מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע
סימן א
כבוד הרב הגאון המפורסם הישיש מו"ה יהושע נ"י האבד"ק סאקאלאב:
עתה באתי להשיב לכת"ה בדבר השאלה באיש אחד מקהלתו שנשא אשה בפרייסין בהיותו דר שמה ואח"כ הי' מוכרח לצאת מן המדינה עפ"י חוקי הממשלה ולשוב לביתו לעיר סאקאלאב והאשה אינה רוצית לבוא לפה וגם הבעל אומר שהוא בעצמו ראה שזינתה אשתו עם קצב אחד ועוד העיד השמש המחזיק המרחץ שמעולם לא נכנסה לבית הטבילה ויש עוד עד בדבר הזה וגם היא עוברת על דת בחילול שבת ויוצאה בשוק וראשה פרוע וע"כ רצון כת"ה להתיר לו לישא אשה אחרת (אחרי כי אינה רוצית לקבל גט ברצונה) גם בלי מאה רבנים וענוותנותו תרבני להגיד חוות דעתי העני' וזה החלי בעזר הצור: הנה מצד אמירת הבעל שראה בעצמו שאשתו זנתה בודאי אין להתיר לישא אחרת שהרי מבואר ברמ"א אה"ע סי' קע"ח שבזמן הזה דאיכא חרם דרגמ"ה אין הבעל מהימן לומר שמאמין לדברי העד האומר שזינתה וכופין אותו לשמש עמה עיי"ש וכבר כתבו האחרונים דה"ה באומר שראה בעצמו שזינתה ג"כ הדין הכי וכן כתב המרדכי בפרק האומר בקידושין בשם רבינו שמעון דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת עיי"ש ועיין בספר ישוי"ע אה"ע סי' ס"ח ובאמת ע"כ צריך לומר הכי דאל"כ יהיו ח"ו בנות ישראל כהפקר דכל אחד יאמר כן ומה הועיל ר"ג בתקנתו:
והנה הרמ"א כתב וז"ל וי"א דבזמן הזה שיש חרם דר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו מהימן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אעפ"י שאינו מאמין גם מנדין אותו על האומר שמאמינה וגרם לבטל חרם דר"ג וה"ה בכל מקום שלא יוכל לגרש בנא דעת האשה וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אעפ"י שאומר שמאמין לדברי העד כו' עיי"ש והי"א הב' הוא דעת הר"ש המובא במרדכי הנ"ל ושיטת הי"א הא' היא דאסורה עליו רק דמנדין אותו כיון שעי"ז גרם לבטל תקנת רגמ"ה ולדעתי צ"ע למה לא כתב הרמ"א האי דינא ג"כ על מי שאומר שראה בעצמו שזינתה דהא המחבר ג"כ מיירי מזה שם בסעיף הקודם לזה עוד יש לדקדק למה ייחד דבריו לומר מחרם שלא לגרש אשה בע"כ למה לא הזכיר מחרם דב' נשים אך ע"ז יש לומר דכיון דחרם דב' נשים גם אם אמת כדבריו צריך התרה ממאה רבנים וא"כ אם הרבנים לא יאמינו לי' בלא"ה אינו רשאי לישא אחרת ואם יאמינו לו מסתמא יראו ויכירו שהמעשה אמת כדבריו ומשו"ה לא דיבר רק מגט בע"כ אבל הקושיא הראשונה קשה ונ"ל דיש לומר דבדקדוק השמיט הרמ"א ז"ל דבאמת יש להתבונן הא בתקנת הרגמ"ה בתשו' מהר"ם מרוטענבערג מבואר דבגט בע"כ גם הסופר והעדים בכלל החרם א"כ איך רשאים העדים להיות עדים בזה אך אי נימא שרשאי הבעל להאמין לדברי העד וממילא נאסרה עליו שפיר רשאין העדים לחתום הגט דהמה סומכין על נאמנות של העד ולהיות גם עדי מסירה א"כ היכי שהוא אומר שראה בעצמו אין אנו צריכים לדון על הבעל כלל אם יש עליו חרם דרגמ"ה דבלא"ה לא ימצא עדים על הגט דהמה בודאי אינם רשאין להאמין לו באמירתו לחוד ודו"ק:
והנה אנכי כבר עמדתי להקשות על השיטה הא' שהביא הרמ"א ז"ל דמנדין אותו על שגרם לבטל חרם דרגמ"ה אלמא מזה דגם מה שגרם לאסור עליו חשוב ביטול א"כ יקשה הא דאיתא במכות דף ט"ו ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה הא שפיר משכחת לה בכה"ג שאומר שראה בה בעצמו דבר ערוה או שמאמין לדברי העד שאומר שזינתה וזה חשוב ביטול לעשה דולו תהי' לאשה ומה לי חדרגמ"ה ומה לי עשה דולו תהי' לאשה כיון דגרם ע"י אמירתו שלא יוכל להחזירה צריך להיות דחשיב ביטול לשיטת הי"א הנ"ל. אך יש לומר דזה לא חשוב ביטול עשה כיון דמהני אמתלא לחזור מדבריו הראשונים אך עכ"פ נרויח בזה ליישב דברי רש"י ז"ל שכתב התם אמה דמשני הש"ס התם שהדירה דהיינו שמצא בה דבר ערוה והדירה והתוס' הקשו ע"ז דא"כ אינו מצוה לקיימה ולפי הנ"ל יש לומר כונת רש"י ז"ל דליכא עדים רק שאמר שמצא בעצמו בה דבר ערוה והדירה דשוב לא מהני אמתלא להפקיע איסור נדר דהא לדעת רש"י ז"ל מיירי באומר הנאת תשמישי עליך ובלא הדבר ערוה לא הי' הנדר חל כלל רק מחמת שאמר שמצא בה דבר ערוה הנדר חל וכיון שכבר הדירה לא מהני אמתלא לבטל הנדר למפרע כיון שבשעה שנדר שפיר הי' חל דאז בההיא שעתא עדיין לא הי' משועבד לה וזו היא סברא נכונה לפענ"ד ומ"מ הדבר צריך אצלי תלמוד. ולענין להתיר לו לישא אשה אחרת אפילו ע"י מאה רבנים יש חשש שמא יתן אמתלא אח"כ שכבר נשא השני' ותהי' הראשונה מותרת לו אפילו לפי דיעה ראשונה של הרמ"א שם ותהיינה לו שתי נשים כאחת:
ומה שכתב כת"ה בשם מהריב"ל דבפ"פ כופין אותו לגרש לא ידעתי הבין הלא מסתמא הוא ז"ל מיירי מצד עיקר הדין של הש"ס אבל לא מיירי לענין תקנת רגמ"ה וגם בספר בני אהובה מסתמא מיירי ג"כ רק לענין דינא דגמרא ולא מצד תקנת רגמ"ה ואין הספרים ת"י לעיין בהם ואם כן הוא תמוה לי טובא שהרי בתוס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם אשה מבואר בהדי' דאין כופין אותו לגרשה כשזינתה ברצון שכתבו וז"ל ואפילו אם זינתה תחת בעלה מ"מ אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ע"ש:
ומה שכתב כת"ה לדמות למה שכתב הרא"ש דמשו"ה נאמנת האומרת גרשתני דאינה חשודה לעשות איסור שתתקלקל כל ימי' באם תנשא בלא גט דה"ה בנ"ד אם ישא עוד אשה יעבור כל ימיו על איסור חרגמ"ה לא דמי כלל דמלבד דאין לדמות איסור מיתה דא"א לאיסור תקנת ב' נשים ג"כ יש לחלק דהתם גם אם יגרשנה בעלה הראשון או ימות ג"כ אסורה לבעלה השני דנעשית סוטה כיון שנישאת מקודם אבל הכא גם אם יגרש אח"כ לאשתו ראשונה או תמות נתבטל החרם לגמרי ול"ח כל ימיו באיסור ופשוט:
ודברי הרא"ש הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא הנה ראיתי בנו"ב מהדו"ת חלק אה"ע סי' צ"א שעמד על הרא"ש דלמה הי' להרא"ש לחדש טעם חדש בקיום דברי רב המנונא ולהוסיף דברים שתהא נשארת באיסור א"א כל ימי' ונ"ל די"ל דבאמת פריך התם רב משרשיא ממתניתין דהשמים ביני לבינך והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה ומשני קסבר היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע עיי"ש והנה י"ל דהרא"ש סבר דשינויא דחיקא הוא וגם לעיל דפריך רב המנונא מרישא האומרת טמאה אני לך ולמה לא חש רב המנונא בעצמו לסיפא (דמתניתין רק המתין עד דמתיב רב משרשיא ע"כ השכיל הרא"ש לחדש בה דבר דהכא שאני שלא תפקיע עצמה מתחת בעלה בטענת שקר שתהא באיסור א"א כל ימי דהאי טעמא ליכא גבי השמים ביני לבינך אלא רב המנונא הכי קאמר דאפילו למשנה אחרונ' דבטמאה אני לך אינה נאמנת והרי אם באמת אמרה הלא יודעת בעצמה שהיא אסורה לבעלה והיא באיסור סוטה כל ימי' ואם אין אתה מאמין לה על כך ותאמין לה כשהיא אומרת לבעלה גרשתני הלא יש לחוש שתערים לומר לבעלה גרשתני כיון שבין כך ובין כך כל ימי' באיסור ומה לה באיסור סוטה:
ומה לה באיסור א"א ואף שא"א חמור מסוטה שזה בכרת וזה בלאו מ"מ האשה אינה יודעת לחלק בכך וגם בש"ס גופא יבמות קי"ט ע"א אמרי' מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ומשו"ה צריך לחלק בין ידע בה בעל ובין לא ידע בה בעל דבידע בה בעל לא מעיזה ואין לחוש דלמא נטמאה ואומרת גרשתני ומשו"ה כתב הרא"ש ז"ל שני הטעמים:
ועוד נראה לפענ"ד בפשיטות דדברי הרא"ש ז"ל מוכרחים דאל"כ יקשה דגם באומרת טמאה אני לך משכחת אופן שתהא נאמנת גם למשנה אחרונה כגון שאומרת שגם בעלה ראה שנאנסה וידע מזה דהא מתניתין מיירי באשת כהן ובאונס כמו דמוקי לה הש"ס התם בהדי' א"כ באונס ודאי משכחת לה שנאנסה בפני בעלה ובכה"ג שאומרת דידע בעלה תהא נאמנת מטעם חזקה דרב המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דדמי לגרשתני ובאמת לא מצינו דבר זה ועוד דאם הי' הדבר כן למה לא אמר רב המנונא להאי חזקה דאין אשה מעיזה פני' וכו' לענין טמאה אני לך וכנ"ל אלא מוכח דגם באומרת טמאה אני לך ואתה יודע מזה ג"כ אינה נאמנת וצריך להבין הטעם מזה ע"כ חידש הרא"ש ז"ל דבאומרת טמאה אני לך היא מבקשת שיגרשנה בעלה בגט ומשו"ה אינה נאמנת אפילו היכי דידע מזה אבל בגרשתני איכא עוד סברא לומר שאין אשה מפקעת עצמה מיד בעלה לישב כל ימיה באיסור ואע"ג דמתוך הסוגיא דפריך התם מהשמים ביני לבינך לרב המנונא משמע דלא נחית הש"ס לזה היינו משום דבמשנה אינו מבואר האיך הדין בכה"ג שאומרת טמאה אני לך ואתה יודע מזה אבל קושטא דמלתא הכי הוא דגם בכה"ג אינה נאמנת ומטעם שמחלק הרא"ש ז"ל ודו"ק:
אך כל זה אין נ"מ בנידון דידן כיון דהישועות יעקב מביא דהסכמת האחרונים דבזמה"ז אינו נאמן לומר שראה שזינתה:
ומ"ש כת"ה דהיא חשובה מורדת כיון שהוא אינו יכול לדור במדינת פרייסין מטעם הממשלה היא מחויבת לבוא לדור עמו פה במדינה הנה אפילו אילו יהיבנא לי' דחשובה מורדת לא הייתי מצטרף להתיר בלא מאה רבנים ואעפ"י שבספר נחלת יעקב איתא תשובת הגאון מליסא ז"ל שהתיר במורדת לישא אשה אחרת בלא התרת ק' רבנים אנא אמינא במטו מניה דלישרי לן מרן ובדבר זה הפריז על המדה וכבר כתבתי בתשובה אחת דמצדה תברא דמנ"ל דרגמ"ה חשש לתקנת אשתו הראשונה לבד דנדון מחמת זה דהיכי דהיא מורדת ואינה רוצה לציית דינא קנסינן לה ושרינן להבעל לישא אחרת הא יש לומר דהיה חושש ג"כ לתקנת אשתו השני' דלמא אח"כ יעשה שלום עם אשתו הראשונ' ויהי' לו שתי נשים ויגרע זכות של אשתו השניה ובשלמא היכא דאשתו הראשונ' נאסרה עליו אין לחוש לזה אבל במורדת יש לחוש שיעשו שלום בניהם ותהי' היא צרתה של האשה השני' אשר לקח לכן אין להתיר בלי השכמת מאה רבנים. אך כל זה במורדת ממש אבל בנ"ד אין לחושבה כלל למורדת דהא מבואר בב"ש סימן ע"ה דאין לכוף את האשה היכי שהנישואין היו במדינתה ובפרט שכאן הית' בשעת הנישואין דירתו קבועה במדינת פרייסין ואעפ"י שעכשיו הוא אונס ואינו יכול לדור שם מ"מ אין לחייבה שתלך למקום דירתו דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן ובכה"ג כבר הורה זקן הנו"ב מהדו"ק סי' ע"ד דאעפ"י שהוא אנוס אין לכופה וכנ"ל ומעתה לא חשובה מורדת כלל ואעפ"י שיש להתיר לו לישא אשה אחרת דעכ"פ איכא טעם נכון להתיר כדי שלא לעגן אותו ואף אם היא אינה בכלל מורדת מ"מ יש לו לגרשה ויתן כתובתה ואם אינה רוצה לקבל גט מרצונה יש להתירו ע"י מאה רבנים והשלשת כתובתה כמו שמבואר באחרונים אבל בלא מאה רבנים והשלשת כתובתה אין באפשרי כלל להסכים לזה:
ולמען ידע כת"ה כי עברתי על כל דבריו ראיתי לעורר מה שכתב כת"ה כיון דמשמשתו נדה איכא חשש זנות כיון שהיא עושה זאת משום הנאת תשמיש ליתא לפענ"ד דהא מבואר דמשמשתו נדה הוא דת משה ומבואר ברא"ש שם דרק דת יהודית הוא משום חשש זנות אבל לא דת משה וגם בלא"ה קשה להאמין שהבעל לא ידע כל אותו זמן שלא הלכה לבית הטביל' ואם ידע מזה אין לה דין עוברת על דת כמבואר בשו"ע ובפוסקים:
והנה ראיתי שאוח"ז בעל ישועות יעקב ז"ל נדחק מאוד ליישב דברי הרמ"א דלמה לא הגיה בסי' ס"ח דבזמן הזה אינו נאמן לומר פתח פתוח מצאתי כיון דמשועבד לה וכמו שכתב הרמ"א בסי' קע"ח וסיים ע"ז בזה"ל ומי שימצא מקום לתרץ דברי הרמ"א באופן אחר חכם גדול יתקרי ושכר הרבה יטול מן השמים עיי"ש והנה אף כי ידעתי מך ערכי ואיני ראוי להקרא חכם גדול תיתי לי שאני חתנו וזכיתי ליישב דבר זה בפשיטות דגבי פתח פתוח שאני דכיון שזינתה קודם נשואין א"כ בשעת החופה לא היתה ראוי' לביאה והוי חופה בטעות ולא חשוב חופה כלל ואין כאן שיעבוד דהשיעבוד הוא נעשה רק ע"י חופה וכיון דהחופה בטלה אינו משועבד לה ומשום הכי שפיר ניחא דהתם גבי פתח פתוח אם כן לפי דבריו לא התחיל השיעבוד מעולם כלל ואין כאן חזקת חיוב ואף על גב דבשעת נשואין לא הוה ידעינן מזה מ"מ בשעה שאחר כך שמצא פתח פתוח נתברר למפרע דלא הי' התחלה להשעבוד דוגמא לזה כתבי התוס' בכתובות דף כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי וז"ל דליכא למימר אוקי גברא אחזקתי' דאם הוא עבד לא הי' לו חזקת כשרות מעולם וא"כ הוה גילוי מילתא בעלמא הגע עצמך במי שלוה מחבירו מעות בעדים ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואח"כ טוען הלוה שהמעות המה מטבעות מזויפים ורוצ' להחזירם למלוה והמלוה אינו רוצה לקבלם ואומר שאינו יודע אם המה שלו מי נימא שהלוה חייב לשלם למלוה כיון שכבר נתחייב בפני עדים שוב אינו מהימן למיפטר נפשי' בטענה זו ובודאי לא מסתבר למימר הכי כיון דלפי טענת הלוה לא מתחייב מעולם וחשיב כאומר לא הלויתני וכיון דעדים אינם יודעים להעיד על המטבעות שלא היו מזויפים לא חשיבי בדבר זה עדים כלל ועי' בט"ז חו"מ סוף סימן ע"ה א"כ הכא נמי בטענת פתח פתוח ואפילו לדעת החולקים שם על הט"ז וסביר' להו כיון שבשעת קבלת המעות הי' בחזקת חיוב הוה לי' כאומר איני יודע אם פרעתיך גם כן יש לומר דהכא גרע טפי דעיקר קנין של החופ' היא הביאה אם כן כיון דבשעת הבעילה הי' עתיד להתברר שזינתה איך אפשר לומר שהוא משועבד לה ומשום הכי לא שייך כאן לומר הך דינא מה שכתב הרמ"א בסי' קע"ח דבזמן הזה שהוא משועבד לה מחמת חרם דרגמ"ה אינו נאמן דהכא שאני דלפי דבריו לא נתחייב מעולם ודו"ק:
סימן ב
הנה ראיתי להרב המגיה של המ"ל בפרק ד' מהלכות אישות הי"ט שמביא בשם המ"ל להסתפק שאם ש"פ רק בשביל המצוה וקידש בו את האשה אם היא מקודשת. וכבר יצאו אחריו חבל גדולי ישראל בנו"ב מהד"ת חלק אה"ע סי' ס"ז בשם חכם אחד ובסי' ק"כ בשם ספר יד המלך ובספר מנחת חינוך מצוה תצ"ו כולם מתנבאים בסגנון אחד לפשוט הספק של הרב המגיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד מהלכות ממרים שאם נחלק הזקן ממרא בלולב או בציצית או בשופר שזה אומר כשר וזה אומר פסול אינו נעשה זקן ממרא הואיל וליכא בו דבר שזדונו כרת. ומעתה אי נימא דמקודשת בדבר שיש בו ש"פ רק משום המצוה:
הא משכחת שיהי' המחלוקת של הז"מ נוגע לדבר שיש בו כרת דלדברי האומר שהוא כשר למצוה יש בו שוה פרוטה מחמת המצוה ולדברי האומר שפסול למצוה אין בו ש"פ ויהי' נ"מ שאם קידש בו את האשה אם היא מקודשת אם לא ויהי' זה סיבה לדבר שזדונו כרת אלא מוכח דאם אינו שוה פרוטה זולת המצוה אינה מקודשת זה תוכן דבריהם ז"ל עיי"ש:
והנה כל הגאונים הנ"ל תקעו יסוד דבריהם על מה שכתבו התוס' בסנהדרין דף פ"ז ד"ה ולרשב"ל שכתבו ח"ל וא"כ לרשב"ל אי אמר זקן ממרא כר' יוחנן אמאי יתחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אי נגע בככר של תרומ' וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ וחזי לאכיל' ומקודשת עכ"ל מדבריהם אלו למדו דכל שיש כ"מ מהמחלוקת של הז"מ על הב"ד לגבי שיווי של איזה דבר לענין שאם קידש בו את האשה נעשה ז"מ וכמה קולמסין נשתברו בפלפולם של המחברים הנ"ל בענין זה:
ובמחילת כבוד תורתם לפענ"ד כולם שגגו בזה דהאיך יעלה על הדעת לומר דבשביל שיהי' נ"מ ע"י מחלוקתם בדבר שוויו של חפץ יהי' נעשה ז"מ. הלא כל מחלוקת כזה יוכל להיות ג"כ אצל הסוחרים וסרסורים שבשוק כמה החפץ שוה וכי אם יחלוק הז"מ על הסנהדרין שאין בהחפץ ש"פ ואם יקדש בזה את האשה אין האשה מקודשת והב"ד יאמרו ששוה פרוטה ומקודשת נעשה ז"מ זה בודאי ליתא דדבר זה אפשר להתברר ע"י שמאים בקיאים ואם כבר יצא השער שער שבשוק מידע ידעי אינשי ואעפ"י שיש נ"מ לענין אם קידש בו את האשה הרי אין המחלוקת בענין דת ודין רק בשער שבשוק אשר גם תגרי דעלמא ביכולתם לפלוג בזה. ע' יבמות צ"ב א' הורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זכתה אין זו הוראה אלא טעות וכתב רש"י ז"ל שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא לעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הוא כו' עי"ש:
ועוד שבאמת אין השיווי תליא בעצם הדין אלא כפי הפסק הלכה דכיון שפוסקים ההלכ' שכשר והמנהג לשלם בעד הדבר ממון יש להחפץ שיווי אפילו לדעת הסובר שבעצם אינו כשר והעולם טועין בזה. וכן להפך שאם המנהג להחמיר ואינם קונים אפילו לדעת הסובר שהוא בטעות מ"מ כיון שאין העולם לוקחין ואינם משלמין ממון בעבור החפץ אין לו שיווי כלל. וע' ביו"ד סי' ש"ה סעי' ה' לענין פדיון הבן אם נתן לכהן כלי שאינו שוה ה' סלעים הרי בנו פדוי והוא ששוה ה' סלעים לשום אדם וע' בט"ז שהקש' דאם בענין ששוה ה' סלעים לשום אדם למה לי' להש"ס למימר דכהן קיבל עליה ע"ש הרי בהדיא דענין השיווי תליא כמה שמשלם בעד החפץ: ומה שכתבו בתוס' דמשכחת לה אי נגע בככר של תרומ' וקידש בו את האשה דאי טמא אין בו ש"פ ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ והאש' מקודשת זה דוקא משום דתרומ' טמאה אסור' בהנא' מן התור' ולא חזיא אלא להסקה מפני שהתור' התירה שלך תהא להסיק תחת תבשילך וכמ"ש התוס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי דלא הקפיד' תורה אם יהנה בשעת שריפת' ולכן כיון דיש מחלוקת בין הסנהדרין ובין הז"מ לענין אם הככר טמא או טהור שפיר י"ל דיש נ"מ בדבר שזדונו כרת אם יקדש בו את האשה אם היא מקודשת אם לא דלדברי האומר שהככר טמא והוי תרומ' טמאה וצריך שריפה אין הככר ש"פ אפילו אם נתנו בעדו הרבה ממון דדבר שאסור בהנא' אין לו דמים אפילו אם העולם אינם נוהגין עפ"י דת ודין ונותנים ממון בעד איסורי הנאה לא חשיב דמיהן. וכן הביא הר"ן ז"ל בסוף פרק האיש מקדש בשם הירושלמי בשאין דמיהן אמר ר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזל כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאיסור אע"פ שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו עיי"ש. נמצא שהמחלוקת של הב"ד והז"מ אם יש שיווי בהככר מצד חק התור' ולא תליא כלל אם המנהג ליתן ממון בעדו דאם הוא תרומ' טמאה לא מהני הנתינת דמים מאחר שמן התור' צריך שריפ':
ואמינא דממקומו הוא מוכרע דבכונ' כתבו ככר של תרומ' דאל"כ גם בככר של חולין יש נ"מ לגבי השיווי בין טמא לטהור דטמא הרבה בזול יותר מככר של טהור כמו דאיתא בגיטין נ"ג ע"א דקאמר התם אי מטמא חולין ע"ש ולמה נקטו ככר של תרומ' אלא מוכח דחולין אפילו יהי' נ"מ בין טמא לטהור אי יש בו ש"פ לא נעשה בזה אכתי ז"מ דממ"נ אם נותנים פרוט' בעד הככר מקודשת ומש"ה כתבו ככר של תרומ' דוקא ודו"ק:
ואל תשיבני על מה שכתבתי דתרומ' טמאה אין לה שיווי כלל הא הש"ס פריך בהדיא בסוכה ל"ה למ"ד שאין בה דין ממון ממתניתן אתרוג של תרומ' טמאה הא מסיקה תחת תבשילו אלמא דיש בתרומ' טמאה דין ממון דז"א אלא אי יש בה דין ממון מחמת דחזיא להסק' שהנא' זו התירה התור' אבל אי לית בה שיווי להסק' אלא מחמת שאר הנאות שאסר' התור' לא חשוב שיווי כלל וכלל. אכן מה שיש קצת לעורר על דברי הרמב"ם במה שכתב שם עוד זה אומר טהור וזה אומר שני לטומא' ה"ז פטור מן המיתה עיי"ש ובזה משכחת לה שפיר בתרומ' שזה אומר טהור וזה אומר שני לטומא' ואין בזה ש"פ ונ"מ אם קידש בו את האשה וכמו שכתבו התוס':
תו ראיתי דוגמא להסברא הנ"ל כתבו התוס' בקידושין נ"ב ע"ב ד"ה המקדש בחלקו אינה מקודשת וז"ל ואע"ג דאית בי' ש"פ שיכול למוכר' לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לעל מנת שאדבר עליך לשלטון עכ"ל ופשיטא דה"ה בדבר שאסור בהנא' אע"פ שנותנים ממון בעד איסורי הנא' לא חשיב ממון וזה ברור תדע דכן הוא דאל"כ קשה אמאי אין לאיסורי הנאה שיווי הא יכול לערב בתוך היתר הרבה עד שיתבטל ויעלה שווי' לפי ערכו יותר ויאכל הלה וחדי ובפרט לפי דעת רוב הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחיל' אינו אלא מדרבנן אבל מן התור' שרי. ודוחק לומר כיון דרבנן אסרוהו אין לו שיווי כמו המקדש בחיטי קורדנייתא דאין חוששין לקדושין וגם יוליך הנאה לים המלח לא אמרינן אלא בע"ז ושביעית דתפסי דמיהן אבל בשאר איסורי הנאה לא עיין בדבריהם אלא עכצ"ל דמ"מ לא חשיב שיווי כיון שעתה הוא אסור בהנא':
והנה עוד ראיתי להפ"י פסחים כ"ט ע"ב בסוגיא דהאוכל חמץ במועד דאוקמינן התם דפליגי בדבר הגורם לממון מ"ד מעל סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וע"ז כתב הפ"י לתמוה דלא דמי כלל לשאר דבר הגורם לממון כמו לעיל ריש פסחים דאיתא חמץ שקיבל עליו ישראל אחריות חשוב דבר הגורם לממון הואיל אי מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי דהתם טעמא רבה איכא דחשיב דבר הגורם לממון דהא אכתי לא מיגניב ולא מיתביד וכן גבי שור הנסקל בב"ק דף ע' ובכתובות דף ל"ד דלא הוי אלא דבר הגורם לממון אבל הכא כיון דשרי לשהותו עד לאחר הפסח ויהי' שוה ממון איך מיחשיב דבר הגורם לממון ולא ממון ממש. וכתב שחזר על כל הצדדים ולא נתקררה דעתו אם לא שנאמר דרק לענין דין חומש ואשם חשוב גורם לממון אבל לגבי תשלומי קרן הוה ממון ממש ע"ש:
ולפענ"ד הדבר פשוט דבכל הדברים שמותרים בהנא' פשיטא אע"ג דהוי מידי דלא חזיא האידנא וחזיא לאחר זמן חשיב ממון ממש ושאני חמץ בפסח דהוי איסור הנאה. ואפילו אי יהבי' דמי בעד איסורי הנאה לא חשיב דמי החפץ דאיסורי הנאה אין להם שיווי בעצם כלל ואעפ"י שיש להם שיווי אחר הפסח מ"מ בפסח גופא לא שוויא מידי דאינו בדין שיווי כלל להכי חשיב רק גורם לממון ותו לא. וכן נ"ל דמה שהקשו בתוס' שם ד"ה אין פודין תימא לר"י דאף דאין פודין מ"מ למעול דאחר שנשרף ונעש' אפר אפשר לפדותו ומותר בהנא'. קושייתם סובב והולך רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי באמת לא קשה כלל דאעפ"י שמותר בהנא' לאחר שנשרף מ"מ קודם לזה בודאי לא חשיב ממון משום דהוי איסורי הנאה. וכן דקדקו התוס' בתירוצם דכמו שהוא עכשיו לא שוויא מידי לא שייך ביה מעילה כו' ואפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזיא לאחר הפסח כמו שהוא בעין ע"כ עיי"ש. וכן מה שהקשו תו התם ובקידושין נ"ז ע"ב ד"ה המקדש בערלה אמאי אינה מקודשת כשמקדש באיסורי הנאה הא חזיא להיות שלא כדרך הנאתו עיי"ש ג"כ קושייתם רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד לאו כממון דמי לא קשה כלל דאיסורי הנא' לא חשיב ממון אפילו אי יהבי דמי בעד איסורי הנאה ג"כ לא חשוב ממון כלל וכלל כן נרא' לפענ"ד ברור:
ובזה נמי ניחא מה שעמדתי בעת לימודי בהא דפריך הש"ס בסוכה למ"ד לפי שאין בו דין ממון מתרומ' טמאה הא מסיקה תחת תבשילו הא קיימ"ל דאין שורפין תרומ' טמא' ביו"ט א"כ ביו"ט אי אפשר להסיק תחת תבשילו וכל שאר הנאות אסור וא"כ ביו"ט אין בתרומ' טמאה שום היתר הנאה כלל והו"ל רק דבר הגורם לממון ולא דין ממון ממש כמו חמץ במועד דאע"ג דשרי לאחר הפסח חשוב רק גורם לממון ודוחק לומר דפריך רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ולפי האמור ניחא דכיון דמצד איסורי הנאה מותר ליהנות ע"י הסקה אע"ג דאסור משום איסור יו"ט זה לא איכפת לן כיון דעכ"פ התור' אמרה שלך תהא להסיק' תחת תבשילך והנאת הסקה חשוב שיווי בגוף התרומ' טמאה שפיר חשוב כממון ממש ואין חילוק בין יו"ט לחול כיון דמותר לאחר יו"ט תדע דאל"כ נימא כל דבר מוקצה שאסור להשתמש בשבת ויו"ט יהא חשוב דבר הגורם לממון ולא ממון. והא ודאי ליתא אלא ע"כ כדכתיבנא דדוקא באיסורי הנאה אמרינן האי סברא אבל בהיתר הנאה לא שייך לומר כן. ולפי"ז מוכח דמוקצ' שרי בהנא' וכמ"ש המג"א בסי' תק"ז ס"ק ג' בשם התוס' דפסחים ודלא כמ"ש בסי' תק"א ס"ק י"ב:
והנה לכאור' לפי האמור מיושב נמי שפיר מה שהקשו בתוס' ד"ה רב אשי שכתבו וקשה לר"י היכא גרסינן אי גרסינן דלכולא עלמא פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל כו' ואי גרסינן אין פודין אפילו לריה"ג אמאי מעל עיי"ש. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דבשלמא לרבנן דס"ל חמץ אסור בהנא' לא מעל משום דהשתא הוה איסורי הנאה ואע"ג דלאחר הפסח שרי לפדות ולהיות חשיב דבר הגורם לממון ואנן קיימינן השתא דלאו כממון דמי אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנא' שפיר מעל ואע"ג דעכשיו אינו יכול לפדות דאין פודין וכו' מ"מ כל כי האי גוונא שהוא מותר בהנא' וחזיא לאחר זמן חשוב ממון ממש וכמו שבארתי. אמנם יש קצת לפקפק ולומר הא השתא קודם הפדיון איסורא דהקדש רכיבה עלה ואסור בהנאה מצד הקדש אלא דמעל משום שיש לו פדיון א"כ בחמץ בפסח שאינו יכול לפדות או משום שאין פודין להאכיל לכלבים או משום כשיפדה יהי' עובר בב"י ובב"י ס"ס חשיבי השתא איסורי הנאה ומה שיכול לפדות אחר הפסח חשוב רק דבר הגורם לממון אבל כד דייקת בה ליתא להך מילתא דהאיך נימא דלא מעל משום דלא חשוב ממון גמור רק דבר הגורם לממון דאי לא מעל נפקע איסור הקדש מדאוריית' ותו חשוב ממון ממש כיון דחזיא לאחר הפסח וזה תליא בזה וממילא צריך למעול מהאי טעמא דכל כי האי גוונא אזלינן לחומרא כמ"ש התוס' בב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף שכ' ואם עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיד שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם הי' כשירה הוה ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"ש:
עוד מיושב בזה קושיית הישוי"ע אה"ע סי' קכ"ד בגיטין דף כ' ע"א כתבו על איסור הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ודחי דלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי והקשה הוא ז"ל הא איסורי הנאה נמי חזיא להנות שלא כדרך הנאתו והכא לא שייך תירוצ' של התוס' דאשה לא סמכה דעתה דהא אשה בעל כרחה מתגרשת אלא מוכח כתירוצם השני של התוס' דבשלא כדרך הנאתו ליכא ש"פ וא"כ נמי חזי לאיצטרופי ולפי הנ"ל יש לומר דהכא קאי אליבא דרב אשי ואיהו לשיטתיה דסבר בפסחים דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולדידיה פשיטא דלא מהני מה שיכול להנות שלא כדרך הנאתו:
ודע דלפי ע"ד נראה לפרש הא דקאמר הש"ס דחזי לאיצטרופי היינו שנותן הבעל להאשה יחד עם הגט עוד עלים אחרים ומצטרף הגט על ידם למיחשב נתינה דקא יהיב לה ש"פ ובכללם יחד חשוב נתינה אבל לא מסתברא לי לפרש דמשום שיכול להצטרף חשוב השתא נתינה ע"י הגט בלבד דהיכן מצינו דבר כזה שיהיה חשוב נתינה משום שבידו ליתן לה ש"פ הא מ"מ השתא לא יהיב לה מידי אבל לפי האמור הוה פירושו דמיירי באמת שנתן לה הגט הנכתב על עלה של זית עם שאר דברים ומחמת ההצטרפות חשוב נתינה:
והנה ראיתי בספר בית אפרים חלק או"ח סי' א' שמביא ראי' דדבק לא הוה חיבור לגבי תפילין מהגמרא דגיטין הנ"ל דהא משכחת לה שדיבק הרבה עלין של זית ביחד שיהי' ש"פ אלא ש"מ דדבק לא הוה חיבור ובעיני המה דברי תימא דמה שייך זה לדבק א הוה חיבור אפילו לא הוה חיבור מ"מ פשיטא דחשיב נתינה:
ובלמדי סוגיא דסוכה הנ"ל הקשיתי לשאול אהא דפריך תרומה טמאה חזיא להסקה האיך משכחת לה כלל שיהי' ש"פ להסקה הא התוס' שם בסוכה ל"ט ע"א ד"ה אחר כתבו אמתניתין דלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית ובגמרא איתא הטעם לפי שאין מוסרין פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות וע"ז כתבו וז"ל משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות והא דתנן בפ"ו דמעילה דף כ"א נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי באחת אתרוג ובאחת רימון (כן צריך להיות בדפוסים חסר איזה תיבות עיין במשנה) התם באתרוג פסול דלא בעי לי' אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים עכ"ל מבואר בהדיא דאתרוג לאכילה אינו שוה עכ"פ יותר משתי פרוטות ולפי"ז איך משכחת לה דלהסקה יהי' שוה פרוטה הא אפילו דברים ששוה הרבה לאכיל' אינו שוה להסקה רק דבר מועט כמו דמוכח מגיטין מסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דקאמר התם דקא מפסיד לגמרי ומדקרי לי' הש"ס הפסד לגמרי ש"מ דאין ערך כלל למה ששוה לאכילה ואם בחולין כך כ"ש בתרומה דאפילו תרומה טהורה דחזיא לאכיל' ג"כ הרבה בזול נגד חולין כדאית' בב"מ מ"ב ע"א דאמרינן התם דמזבנינן לי' בדמי תרומה עיי"ש ומעתה אם אתרוג של חולין שוה לאכילה:
רק שתי פרוטות לא אפשר כלל שיהא אתרוג תרומה טמאה דלא חזיא אלא להסקה שוה פרוטה:
והנה עלה על דעתי לומר דלא בעינן כלל באתרוג שיהא ש"פ דלשון הש"ס הוא באתרוג של ערלה דפסול משום שאין בו דין ממון וי"ל דהטעם הוא דאיסורי הנאה אין בהם דין ממון כלל אבל אם מותר בהנאה אעפ"י שאינו ש"פ עכ"פ חשוב יש בו דין ממון דהא אסור לגזול אפילו פחות מש"פ כמו שמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' גזילה ובחו"מ סי' ש"ס אך לא ניתן להשבון מחמת דבישראל אמרינן במחילה מחל לה כדאית' בסנהדרין נ"ט ע"א ואמנם ברש"י איתא לפרש לפי שאין בה דין ממון בזה הלשון שאינו ש"פ דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא עיי"ש משמע קצת מלשונו דבעינן שיהא ש"פ אבל אינו מוכרח דעיקר הטעם הוא דא"ה הוא ועכ"פ כראה לפענ"ד דאפילו אי נימא דבעינן שיהא ש"פ סגי עכ"פ שיהיו הד' מינים שבלולב כולם יחד ש"פ אבל לא בעינן שיהא כל מין ומין בעצמו ש"פ דהא על כולם כתוב ולקחתם לכם א"כ אם יש בכולם ש"פ שפיר מיקרי לכם תדע דכן הוא דאל"כ קשה האיך אנו יוצאין בנטילת ערבה שהוא בזמן הזה בזול הרבה ובוודאי אין בערבה ש"פ לולא המצוה אבל אי נימא דסגי שיהא בכל הד' מינין יחד שוה פרוטה שפיר ניחא:
אבל אכתי אני נבוך דהאיך אנו יוצאין באכילת כזית מצה בפסח דהא קיימ"ל דבעינן שיהא שלו דגמרינן לחם לחם מחלה וכזית מצה בוודאי אינו ש"פ ולא מצינו בשום פוסק שיאמר דצריך לאכול כל כך מצה כדי שיהי' באכילתו ש"פ. ועוד יש להוכיח דלא בעינן באכילת מצה ש"פ ממה שהביאו התוס' בקידושין ל"ח ע"א ד"ה אקריב עומר בירושלמי הקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש וכתבו בתוס' אי נמי יש לומר גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ואי נימא דבעינן ש"פ עדיפא הוה להו למימר דלמא יאכל כזית ולא יהא בו ש"פ והלאו עבר והעשה אינו מקיים אלא מוכח דסגי בכזית ולא בעינן ש"פ ומצאתי בספר למודי ה' ובמנ"ח מצוה סוכה ובספר בית יצחק ח"א סי' קכ"ה ס"ק ב' שהעירו בזה וכן העירו איך יוצאין כל ישראל בפסח אחד הא אין לכל אחד ש"פ וי"ל דבמידי דאכילה לא בעינן ש"פ והא דכתב רש"י ז"ל דלאו לכם הוא כיון שאין בו ש"פ היינו במידי דלא חזיא לאכילה ומפסח בלא"ה לא קשה דיש לומר מטעם הואיל וממשכי הני חזי להני כמו דאמרינן הך סברא בפסחים ע"ח ע"ב למ"ד דאכילת כזית מעכבא עיי"ש:
שוב ראיתי בתוס' רי"ד מהדו"ת סוכה מ"א העיר בזה דפחות מש"פ חשוב לכם מדיוצאין בהדס וערבה שאין בהם ש"פ אח"כ ראיתי ברש"י ז"ל סוכה כ"ו ע"ב ד"ה כל האזרח שכתב דמשמע סוכה אחת לכל ישראל ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי ש"פ לכל חד אלא ע"י שאלה עיי"ש הרי מבואר דכל היכא דבעינן לכם צריך להיות ש"פ:
הי' קשה לי לפי מ"ש התוס' בקידושין שהבאתי למעלה שהקשו אמתניתין דהמקדש בערלה אינה מקודשת והא חזיא להנות שלא כדרך הנאתן ותירצו דמיירי דליכא ש"פ אלא כדרך הנאתן אי נמי יש לומר כיון דהאשה סברה שתוכל להנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ע"ש ולשני התירוצים יש לעורר אמאי אינו יוצא באתרוג של ערלה למ"ד לפי שאין בו דין ממון להס"ד דהיתר אכילה לא בעי הא חזיא ליהנות שלא כדרך הנאתן ויש בו דין ממון וראיתי בפ"י שהרגיש בזה וכתב דשלא כדרך הנאתו אינו ש"פ אבל כבר כתבתי למעלה להוכיח דלא בעינן שיהי' באתרוג ש"פ דהא אתרוג של תרומה טמאה אינו שוה פרוטה להסקה ומ"מ פריך הש"ס מזה למ"ד שאין בו דין ממון והנה הריטב"א בסוף פרק האיש מקדש כתב וז"ל ומורי נ"י תירץ אפילו אי יש באפרן ש"פ כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה הוא וכל הקודם זכה באפרן ע"ש ועיין בספר אבני מלואים הלכות קידושין סי' כ"ח ולפי"ז שפיר ניחא הא דאתרוג של ערלה לא חשוב דין ממון אבל להתוס' קשה ולפי מה שהעליתי למעלה דשקליא וטריא של התוס' הוא רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ליכא התחלה קושייתם שפיר יש לומר דסוגיא דסוכה אזלא למ"ד לאו כממון דמי ולמ"ד דהגול"מ כממון דמי יסבור הטעם דאתרוג של ערלה פסול דבעינן שיהא בו היתר אכילה כדמסיק הש"ס או מטעם דאמרינן כתותי מיכתת שיעור' כמ"ש התוס' שם:
אבל אי קשיא הא קשיא לי דמשמע מהתוס' דאי לא הוה בעינן בקידושין שיהא בו ש"פ ובלי הטעם דאשה לא סמכא דעתה היתה מקודשת למקדש באיסורי הנאה (ועיין שם בספר המקנה) הא התוס' בפסחים דף ל"ג ע"א ד"ה תתן לו ולא לאורו כתבו אומר ר"י דלא איצטרך למידרש אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנא' נפקא לן מונתן לכהן את הקודש כו' או מתתן לחודא שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנא' לכל הפחות דשייכא בי' נתינה כו' עיי"ש מבואר בהדיא שיטת ר"י דבדבר האסור בהנא' לא שייך בי' נתינה אצל תרומ' והא בתרומ' לא בעינן שיהא שוה פרוט' בהנתינ' לכהן דהא קיימ"ל דחטה אחת פוטרת את הכרי וכן פליגי רבנן לעיל ל"ב ע"ב על אבא שאול דאמר דזר האוכל תרומ' אינו חייב קרן וחומש עד שיהא בו ש"פ אלא סברי דלא בעינן ש"פ ומ"מ איסורי הנא' ודאי לא הוה בכלל נתינ' וגם אעפ"י שחזיא להנות שלא כדרך הנאתו וכן קשה לי בב"מ דף מ"ז גבי חליפין דקונין בכלי שאינו ש"פ ומ"מ אמרינן התם בו למעוטי איסורי הנא' ובחליפין בעינן נתינ' משמע דאיסורי הנא' לא הוו בכלל נתינ' ולפי"ז בקידושין דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דקונה בכסף דכתיב התם ונתן הכסף וקם לו כדאיתא ריש קידושין נמי בעינן נתינה מעליותא ואיסורי הנאה לא הוה נתינת:
ובישוב דבר זה נראה לפענ"ד דלפי מה דפריך הש"ס אמימרא דר"כ בר יצחק דאמר תתן לו ולא לאורו מברייתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני לא קשיא התם היתה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר עיי"ש ויש לומר חילוק זה גם לרבנן באיסורי הנאה דהיכא דלא היתה לו שעת הכושר כמו תרומת חמץ דאחמיץ במחובר דמיירי התם הש"ס לא חשוב נתינ' אבל איסורי הנאה שהית' להם שעת הכושר שפיר חשוב נתינ' דכיון דמצינו חילוק זה בש"ס לגבי מיעוטא דתתן לו ולא לאורו כן יש לומר ג"כ החילוק לרבנן בכל איסורי הנאה ולפי"ז צריך לומר דקושית התוס' בקידושין הנ"ל לא קאי אערלה דהא ערלה לא היתה לו שעת הכושר אלא אהא דקתני במתניתין שור הנסקל ובב"ח דאילו היתה להם שעת הכושר (והא דקא חשיב בבכורות דף ט' ע"ב שור הנסקל בין אלו שלא הי' להם שעת הכושר היינו רק לאכילה לענין טומאת אוכלין אבל פשיטא דלגבי איסור הנאה הי' לו שעת הכושר): והנה ראיתי בתוס' רי"ד בקידושין שם שכתב במתניתין ובפטר חמור פי' אעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת כו' אפילו הכי כל זמן שלא פדאוהו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמר רב יהודה במזיד לא קידש כו' אעפ"י שהאשה יכולה לחללה על ש"פ כו' עיי"ש הרי נראה דעתו נמי דאיסורי:
הנאה לא חשוב נתינ' אעפ"י שאפשר לבוא לידי הנאה אולם באמת דברי התוס' רי"ד תמוהין מסוגיא דבכורות דף י' ע"ב דאמרינן התם אי ר' יהודא תקדוש בהך דביני וביני ומסיק לעולם ר"י ושאין שוה אלא שקל ע"ש הרי בהדיא דלא כדבריו. אך מ"מ אין מזה סתירה לדברינו הנ"ל דאין לדמות פטר חמור לשאר איסורי הנאה כמו שאיתא התם שם דף י"א ע"א הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלים או דלמא פדיונו לפודה ופשיט לה מברייתא דהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאמר מכאן ע"ש ועיין ברש"י בד"ה או דלמא דמוכח דשאני פטר חמור משאר איסורי הנאה דזכתה לו התורה היתר הנאה לענין פדיה כמו היתר הנאה בתרומה טמאה בשעת הסקה:
ולכאורה מה שנסתפק הרב המגיה באתרוג שיש בו ש"פ למצוה וקידש בו את האשה אם היא מקודשת יש ג"כ הוכחה דלא בעינן שיהי' ש"פ לענין קיום המצוה ולברכה דאי נימא דאי אפשר לצאת באתרוג אם לא שיהי' ש"פ לבד המצוה אין מקום לספק זה כלל דממ"נ אי אין האתרוג ש"פ זולת המצוה אין לצאת בו כלל אך באמת אין ראי' כלל דהרב המגיה מסתפק למ"ד לפי שאין בו היתר אכיל' ולא בעינן כלל שיהא באתרוג דין ממון אבל למ"ד דבעינן באתרוג דין ממון אפשר להיות דלא משכחת כלל הספק שלו והבן:
והנה בספר כפות תמרים שם כתב וז"ל דה"ה דהו"מ לשנויי התם בשאר ימות השנה דהאתרוג הוא לאכילה והכא מיירי בסוכות דבעי לי' לברכה ודמיו יקרים עכ"ל ולפעד"נ דיש לומר עפ"י מה שכתב בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ג להסתפק במי שגזל אתרוג מחבירו בי"ט אם צריך לשלם שיווי האתרוג או מצי לפוטרו באתרוג פשוט אע"פ שאתרוג שגזל הי' מובחר והי' שי' הרבה ומטי לה מש"ס ב"ק דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן כו' ועי' בשו"ת ח"צ סי' ק"כ ובמ"ל ה' לולב פ"ח ובשאר אחרונים וחזינן לדעתם שיש לומר דמה ששוה זה האתרוג מחמת שהוא מובחר לברכה לא מיחשב בזה שיווי האתרוג כי זה השיווי אינו בגוף האתרוג רק נחשב כמו גורם לממון כמו שטרות אע"פ שנותן בעדם ממון מ"מ אמרינן דאין גופן ממון ועוד אפילו אם נימא דצריך לשלם דמי אתרוג מובחר דחשוב שיווי בגוף אתרוג מ"מ באתרוג של שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ובתוס' שם ד"ה וליתיב כתבו דאסור לקנות פירות שביעית בזול ולמכור ביוקר ע"ש א"כ אין לו שיווי לאתרוג בשביעית לענין שתופס את דמיו אלא מה ששוה לאכילה אבל לא מה ששוה למצוה דמסתברא דאינו תופס את דמיו ומה שכתבו בתוס' דהכא כשר והדר לברכה ודמיו יקרים לא הוה פירושו מה ששוה למצוה אלא כונתם דאתרוג הדר שכשר לברכה שוה יותר גם לו מאתרוג שהוא פסול לברכה מחמת שאינו הדר ודבר זה יש ללמוד מהא דאיתא בגמרא לעיל דף ל"ה ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה וכתב רש"י קליפתה החיצונה וכן איתא בגמרא בהדי' מאי בינייהו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה ע"ש מבואר בהדי' דכל שקליפתה חיצונה הדר שוה יותר גם לאכיל' אע"פ שאין לוקח אותו למצוה דהא אמרינן תרומ' טהור' לא יטול א"כ בין כך ובין כך לא חזי למצוה ומשו"ה שפיר ניחא דברי התוס' שלא חילקו בין ימי סוכות ובין שאר ימות השנה דבזה אין חילוק כלל דגם בשאר ימות השנה שוה יותר אתרוג הדר מאתרוג פסול ודו"ק:
והנה נתתי עיני בספר פ"י שם שעמד על זה איך תופס בשביעית מה ששוה למצוה כיון דכתיב לאכלה ולא לסחורה והו"ל למימר דאינו תופס אלא מה ששוה לאכיל' ולא לסחורה עיי"ש משמע דאי לאו הטעם לאכלה ולא לסחורה שפיר ניחא דמה ששוה למצוה חשוב שיווי ועוד נ"ל להוכיח דבר זה מפרה אדומה שקונים בהרבה דמים כדאית' בקידושין דף ל"א ע"ב ואיך מחללין את ההקדש לר' יוחנן דס"ל בב"מ דף נ"ז ע"א דאין מחללין את ההקדש בפחות משווי' אלא ע"כ צ"ל דזה חשוב שווי' מה ששוה למצוה לכן שפיר מחללין מעות הקדש וקונים בהם פרה אדומה:
סימן ג
הנה ראיתי בספר שב שמעתתא מהגאון בעל קצה"ח ז"ל שמעתתא א' פרק ז' שחידש לומר דהא דקי"ל דספק טומא' ברה"י טמא דילפינן מסוטה והוכיחו בתוס' חולין דף י' ובריש נדה דברה"י ספיקו טמא אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה ובר"ה ספיקו טהור אפילו היכי דליכא חזקת טהרה והקשו בתוס' ממ"נ אי חשבינן סוטה דיש לה חזקת טהרה איך ילפינן לטהר בר"ה היכי דליכא חזקת טהרה ואי אמרינן דסוטה איתרע חזקתה ע"י קינוי וסתירה איך מטמאינן ברה"י היכי דאיכא חזקת טהרה הא י"ל שאני סוטה דאיתרע חזקתה וע"ז כתב הוא ז"ל ליישב וחידש לומר דעיקר טהרה ברה"ר דילפינן מסוטה אפילו היכא דליכא חזקת טהרה מבועל הוא דיליף לה דגבי בועל אין לה חזקת היתר ורק לגבי בעלה יש לה חזקת היתר והתורה אמרה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל להכי ברה"י דטמא אפילו בדאיכא חזקת טהרה ילפינן מטומא' דבעל וברה"ר דטהור אפילו אי ליכא חזקת טהרה ילפינן מטומא' דבועל ע"ש ואנא אמינא אף דדבר חכמה דיבר הגאון ז"ל והדברים ראויין למי שאמרן מ"מ אית לי' פירכא חדא דיש לומר דענין זה תליא במחלוקת הקדמונים ז"ל שהביא בשטמ"ק כתובות דף ט' בסוגייא דפתח פתוח בהא דפריך הש"ס התם ועוד מי אסרוה שהביא בשם הריטב"א וז"ל ועוד מי אסרוה על דוד ואלו היתה אסורה לאוריה בעלה היתה אסורה על דוד דכל שאסורה לבעלה אסורה לבועל אלא ודאי לא נאסרה לאוריה דכיון דלאוריה לא ידיעא מלתא אע"ג דידיעא לדוד דאלו ידע אוריה הוה מיתסרא עליה מ"מ איסורו של בועל באיסורו של בעל תליא וכל שלא נאסרה לבעל מאיזה טעם שיהיה לא נאסרה לבועל כו' אמנם בסוף חידושיו בעמוד א' הביא בשם מפרשים מפני מה לא אסרוה על דוד והלא ידע שבא עליה ואע"פ שלא היתה אסורה לאוריה כיון דליכא עדים אסורה מיהא לבועל שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל ע"ש מעתה לפי דעת הריטב"א חידושו של הגאון בעל ש"ש נפל בבירא דכיון דעכ"פ לגבי בעל הוא מותרת ברה"ר משום חזקת טהרה ממילא ליכא איסורא להבועל ותו לית לן למילף ספק טומא' ברה"ר מבועל אלא רק לדעת הסוברים דאיסורא של הבועל אינו תלוי בבעל וכן נראה דעת התוס' שם ד"ה מפני ע"ש:
והנה ראיתי להר"ן ז"ל בסוף פרק האשה ניקנית גבי הא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני וכו' וכך נאמרה ספקה מותר ודאה אסור שכתב ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן ספיקא דאוריית' לחומרא דבר תורה היא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכ' הלכה להתיר ספיקא ואי מהא לא איריא דהכא איצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם כו' ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואלו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור עכ"ל מבואר בדבריו דהיכי שהתירה התורה בפירוש את הספק יותר מותר משאר ספק היכא דאמרינן ספיקא להקל ולפ"ז:
ספק טומאה ברה"ר דילפינן מסוטה לטהר הא הוה ודאי טהור כמו דספק טומא' ברה"י הוא ודאי טמא דעשאן הכתוב כודאי הכא נמי ספק טומא' ברה"ר או דבר שאין בו דעת עשאן הכתוב ודאי טהור דמ"ש ולפ"ז קשה לי מ"ש התוס' שם דהיכי דאיכא חזקת טהרה לא צריכנא למילף מסוטה אלא בלא"ה מטהרינן משום דמוקמינין אחזקתה הא שפיר איצטריך כדי לעשותה ודאי טהור ואי מטעם חזקה הוה רק ספק טהור אך יש לומר דכן הוא הדברים דכיון דילפינן מסוטה דברה"ר הוה ודאי טהור שוב ממילא אין חילוק בין איכא חזקת טהרה לבין היכא דליכא חזקת טהרה דוגמא לזה כתבו בתוס' שם בסוף דבריהם וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנ"ל דטמא היכא דאיכא חזקה אי מסוטה הא איתרע לה חזקה וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשא' הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתה ואע"ג דאיתרע לה חזקתה מ"מ אי מוקמינן לה אחזקתה לא היה לה להיות ודאי טמאה כו' ע"ש א"כ ה"ה לענין ספק טומא' ברה"ר או דבר שאין בו דעת לשאול אי ילפינן לה מסוטה למיהוי ודאי טהור שוב אמרינן גם בליכא חזקת טהרה נמי טהור ודאי אך כ"ז תליא בדבר מה שחקרו האחרונים בענין חזקה דמעיקרא אם החזקה נחשב כמו בירור ומכריע את הספק או לא הוה מכריע רק אין להוציא הדבר מחזקה כ"ז שלא נתברר הדבר היפך מהחזקה דמעיקרא והסכמת כולם דחזקה לא הוה מטעם בירור זולת כאופן השני שאין אנו יכולים להוציא הדבר מחזקתו הראשונה עיין ש"ש שמעתתא ז' פ"ב ולפ"ז עולים יפה דברי הר"ן ז"ל דהיכי דנאמר' הלכה דספיקא שרי לא אסר רחמנא אלא ודאי אבל כל שיש איזה צד ספק שרי דוגמא שכתבו התוס' בענין פקו"נ ביומא דף פ"ה ד"ה ולפקח אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפ"כ אחר הרוב משום דכתיב (ויקרא י"ח) וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל ודוגמא לזה איתא בשטמ"ק ב"מ דף ו' גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק ע"ש ולפ"ז לא נתברר לי מ"ש התוס' שם כו' דההוא דמתניתין דטהרות פ"ג דתינוק שנמצא בצד העיסה דמטהר ר' מאיר משום שאין בו דעת לשאול מטעם סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דאדרבה למה לי' לר' מאיר לומר מטעם סמוך מיעוטא לחזקה כיון דילפינן מסוטה היה לנו לטהר ודאי גם נגד הרוב ואפילו קרוב לודאי כמו שכתב הר"ן הנ"ל גבי ספק ערלה בחו"ל וצ"ע ואנכי לא באתי אלא לעורר:
והנה בתשובת שבות יעקב חלק א' סי' צ"ד הביא בשם תשובת מהר"א ששון סי' קצ"ו שהי' מחלוקת בין החכמים בזינתה וחזרה וזינתה אם היא נאסרת לבועל שני שיש מי שאומר דכיון שכבר נאסרה לבעלה ע"י בועל הראשון לא נאסרה לבועל שני והגאון בעל ש"י כתב כי נראה דין זה נתברר מש"ס ערוכה דסנהדרין דף מ"א ע"א מהא דפריך הגמרא והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו הרי מבואר דגם בכה"ג שנאסרה לבעלה ע"י בועל ראשון מ"מ נאסרה גם לבועל שני והביא מ"ש בספר שער אפרים בקונטרס אחרון בישוב דבר זה גם בספר מנחת אהרן על סנהדרין מחו"ז הגאון ר' אהרן פאדווא מבריסק מישב קושיא זו דהא על כרחך מיירי הש"ס שהעדים האחרונים מעידין שזינתה עוד בזמן הקודם ממה שהעידו עדים ראשונים דאי לאו הכי הא כבר היא בעולה וליכא חיוב סקילה א"כ לפי דבריהם אסרוה לבעלה ושוב דחה תירוץ זה דהרי משכחת לה שבא עליה שלא כדרכה ועדיין היא בתולה דס"ל לרבנן שם דף ס"ו דכולם בסקילה:
אבל לפענ"ד אם כי לא נמצא ת"י ספר מהר"א ששון לעיין בדבריו באיזה אופן נחלקו החכמים בדבר זה מ"מ אני אומר כי יש לחלק הענינים דלעולם היכי שיש עדים שנבעלה להבועל שני פשיטא שנאסרה אע"פ שכבר נאסרה לבעלה מחמת הזנות בפעם ראשון כיון דאי מיתזמי עידי קמאי נאסרה על ידי עידי בתראי וכמ"ש התוס' סנהדרין דף פ"א ד"ה ונגמר דמהאי טעמא חשיבי עידי בתראי עדות שאתה יכול להזימה דאל"ה מצי למימר גברא קטילא בעי למיקטלא ע"ש א"כ כל עיקר מה שבאו להעיד הוא רק אי יזימו קמאי אמנם בגונא דליכא עידי זנות אלא רק עידי קינוי וסתירה בזה אינה נאסרת על השני כיון דלבעלה כבר היא אסורה והטעם בזה דבאמת מה שאסרה התורה לזה שנסתרה עמו הוא רק גזירת הכתוב דכיון שלבעלה עשאה הכתוב כודאי ממילא נאסרת גם על הבועל אבל היכי דלבעלה אין נ"מ כלל שכבר היא אסורה לו שוב אין טעם לומר דעשאה הכתוב כודאי לגבי זה ואפילו לפי מה שהבאתי למעלה דעת המפרשים דאיסור הבועל אינה תליא באיסור הבעל זהו רק היכי שודאי זינתה אי יודע הבעל בעצמו שאשתו זינתה אסורה היא לבעלה אבל אנן לא מצינן לאוסרה עליו כיון שלא נתברר שנבעלה מאתו רק משום קינוי וסתירה לחודיה יש לומר דלא סגי לאוסרה עליו וגם הכי מסתברא כיון דעתה ליכא גבה כל דיני סוטה מחמת שכבר היא אסורה על הבעל:
סימן ד
באה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א פסק המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר מה"ת מקודשת ואם בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאוריית' ספק מקודשת ותמהי ע"ז הא בש"ס דפסחים איתא בהדי' דרב גידל אמר רב המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אינה מקודשת. ונ"ל ליישב דהנה דעת הטור באו"ח סי' תמ"ב דחמץ דרבנן מותר לשהויי לאח"ז ולכאורה קשה דא"כ יהי' מהני הקידושין כיון דיכולה להנות אחר הפסח וכבר עמד ע"ז הישוי"ע בסי' כ"ח הנ"ל אמנם באמת לא קשה דהא רב ס"ל כר' יהודא דחמץ לאחה"פ אסור לכן אין תועלת בשהייתו אבל לפי"ז יקשה האיך מייתי הש"ס לדידן דקי"ל דמותר לאחה"פ אמנם יש לומר דהכי פירושו דהש"ס דמזה ראי' דאינו יכול לבטל דאל"ה הא רב אחא ב"י סבר דחמץ של אחרים מותר לאחה"פ א"כ אמאי אינה מקודשת הא בידה לבטל ויהי' של אחרים ותהי' מותר לאחה"פ דמסתברא דלרב אחא ב"י גם חמץ של ישראל לאחר ביטול חשיב של אחרים כיון שאינו עובר בב"י וב"י ה"ה דשרי באכילה לאחה"פ דהוא מקיש שאור דאכיל' לשאור דראי' ואיתא במג"א דחמץ של ישראל שביטל אסור לישראל אחר לזכות בו לאחה"פ ובזה מיושב קושיית הישוי"ע דאי הטעם משום מקח טעות מאי מייתי ראי' לביטול ולפי האמור ניחא דאי מצית האשה לבטל הא לא הי' מקח טעות דיכולה לאכול כמו שהוא בעין:
סימן ה
כבוד ידידי הרב המאוה"ג חוב"ק הישיש כש"ת מו"ה יוסף יצחק הכהן נ"י אבד"ק יאניב:
ע"ד שאלתו שאלת חכם באשה אחת שהיה לה מחלוקת עם בעלה עד שבעלה נפרד מאתה והוא היה אצל אחיו והיא אצל אביה והיו בפירוד קרוב לשתי שנים ואז ילדה וכל העיר היו מרננים כי הולד הוא מאיש אחר שהי' גס בה ומחמת הבושה ברחה לאמעריקא ולא נודע מקומה איה והוא יושב גלמוד זה כששה שנים וע"כ העיר כ"ת שיש להתיר שישא אשה אחרת ע"י זיכוי הגט להאשה הלזו כמ"ש הרמ"א באה"ע סי' קמ"ו כי קרוב לודאי שהרתה לזנונים: והנה כבר כתבתי לכ"ת לשאול אם יש איזה בירור שהאשה זינתה והשיב כ"ת ע"ז כי תמה תמה יקרא עלי הא קרוב לודאי שהילד אינו מהבעל כיון שהיה בפירוד כשתי שנים וגם מקודם הי' ביניהם קטטות ומריבות ומה צריך א"כ עוד בירור יסלח לי כ"ת איך עלה על לבו לחשוב כן ואנכי לא מצאתי אף שמץ מנהו שיהא כדאי לחשוד את האשה שהיא זינתה תחת בעלה ואחרי כי לא ראיתי שיזכור כ"ת שהבעל טען שהילד איננו ממנו ושלא בא אליה כל אותו הזמן ומה שהי' רינון בכל העיר כשנולד הילד שהוא אינו ממנו לפענ"ד אין להשגיח כלל כי הרינון נעשה בשביל שלא דרו יחד אבל מצד הדין פשיטא דאמרינן דהבעל בא עליה בצינעה אחרי שדרו שניהם בעיר אחת ויותר מזה כתב הפנ"י גיטין י"ח ד"ה בא"ד דאפילו כשהיה בעלה במדינת הים מהימן לומר שבא אליה בצינעה ע"ש וכ"ש כששניהם בעיר אחת אמרינן שבא אליה בצינעה וכי כל כך ניקל לשווי' בת אברהם אבינו לזונה ובפרט כי לא נזכר בשני מכתביו שראו בה מעולם דברים מכוערים ומה שברחה לאמעריקא מחמת הבושה אין ראיה דאפילו אם היא בעצמה יודעת שהרינון הוא עלילת שקר עכ"ז אחרי שמרננין עליה היתה בושה וברחה ומה תעשה כשהיא מהצועקין ואינן נענין מעתה אין לדון כלל שיזכה לה גט ע"י אחר אפילו להמתירים שהביא הרמ"א אה"ע סי' קי"ח זהו דוקא באשה הנאסרת על בעלה אבל מי אסר להאשה הזאת על בעלה אפילו במי שאומר שראה שזינתה אשתו דמבואר בסי' קט"ו דחייב להוציאה אטו נימא דיכול לזכות לה גט ע"י אחר וכי על פיו אנו חיין:
עוד הביא המהרי"ק בשורש ק"ז בשם רבינו שמעון מינבילא דבזה"ז דאיכא חרם דרגמ"ה גם באוסר אשתו עליו אינו מהימן דאם אתה מאמינו מה הועיל ר"ג מ"ה בתקנתו כל אחד יאמר כן כדי לגרשה בעל כרחו ומשו"ה תקנו שלא להאמינו כמו שאין להאמין להאשה שאומרת טמאה אכי לך למשנה אחרונ' ע"ש וע' בשו"ת רע"א סי' פ"ח וצ"ט שפלפל קצת בדבריו ולפענ"ד יש לעורר עליו מהא דאיתא בסוף גיטין דף צ' במתניתין בית שמאי אומרים דלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר ואיתא בגמרא דב"ש סבירא להו ג"ש דבר דבר וממון דדוקא ע"י עדים ברורים. והנה פשיט' דלאו דוקא עידי זנות אלא אפילו עידי קינוי וסתיר' דג"כ נאסר' עליו וכן איתא בהדיא בספר פ"י וז"ב והנה הפ"י נתקשה דל"ל קרא דפשיטא דאין לאסור אשה ע"י ע"א כמו שאר איסורים באיתחזק היתרא כדאיתא ביבמות פ"ח ע"ש אבל לפע"ד י"ל בפשיטות דקרא אתי שלא נימא דהבעל נאמן ע"פ עצמו לומר שראה שזינת' והנה הפ"י כתב דב"ש דסביר' להו דלא יגרש אלא בערות דבר זהו דוקא בעל כרחה אבל מדעתה גם ב"ש מודי דמצי לגרש בלי ערות דבר. לפי דבריו ס"ל לב"ש כמו לדידן אחר גזירת רגמ"ה ואם נימא כדעת ר"ש מינבילא וכן דעת רבינו יוסף במרדכי פרק האומר בקדושין דכיון שאינו יכול לגרשה בע"כ לא מהימן לומר שראה שזינתה אשתו למה להו לב"ש הך ג"ש דדבר דבר הא לדידן דלית לן שום לימוד ג"כ מצד הסברא אמרינן דבזה"ז שאינו יכול לגרש בע"כ לא מהימן וה"ה לב"ש מדאורייתא ולמה בעינן ג"ש אלא מוכח דב"ש ס"ל דלא יגרש אפילו מדעתה אלא בערות דבר ומשו"ה שפיר בעינן ג"ש ודלא כפ"י:
והנה יש לומר דדוקא בזה"ז לאחר גזירת רגמ"ה דאסור לישא שתי נשים אמרינן דאין הבעל מהימן לאוסרה משום דאמרי' עיניו נתן באחרת כמו בטמאה אני לך דאמרינן עיניה נתנה באחר אבל לב"ש דאע"ג דאינו יכול לגרשה בע"כ מ"מ הא מותר לישא שתי נשים א"כ לא שייך עיניו נתן באחרת דהא יכול לישא אותה האחרת ולפי"ז יצמח לנו לפי מה שפסק המחבר באה"ע סי' א' דחרם של שתי נשים לא גזר רגמ"ה אלא עד סוף אלף החמישי אבל גזירה שלא לגרש בע"כ לכו"ע לא קבוע לה זמן שוב חזרה ההלכה למקומה דמהימן הבעל לומר שראה שזינתה אשתו:
אמנם מדהביא המהרי"ק את דברי הר"ש לענין דינא בזה"ז והמהרי"ק היה באלף הששי ש"מ דלא נחית לחילוק זה ואין לומר דהמהרי"ק היה סובר כמו שמביא הרמ"א שם בהגה"ה דמ"מ נתפשט האיסור גם אח"כ דא"כ לא היה המחבר סותם דבריו והיה כותב דממהרי"ק מוכח דגם אחר עבור אלף החמישי ג"כ אסור לישא שתי נשים אלא עכצ"ל דעכ"פ דמצד איסור לגרש בע"כ לבדו סובר הר"ש מינבילא דשוב אין הבעל מהימן לומר שאשתו זינתה דזה חשוב כמו שרוצה לגרשה בע"כ דוגמא לזה איתא בב"מ ק"א ע"ב האי לנקטי' בכובסי' דלשבקי' לגלימא ע"ש ברש"י:
עוד יש לעורר בהא דאיתא בריש פרק האיש מקדש דף מ"א שליחות מנ"ל אמר קרא ושלחה מלמד שהוא עושה שליח כו' אשכחן גירושין קדושין מנ"ל ומשני אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה ע"ש ומזה יש לעורר לפמ"ש הנו"ב דבשליחות בע"כ בזה"ז לאחר חרם דרגמ"ה הגט בטל דאין שליח לדבר עבירה וכן הביא בשם התוס' ב"מ דף י' ע"ב ד"ה דאמר לתירוץ הב' ע"ש א"כ מנין לב"ש דאפשר לקדש ע"י שליח דלדידהו איך אפשר למילף קידושין מגירושין הא בגט גופא אי אפשר לגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר ובכה"ג שפיר מצי משוי שליח אבל בלא ערות דבר אע"ג דאם עבר וגירש הבעל בעצמו בדיעבד מתגרשת כמו דמסיק התם הש"ס מ"מ ע"י שליח לא מהני אף בדיעבד לדעת הנו"ב דהא אין שליח לדבר עבירה אבל בקדושין אימת אתה רוצה לומר דמהני ע"י שליח הא על כרחך רק כשהאשה מותרת לו דבגוונא שהיא ערוה אפילו רק חייבי לאוין וקדושין תופסין מ"מ לא מהני ע"י שליח מטעם אין שליח לדבר עבירה אלא ע"כ באשה שהיא כשרה לו ובכה"ג גם בגירושין לא מהני ע"י שליח ואיך מקשינן הוי' ליציאה מה דלא דמיא להדדי כלל דבגירושין שנעשית ערוה הלא איכא מצוה לגרשה משו"ה הקל הכתוב דיכול לגרשה ע"י שליח אבל לא בקדושין ואפילו אם נימא דגם בקדושין איכא מצוה משום מצות פו"ר מ"מ יש להקשות תינח אם לא קיים מצות פו"ר דאיכא מצוה אבל כשכבר קיים מצות פו"ר כגון שיש לו אשה ובנים הא לא הוה דבר מצוה כמ"ש התוס' בביצה ל"ו ד"ה והא מצוה מנ"ל לב"ש דאפשר לקדש ע"י שליח דלמא שאני גירושין דמצוה לגרשה אבל לפמ"ש הפ"י בחידושיו שם בסוגיא דגיטין דהא דסברי ב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר זהו דוקא במגרש בע"כ אבל מדעתה גם לב"ש מותר לגרשה בלא ערות דבר שפיר ניחא אבל גם הפ"י לא כתב רק דש"ס בבלי סבירא להו הכי אבל בירושלמי מפורש בהדיא דגם מדעתה ס"ל לב"ש הכי מדמקש' דל"ל קרא מחזיר גרושתו תיפוק לי' דהוה סוטתו הובא בתוס' שם אולם עיינתי בירושלמי ושם לא יליף קדושין מגירושין:
אולם יש להשיב דהא שמאי הזקן סבר בקידושין דף מ"ג לחד שינויא דיש שליח לדבר עבירה ומסתמא גם ב"ש ס"ל כרבם שמאי הזקן א"כ גם בדיעבד אם לא מצא בה דבר ערוה וגירש ע"י שליח צריכ' להיות מגורשת כאלו גירש בעצמו אבל מ"מ לאידך שינויא דסבר שמאי הזקן גם בדיני אדם אמרינן דאין שליח לדבר עבירה יש לעורר כנ"ל ודו"ק:
והנה זה כבר הקשה לי חכם אחד לב"ש דסבירא להו בגיעין דף צ' ע"א דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר איך יפרנסו מקרא מלא בפרשת אמור ובת כהן כי תהיה אלמנ' וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כו' הא לב"ש היא זונה ואסורה לתרומה ואיך אפשר שתהא שבה אל בית אביה לאכול:
בתרומה הנה לפי מאי דמסיק הש"ס דאי עבר וגירש מה דעביד עביד הא לא קשה כלל אלא הקושיא אס"ד דהש"ס דלמה לא פשיט ליה מקרא דפ' אמור המוקדם בתורה אך גם בזה י"ל שהיה אפשר לומר דאיצטריך קרא דושבה אל בית אביה דגירשה עפ"י עדי זנות ואח"כ הוזמו העדים דבכה"ג גם להס"ד מה דעביד עביד כיון שהוא גירשה עפ"י דתה"ק ועד כאן לא קא מיבעיא ליה אלא אי עבר וגירש באיסור אבל אי גירש בהיתר עפ"י עדים לא עלה על הדעת כלל לומר דאם יזמו העדים יהא הגט בטל כיון דקרא כתיב ומצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות א"כ הרי בכה"ג בשעת כתיבת ונתינת הגט היה בה ערות דבר פשיטא דהגט כשר. אמנם אי קשיא הא קשיא על הירושלמי והובא בתוס' שם ד"ה מה דפריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלא"ה אסור להחזירה משום איסור סוטה אמאי לא פריך מקרא דושבה אל בית אביה אמנם על הירושלמי מעיקרא לא קשיא דהירושלמי אזיל בשיטתיה דאי עבר וגירש מה דעביד עביד כפי מסקנת הש"ס בבלי ומשו"ה פריך רק ממחזיר גרושתו ופשוט ועוד נ"ל דלכאורה קשה לפי מה שהקשו התוס' בתמורה דף ה' ע"א ד"ה מיתיבי אונס שגירש כו' וא"ת כיון דלא מהני גירושין ליחייב הבא עליה משום אשת איש אפילו קודם חזרה וכהן נמי אמאי לוקה ואינו מחזיר הו"ל דלא חל הגט כלל וי"ל דאיתקש גירושין למיתה כו' ע"ש א"כ מאי קא מיבעיא הכא בגיטין עבר וגירש מאי הא פשיטא דלא עדיף לב"ש מאונס שגירש לדידן ע"כ נ"ל דאיבעיא דהש"ס ג"כ רק אי עבר וגירש נימא דלא מהני וחייב להחזירה לב"ש כמו לדידן אונס שגירש וע"ז משני מדגלי רחמנא גבי אונס שגירש דכל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דהכא מה דעביד עביד ועפ"ז ניחא מה דלא מייתי הש"ס ממחזיר גרושתו או מגרושה לכהן ודו"ק:
סימן ו
להרב הונאה"ג כו' מו"ה נחמן כהנא אבד"ק ספינקא במדינת אונגארן:
בדבר האיש אשר לא זכה להבנות וציוו עליו הרופאים שיתן להם איזה טיפי זרעו כדי לעמוד על הבחינה ולהכיר מהות זרעו למען ידעו איזה מיני רפואות נאותים לרפאותו וכבר בחנו את אשתו כי היא בריאה ומחמתה אין המניעה להוליד כשאר נשים הבריאות והמניעה ודאי רק מצידו והאיש הנ"ל הוא י"א ובא לשאול אם מותר עפ"י דתוה"ק להוציא זרע לבטלה בתוך כלי למסור להרופאים:
והנה כ"ת העיר ממ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ה היכי שמצאה האשה דם על העד אם רשאי להוציא זרעו של האיש ה אם אין הדם יוצא ממנו וע"ז הביא מש"ס דיבמות ע"ו שאם ניקב הגיד ונסתם אמר רבא בדקינן ע"י שמניחים נהמא חמימי דשערי אבי פוקרי ומקרי וחזינא לי' ואביי אמר התם דמעבירין לפניו בגדי צבעונין ופירש"י ויהרהר ויוציא זרעו וסיים הב"ש ויש לדחות ע"ש וכ"ת כתב דיש לדחות משני טעמים חדא די"ל דשאני התם שיהא אסור לבוא בקהל לעולם ושנית י"ל דבנידן הב"ש אפשר לבדוק ע"י שפופרת וע"ז יסלח לי כ"ת דאין ענין בדיקת שפופרת לנידן הב"ש דבדיקת שפופרת מהני ברואה דם מ"ת לענין להתירה לבעלה אחר ספירתה אבל הב"ש לא מיירי מזה רק שיש מקום לתלית שהדם הוא ממנו והיא מותרת תיכף בלי ספירת ז' נקיים אלא ע"כ דהחילוק הוא משום דהכא אפשר שתטהר לאחר שתספור ז' נקיים ולפי"ז ברואה דם מ"ת ג' פעמים שפיר דמי להך דיבמות דמותר להוציא זרעו לברר אולי הדם ממנו ואע"ג דאפשר לו באחרת זה לא חשוב אפשר דקשה גירושין לישראל כו':
והנה בנידן השאלה שלפנינו נראה לפענ"ד ברור שמותר לו להוציא זרע לצורך רפואה דאנן לא מצינו דאסור רק כמעשה ער ואונן כדאיתא ביבמות דף ל"ד ע"ב והתם כתיב ושחת ארצה דהוי דרך השחתה ובכה"ג שנצרך לרפואה לתקוני להאי גברא הא לא הוי השחתה ומצאנו דוגמא לזה גבי איסור מחיקת השם שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' יסודי התורה פרק ו' הל' ז' הסותר אבן אחת דרך השחתה כו' וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה ומזה למדו הפוסקים דלצורך תיקון שרי עי' יור"ד סי' רע"ו וכן גבי איסור לקוץ עץ מאכל כתבו הפוסקים דדוקא דרך השחתה אסור דכתיב לא תשחית אבל לקוץ לצורך מקומו שרי דכעין זה לא חשוב השחתה רק תיקון עיין טו"ז יור"ד סי' קט"ז ובשו"ת חוו"י סי' קצ"ה וכיון דיש תיקון אינו בכלל השחתה וה"נ כיוצא בזה וגם הב"ש אע"ג דכתב ויש לדחות הראי' מיבמות מ"מ מגוף הדין לא נחית אלא כל שעושה לצורך תשמיש ליכא איסור דהשחתת זרע ועי' מ"ש הח"מ והב"ש באה"ע סי' כ"ג שמי שמתירא שלא יכשל באיסור א"א או בנדה מותר להוציא ש"ז לבטלה וכן משמע ממה שכתבו התוס' שם ביבמות ד"ה ולא עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבוא על אשתו שלא כדרכה שרי כו' ע"ש ומלשון כשמתכוין להשחית מוכח דכונתם דדוקא בכה"ג אסור ואע"ג דהתוס' מיירי באשתו מ"מ הא עיקר האיסור דהוצאת שכבת זרע לבטלה אנן ילפינן ממעשה ער ואונן:
והנה ביבמות דף כ' ע"ב מסיק הש"ס באלמנה לכ"ג דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וכתבו בתוס' ד"ה אטו לאו דוקא נקט ביאה שני' דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והוה מצי למימר אטו גמר ביאה עי"ש ולכאורה קשה איך שרי כהאי גוונא הא הוי לי' כמעשה ער ואונן דש מבפנים וזורה מבחוץ כדאיתא ביבמות ל"ד ע"ב דהא פשיטא דע"י העראה בא לידי הוצאת ז"ל בין למ"ד העראה זו נשיקה ובין למ"ד זו הכנסת עטרה וגם קיימ"ל דהעראה זו הכנסת עטרה ומוכח דכל שעושה לצורך תיקון לא מיקרי השחתה ואע"ג דהתוס' ביבמות שם כתבו לתרץ בתירוץ הראשון בשם ר"י ז"ל דההיא עובדא בנדרים דף כ' ע"ב דאמרה שולחן ערכתי לו והפכו דהתם מיירי שלא בהוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוה כמעשה ער ואונן ע"ש מ"מ נראה שזה דוחק גדול להכי מהדר הוא ז"ל אחר תירוץ אחר אבל עפ"י רוב ע"י העראה בא לידי הוצאת זרע ועי' בנדה דף י"ג א"כ קשה האיך אפשר שיהי' מותר לכתחילה לקיים מצות יבום ע"י העראה וביחוד לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לחולין דף צ"ח בסוגיא דזרוע בשלה דאמרינן התם חידוש הוא וכתב הוא ז"ל והא דאמרינן חידוש הוא שחידשה בו תורה שזה מצוה לבטל משא"כ בשאר איסורין דמ"מ גנאי היא לבטל איסור לכתחיל' וכאן מצוה לבטלו ע"ש וכאן אפשר בחליצה אבל לפי האמור שפיר ניחא דשאני הכא דכל שאינו מתכוין להשחית הזרע אלא לתכלית טוב ליכא איסור כלל וכ"ש לצורך מצות יבום דזהו תיקון ואין כאן השחתה:
ואל תשיבני הא התם איתא כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ אמרו לו הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן ולפי הנ"ל הא כאן הוה לצורך תיקון שלא תתעבר ותגמול את בנה דיש לומר דהתם שאני דס"ל לרבנן שומר פתאים ה' כדאיתא לעיל י"ב ע"ב ועוד דהתם שאני שהוא עושה זמן רב כ"ד חודש וגם הענינים חלוקים הם דהתם זהו הוא עיקר התכלית שמתכוין להשחית הזרע שלא תתעבר:
והוה כמו לא אפשר וקא מכוין משא"כ היכא שהוא עושה בשביל תכלית אחר ואין כונתו כלל להשחית וחשוב כמו לא אפשר ולא קא מכוין עי' פסחים דף כ"ה ע"ב:
עוד אמינא דלשון הש"ס והפוסקים מוציא ש"ז לבטלה מורה ג"כ דרק לבטלה אסור אבל כשאינו עושה הדבר לבטלה אלא לצורך דבר גדול לא הוי בכלל לבטלה וכן נמי יש להוכיח קצת מדברי התוס' שבת קי"ח ע"ב ד"ה אלו הי' אומרים חברי עלה לדוכן לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה כו' ועי' במהרש"א שמדברי התוס' משמע שהי' מברך וז"א דודאי משום דלא עבר על דברי חבריו לא עבר על לאו דלא תשא עיי"ש ודוחק אלא נ"ל דסבר ר' יוסי דדוקא לבטלה הוא דאסור אבל היכא דלא היי לבטלה שרי ומשו"ה ס"ל דנשים סומכות רשות דלא חשוב לבטלה כיון שכונתם לשם שמים ויש מזה תועלת לעורר את לבבם לירא את הש"י ועי' במג"א בהלכות נשיאות כפים סי' קכ"ח ובנדה י"ג ע"א איתא א"ר יוחנן כל המוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה ר"י ור' אמי אמרו כאילו שופך דמים כו' ר' אסי אמר כאילו עובד ע"ז והנה להטעם של ר"י ור' אמי בודאי מסתברא לומר דכעין עובדא דידן שרי דאין כאן שפיכת דמים דאדרבה עכשיו אינו ראוי להוליד ועיקר מה שהוא עושה אינו אלא כדי שיהי' ראוי להוליד ואפילו גבי חילול שבת מצינו שאמרו חז"ל מוטב לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ועי' במג"א סי' ש"ו דאם הוציאו בתו לעבירה מותר לחלל את השבת להצילה כדי שתשמור שבתות הרבה וכ"ש הכא דכיון שלפי החלטת הרופאים אינו ראוי להוליד אין כאן שפיכת דמים אבל לפי הטעם של ר' אסי דהוה כעובד ע"ז יש לומר דגם לרפואה אסור כיון דהוה כעובד ע"ז הא קיימ"ל בפסחים כ"ה דאסור להתרפאות בע"ז אבל כד דייקת בה ליתא שהרי התם מפרש הגמ' דקא מגרי יצה"ר אנפשי' כו' כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז עי"ש. והנה זה הלשון ממש איתא בשבת ריש פרק האורג ק"ה ע"ב גבי מקרע כסותו בחמתו והמשבר כלים בחמתו כו' דהוה כאילו עובד ע"ז כך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך כו' ומ"מ אמרינן התם דשרי לשבר כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' עיי"ש הרי בהדיא דאם עושה כן לתכלית דבר טוב לא הוה בכלל מגרי יצה"ר אנפשי' ולא חשוב כאילו עובד ע"ז וא"כ ה"ה בנידן דידן שרי מטעם זה:
אמנם בזה יש לפקפק ולומר דהא דאמרינן הטעם כאלו שופך דמים וכאלו עובד ע"ז זה אינו אלא לפרש דמשו"ה חייב מיתה אבל מ"מ אפילו בלא הנך טעמי איסורא מיהא איכא חדא דאלת"ה יקשה הא דאסרו רבנן ביבמות י"ב לשלש נשים לשמש במוך הא התם לא שייך לומר הטעם דשופך דמים דהא אדרבה אמרינן מן השמים ירחמו שלא תתעבר ואילו הוה ידעינן שתתעבר בודאי הי' שרי לשמש במוך משום פק"נ אלא מוכח דעכ"פ איסורא מיהא איכא ומ"מ לצורך דבר נחוץ שרי אך אופן הוצאת הזרע לא יעשה ע"י משמוש ביד על האבר ממש אלא ע"י הרהור באשתו או ע"י חימום באברים הסמוכים לאבר תשמיש כי כן הוא בש"ס וביש"ש שם הנראה לפע"ד כתבתי וד' יצילני משגיאות ידידו:
סימן ז
בדבר האשה עלקא בת ר' יעקב קרייטער מפה לבוב שנגב' עדות בב"ד של שלש' כדת עדות' של האשה הנ"ל בעצמ' אשר זה כששה שנים בא אלי' מכתב מבני בעלה כי אביו ר' אלעזר יוסף הלך לעולמו וצוואת אביו קידם מותו הי' כי יודיע אחרי פטירת לאשתו עלקא בלבוב כי כבר מת למען תצא מכבלי העיגון והלכ' עם המכתב הנ"ל להאב"ד (הוא ניהו מו"ח ז"ל) ואמר לה האב"נ ז"ל שתמתין עוד שבועות כי צריך הוא לכתוב מכתב ולחקור אצל הרב של המקום שנפטר בעלה שם ואחר עבור איזה שבועות כאשר באה שנית להאב"ד ז"ל אמר לה שהיא מותרת להנשא לעלמא וגם נתן בידה כתב היתר בחתימת ידו שהיא מותרת לעלמא והכתב הלזה הי' בידה כמה שנים וגם כמה אנשים ראו בידה הכתב הלזה אך זה קרוב לשנה שנאבד מאתה הכתב הלזה כן העידה לפני הב"ד האשה הנ"ל. עוד העיד ר' אברהם שיינדלינג מפה שגם היא ראה המכתב שבא להאש' הנ"ל שמת בעלה הנ"ל והוא בעצמו נתן עצה להאש' הנ"ל שתלך עם המכתב להאב"ד וגם הראתה לו האשה הנ"ל אח"כ הכתב של האב"ד ז"ל בחתימת ידו אך כששאלו לו הב"ד אם קרא בעצמו את הדברים הנאמרים בכתב של האב"ד ז"ל ע"ז השיב כי לא קרא בעצמו אחרי שאינו יודע לקרות לשון הקודש אך האשה הנ"ל הגידה לו שזהו כתב היתר להנשא וחתימת יד של האב"ד ז"ל הי' מכיר בעצמו על הכתב שהי' בירה והמכתב שבא להאש' מאחד מבני בעלה קרא בעצמו כי הי' בכתב הנקרא יודיש כ"ז העיד ר' אברהם הנ"ל בתורת עדות כדת. עוד הגיד לי הרב ר' שמואל גאלדבערג כי ר' אהרן סאקאל סיפר לו אשר גם הוא ראה המכתב שבא להאש' הנ"ל אשר בעלה מת אך לא הי' בו שום חתימת יד אדם רק חותם הנקרא זיגעל ונתתי אל לבי לעיין בהתירא דהך איתתא וזה החלי בעזר הצור:
והנה לפענ"ד פשוט כי האשה עלקא הנ"ל מותרת להנשא לעלמא כאשר מפורש יוצא מש"ס ופוסקים האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואפילו היא אומרת ששמע' מאיש אחר שמת בעלה ג"כ נאמנת עי' אה"ע סי' י"ז וא"כ בנ"ד לא מבעי' לדעת הסוברין בסי' י"ז סעי' י"א דאי נמצא כתוב בשטר מת איש פלוני תנשא אשתו אפילו אינו מקוים הרי יש להתיר בנ"ד מחמת המכתב שבא אלי' שבעל' מת אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דאם אינו מקוים לא תנשא מ"מ בנ"ד כיון שהיא אומרת שכבר הי' לה היתר ב"ד מאת מו"ח ז"ל ואירכס פשיטא דהיא נאמנת ע"ז וכיון שנאמנת על דברי' אלו אין לנו למידק על מה הי' יסוד של זה ההיתר הלזה ומסתמ' קיבל הוא ז"ל תשוב ובירור מאת הרב דשם אשר בעלה מת ויותר מזה כתב הב"ש סי' י"ז אות כ"ב ואם אמרו לה דטבע בים והתירוה הב"ד נאמנת עיין צמח צדק ע"ש והרי הדברים ק"ו דהשת' התם דהעדים אמרו שנטבע בים דהוי משאל"ס דלפי עדותן אין הדבר מבורר מאיזה טעם התירוה הב"ד שהרי קיימ"ל בש"ס ופוסקים דאם נטבע במשאל"ס אשתו אסור' ומ"מ כשאומרים שהב"ד התירוה נאמנים כ"ש בנ"ד שבודאי התיר אותה מו"ח האב"ד דפה ז"ל כדין ובפרט שאומרת אשר מו"ח אמר שצריך עוד חקיר' ודריש' לענין ההיתר:
שוב התבוננתי דיש מקום לדחות ראי' זו ולומר דהב"ש ע"כ מיירי בגונא שהאש' כבר נשאת לבעל דאי מיירי שעדיין לא נשאת באמת קשה על הב"ש איך מהני עדותה להנשא לכתחיל' הא כתב הרמ"א בסעי' ל"ד בשם הריב"ש ז"ל דבמשאל"ס אפילו התירוה ב"ד ולא נשאת לא תנשא לכתחיל' ע"ש א"כ לפי"ז אפילו היא נאמנת לא תנשא לכתחיל' אלא ע"כ מיירי הב"ש שכבר נשאת ומעתה שוב אפשר לומר דדוק' בדיעבד נאמנת לומר שהתירוה אבל לא להנשא לכתחיל'. אך באמת אין במשמע בדברי הב"ש דמיירי דוקא בנשאת כבר אלא משמע שאנו תולין לומר דמסתמ' חקרו הב"ד ונתברר לפניהם שבעל' מת בודאי כגון שהוציאי את הנטבע והכירו אותו שזה בעלה ואע"ג שאין העדים:
יודעין מזה מ"מ אנו אומרים שבודאי התירוה הב"ד כדין וה"ה בנ"ד כנ"ל: ודע דמה שמסיים הב"ש עיין צ"צ לדעתי ברור שאין כונת הב"ש שהצ"צ כתב מענין הלז אחרי כי אנכי חפשתי בספר הנ"ל ולא מצאתי שום דבר מזה אלא נרא' שכונתו בזה על מה שכתב הצ"צ בסי' מ' דבהיתר ב"ד בעינן חכם מפורסם בהורא' והב"ש בעצמו הביא דבריו שם אות ק"ג ע"ש וע"ז רמז הב"ש ג"כ הכא שצריכ' לומר שהב"ד שהתירוה הוא ב"ד מפורסם בהורא' דאל"ה לא הוה היתר כלל וז"ב לדעתי. ואין לפקפק בנ"ד מה שטוענת שנאבד ממנה הכתב היתר של מו"ח ז"ל דז"א דבזמן מרובה לא הוה כעין זה ריעותא כמו דאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב רב אסי אמר כגון דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אי איתא דהכי הוה אחוי לן גיטך וכתב רש"י ז"ל דבשע' פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי ע"ש מדבריו אלו נשמע דבזמן מרובה שפיר נאמנת למימר אירכס לי ודוק:
ואמינא להביא ראי' לזה דאשה נאמנת לומר שהתירוה ב"ד מיבמות דף קכ"א דההוא דהוי קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא ואמר ר"נ אכלו כוורי לחסא מדיבורי' דר"כ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמר לה ולא מידי אמר ר"א ש"מ הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה הנ"מ לכתחל' אבל אינסבא לא מפקינן לה ע"ש וכתב המהר"ם בתשובת הגמ"י הלכות אישות דדוקא התם דטעת' בדברי ר"נ וסברי שר"נ התירוה להנשא אבל בעלמא במשאל"ס אי נשאת בעבריינות אפילו בדיעבד תצא ע"ש ומוכח מזה דאשה עצמה נאמנת לומר שהתירוה ב"ד דאל"ה איך נשאת אשת חסא דנהי דטעת' וסבר' שר"נ התירה מ"מ לא נאמנת כלל והי' להם לשאול לר"נ אם אמת כדבריה וממילא הי' נתברר הטעות ודוחק לומר שהעידו עדים שר"נ התירה אך גם המה טעו בדברי ר"נ דלא משמע כן מהגמר' וגם מתשובת המהר"ם הנ"ל:
ואין להקשות לפי מ"ש שם בתשובת המהר"ם הנ"ל להוכיח דאי נשאת בלא רשות ב"ד בנטבע במשאל"ס אפילו בדיעבד תצא דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתם כל אחת ואחת תלך ותנשא בלי רשות ב"ד אלא ע"כ דאם נשאת בעבריינות תצא ע"ש ואי נימא דנאמנת לומר שהתירוה ב"ד יקשה סוף סוף מה הועילו חכמים בתקנתם הא אפשר שתערים ותאמר שהתירוה ב"ד הא לאו מלתא היא דרז"ל לא חששו למשקרת דהא אדרב' האמינו' לומר מת בעלי ותנשא על פיה ולא חיישינן שתשקר אי משום דאשה דייקא ומינסב' אי משום דמלתא דעבידא לגלוי' לא משקרי אינשי כמבואר בש"ס אלא המהר"ם לא כתב אלא אי נימא דאפילו אי נתברר שנשאת בעבריינות לא תצא בזה יש לחוש שתלך ותנשא אבל לפי האמת שאם נתברר שנשאת שלא ברשות ב"ד תצא תו לא חיישינן למשקרת דהא דייקא ומנסבא ומטעם דהוה מלתא דעבידא לגלויי ודוק. אמנם מה שעלה על לבי שיש לחקור בהא דקיימ"ל בש"ס ובשו"ע שם סעי' ל"ו דאי ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת דאם כבר התירוה ב"ד לא תצא מהיתר' הראשון ע"ש אי בעינן בירור גמור עפ"י עדים שכבר התירוה ב"ד אבל אם האשה עצמה אומרת שכבר התירוה ב"ד או ע"א דעלמא מעיד כן לא מהימנ' או גם בזה האשה עצמה או ע"א דעלמא נאמנים. והנה לכאור' הדעת נוטה לומר כיון שאין אנו יודעים שהתירוה ב"ד אלא עפ"י ע"א או עפ"י האשה בעצמ' א"כ הרי לפנינו העד השני שמעיד שלא מת ומה עדיפותא לזה שאומר שהתירוה ב"ד מעד המעיד שבעל' מת כיון שיש כאן עד המכחיש שלא מת אבל מ"מ יש מקום בראש נמי למימר דע"י פיה נאמנת או העד אחד נאמן לומר שהתירוה ב"ד כיון דע"ז אין העד השני מכחיש וקימ"ל כדעולא דכ"מ שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים וחשיב כאלו נתברר ע"י עדות גמורה שכבר התירוה ב"ד דמותרת להנשא ודבר זה צריך תלמוד:
אבל בנ"ד נרא' לפענ"ד פשוט דנאמנת וכמו שהבאתי למעל' בשם הב"ש ועוד נרא' לי להביא ראי' מכתובות דף ע"ב דמוקי התם למתניתן דקתני ומשמשתו נדה כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושאלו ואישתכח שקרא ע"ש א"כ מבואר הדין דאשה נאמנת לומר שהתיר לי חכם כל זמן דליכא הכחשה ואין לומר דשאני הכא דהוה דבר שבערוה וגם איתחזק איסורא דא"א דזה אינו דהא הש"ס בריש פרק האשה רבה מסיק דמשום עיגונא אקילו בה רבנן כמו בשאר איסורין וכן איתא בש"ס ריש גיטין ע"ש וכן ראיתי בספר עיגונא דאתתא ממהר"א אלפנדרי שמביא ראי' דבעיגונא היכי שהאש' אומרת ששמעה מאיש אחד שמת בעלה דאין צריך לשאלו ולברר אם אמת כדברי' מהך סוגיא דכתובות הנ"ל דמצינו שהאש' נאמנת לומר פלוני חכם טיהר לי את הכתם וא"צ לברר ע"ש ומוכח מדבריו ג"כ שאין לחלק כלל בין שאר איסורין להיתר עיגונא. ועוד ראי' מבכורות דף ל"ו במתניתן נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא משום דהוה מלתא דעבידא לגלויי ע"ש חזינן דאף דאינו נאמן על נפילת מום מאליו משום דחשידי ע"ז מ"מ נאמן לומר שהתיר לו חכם א"כ כ"ש בעיגונא שנאמנת לומר מת בעלי פשיטא שנאמנת לומר שהי' לה היתר מב"ד ואל תשיבני דעובדא דידן שהאב"ד מו"ח ז"ל הלך לעולמו וא"כ כעת לא הוי מלתא דעבידא לגלויי דזה אינו דהא יש כאן עדים שהעידו שהאש' אמרה עוד בחיים חיותו של מו"ח ז"ל שהתירוה להנשא ואז בודאי היתה נאמנת שהרי הי' מילתא דעבידא לגלויי שהי' אפשר לשאלו וזה פשוט. כ"ז נראה לפע"ד וד' יצילני משגיאות:
סימן ח
כבוד ידידי הרב הגאון הגדול מופת הדור כו' מוה' יצחק שמעלקיס האב"ד דפה ק"ק לבוב:
ענותנותו דמר תרבני לעיין בתשובתו הרמתה בדבר תקנת העגונה האשה אסתר אשת ר' יצחק בן ר' יהושע שפירא מקראקא וזה אשר עלה במצודתי בעזהש"י: מ"ש הדר"ג לתמוה על הגאון מליסא ז"ל שכתב בנה"מ סי' מ"ו ס"ק י"ז לחלוק על הקצה"ח שכתב שיש לפשוט האסתפקתא של הב"י בשם התו' ברשע שאינו של חמס אם חיישינן לשמא זייף די"ל דדוקא ברשע דחמס חשוד למשקר בשביל הנאת ממון אבל רשע שאינו של חמס דלא פסול אלא מצד גזירת הכתוב דינו כמו בנעש' חתנו דסעיף ל"ה ופשיט הקצה"ח מהא דכתב הנ"י בפ' זה בורר דרשע שאינו של חמס דהוא רק משום גזירת הכתוב ליכא למיפסלי' בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר ואפילו אשה ומזה הוציא הקצה"ח דרשע שאינו של חמס כשר לעדות אשה וע"ז כתב הנתיבות דלעדות אשה מודה הנ"י דאינו נאמן דחשוד למשקר מחמת שנתן עיניו בה כמבואר ביבמות ובאה"ע סי' י"ז דכל פסול דאוריית' פסול לעדות אשה והדר"ג תמה על דברי הנתיבות דהאיך חיישינן לזה הא קי"ל דהמעיד על האשה לא ישאנה ודוחק לומר דכיון דאם נשאת לא תצא לכן חיישינן והניח דברי הגאון ז"ל בדחוקים: