מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יד · ב
ובזכית הכהנים במתנות כהונה איכא נפקותא בין קדשי הגבול לקדשי המקדש דבקדשי הגבול י"ל זכיה ממש ונעשים ממונם לקדש בהם את האשה ובקדשי המקדש איכא פלוגתא ר' יהודה ור' יוסי בקידושין נ"ב ע"ב אי חשיבי ממון כהן לקדש בו את האשה ואמרינן דשניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש מ"ס מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ומ"ס לך לכל צרכיך ואנן קי"ל דמתנות כהונה של מקדש כהנים משולחן גבוה קא זכו:
ויש לחקור בחלוקת הקדשים במה נקבע כל חלק לכהן אי שייך קנין בזה וכן בבכור לרבנן דג"כ ממון גבוה הוא ומשולחן גבוה קא זכי במה זוכה בו הכהן לענין שאינו יכול לשנותו לכהן אחר דלכאורה כיון דמשולחן גבוה קא זכי לא שייך בו קנין כלל אך מבכורות י"ח ע"ב מוכח דכהן זוכה בבכור ע"י קנין דאמרינן שם דאם רועה כהן אקנויי מקנה לו מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות ע"ש ואע"ג דבכור לרבנן אף בזה"ז משולחן גבוה קא זכי שייך בו קנין לענין דנקבע לו וא"י לשנותו לכהן אחר וא"כ ה"ה בחלוקת קדשי המקדש ע"י קנין נקבע לחלקו וזה דא"י לחלוק זבחים כנגד זבחים אינו משום דלא שייך בהו קנין רק שאינו שלו לענין להקנות לאחרים דנפקא לן דמן האש דמה אש לאכילה כו' דקדשים ניתנו רק לאכילה ולא לשאר דברים כמו לקדש בהו את האשה ולמקח וממכר ע"ז אינן שלו והוי כמקנה לחברו אלא למה שאתה נושא ונותן לתוך פיך דרק לענין אכילה הוא שלו ולא לשאר דברים אבל לאכילה שזיכתה לו תורה שייך בו קנינים ונעשה שלו לאכילה ע"י קנין ולפ"ז נראה דמהני יאוש בקדשים דאם נתיאש מחלקו יכול אחר לזכות בו כיון דשייך קנין אף בקדשים ואין חסרון מצד הקנין רק מצד המקנה דאין לו זכות להקנות אבל יאוש דממילא ומהני אף בדבר שאינו יכול להקנות כמו בגזילה יכול שפיר לזכות בו אחר ונראה ראיה לזה ממ"ש תוס' ב"מ ו' ע"ב בסוגיא דתקפו כהן שהקשו איך מהני תפיסה הא יכול לומר לכהן אחר אתננו ותי' דמיירי במכירי כהונה ע"ש ואע"ג דזה שזוכים מכירי כהונה הוא מדין יאוש ששאר כהנים מתיאשים ובכור לרבנן משולחן גבוה קא זכו ואף בכור בע"מ ובזה"ז כמ"ש תוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה שור ומ"מ שייך בו יאוש ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שקלים פ"ז משנה ד' גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דזכרים עולות ר"י אומר הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל ל' יום, וכתב ז"ל לפיכך אומר ר"י כ"א נמצא קודם הפסח ל' יום והיה הזכר הנמצא בן שנה מן הכבשים או מן העזים שהוא ראוי לפסח שאין מקריבין אותו עולה אבל מותר להקריבו פסח כי ברור שנאבד לאחד מעולי רגלים שהיה מעלה אותו לפסחו וזה הנקרב שלמים ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו כמו שהיה שוה בשעה שהקריבו שלמים ואין הלכה כר"י עכ"ל ונראה מזה דהמוצאו זוכה בו מדין מציאה וע"כ צ"ל משום דהבעלים מתיאשים וזוכה בו המוצא כשאר מציאה דבקדשים מהני יאוש ויכול המוצאו לזכות בו מיהו אפילו אי נימא דבקדשים לא מהני יאוש ג"כ י"ל דלא תקשה על הרמב"ם ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל מפרש לה התם לר"י ור"י לטעמיה דס"ל בקידושין דהמקדש בחלקו מקודשת דס"ל דקדשים לאו משולחן גבוה קא זכי וממונו הוא א"כ יכול לזכות בהן מדין מציאה כשאר נכסים ולא רק במקדש בחלקו לאחר שחיטה ס"ל לר"י דחשיב ממוניה דאף מחיים כן כדאמרינן בירושלמי מעשר שני פ"א הלכה א' דטעמו דר"י דמקדש בחלקו מקודשת דיליף לה מבכור מה בכור מקדשין בו את האשה אף שאר קדשים מקדשין בהן ואמרינן שם דזה דמקדשין בבכור הוא דוקא מחיים אבל לאחר שחיטה לא ומקשינן איך יליף ר"י שאר קדשים מבכור דמקדש בחלקו מקודשת הא אף בבכור דוקא מחיים מקדשין בו ומתרצינן ראוי לחלקו ע"ש דזה דאמר ר"י דהמקדש בחלקו מקודשת היינו במקדש בקדשים מחיים מה שראוי לחלקו אח"כ א"כ ס"ל דאף מחיים חשיב ממונו לקדש בו האשה:
ובזה דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דחשבינן לה יאוש בעלים וחשיב ממונו של מוצאו יש לעיין הא סתם בהמה יש בה סימן ואמאי לא יהא חייב להכריז ויש לומר דהכא אי אפשר להכריז ג' רגלים כשאר אבידות דקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה א"כ ע"כ מקריבו קודם הרגל ואי אפשר להכריז דאין מכריזין אלא ברגלים אך בזה שכתב הרמב"ם ז"ל ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו יש לעיין למה צריך ליתן דמים ומצאתי בתוסי"ט שכתב דזה דהמוצא אוכלו הוא רק מדין שם דמיהן ומניחן כמו דבר שאינו עושה ואוכל וא"כ כשיבואו הבעלים צריך להחזיר להם הדמים (וזה דשם דמיהן לאלתר י"ל כיון דעכ"פ צריך להקריב הקרבן והנפקותא רק לאכילת הבשר ולזה י"ל דבשר בי טבחי משכח שכיחי ומש"ה שם דמיהן לאלתר] אך לפ"ז יש לעיין למה כתב הרמב"ם ז"ל אם יבא במקרה שיכיר בעליו אמאי לא יכריז כיון דדבר שיש בו סימן הוא ואין הבעלים מתיאשים ועוד מלשון הרמב"ם ז"ל ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו לא משמע שהוא מדין שם דמיהן אלא משמע דמשעת מציאה נעשה שלו ע"כ נראה לומר דהטעם דאינו מכריז ואע"ג דסתם בהמה יש בה סימן דפסחים קודם הפסח שאני והוי כמו מוצא חבית של יין לאחר שנפתחו האוצרות דאמרינן בב"מ כ"ג ע"ב דהרי הוא שלו והביא הש"מ שם הטעם דאע"ג דרושם הוי סימן כיון שנפתחו האוצרות אינו ידוע ממי נפל אם מן המוכר אם מן הלוקח ודמי למטבע דאין סימן למטבע ע"ש וה"נ בפסחים דקודם שחיטת הפסח עדיין אינו ברור הבעלים שלהם דהיו נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט א"כ אי אפשר להחזיר בסימן דאפשר הוא מאותן שמשכו ידיהם ממנו וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו י"ל דהוא מטעם חשש יאוש שלא מדעת דאפשר שבא לידו קודם שהכירו הבעלים שנאבד ושיטת הרמב"ם ז"ל ביאוש שלא מדעת הוא לפמ"ש הש"ך ח"מ ר"ס ס"ק כ"ו ז"ל והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה עכ"ל ומש"ה המוצא אוכל בשר ואם במקרה יכיר הבעלים ישלם לו דמיו והנה כן יש לדייק בהא דאמרינן בפסחים ע' דסכין הנמצא בי"ד שוחט בה מיד כו' וכן קופיץ הנמצא ואיך מותר להשתמש בסכין או קופיץ הנמצא ואמאי לא יכריז וצ"ל דמיירי בסכינים וקופצים שאין בהם סימן כמו מחרוזות של קרדומות שכולן שוין ועוד אפשר לומר דבשעת הרגל בירושלים הוי מקום שהרבים מצוים שם מיהו אמאי לא פשטינן מהכא דהלכה כרשב"א אף ברוב ישראל וצ"ע בכ"ז:
ובעיקר מה שהעליתי דבממון גבוה שייך קנינים ואם נתיאש יכול אחר לזכות בו הנה כן נראה ג"כ ממעשר שני לר"מ דממון גבוה ואינו יכול להקנותו לאחרים כדאמרינן בקידושין וכן נטע רבעי כדאמרינן שם מ"מ אפשר לזכות בו מן ההפקר כדמוכח מב"ק ס"ט דיכולים לזכות בכרם רבעי בשביעית מן ההפקר ועיין בתוס' שם ד"ה והצנועין וכן אמרינן שם דשל כרם רבעי בשביעית מציינין אותו בקזוזות של אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי כו' ומוכח דכרם רבעי בשביעית בר פדיון הוא ולא מצינו שום חולק ע"ז ויסבור דכרם רבעי בשביעית לא יהיה ראוי לפדיון ואע"ג דהפקר הוא ואיך יכולים לחלל של הפקר הא אף אם אינו ברשותו אי אפשר לחלל כדאמרינן שם וכ"ש אם אינו שלו וע"כ שזוכה בהן מן ההפקר ואע"ג דכרם רבעי ממון גבוה הוא מ"מ יכול לזכות בהן מן ההפקר אע"ג דלקנות מחברו אי אפשר כדאמרינן בקידושין נ"ד ע"ב: