני' זבחים מ"ה ע"ב:
ו
והנה הרמב"ם ז"ל פי"ח מהל' פסה"מ פסק כר"ש דדבר שאין דרכו לאכול אין חייבין לא משום נותר ולא משום טמא והקשה שם הכ"מ דמנ"ל דפליג ר"ש אף על נותר הא במתני' אמרינן שם רק דאין חייבים עליו משום טומאה ע"ש והנה בתוספתא פ"ה דזבחים מפורש להדיא כהרמב"ם ז"ל דאמרינן שם רש"א הקטורת והלבונה אינם ראוים לאכילה ואין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא עכ"ל:
וראיתי להמל"מ פי"ח מהל' פסה"מ שחקר בקרנים וטלפים כו' שאין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא אם רק כרת ליכא או גם מלקות ליכא והביא ראיה מעצים ולבונה דאע"ג דפסק הרמב"ם ז"ל דאין חייבים עליהם משום טומאת הגוף ומ"מ היכא שנטמאו חייבים עליהם מלקות ע"ש ולא ירדתי לסוף הראיה דהא בקרנים וטלפים אין הטעם משום דאינם נאכלים דהא אפילו לרבנן דמחייבי בעצים ולבונה פטרי בקרנים וטלפים והטעם הוא משום דלאו גופא דזבחא הוא א"כ אפשר דאף מלקות לא מיחייב אבל בעצים ולבונה דגופא דזבחא הן רק דאינם נאכלים איכא מלקות:
ולפ"ז נראה דזה דאמרינן בזבחים ל"ה דהעצמות והגידים הקרנים והטלפים דאין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא ולא מפגלין ולא מתפגלין הוא אפילו למ"ד יש בגידים בנ"ט ואע"ג דהם מדברים הנאכלים מ"מ פטור משום דלאו גופא דזבחא הם:
והנה בזבחים שם אמר ר"א פיגל באלל נתפגלה מוראה ופי' רש"י ז"ל דאלל הוא גיד הצואר ושל עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך עכ"ל והנה אי נימא דזה דאין מפגלין בגידים הוא אפילו למ"ד יש בגידים בנ"ט מ"מ לאו גופא דזבחא הוא י"ל שפיר דבעוף דרכיך טפי הוי כבשר ממש והו' גופא דזבחא אבל אי נימא דס"ל אין בגידים בנ"ט קשה דמאן דס"ל אין בגידים בנ"ט אף בעוף כן כדאמרינן בביצה ז' ע"א והאוכל מנבלת עוף הטהור מן העצמות מן הגידים כו' טהור ופי' רש"י ז"ל דס"ל אין בגידים בנ"ט ע"ש ומוכח דמאן דס"ל אין בגידים בנ"ט אף בעופות כן והטעם למ"ד דיש בגידים בנ"ט ומ"מ אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא דלא חשיב גופא דזבחא י"ל משום דלאו בשר הם דרק הבשר חשיב גופא דזבחא וכדאמרינן בירושלמי שהביאו התוס' בחולין ע"ז ע"א ד"ה אל דגידים שסופן להתקשות אע"ג דהשתא רכיכי וראוים לאכילה ס"ל לר"ל דאין נמנין עליהם בפסח ואע"ג דס"ל לר"ל דאזלינן בתר השתא דס"ל דעור הראש של עגל הרך לוקין עליו דאזלינן בתר השתא ומשום דבשר אמר רחמנא ולא גידים ע"ש דגידים אף דראוים לאכילה מ"מ אינם בכלל בשר:
מיהו אי נימא דזה דגידים אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא לד"ה הוא ואף למ"ד יש בגידים בנ"ט ומשום דלגבי פיגול נותר וטמא בעינן אכילה חשובה ובנותר וטמא בעינן אכילה חשובה יותר כמ"ש תוס' זבחים ל"ה ע"ב ד"ה הא לענין שליל א"כ תקשה לר"י דס"ל דנמנין על הגידים בפסח א"כ טמא אמאי נדחה לפסח שני דזה דטמא נדחה לפסח שני הוא רק משום דאינו ראוי לאכילה דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואמאי אינו ראוי לאכילה הא יכולים לימנות על הגידים דיוצאים ידי חובתם בפסח ומשום טומאה ליכא על הגידים דהא אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא ומזה יש להוכיח דכל הני מתנייתי בזבחים דחשיב גידים בהדי עצמות כגון לענין פיגול נותר וטמא ולענין דאם פירשו לא יעלו הכל למ"ד אין בגידים בנ"ט אבל למ"ד יש בגידים בנ"ט חשיבי כבשר לכל דבר:
ובעור ההוא דרכיך כגון עור האליה אמרינן בזבחים כ"ח ע"א דחשיב לפגל בין באכילה בין בהקטרה ואם חישב בעולה להקטיר כזית מעור האליה למחר הוי פיגול דחשיב כבשר וכ"ש שחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וכן עור בית הפרסות כדאמרינן שם ומוכח שאלו העורות אינן בכלל הפשט כלל ובעולה מקריבין אותן יחד עם הבשר ובחולין קכ"ב ע"ב פליגי רב ור"ח בעור בית הפרסות דרב אמר עור בית הפרסות ממש ור"ח אמר רכובה הנמכרת עם הראש ופי' רש"י ז"ל שם רכובה הנמכרת עם הראש כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכין בשעת הפשט הבהמה עכ"ל היינו אותה הרכובה שאין מפשיטין אותה רק חותכין בשעת הפשט הבהמה ולר"ח ע"כ גם בעולה אין מפשיטין כל הרכובה התחתונה כיון דעור בית הפרסות דינו כבשר גם לענין הקרבה כדאמרינן בזבחים וע"כ אינה בכלל הפשט והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בתמיד פ"ד דבשעת הפשט היה נוקבו מתוך ערכובו שהוא הארכובה כמה שפי' המפרשים ז"ל שם] ותולה ומפשיט ע"ש ולפי שההפשט היה מתחיל מן הארכובה ולמטה ואתי שפיר ג"כ דבידים ורגלים ודפנות אמרינן שם דבשעת הולכת אברים לכבש היו בית עורן לחוץ מפני כבוד של מעלה כדי שלא יראה החתך ובכרעים לא קתני שם בית עורן לחוץ ומפני שהכרעים שהן הארכובה התחתונה [וכמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל שם] לא היו בכלל הפשט ולא שייך בהו בית עורן וי"ל דאפילו לרב דס"ל דבית הפרסות ממש לענין עורותיהן כבשרן מ"מ לענין הפשט מודה דכל הארכובה התחתונה לא היתה בכלל הפשט ומשום שא"צ להפשיט בעולה יותר משדרך להפשיט בחולין ובחולין אין דרך להפשיט רכובה התחתונה כמ"ש רש"י ז"ל שחותכין הרכובה התחתונה בשעת הפשט הבהמה ולענין לחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא נראה דתליא בפלוגתא דרב ור"ח דלרב רק על עור בית הפרסות ממש דחשיב כבשר חייבין משום פיגול נותר וטמא ולר"ח חייבין על עור של כל הרכובה התחתונה:
ולענין עור הראש של שור הגס דאינו כבשר מ"מ נראה דחייבין עליו בעולה משום פיגול נותר וטמא דנראה דאותו העור חשיב גופא דזבחא משום דעור הראש קרב בהדי הראש דעור הראש אינו בכלל הפשט כדאמרינן בחולין כ"ז מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשעת שחיטה] א"כ חשיב כבשר לענין הקרבה וחייבין משום פיגול נותר וטמא וזה דאינו ראוי לאכילה לא אכפת לן לענין פיגול נותר וטמא דהוי כעצים ולבונה דלרבנן חייבים עליהם משום נותר וטמא כיון שהם גוף הקרבן והנה אמרינן בזבחים ל"ה ע"ב דצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהם משום פנו"ט ומשום דאם פירשו ירדו וכמ"ש רש"י ז"ל שם ויש לדייק מדחשיב במתני' זבחים פ"ה ע"ב כל אלו שאם פירשו ירדו וחשיב צמר שבראשי כבשים כו' ולא קא חשיב ג"כ עור הראש מוכח דדוקא הצמר שבראש אם פירש ירד אבל העור עצמו אם פירש לא ירד וממילא מתפגל כמו הבשר ונראה הטעם דעור הראש אם פירש לא ירד משום דבכל מקום העור הולך אחר הבשר ומתבטל לבשר כדאמרינן בזבחים, ק"ג ע"ב דבכל מקום העור מהלך אחר הבשר חוץ מן העולה שנאמר בה והפשיט את העולה ע"ש א"כ כיון שהראש לא היה בכלל הפשט א"כ הוא כמו בכל מקום שהעור הולך אחר הבשר ודינו לענין הקרבה כבשר ממש ולפ"ז נראה דבעולה פסולה שאינה בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים פ"ה ע"א דאותה אמר רחמנא כשרה ולא פסולה ובשעלתה למזבח דלא תרד אינה טעונה הפשט אם פירש העור ג"כ לא ירד דהעור חשיב בה כמו בשר כיון דלא הצריך הכתוב בה הפשט (והנה בתמורה ל"א ע"ב אמרינן אפילו למ"ד יש מעילה בגידולי קדשי מזבח הנ"מ בגידולין דחזו להקרבה אבל גידולין דלא חזו להקרבה לא וחקרו שם בתוס' איזו גידולים הם ראויין להקרבה וכתבו דאין לומר בולדות קדשים דולדות לאו מדין גידולין קדושים וכתבו דגידולין דחזי להקרבה הוא דם דחשיב ג"כ גידולין ע"ש והנה יש לעיין אמאי לא נוקמי בצמר שבראשי כבשים שהם עולין למזבח ויש בהם מעילה כמו בעצמות דרק אם פירשו קודם זריקה או לאחר זריקה אין בהם מעילה ואם הקדיש רחל גזוזה ונטענה הצמר הוא גידולין הראויין למזבח ויש בהם מעילה]:
ובשליל דאמרינן ג"כ שם דאין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא וכתבו התוס' שם ל"ה ע"א ד"ה פיגול בזבח דע"כ מיפסיל בלינה וכדאמרינן בתמורה דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דנאכל אלא ליום ולילה והקשו התוס' שם מהא דאמרינן בת"כ דאימעיט שליל מנותר ומשמע דאינו נפסל בלינה ותי' דלעולם מיפסיל בלינה ובת"כ ממעטינן לה רק משריפה אם נפסל בלינה ע"ש ונראה דלפ"ז ע"כ גם לאו דבל תותירו ליכא בשליל דא"כ משכחת לה מלקות בלאו דבל תותירו בשליל דלא הוי ניתק לעשה דליכא מצות שריפה מיהו בלא"ה יש לעיין לר"י דס"ל בפסחים כ"ח דאשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק אין טעונין שריפה ומפיק לה בת"כ מקרא כמה שהביאו התוס' שם א"כ לר"י דס"ל בשבועות ג' ע"ב דכל הטעם דליכא מלקות משום בל תותירו אינו אלא משום דהוי לאו הניתק לעשה א"כ באשם תלוי יהיה מלקות משום בל תותירו]: