מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יד
חלוקת קדשים
א
גרסינן בב"ק ק"י ע"ב ובחולין קל"ג ע"ב כ"ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ובניו כו' ואלו הן עשר במקדש וד' בירושלים כו' עשר במקדש חטאת בהמה וחטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות וד' בירושלים הבכורה והבכורים והמורם מן התודה ואיל נזיר ועורות קדשים כו':
והנה מה שהכהנים זוכים בבכור אם גם תמורת בכור בכלל יש מחלוקת בין תוס' והרמב"ם ז"ל דהתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור כתבו בפשיטות דאינו ניתן לכהן ודקדקו ממה דאמרינן בתמורה דתמורת בכור נאכל במומן לבעלים אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' תמורה הלכה ב' דתמורת בכור ניתן לכהן וע"כ מפרש זה דאמרינן בתמורה דתמורת בכור ומעשר נאכלין במומן לבעלים היינו כ"א לבעליו מעשר לבעלים ובכור לכהן:
והנה בסברת הרמב"ם ז"ל יש לעיין למה ינתן תמורת בכור לכהן הא אינו פטר רחם דרק פטר רחם זיכתה תורה לכהן אבל זה שאינו פטר רחם רק ע"י שהמיר חלה עליו קדושת בכור למה ינתן לכהן ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל סובר דזה דבכור הוא לכהן אין זה זרות לכהן בפטר רחם רק זכות לכהן בקרבן בכור וכמו שהכהנים זכאים בחטאת ואשם כך זכאים בבכור א"כ כל שחלה עליו קרבן בכור יהיה מאיזה טעם שיהיה הכהנים זכאים בו:
ונראה לענ"ד מקור לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בזבחים ל"ז לר"י ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בע"מ לימד על בכור בע"מ שניתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה ופי' בתוס' שם ד"ה שלא ז"ל ונראה לפרש שלא מצינו בכל התורה כולה כענין זה דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו עכ"ל ואי נימא דזה דבכור לכהן אינו שייך בדין קדשים כלל אלא זכיה לכהן, בפטר רחם כמו בפטר רחם של בהמה טמאה שזוכה הכהן א"כ מה שייך לומר דחידוש הוא בבכור משאר קדשים דשאר פסולי המוקדשין אינן מתנה לכהן וזה ניתן לכהן כיון דזכיתו אינו שייך לדין קדשים כלל ומה לי תם מה לי בע"מ ומוכח מזה דזה שהכהן זוכה בבכור בהמה טהורה הוא זכיה בקרבן בכור כמו זכית כהן בשאר קרבנות ומש"ה הוי חידוש מה שבכור בע"מ ניתן לכהן דבשאר קרבנות אם נעשו בע"מ אינם מתנה לכהן אלא נפדין וזה מתנה לכהן וא"כ כיון שהוא זכיה לכהן בקרבן בכור כמו בשאר קרבנות א"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין נ"מ באיזה אופן נעשה קרבן בכור דכל שהוא קרבן בכור זוכה בו הכהן:
ושמעתי עוד מקור להרמב"ם ז"ל מההיא דזבחים ט' בפסח ששחטו שלא לשמו דנעשה שלמים דמקשינן ואימא אי שחטיה לשם בכור ליהוי בכור למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים א"נ למיתביה לכהן ומוכח דאם היה הדין בשוחט פסח לשם בכור נעשה בכור היה צריך למיתביה לכהן ואע"ג דאינו פטר רחם דהא פסח הוא ומוכח דזכית הכהן בבכור אין זה זכיה בפטר רחם רק זכיה בקרבן בכור וכל שהוא קרבן בכור יהיה באיזה אופן שיהיה הוא ניתן לכהן ולענ"ד נראה דאין להביא ראיה משם דשאני התם כיון ששחטו לשם בכור ונעשה ע"י זה קרבן בכור א"כ אסור לזרים דבכור שהקריבוהו במקדש אינו נאכל אלא לכהנים א"כ ע"כ צריך למיתביה לכהן וגם למוכרו לכהן אי אפשר דבכור תם אין מוכרין אותו שחוט אפילו כהן לכהן כדאמרינן בתמורה ז' ע"ב ומשום בזיון קדשים א"כ ע"כ צריך למיתביה לכהן מתנת חנם] אבל אין ראיה מזה שהכהן זוכה בו מדין מתנות כהונה אבל בתמורת בכור דנאכל במומו ואז מותר אף לעכו"ם מנ"ל שצריך הבעלים ליתנו לכהן:
והנה בשיטת הרמב"ם ז"ל בתמורת בכור אפשר לומר ג"כ דזהו שיטת הרמב"ם ז"ל מה שפסק בספק בכור דתקפו כהן אין מוציאין מידו ואין ללמוד מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל בכל ספיקות דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק די"ל לעולם בכל ספיקות כיון דאיכא חזקת ממון מוקמינן אחזקה וחשיב ודאי של בעלים ולא מהני תו תפיסה ורק בספיקא דתרי ותרי וספיקא דדינא אע"ג דאיכא חזקת ממון חשיב ספק ומהני תפיסה משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא או דרבנן ובספיקא דדינא הטעם משום דע"י החזקה לא נשתנה הדין וא"כ אע"ג דאיכא חזקת ממון אכתי י"ל דין ספק ולא ודאי רק כ"ז שהוא מוחזק אי אפשר להוציא מידו בספק אבל תפיסה מועלת כיון שהוא ספק אבל בשאר ספיקות י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כשאר ראשונים כיון דאיכא חזקת ממון חשיב כמו ודאי שלו ולא מהני תפיסה וזה שפסק הרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו י"ל דזהו דוקא בספק בכור דבזה לא שייך לומר דבשביל שהבעלים מוחזק יהא חשוב ודאי ממונו של בעלים דזה היה שייך רק אי הממון לא היה תוצאה מהקדושה שלו ורק אם היה דין דפטר רחם הוא ממון כהן בזה היה אפשר לומר כיון דהוי ספק אם הוא פטר רחם מספק מוקמינן אחזקת ממון וחשיב ודאי ממון בעלים ואע"ג דבגיזה ועבודה אסור מספק לא איכפת לן דלגבי איסור דלא שייך חזקת ממון הוי ספק ואסור בגיזה ועבודה אבל לענין ממון כיון דאיכא חזקת ממון חשיב ודאי ממון בעלים וכדאשכחן לענין נאמנות ע"א לומר מת בעלה דמתחלק האיסור והממון דלאיסור חשבינן שהבעל מת בודאי ומותרת להנשא ולממון דאין לע"א נאמנות דאיכא חזקת ממון אין היורשים נכנסים לנחלה על פיו וחשבינן ליה לחי בודאי אבל היכא שהממון הוא תוצאה מהאיסור לא שייך לומר זה וכמו לענין כתובה דע"א אומר מת בעלה דתנשא ותטול כתובתה אע"ג דאין ע"א נאמן לממון כיון דאיכא מדרש כתובה דלכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב לכי א"כ הוי הממון תוצאה מהאיסור ולא איכפת לן בזה אם הבעל קים או לא רק אם מותרת לינשא ובזה הממון י"ל אותו הדין של האיסור וכיון דלאיסור חשבינן אותו למת ה"נ לכתובה וא"כ ה"ה הכא בספק בכור כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דהכהן זוכה בבכור אין זה זכיה לכהן בפטר רחם רק זכיה לכהן בקרבן בכור והיה קרבן בכור באיזה אופן שיהיה א"כ הכא הממון הוא תוצאה מהקדושה דקדושתו עושה אותו לממון כהן וא"כ בזה ודאי דין הממון כדין הקדושה וכיון דבספק בכור יש עליו קדושה מספק דתני עלה ואסורים בגיזה ועבודה א"כ ע"כ גם הממון י"ל דין ספק ואי אפשר למחשביה לודאי ממון בעלים דהכא הממון ע"כ צריך להיות כמו הקדושה וכיון דהממון י"ל דין ספק מהני תפיסה וכמו בספק דתרי ותרי וספיקא דדינא דכל שי"ל דין ספק מהני תפיסה והסוגיא דב"מ דתקפו כהן מוציאין מידו ס"ל דזה דבכור לכהן הוא זכיה בפטר רחם ואינו שייך אל הקדושה שבו אבל הרמב"ם ז"ל שסמך על הסוגיא דזבחים שהבאתי ופסק דתמורת בכור ניתן לכהן דזה דבכור לכהן הוא תוצאה מהקדושה א"כ לטעמיה ע"כ פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו ולפ"ז לא תקשה ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דסותר דברי עצמו שפסק דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן כדפרכינן בב"מ ולפ"ז רק בספק בכור פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו דהממון הוא תולדה מהקדושה אבל בההיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דמיירי בספק פדיון פטר חמור דליכא התם משום קדושה כלל א"כ הוי כשאר ספיקות דאם תפס מוציאין מידו:
ב
ובזכית הכהנים במתנות כהונה איכא נפקותא בין קדשי הגבול לקדשי המקדש דבקדשי הגבול י"ל זכיה ממש ונעשים ממונם לקדש בהם את האשה ובקדשי המקדש איכא פלוגתא ר' יהודה ור' יוסי בקידושין נ"ב ע"ב אי חשיבי ממון כהן לקדש בו את האשה ואמרינן דשניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש מ"ס מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ומ"ס לך לכל צרכיך ואנן קי"ל דמתנות כהונה של מקדש כהנים משולחן גבוה קא זכו:
ויש לחקור בחלוקת הקדשים במה נקבע כל חלק לכהן אי שייך קנין בזה וכן בבכור לרבנן דג"כ ממון גבוה הוא ומשולחן גבוה קא זכי במה זוכה בו הכהן לענין שאינו יכול לשנותו לכהן אחר דלכאורה כיון דמשולחן גבוה קא זכי לא שייך בו קנין כלל אך מבכורות י"ח ע"ב מוכח דכהן זוכה בבכור ע"י קנין דאמרינן שם דאם רועה כהן אקנויי מקנה לו מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות ע"ש ואע"ג דבכור לרבנן אף בזה"ז משולחן גבוה קא זכי שייך בו קנין לענין דנקבע לו וא"י לשנותו לכהן אחר וא"כ ה"ה בחלוקת קדשי המקדש ע"י קנין נקבע לחלקו וזה דא"י לחלוק זבחים כנגד זבחים אינו משום דלא שייך בהו קנין רק שאינו שלו לענין להקנות לאחרים דנפקא לן דמן האש דמה אש לאכילה כו' דקדשים ניתנו רק לאכילה ולא לשאר דברים כמו לקדש בהו את האשה ולמקח וממכר ע"ז אינן שלו והוי כמקנה לחברו אלא למה שאתה נושא ונותן לתוך פיך דרק לענין אכילה הוא שלו ולא לשאר דברים אבל לאכילה שזיכתה לו תורה שייך בו קנינים ונעשה שלו לאכילה ע"י קנין ולפ"ז נראה דמהני יאוש בקדשים דאם נתיאש מחלקו יכול אחר לזכות בו כיון דשייך קנין אף בקדשים ואין חסרון מצד הקנין רק מצד המקנה דאין לו זכות להקנות אבל יאוש דממילא ומהני אף בדבר שאינו יכול להקנות כמו בגזילה יכול שפיר לזכות בו אחר ונראה ראיה לזה ממ"ש תוס' ב"מ ו' ע"ב בסוגיא דתקפו כהן שהקשו איך מהני תפיסה הא יכול לומר לכהן אחר אתננו ותי' דמיירי במכירי כהונה ע"ש ואע"ג דזה שזוכים מכירי כהונה הוא מדין יאוש ששאר כהנים מתיאשים ובכור לרבנן משולחן גבוה קא זכו ואף בכור בע"מ ובזה"ז כמ"ש תוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה שור ומ"מ שייך בו יאוש ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שקלים פ"ז משנה ד' גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דזכרים עולות ר"י אומר הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל ל' יום, וכתב ז"ל לפיכך אומר ר"י כ"א נמצא קודם הפסח ל' יום והיה הזכר הנמצא בן שנה מן הכבשים או מן העזים שהוא ראוי לפסח שאין מקריבין אותו עולה אבל מותר להקריבו פסח כי ברור שנאבד לאחד מעולי רגלים שהיה מעלה אותו לפסחו וזה הנקרב שלמים ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו כמו שהיה שוה בשעה שהקריבו שלמים ואין הלכה כר"י עכ"ל ונראה מזה דהמוצאו זוכה בו מדין מציאה וע"כ צ"ל משום דהבעלים מתיאשים וזוכה בו המוצא כשאר מציאה דבקדשים מהני יאוש ויכול המוצאו לזכות בו מיהו אפילו אי נימא דבקדשים לא מהני יאוש ג"כ י"ל דלא תקשה על הרמב"ם ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל מפרש לה התם לר"י ור"י לטעמיה דס"ל בקידושין דהמקדש בחלקו מקודשת דס"ל דקדשים לאו משולחן גבוה קא זכי וממונו הוא א"כ יכול לזכות בהן מדין מציאה כשאר נכסים ולא רק במקדש בחלקו לאחר שחיטה ס"ל לר"י דחשיב ממוניה דאף מחיים כן כדאמרינן בירושלמי מעשר שני פ"א הלכה א' דטעמו דר"י דמקדש בחלקו מקודשת דיליף לה מבכור מה בכור מקדשין בו את האשה אף שאר קדשים מקדשין בהן ואמרינן שם דזה דמקדשין בבכור הוא דוקא מחיים אבל לאחר שחיטה לא ומקשינן איך יליף ר"י שאר קדשים מבכור דמקדש בחלקו מקודשת הא אף בבכור דוקא מחיים מקדשין בו ומתרצינן ראוי לחלקו ע"ש דזה דאמר ר"י דהמקדש בחלקו מקודשת היינו במקדש בקדשים מחיים מה שראוי לחלקו אח"כ א"כ ס"ל דאף מחיים חשיב ממונו לקדש בו האשה:
ובזה דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דחשבינן לה יאוש בעלים וחשיב ממונו של מוצאו יש לעיין הא סתם בהמה יש בה סימן ואמאי לא יהא חייב להכריז ויש לומר דהכא אי אפשר להכריז ג' רגלים כשאר אבידות דקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה א"כ ע"כ מקריבו קודם הרגל ואי אפשר להכריז דאין מכריזין אלא ברגלים אך בזה שכתב הרמב"ם ז"ל ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו יש לעיין למה צריך ליתן דמים ומצאתי בתוסי"ט שכתב דזה דהמוצא אוכלו הוא רק מדין שם דמיהן ומניחן כמו דבר שאינו עושה ואוכל וא"כ כשיבואו הבעלים צריך להחזיר להם הדמים (וזה דשם דמיהן לאלתר י"ל כיון דעכ"פ צריך להקריב הקרבן והנפקותא רק לאכילת הבשר ולזה י"ל דבשר בי טבחי משכח שכיחי ומש"ה שם דמיהן לאלתר] אך לפ"ז יש לעיין למה כתב הרמב"ם ז"ל אם יבא במקרה שיכיר בעליו אמאי לא יכריז כיון דדבר שיש בו סימן הוא ואין הבעלים מתיאשים ועוד מלשון הרמב"ם ז"ל ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו לא משמע שהוא מדין שם דמיהן אלא משמע דמשעת מציאה נעשה שלו ע"כ נראה לומר דהטעם דאינו מכריז ואע"ג דסתם בהמה יש בה סימן דפסחים קודם הפסח שאני והוי כמו מוצא חבית של יין לאחר שנפתחו האוצרות דאמרינן בב"מ כ"ג ע"ב דהרי הוא שלו והביא הש"מ שם הטעם דאע"ג דרושם הוי סימן כיון שנפתחו האוצרות אינו ידוע ממי נפל אם מן המוכר אם מן הלוקח ודמי למטבע דאין סימן למטבע ע"ש וה"נ בפסחים דקודם שחיטת הפסח עדיין אינו ברור הבעלים שלהם דהיו נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט א"כ אי אפשר להחזיר בסימן דאפשר הוא מאותן שמשכו ידיהם ממנו וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו י"ל דהוא מטעם חשש יאוש שלא מדעת דאפשר שבא לידו קודם שהכירו הבעלים שנאבד ושיטת הרמב"ם ז"ל ביאוש שלא מדעת הוא לפמ"ש הש"ך ח"מ ר"ס ס"ק כ"ו ז"ל והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה עכ"ל ומש"ה המוצא אוכל בשר ואם במקרה יכיר הבעלים ישלם לו דמיו והנה כן יש לדייק בהא דאמרינן בפסחים ע' דסכין הנמצא בי"ד שוחט בה מיד כו' וכן קופיץ הנמצא ואיך מותר להשתמש בסכין או קופיץ הנמצא ואמאי לא יכריז וצ"ל דמיירי בסכינים וקופצים שאין בהם סימן כמו מחרוזות של קרדומות שכולן שוין ועוד אפשר לומר דבשעת הרגל בירושלים הוי מקום שהרבים מצוים שם מיהו אמאי לא פשטינן מהכא דהלכה כרשב"א אף ברוב ישראל וצ"ע בכ"ז:
ובעיקר מה שהעליתי דבממון גבוה שייך קנינים ואם נתיאש יכול אחר לזכות בו הנה כן נראה ג"כ ממעשר שני לר"מ דממון גבוה ואינו יכול להקנותו לאחרים כדאמרינן בקידושין וכן נטע רבעי כדאמרינן שם מ"מ אפשר לזכות בו מן ההפקר כדמוכח מב"ק ס"ט דיכולים לזכות בכרם רבעי בשביעית מן ההפקר ועיין בתוס' שם ד"ה והצנועין וכן אמרינן שם דשל כרם רבעי בשביעית מציינין אותו בקזוזות של אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי כו' ומוכח דכרם רבעי בשביעית בר פדיון הוא ולא מצינו שום חולק ע"ז ויסבור דכרם רבעי בשביעית לא יהיה ראוי לפדיון ואע"ג דהפקר הוא ואיך יכולים לחלל של הפקר הא אף אם אינו ברשותו אי אפשר לחלל כדאמרינן שם וכ"ש אם אינו שלו וע"כ שזוכה בהן מן ההפקר ואע"ג דכרם רבעי ממון גבוה הוא מ"מ יכול לזכות בהן מן ההפקר אע"ג דלקנות מחברו אי אפשר כדאמרינן בקידושין נ"ד ע"ב:
ג
אמרינן בתמורה ז' ע"ב לריה"ג דס"ל דבכור ממונו הוא ומקדשין בו את האשה דהנ"מ בבכור בזה"ז אבל בזמן שביהמ"ק קים דראוי להקרבה משולחן גבוה קא זכו ע"ש ופי' רש"י ז"ל שם דהיינו מהקטרת אימורים ואילך זוכה משולחן גבוה ע"ש ומוכח מזה דקודם הקטרת אימורים אף משולחן גבוה ג"כ לא זכו וכן מוכח שם בגמרא דמקשינן ע"ז ממתני' דאמר ריב"נ מה לי אם אינו מימר בחטאת ואשם שהרי אין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בחייו כו' ומקשינן מזה למאי דאמרינן דאין זוכה בו מחיים ומוכח דלפי מה דאמרינן דבכור בזמן שביהמ"ק קים אינו זוכה בו מחיים היינו אף אותה הזכיה שיש לכהנים בחטאת ואשם לית להו בבכור מחיים והיינו דאף משלחן גבוה לא זכו ביה מחיים והנה יש לעיין הא ע"כ לכ"ע בבכור גם מחיים יש לכהן איזה זכיה שהרי בכור ניתן לכהן מחיים וזוכה בו ואין בעה"ב יכול ליתני לכהן אחר וצ"ל דיש ג' מדרגות בזכיה ממון גמור ומשולחן גבוה קא זכי וזכיה עוד יותר קלושה לענין שאין הבעלים יכולים לתתו לכהן אחר ונראה דה"ה בחטאת ואשם אע"ג דמשולחן גבוה קא זכו רק לאחר הקטרת אימורים מ"מ מחיים אם נתנו לבית אב זה זכו ביה דא"י לשנותו לבית אב אחר וכדאמרינן בב"ק קי"א בנתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה זה זכה בשלו כו' דאע"ג דעדיין לא הקריבו כיון שבא לידם זכו ביה וא"י לשנותו לבית אב אחר והוי כמו בכור מחיים רק בכור ניתן לכהן אחד וחטאת ואשם לכל בית אב והנה מהירושלמי שהבאתי לעיל לר"י דזה דהמקדש בחלקו מקודשת היינו בראוי לחלקו שהכהן מקדש מחיים בחלק הראוי לו אח"כ מוכח דלר"י זוכים הכהנים בחלקן מחיים זכיה גמורה לקדש בהן את האשה וע"כ רק משעה שבא הקרבן ליד בית אב דאם לא הרי יוכלו הבעלים לשנותו לבית אב אחר] והנה יש לעיין ע"ז דאמרינן במתני' דתמורה ז' ע"ב דאין הכהנים ממירין בחטאת ואשם וליכא פלוגתא בזה ורק בבכור איכא פלוגתא התם דריב"נ אומר דממירין א"ל ר"ע חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן כשם שאין ממירין בחטאת ואשם כך אין ממירין בבכור אמר ריב"נ מה לי אם אינו מימר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בו בחייו כו' וא"כ לר"י דס"ל דבכל קדשים זוכין הכהנים מחיים א"כ ימירו בחטאת ואשם ונראה לומר דמש"ה אין ממירין בחטאת ואשם אעפ"י שזכין בהן בחייהם משום דזכית הכהנים ההם אינה על כל הקרבן דהא אימורים לגבוה סלקי והם אין זוכין אלא בחלקם א"כ אי אפשר להם להמיר רק בבשר ולא באימורים וא"כ לא חלה התמורה כלל דהו"ל תמורה באברים ואין ממירים שלמים באברים ואף באברים שהנשמה תלויה בהן אין ממירין ורק במימר על חצי הבהמה מהני כמ"ש תוס' תמורה כ"ו ע"א ולא דמי לקרבן שהבעלים ממירין אע"ג דאימורים לגבוה סלקי דהתם זה שהבעלים עושים תמורה אינו מכח שהבשר שלהם דהא אף בחטאת ואשם ממירין הבעלים אע"ג דאין להם בבשר כלל ורק שהם בעלים של הקרבן להתכפר ולענין זה הם בעלים על כל הקרבן אבל הכהנים שאינם מתכפרים בהקרבן וימירו רק מפני שזוכין בו בשביל חלקן וכיון שזוכין בבשר ולא באימורים א"כ אין להם שייכות להאימורים כלל ומש"ה לא מהני וזה שהכהנים ממירין בבכור ג"כ אינו מצד זכית הבשר לחודא רק שהכהן נעשה בעל הקרבן ממש שהוא המקריב את הבכור ולענין מחשבת שינוי בעלים חשיב הכהן בעלים עליו אך יש לעיין אמאי לא נחתי במתני' שם להאי טעמא לחלק בין בכור לחטאת ואשם ואמרינן רק החילוק דבכור זוכין הכהנים מחיים אבל בחטאת ואשם אין זוכין מחיים כ"א לאחר שחיטה וכן מדברי התוס' שם ד"ה שאין נראה דאם היו הכהנים זוכין בחטאת ואשם מחיים הא יכולים לעשות תמורה וצ"ע לר"י אמאי אין ממירין בחטאת ואשם:
ד
והנה בבכור יש להם טובת הנאה לבעלים כדאמרינן בעירוכין כ"ח והנה התוס' ב"מ ו' ע"ב גבי תקפו כהן הקשו איך אמרינן דתקפו כהן אין מוציאין מידו יאמרו הבעלים שיתנו לכהן אחר ותי' בחד תירוצא דהבעלים אין יכולים לתבוע מן הכהן התופס רק טובת הנאה למ"ד טובת הנאה ממון ע"ש והנה היה נראה לענ"ד לומר דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון זהו רק בתרומות ומעשרות וכדומה אבל בבכור אע"ג די"ל טובת הנאה להבעלים מ"מ טובת הנאה זו לכ"ע אינה ממון משום דבכור ממון גבוה הוא ולרבנן אף בכור בע"מ ואף בזה"ז ממון גבוה הוא ומשולחן גבוה קא זכי כמ"ש תוס' ב"ק נ"ג ע"ב א"כ כיון שהכהן לאחר שנתנו לו הבעלים אין לו בהבכור ממון דממון גבוה הוא לא שייך לומר שטובת הנאה של הבעלים יהא חשיב ממון דהזכות שיש להבעלים ליתנו לכל כהן שירצה לא עדיף ממה שהכהן זוכה ע"י נתינתו וכיון דהכהן ע"י נתינתו אינו זוכה בדין ממון א"כ גם זו טובת הנאה אינה חשובה ממון דאי לא נימא כן לרש"י ז"ל שכתב בתמורה ל"ב ע"א דבכל הקדשים וגם בעולה יש לבעלים טובת הנאה שיכולים ליקח כסף מישראל שיקריב קרבנו במשמר של בן בתו כהן א"כ למ"ד טובת הנאה ממון נמצא שיש להבעלים ממון בכל הקרבנות וא"כ בגונב קדשים מבית בעלים אמאי אמרינן בפ' מרובה דפטור מכפל מ"ש מגונב טבלו של חברו דאמרינן בקידושין למ"ד טובת הנאה ממון דמשלם כפל אף על התרומה שבו וכן קדשים שהזיקו היה צריך לגבות מטובת הנאה שבהם כיון דטובת הנאה ממון ושור רעהו קרינן בו וע"כ כמ"ש דבקדשים אע"ג אם יש להבעלים בהם טובת הנאה מיהו לכ"ע התם טובת הנאה אינה ממון דרק בתרומות דע"י נתינתו נעשה ממון כהן א"כ זה הזכות של הבעלים שתעשה התרומה ממון כהן ג"כ שייך לומר דחשיב ממון אבל בקדשים דאף כהן משולחן גבוה קא זכי לא שייך לומר שהטובת הנאה תהיה חשובה ממון ואף דיכול ליטול כסף מאבי אמו מ"מ הוי רק כמקדש בחלקו דאמרינן דאינה מקודשת וכתבו בתוס' קידושין נ"ב ע"ב דאע"ג דיכול למוכרו לכהן ולקבל כסף אינו חשוב ממון דממון גבוה הוא ע"ש וא"כ ה"נ בבכור כיון דבכור ממון גבוה. אף טובת הנאה שבה אינה ממון ולפ"ז בבכור שתקפו כהן אף טובת הנאה א"צ לשלם להבעלים:
ה
ובכור בע"מ נאכל בתוך שנתו כמו תם ובבכורות כ"ו ע"ב מפקינן לה מקרא ואם לא אכלו בתוך שנתו עובר עליו בבל תאחר כדאמרינן בר"ה והנה יש לעיין ע"ז דמשמע שיש מצות אכילה על בכור בע"מ וצריך לאוכלו דוקא בתוך שנתו וקשה הא אמרינן דבכור בע"מ מאכילין אותו אפילו לעכו"ם ואיך מקים מצות אכילה ואין לומר דהמצוה היא רק שיאכל הבשר בתוך שנתו ואכילת עכו"ם חשיבא ג"כ אכילה דהא אף לכלבים מותר להאכילו כמ"ש בתוס' זבחים ע"א ע"ב ד"ה טריפה ודוחק גדול דאף אכילת כלבים חשיבא אכילה כדאשכחן גבי מחשבת פיגול דכתיב אם האכל יאכל ואמרינן דאם חישב שיאכלוהו כלבים הוי פיגול דאכילת כלבים חשיבא אכילה דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים דהתם כתיב אם האכל יאכל אף אכילת כלבים במשמע אבל הכא מפקינן מלפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ודאי אין אכילת עכו"ם וכלבים במשמע] וע"כ נראה לומר דמצות אכילה ליכא כלל בבכור בע"מ ורק מצוה שישחטנו בתוך שנתו שיהא ראוי לאכילה וע"ז איכא בל תאחר דבכור בע"מ מחיים בקדושתיה קאי דאסור בגיזה ועבודה וממון גבוה הוא אבל משנשחט פקעה מיניה קדושתיה לגמרי כמ"ש תוס' ב"ק י"ב ע"ב ד"ה ואם ודייקו מזה דבכור בע"מ מאכילין אותו אפילו לעכו"ם ולכן נראה דזה דבבכור בע"מ איכא בל תאחר הוא רק שישחט בתוך שנתו אבל כיון שנשחט דפקעה קדושתיה מיניה לא שייך בו תו בל תאחר ואף דלכאורה הוא דוחק דהא קרא לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה כתיב ומשמע דעל אכילה קאי שיהא בתוך שנתו אך נראה ראיה לזה ממ"ש רש"י ז"ל ותוס' בכורות כ"ח ע"א על הא דאמרינן שם בנולד בו מום לאחר שנתו דמפני השב אבידה לבעלים אמרו רשאי לקימו ל' יום וכתבו רש"י ז"ל ותוס' דאם ישחטנו מיד יסרח הבשר ומשמע דאם לא היה נסרח הבשר היה יכול לשוחטו בתוך שנתו ולהשהות הבשר אח"כ ע"ש ומוכח דרק אשחיטה קפדינן דתהיה בתוך שנתו:
ובתמורת בכור דג"כ נאכל במומו לבעלים יש לחקור אם ג"כ מצוה לאוכלו בתוך שנתו ולכאורה כיון דבכור ומעשר תמורותיהן כיוצא בהן אין חילוק ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור על הא דאיבעי לן תמורת בכור מהו שיפדה והקשה לענין מה תועיל הפדיון ע"ש ולפ"ז י"ל דיועיל הפדיון שלא יצטרך לאוכלו בתוך שנתו ולא יעבור עליו בבל תאחר [עוד י"ל נפקותא לענין שיחשב ממון בעלים ויוכל לקדש בו את האשה דהא כתבו התוס' בב"ק ובתמורה דלרבנן אף בכור בע"מ ממון גבוה הוא ובזה נ"מ בין בכור בע"מ לפסולי המוקדשין שנפדו ע"ש א"כ אם יהיה לתמורת בכור פדיון יהיה כשאר פסולי המוקדשין שנפדו ויהיה ממון בעלים]:
ו
ולענין שיעור אכילת קדשים כתבו בת"י יומא ל"ט דאף בפחות מכזית איכא מצות אכילה מיהו בכזית איכא מצוה טפי והוכיחו זה מלחם הפנים שהיה מגיע לכל אחד כפול אע"ג דהוי פחות מכזית ומוכח דאף בפחות מכזית איכא מצוה ע"ש והמנחת חינוך ג"כ עמד בזה דלחם הפנים היה מגיע כפול והקשה ג"כ הא אין אכילה פחותה מכזית ותי' כיון דאינו מגיע לכל חלק כזית הוי כמו דאין שם מה לאכול וליכא מצות אכילה כלל ע"ש:
ונראה דלא רק על לחם הפנים יש להקשות כן כ"א על כל המנחות דאם בחלוקת לחם הפנים לא היה מגיע לכל כהן כזית א"כ בכל המנחות כן דכשתגיע לחשבון עשרונות נמצא דהיה מגיע בחילוק מנחות לכל כהן כמו בלחם הפנים דלחם הפנים היו בו י"ב חלות שהם כ"ד עשרונות ומשמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש נמצא לכל משמר י"ב עשרונות וכ"ג חולק עם כל משמר בשוה כמה שפסק הרמב"ם ז"ל נשאר לכל משמר ג' חלות שהן ו' עשרונות והם מתחלקים לששה בתי אבות נמצא מגיע עשרון לכל בית אב וה"נ בכל מנחה שבאה עשרון ומתחלקת לאותו בית אב ואם בחילוק לחם הפנים לא היה מגיע לכל כהן כזית א"כ בחילוק כל מנחה והכא ליכא למימר דהוי כמו שאינה דהא במנחת חוטא כפרת הבעלים תלוי באכילת כהנים דכ"כ דלא אכלי כהנים לא מתכפרי בעלים וע"כ צריך שתהא בה אכילה (מיהו לתי' אחרון בתוס' פסחים נ"ט ע"ב דכ"ז שהבשר ראוי לאכילה לא מתכפרי בעלים. עד דאכלי בשר אבל אם נפסל הבשר נתכפרו הבעלים א"כ הכא כיון דאכלי להו אע"ג דליכא אכילה אצל כל כהן דליכא כזית מ"מ כיון דליכא מנחה בעולם נתכפרו הבעלים] וע"כ צ"ל כהתי' דבקדשים חשיב אכילה אף בפחות מכזית:
עוד הקשה שם המנחת חינוך על לשון הש"ס דיש שמגיע להם כזית ויש מגיע להם כפול והקשה הא יד כולן שוה בחלוקה ואיך מגיע לזה יותר מזה ולענ"ד נראה בפשוטו דהא אמרינן דמשמר היוצא נוטל שש והנכנס נוטל שש ובכל משמר החלות מתחלקות בשוה לכל הכהנים ואם משמר היוצא והנכנס אחד גדול ואחד קטן כגון משמרתו של יהויריב ושל ידעיה דמשמרתו של יהויריב יותר גדול כדאמרינן בב"ק ק"י אין בו למשמרת יהויריב כו' א"כ לכהנים של משמרת ידעיה מגיע לכל כהן יותר:
עוד כתב שם המנחת חינוך דמצות אכילת קדשים אינה אלא על כזית אחד כיון שאכל אדם כזית מן הזבח אין עליו עוד מצות אכילת קדשים והשאר עליו רק בלאו דבל תותירו אבל עשה ליכא והביא שם קושיא ע"ז בשם ספר מוצל מאש מההיא דפסחים פ"ה דאמרינן יבא עשה דואכלו את הבשר בלילה ההוא ולדחי ל"ת דשבירת העצם אלמא איכא עשה לאכול את כלו ע"ש ולענ"ד אדרבה משם הוי סייעתא דאמאי מייתינן קרא דואכלו את הבשר כו' דכתיב בפסח ולא מייתינן קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם דזהו עשה דאכילת קדשים בכל הזבחים כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים נ"ט דזהו עשה בין באכילת כהנים בין באכילת ישראל ולפ"ז אתי שפיר דעשה דאכילת קדשים הנוהג בכל הזבחים אינו אלא על כזית וא"כ ל"ש דליתי עשה וידחה ל"ת דשבירת העצם ולהכי מייתינן עשה דואכלו את הבשר בלילה ההוא דכתיב בפסח וזו העשה איכא על כל הבשר עוד דייק שם המנחת חינוך דאיך נותנין קדשים לקטן כיון דאכילת קדשים הוי מצוה והוכיח ג"כ מזה דמצות אכילה אינה אלא על כזית ועל השאר הוא רק בבל תותירו ומש"ה השאר יכולים להאכיל אף לקטנים ע"ש ולענ"ד התי' אינו מספיק דהא בתרומה איכא ג"כ מצות אכילה ואיך מאכילין תרומה לקטן והתם ליכא למימר דליכא מצוה רק על כזית דזה שייך לומר רק בקדשים דמכל קרבן איכא מצוה על כהן לאכול כזית אבל בתרומה דכל כזית תרומה הוא תרומה בפ"ע מה שייך זה ואטו ליכא מצוה על כהן לאכול רק כזית אחד לעולם וכן במעשר שני דאכילתו מצוה כדאמרינן בירושלמי פ' בתרא דיומא איך יהבינן לקטן:
ובעיקר קושית הת"י והמנחת חינוך על ההיא דלחם הפנים שהיה מגיע לכל אחד כפול הא אכילה בכזית יש לעיין מנ"ל דבעינן שיעור אכילה מכל קרבן וקרבן ואמאי לא יצטרפו ב' קרבנות לשיעור אכילה דאכילת קדשים מצוה היא וא"כ אפשר דמצרף לחם הפנים עם שירי מנחות לאכילה:
ז
וכפרת הבעלים תלויה באכילת כהנים כדאמרינן בפסחים נ"ט דכ"כ דלא אכלי כהנים בשר לא מתכפרי הבעלים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם כו' ובתוס' שם העלו דכל כמה דהבשר קים לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו ואם אבד הבשר או שנפסל מתכפרי בעלים ע"ש והנה בזה אתי שפיר מה שהקשו תוס' חגיגה כ"א ע"א על הא דאמרינן בעירובין האשה שהיתה עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב ואמאי צריכה להמתין עד לערב הא מחוסרי כפרה א"צ הערב שמש וכתבו שם דמש"ה אסורה עד לערב משום דשמא עדיין לא הקריבו את קרבנה והקשו דאכתי מן תמיד של בין הערבים ואילך תשתרי שהרי ודאי כבר הקריבו קרבנה שאי אפשר להקריב אח"כ משום עשה דהשלמה ע"ש ונראה לומר דמש"ה אסורה לאחר התמיד משום דשמא לא אכלי הכהנים עדיין הבשר וטהרתה תלויה באכילת בשר כדאמרינן בפסחים שם וזה דמותרת לערב אפשר דקים לן דלא מתעצלי הכהנים באכילתן עד לערב:
והנה שעיר הנעשה בחוץ כיון שהוא חטאת הנאכלת לכאורה ג"כ לא מתכפרי הציבור עד אכילת הכהנים היינו לערב למוצאי יוה"כ ולפ"ז יקשו התוס' שבועות י"ג ע"ב שהקשו שם כיון דיוה"כ לבד מכפר ל"ל שעיר המשתלח לכפר ותי' דהשעיר מכפר מיד ויוה"כ אינו מכפר אלא עד שתחשך ע"ש וא"כ תקשה ל"ל שעיר הנעשה בחוץ לכפר כיון דיוה"כ מכפר והכי ליכא למימר דהשעיר מכפר מיד דאדרבה יוה"כ מכפר תכף משתחשך והשעיר אינו מכפר אלא לערב משיאכלו הכהנים הבשר ואפשר דבקרבנות ציבור ליכא דין דהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים ודוחק:
ועוד יש לעיין מהא דאמרינן בעירוכין ז' היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ודוקא כשזבחו זבוח אבל אין זבחו זבוח אין נזקקין לו מפני עינוי הדין עד שישחט ויזרק הדם ע"ש וכי זבחו זבוח נמי כיון דלא מתכפר עד אכילת כהנים א"כ צריך להמתין עד שיקטרו האימורים ויאכלו הבשר ואיכא עינוי הדין ואפשר כשאוכלים הכהנים הבשר הכפרה חלה למפרע א"כ הכא כיון שיאכלו הכהנים אח"כ הבשר אחר שיהרג תהיה הכפרה למפרע משעת זריקת הדם משא"כ בההיא דפ' תמיד נשחט דשם לא יתאכל הבשר כלל כיון דלא מקטרי האימורים עד למחר והבשר אינו נאכל אלא ליום ולילה ורק כשנפסל הבשר מתכפרי הבעלים כמ"ש התוס' ואותה הכפרה חלה רק בשעה שנפסל הבשר אבל אם אוכלים הבשר הכפרה חלה למפרע משעת זריקה דאכילת הבשר הוי רק תנאי ובזה אתי שפיר כל מה שהקשינו לעיל וצ"ע בזה:
ח
וזה שאסור להותיר בקדשים אינו רק להותיר ממש כי אף לגרום שיוכל לבוא לידי נותר אסור היינו למעט באכילתן בין בזמן אכילתן בין במקום אכילתן בין באוכליהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל מפני שיכול לבוא ע"י זה לידי נותר:
ובמנחות פ' ע"ב גבי תודה שנתערבה בתמורתה כו' מקשינן וליתי בהמה ולחם ולתני אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי שלמים כו' ומתרצינן משום דממעט באכילה דשלמים וכתב שם ברש"י כת"י ז"ל משום דקא ממעט באכילה דשלמים דאין יכול לאוכלה להך אחרת אלא ליום ולילה והנותר ישרף דשמא תודה היא ואיכא למימר לאו תודה היא אלא שלמים שנאכלים לב' ימים כו' ושלא כדין שרפן ואייתי קדשים לבית הפסול עכ"ל היינו שהחשש שמא ישרפם קודם זמנן וכ"כ הרגמ"ה שם ז"ל דהשתא הוי ספק שלמים ודין שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה ותודה ליום ולילה והיינו חוששין להן לספק תודה ולא היו מניחין לאכלן בזמן שלמים ושמא היה רוצה לשורפן מיד לאחר יום ולילה והיה מביא קדשים לבית הפסול קודם זמנן עכ"ל ונראה מזה דהעיקר חשש הוא רק שמא ישרפו קודם זמנן ויש לדייק אמאי לא נקטו בפשוטו דממעט באכילתן ובא לידי נותר וצ"ל דמש"ה נקטי האי טעמא משום דשריפת קדשים טהורים חמיר טפי כמ"ש המנחת חינוך דהשורף קדשים טהורים עובר בלאו דלא תעשו כן כו' כמו שורף עצי הקדש והנה מזה דחיישינן שמא ישרפו אותם הכהנים קודם זמנן דלכאורה תמוה אמאי ניחוש להכי אמאי לא ימתינו עד למחר יש להביא ראיה למ"ש הצל"ח דאף בשריפת קדשים פסולים איכא בל תותירו דצריך לשרוף אותן בזמנן ומש"ה ישרפו הכהנים תכף אחר יום ולילה דשמא תודה היא וזמן שריפתה למחר וישרפו כדי שלא יעברו עליה בבל תותירו:
ובפ' התודה שם לקמן דמקשינן דלייתי בהמה ולייתי שמונים חלות ולימא כו' אי הך דקיימא תמורה הא תודה והא לחמה וליקדשו מ' מתוך פ' ומתרצינן משום דממעט באכילה דארבעים ויש שם הרבה גרסאות ברש"י ז"ל ובלשון אחר פי' ז"ל ענין אחר ממעט באכילה דמ' דילמא לא קדשי כלל דאידך לא הוי תודה וכי נתותרו למחר שריף להו ועבר משום בל תשחית עכ"ל ויש לעיין בזה ג"כ אמאי לא נימא בפשוטו כיון דהוי ספק אי קדשי רק ארבעים או שקדשו כל השמונים ודילמא ארבעים לא קדשי כלל וא"כ ליכא רק ארבעים למיכל וכיון שהן מעורבין עם ארבעים של חולין נמצא ממעט באכילתן של הקדשים דשמא לא יספיק למיכל כל השמונים ויבואו לידי נותר ונראה משום דזה הטעם תלוי בפלוגתא דרבי ורבנן בתמורה כ"ג ע"א דאמרינן שם יאכלוה שאם היתה אכילה מרובה לא יאכלו חולין עמה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה ואמרינן שם דאתיא הך ברייתא כרבי דאמר עשו תקנה בקדשים שלא יבואו לידי פסול והיינו כיון דאכלי חולין עמה בזמן שאכילה מרובה יכול לבוא לידי נותר ועיין ברש"י ז"ל שם אבל רבנן לא חששו לזה ואף כשאכילה מרובה יכולים לאכול חולין עמה ולא חיישינן שתבוא לידי נותר בשביל זה וא"כ ה"נ בקדשי ארבעים מתוך שמונים דזה שממעט באכילתה הוא משום דחולין מעורבים עם הקדשים וכשיאכלו הקדשים יהיו מוכרחים לאכול חולין בהדה וזה רק אליבא דרבי חיישינן שמא מתוך כך יבוא לידי נותר אבל רבנן לא חיישי לזה מיהו אכתי קשה על רש"י ז"ל אמאי חוששין משום בל תשחית כיון דחזינן לרבנן דאין חוששין שמא מתוך כך שיאכלו חולין בהדה שיבוא לידי נותר אע"ג דהתם אי מותיר איכא תרתי שמביא קדשים לבית הפסול וגם איכא בל תשחית שהרי נפסלין ושורף אותן וצ"ע:
והנה בירושלמי שקלים פ"ז הלכה א' בההיא דמעות שנמנאו בין קינין לגוזלי עולה דמחצה על מחצה לגוזלי עולה מקשינן האי איתתא במאי מתכפרא דשמא נפלו המעות משופר של קיני חובה ומתרצינן דהמספק את הקינין הוא מספק את הספקות ופי' המפרשים ז"ל שם דמקריבין חטאת העוף הבאה על הספק דשמא יש אשה שהטילה המעות לקיני חובה והנה יש לעיין דאם אשה אחת הטילה המעות לשופר של קיני חובה א"כ היא חייבת בחטאת העוף ודאי כיון שהיא יודעת בעצמה שחייבת בודאי וכל שחייבת חטאת העוף ודאי אינה יוצאה בחטאת העוף הבא על הספק כדמוכח מכריתות ח' דהאשה שיש עליה ה' לידות ודאות וה' לידות ספקות צריכה להביא ב' קרבנות לאכול בקדשים אחד חטאת העוף ודאית על הלידות הודאיות וחטאת העוף הבאה על הספק על הלידות הספקיות [דחטאת העוף ודאית וחטאת העוף הבאה על הספק ב' קרבנות הם] א"כ איך יוצאה כאן בחטאת העוף הבאה על הספק וצ"ל דמתנה דאם הטילה המעות לקיני חובה יהיה זה חטאת ודאי ואם לא להוי חולין ומקריבין אותה אע"ג דהוי ספק חולין בעזרה משום דחטאת העוף באה על הספק ולא חיישינן לספק חולין בעזרה כדאמרינן בנזיר כ"ט מיהו יש לעיין הא מביא קדשים לבית הפסול דאם האשה הטילה לקיני חובה א"כ חטאת ודאית היא ונאכלת וכיון שאנו מסופקים שמא חולין היא אינה נאכלת וא"כ מביא קדשים לבית הפסול ול"ד לשאר חטאת העוף הבאה על הספק דאינו נאכל דהתם הוי קרבן כזה שאינו נאכל אבל הכי הוי חטאת ודאי ודין הוא שיאכל נמצא מביא קדשים לבית הפסול וליכא נמי למימר משום טהרת האשה מביאין קדשים לבית הפסול דרק ר"ש ס"ל כן גבי מצורע ספק דמביא אשמו ומתנה בשלמים דבשביל תקונא גברא מביאין קדשים לבית הפסול אבל רבנן פליגי עליה התם ואפשר כיון דהאי אתתא לא תדע שהיא מחוסרת כפורים דסבורה שהקריבו חטאתה ותאכל בקדשים ומשום תקנה כזו דתאכל קדשים בטומאה אפשר דמביאין קדשים לבית הפסול:
ובההיא דאם היתה אכילה מועטת דאמרינן בתמורה שיאכלו חולין עמה כדי שתהא נאכלת על השובע כתב רש"י ז"ל היינו שיאכלו חוץ לעזרה דאסור להכניס חולין בעזרה והנה התוס' הקשו על רש"י ז"ל מהא דאמרינן בזבחים צ' ע"ב דרשאים הכהנים לתת לתוכו תבלי חולין ותבלי תרומה ועוד איך מותר לכנוס בעזרה בבגדים שהם חולין ע"ש והנה הרגמ"ה ז"ל במנחות מ"ח מ"א כתב דטעם דאסור להכניס חולין בעזרה הוא כדאמרינן מה אני בשלך אסור איסור יוצא אף שלך בשלי אסור עכ"ל היינו כמו בשחיטת חולין בעזרה אמרינן בקידושין נ"ז ע"ב דאסור דמה שלי בשלך אסור משום שחוטי חוץ אף שלך בשלי אסור א"כ ה"נ בהכנסה כמו שאסור להוציא קדשים לחוץ משום יוצא ה"נ אסור להכניס חולין בפנים והנה לענין שחיטת חולין בעזרה דילפינן דמה שלי בשלך כו' אמרינן בקידושין שם דמרבינן רק מין המכשיר דהיינו בהמה דכשרה לגבי מזבח ותוס' זבחים ס"ח ע"א ד"ה אימר כתבו דחיה ועוף אינן אלא מדרבנן ולמאן דס"ל דהוי דאורייתא איכא קרא אחרינא לרבות עופות] דמילפותא דמה שלי בשלך אסור לא מצינן למילף רק מין המכשיר א"כ ה"נ להכניס חולין בעזרה דילפינן ג"כ ממה שלי בשלך כו' אינו אסור אלא מין המכשיר דהיינו בשר יינות שמנים וסלתות דראויים לגבי מזבח ונכסלים ביוצא אסור להכניסן כשהן חולין אבל תבלין וכן בגדים דאין ממינן קרב לגבי מזבח ליכא איסור הכנסה:
ט
ומקום אכילת ק"ק הוא בכל העזרה וקדשים קלים נאכלים בכל העיר היינו לפנים מן החומה ודין לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש לענין אכילה אבל לענין שאר דברים כגון לענין טומאה ושחיטת קק"ל אמרינן בזבחים נ"ו ע"א דלא קדשי מיהו בתוספתא דמעשר שני אמרינן דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש בין לאכילה בין לשחיטה בין לטומאה ונראה דתלוי בדרשות הכתובים דבזבחים שם מרבינן לשכות הבנויות בחול לענין אכילה מדכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצרות הרבה א"כ אין ראיה מזה רק לענין אכילה אבל בקדושות לענין שאר דברים אין ראיה אך בת"כ [צו פ"ב] הלימוד הוא להפך דגרסינן יכול במחנה לויה ת"ל בחצר אוהל מועד מנין לרבות לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש ת"ל במקום קדוש ע"ש היינו דמחצר אהל מועד אין לנו לרבות רק עזרה עצמה ולשכות נתרבו רק משום דכתיב במקום קדוש היינו כל שמקומו קדוש לשאר דברים יכולים אף לאכול שם:
ונראה דלתלמודא דידן דלשכות קדושות רק לענין אכילה והיינו שאינו נפסל שם ביוצא זהו דוקא לענין בשר הראוי לאכילה כיון דנתרבה אותו המקום לאכילה ממילא אינו נפסל ביוצא אבל דם ואימורים דאין שייכים לאכילה נפסלים בלשכות ביוצא כיון דאין קדושות בקדושת העזרה:
ולענין אם מותר להכניס חולין בהלשכות אם יש שם משום חולין בעזרה ולכאורה נראה דליכא כיון דלא קדשי לשום דבר רק לענין אכילה נתרבתו מיהו נראה להביא ראיה דאיכא בלשכות משום חולין בעזרה דאמרינן במנחות מ"ח גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון אמרוה רבנן כו' הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא אי דפריק להו מאבראי כיון דכתיב בהו לפני ה' איפסיל להו ביוצא אי גוואי הא מעייל חולין בעזרה ע"ש ואמאי לפרקינהו בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש דאין נפסלין ביוצא וחולין בעזרה ג"כ לא הוי ולכאורה מוכח דאית בלשכות נמי משום חולין בעזרה:
והנה שמעתי מתרצים על קושית העולם בנזיר כ"ט דאמרינן בחטאת העוף הבאה על הספק דאיכא ב' איסורים נבלה וחולין בעזרה ומקשים הא איכא נמי טומאת מקדש דאם אכלי כהנים א"כ נטמא גופם כדין אוכל נבלות עוף הטהור ואיכא טומאת מקדש ושמעתי בשם הגאון ר' ישעיהו זכריה יאלעם זצ"ל לתרץ דיכולים לאכול בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש דמשום טומאת מקדש ליכא התם כדאמרינן בזבחים דאין חייבים עליהם משום טומאה:
אך באמת לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש לא היו כלל במקדש ובתוספתא מעשר שני אמרינן דאסור לעשות לשכות כאלה דאמרינן שם לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש אעפ"י שאין מקיימין כן תוכן קודש ע"ש ומוכח דכל הדין דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש הוא רק אם היו עושין לשכות כאלה היה תוכן קודש ובזה אזדא נמי הראיה שהבאתי אי איכא בלשכות משום חולין בעזרה:
והנה יש לחקור בדין לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש לאחר שנפלו מחיצות למ"ד קידשה לע"ל דקי"ל אוכלין ק"ק אעפ"י שאין קלעים מהו אותן לשכות לאכילה כיון דבנויות בחול ורק דינן לאכילה הוא משום דפתוחות לקודש וכיון דנפול מחיצות אינו שייך עוד דפתוחות לקדש כיון דאין להם מחיצות כלל או דילמא כיון דבשעת מחיצות היו פתוחות לקודש והיו קדושות לא בטלה קדושתן אף לאחר דנפול מחיצות: