מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יד · א
גרסינן בב"ק ק"י ע"ב ובחולין קל"ג ע"ב כ"ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ובניו כו' ואלו הן עשר במקדש וד' בירושלים כו' עשר במקדש חטאת בהמה וחטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות וד' בירושלים הבכורה והבכורים והמורם מן התודה ואיל נזיר ועורות קדשים כו':
והנה מה שהכהנים זוכים בבכור אם גם תמורת בכור בכלל יש מחלוקת בין תוס' והרמב"ם ז"ל דהתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור כתבו בפשיטות דאינו ניתן לכהן ודקדקו ממה דאמרינן בתמורה דתמורת בכור נאכל במומן לבעלים אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' תמורה הלכה ב' דתמורת בכור ניתן לכהן וע"כ מפרש זה דאמרינן בתמורה דתמורת בכור ומעשר נאכלין במומן לבעלים היינו כ"א לבעליו מעשר לבעלים ובכור לכהן:
והנה בסברת הרמב"ם ז"ל יש לעיין למה ינתן תמורת בכור לכהן הא אינו פטר רחם דרק פטר רחם זיכתה תורה לכהן אבל זה שאינו פטר רחם רק ע"י שהמיר חלה עליו קדושת בכור למה ינתן לכהן ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל סובר דזה דבכור הוא לכהן אין זה זרות לכהן בפטר רחם רק זכות לכהן בקרבן בכור וכמו שהכהנים זכאים בחטאת ואשם כך זכאים בבכור א"כ כל שחלה עליו קרבן בכור יהיה מאיזה טעם שיהיה הכהנים זכאים בו:
ונראה לענ"ד מקור לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בזבחים ל"ז לר"י ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בע"מ לימד על בכור בע"מ שניתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה ופי' בתוס' שם ד"ה שלא ז"ל ונראה לפרש שלא מצינו בכל התורה כולה כענין זה דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו עכ"ל ואי נימא דזה דבכור לכהן אינו שייך בדין קדשים כלל אלא זכיה לכהן, בפטר רחם כמו בפטר רחם של בהמה טמאה שזוכה הכהן א"כ מה שייך לומר דחידוש הוא בבכור משאר קדשים דשאר פסולי המוקדשין אינן מתנה לכהן וזה ניתן לכהן כיון דזכיתו אינו שייך לדין קדשים כלל ומה לי תם מה לי בע"מ ומוכח מזה דזה שהכהן זוכה בבכור בהמה טהורה הוא זכיה בקרבן בכור כמו זכית כהן בשאר קרבנות ומש"ה הוי חידוש מה שבכור בע"מ ניתן לכהן דבשאר קרבנות אם נעשו בע"מ אינם מתנה לכהן אלא נפדין וזה מתנה לכהן וא"כ כיון שהוא זכיה לכהן בקרבן בכור כמו בשאר קרבנות א"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין נ"מ באיזה אופן נעשה קרבן בכור דכל שהוא קרבן בכור זוכה בו הכהן:
ושמעתי עוד מקור להרמב"ם ז"ל מההיא דזבחים ט' בפסח ששחטו שלא לשמו דנעשה שלמים דמקשינן ואימא אי שחטיה לשם בכור ליהוי בכור למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים א"נ למיתביה לכהן ומוכח דאם היה הדין בשוחט פסח לשם בכור נעשה בכור היה צריך למיתביה לכהן ואע"ג דאינו פטר רחם דהא פסח הוא ומוכח דזכית הכהן בבכור אין זה זכיה בפטר רחם רק זכיה בקרבן בכור וכל שהוא קרבן בכור יהיה באיזה אופן שיהיה הוא ניתן לכהן ולענ"ד נראה דאין להביא ראיה משם דשאני התם כיון ששחטו לשם בכור ונעשה ע"י זה קרבן בכור א"כ אסור לזרים דבכור שהקריבוהו במקדש אינו נאכל אלא לכהנים א"כ ע"כ צריך למיתביה לכהן וגם למוכרו לכהן אי אפשר דבכור תם אין מוכרין אותו שחוט אפילו כהן לכהן כדאמרינן בתמורה ז' ע"ב ומשום בזיון קדשים א"כ ע"כ צריך למיתביה לכהן מתנת חנם] אבל אין ראיה מזה שהכהן זוכה בו מדין מתנות כהונה אבל בתמורת בכור דנאכל במומו ואז מותר אף לעכו"ם מנ"ל שצריך הבעלים ליתנו לכהן:
והנה בשיטת הרמב"ם ז"ל בתמורת בכור אפשר לומר ג"כ דזהו שיטת הרמב"ם ז"ל מה שפסק בספק בכור דתקפו כהן אין מוציאין מידו ואין ללמוד מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל בכל ספיקות דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק די"ל לעולם בכל ספיקות כיון דאיכא חזקת ממון מוקמינן אחזקה וחשיב ודאי של בעלים ולא מהני תו תפיסה ורק בספיקא דתרי ותרי וספיקא דדינא אע"ג דאיכא חזקת ממון חשיב ספק ומהני תפיסה משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא או דרבנן ובספיקא דדינא הטעם משום דע"י החזקה לא נשתנה הדין וא"כ אע"ג דאיכא חזקת ממון אכתי י"ל דין ספק ולא ודאי רק כ"ז שהוא מוחזק אי אפשר להוציא מידו בספק אבל תפיסה מועלת כיון שהוא ספק אבל בשאר ספיקות י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כשאר ראשונים כיון דאיכא חזקת ממון חשיב כמו ודאי שלו ולא מהני תפיסה וזה שפסק הרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו י"ל דזהו דוקא בספק בכור דבזה לא שייך לומר דבשביל שהבעלים מוחזק יהא חשוב ודאי ממונו של בעלים דזה היה שייך רק אי הממון לא היה תוצאה מהקדושה שלו ורק אם היה דין דפטר רחם הוא ממון כהן בזה היה אפשר לומר כיון דהוי ספק אם הוא פטר רחם מספק מוקמינן אחזקת ממון וחשיב ודאי ממון בעלים ואע"ג דבגיזה ועבודה אסור מספק לא איכפת לן דלגבי איסור דלא שייך חזקת ממון הוי ספק ואסור בגיזה ועבודה אבל לענין ממון כיון דאיכא חזקת ממון חשיב ודאי ממון בעלים וכדאשכחן לענין נאמנות ע"א לומר מת בעלה דמתחלק האיסור והממון דלאיסור חשבינן שהבעל מת בודאי ומותרת להנשא ולממון דאין לע"א נאמנות דאיכא חזקת ממון אין היורשים נכנסים לנחלה על פיו וחשבינן ליה לחי בודאי אבל היכא שהממון הוא תוצאה מהאיסור לא שייך לומר זה וכמו לענין כתובה דע"א אומר מת בעלה דתנשא ותטול כתובתה אע"ג דאין ע"א נאמן לממון כיון דאיכא מדרש כתובה דלכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב לכי א"כ הוי הממון תוצאה מהאיסור ולא איכפת לן בזה אם הבעל קים או לא רק אם מותרת לינשא ובזה הממון י"ל אותו הדין של האיסור וכיון דלאיסור חשבינן אותו למת ה"נ לכתובה וא"כ ה"ה הכא בספק בכור כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דהכהן זוכה בבכור אין זה זכיה לכהן בפטר רחם רק זכיה לכהן בקרבן בכור והיה קרבן בכור באיזה אופן שיהיה א"כ הכא הממון הוא תוצאה מהקדושה דקדושתו עושה אותו לממון כהן וא"כ בזה ודאי דין הממון כדין הקדושה וכיון דבספק בכור יש עליו קדושה מספק דתני עלה ואסורים בגיזה ועבודה א"כ ע"כ גם הממון י"ל דין ספק ואי אפשר למחשביה לודאי ממון בעלים דהכא הממון ע"כ צריך להיות כמו הקדושה וכיון דהממון י"ל דין ספק מהני תפיסה וכמו בספק דתרי ותרי וספיקא דדינא דכל שי"ל דין ספק מהני תפיסה והסוגיא דב"מ דתקפו כהן מוציאין מידו ס"ל דזה דבכור לכהן הוא זכיה בפטר רחם ואינו שייך אל הקדושה שבו אבל הרמב"ם ז"ל שסמך על הסוגיא דזבחים שהבאתי ופסק דתמורת בכור ניתן לכהן דזה דבכור לכהן הוא תוצאה מהקדושה א"כ לטעמיה ע"כ פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו ולפ"ז לא תקשה ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דסותר דברי עצמו שפסק דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן כדפרכינן בב"מ ולפ"ז רק בספק בכור פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו דהממון הוא תולדה מהקדושה אבל בההיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דמיירי בספק פדיון פטר חמור דליכא התם משום קדושה כלל א"כ הוי כשאר ספיקות דאם תפס מוציאין מידו: