מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יג
מליחת הקרבנות
מצות עשה למלוח כל הקרבנות ואם לא מלח עובר בל"ת דכתיב ולא תשבית מלח כו' והדברים שאינם טעונים מלח הוא הדם והנסכים והעצים והקטורת לר"י בנו של ריב"ב ואם המלח מעכב איכא פלוגתא דתנאי במנחות כ' ע"א והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהל' א"מ דמלח מעכב רק במנחה ולא בשאר קרבנות מיהו לוקה אם לא מלח אף בשאר קרבנות והקשה. הלח"מ שם ממ"נ אי ילפינן שאר קרבנות ממנחה בהקישא א"כ ליעכבי נמי ואי לא ילפינן א"כ אמאי לקי בשאר קרבנות הא לאו כתיב אלא במנחה ע"ש ונראה לענ"ד דטעם הרמב"ם ז"ל דלא מצינן למילף שאר קרבנות ממנחה דליעכב דזה דמעכב במנחה גופא הוא משום דילפינן בגז"ש ברית ברית כדאמרינן במנחות כ' א"כ אי אפשר למילף שאר קרבנות ממנחה בהיקש דדבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בהיקש אבל לענין מלקות דלא כתיב במנחה גופא וגם מלקות הוא חולין דלא שייך ביה דלא ילפינן למד מלמד] שפיר ילפינן שאר קרבנות ממנחה:
והנה זה דעצים אינם טעונים מלח אמרינן במנחות שם משום דאין אחרים באין חובה לה דמלת אינו טעון רק דבר הטעון עצים אבל עצים דאינם טעונים עצים אינם טעונים מלח ולרבי דעצים טעונים עצים טעונים נמי מלח כדאמרינן בגמרא שם והנה יש לעיין ב' גזרי עצים אמאי אינם טעונים מלח שהרי הם טעונים עצים שהרי צריך ליתן אותם ע"ג המערכה כשאר הקטרות וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ביאת מקדש דזר שסידר ב' גזרי עצים על המערכה ה"ה כמקטיר אברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הם עכ"ל וצ"ע:
וזה דהנסכים אינם טעונים מלח כתב הרמב"ם ז"ל דיין הבא בפ"ע היינו המתנדב יין טעון מלח והקשו המפרשים ז"ל דמ"ש יין הבא בפ"ע מנסכים ונראה לומר כיון דהטעם דנסכים אינם טעונים מלח הוא משום דאינן לאישים כדאמרינן במנחות שם א"כ ביין הבא בפ"ע אע"ג דלא פסקינן כשמואל דאמר דמזלפו ע"ג האישים מיהו הטעם דאינו מזלפו על האישים ס"ל להרמב"ם ז"ל הוא רק משום איסור כיבוי דהוי פסיק רישיה כמ"ש מהר"י קורקוס ז"ל הא בלא"ה היה דינו לאישים א"כ י"ל דין כקרבנות הקרבין לאישים ומש"ה טעון מלח:
ובזה יתיישב ג"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' תמידין דיין קודם ללבונה והקשו עליו מהירושלמי יומא פ"ב הלכה ב' דפשיטא לן דלבונה קודם ליין הבא בפ"ע [ועיין בזה ג"כ קרן אורה מנחות] ובזה אתי שפיר דהטעם דלבונה קודם ליין אמרינן שם בירושלמי משום דזה לאישים וזה לספלים א"כ כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל ביין הבא בפ"ע דטעון מלח א"כ דינו כמו קרב לאישים דכיון דדינו היה לאישים אי לאו משום כבוי דינו לכל דבר כמו דבר הקרב לאישים א"כ ה"נ לענין קידום דינו כמו לאישים והירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דזה דיין הבא בפ"ע הוא לספלים הוא משום דדינו לספלים ולא משום כבוי:
והנה המל"מ כתב בפ' ט"ז מהל' מעה"ק דלהרמב' ז"ל אינו יכול להתנות נסכי חובה בנסכי נדבה משום דזה טעון מלח וזה אינו טעון מלח ע"ש והנה יש לעיין אמאי אינו יכול להתנות יתן מלח בתוכו מספק דמאי פסול הוא אם נותן מלח במקום שא"צ ואפשר כמו בדם כיון דדם שבישלו פסול ה"נ דם שמלחו משום דמליח ה"ה כרותח כמ"ש רש"י ז"ל ותוס' מנחות י"ט א"כ י"ל ה"נ בנסכים כיון דיין המבושל פסול מע"ג מזבח ה"נ יין שמלחו מיהו בלא"ה יש לפסול דהא טעם דיין המבושל פסול הוא משום שנשתנה א"כ ה"נ יין מלוח מיהו אכתי קשה נשדייה ביה פורתא למצוה כיון דגרגיר מלח אחד כשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל וגם בעלמא במתנדב יין דס"ל להרמב"ם ז"ל דטעון מלח ג"כ נראה דאינו רשאי למולחו כשאר קרבנות דודאי מיפסיל היין בזה דהוי כמו יין מבושל דפסול דנשתנה טעמו ואינו רשאי רק לתת פורתא למצוה מיהו מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל דלא חילק האי מליחה ממליחת שאר הקרבנות נראה דאין חילוק וצ"ע ואפשר דזה דבעינן יין שלא נשתנה הוא רק בנסכים ולא ביין הבא בפ"ע או שינוי שע"י מצוה שאני וצ"ע בזה:
וזה דאינו יכול להתנות נסכי חובה בנדבה משום המלח ולא אמרינן דיתן מלח מספק י"ל משום שהמלח בא משל ציבור כדאמרינן במנחות כ"א ע"ב ואפשר דמעכב שיהיה דוקא משל ציבור דילפינן התם גז"ש ברית ברית ואי אפשר ליקח מלח משל ציבור מספק אך לפ"ז יקשה הא דאמרינן ביבמות ק' ע"א גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמנחתם נקמצת ואינה נאכלת אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן משום ספק ע"ש והא אם מנחת ישראל היא א"כ רק הקומץ לבד טעון מלח ולא השירים ואם מנחת כהנים היא אף השירים טעונים מלח וא"כ איך נותנים מלח על השירים מספק אך יש לחקור בזה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם מלח בגרגיר אחד כשר אם זה דוקא אם הקטיר כל הקומץ כאחד אבל אם חילק הקומץ לשנים צריך שיתן גרגיר על כל, אחד כיון שמקטיר כל אחד בפ"ע א"כ נמצאת הקטרה בלא מלח או דילמא כיון דעכ"פ הקרבן היה לו מלח כשר ואף אם לא נתן מלח רק על חצי הקומץ והנה אי נימא הכי א"כ בכהנת שנתערב ולדה כו' דהקומץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן אף אי מנחת כהנים היא ונותן המלח רק על הקומץ ולא על השירים ג"כ כשר כיון דמלח מקצת המנחה ולא מפסיל אלא בלא נתן מלח כלל על המנחה:
ובקטורת אי צריך מלח איכא פלוגתא דתנאי במנחות שם ויש לחקור בקטורת של יוה"כ אי צריך מלח דמאן דלא מצריך מלח בקטורת הוא הטעם לפי שאינו על מזבח החיצון דנפקא לן מכעין הפרט ומאן דמצריך מלח בקטורת אפשר רק דלא מצריך שיהא על מזבח החיצון אבל עכ"פ בעינן שיהא על המזבח משא"כ בקטורת של יוה"כ שהן על הרצפה ואינן על המזבח כלל ולכאורה מסדר יומא משמע דאינו טעון מליחה דאם היה טעון מליחה היתה צריכה להיות בכ"ג דהא מליחה עבודה היא ופסולה בזר כדאמרינן מנחות כ' ע"א א"כ ביוה"כ דכל עבודות היום אינן כשרות אלא בו צריכה להיות בכ"ג וא"כ לאחר שחפן הקטורת ונתן לכף היה הכ"ג צריך לעלות לראשו של מזבח למלוח הקטורת ששם מולחין הקטורת כדאמרינן במנחות כ"א ע"ב ובסדר יומא קתני דאחר שחפן ונתן לתוך הכף נטל המחתה בימינו והכף בשמאלו ונכנס לפנים:
מיהו מהירושלמי יומא פ"ד ה"ה יש למידק דצריך מלח דאמרינן שם שאם לא נתן בה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה וע"כ בקטורת של יוה"כ מיירי דאי לאו מאי מיתה איכא בקטורת דרק ביוה"כ איכא מיתה משום ביאה ריקנית מיהא התם אינו ברור באיזה מלח מיירי דאפשר דמיירי התם במלח סדומית שנותן בקטורת בשעת פיטום ועיין במל"מ שם והנה להרמב"ם דס"ל דמלח אינו מעכב רק במנחה ע"כ צריך לפרש דברי הירושלמי דמיירי במלח דשעת פיטום:
והנה המנחת חינוך כתב דאם נתן מלח סדומית בשעת הפיטום ודאי דיצא ידי מליחה וא"צ למלוח עוד בשעת הקטרה ואע"ג דהמלח נתון בראשו של מזבח ששם מולחין הקטורת סמוך להקרבה מ"מ אם מלח קודם שפיר דמי ע"ש והנה כמו כן כתב הש"מ בפ"ק דכריתות דזה דנותן בה מלח סדומית רובע הקב הוא משום דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח היינו שיוצא בזה ידי מליחה אך יש לתמוה ע"ז דהא מליחה עבודה היא דאם מלח זר פסול משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה וכמ"ש הש"מ מנחות כ' ואפילו למ"ד כשרה בזר היא עבודה הכשרה בזר אבל לכ"ע עבודה היא דאמרינן שם תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה ופי' רש"י ז"ל דאשמעינן דמליחה עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות עכ"ל א"כ כיון דמליחה הוי עבודה א"כ צריכה להיות בקטורת גמורה שהוא קרבן גמור ולא בשעת פיטום הקטורת שעדיין הם סמנים ולא קטורת ומה שייך אז עבודה:
וזה דאצטריך קרא דתקריב אפילו בשבת דמליחה חשיבא עבודה דדוחה שבת הקשה המל"מ מה איסור שבת יש במליחה הא אין עיבוד באוכלין ע"ש והנה לפמ"ש הר"ן בביצה דבחלבים שייך עיבוד דלאו אוכל גמור הוא ניחא בפשוטו דאצטריך קרא למליחת החלבים ומצאתי שכבר עמדו בתירוץ זה והנה מזה יש להביא ראיה להרמב"ם ז"ל דמליחה מעכבת רק במנחה ולא בשאר דברים דאי מעכב בכל הקרבנות א"כ ל"ל קרא דמליחה דוחה שבת כיון דהמלח מעכב הקרבן א"כ פשיטא דדוחה שבת כיון דאיכא קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם כו' למשרי אברים ופדרים בשבת [שבת כ' ע"א] א"כ פשיטא דאף מליחתן דוחה שבת כיון דמעכבת מיהו לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דבדעבד אם מלח בגרגיר אחד כשר י"ל דאצטריך דשרי לכתחילה למולחו יפה כמו לקדירה מיהו למ"ד במנחות ס"ד דהידור מצוה דוחה את השבת אע"ג דאינו מעכב א"כ ה"נ כיון דאיכא מצוה לכתחילה למולחו יפה כמו לקדירה א"כ ל"ל קרא למדחי שבת:
והנה הא דמהדרינן ביבמות ל"ג למצוא עבודה שפסולה בזר ואיכא נמי איסור שבת יש לעיין אמאי לא מוקמינן במליחה כיון דמליחה פסולה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה איכא איסור זרות ואיסור שבת נמי איכא במליחת החלבים וצ"ע:
ובמנחות כ"א ע"ב גרסינן מלח שע"ג האבר מועלין בו שע"ג הכבש ושבראשו של מזבח אין מועלין בו ופי' רש"י ז"ל שם שעל הכבש שנופל שם כשמולחין את הקומץ כדאמרן לקמן בג' מקומות נתונה אין מועלין בו דשוב אינו ראוי עכ"ל [והיינו ע"כ מיירי באותו המלח שכבר היה על הקומץ ונפל ממנו דאם עדיין לא היה על הקומץ אמאי אינו ראוי למלוח בו] והנה יש לעיין ע"ז אמאי אינו ראוי הא אמרינן בזבחים ק"ח במעלה ראש בן יונה ומלח משלימו לכזית כו' דמלח אם פירש מצוה לאסוקי ופי' רש"י ז"ל דמלח אם פריש מצוה לחזור ולמולחו כדכתיב ולא תשבית מלח ברית עכ"ל א"כ כיון דאף אם כבר מלחו אם פירש אח"כ המלח צריך לחזור ולמולחו א"כ אמאי לא יחזור וימלחנו באותו המלח שנפל מן הקומץ דבמה נפסל אטו שמן שפירש מן הקומץ אינו רשאי להחזירו וא"כ אמאי אין מועלין בו ונראה הטעם דאין מועלין בו דכבר נעשה מצותו ע"י מליחה ויצא המלח מידי מעילה ואע"ג דצריך להיות המלח אף בשעת הקטרה מ"מ חשיב נעשה מצותו דעל המלח עצמו ליכא מצות הקטרה רק המלח מכשיר הקומץ אבל על המלח עצמו ליכא מצות הקטרה וראיה לזה דאיבעי לן בפ' השוחט והמעלה במקטיר ראש בן יונה ומלח משלימו לכזית אי מצטרף להתחייב בחוץ אי חיבורי עולין כעולין דמי או לא ואי איכא דין הקטרה אף על המלח א"כ מאי איבעי לן פשיטא דמצטרף הרי הן עולין ממש ומוכח דעל המלח עצמו ליכא דין הקטרה והאיבעיא היא רק אי חיבורי עולין כעולין כיון דהאבר צריך למלח מצטרף עמו א"כ כיון דעל המלח בעצמו ליכא מצות הקטרה א"כ ע"י מליחה חשיב על המלח נעשית מצותו דגמרה עבודתה דהמליחה עצמה עבודה היא ובעי כהונה וזו עבודה שהיא בהמלח עצמו וכיון דתו ליכא עבודות בהמלח עצמו חשיב נעשה מצותו [ואע"ג דאחר מליחה ג"כ איכא עדיין בהמלח צורך גבוה שהרי צריך המלח להיות על הקומץ להכשירו להקטרה מ"מ כיון דליכא בו עבודה חשיב נעשה מצותו ויותר מזה כתבו התוס' יומא נ"ט ע"ב בקטורת דלאחר שעלה תמרתו יצא מידי מעילה משום דנעשה מצותו והקשו הא איכא עוד מצות דישון מזבח הפנימי ותי' דדישון מזבח הפנימי כיון דהוי עבודה דא"צ בגדי כהונה חשיב נעשה מצותו ע"י הקטרה ואע"ג דאכתי איכא צורך גבוה דהא איכא מצות דישון ובזה אתי שפיר מה דאצטריך קרא דמלח שע"ג האבר מועלין בו דנפקא לן במנחות שם מקרא דוהשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה לה' ולכאורה קשה ל"ל קרא אמאי לא ימעלו בהם כיון דמלח קודם שמלחו ודאי מועלין בו דהקדש הוא א"כ אמאי לא ימעלו בו גם אחר שמלחו ובזה אתי שפיר כיון דתכף כשמלחו נעשית מצותו ויצא מידי מעילה ומש"ה אצטריך קרא דוהשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה כו' דהמלח בטל לגבי האבר וחשיב הכל עולה ומש"ה מועלין בו וא"כ לפ"ז לאחר שנפל מן האבר אין בו מעילה דאותה המעילה שהיתה להמלח קודם מליחה ליכא דזה בטלה תכף כשמלח דנעשית מצותו ודין המעילה שהיה להמלח כשהיה על האבר משום שבטל המלח לגבי האבר וחשיב כמו האבר עצמו ג"כ לא שייך אחר שפירש מן האבר ומש"ה אין מועלין בו אח"כ כלל:
ובעירובין ק"ד אמרינן בוזקין מלח ע"ג הכבש כדי שלא יחליקו ומקשינן התם אי מבטל ליה הרי מוסיף אבנין ומסקינן דלא מבטל ליה וכתב רש"י ז"ל דלאחר דריסה ימלח ממנו עורות קדשים עכ"ל והנה יש לעיין למה נקט רש"י ז"ל למלוח עורות הא אותו מלח שע"ג הכבש מולחין בו את הקרבנות ועורות קדשים מולחין במלח הנתון בלשכת המלח כדאמרינן במנחות כ"א ע"ב ואמאי לא קאמר דאחרי כן ימלאו בו את הקרבנות ונראה דרש"י ז"ל היה מוכרח לפרש כן והטעם דמלח של קדשים אסור לבזוק על הכבש כדי שלא יחליקו דמלח של קדשים אסור בהנאה ויש בו מעילה קודם שמלחו בו ולבזוק על הכבש כדי שלא יחליקו לא חשיב צורך גבוה דאפשר בלא"ה כדאמרינן בעירובין שם דבשעת עבודה לא היו בוזקין כלל משום חציצה והיו מהלכין על הכבש בלא בזיקה ורק בשעת הולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא היו בוזקין כדי שיהא נוח להם יותר ללכת א"כ אין זה צורך גבוה רק הנאת עצמן ואסור במלח של הקדש מיהו אי מולחין בהם אח"כ עורות קדשים שפיר דמי דאמרינן במנחות שם דזה דהכהנים ניאותים במלח למלוח עורות ולאכילה הוא משום תנאי ב"ד דלב ב"ד מתנה שאותו המלח שהכהנים ניאותים בהם לא יהיה קודש מעולם א"כ כיון דאח"כ מולחין בהם עורות אגלאי מילתא למפרע דאותו המלח לא היה קדוש כלל וא"כ היו יכולים ג"כ ליהנות מהם ע"י בזיקה שלא יחליקו אבל אם ימלחו בהם אח"כ את הקרבנות כיון דאותו המלח קודש לא היו יכולים ליהנות בהם קודם לבזוק על הכבש:
ומלח של הקרבנות אפילו אותן של קרבנות יחיד באין משל ציבור כדאמרינן במנחות כ"א ונראה לומר דבר חדש דבקרבן עכו"ם צריך להביא מלח מתוך ביתו דאמרינן שם דאתנו ב"ד על המלח שהכהנים ניאותים בהם למלוח קרבנם ומקשינן השתא לישראל יהבינן לכהנים לא יהבינן כו' ומסקינן לא נצרכה אלא לבן בוכרי דאמר דהכהנים אינם שוקלין סד"א כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לשכה לכהנים דלית להו לשכה לא זכי להו רחמנא קמ"ל ופי' רש"י ז"ל להכי אצטריך תנאי ב"ד וא"כ בעכו"ם דלית להו לשכה וגם לא אשכחן שהיה תנאי ב"ד ע"ז לא יהבינן להו מלח:
והנה מתוספתא זבחים בענין כל התדיר מחברו קודם את חברו קתני דמלח קודם לעצים כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' תמידין ומשמע קצת מזה דיש קרבן מלח בפ"ע וכבר עמד בזה האור שמח וכתב דלא אשכחן קרבן מלח ופי' דברי התוספתא דמיירי שמתנדב מלח ומוסר לציבור ע"ש אך יש לעיין ע"ז מתוספתא שקלים דאמרינן שם דעכו"ם מתנדבין עולות ושלמים עופות עצים ולבונה ומלח ע"ש והתם ליכא לפרש דמיירי במוסרן לציבור דהא אין מקבלין מן העכו"ם דבר של קרבנות ציבור אפילו אי מוסרין לציבור כמה שהביאו התוס' מנחות ע"ג ע"ב מהספרא מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו כו' ומוכח שמתנדבין מלח וכן בתוספתא שקלים שם לקמן אמרינן גבי מותרות דמותר לבונה ללבונה מותר יין ליין ומותר מלח למלח וצ"ע בדבר דלא אשכחן קרבן מלח בפ"ע: