אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק ב חו"מ › סימן לב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

חו"מ · סימן לב

סימן לא

בדבר א"ת אשר בא לעורר על מ"ש המג"א בס' תמ"ג לא מכר הנפקד החמץ חייב לשלם להמפקיד כמו שומר שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם שחייב וכתב אעפ"י שהמפקיד הי' יכול למכור בעצמו מ"מ כיון שהנפקד אינו רשאי לסמוך ע"ז א"כ הי' לו למוכרו ע"כ והח"י חולק עליו וע"ז עורר כ"ת שיש לדמות למ"ש התוס' ב"ק דף כ"ג ע"א שיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וכמ"ש הנתיבות בסי' קכ"ו והנה לדעתי אין הענינים דומים דהכא אין צריך כלל לחידושא של התוס' דגבי שומר פשיטא דהחיוב להציל מוטל על השומר ואפילו אי הבעה"ב ג"כ איתא בשעת מעשה החיוב של השמירה היא על השומר ואינו יכול לטעון שהבעה"ב ישמור בעצמו וע"ז לא פליג הח"י ולא שום אדם בעולם אלא דהח"י סובר דמטעם שמירה אינו מחויב רק לשמור אבל אינו מחויב למכור וכמו דמצינו בש"ס ובחו"מ סי' רס"ז בהל' אבידה ומציאה דאם מצא דבר שטפילו מרובה משכרו מטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך מוכרם בב"ד ומ"מ לא מצינו שאם לא מכרן שיהא מפסיד המוציא מה שהוציא משום דזה לא מחייב רק משום השבת אבידה וכן נמי גבי חמץ אינו חייב הנפקד למכור רק משום השבת אבידה ואם לא מכר אינו חייב לשלם:

אולם יש לחלק דבמוצא אבידה דצריך למכור בב"ד יותר י"ל דפטור אם לא מכר דאין הדבר תלוי בו לבדו אלא בב"ד ואולי לא ירצו הב"ד כדאמרינן בעלמא דלמא לא יזדקקו לו הב"ד אבל גבי חמץ דמוכר שלא בב"ד לפי הגמרא דילן בפסחים דף י"ב ע"א דגרסינן דאמר לי' צא ומוכרה בשוק ולא כהירושלמי שהביאו שם התוס' דאיתא דא"ל צא ומוכרה בב"ד בשוק וכן פסקינן בשו"ע או"ח סי' תמ"ג סעיף ב' כש"ס דילן יותר יש לחייבו על מה שלא מכר:

ועוד נראה לפע"ד הא המג"א מיירי שביער החמץ מרשותו קודם הפסח דאלו עבר עליו הפסח ואיתא בעין הא כתב המג"א שם דא"ל הרי שלך לפניך ע"ש משו"ה שפיר חייב אמה ששרף בידים ולא מכרו אבל אם לא שרפו והחמץ נשאר עד אחר הפסח ונגנב או נאבד אע"פ דלא שייך לומר הרי שלך לפניך מ"מ פטור דדבר זה תליא בסוגית הש"ס דב"ק דף מ"ה גבי שור הנסקל אחר שנגמר דינו דרבנן ס"ל אם החזירו שומר לבעליו איכו מוחזר ור' יעקב סבר דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר ומפרש התם הש"ס דטעמא דרבנן דאמר לי' אי אהדריתי' ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא וטעמא דר"י דסבר גומרין דינו של שור שלא בפניו וכתב רש"י ז"ל דדוקא דאתפוסהו בידים אבל אי תפסוהו ב"ד פטור גם לרבנן ובתו' פליגי על שיטת רש"י אלא לרבנן גם אי תפסוהו ב"ד דכיון דסברי רבנן דאין גומרים דינו של שור שלא בפניו הו"ל היזק ניכר ולר"י דס"ל גומרים דינו שלא בפניו הו"ל היזק שאינו ניכר ולהכי מצי אמר הש"ל ע"ש א"כ הכא נמי אם שרפו הנפקד קודם הפסח אף ששרפו ברשות חייב לשלם כמו התם דאתפוסהו לב"ד ברשות מ"מ חייב דהו"ל למכור: אך לכאורה לפ"ז קשה דלמה לי' להמג"א להביא הדמיון דשומר שהיו לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם דחייב תיפוק לי' אפילו אלו הי' הדין התם פטור י"ל דהיינו טעמא דהתם לא היזק בידים אבל הכא הא שרפו בידים והי' לי' להביא הך דב"ק הנ"ל דלרבנן חייב אבל לכאורה יותר יש להקשות אשיטת רש"י ז"ל דבלא אתפוסהו בידים אלא תפסו ב"ד מאליהם גם לרבנן פטור הא קי"ל דשומר שהי' לי' לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ואיזה נ"מ יש בין הך דינא להך דשור הנסקל הא הכא נמי הי' יכול לשחוט השור קודם גמר דין כמ"ש רש"י ז"ל שם:

שוב נתתי עיני בהשטמ"ק שהביא בשם הריב"א פירוש אחר וז"ל וריב"א פירש דאתפסי' לתורא לאו דוקא במעשה בידים אלא כל שהי' לו לשומרו שלא יבוא לידי כך כו' ומה שמחלקים בין שור היוצא ליסקל לחמץ שעה"פ דהתם מחייבו המפקיד במה שהי' יכול להציל כמו שהוא בעין דהוה מצי לערקי' לאגמא אבל בחמץ שעבר עליו הפסח אע"פ שהי' יכול להציל מן האיסור ע"י החזרה לבעלים ויאכלוהו או ימכרוהו קודם הפסח אין לחייבו מטעם זה כיון שאינו יכול להצילו ולהפקיעו מן האיסור כמו שהוא בעין והאריך שם הרבה ועפי"ז הסברא יש לחלק נמי הך דרועה שהי' יכול לקדם ברועים ובמקלות דהתם נמי הי' יכול להציל כמו שהוא בעין ע"ש הרי מצינו תנא דפליג על המג"א דלא דמי הך דחמץ שעבר עליו הפסח להך דשומר שהי' לו לקדם כו':

ונ"ל דיש להביא ראי' דלא כמג"א מב"מ דף מ"ב בהאי תורא דלא הו"ל ככי ושיני ואמרינן דאיבעי' לי' לאודועי לי' וכתבו בתוס' ד"ה דמי בשם ר"ת ז"ל דאם הי' מודיע לו הי' הספסירא שוחטו מיד ולהמג"א אפילו אי לא מצי לאודועי לי' ליחייב משום שהי' לו בעצמו לשוחטו מיד אלא מוכח דלא כמג"א ודו"ק:

והנה ראיתי להנו"ב קמא חלק או"ח סי' כ' שפלפל הרבה בדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח אליבא דר"ש דס"ל דחמץ שעבר עליו מותר לאחר הפסח מה"ת ורק מטעם קנס אסור מדרבנן לדידי' אין רבותא כלל לומר דמצי הגזלן לומר להנגזל הרי שלך לפניך משום דלהנגזל לא קנסו חז"ל כלל והחמץ היא מותר להנגזל גם מדרבנן ע"ש שהאריך בזה הרבה ולדעתו צריך לומר דמתניתין דב"ק דף צ"ה דקתני מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח על כרחך אתיא אך אליבא דר' יהודה דחמץ אחר הפסח אסור בהנאה מה"ת. ולפע"ד זה דוחק גדול דלא מצינו שום רמז בש"ס דמתניתין לא אתיא כר"ש אך באמת גם בלא חידושו של הנו"ב דלר"ש מותר לאחר הפסח להנגזל ג"כ קשה דמשמע מש"ס פסחים דף כ"ט ע"א דרק רבא הוא דמתרץ למתניתין אליבא דר"ש חידש לומר דר"ש קנסא קניס אבל רב אחא ב"י דמתרץ מתניתין כר"י ס"ל דלר"ש לאחר הפסח מותר לגמרי ולא קניס ר"ש כלל וביותר נראה מהא דאיתא שם דף ל' ע"א דפריך אדרבא והא רבא הוא דאמר ר"ש קנסא קניס ומשמע דתקשה רק לרבא דידי' אדידי' אבל שאר אמוראים לא סבירי להו דקנסא קניס א"כ קשה לדידהו איך יתרצו הך מתניתין דב"ק הנ"ל אליבא דר"ש:

אבל נ"ל די"ל דמתניתין לא קא חשיב דוקא איסורי הנאה אלא כל שיש בו פסול כמו מטבע ונפסל תרומה ונטמאת בהמה ונתעבדה בה עבירה דכל הני מותרין בהנאה אלא שנפסלו כמו מטבע שנפסל בהמה שנעבדה כתב רש"י ז"ל נרבעת או נעבדה פסולה לקרבן או שנפסלה מעל גבי המזבח כו' ע"ש א"כ חמץ שעבר עליו הפסח יש לומר כיון שבתוך הפסח הי' אסור בהנאה והכל מצווין עליו לבערו ועבר עליו בב"י וב"י חשוב נעבד בו עבירה וכל שנעבד בו עבירה פסול לגבי מזבח ואל תאמר שלא מצינו נעבד פסול למזבח אלא נעבד לע"ז אבל לא שאר נעבד' בו עבירה כדאיתא בחולין דף קט"ו ע"א אני אומר דיש לדמות דבר זה למה שהביא המ"א בסי' תרמ"ח גבי אתרוג המורכב וז"ל ולבוש כתב שאותו שקורין גרסקי פסול מטעם שנעבדה בו עבירה כמו בהמת כלאים דפסול להקרבה ואף שהמ"א הרבה להקשות על הלבוש כבר כתבתי בספרי שו"ת מצפה ארי' סי' נ"ב לקיים את דבריו בדברים נכונים בסיעתא דשמיא ע"ש והארכתי בסוגיא דחולין הנ"ל ע"ש וגם חמץ שעבר עליו בב"י וב"י דמי ממש לכלאים דכל עיקר הווייתו היא בעבירה הכי נמי חונן שהי' מצוה לבערו מן העולם רק נשאר בקיומו ע"י העבירה שלא ביערו מסתברא דפסול לגבי מזבח אעפ"י שאחר הפסח הוא מותר בהנאה כמו אתרוג המורכב דפסול למצוה באים למזבח:

והנה כאשר דברתי מזה עם ידי"נ הרב הגאון מו"ה משולם סאלאט נ"י אשר הוא אחד המיוחד בב"ד שלי הראה לי כי בחידושי ב"ן ז"ל על יבמות בסוף קונטרס אחרון נמצא חידושים קצת במס' סוטה דף כ"ט ע"א ד"ה מדין ק"ו ועיינתי וראיתי אשר בתוך דבריו כתב בשם רש"י ז"ל ח"ל תשובה דאין צריך הוכחה לסתור הוכחה בדבר הדומה לטבול יום כו' וכן שיטת הדינין כי ההוא דכל הבשר דף קט"ו מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה ק"ו ומה ערלה שלא נתעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בב"ח שנתעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן כרת כלאי הכרם יוכיח והרי כלאי הכרם נתעבדה בהן עבירה בזריעתן וחמץ בפסח עבר בב"י וב"י ולא דמי בקולא דידה והוה הוכחה אלו דברי רש"י ז"ל וע"ז טען הרמב"ן ז"ל וכתב ומה שהביא רש"י ז"ל בפ' כל הבשר שאני התם שהרי בו"ח וחמץ בפסח שוין הן בזה ובזה נתעבדה בהן עבירה ולפיכך מייתי לה מק"ו מערלה וא"ת שאני ערלה שכן אין לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח ואם תאמר חמץ שאני מערלה מ"מ הנידון דומה לראי' עכ"ל בקיצור והנה הדברים סתומים דבאיזה סברא פליגי רש"י ורמב"ן ז"ל אבל לפע"ד נראה דפליגי בסברא זו דהש"ס קאמר ק"ו וקא חשיב מעלת בו"ח שנעבדה בו עבירה ואח"כ קאמר הש"ס דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה יוכיח ומשמע דטעם זה לא חשוב לאסור וא"כ הסוגיא סותרת זו את זו והתוס' ד"ה חורש הרגישו בזה וכתבו ח"ל אבל השתא עבד ק"ו דכשם שאסור באכילה אסור בהנאה ע"ש ורש"י ז"ל לא ניח' לי' בזה דלגבי ערלה יש מעלה שנעבדה בו עבירה אבל מ"מ לא דמי לכ"ה וחמץ בפסח דשאני הני דכל עיקר קיומם והוייתם הוא ע"י עבירה דבלא העבירה לא הי' נמצא הווייתם כלל כ"ה לא הי' נתגדל וחמץ הא הי' מבוער קודם פסח משא"כ בג"ח גם בלי העבירה הי' נמצא קיומם והוייתם ומשו"ה אחר דפריך הש"ס מה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר ואמרינן חמץ בפסח יוכיח ואח"כ כלאי הכרם יוכיח הי' יכול למיפרוק מה להני שכן נעבדה בה עבירה היינו שקיומם בא ע"י עבירה משא"כ בו"ח דאין הנידון דומה לראי' וע"ז יש לומר ערלה תוכיח ואין לומר נבילה תוכיח דשאני נבילה דהי' לה שעת הכושר ולא נעבדה בה עבירה ושם דף ק"ה דאמר רבא התם ותנא תונא חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל טעמא דאיתא בעינא אבל ליתא בעינ' אע"ג דהשתא לאו ממונא כו' דמוכח דס"ל דחמן אחר הפסח אסור בהנאה מדקאמר ולאו ממונא זהו משום דרבא לשיטתי' דר"ש קנסא קניס ואסור מדרבנן משו"ה לא חשוב ממונא (ולפי מ"ש הנו"ב צ"ל דכל זה אמר רבא אליבא דר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת וגם זה דוחק) אבל לרב אחא ב"י דס"ל דחמץ לאחר הפסח שרי לגמרי ולפי מה שכתבתי דמתניתין קא חשיב פסולי מזבח באמת אין לפשוט בעי' דרבא ממתניתין אליבא דר"ש:

ואל תשיבני הא איתא בהדי' בגמרא בדף צ"ח ע"ב אמתניתין חמץ שעבר עליו הפסח מאן תנא אומרים בא"ה הש"ל אמר רב חסדא ר' יעקב היא הרי בהדי' דהש"ס קא שקיל וטרי בחמץ משום דאסור בהנאה דז"א דבמתניתין קתני נמי שהי' יוצא לסקול ושקלא וטריא דהש"ס קאי אתרווייהו בין אחמץ ובין אשור שיוצא לסקל וכן כתב רש"י ז"ל שם בהדי' דסיפא דמתניתין ודאי ר' יעקב היא ולא רבנן ע"ש ומשו"ה נקט הש"ס מעיקרא סתם דאומרים בא"ה הש"ל אבל בתר הכי דמיירי בחמץ לחודי' נקט חמץ בפסח ולא חמץ שעבר עליו הפסח כדי שלא לכנוס בפלוגתא דר"י ור"ש וכן יש לדקדק ממה דבב"ק דף מ"ה ע"א איתא אמר רבה דכו"ע אומרים באיסורי הנאה הש"ל דא"כ נפלוג בחמץ בפסח וכן בדף צ"ח איתא ג"כ הכי דא"כ נפלגו בחמץ בפסח ולא נקט נפלגו בחמץ שעבר עליו הפסח כלשון דמתניתין אלא מוכח כנ"ל דחמץ שעבר עליו הפסח תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון אי חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ומשו"ה נקט חמץ בפסח דלכו"ע אסור בהנאה אבל מ"מ אתיא מתניתין גם לר"ש וכנ"ל:

ועוד עלה על לבי די"ל דאף דנראה מהסוגיא דפסחים דרבא הוא דחידש לן דגם לר"ש חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה דקנסא קניס אבל הס"ד דפריך מני מתניתין גם ראב"י דמשני למתניתין לעולם ר' יהודה היא לא סבירי להו הכי זה אינו אלא דסבירי להו דמשום קנסא סגי לאסור חמץ שעבר עליו הפסח באכילה אבל לא לאסור בהנאה כמו בשר עוף בחלב דאסור באכילה ומותר בהנאה מחמת שהיא דרבנן ולא רצו חז"ל להחמיר כולי האי לאסור בהנאה אע"פ שבשר בהמה בחלב אסור מה"ת. ועוד יותר י"ל הטעם מה שאסרו חז"ל בשר עוף בחלב באכילה ולא בהנאה הוא משום דכיון דתניא בחולין קט"ז ע"א ר"ש בן:

יהודה אומר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה כו' ע"ש להכי אע"ג דלא קי"ל כוותי' אלא בשר בהמה בחלב אסור בהנאה מ"מ בשר עוף בחלב דהוה רק דרבנן סמכו על דבריו ואסרו רק באכילה ומותר בהנאה א"כ בחמץ דסביר' לי' לריה"ג דחמץ בתוך הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה סביר' להו להנך אמוראי דעכ"פ סומכין עליו בחמץ שעבר עליו הפסח לאסור רק באכילה ומותר בהנאה ובפרט לפמ"ש הפ"י בשם הירושלמי דמה שאסרו חז"ל חמץ לאחר הפסח משום דחששו שמא יבוא להשהותו עד אחר פסח ע"ש שפיר סגי שיהי' אסור באכילה דמשום הנאה לא ישהה ואם נחליט כן אתי שפיר מתניתין דקתני חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בפשיטות גם אליבא דר"ש לכו"ע דקמ"ל דאע"פ שאסור, באכילה מ"מ אומר לו הש"ל:

ולפע"ד דבר זה יש להוכיח מדברי ר' שמעון גופא דאיתא בפסחים דף כ"ט ע"ב ר"ש אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ובתוס' ד"ה ר"ש כתבו ונראה דלר' שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה ע"ש א"כ כיון דר' שמעון כולל לפני זמנו ולאחר זמנו בהדדי מוכח דשניהם שוים דכמו דלפני זמנו אסור באכילה הכי נמי לאחר זמנו אסור באכילה ומעתה להס"ד דפריך מני מתניתין ולראב"י דמשני הא מני ר' יהודה היא ולא סביר' להו הך דרבא דר' שמעון קנסא קניס איך כיילי לי' לפני זמנו ולאחר זמנו בחדא מחתא הא יש חילוק רב ביניהם דלפני זמנו אסור באכילה ולאחר זמנו שרי לגמרי וזה הערה גדולה. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דגם הס"ד דפריך לראב"י מודים דלר"ש לאחר זמנו אסור באכילה מדרבנן רק לא ס"ל דקניס ר"ש בהנאה לאחר זמנו אלא לפני זמנו ולאחר זמנו שניהם שוים דבאכילה אסור ובהנאה מותר. ואל תשיבני דאכתי לא דמי דלפני זמנו לפי דעת התוס' אסור באכילה מדאורייתא ולאחר זמנו פשיטא דאינו אסור באכילה אלא מדרבנן זה לא קשה כיון דעכ"פ שוים באיסורם לענין אכילה ומצינו כעין זה בש"ס כמו גרושה וחלוצה לכה"ד אע"ג דגרושה אסורה מדאורייתא וחלוצה רק דרבנן וכ"ש לדעת בעל העיטור דגם לפני זמנו לר"ש אסור באכילה מדרבנן י"ל דגם לאחר זמנו אסור מדרבנן:

עוד יש להוכיח מהא דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וע"ז פריך ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס ורש"י ד"ה שלא במינו כו' מותר כתב אפילו בנו"ט ע"ש ויש לתמוה הא להס"ד דלר"ש החמץ מותר אפילו בעין איך שייך לומר דמותר בנו"ט על דבר שהוא היתר גמור אבל אם נימא כהנ"ל דגם בלא מימרא דרבא דר"ש קנסא קניס אסור באכילה שפיר ניחא דפריך ממימרא דרבא אדרבא דאלו אסור באכילה לבד הי' אפשר לומר דיש לחלק בין בעין לבין תערובות אבל לפי מה דאמר רבא דחז"ל גזרו אפילו בהנאה כמו בתוך הפסח סבר הס"ד דאין לחלק גם לאחר הפסח בתערובות וצריך להיות אסור והתרצן משני דגם רבא מחלק דלר"ש אסור בהנאה רק בעין אבל בתערובות שרי אפילו באכילה ודו"ק:

ולפי האמור יש לפקפק בחידושו של השא"ג בסי' ע"ט אשר הובא לעיל בחלק בית אב"י או"ח סי' ח' דדוקא בחמץ שעבר עליו בב"י וב"י אסור בהנאה אחר הפסח מטעם קנס אבל היכי דלא עברו עליו בב"י וב"י אע"ג דעבר עליו אעשה דתשביתו שרי ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דאף לפי דבריו דשרי בהנאה אחר הפסח דמשום עשה דתשביתו לא קנסינהו חז"ל לאסור בהנאה אבל מ"מ אסור באכילה כיון שכבר נאסר באכילה לפני הפסח גם כשעבר עליו הפסח אסור דכמו שגזרו חז"ל דחמץ שבתוך הפסח דעבר עליו בב"י וב"י נשאר באיסורו איסור הנאה גם לאחר הפסח כמו כן חמץ שנאסר באכילה אחר שש שעות שוב אינו חוזר להיתרו גם לאחר הפסח אלא כדקיימא קיימא ודו"ק:

ודרך אגב מצאתי נכון לעורר אשר שמעתי שאיזה חכמים למדו מדברי התוס' שבת דף נ"ח ע"א ד"ה אע"פ מ"ש וז"ל והא דאמר בנגמר הדין דף מ"ח כפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשתה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה עכ"ל מדבריהם הבינו כי כונת התוס' כפשוטו דחשוב שינוי מעשה מטעם איסור הנאה וע"כ הקשו דא"כ חמץ שעבר עליו הפסח הרי נאסר החמץ בהנאה ואיך אומר לו הש"ל וכן מפלפל בזה בב"י או"ח סי' נ"ח אבל לדעתי פשוט דלא כן כונת התוס' דמה דנקטו הלשון כיון דנאסר בהנאה הוא רק סירכא דלישנא ובאמת אין כאן שום איסור הנאה ע"י מה שנתנתו לספר ואלא שיאסור לעשות שוב תשמיש חול וזהו נקרא בלשון הקדמונים הנאה וכן כונת התוס' ערוכין דף ו' ע"א ד"ה יגוד וכן לשון הגה"ה או"ח סי' קנ"ד שכתב ונהגו להנות בכמה הנאות מדברי קדושה ע"ש ופשיטא דכוונתו להשתמש וכבר כתבתי בזה בחלק בית אב"י יו"ד סי' ע"ז ע"ש ולהכי שפיר כתבו התוס' בשבת הנ"ל כיון דאסור להשתמש תשמיש חול מחמת שנתנוהו לספר בטל ממנה תורת כיפה כיון דלא חזי תו למילתא וזה פשוט וברור ובחנם השתמשו המחברים בפלפולים דאיסור הנאה חשוב כשינוי מעשה לגבי קנין וסמכו על דברי התוס' כי אין ענין כלל לזה:

אולם יש להביא מ"ש התוס' בפרק הנזקין דף נ"ג ע"ב ד"ה גזלן בתירוצם וז"ל וי"ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק א"כ חשוב לי' כאילו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם ממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר הש"ל עכ"ל הרי מבואר בדבריהם דדבר זה אי א"ה חשוב שינוי מעשה לענין קנין תליא בפלוגתא היזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שמיה היזק וכיון דהש"ס נשאר בתיובתא על כרחך הך מתניתין קאי בשיטתי' דלא שמיה היזק וע"ש בתוס' ד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אח"כ תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק עכ"ל א"כ לפ"ז איסור הנאה לא חשוב שינוי מעשה לקנות: אבל אלו הייתי כדאי הייתי מיישב קושי' התוס' באופן אחר דרב פפא לא פריך ממטבע ונפסל תרומה ונטמאת זולת מחמץ שעבר עליו הפסח דהנה בב"ק דף ס"ו ע"א פריך רב יוסף לרבה דאמר יאוש קני מגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי ליה א"ל כי קאמינא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"ש והנה נ"ל די"ל דרב יוסף נמי הוה ידע הך סברא דזה אינו רוצה כיון דהוה עידן איסורא אלא הי' סבור דאע"פ שהגזלן אינו רוצה לקנות מ"מ כיון דעכ"פ יצא הגזילה ע"י היאוש מרשות הנגזל דיאוש חשוב כעין ענין הפקר כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו א"כ הרי כבר בא להנגזל ההיזק בשעת היאוש בעידן איסורא וכיון שהיאוש של הבעלים נעשה ע"י סיבת הגזלן שהי' בידים ומה לי אי איתבר ממילא שחייב הגזלן לשלם כשעת הגזלה ומה לי שההיזק בא ע"י יאוש שנעשה ממילא בעידן איסורא חייב לשלם מחמת שגזל ממנו ושפיר פריך הש"ס דמדאומר לו הרי שלך לפניך מוכח דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והיאוש הא הוה היזק שאינו ניכר ומשו"ה אומר לו הש"ל אבל למ"ד היזק שאינו:

ניכר שמיה היזק אמאי אומר לי' הש"ל הא כבר נתחייב בתשלומים בשעה שנתייאשו הבעלים ודמים מעליא בעי לשלומי כמו דפריך רב יוסף לרבה: ולכאורה יש להקשות דלפ"ז אמאי לא פריך רב יוסף אאאי דאפילו אי יאוש לא קנה מ"מ כל המחזיק בו זכה בו א"כ יצא הדבר מרשות הנגזל אלא שאינו רשאי לזכות משום דמפסיד לגזלן כמ"ש התוס' א"כ בחמץ שעבר עליו הפסח נימא כיון דכי מטי עידן איסורא ודאי מייאש אמאי אומר הש"ל דמי מעליא בעי לשלומי כמו דפריך לרבה דזה לא קשיא דבשלמא אי יאוש לא קני אכתי לא יצא מרשות בעלים כל זמן דלא זכי בי' אחר כמ"ש הנה"מ סי' רכ"ב ס"ק ג' ומשו"ה יכול לומר הש"ל אבל אי יאוש קני ואלים כח היאוש דנעשה של הבעלים בלי שום כונה לזכות ואפילו אי מונח בר"ה מסתפקו התוס' שם דאפשר דקנה ע"ש ורק אי זה אינו רוצה לקנות סבר רבה דלא קני מסתברא דע"י היאוש נחשב שיצא מרשות הבעלים לגמרי וחשוב היזק כמו איתבר ממילא וצריך הגזלן לשלם דמים מעליא דלמ"ד יאוש קני אלים כח היאוש טובא ובפרט חמץ בעידן איסורא דכמו דהבעלים מתייאשים כמו כן הגזלן אינו רוצה לקנות מחמת איסור חמץ נעשה הפקר גמור עי' חו"מ סי' רמ"ה סעיף יו"ד. ועוד יש לומר לפי מ"ש הב"ש בסי' כ"ח סעיף ה' דהא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלותה חה לפי שאינו ברשותו מ"ע שניהם ביחד יכולים להקדישו ע"ש ופשיטא דה"ה שיכולים להפקירו וא"כ ה"ה בחמץ בעידן איסורא שהנגזל מתייאש והגזלן אינו רוצה לקנותו ובודאי מסכים ליאוש של הבעלים דלהוי הפקר לכל דאם יהי' הפקר גמור אין אחד מהם עובר בב"י וב"י וכיון דחשוב הפקר שוב חייב הגזלן לשלם מחמת היאוש כמו איתבר ממילא דכל זה הוסב ע"י מעשה הגזילה שהי' בידים ודו"ק:

ולפי האמור שפיר ניחא מה דמסיק הש"ס בתיובתא ולכאורה יש לתמוה אכל הני אמוראי דסביר' להו היזק שאינו ניכר שמיה היזק האיך יתרצו הך סתם מתניתין אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דרב מא פריך לשיטתי' לפי מה דאיתא בדף ס"ז ע"ב דאמר רבא קרבנו ולא הגזול ופריך הש"ס דרבא אדרבא ומשני אבע"א הדר בי' ואבע"א חד מינייהו רב פפא אמרה וע"ש בתוס' ד"ה רבא שדעתם דרב פפא ס"ל דיאוש קונה להכי מקשי שפיר מהך מתניתין דס"ל דהיאוש בעצמו חשוב היזק שאינו ניכר והיזק זה בא בידים עזי הגזילה כהנ"ל אבל אינך אמוראי ס"ל דיאוש אינו קונה ושוב אין ראיה ממתניתין כלל דכיון דיאוש אינו קונה לא מקרי היאוש היזק ואיסור הנאה של חמץ בפסח הוא בא מאליו כקושי' התוס':

ובהדי דקאימנא בהאי ענינא ראיתי נכון להזכיר כאן מה שראיתי בימי עלומי בספר ים התלמוד על ב"ק שכתב שם בדף ס"ו קושיא מהך סוגיא על ש"ס פסחים דף ל"ב ע"א בהא דאיתא התם תנן האוכל תרומת חמץ בפסח כו' בשלמא א"א לפי מידה שפיר אלא א"א לפי דמים משלם חוק בפסח בר דמים הוא וע"ז הקשה הוא הא גם אי לפי מידה קשה הא כיון דאכל הלא רצה הגזלן לקנות להחמן א"כ אי יאוש קני הא כבר נעשה שלו קודם האכילה ואמאי משלם קרן וחומש ע"ש שהניח קושיא זו בצע"ג והגאונים בעלי מפרשי הים האריכו צפלפונים ליישב הקושיא וכתבו שהיא קושיא עצומה וכפלאה. והנה כל הרואה יראה שאין יסוד להקושיא וכי מפני שאכל בתוך הפסח מוכח שהי' רצונו לקנות החמץ קודם הפסח אולם אנכי לא באתי בשביל זה אלא שבמחכ"ת של הני שלשה גדולי הדור מפורסמים שגגו בהלה ברורה אשר מפורש יוצא ברמב"ם בפ' יו"ד מה' תרומות הלכה כ"ב שכתב וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו אוכלה ובע"ח שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה משלמים קרן וחומש לכהן חבר והחבר נותן להם דמים שהי' מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו עכ"ל ועי' בכ"מ שהוא מהתוספתא פיו דתרומות וכ"ז אישתמיטתי לתו להני אשלי רברבי דלפ"ז שם בפסחים אי לפי מידה משלם גם אי הגזלן קונה להתרומת חמק ג"כ צריך לשלם כפי מידה וכאן אין הכהן חבר מחזיר לו כלל דמים שהרי חמץ בפסח לאו בר דמים הוא וכתבתי דבר זה להתבונן כמה גדול כח השכחה בגאונים כמו אלה ז"ל:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה