מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן לז
ב"מ דף ח' ע"א איתא אמתניתין דשנים אוחזין בטלית כו' אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' תדע שאלו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפים שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מיגו כו' ובתוס' ד"ה ושותפים שגנבו כתבו פירש בקונט' שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב"ק דף ע"ח ואין נראה דהתם בטביחה איירי ובטביחה אפילו אמר לו צא וטבח לי חייב דדרשינן שם דף ע"א תחת לרבות השליח אלא שותפים שגנבו שהגביהו שניהם עכ"ל וכן הוא בשטמ"ק שם וכתב דהוכחת רבא דאי לאו הך טעמא דאמרינן מיגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' מצינן נמי למימר דתיהוי אידך פלגא כמי שמונחת על גבי קרקע ויהיו שניהם פטורים ע"ש והנה מרש"י ותוס' שנחלקו בפשט הגמרא שותפים שגנבו נראה דפליגי בזה דרש"י ס"ל דאלים כח שותף טפי ותוס' ס"ל דלא אלים כח שותף ובחולין דף מ' פריך הגמרא אמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך ומשני בדאית ליה שותפות בגווייהו והקשו בתוס' דא"כ לא נאסר חלק חבירו אלא משום דמעורב בחלק שלו א"כ היינו מדמע ע"ש ונ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלא אלים כח השותף על חלק חבירו יותר מאינש דעלמא אבל לרש"י יש לומר דס"ל דשותף לכו"ע אוסר גם חלק השני כמו שאוסר חלקו כן אוסר חלק חבירו ואינו משום תערובות רק גוף איסור:
ועפי"ז יש ליישב דברי רש"י ז"ל גבי הא דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה שכתב לא מיבעיא עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ותוס' הקשו ע"ז חדא דהגביה נמי לא קנה לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו ועוד מאי פריך ממנסך הא מנסך מכי אגביה קניא ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דסבר רש"י דשאני הקדש דשותף אינו יכול להקדיש חלק חבירו דאמרינן אתם ולא שותפים בתרומה וה"ה בהקדש משו"ה חיוב אחריות נמי לא מהני אבל בע"ז דאמרינן להלן דבאית ליה שותפות לכו"ע מצי אוסר את חלק חבירו ה"ה נמי כשקנאה לאחריות נמי מהני דמצי אוסר ולפ"ז רש"י לא כתב אלא לפי מה דמשני דבאית ליה שותפות מצי אוסר אבל הס"ד דפריך דאכתי לא ידע מזה וסבר דשותפות לא מהני לאסור גם מה שהגביה ונתחייב באחריות ג"כ לא מהני לאסור:
והנה לכאורה באמת צריך להבין למה נאיד מלפרש שנים שגנבו שהגביהו שניהם כמ"ש התוס' ולמה השכיל לפרש שהגביה לדעתו ולדעת חבירו ונראה לפענ"ד די"ל עפ"י מ"ש בהגה"ה בחו"מ סי' שמ"ח המראה לחבירו לגנוב או שלחו לגנוב אין המשלח חייב דאשל"ע מיהו אם השליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב והש"ך חולק ע"ז ומחלקותם תליא אי פסקינן להלכה כרבינא דאית ליה בב"מ דף י' ע"ב דאי שליח לאו בר חיובא מחייב שולחו אי כרב סמא דפליג עליו ועיין בארוכות בש"ך חו"מ סי' קפ"ב וי"ל דרש"י ס"ל להלכה כרבינא דאי שליח לאו בר חיובא מחייב שולחו להכי לא מצי לפרש שנים שגנבו היינו שהגביהו שניהם דמזה אינו מוכח דטעם שחייבין הוא משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברי' אלא טעמא אחרינא איכא בזה דבשלמא כשאמר לאחד זיל גנוב וגנב אמרינן אין שליח לדבר עבירה וחייב השליח אבל כאן אי נימא דאשל"ע יהא הדין דשניהם פטורין דהוי זה כמי שמונח על גבי קרקע וזה כמי שמונח על גבי קרקע ולא יהי' כאן שום חיוב על הגניבה והוי כעין שליח לאו בר חיובא דעיקר הא דהיכא שליח לאו בר חיובא חייב המשלח משום דאי אפשר שתהי' העבירה נשארת בלי עונש כלל א"כ הכא נמי יהי' פטורין שניהם ובכה"ג אמרינן יש שליח לדבר עבירה ע"כ פירש רש"י שהגביה לדעתו ולדעת חבירו אבל התוס' ס"ל כש"ך דלא קי"ל כרבינא משו"ה שפיר פירשו שהגביהו שניהם אך התוס' לשיטתייהו שכתבו להלן דדוקא כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה חשוב שליח לאו בר חיובא אבל כהן שאמר לכהן חשוב בר חיובא כיון דאלו מקדשה לעצמו חייב א"כ הכא נמי חשוב בר חיובא דאלו הגביה לעצמו חייב אבל הריטב"א ז"ל כתב דלאו דוקא כהן דאמר לישראל אלא ה"ה כהן דאמר לכהן ובשותפים שגנבו פירש דתרווייהו אגביהו מוכח דס"ל דהלכה כרב סמא ודו"ק:
ודברי ההגה"ה הנ"ל הואיל ואתא לידן אמרתי מצוה להסיר מעליו השגת הש"ך שכ' וז"ל ולא ידענא למה כתב בלשון י"א דהא לא הביא בד"מ מי שחולק ע"ז גם לעיל בסי' קפ"ב כתב בפשיטות כי באיסור גניבה לא משכחת לה כלל שיהא השליח לאו בר חיובא והש"ס פריך לרבינא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב ודחי אמרת אשה ועבד בני חיובא נינהו ובתוס' הקשו מהשולח את הבערה ביד חש"ו ותירצו דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו ע"ש א"כ מבואר בהדיא בגמרא דלא משכחת כלל גבי גניבה שיהא השליח:
לאו בר חיובא אלא משכחת לה שהשליח לא ידע שזה אינו של המשלח וכמ"ש הש"ך שם בשם המרדכי דכיון שהשליח לא ידע וסבר שהוא של משלח חייב המשלח דחשוב השליח לאו בר חיובא ובדבר זה יש פלוגתא בין הקדמונים ז"ל שהנ"י חולק ע"ז וסבר דגם המשלח פטור ע"ש ומשו"ה שפיר כתב ההגה"ה בלשון י"א אבל לעיל בה' שלוחים דנקט דרך כלל כתב בפשיטות וז"ב: ובעת למודי הערותי בב"ק דף נ"א ע"א בהא דפריך הש"ס התם בור של שני שותפים היכי משכחת לה כו' אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי לי' זיל כרי לן ואזיל וכרה להו אין שליח לד"ע ומשני כגון שעקרו שניהם חוליא בב"א והשלימו לעשרה ע"ש ולפי שיטת רש"י ז"ל הא משכחת לה שפיר שאמר לאחד זיל וכרי לי בשותפות עמך דהוי כמו שותפים שגנבו דחייבין והנה לכאורה י"ל לפי מ"ש הקצה"ח בסי' שמ"ח דדוקא בדבר דאיכא קנין כמו גניבה דשייך הטעם מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה סבר רש"י דשותפין חייבין אבל בטביחה דלא שייך קנין לא אמרינן מיגו דזכה לנפשיה ע"ש א"כ בבור נמי ליכא קנין לכן שותף נמי לא מהני אבל לא נח לי בזה דהא אמרינן בפסחים דף ו' שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו חמץ בפסח ובור בר"ה וכיון דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו נראה דעם החפירת הבור חשוב כזוכה בו אמאי לא נימא ג"כ מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה כיון דאחשביה רחמנא למיהוי זכיה ועי' בצל"ח פסחים דף ו' ד"ה שם באמצע הדברים:
ומ"ש הקצה"ח דבטביחה ליכא קנין לפע"ד יש לפקפק בזה חדא שבתוס' ב"ק דף ס"ח ד"ה מה דאהני מעשיו כתבו בהדיא לחד פירושא דטביחה חשוב שינוי מעשה לקנותה בכך ואפילו כפי פירוש השני דאהני מעשיו היינו שמחסרה מן הבעלים אבל לא לקנותה בכך נ"ל דכונתם רק בלא יאוש אבל אחר יאוש בודאי חשוב טביחה שינוי מעשה לקנותה בכך וכמו גבי שינוי השם שכתבו התוס' שם דף ס"ו לחלק בין שינוי השם גמור דקני בלא יאוש לבין שינוי השם שאינו גמור דקני רק יאוש כן ה"ה בשינוי מעשה נמי יש חילוק דשינוי מעשה גמור קונה בלא יאוש ושינוי מעשה שאינו גמור כמו שחיטה קני רק עם יאוש וראיתי שכן כתב השטמ"ק בהדיא שם בסוגיא ד"ה הב"ע בשקיצען לצורך משכב דאיכא שינוי מעשה מיהו בעינן יאוש בכי האי מעשה דלאו מעשה גמור הוא הראב"ד ז"ל עכ"ל א"כ לפ"ז דטביחה הוי קנין מעליא בודאי שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה כו' וכ"ש במכירה שלוקח מעות בודאי שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה:
והנה רש"י ז"ל בב"מ כתב דשותפים שגנבו חייבים מהא דאיתא בב"ק דף ע"ח והתוס' שם הקשו ע"ז הא התם מיירי בטביחה ומכירה דרבי רחמנא דיש שליח ולפענ"ד נראה בישוב דברי רש"י דהנה המהרי"ט בחי' לקידושין פרק האיש מקדש הביא דברי הרמב"ם ז"ל שבכל התורה כולה לא מצינו שלד"ע אלא במעילה בלבד והוא ז"ל תמה עליו הרי איכא שליחות יד וטביחה ומכירה ע"ש והנה הקצה"ח בסי' רצ"ב העיר דבשליחות יד למה ליה קרא תיפוק ליה דשליח לאו בר חיובא דשליחות יד לא הוה אלא בשומרים ע"ש ובאמת גם אנכי עמדתי ביותר בטביחה ומכירה ודאי לא חייב' רחמנא אלא בגנב אבל לא באיש אחר שלא גנבו ומ"ש הקצה"ח דכיון דאלו היה שומר והיה גנב היה חייב מקרי שליח בר חיובא כמו כהן דאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דחשוב בר חיובא כמ"ש התוס' שם בב"מ לדעתי אכתי קשה לדעת הריטב"א שהבאתי למעלה שחולק בזה על התוס' אלא ה"ה כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה מקרי שליח לאו בר חיובא אלא נראה לי דיש לומר דאיצטריך קרא בשליחות יד שהיו שניהם שומרים בשותפות ושותף עשה את חבירו שליח לשלוח יד וכן בשני שותפים שגנבו ועשאו אחד לחבירו שליח לשחוט או למכור ובכה"ג שפיר איצטריך קרא דסד"א דכיון דבזה האופן השליח הוא בר חיובא דהא הוא שומר ושותף שוב אמרינן דאין שליח לד"ע והמשלח פטור קמ"ל קרא דיש שליחות וגם המשלח חייב לשלם עי' פ"י קדושין דף מ"ב ע"א ד"ה ודלמא:
ולפי הנ"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ו' ממעילה שלא מצינו בכל התורה כולה שליח לד"ע לבד ממעילה ובלבד שלא יתערב בו איסור אחר עכ"ל ותמהו עליו הא מצינו בש"ס עוד שליח לד"ע בטביחה ומכירה ובשליחות יד ועי' בקצה"ח שם מה שכתב בשם המהרי"ט ז"ל שהאריך בזה ועפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל דבשלמא במעילה יש שלד"ע אפילו בלא שותפות דהא ילפינן חטא חטא מתרומה אבל בשליחות יד וטביחה ומכירה לא משכחת לה כלל דרבי קרא דיש שליחות אם לא שהשמירה או הגניבה היו בשותפות דאם היו בשותפות שפיר איצטריך קרא לרבות דיש שליח דאל"ה הוי אמרינן דאין שליח לדבר עבירה כיון דבכה"ג השליח הוא בר חיובא כיון דהוא ג"כ שומר או גנב אבל אם לא היה השליח שותף בהשמירה או בהגניבה בלאו רבויא דקרא ג"כ הוה אמרינן דיש שליח לדבר עבירה וכנ"ל ואל תשיבני הא אמרינן בהדיא בגמרא דשותף שטבח שלא לדעת חבירו פטור עיין ב"ק דף ע"ח ע"ב דכתב רש"י ז"ל הטעם כיון שחבירו פטור על חלקו כיון שלא עשאו שליח והו"ל כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא וטבחו כולה באיסורא ע"ש דלפע"ד לכאורה צריך להבין אמאי לא יהיה זה הטובח חייב דכיון שהדין, הוא דשנים שגנבו רצו הבעלים מזה גובה כולה רצו מזה גובה כדאיתא בחו"מ סי' שמ"ח סעיף ח' א"כ הרי נעשה גנב על כולה וצריך להיות דחשוב וטבחו כולה באיסורא ועכצ"ל דכיון שנעשה גנב נגד חבירו הגנב חשוב כגונב אחר הגנב וגזירת הכתוב הוא דגונב אחר הגנב פטור מד' וה' כדתנן ב"ק דף ס"ב ע"ב א"כ זה דוקא כשטבח או מכר שלא לדעת חבירו דנעשה גנב על חלקו של חבירו אבל כשטבח או מכר לדעת חבירו הרי לא נעשה גנב על חלקו של חבירו אלא שאין אנו יכולים לחייב את חבירו מטעם דאין שליחות לד"ע בזה שפיר היה הטובח חייב לשלם את כולה דאיכא וטבחו כוליה באיסורא דגם הוא חשוב כגנב אצל הבעלים על כוליה כיון שאם רצה גובה ממנו את הכל וכיון דהוה בר חיובא שוב איצטריך קרא לרבות דבטביחה ומכירה יש שליח לד"ע ודו"ק: והנה ראיתי בספר שו"ת הרי"ם חלק אה"ע סי' ק"כ אות. ט"ו שהביא מ"ש המהרי"ט סי' קכ"ז דאם אמר אחד לחבירו צא והקדיש לי שור משורי לא מהני בו שליחות כיון שהוא מילי ודבור לבד ומילי לא מימסרי לשליח ופלפל בזה הרי"ם ז"ל ואח"כ כתב שמצא שנעלם ממהרי"ט ז"ל ש"ס ערוך תמורה י' ע"א דאמר רבא מצינו ציבור ושותפות כו' דשוויה שליח לאקדושי ומבואר דמהני ולפענ"ד יש לומר דגבי שותף מודה מהרי"ט דשותף יכול לעשות שליח לחבירו אפילו במילי דאלים כח השותף טפי מאינש דעלמא כמו שהבאתי למעלה וגם מילי ממסרי לשותף. והנה לפענ"ד יש עוד ליתן תבלין לזה דלכאורה מאין הוציא המהרי"ט דבר זה דמילי לא ממסרי לשליח ראשון וי"ל דבב"ק דף ע' ע"א אמרינן אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את והקשה בספר שטמ"ק תימא בכונה דוכתין אמרינן שלוחו של אדם כמותו וכתב וי"ל דנהי דהוה שלוחו כו' מ"מ יכול הנפקד לסרב שלא למסור הפקדון לשליח משום דאמר ליה לאו ועל דברים דידי את ע"ש אבל באמת מוכח מהש"ס ומהפוסקים דמצי הנתבע לסרב שלא לדון עם השליח כלל ובזה קשה אמאי לא נימא שלוחו:
של אדם כמותו אבל לפי מ"ש המהרי"ט ז"ל דמילי לא ממסרי לשליח שפיר ניחא דלטעון בעבורו לפני הב"ד חשוב מילי ולא ממסרי לשליח ולפ"ז הא איתא התם אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ע"ש ומסתברא דבשותף מורה המהרי"ט דמילי ממסרי לשליח וכנ"ל: