אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

חו"מ

אה"ע

סימן א

הנני עומד במבוכה רבה בדין פשוט בענין עדות של קרובים אם שלישי בשלישי כשר להעיד זה לזה ואם בהצטרפות שניהם כשרים להעיד לאחרים אחרי כאשר דברתי עם כמה לומדים הי' הדבר פשוט בעיניהם דשלישי בשלישי כשר להעיד והנה באמת לא מצינו לכאורה בטור חו"מ סי' ל"ג שיהא פסול לעדות אלא ראשון בראשון ושני בשני ובשלישי בראשון נחלקו רמב"ם ור"ת דהרמב"ם ס"ל דשלישי בראשון כשר ור"ת פוסל אבל שלישי בשלישי לא נזכר כלל והמחבר בשו"ע סי' הנ"ל כתב ח"ל אלו הם הפסולים האחים זה עם זה הרי הם ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי ומפשטות הלשון נראה דשלישי בשלישי פסול להעיד אולם אח"כ כתב ולעולם שלישי בראשון כשר כו' ויש אומרים דשלישי בראשון פסול וע"ז כתב הגה"ה וכן ראוי להורות ע"ש והדבר תמוה דלדעת הרמב"ם דשלישי בראשון כשר מסתמא ה"ה שלישי בשלישי כשר וכן כתב בהדיא בפירוש המשניות פרק זה בורר ח"ל והמדריגה הג' והם בני בני האיש עם בני בני אחיו או אחותו נקראים שלישי בשלישי ועדותן כשרה כו' וכן כתב החינוך בפרשה תצא שלישי בראשון כשר וכן שלישי בשני ואצ"ל שלישי בשלישי אבל לר"ת דפוסק דשלישי בראשון פסול לפע"ד גם שלישי בשלישי פסול דבספר ב"ח כתב דטעם דפסול משום דבני בנים הרי הם כבנים ובגמרא סנהדרין דף כ"ח איתא דילפינן פסולי קרובים מקרא דלא יומתו אבות על בנים כו' ואיתא התם אין לי אלא אבות לבנים בנים להדדי מניין א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי על בנים אפילו בנים להדדי והדר מרבינן אפילו בנים לעלמא משום דכתיב ובנים ל"ש ומעתה איזה חילוק יש בין שני בשני לשלישי בשלישי כיון דבני בנים חשיבי בנים לאבות והמה פסולים להם להעיד כן היה צ"ל שהמה פסולים להדדי ולעלמא ואף שמבואר בש"ס ופוסקים דשלישי בשני כשר להעיד מ"מ שלישי בשלישי אפשר דפסול משום דשלישי בשני איפלוג דרא שהרי מר בר רב אשי מכשיר בב"ב דף קכ"ה באבי אביו אף דשני בשני פסול דזהו מתניתין מפורשת וכתבו בתוס' ד"ה מר משום דאבי אביו איפלוג דרא ע"ש:

ועוד הא שם בסנהדרין איתא דתניא ר' אלעזר אומר כשם שאחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו כך בן אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו ומסיק הגמרא דרב סבר כוותי' דר"א בחדא ופליג עלי' בחדא דרב סבר דשלישי בראשון פסול דדריש ובנים לרבות דור אחר דהיינו שלישי בראשון ור"א דריש על בנים אמר רחמנא פסולי דאבות שדי אבנים ולהכי סבר דכמו שלישי בראשון פסול הכי נמי שלישי בשני פסול מעתה לר"א פשיטא דשלישי בשלישי פסול אהדדי כמו שני בשני דאי אפשר כלל לחלק וכיון דלא מצינו פלוגתא דרב ור"א בשלישי בשלישי רק בחדא בשני בשלישי משמע דגם לרב שלישי בשלישי פסול ואך בשני בשלישי מכשיר משום דאיפלוג דרא:

וראיתי בסדר הגט של הרב ר' מיכל בר' יוזפא ז"ל הנספח לשו"ע אה"ע אות ו' שכתב העדים לא יהיו קרובים זה לזה לא לבעל ולא לאשה אפילו רביעי ברביעי או ראשון ברביעי או שני ברביעי או שלישי ברביעי או שני ע"ש דקא חשיב כל הני קרובים שכשרים מצד הדין ויש להחמיר בגט והשמיט כל הקרובים שפסולים מדינא ולא הזכיר שלישי בשלישי מזה מוכח דס"ל דשלישי בשלישי פסול מדינא כמו שלישי בראשון דקי"ל להלכה כר"ת וע"כ ס"ל דהמחבר שכתב אלו הם הפסולים קאי נמי על בני בניהם זה לזה שהם שלישי בשלישי דודאי דוחק לומר דכונתו רק לומר דאלו הם הקרובים אבל קשה דלמה החליט דבר זה הא לרמב"ם כשר והנה לפי מה שהביאו התוס' והר"נ ז"ל והסמ"ג בשם הבה"ג דשלישי בראשון פסול מדרבנן שפיר יש לומר דחז"ל גזרו רק בשלישי בראשון אבל לא בשלישי בשלישי אבל כל הפוסקים דחו דבר זה אלא שלישי בראשון פסול לר"ת מן התורה לדעתי אין לחלק בין שלישי בראשון לשלישי בשלישי והדבר צריך תלמוד:

ודע דלדעתי ברור דמה דמצינו שם בב"ב מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא לא הוה פירושו אבי אביו דדבר זה לא יתכן כלל שהרי אחי אביו מפורש בהדיא במתניתין דסנהדרין שהוא פסול ואיך יעלה על הדעת דמר בר רב אשי סובר להכשיר אבי אביו אלא ודאי הוה פירושו הדור שלמעלה אבי אבי אביו וכעין שכתב האבן עזרא רות ד' הוא עובד אבי ישי אבי דוד וז"ל יתכן שישוב אל ישי גם אל עובד כמו אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק וכן ברשב"ם שם יש להגיה וצ"ל כגון בן בנו של חנוך מעיר לראובן וזה מוכח מתוכו ממה שסיים דהיינו שלישי בראשון ואלו בן חנוך הוא שני בראשון לראובן שהרי חנוך אביו הוא ראשון בראשון עם אביו ראובן וחנוך הוא שני אלא מוכח דצ"ל בן בנו של חנוך שהוא שלישי בראשון וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' ל"ג ע"ש. והנה בתשובת רש"ל סי' פ' כתב להכשיר אבי אבא דאבא בפשיטות וכתב על הטור דלא דק וסיים מנוחתו כבוד ולא ירד לעומקה של הלכה וטעמו שהרי מר בר רב אשי מכשיר אפילו באבא דאבא ונהי דלית הלכתא כוותי' כדאמרינן בפ' יש נוחלין היכא דאתרחיק לגמרי כגון דור רביעי ליכא מאן דפליג ע"ש ואנכי איני כדאי להכניס ראשי בין ההרים אבל לפענ"ד בחנם כתב הכי על הטור ודו"ק:

סימן ב

ראיתי להגאון רע"א ז"ל בספר דו"ח בביצה דף ל"ז שהקשה אהא דאמרינן לא דנין ולא מקדישין ואיתא בירושלמי וכולן שעשו בין אונסין בין שוגגין ובין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט והביאו הרי"ף בהלכות וכתב הגאון ז"ל וז"ל וקשה לי דמ"מ בהאי דאין דנין אמאי במזיד מה שעשו עשוי הא כיון שעברו על איסור דרבנן לדון בשבת נעשו פסולין ואין דיניהם דין ואף אם נימא דכמו דפסולי עדות דרבנן צריך הכרזה ה"נ לענין פסול דיינים מ"מ הא לאותו דבר שנפסל א"צ הכרזה כמ"ש הנ"י והביאו הסמ"ע בסי' ל"ד וצע"ג עכ"ל. ובמחכ"ה לפע"ד דבריו תמוהין דאיך נימא דמחמת שדן בשבת או ביו"ט נפסל וכיון שנפסל אין דיניו דין הא אם נימא דאין דיניו דין והדין בטל הא לא עשה עבירה כלל דפשיטא דאם נימא דהדין בטל חשוב כמו פטפוטי מילין בעלמא ולא מיפסל מחמת זה רק אם נימא מה שעשו עשוי והדין קיים אז עבר על איסור דרבנן שדן בשבת ופסול מכאן ולהבא אבל לאותו דין בעצמו לא נפסל אך בזה יש לפקפק ונימא דניזיל לאידך גיסא דאם תאמר דבדיעבד מה שעשו עשוי שוב עבר עבירה דרבנן וצריך להיות הדין בטל:

אמנם לפמ"ש הר"ן ז"ל בחידושיו בחולין י"ד במתניתין השוחט בשבת וביו"כ שחיטתו כשרה והקשו הקדמונים ז"ל למה יהי' שחיטתו כשרה הא נעשה מומר שחילל שבת וע"ז כתב הוא ז"ל ואין זה כלום דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקיימ"ל דפטור עיי"ש א"כ הכא נמי כ"ז דלא גמר דינא לא נחשב עדיין איסור דעיקר הוא הגמר דין ומשו"ה נפסל רק מכאן ולהבא דאז נגמר העבירה:

ונ"ל דיש להביא ראיה לזה מסוגיא דפרק זה בורר דפריך הש"ס והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ומשני רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב:

אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וקשה לי הא הטעם דאמר רבא שם בסנהדרין דף ט' אדם קרוב אצל עצמו זהו משום דאמרינן פלגינן דיבוריה כמו שכתב רש"י ז"ל וכל הקדמונים א"כ הכא אפילו אם נימא דפלגינן דיבורי' ובר בינתוס הלוה בריבית לאיש אחר מ"מ עכ"פ זה האיש דאמר לדידי אוזפי בריביתא הי' מן העדים על ההלואה א"כ נפסל מחמת שעבר על הלאו דלא תשימון עליו נשך. הן אמת שהש"ך בחו"מ סי' נ"ב כתב דרק המלוה והלוה נפסלין ולא העדים מחמת דלא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה ודלא כט"ז יו"ד סי' קס"א דגם העדים נפסלים ע"ש והנה המ"ל בהל' מלוה ולוה האריך הרבה בדבר זה והביא טעמא של הש"ך בשם תשו' הריב"ש סי' תק"ב שכתב שלא נפסלו העדים משום דלא משמע לאינשי ואפילו את"ל דמפסלי עדים הא לא נפסלו אלא מדרבנן ופסולי דרבנן בעי הכרזה ע"כ ומסתפק המ"ל בפשט כונתו בסוף הלשון של הריב"ש ומשמע דעכ"פ מדרבנן העדים פסולים וכן הביא בשם בעל כנה"ג דאפילו במלוה ע"פ העדים פסולים ומעתה קשה דאף אי פלגינן דיבורי' הוא פסול מחמת שהי' עד על מלוה בריבית וכן קשת על הך סהד' דאמר קמי דידי אוזיף בריבית א"כ הוא נפסל על מה שהי' עד מלוה בריבית וליכא למימר דהוא לא נעשה עד אלא הי' בשעת מעשה ההלואה דזה אינו לפי מה דפסקינן בחו"מ סי' ל"ו דעדים צריכין לראות לכוין כדי להעיד אח"כ בב"ד ואם לא בא להעיד רק למחזי לא מקרי עד כשר א"כ על כרחך נתכוין זה העד דאמר קמי דידי אוזיף בריבית שבא לתכלית הזה לראות כדי להעיד א"כ נפסל משום שעבר על לא תשימון אי מה"ת או עכ"פ מדרבנן ולמה פסל רבא לבר ביניתוס משום עדותם של אלו גם לא משכחת כלל בשום פעם לפסול מלוה בריבית עפ"י עדים ולא משכחת נמי לפסול העדים מחמת עדותן דהא קי"ל אין אדם נפסל ע"י עצמו דאי אפשר לאחוז החבל בשני ראשין דאם אין הב"ד מקבל עדותן מאיזה טעם יהיו נפסלין אבל לפמ"ש דנעשו פסולין רק מכאן ולהבא שפיר ניחא ולפ"ז צריך לפרש מה שהקשו התוס' ב"מ דף ע"ב ע"א ד"ה שטר ותימא דאמאי אין העדים נפסלים כיון שעוברים על לא תשימון כו' כונתם שיהי' נפסלים מכאן ולהבא אבל משמעות התוס' לא כן הוא אלא כונתם שיהי' השטר פסול מחמת דהעדים נפסלים אך גם זה י"ל דהשטר חתמו אחר ההלואה ובשעת חתימתן כבר היו פסולים:

עוד עלה על לבי דמשכחת לה לפסול את המלוה בריבית שבאו לשם לראות את ההלואה לא כדי לראות גוף ההלואה אלא כדי להעיד לפסול את המלוה והעדים. אבל זה דוחק לפע"ד אלא יש אופן דמשכחת לה כגון שהיו אנוסים מחמת נפשות כמו שתירצו בתוס' שם על קושייתם שטרי חוב המוקדמים ע"ש גם אולי יש לומר דהא דאמרינן דלהסוברים דפסול מדרבנן זה אינו אלא לפי מה דקי"ל כאביי דמה"ת לא בעינן רשע דחמס אבל לרבא לשיטתי' דמה"ת לא מיפסל אלא רשע דחמס ס"ל לרבא דכל שאינו רשע דחמס אפילו מדרבנן לא מיפסל אבל קשה לחדש דבר זה כיון דלא מצינו דאיפלגי בזה אביי ורבא וצ"ע:

אחר כותבי כל זה ראיתי בספר שו"מ מהדורא שתיתא' סי' קל"ג כתב בשם אביו הגאון ז"ל במה שנסתפק בעל חוו"ד בסי' ק"ס בריבית דרבנן אי העדים נפסלים וע"ז אמר אביו הג' ז"ל שנעלם ממנו דברי התוס' בב"מ דף ע"ב ד"ה שטר שכתבו דמיירי בריבית דרבנן ולא נפסלו העדים כיון שאין מרויחין והיינו כו' דאף דקי"ל כאביי אדרבנן לא מקרי רשע וא"כ מבואר ספיקו של הגאון ז"ל כו' וע"ז השיב הגאון המחבר ז"ל דיש לדחות דמיירי בלא הכריזו ובאיסור דרבנן הא בעי הכרזה מיהו לפמ"ש הנ"י דלאותו עדות מפסלי אף בלא הכרזה עדיין קשה ע"ש ולפי הנ"ל אין התחלה לקושיא זו אך מלבד זה אגב שיטפא כתב האסתפקתא של החוו"ד אם העדים נפסלים בריבית דרבנן דליכא אפילו רמז מזה כלל וספיקו של החוו"ד הוא רק אם העדים עוברים על לא תשימון בריבית דרבנן ודבר זה ליכא למיפשט מדברי התוס' ובחנם כתב שנעלם מהגאון חו"ד דברי התוס':

סימן ג

לכבוד הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי בפלפול וסברא מו"ה ישראל יוסף בק"ק בערטש:

אשר כתב כ"ת על מה שכתבתי בספרי מצפה אריה סי' ט"ו לתמוה על הש"ך חו"מ סי' ל"ז ס"ק כ"ט שהשיג על הרבינו יהודה בן הרא"ש דאם מכר הגזלן באחריות חשוב הלוקח נוגע בעדותו משום דכיון דהמכירה היה באחריות לא חשיב שינוי רשות ומפיק ליה שמעון מלוי וע"ז כתב הש"ך דאין דבריהם נראין וכי מה ענין אחריות אצל שינוי רשות ואנכי כתבתי שם דאשתמיטתיה למרן הש"ך מ"ש התוס' בב"ק פרק מרובה דף ס"ו שכתבו דיש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות שאין הגזלן חייב באחריותן עוד הבאתי דברי התוס' שם דף ס"ז ע"א ד"ה מעיקרא בהקדשות שאין חייב באחריותן לא הוי צריך ליתן טעם זה דהא יש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקמא אפילו בחטאת ואשם ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ע"ש א"כ מבואר בהדיא בדבריהם דכל שחייב הגזלן באחריות לא חשיב שינוי רשות וע"ז כתב כ"ת ליישב שמדברי התוס' הללו אין סתירה לדעת הש"ך דהרי לא לחנם סיימו התוס' וכתבו דבעי לאוקמא אפילו בחטאת ואשם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכונתם דדוקא בהקדשות היכי שהמקדיש חייב באחריות לא חשוב שינוי רשות מחמת שמצטרפים שני הטעמים ביחד האחריות וגם מה שיש עדיין שם בעלים הראשונים לבטל השינוי רשות מה שא"כ בחולין אין בכח של הטעם דחיוב האחריות בלבד לבטל השינוי רשות כדעת הש"ך זהו תדכ"ת:

והנה ראשית דבר אגיד לכ"ת שלא דקדק יפה בלשון התוס' והשמיט תיבת ואע"ג וזה לשון התוס' ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ שינוי השם יש כאן ע"ש א"כ כונתם רק לפרש לענין שינוי השם דאע"ג דאכתי שם בעלים הראשונים עלה מ"מ חשוב שינוי השם אפילו בחטאת ואשם אבל לא קאי כלל לענין שינוי רשות דהגמרא לא קאמר הך סברא לקמן דף ע"ו אלא לפרש מתניתין דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור ופריך אהקדש לחייב דמה לי מכר להדיוט ומה לי מכר לשמים וע"ז משני דמכר להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכר לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן א"כ לא מהני הך סברא אלא למיפטר מד' וה' אבל לא דנימא דמחמת זה לא חשוב שינוי רשות ועוד הא מוכח מגמרא דלענין לפטור מתשלומי ד' וה' אין חילוק כלל בין אי הגזלן חייב באחריות או לא דאפילו אי הקדיש קדשים שאינו חייב באחריותן ג"כ פטור מד' וה' דאכתי תורא דראובן הוא דמקרי עולתו של פלוני וכמו שכתב רש"י ז"ל שם דאין לומר דמיירי דוקא בקדשים שהוא חייב באחריותן אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן חייב הגנב לשלם ד' וה' דאם כה נימא קשה הא דקאמר הגמרא שם בתר הכי אדר' שמעון אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעיא ליה קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפיק מרשותו:

ושאינו חייב באחריותן חייב דמפקא מרשותו דאפילו אי הוה תני איפכא ג"כ לא הוה ניחא דהא ר"ש היינו תנא קמא אלא ע"כ דרבנן סברי דבכל גווני הוא פטור דתורא דראובן הוא ואין חילוק כלל בין חייב באחריות ובין אינו חייב באחריות וא"כ מנין להתוס' לחלק לגבי הך סברא דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לענין שינוי רשות בין היכי שהגזלן חייב באחריותן ובין היכי שאין חייב באחריותן הן אמת שראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות שכתב וז"ל וטעמא דמלתא משום דכל הקדש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית הקדש מקרי ואיכא שינוי השם וכו' והא דאמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לומר לך שאין זה שינוי רשות אבל שינוי השם הוה דהא עולתו של ראובן מיקרי עכ"ל הרי שכתב הוא ז"ל דמחמת הטעם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לא חשוב שינוי רשות אך הוא ז"ל לא חילק כלל בין קדשים שחייב באחריותן או אינו חייב באחריותן אלא בכל גווני לא חשוב שינוי רשות אבל התוס' שכתבו לחלק בין קדשים שחייב באחריותן ובין שאינו חייב באחריותן לא נחתי להטעם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לכן נראה לי דמ"ש ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כונתם לפרש דמ"מ חשוב שינוי השם והבן:

עוד מצינו בש"ס דמעילה דף י"ח ע"ב אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול מן הקודש לקודש מנין כגון לקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדת ושוקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרק הדם מניין ת"ל תמעול מעל מ"מ וכתב רש"י ז"ל אהך דר' שמעון דקסבר דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציאו מקודש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל ור' יהודה סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם ע"ש הרי מבואר דלענין מעילה ג"כ תליא בחיוב אחריות דכ"ז שהוא חייב באחריות לא חשוב הוצאה מרשות לרשות ואת"ל דהכא נוי יש לומר דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן דז"א תינח בקינים או בחטאת ואשם אבל בשוקל שקלו ליכא למימר הכי דהא אחר נתינתו ללישכות ליתא שוב שם בעלים ע"ז ולא נשאר רק הטעם דחיוב אחריות ובשביל זה לבד לא חשוב הוצאה מרשות לרשות:

הן אמת שהט"א במגילה דף ח' תמה על דברי רש"י הנ"ל מהא דאיתא התם ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו ופירש רש"י הכי דריש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הוא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו הרי מבואר שגם לר"ש ס"ל דגם בנדר חייב באחריות עד לאחר הקרבה וכדמסיק התם הש"ס מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעון ליה אכתפא דמי וכתב תו דבלא"ה דברי רש"י תמוהין מאוד דהאיך אפשר לומר דחטאת ואשם שהם חובה דיהיה יוצא ידי חובתו בהביאו לעזרה דא"כ במה יתכפר לו החטא וה"נ חייבי קינין הא אסורין בקדשים עד שיביאו כפרתן וכ"ז שלא הקריבו במה יתכפרו ע"ש שהאריך בזה ופירש דלא כרש"י אלא דלא תליא פלוגתתן דר"ש ור"י בחיוב אחריות ע"ש אבל לפי דברי התוס' דב"ק הנ"ל נראה בעליל דענין הוצאה מרשות לרשות תליא הרבה בחיוב אחריות דכ"ז שהוא חייב באחריות לא הוה שינוי רשות וכנ"ל:

והנה בחו"מ הלכות הרשאה סי' קכ"ח כתב הש"ך ס"ק ג' אמה שכ' המחבר דהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אין הלוה חייב לפרוע לו אפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג שהביאו הירושלמי השמיטו דין זה דאפילו בע"ח דוחק אלא נראה דס"ל דבב"ח דוחק חייב לשלם ותו נראה דמסקנת הירושלמי גופא דבב"ח דוחק חייב לשלם דהכי גרסינן בירושלמי בנדרים פרק אין בין המודר עד כדון בב"ח שאינו דוחק בע"ת דוחק נשמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדת חטאות ואשמות בשלא נכנס לידיו כלום וכא בשלא נכנס בידיו כלום ומפרש הש"ך דמשני דמיירי שבאו קרבנותיו כבר ביד כהן ונאבדו ביד כהן ותו לא מחויב בעה"ב כה"ג והיינו כדמוקי לה הש"ס דידן בכתובות פ' שני דייני גזירות דמיירי באבוד וגבוי וכמ"ש התוס' דנאבד ביד השליח וכן בשוקל את שקלו אפשר לאוקמי בנכנס לתוך ידיו דהיינו באבוד וגבוי ועיין בתומים שלפי פירושו של הש"ך צריך להגיה וצ"ל בשנכנס בידיו כלום ולמחוק תיבת בשלא ע"ש ולפ"ז סובר הירושלמי לפי המסקנא דהמודר הנאה מחבירו אסור להקריב קרבנותיו ואינו שוקל את שקלו דכ"ז מקרי כמו בע"ח דוחק כיון דבזה ליכא למימר דמאן מפייס ליה ובעלמא היכא דפרע בעד חבירו בבע"ח דוחק צריך לשלם לו וע"ז כתב הקצה"ח וז"ל וראיתי בתומים שהתפלא מאוד על הש"ך ומלבד הרבה דחוקים בפירושו אף גם דתו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתיהם ואפילו נקרבו ונפסלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבין בעלים להפריש אחרים תחתיהם ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוה חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי עכ"ל ואשתמיטתיה משנה ערוכה בשקלים פ"ד אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד וכו' ועל הקינין הפסולות שיהיו באות משל ציבור ר"י אומר המספיק את הקינין מספיק את הפסולים ע"ש ברמב"ם וברטנורא דתנאי ב"ד היה שאם ברחו הקינין או נמצא פסולים שיקנו אחרים מדמי הלשכה ומקנין אותם לבעלים ויוצאים בהם ידי חובתם וה"נ בין לרבנן ובין לר"י אם כבר נתן לכהן ונאבדו או נפסלו שוב אין ממשכנין אותם עיין בדבריו היטב ועיין בנה"מ שכתב להסכים עם הקצה"ח ויפה כתב הקצה"ח דאשתמיטתיה להתומים משנה מפורשת דשקלים הנ"ל ע"ש:

וכשאני לעצמי השתוממתי על המראה הלזו דהפלאה זו על התומים כמו כן היה יותר להגאונים הנ"ל להפליא על רש"י דמעילה הנ"ל שכתב בהדיא בין לר"ש ובין לר' יהודה אפילו אחר שבאו הקינין ליד הכהן והשקלים ביד הגזברים מ"מ הבעלים חייבים באחריותן לר"ש עד הביאם לעזרה ולר"י עד שנזרק הדם ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעילה הל' י"א שכתב המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה וכו' מעל וכולם אין מועלים עד שיזרק הדם ובהלכה י"ב כתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה ויקנו ממנו אפילו בהמה אחת ויזרק דמה ימעול השוקל שהרי חלקו באותה בהמה שנזרק דמה עכ"ל ואף שהרמב"ם אינו מדבר מענין אחריות מ"מ לפי פירוש רש"י דתלוי הדבר בחיוב אחריות צריך לומר דגם בשוקל שקלו נמי חייב באחריות לר' יהודה עד שנזרק הדם מקרבן אחד עכ"פ ולא עוד אלא שגם במתניתין דשקלים הן אותן התנאים בעצמן ר' שמעון ור' יהודה דפליגי בש"ס דמעילה הנ"ל מעתה לפי פירוש רש"י בהצטרפות דעתן של הקצה"ח והנה"מ יהיו דברי ר"ש ור' יהודה סותרין אהדדי דבמעילה פליגי עד איזה זמן חייב באחריות של הקינים ובשקלים פליגי אי מקריבין עליהם משל ציבור או המספיק מביא עליהם אבל עכ"פ הבעלים שוב אינן חייב באחריות והנה מה שאני אחזה בביאור הדברים ומקודם פשוט בעיני דאין התחלה לתמיהת הבעל טורי אבן על רש"י דמעילה מהך דמגילה דבברייתא דמעילה קתני רק חייבי חטאות ואשמות וקינין:

ושקלים אבל לא קתני נדרים ונדבות. ולכאורה למה השמיט התנא נדרים ונדבות אם הביא משל הקדש דבשלמא נדבות לא מצי למיתני דאין הקדשו חל כלל כיון דכבר היה הבהמה הקדש איך מצי לחול דבריו מה שאמר הרי זו הקדש אבל למה השמיט נדרים אם קנה ממעות הקדש בהמה לצאת ידי נדרו אלא צריך לומר דאין דין נדר שוה לחטאות ואשמות וקינים דגבי נדר החיוב בא ע"י עצמו שאמר הרי עלי עולה או שלמים ובודאי לא קיבל עליו רק מה שבידו לקיים דבריו דהיינו להפריש ולהביא לעזרה להקריב קרבנו אבל ההקרבה בעצם אין הדבר תלוי בו וע"כ במה שהביא לעזרה קיים את נדרו ומעתה אין עליו שום דבר של חיוב וכן איתא בר"ה דף ו' ע"א דאיצטריך תרי קראי אזהרה על הב"ד שיעשוהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב דאי אשמועינן אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה וכן מייתי ליה שם מקרא בהדיא אל פתח אוהל מועד יקריב אותו הרי כשהקריב אל פתח אוהל מועד שוב אין הב"ד כופין אותו וכן כתב רש"י בחולין קל"ט ע"א ד"ה דמחוסר הקרבה דכי אמר עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה ע"ש וכן הוא הענין מה דאיתא במגילה דאמר ר"ש מה שעליו חייב באחריותו כו' ומפרש בגמרא דכיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפיה דמי היינו מה שיש בידו לעשות קיבל עליו וזהו שצריך להביא לעזרה דשוב אין ביד הבעלים לעשות דאף שגם השחיטה כשרה בזר מ"מ הא אי אפשר בלא כהן שיעמוד אצלו לקבל הדם ומה שכתב רש"י ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הוא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה כפרה אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו לפע"ד כיון רש"י ג"כ לזה שזהו כפרתו כשעושה מה שמוטל עליו דהיינו הקרבה לעזרה דזהו כפרה שלו וזהו פירושו באיזה כפרה אמרתי לך דלא תימא כפרה ממש שהוא זריקת הדם אלא באותו שעליו דהיינו הבאה לעזרה ובזה לא פליג ר' יהודה אלא פליג בחטאות ואשמות וקיני זבין וקיני זבות ושקלים דרחמנא חייבה להביאם דבזה סבר דחייב באחריותן כ"ז שלא נזרקו דמן:

והנה ראיתי מקשים על דברי רש"י ממתניתין בריש זבחים ב' ע"א דקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב רש"י שצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמן הנה מלבד לפמ"ש בספר שעה"מ בפרק ז' מה' חובל ומזיק בשם המ"ל דזר ששחט שלא לשמו חייב לשלם מטעם מזיק פשיטא דלא קשה כלל די"ל דכונת רש"י בד"ה שהשוחט חייב להביא קרבן אחר אלא גם בלא זה לפי הנ"ל לא קשיא דיש לומר דנהי דצריך להביא קרבן אחר מ"מ אין הב"ד כופין אותו ע"ז דמה שאנו כופין אותו להקריב הוא מקרא דיקריב אותו דכיון דאמר עלי היינו להביא קרבן קאמר אבל אחרי הבאתו לעזרה מנ"ל דרמי על הב"ד שיעשוהו להביא קרבן אחר הא על זה לית לן ריבוי' ואפשר דמצוה אכתי רמיא עליו אבל אין הב"ד כופין אותו וכל דאין ביד הב"ד לכופו לא מיקרי חיוב אחריות:

והנה יש להעיר על הא דאמרינן בב"ק דף ע"ו הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריות ברשותי' דידיה קיימא וכ' רש"י ז"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ודבר הגול"מ כממון דמי ולאו מכירה היא ודחי הש"ס מדסיפא ר"ש רישא לאו ר"ש ואח"כ פריך אסיפא ר"ש אומר כו' איפכא מיבעי לי' קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותיה ע"ש וקשה לי הא ר"ש סובר במעילה דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריות כמו שהבאתי למעלה א"כ הא דקתני במתניתין גנב והקדיש ואח"כ טבח על כרחך כבר הביאו לעזרה א"כ נהי דפטור אטביחה דכי טבח דהקדש קא טבח ליחייב אמה שהקדיש מתורת מכירה דאע"ג דבשעה שהקדיש לא נפקא מרשותיה כיון דאכתי חייבים באחריות מ"מ אחרי שהביא לעזרה נפטר מאחריות נימא מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ואין לדחות ולומר דהא דסובר ר"ש דבהבאת הבעלים לעזרה נפטר מאחריות זה אינו אלא כשהקרבן כשר להקרבה אבל גנב שהקדיש דפסול להקרבה לא נפטר בהבאתו לעזרה דאכתי קשה הא לעיל דף ס"ו איתא המוכר לפני יאוש ר"נ אמר חייב וכן סברי התם ר' יוחנן ור"ל חזינן דאע"ג דלא אהני מעשיו מחמת שהוא גזול ואין בידו של הגנב למכור מ"מ כיון שנעשה בי' מעשה מכירה אם הי' שלו חייבי' רחמנא בתשלומי ד' וה' א"כ הכי נמי אלו הי' שלו הי' הקדש מעלמא והי' נפטר מאחריות משהביאו לעזרה השתא נמי לחייב בד' וה':

אמנם י"ל דהנה שם בב"ק דף ע"ח ע"ב אי' מכרה חוץ מאחד מריבוא שבו פטור מד' וה' ואינו מבואר איך הדין אם הלך ומכר אח"כ החלק ששייר אם נתחייב בד' וה' כיון שעתה נגמר המכירה בשלימות ומסתברא דחייב ובהא דאיבעי' התם הגמרא מכרה חוץ לשלשים יום חוץ ממלאכתה מהו וכתב הלחם משנה בפרק ב' מהל' גניבה הלכה י"ב דאפילו אם כבר עברו הל' יום ג"כ פטור ובשט"מ כתב וז"ל מי הוה מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי ד' וה' מלשונו משמע דאיבעיית הש"ס דוקא בתוך כ' יום אבל אם כבר עברו הל' יום ואח"כ הוכר הגנב פשיטא דחייב ולפ"ז נ"ל דבההקדש כה"ג דבשעה שהקדיש אכתי הי' ברשותי' לר"ש משום חיוב אחריות ורק משהביאו לעזרה נעשה מכירה גמורה תליא ג"כ בזה אבל שיטת הל"מ דבכה"ג פטור כיון דבשעת ההקדש הוי שיור ולהשטמ"ק חייב בד' וה' ומ"מ צ"ע:

שוב מצאתי בספר המקנה קדושין דף כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה כי קא זכו שכתב ואין להקשות דא"כ לחייב על המכירה דבשעה שהקדיש הו"ל כמוכר חלק הכהנים והאימורים ואח"כ כשמוכר חלק הבעלים הו"ל כמוכר כולה ז"א דהא אפילו אי מכר חוץ משלשים יום מיבעי לי' התם בדף ע"ח א"כ י"ל דבעינן שימכור כולו בפעם אחת אבל הכא כיון דלא הוה מכירה כולה בפעם אחת י"ל דלא מחייב ע"ש ולפמ"ש נראה שיש להביא ראי' מהגמרא הנ"ל דפטור ויש לחלק ואנכי לא באתי אלא לעורר:

והנה כבר נודע מה שנסתפק המהר"ם מינץ ז"ל הובא במ"ל בפרק ט"ו הלכה א' מהל' מעה"ק בגונב אתרוג הדר של חבירו שהי' שוויו הרבה דמים אם צריך לשלם לו מה שהאתרוג הי' שוה או יכול לומר לו שיוכל לצאת ידי מצות אתרוג באתרוג פשוט והביא ע"ז לדמות למה דאיתא בש"ס ב"ק דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי מצי גנב מיפטר נפשי' בכבש לרבנן כו' או דלמא מצי א"ל אנא בעינא למעבד מצוה מן המובחר הכא נמי גבי אתרוג יכול זה למימר אנא בעינא לקיים מצותי באתרוג הדר והמ"ל כתב וכד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומי' של הנודר ומשו"ה פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי הנגזל למימר אנא הוה זביננא לי' בדמים יקרים כו' ע"ש ועי' ח"צ סי' ק"כ שהביא ג"כ דברי המהר"ם הנ"ל וכתב דברי שגגה הם ע"ש: והנה לפע"ד גם המהר"ם מינץ ידע דבר זה אך ספיקו אינו בכל אתרוג דעלמא אלא כעובדא דמצינו בסוכה דף מ"א ע"ב גבי רבן גמליאל שנתן אלף זוז בעד אתרוג ופשיטא דלמכירה אינו שוה אפילו מאה זוז אף לא הרבה פחות מזה ובכה"ג שפיר יש להסתפק דדמי ממש להך איבעי' דהש"ס דשיווי' של האתרוג אינו אלא כמו שנותנים בעדו למכירה שאר בני אדם ולא אצל ר"ג שהוא אדם פרטי כמו דאמרינן בעלמא בטלה דעתו:

אצל כל אדם ואם נגנב האתרוג י"ל דמצי גנב מיפטר נפשי' במה שהאתרוג שוה לכל אדם ולא מה שר"ג נתן אלף זוז ודו"ק:

ונראה דלזה כיוונו התוס' שם ד"ה מי מצי פטר וז"ל אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשי' אי לא בעי למעבד מצוה מן המובחר עכ"ל מוכח מדבריהם דאלו הי' הדין דכיון דכבר הפריש שור לעולתו שוב נתחייב באחרות של שור אחר ויש לב"ד לכופו ע"ז לא הוה מיבעי' לי' להש"ס כלל רק בעיי' הש"ס באופן שאין הב"ד יכולים לכופו רק יש עליו מצוה מן המובחר אם מיקרי זה אחריות ומעתה האתרוג שהי' בידו למכור את האתרוג וליקח דמים הרבה כשיווי של האתרוג פשיטא דליכא מקום ספק כלל שמחויב לשלם כל השיווי של האתרוג. ומעתה לפי"מ דפשיט הש"ס דגנב מצי פטר נפשי' בכבש שמעינן דחיוב אחריות לא מקרי אלא מה שמחויב מצד הדין ויש לב"ד לכופו ע"ז אבל מה שהיא מטעם מצוה לבר כעין זה לא מיחשב כולי האי להיות בתורת חיוב אחריות ולפי"מ שכתבתי דכשנשחט עולה שלא לשמה אף דלא עלו לבעלים לשם חובה מ"מ אין ביד ב"ד לכופו אתרי שכבר הביא לעזרה דבזה יצא ידי חובתו לכו"ע דאף ר' יהודה לא פליג אלא בחטאות ואשמות וקנים דבזה סבר ר' יהודה דהתורה חייבתו להביא קרבן כשר ואם נפסל ביד ב"ד לכופו להביא קרבן אחר עד שנזרק הדם דאז כבר נתכפר אבל בעולה דהחיוב בא ע"י עצמו כיון שהביא למזרח אין הב"ד כופין שוב כלל כעין זה לא מקרי חיוב אחריות ועולה יפה מה שלא נזכר בפלוגתא דר"ש ור' יהודה שם במעילה רק חטאות ואשמות וקינין ולא עולה ושלמים של נדרים אם הביא משל הקרש דבזה כו"ע מודים דמועל מכשהביא לעזרה דבזה מחשב הוצאת מרשותו כיון שאין ביד ב"ד לכופו להביא קרבן אחר לא חשוב חיוב אחריות:

והנה שם בסוכה איתא למה לי למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהן ולכאורה יש לדקדק בתיבת עליהן והי' צריך להיות על ר"ג שהוא נתן אלף זוז אבל לא על הזקנים שהיו עמו ויצאו באתרוג שלו ומלשון מלשון עליהן משמע דעל כולם היו מצות חביבות ואיך דבר זה מוכח. ונ"ל די"ל דהנה בש"ס איתא התם איל מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קא מצלי ביה וכתב רש"י ז"ל מרוב חיבתו עליו הי' מתפלל בו ופריך הש"ס מהא דתניא לא לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו ויתפלל כו' ואמר שמואל סכין וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן וכתב רש"י שאם יפול יהא נמאש והש"ס משני התם לאו מצוה נינהו יטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ע"ש עכ"פ שמעינן שיש חשש שמא יפול ונ"ל דמשו"ה סמכו הך מימרא דמר בר אמימר להך עובדא דר"ג לאשמועינן דמשום חיבוב מצות אתרוג יש לאחוז בתפלה וה"ה הזקנים ג"כ מסתמא הי' אוחזים בידם בתפלתם ולפי הנ"ל קיבלו עליהם אחריות שאם יפלו ישלמו לרבן גמליאל סך אלף זוז ולא חששו לזה ולהכי קאמר הש"ס שהיו מצות חביבות עליהן ואם כה נימא יהי' מוכת מתוך זה שהאחרות הוא על כל מה שנתן הבעה"ב שהאתרוג שלו דאל"כ גם אם יתקלקל האתרוג לא היו צריכים לשלם כל כך ומנין לנו שהיו מצות חביבות עליהן ודו"ק:

והנה השעה"מ בהשמטות כתב בשם הראב"ד ז"ל דעד כאן לא בעי רבא אי אמרינן דמצי מיפטר נפשי' בכבש כו' אלא לענין חיוב ד' וה' דהוי רק קנסא אבל קרן פשיטא דחייב הגנב לשלם שור מעליא כעין שגנב דמצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד יש לסתור מהתוס' כתובות דף ק"ח ד"ה ועל העתיד לגבות שהקשו על רש"י שפירש ואפילו לא נגבה לבסוף ממתניתין דשקלים ומייתי לה בפ' הזהב דף נ"ח בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו מהשלוחים או שנאבדו אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים ומביאים אחרים תהתיהם ואם כפירוש רש"י דאפילו אי לא נגנב לבסוף תורמים עליהם אמאי בני העיר שוקלים ומביאים אחרים תחתיהם אי משום מצוה אפילו משנתרמו נמי כו' אלא נראה לפרש כו' ועל העתיד לגבות שיבוא לידי גבוי לבסוף כו' ע"ש עכ"פ נשמע מדבריהם דגם אחר שנתרמו התרומה מצוה על הבעלים לשקול ולהביא אחרים תחתיהם והנה שם מפרש מה דקתני אם משנתרמה התרומה כו' בנושא שכר עסקינן דנשבעים ליטול שכרן ונשבעים לבני העיר במעמר גזברים ואם נימא דמשום מצוה נמי יכולים לתבוע לא הוה צריך הגמרא לאוקמא בנושא שכר אלא כיון שאפילו כשתורמים עליהם משל צבור ג"כ יש מצוה לתרום משלהם ממש שפיר יכולים לתבוע את השלוחים וישבעו השלוחים לבני העיר במעמד גזברים אלא מזה יש ראיה מוכרחת דמשום מצוה אין לב"ד לחייב לשלם או לישבע דמצי השלוחים לטעון לאו בעל דברים דידן את וכמו כן לפ"ז גם בגמרא דב"ק מיבעי' לי' להש"ס גם לענין קרן ודו"ק: ועתה נחזור לתמיהת הקצה"ח והנה"מ על התומים מה ה' דשקלים שכתבו דאישתמיטתי' לי' משנה ערוכה דפרק ובעזהש"י אנא מזכה להצדיק לדברי התומים בפשיטות דשפיר קאמר דאי נימא דפורע חובו של חבירו בבע"ח דוחק חייב לשלם מאי מהני שבא ליד כהן ונאבד או נפסלו אפילו לפי התקנה דאיתא במתניתין דשקלים שתיקנו שיהא באות משל ציבור ולדברי ר' יהודה המספיק מביא הא מ"מ כיון דאלו לא התקינו הב"ד תקנה זו הי' מצד הדין שהוא חייב להביא אחרים תחתיהם ועכשיו לאחר התקנה חשיבי הציבור לרבנן או המספיק אליבא דר' יהודה כפורע חוב בעדו למה לא יהא מחויב לשלם להם כדין פורע חוב בבע"ח דוחק להת"ק חייב לשלם לציבור ולר"י להמספיק ופשיטא דהתקנה לא הי' כדי לפוטרו מממון רק שרצו שיהא לכל ישראל חלק בקרבנות ולא שיגיע לו רוחא ומה אלא מוכח דפורע חוב של חבירו גם בבע"ח דוחק פטור משו"ה שפיר נסתרו דברי השיך ודו"ק, וכן מה שמצינו ברש"י בב"מ שם דלאחר שנתרמה התרומה פסידא דהקדש זהו לפי דס"ל דפורע חוב של חבירו פטור לכן כיון שתורמים בעבורו אין להקדש לתבוע מממו דלא עדיף מפורע חובו וכן לאחר תקנת ב"ד שמביאים חטאת ואשם וקינים שנפסלו משל ציבור או משל המספיק אין להם לתבוע מהבעלים כדין פורע חוב של חבירו דפטור אפילו בבע"ח דוחק ודו"ק:

סימן ד

עוד בענין הנ"ל:

התוס' בב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה והשתא כתבו וז"ל וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמקרי על שם בעלים ולא הוי הקרש כמכירה מ"מ למ"ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקרש אחר יאוש כדמשמע לעיל דף ס"ו ע"ב דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול אפ"ה אמר שם דחל הקדש אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתי' דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות עד כאן דבריהם ע"ש והקשה הפ"י דלמה צריכים לומר מטעם יאוש וש"ר תיפוק לי' דלפי המסקנא י"ל מטעם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש כמו דאמרינן לעיל דף ס"ז שהבאתי בסי' הקודם וע"ש בפ"י שלא העלה ארוכה לזה:

והנה לכאורה י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' לעיל שם ד"ה מעיקרא טבלא ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה מ"מ לא חשיב שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח ע"ש ובעת למודי עמדתי על דברי התוס' דתינח תרומה ומעשר אבל אכתי קשה אמאי הקדשן הקדש הא הוי שינוי השם החוזר לברייתו ואפילו אי נימא דגם בהקדש נמי שאלה ל"ש מ"מ הא אפשר שחוזר לברייתו ע"י פדיון ושם בסוף פרק הנודר מן הירק נ"ט ע"א קאמר הש"ס בהדי' דהקדש חשיב דבר שיל"מ ומפרש הר"נ ז"ל משום דהקדש בדק הבית לפד' קאי והכא בודאי קאי לפדיה כיון דלהקרבה פסול דהא ממעטינן מקרבנו ולא הגזול וע"כ אינו קדוש רק לדמיו היינו שתמכר ולהביא בדמיו קרבן אחר כמו מקדיש פסולים למזבח דס"ל לר"ש בתמורה דף י"ט דתמכור שלא במום ואם באנו לומר דאתיא כרבנן דפליגי התם בתמורה וס"ל דתרעה עד שתסתאב ולדידהו י"ל דלא חשיב שינוי החוזר כיון דאין למכור בלא מום ושמא לא יפול בו מום דאכתי יש להקשות הא התם בתמורה פרכינן לרבנן למה לן תסתאב ומשני ר"י אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לי' קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף מבואר דכל עיקר טעמא דרבנן תליא דקדושת דמים דודאי חיילא א"כ הכא דזה בזה תליא דאי לא חיילא קדושת הגוף גם קדושת דמים בודאי לא חיילא דקדושת דמים לא חשיב שינוי השם דחוזר לברייתו ע"י פדיון ולא חל הקדש כלל א"כ קדושת הגוף נמי אי אפשר לחול כיון דליכא טעמא דמיגו דחל קדושת דמים א"כ אמאי הקדשן הקדש ומצינו דמיון לסברא זו מ"ש הרמב"ם ז"ל בנקודה הנפלאה בפי' המשניות בכריתות ולפי מה שבארו גדולי האחרונים דבריו דלא אמרינן כולל באיסור חל על איסור מיגו דחל על זה חל נמי על זה אלא שהראשון חל בהחלט אבל היכא שתלוי גם בהשני לא אמרינן כולל עי' בתשו' רע"א סי' קס"ח ד"ה מה שתמה על הב"ח ועי' בספר ברוך טעם שער הכולל דין ג' ד"ה ולפע"ד שכל קושיא ע"ש וגם אנכי כתבתי סברא זו בכמה מקומות ונראה די"ל דמה שהקשו בתוס' דהוה שינוי החוזר ע"י שאלה כונתם רק על תרומה ומעשר אבל לא קאי כלל אהקדש וכן ראיתי שהרשב"א ז"ל הקשה ג"כ הא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה והזכיר רק תרומה ומעשר ולא הזכיר הקדש כלל והלא דבר הוא אלא אפשר לומר דבהקדש שפיר ניחא עפ"י מה שכתבו בתוס' סוכה דף ל' ד"ה וליקנינהו דשינוי השם החוזר לברייתו מהני בצירוף שינוי מעשה החוזר לברייתו דאע"ג דכ"א בלחוד לא מהני מ"מ בהצטרפות שינוי מעשה עם שינוי השם מהני אפי' בחוזר לברייתו ע"ש כמו כן י"ל דכאן נמי בהקדש דאיכא שינוי רשות אף דשינוי רשות לחוד לא מהני משום כיון דחייב באחריות ל"ח שינוי רשות מעליא ורוצה לאוקמי' אפי' בחטאת ואשם כמו שכתבו בתוס' שם עכ"ז עכ"פ מהני בצירוף עם שינוי השם החוזר לברייתו דאע"ג דבכל אחד לחוד לא מהני מ"מ בהצטרפות יחד שפיר מהני וקושי' התוס' דהוי שינוי החוזר לא קאי רק אתרומה ומעשר ולא אהקדש:

ומעתה ניחא קו' הפ"י הנ"ל דע"כ הוצרכו התוס' להוכיח דשינוי רשות מהני עכ"פ היכי דהוי שינוי רשות גמור כגון בקדשים שאינו חייב באחריותן דאי שינוי רשות לא מהני כלל לא הי' מהני נמי טעמא דשינוי השם משום דבלא שינוי רשות הא הוי שינוי השם החוזר לברייתו אלא מוכח דשינוי רשות מהני להכי בקדשים שחייב באחריותן מצטרף בהדי שינוי השם החוזר לברייתו:

והנה ראיתי להתבונן על דברי התוס' דהא דכתבו דל"ח שינוי החוזר לברייתו משום דשאלה לא שכיח דע"כ כונתם קודם שהגיע תרומה ליד כהן דלאחר שהגיע ליד כהן תו אין בידו לשאול כמו דאיתא בפרק הנודר מן הירק דמשני הש"ס בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מתשיל עלה ולכאורה יש לומר דדעת התוס' כאן הוא כשיטת רבינו אליעזר ממיץ שהביא שם הרא"ש בפירושו דהא דאמרינן דלא מצי מתשיל היינו הכהן אבל הבעלים יכולין לישאל אך כיון שהגיע ליד כהן תו לא שכיח שישאלו הבעלים עלה ע"ש. ועי' בספרי מצפה אריה סי' כ' שכתבתי לדקדק בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל שהקשו על הא דאמרינן דאתה רואה של אחרים ושל גבוה אמאי לא נימא הואיל אי בעי מתשיל עלה וכתבו בתירוץ הב' דמיירי דאתי הקדש ליד גזבר דתו לא אמרינן הואיל ולמה לא כתבו דביד גזבר לא מצי מתשיל אלא נראה מזה דס"ל דגם אחר שבא הקדש ליד גזבר שפיר מצי מתשיל ולא כדעת הרשב"א שהביא הש"ך בסי' רנ"ה אלא כיון שהגיע ליד גזבר לא שכיח שישאל עוד ומשו"ה לא אמרינן הואיל כיון דלא שכיח וכמ"ש התוס' שם לקמן בסוגיא דהואיל בד"ה רבה אמר דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ומשו"ה לא אמרינן הואיל ע"ש. אולם לפ"ז יקשה דאמאי תרומתן תרומה הא בשעה שתרמו עדיין לא בא ליד כהן ואז שכיח שישאל דעל כרחך לשיטת הר"א ממיץ קודם שבא ליד כהן שאלה שכיח דאל"ה למה נחשב תרומה קודם שבא ליד כהן דבר שיל"מ ועכצ"ל דמה שכתבו התוס' דשאלה לא שכיח כונתם קודם שבא ליד כהן ומ"מ כתבו דשאלה לא שכיח ומוכח מזה דהתוס' שם לא סברי כשיטת הר"א ממיץ אלא לאחר שבא ליד כהן לא מהני שאלה ומשו"ה חשיב דבר שאין לו מתירין וקודם שבא ליד כהן אע"ג דל"ש שאלה מ"מ חשיב דבר שיל"מ והנה הרשב"א ז"ל והשטמ"ק הקשו על התוס' דעל כרחך אפילו אי ל"ש חשיב שינוי החוזר כו' שהרי בפרק הגוזל חשיב צמר וצבעו לשינוי החוזר לברייתו וזה נמי לא שכיח ולפי האמור יש ליישב דשאני הכא כיון שקודם שבא ליד כהן לא שכיח שישאל ועל כרחך תבוא התרומה ליד כהן ואחר שיבוא ליד כהן שוב לא מהני שאלה כלל משו"ה לא חשיב שינוי החוזר לברייתו משא"כ גבי צמר וצבעו שלעולם יהי' שינוי החוזר לברייתו ולא יבוא לעולם להיות שינוי שאינו חוזר לברייתו לא סגי בהך סברא דלא שכיח לחודא:

ולהצדיק קושי' הרשב"א ז"ל י"ל דאיהו לשיטתי' שפיר הקשה דהנה בנדרים דף פ"ה ע"א גבי קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו על כרחו כתב הר"נ ז"ל בשם הרשב"א דמההיא שמעינן דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו נעשו הפקר ויכולים אחרים ליטלן בעל כרחו ומיהו אי איתשיל על נדרו חייבים לשלם לו והר"נ ז"ל חולק עליו דאם אוסר פירותיו על עצמו וזכו בהם כבר אחרים שוב לא מהני לי' שאלה שיצטרכו לשלם לו וראיתי בספר בית הלוי חלק א' סי' כ"ו שתמה על הרשב"א מהא דק"ל דתרומה לאחר שבא ליד כהן לא מהני שאלה ועל כרחך הטעם בזה כיון שאם ישאל יהי' הכהן מחויב להחזיר נמצא שע"י שאלה נפקע הזכות של הכהן לכן לא מהני וזהו ממש סברא של הר"נ דכיון שכבר זכו בהן אחרים שוב לא מהני שאלה להפקיע זכותן ותירץ דשאני גבי תרומה שנתנו הבעלים בעצמם ליד הכהן לכן אלים טפי זכיה של הכהן אבל באוסר פירותיו על עצמו שהבעלים לא נתנו להזוכים מדעתם אלא המה לקחו מדעת עצמם להכי יכולים הבעלים לישאל על נדרו ע"ש ודבריו דברי טעם הם ומעתה י"ל נמי הכא כיון דהכא לא תרמו הבעלים ולא נתנו ליד הכהן אלא הגנב או הגזלן תרמו ונתנו ליד הכהן להכי אע"פ שתרומתן תרומה מ"מ לא אלים נתינתן ליד הכהן שלא יהיו שוב בידם לישאל עלי' וביותר יש להסביר הדבר דאע"פ שתרומתן תרומה מ"מ הטו"ה שייך להבעלים דמסתברא דאינם יכולים להפקיע זכות הבעלים שיש להם בזה ליתן לכל כהן שירצו הבעלים וא"כ כשנטל הכהן שלא מדעת הבעלים לא אלים זכותו של הכהן והוה כאלו נטלו מעצמו:

דמהני שאלה ולפ"ז שפיר הקשה הרשב"א ז"ל על התוס' לשיטתי' כיון דהכא גם אחר שבא ליד כהן נמי יש שאלה א"כ לעולם מקרי שינוי החוזר לברייתו אע"פ דלא שכיח כמו גזל צמר וצבעו אבל התוס' י"ל דסביר' להו כדעת הר"נ דאחר שבא ליד כהן שזכה בו לא מהני שאלה אע"פ שנטלו שלא מדעת הבעלים להכי כתבו כיון דלא שכיח עכשיו לישאול עלי' וסוף שיבוא ליד כהן ל"ח שינוי החוזר לברייתו וכנ"ל ודו"ק:

והנה בב"ק דף ס"ו ע"ב דפריך אביי לרב יוסף דס"ל יאוש לא קנה מהך דעורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן כו' של גנב מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן מפני שלא נתיאשו הבעלים וש"מ יאוש קני א"ל הכא במאי עסקינן כגון שקיצען מתקיף לה רבה בר רב יוחנן והלא עוצבא שנו כאן ועוצבא אינה צריכה קיצוע דתנן כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטומאתו יש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו חוץ מן העוצבא וקשה לי הא בקדושין דף נ"ט ע"א איתא איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה כו' בשלמא מידי מעשה לא נפקא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מידי מחשבה מיהא נפיק ומשני שאני מחשבה דטומא' דכי מעשה דמי דכתיב כי יתן וקרינן כי יותן ע"ש ולפ"ז יש להעיר בהך דעורות של גנב וגזלן אמאי לא נימא דקניא במחשבה עצמה דחשיב כשינוי מעשה דע"י מחשבתו נעשה כלי לקבל טומאה אך בזה לא קשיא כלל כיון דע"ז אנו דנין דכל זמן דלא קני לא חשיב מחשבתו שום מעשה דאין בידו לחשוב למהוי כלי דלאו בעלים הוא. אלא שיש להקשות לפמ"ש התוס' שם בב"ק להלן דף ס"ז ע"א ד"ה הא וז"ל דמה שצריך יאוש בעורות לאו משום קנין דקנין הוה משום שינוי השם לחודיה והיאוש לא צריך אלא כדי שיועיל מחשבתו לחודי' לשווי' אברזן דאי לאו היאוש אין כאן שינוי השם וכן בהקדש בעי נמי יאוש דבלא יאוש אין שם הקדש חל עליו ע"ש מעתה קשה לפ"ז מאי פריך הש"ס מהך דעורות דמוכח דיאוש קני דלמא יאוש לחודא לא קני רק מ"מ מהני היאוש לענין קבלת טומאה דכמו אלו הי' עביד בה הגנב או הגזלן מעשה למחשב כלי ודאי הי' מהני והי' מקבל טומאה דאפילו להס"ד דלא ידע דשינוי השם קונה מ"מ פשיטא דידע דשינוי מעשה קונה כמו שהביאו התוס' שם בד"ה שינוי השם מה דאיתא לקמן דף ס"ח שינוי מעשה מי איכא למ"ד דלא קני א"כ למה לא נימא דכיון דהתור' גזרה דגם מחשבה דטומא' כי מעשה דמי וע"י היאוש מהני מחשבתו כסברת התוס' דע"י היאוש מהני מחשבתו למיחשב שינוי השם באברזן וכן גבי הקדש וזהו דבר שראוי לעורר עליו:

והנה התו' ד"ה כל כתבו וז"ל וא"ת בלאו ההוא דעוצבא אמאי לא פריך לי' מהא דמחשבה מועלת אלמא יאוש קונה וי"ל דילמא הך דהכא איירי בבעה"ב ע"ש ולפעד"נ די"ל עפ"י עה שכתבו שם התוס' ד"ה ועוצבא ומיהו היכא דחשב עליה לקוצעה אמרינן בזבחים דף צ"ד ע"א דטהורה עד שיקציענה מ"מ דייק שפיר כו' והנה רש"י ז"ל בזבחים כתב וז"ל אבל היכא דחשב עליה לקוצעה אינה מקבלת טומאה עד שיקציענה כדאמרינן לקמן או יבטל מחשבתו כו' ע"ש מבואר דבעה"ב יכול לבטל מחשבתו שחישב לקוצעה ולפי האמור מיושב סוגית הש"ס ומקודם יש לישב קושי' התוס' דבלי הך דעוצבא שנו כאן לא הוה מוכח מדמהני מחשבה של גנב לת"ק או של גזלן לר"ש דיאוש קונה דהוה מצינן למימר דלעולם יאוש אינו קונה אלא דעכ"פ מסייע היאוש למחשבתו של גנב או של גזלן לגבי קבלת טומאה מטעם דמחשבת טומאה כמעשה דמי וכקושיתי הנ"ל אבל כיון דעוצבא שנו כאן ועוצבא אינה צריכה קיצוע ומהני מחשבת גנב או גזלן לקבל טומאה בלי קיצוע. וכיון דמתניתין סתמא קתני משמע דבכל גווני מהני המחשבה אפילו בגווני שהבעה"ב חישב עליה לקוצעה מהני מחשבת הגנב או הגזלן לבטל מחשבת הבעלים ומעתה בשלמא אי נימא דיאוש קונה שפיר ניחא מה דמהני מחשבת הגנב או הגזלן שיהי' עוצבא בלי קיצוע ולבטל מה שחישבו הבעלים לקוצעה דאחרי שנעשה שלהם נכנסו המה תחת הבעלים וכמו שאלו הי' ביד הבעלים יכולים המה לבטל מחשבתם כן עכשיו שנעשה הגנב או הגזלן בעלים יכולים המה לבטל אבל אם יאוש אינו קונה מסתברא דבעוצבא שחישב הבעה"ב לקוצעה אין ביד גנב או ביד גזלן לבטל מחשבת בעה"ב ע"י טעם זה דיאוש של הבעלים מועיל לגנב או לגזלן דהסברא נותנת דכולי האי אינו מועיל היאוש שלהם לבטל מה שחישבו בעצמם מקודם לקצוע ובלי סיוע מצד הבעה"ב הא לא מהני כלל מחשבה של גנב ושל גזלן כמ"ש בתוס' אלא מוכח דיאוש קונה ודו"ק: ובגוף הקושיא שהקשיתי למה לא יחשב הקדש שינוי החוזר לברייתו משום דאפשר לפדותן נ"ל די"ל עפ"י מה שמצינו בב"ק דף ה' ע"א דעדים זוממים אע"ג דלית בהו מעשה רחמנא קראה מעשה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו וכמו כן מצינו בסוכה דף כ"א דאע"ג דלאו אוהל הוא רחמנא קריא אוהל וכעין זה כתב המרדכי בפ"ק דחולין לענין קשר של תפילין בשבת דרחמנא קריא קשר א"כ כמו כן י"ל בהקדש דרחמנא קריא קודש דאע"ג דבידו לפדותו כל כמה דלא פדה מקרי קודש. ובאמת כעין זה איתא בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל שכתבו והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לד' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ע"ש ואע"ג שהוצרכו התוס' לומר דמשו"ה לא חשיב שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה משום דלא שכיח ולא כתבו האי טעמא דכתיב לד' יש לומר דסבירי להו כתירוץ השני של הר"י שהביאו התוס' שם. עוד יש לומר דשאני שאלה דעוקר הדבר למפרע מקרי יותר שינוי החוזר לברייתו אבל פדיון אינו חוזר רק מכאן ולהבא וכ"ז דוחק ויותר יש לומר דפדיון לא מיקרי שינוי החוזר כיון דמחוסר ממון וכעין זה כתב המג"א בסי' תמ"א ס"ק ג' והנה לפי תירוץ הראשון של הר"י ז"ל פשיטא דיש לומר דכיון דכתיב לד' לא מיחשב שינוי החוזר:

ובלמדי סוגיא דסוכה דף ל' ע"ב אמרתי בישוב קושית התוס' ד"ה ולקנינהו בשינוי השם שכ' תימא הא אמרינן שינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמי' שינוי וה"ה בשינוי השם לא שמיה שינוי ע"ש ועוד עמדתי בהא דאמרינן התם ואת"ל לולב צריך אגד הא אנן לא קי"ל כר' יהודה דאמר לולב צריך אגד אלא כרבנן דאין צריך אגד והאיך אמרינן הכא את"ל דלולב צריך אגד ובפרט דידוע דרך הרמב"ם שבמקום שאמרו בש"ס הלשון את"ל פסק הכי לדינא ואמרתי כ"ז בישוב הדבר דהטעם דר' יהודה מפרש הגמרא להלן דף ל"ג ע"א דגמר ג"ש לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מה התם אגודה אף כאן אגודה ועיין בתוס' פסחים דף כ"ו ע"א ד"ה שאני דלפי דבריהם כל ג"ש הוה כאילו כתיב הכא אגודה בהדי' ולפ"ז לר' יהודה שפיר חשיב שינוי אע"פ שחוזר כיון דרחמנא קריה אגודה וכסברת המרדכי הנ"ל ולפ"ז יש לפרש הא דאמרינן את"ל לולב צריך אגד הכי פירושו דלעולם בעלמא אין צריך אגד כרבנן רק הכא כדי שיקנה טוב שיאגד ויקנה ע"י שינוי מעשה הוה שינוי החוזר לברייתו כיון דמדינא א"צ אגד כרבנן ושוב פריך וליקנינהו בשינוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא ושם הושענא נתנו לו חז"ל משום שמקיפין בו את המזבח ואומרים הושענא להכי לא מגרע מחמת שהוא חוזר לברייתו כיון דעתה יש לו שם לויי מחמת מצוה עדיף טפי דמה לי דרחמנא קרי' ומה לי דחז"ל קרי' ודחי דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרי לי' על שם שקונים אותו למצוה קורין אותו על שם העתיד כן נראה לפע"ד:

ולפי הנ"ל עולה שפיר במה דפליגי הס"ד והתרצן דלכאורה קשה להבין וכי פליגי בדבר מציאות והוה האיך נקרא ואיזו שם אשר תקראו לו אולם גם בש"ס ב"ק דף ס"ז איתא ג"כ כעין זה דפריך הש"ס והרי מריש דמעיקרא כשורא והשתא טללא ותנן על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמי' מפני תקנת השבים טעמא משום תקנת השבים הא לאו הכי הדר בעיני' אמר רב יוסף מריש שמו עליו ע"ש ואינו מבואר החילוק שבין הס"ד והתרצן דהמקשן קאמר דמעיקרא כשורא והשתא טללא אבל שם מריש לא הזכיר כלל והתרצן משני לי' דמריש שמו עליו ונ"ל ברור דלשון חכמים לחוד ולשון בני אדם לחוד דבלשון חכמים שנקרא מריש קודם שבנאו בבנין ולא נשתנה אלא גם אח"כ שמו עליו אבל בלשון בני אדם לא נקרא מריש כלל אלא מעיקרא נקרא כשורא ואחר שבנאו בבנין נקרא טללא וסבר הס"ד דסגי מה שנשתנה בלשון בני אדם לחוד וזה סגי ליקנה בתורת שינוי השם והתרצן משני דכיון דבלשון חכמים ליכא שינוי השם אלא שמו עליו לא חשיב שינוי השם לקנותו בכך אע"ג דבלשון בני אדם איכא שינוי השם. ועל דרך זה יש לפרש ג"כ הש"ס דסוכה דבלשון חכמים נקרא מעיקרא אסא ואח"כ הושענא וסבר הס"ד דבזה לחודא סגי אע"פ דרגילות בני אדם לקרוא גם מעיקרא הושענא והתרצן משני דכיון דבלשון בני אדם ליכא שינוי השם דרגילות לקרוא גם מקודם הושענא לא חשיב שינוי השם לקנותו בכך:

סימן ה

אל כבוד ידידי הרב הגדול מופלא ומופלג מו"ה אליעזר מישעל נ"י וכעת הרב הגאבד"ק טורקא:

מה שהקשה כ"ת על הט"ז חו"מ סי' קצ"ד שכתב לחלוק על הסמ"ע דאפילו אם הותנה בפירוש לקנות בכסף לחודיה וגלה דעתו שסומך על הכסף ג"כ לא מהני ממה שכתב הרא"ש דאם פקח הוא זה שנותן המעות יחזיק בה בתורת הפקר ולדעת הסמ"ע למה צריך לכך יגלה הישראל דעתו שהוא סומך על הכסף אלא מוכח דגם גלוי דעתו בזה ל"מ וע"ז הקשה כ"ת דמאי ראיה הוא זו דהרא"ש מיירי בשכבר נתן הכסף ולהכי פשיטא דלא מהני כיון דלא גילה דעתו בשעת מעשה אבל אם התנה בשעת נתינת המעות אפשר לומר כדעת הסמ"ע דמהני. לכאורה דברי כ"ת צודקים בזה. אכן כד דייקת בה זה אינו דהנה השטמ"ק הביא דעת הי"א דאם נתן הנכרי אח"כ לישראל את השטר קנה הישראל והוא ז"ל הקשה ע"ז דמאי מהני נתינת השטר אחרי שכבר איסתליק ליה נכרי מהשדה ע"ש ואנכי בחידושי ביארתי דעת הי"א דסבירא להו דסילוקא של הנכרי אינו חשיב כמו הפקר גמור דקי"ל כרבנן דפליגי אדר' יוסי דאמר בנדרים דף מ"ג ע"א הפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה אלא תיכף משעת הפקר יוצא מרשות בעלים אבל בסילוק של הנכרי אינו כן אלא דרשות לכל אדם לזכות בהן ומ"מ כל כמה דלא זכה בהו שום אדם ברשות נכרי קיימא דוגמא לזה כתב הגאון מליסא בספר נה"מ סי' רס"ב דאף דקי"ל יאוש וש"ר קנה מ"מ כל כמה דלא הוי ש"ר ברשות בעלים קיימי וע"ש שדבריו נכונים למעיין וא"כ הכא נמי י"ל הכי דסילוקו של הנכרי אינו אלא שאינו מקפיד הנכרי שוב על הקרקע ואם בא אחר והחזיק קנה אבל מ"מ אם קדם המוכר ונתן שטר להישראל שפיר מהני ומעתה לפי דעת הי"א שבכח העכו"ם המוכר ליתן שטר אף לאחר שנסתלק עולים דברי הט"ז יפה דאם מינא דתנאי מהני א"כ צריך להיות דמהני גם אם מגלה דעתו שסומך על הכסף שביד הנכרי דהא אמרינן בש"ס קידושין דף נ"ט גבי המקדש לאחר ל' יום דאם לא בא אחר וקידשה רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי ע"ש א"כ אם לא קנה הישראל תיכף עם נתינת הכסף להעכו"ם משום דלא סמך דעתיה לקנות בשעת מעשה מ"מ חשוב כסף של קנין ואימתי שירצה יוכל לזכות בהשדה בקנין של כסף ולא הי' צריך להחזיק בתורת הפקר אלא מדכתב הרא"ש שיחזיק בה בתורת הפקר מוכח דלא מהני תנאי וזה ברור לדעתי אולם לפ"ז יש לדחות ראיית הט"ז דאולי הרא"ש ס"ל כדעת החולקים על הי"א דכיון דהנכרי כבר איסתלק אין בידו כלל להקנות להישראל ולפ"ז נראה. לומר דלא מהני גילוי דעתו אח"כ ודו"ק:

אמנם לכאורה י"ל דגם לפי דעת הסוברין דשטר אח"כ לא מהני מ"מ גילוי דעתו מהני ומטעם דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה. וכדאמרינן בפרק אלו מציאות דף כ"ב גבי כלך אצל יפות דאם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואפילו לאביי אמרינן התם היכי דשוויה שליח דאמרינן מדהשתא ניחא ליה ביפות מסתמא גם מעיקרא היה דעתו לתרום מן היפות אע"פ שדרך רוב בני אדם לתרום מהבנינות ואם לא דגלי דעתיה הוי אמרינן מסתמא היה דעתו כדעת שאר בני אדם מ"מ השתא דגלי דעתיה שאין דעתו מסכמת לדעת רוב בני אדם אלא הוא מהמיעוט בני אדם שתורמין מן היפות אמרינן דמסתמא מעיקרא היה דעתו לכך דהוכיח סופו על תחילתו וכן כתב השטמ"ק תרגמא אביי בדשוויה שליח ח"ל פירוש כיון דשוויה שליח ודאי כו"ע מודי שדנים מסופו על תחילתו דכיון דבסופו ניחא ליה הוי כאילו ניחא ליה בפירוש מעיקרא וכאילו הוי יאוש מדעת עכ"ל ע"ש וא"כ הכא נמי דכוותיה:

ודע דמה שכתבו התוס' בב"מ שם ד"ה ואם וז"ל וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוי ידע לא הוי ניחא ליה שאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל בדבר שיש בו סימן כו' וי"ל דכיון דחזינן ליה דניחא ביה השתא אמרינן ניחא ליה נמי מעיקרא משום מצוה עכ"ל לדעתי נראה דאין כונתם בדשוויה שליח דבזה גם בלא טעמא דמצוה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולא דמי כלל לדבר שיש בו סימן דהתם לא הוי ידע כלל אבל הכא דהוי ידע שעשה שליח לתרום אלא אנן לא ידעינן לפרש כונתו אם על היפות או על הבינינות ותלינן דמסתמא דעתו כדרך רוב בני אדם לכן כיון דמפרש אח"כ שדעתו לתרום מן היפות הוכיח סופו על תחילתו ורק קושית התוס' לפי מה דפריך התם הס"ד לאביי וסבר הס"ד דלא שוויה שליח ע"ז שפיר הקשו התוס' הא דמי לדבר שיש בו סימן וא"כ כו"ע מודי בזה דלא מהני וע"ז תירצו דמשום מצוה יש לדמות דבר זה לדבר שאין בו סימן דתליא בפלוגתא דאביי ורבא תדע דע"כ צריך לפרש הכי כונת התוס' דאם נפרש דמשום מצוה עדיף מאבידה א"כ למה צריך לאוקמי בדשוויה שליח אמאי לא משני דשאני גבי תרומה דמשום מצוה אמרינן הכי אלא ע"כ כדפרישנא. ומעתה לפי דברינו מיושב דברי הט"ז דאם נימא דתנאי מהני א"כ גם במגלה דעתו אח"כ יהא מהני דנימא דהוכיח סופו על תחלתו דגם מעיקרא היה סמיכת דעתו על הכסף לבדו וביחוד לפי מה שהקשו התוס' בב"ב שם ד"ה וישראל וז"ל והקשה הרשב"א אמאי לא קנה בכסף גרידא וכו' וליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהי' בשטר דמאחר דהעכו"ם מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והול"ל דהוי כאלו פירש אי בעינא בכספא איקני וצ"ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו לקנות אלא כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל בשטר ע"ש ולפ"ז פשיטא:

דאם הוא יגלה דעתו דניחא ליה בכסף לחודא דיש לומר הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי היה דעתו לגמור הקנין בכסף לבד והוי כאלו פירש וכי תימא דהאיך מהמנינן ליה על גילוי דעתו עכשיו דלמא הוא משקר וכל כונתו הוא רק לקיים המקח ונראה דתליא באמת אם יש בידו אופן אחר כעין שכתב הרא"ש להחזיק בשדה בתורת הפקר אז שפיר מהימן מטעם מיגו דאי בעי זכה בהשדה בתורת הפקר אבל אם לא היה אופן אחר בידו להחזיק בהשדה אזי אין לו להאמין כלל ודו"ק:

ואת אשר אנכי אחזה בזה דהנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דפסקינן בשו"ע סי' קצ"ד דהלוקח השני מחויב ליתן את הדמים וכתב הסמ"ע הטעם בזה דאף דהלוקח הראשון לא גמר דעתו לקנות בכסף לחוד מ"מ היה עכ"פ דעתו ליקח את השדה בתורת משכון על המעות והוי השדה אצלו במשכנתא ועיין בטור שכתב כן בשם רבינו האי גאון ז"ל ומעתה לפי מאי דאמרינן בב"מ דף ק"ח ע"ב מאי משכנתא דשכונה גביה מאי נ"מ לדינא דבר מצרא והרבה מהקדמונים ז"ל סבירי להו דמשכנתא מסלק ליה לשאר מצרנים וא"כ קשה אמאי אמרינן הכא כל המחזיק בו זכה אמאי לא מסלקינן ליה להשני שהחזיק מחמת שהראשון הוא בר מצרא וגבי הפקר נמי איכא דינא דב"מ כמבואר בשו"ע חו"מ סי' קע"ה סעי' נ"ו דאם המחזיק יכול למצוא במקום אחר המצרן מסלק ליה וא"כ הכא שמחויב ליתן את הדמים הא יכול לקנות במקום אחר והוי כלוקח ואין לדחות דהא קי"ל דבא מעכו"ם ליכא דינא דב"מ משום דאמר ליה ארי אברחי ממך כדאיתא בב"מ דף ק"ח ע"ב דז"א דבמשכנתא אין חילוק כלל ואפילו במשכנתא של נכרי שייך דינא דב"מ כמו שמוכח מתוס' ב"מ דף ע"ג ע"ב גבי רב מרי בר רחל שמשכן ליה ההוא עכו"ם ביתא אזל רבא זבניה שהקשו למה לא סילק רב מרי לרבא מטעם דינא דב"מ ע"ש ומוכח מזה דבמשכנתא כיון דלא שייך לומר ארי אברחי ממך אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ועיין בשטמ"ק שם שהביא פלוגתא בזה ועיין בנה"מ שם אך באמת שפיר ניחא דכיון דאנן סהדי שהראשון שנתן את הדמים להנכרי לא רצה לקנותה בלא שטר והשני שהחזיק הא גמר דעתו לקנותה בלא שטר משו"ה אין כאן דינא דב"מ דעל אופן זה שקנה המחזיק השני לא רצה כלל הראשון לקנותה ומבואר בשו"ע חו"מ שם שהראשון צריך לקיים אופנים של השני ומעתה לפ"ז היכי שבאמת התנה הראשון לקנותה בלא שטר או שגילה עכ"פ דעתו שחפצו ורצונו לקנות בלי שטר אמרינן שדעתו הוא על הכסף לחודיה אפילו אם נימא דכל זה לקנותה מתורת מכירה מ"מ כיון דהשדה אצלו במשכנתא א"כ נעשה מצרן ויכול לסלק להשני שבא להחזיק מתורת מצרנות אך כ"ז להסוברים דהשני צריך להחזיר הדמים להראשון אבל לדעת הרא"ש שפטור גם מלשלם הדמים ליכא דין מצרנות בזה:

והנה להנה"מ שהביא דעת קצת הסוברים דהא דהשני ונחזיר הדמים אינו מטעם דהוי משכנתא להראשון אלא משום דקא משתרשי ליה ע"ש ואם כה נימא נסתר כל זה דמסתברא דאין להראשון תורת מצרנות. והנה יש לחקור מ"מ לדעתם הא דקי"ל זבין מעכו"ם לית ביה משום דינא דב"מ אי הוי דוקא היכי דקנה בשטר ובכסף משום דבכה"ג מצי אמר ארי אברחי ממך אבל היכי דקונה מתחילה בכסף לחודא ואחר כן החזיק בה אז בתורת הפקר מי אמרינן דבכה"ג נמי ליכא דינא דב"מ או דילמא נהי דמעיקרא אברח הארי מ"מ בשעה שהחזיק כבר היתה הפקר ולכן ביד המצרנים לסלקו וליתן לו את הדמים ואפילו לפי מה שנראה מהסמ"ע בסי' קנ"ה דבשדה הפקר בגונא דלא מצי המחזיק למצוא במקום אחר אפילו אם רוצה המצרן שיתן לו שוויה של השדה אינו יכול לסלק להמחזיק היינו רק משום דבשעה שהחזיק שפיר החזיק דאם לא היה מחזיק לא היה נותן לו המצרן השיווי של השדה אבל הכא כיון דאפילו אם לא היה מחזיק ג"כ היה המצרן מחויב להחזיר לו הדמים אפשר לומר דאיכא טענת מצרנות אבל מסתימת הלשון זבין מעכו"ם ליכא משום דינא דב"מ משמע דאין חילוק באיזה אופן היה הקנין:

והנה לכאורה היה אפשר להביא קצת ראיה מב"ב דף נ"ד ע"ב מהא דרב הונא דזבין ארעא מנכרי ואתא ישראל ורפק בה פורתא ואוקמיה ר"נ בידיה ואמר ר"ה לרב נחמן מאי דעתך כשמואל וכו' ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו והנה לכאורה אפילו אם לא קנה רק המקום שרפק מ"מ נעשה מצרן על השאר ובידו לסלק לר"ה וליתן לו את המעות אבל באמת זה אינו דכיון דעכ"פ זה הישראל חשוב רשע במה שהחזיק א"כ ל"ש ביה דינא דב"מ וכן כתבתי במקום אחר דהיכי דהמצרן נעשה מצרן באיסור והיה רשע מחמת קנין שדה שלו אין לו טענת מצרנות וכן מסתברא ופשוט:

סימן ו

כבוד ידידי הרב המאוה"ג החוב"ק המפורסם כש"ת מו"ה אלטר שפירא נ"י האבד"ק וויקנא יע"א במדינת בוקאווינא:

בדבר שאלתו באחד שהניח עזבון כמה אלפים ר"כ והניח בת יחידה קטנה והניח חנות על עולמית לעניים ואשתו האלמנה חלקה ביום היאצ"ט מההכנסה איזה סך לעניים לא כל הכנסת החנות ועתה בתו היחידה דחיקא לה שעתא טובא ויש לה בת שהגיע פרקה לנשואין ועל כן בא בעל האשה הנ"ל לפני כ"ת בשאלתו אם מותר לאשתו למכור החנות לצורך נשואי בתו או עכ"פ ללוות מעות על החנות ומההכנסה ישלם את החוב וכתב כי לא נשאר מאביה שום צוואה רק שמעו מכמה אנשים שהחנות השאיר אביו על עולמית לצדקה: והנה כ"ת כתב במכתבו כלשון הזה וגם הניח חנות א' על עולמית היינו שבכל שנה יש להשכיר החנות וליתן זה המעות לעניים ביום היאצ"ט והנה כולל שני דברים ביחד שעפ"י ד"ת יש חילוק גדול בין אם החנות עצמה שייך לעניים דאם נתן החנות עצמה לעניים קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אבל היכי שאמר שיתנו השכר לעניים איכא פלוגתא בין הרמב"ם להרא"ש ז"ל והובא בחו"מ סי' רי"ב סעיף ז' שכתב המחבר אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית לעניים זכו בהם עניים וכתב בהגה"ה וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל ועיין בש"ך סעי"ק ח' שכתב דדעת הרש"ל כדעת הי"א והנה ראיתי להקצה"ח שכתב להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל מב"מ דף ט' ע"ב מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמאי לא קני לעצמו לפי אוקימתא דמעני לעני מחלוקת אלא צ"ל דכיון דאמר ה"ז לפלוני עני ונתן לצדקה ה"ז נדר וחייב ליתן לעני אחר עכ"פ וכדעת הפוסקים דכ"ז שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה מעני זה לעני אחר:

ושוב כתב בספר הנ"ל ולדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דאין צריך לקיים דבריו משום נדר היכא דאמר יהי' הקדש נראה ליישב קושיא הנ"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל במס' נדרים דף ל"ד בשם ה"ר אליעזר ממיץ דהיכי שהיה לפניו ככר של הפקר ולא היה אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה ולא הוי דשלב"ל א"כ הכא:

נמי אם ירצה לזכות בה הוא עצמו הרי חייל נדרו מה שנדר ע"ש ולפענ"ד במחכ"ת לא דק דהר"ר אליעזר ממיץ לא אמר הכי רק לדידן דקי"ל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאמרינן מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה ומשו"ה מהני נמי מה דאמר ככר זה הקדש וכן כתב הר"ן ז"ל שם וז"ל דכיון דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ה"ה במקדיש ע"ש ורק ה"ר אליעזר ממיץ הוסיף דאע"ג דבהקדש בעינן שיהא בא מכח המקדיש דהקדש אינו זוכה מן ההפקר כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בב"ב דף ע"ט דאין חצר קונה להקדש דבעינן איש כי יקדיש את ביתו ולא שיהא ההקדש זוכה בעצמו וכן הביא המג"א בסי' קנ"ד בשם האגודה משו"ה כתב הרא"מ דכיון דבידו לזכות חשיב כשלו והוא המקדיש אבל האיך מתרץ הקצה"ח קושייתו שהקשה לפי האוקימתא דמעני לעני מחלוקת ולפ"ז המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דלא אמרינן מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבירו דלדידיה בודאי אם אמר על ככר של הפקר שיהא הקדש מאלו הגביה לחבירו דלא קני חבירו וה"ה דלא זכה ביה הקדש וזה ברור:

ובגוף הראיה שכתב לדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ יש לשדות ביה נרגא די"ל דהתנא אורחא דמלתא נקט דמסתמא זה אינו רוצה לזכות לעצמו דלא הגביה מתחילה לעצמו גם י"ל דאשמועינן בזה דאי המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו המגביה נמי לא קני ולפי מ"ש התוס' שם ד"ה ר"נ פליגי בזה ר"נ ורב ששת בביצה דף ל"ט גבי מילא מים ונתן לחבירו לפי גירסת רש"י ז"ל בביצה שם:

אמנם לפע"ד יש להביא קצת ראי' מריש פרק האומר קדושין דף נ"ט ע"א רב גידל הי' מהפך בההוא ארעא אזל ר' אבא זבנא כו' ואיתא התם דאמר ר' אבא אי בעי רב גידל במתנה נשקלה כו' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה ומתקריא ארעא דרבנן וכ' רש"י ז"ל הפקר לעניים ובספר המקנה עמד בזה למה נעשה הפקר לעניים ולפמ"ש הקצה"ח שפיר י"ל דרב גידל הי' עני ובאמירתו של ר' אבא נעשה כנדר לעני ואחרי כי רב גידל לא רצה לקבל נתן ר' אבא להתלמידים כן נ"ל שי"ל לפי דעת הקצה"ח אכן לדינא לדעתי לא מסתבר כלל לומר שהיכי שרוצה ליתן לעני אחד ועני זה אינו רוצה לזכות בה או שאינו יכול לזכות בה יהיה עליו תורת נדר שיהא מחויב ליתן לאחרים וזה לא דמי כלל להך דאיתא במס' ערוכין דף ו' דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו דהתם העני רוצה לקבל אלא שהנותן חוזר משו"ה שפיר חייב ליתן עכ"פ לעני אחר אבל היכי שאין המניעה מצידו למה יהא חייב ליתן לעני אחר ור' אבא לפנים משורת הדין עבד עיין ב"מ כ"ד: והנה בעובדא דידן אם לא הקדיש החנות עצמה לצדקה רק השכירות לבד לא מיבעיא לדעת הרא"ש דאין היורשת מחויבת לקיים דבריו אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל יש להסתפק בזה דהנה הסמ"ע הביא שם בשם הב"י דמיירי שאמר כן בפני היורשים ומשו"ה מצוה לקיים דברי המת. ולפי"ז בכאן שהיתה היורשת קטנה וגם הצואה הי' שלא בפני' ל"ש מצוה לקיים דברי המת אמנם הביא שם מה שכתב הוא בעצמו בספרו פרישה הטעם דהוה ליה כאלו הקנה הבית לעניים עד שקבלו השכירות וכן האילן לפירות עי"ש ולפי"ז אין חילוק באם היתה היורשת קטנה או גדולה ואפילו שלא בפניו וזה פשוט. ומעתה לפי"ז אין כאן בנידון דידן אלא ספק צדקה ולא ודאי צדקה ומבואר ביו"ד סי' רנ"ט סעיף ה' דמי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן לצדקה וכתב בהגה"ה אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכ"ז שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים וע"ש בט"ז ובש"ך שהאריכו בזה ובעובדא דידן נראה שיש ספק בלשון המצוה ואיך היה כונתו אם למסור החנות לצדקה או רק השכירות:

עוד מבואר ביו"ד שם סי' רמ"ט סעיף ט"ו גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו ע"כ נראה לפענ"ד ברור שרשאה האשה היורשת ללוות על החנות ולפרוע החוב מהכנסת החנות ובפרט שיש אומדן דעת שהמצוה היה מסכים לזה וגם נהגו גבאי צדקה לעשות כן לצורך דבר נחוץ. הנראה לפע"ד כתבתי ידידו:

סימן ז

עוד להנ"ל:

ע"ד שאלתו בא' שכ"מ שצוה למכור הבית דירה ומקצת מעות יהי' כותבין ס"ת לטובת נשמתו והמותר מעות ינתן לחתנו העני כי הבנים אינם צריכים להירושה ועתה מקצת בניו רוצים לקיים צוואת אביהם ומקצת מבניו רוצים לתת הבית דירה לחתנו הדל מחמת שיש להם עליו רחמנות שהוא עני והרבה טרח אצל אביהם בעת חוליו גם הבית דירה נכתב בהטאבעלאציע על שם א' מבניו המחזיק עם חתנו הנ"ל ואביו נתן לו הדירה בתורת משכון עבור שמגיע לו מעות ממנו ומשו"ה יצא כ"ת לדון אם מהני הצוואה במה שהקדיש הבית דירה על ס"ת כיון שהבית הוא ממושכן ביד בנו הנ"ל דאיכא בזה מחלוקת הפוסקים אם ביד הבעלים להקדיש מה ששוה יתר על החוב כמו שמבואר ביו"ד סי' רנ"ח ע"ש גם דן כ"ת אי אמרינן בכה"ג מצוה לקיים דברי המת אעפ"י שהצוואה הי' לבניו כיון דלא הושלש מתחלה לשם כך והביא מ"ש בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ב' בהגהת הרמ"א ז"ל דמשמע דבנ"ד מהני אף אם לא הושלש לשם כך יעו"ש אך כ"ת צידד קצת כיון דקצת מבניו מוחים ואינם רוצים לקיים הצוואה והבן הנ"ל מיחה בפירוש בפני אביו בחיים חיותו יש לומר דלא מהני הצוואה:

הנה לפענ"ד בלא"ה אין בהצוואה כלום עפ"י ד"ת כיון שצוה על דבר שלא בא לעולם ומבואר בשו"ע חו"מ סי' ר"ט בהמחבר דצוואת שכ"מ לא מהני בדבר שלא בא לעולם וגם מבואר שם בהגה"ה דדמי היין מקרי דבר שלא בא לעולם אע"פ שהיין היא בעין כיון שהדמים אינן בעין חשוב דבר שלב"ל וה"ה בנ"ד שדמי הבית הוא דבר שלא בא לעולם לא מהני הצוואה ולא כלום היא ואם נימא הטעם כיון דאמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ובדבר שלא ב"ל דכתיבה ומסירה לא משכחת לה כלל ה"ה דלא מהני אמירתו של השכ"מ לפענ"ד אי מהא לא איריא דכמו כן מצינו לשון זה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומ"מ אין הדבר בהחלט לומר דכל היכא דלא מהני מסירה להדיוט לא יהא מהני אמירה לגבוה דהא התוס' בקידושין דף ע"ח ע"ב ד"ה לא צריכא רצו לומר דכשיהי' גוסס לא מהני נתינתו בשום קנין והקשו ע"ז מהא דאמרינן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נדרו נדר והקדישו הקדש וכתבו ומיהו יש לדחות דהיינו דוקא בנדר והקדש משום דאמירה לגבוה כמסירה להקדש אבל בעלמא לא ע"ש חזינן דאמירה דהקדש מהני אף במקום דלא מהני מסירה להדיוט ואולי י"ל דכל עיקר דתקינו חז"ל בשכ"מ דיהא מהני אמירתו בלבד היא משום כדי שלא תטרוף דעתו עליו עכ"פ משו"ה לא מסתברא שיהא עדיף מקנין. ולכאורה עלה על לבי לחקור אי שייך לומר מלקדה"מ בדבר שלב"ל לדעת הסוברין דגם אי לא הושלש מתחילה לכך אמרינן מלקדה"מ ויש מקום לחלק בין הטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין:

דמי להטעם דמצוה לקדה"מ דמצד דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין נעשה קנין זה לא שייך בדבר שלב"ל אבל מצד מצוה לקדה"מ דלא חשוב כמו קנין כמו שמבואר בחו"מ סי' רכ"ב אלא שמצוה לקיים דבריו אפשר לומר דזה מהני גם בדבר שלב"ל אך מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן אלא דדבר שלב"ל חשוב כמו שמצוה על דבר שאינו שלו כלל דלא שייך בזה מצוה כלל וקצת ראיה יש לומר מסוגיא דקידושין הנ"ל דמשני הש"ס בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואם נימא דמלקדה"מ שייך גם בדבר שלב"ל אכתי קשה יצוה לבניו שיתנו לזה פי שנים ודוחק לומר דמיירי שאין הבנים לפניו שיצוה אותם אך מ"מ מהנכון שיעשו היורשין דבר טיב בעד נשמת המת וכאשר יזדמן כתיבת ס"ת יתנו עכ"פ איזה סך על מקצת ס"ת וכדאמרינן בעלמא שה אפילו מקצת שה למען יהיה עבור נשמת אביהם וזה נכון כ"ז נראה לפענ"ד:

סימן ח

כבוד הרב החריף מופלג בתורה מו"ה חיים לאנדא נ"י:

בדבר השאלה בדברי ריבות שבין שני שותפים שקנו יער אצל יהודי לחטוב עצים ולהמוכר היה עוד חלק יער למכור והתנו הקונים עם המוכר שאינו רשאי למכור החלק השני בתוך משך זמן איזה שנים אשר הגבילו לחטיבת עצים שלהם וכך נכתב בקאנטוראקט אשר נעשה בערכאות ועתה הלך אחד מהשותפים וקנה מהמוכר החלק השני לעצמו והשותף השני צעק ע"ז שאינו רשאי לחטוב בזה החלק השני בתוך משך הזמן שנגבל וכ"ת רוצה לומר שאין להשותף האחד טענה על השני רק על המוכר שעשה שלא כהוגן אבל לא על הקונה וביקש להגיד לו חוו"ד העניה:

הנה ראשית כל דבר ראיתי כי יש לעיין בגוף הדבר אם יועיל דבר כזה עפ"י ד"ת וכאשר בינותי בספרים מצאתי לבעל דברי חיים שעמד על מדוכא כעין זו והוא בחלק א' חו"מ סי' ל"א בעסק ד"ת שהתנה המוכר את הבית עם הקונה שאינו רשאי לעשות שענק בבית זה שהוא מוכר וע"ז הראה הגאון ז"ל פנים להלכה דלא מהני כלל וזה התחלתו תשובה הנה באמת לא מצינו שיוכל לשייר איזה כח במקח אשר מכרו המוכר זולת איזה דבר שיש בו ממש ובא לעולם ובעל מנת שהמעשר שלי אמרינן דשייר קרקע אבל בגוונא דנ"ד שפסק המוכר עם הלוקח שלא יהא לו שענק בביתו לא ידעתי במה יחול דבר זה הלא לא שייר המוכר שום דבר לעצמו ואם נימא שיהא מטעם חיוב שחייב עצמו הקונה שלא יהא לו שענק בביתו לא מצינו חיוב על דבר שלא לעשות ואחר שהאריך בביאור הש"ס דב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי הביא שלכאורה מצינו במגילה דף כ"ז ע"ב במשנה אין מוכרין בהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכרין ממכר עולם חוץ מד' דברים וכו' אלמא דמהני מה שמוכר חוץ מד' דברים אמנם רש"י ז"ל כתב דזה רק משום כבוד מכירת בהכ"נ וכ"כ הרשב"א ורז"ה ור"מ שמפרשים שהתנאי דוקא י"ל דבאמת צריך להתנות בתורת תנאי שאם יעשה אחד מד' דברים שיהא המקח בטל למפרע זהו ת"ד וסיים שנ"ל שאין בתנאי זה ממש אך מצד המנהג שנהגו כל אנשי מדינתינו כן הוי כמו יכולים החמרין להתנות נגד הדין ע"ש:

והנה לכאורה עלה על לבי לעורר סיוע לדבריו מב"ק דף ע"ח ע"ב בעי ר' ירמיה מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה מהו וכ' רש"י חוץ משלשים יום אעשה בה מלאכתי. חוץ ממלאכתה אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה שלי מי הוה שיור אי לא משמע דוקא בכה"ג ששייר לעצמו דבר שיש בו ממש אבל אם אמר חוץ משלשים יום או חוץ ממלאכתה שלא יעשה בה מלאכה כלל לא מהני דאל"כ מי דחקו לרש"י ז"ל להוסיף בה דברים מה שלא נאמר בהגמרא אך באמת יש לומר דסבר רש"י ז"ל דבכה"ג שלא שייר לעצמו שום זכות רק שמגרע זכות של הקונה שלא יעשה בה מלאכה אע"ג דמהני תנאי זה מ"מ לא חשיב שיור שיפטור מד' וה' אחרי דלהמוכר עכ"פ לא נשאר שום זכות בהבהמה וכן מסתברא משו"ה דקדק רש"י ז"ל שהשאיר זכות מלאכתה לעצמו:

עוד עלה על לבי לומר דאפילו אם מכר והתנה חוץ ממלאכתה באופן דנימא דלא מהני מצד הדין משום דאינו יכול להתנות תנאי כזה והתנאי בטל והמכיר' קיימת בכל הפרטים מ"מ יש לומר דבמכירה כזו לא מתחייב בתשלומי ד' וה' כיון דאיהו לא מכר על אופן שיתחייב לשלם אלא שעפ"י חק התורה איכא מכירה גמורה לא חשוב ומכרו כולה באיסורא ואמרתי דיש להביא ראי' דבכה"ג חייב מש"ס דב"ק דף ע"ו ע"א דפריך אמתניתין גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר וכו' בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טובח דהקדש קא טבח לאו דמרי' קא טאב אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ע"ש ולכאורה הא משכחת לה שאמר רגלה של זו עולה דאיכא דס"ל פשטה קדושה בכולה ואפילו למ"ד אין כולה עולה מ"מ מודה באבר שהנשמה תלויה בו דפשטה קדושה בכולה כדאיתא בקידושין דף ז' ע"א ובמס' חולין דף ס"ט ומשו"ה לא מחייב אהקדש כיון דלא הקדיש את כולה ובעינן ומכרו כולה באיסורא וליכא אלא מוכח דמ"מ כיון דפשטה קדושה בכולה ונעשה כולה הקדש על ידו חייב בתשלומי ד' וה':

שוב התבוננתי דיש לחקור בגנב שהקדיש חלק מהבהמ' אם פשטה קדושה בכולה. דבקדושין שם איתא האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ופריך ונפשטה קדושה בכולה מי לא תניא רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ודחי מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת וכו' והקש' הרשב"א בחידושיו דמאי איכפת לן שיש דעת אחרת הא האשה ג"כ נתרצית לקדושין ותירץ דאילו בעיא האשה לעכובי מעכבא אינה מקודשת. מכח דבריו בלבד השתא דבעיא דניפשוט בכולה הו"ל כמקחת את עצמה ע"ש. והנה הא דמהני הקדש של הגנב זהו דוקא אחר יאוש ואע"ג דיאוש לחודא לא קני ורק ההקדש חל מחמת שינוי השם מ"מ בלא יאוש לא חשוב שינוי השם כמו שכתבו התוס' ב"ק דף ס"ז ע"א ע"ש א"כ דבר זה שייך בהקדיש את כולה אבל אם אמר רגלה של זו עולה ולאידך מ"ד אבר שהנשמ' תלוי' בו יהי' עולה במה יפשוט קדושה בכולה הא ליכא מקדיש כלל כיון שהגנב לא הקדיש את כולה והוה כאילו הקדש קונה את עצמה בלי מקדיש דלא הוה הקדש כלל וכן מסתברא. אבל אני תמה אקרא על הגאון בעל דברי חיים ז"ל הלא דבר זה מבואר בחו"מ סי' רמ"א סעיף ה' בטור ובמחבר דאם נתנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדיש' או אפילו ע"מ שלא יעשה בה שום. דבר אלא דבר פלוני הוה מתנה לאותו דבר שפירש בלבד. וע"ז כתב הסמ"ע דלא גרע ממקנה לו בו חלק וא"ל אני ואתה נהיה בו שותפין דקנה ה"נ הוא של המקבל בדבר זה ושל הנותן בהמותר עכ"ל א"כ הכא נמי במתנ' שלא יהא שענק יכול המוכר לעכב עליו שזכות זה נשאר אצל המוכר:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה