אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

חו"מ · סימן ל

סימן כט

דרוש שדרשתי בשבת הגדול:

במשנה בפסחים דף ל"א ע"ב האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים ובגמרא איבעיא להו אי משלם לפי מידה משלם או לפי דמים ורצה ליפשוט ממתניתין דלפי מידה משלם דאי אמרת לפי דמים חמץ בפסח בר דמים הוא ומשני הא מני ר"י הגלילי הוא ופריך אי ר' יוסי הגלילי במזיד אמאי פטור ומשני הא מני ר' נחוניא בן הקנה דהיה עושה יוה"כ כשבת לתשלומין וכתב רש"י ז"ל דרישא מיירי בשגג בשתיהם בתרומה ובחמץ וסיפא מיירי דהזיד בתרומה ושגג בחמץ ואשמועינן דמיתה בי"ש כי כרת דפוטר נמי מתשלומים דאי הזיד בחמץ לאשמועינן באוכל חמץ בפסח בעלמא ולמה נקט בתרומה ע"ש והנה האחרונים ז"ל הרבו לתמוה על הגמרא דלמה ליה לאוקמא מתניתין אליבא דר' נחוניא בן הקנה דלא קי"ל כותיה הא יותר הו"ל לומר דבמזיד פטור משום מלקות דהאוכל חמץ בפסח חייב מלקות כדתנן בהדיא בריש פרק אלו הן הלוקין דף י"ג ע"א ואנן קי"ל דאין לוקה ומשלם בשלמא מאי דפליגי ר' נב"ה ורבנן ביוה"כ אי חייבי כריתות פוטרין אין להקשות דתיפוק ליה דפטור מחמת מלקות לפי מאי דקי"ל דא"כ ישנן בכלל מלקות ארבעים די"ל דפליגי כשלא אתרו ביה דבכה"ג אינו פטור מחמת מלקות לפי מאי דקי"ל כר' יוחנן בכתובות דף ל"ד דחייבי מלקות שוגגין חייבין וה"ה מזיד בלא התראה וריש לקיש דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין כמו חייבי מיתות ע"כ יסבור דהא דפליגי ר' נב"ה ורבנן הוא רק משום דס"ל כהך תנא דריש פרק אלו הן הלוקין דח"כ אינן בכלל מלקות ארבעים אבל אהך סוגיא דפסחים בודאי קשה דטפי הו"ל להגמרא לאוקמא למתניתין דמיירי בדאתרו ביה והוא פטור משום מלקות ואפילו לפמ"ש רש"י ז"ל דמתניתין מיירי בהזיד בתרומה ושגג בחמץ דליכא מלקות משום חמץ מ"מ קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מה' תרומות דאם אכל תרומה במזיד והתרו בו חייב מלקות א"כ איכא מלקות דתרומה גופא עיין צל"ח פסחים שם ועיין בספר דו"ח להגאון רע"א מערכה ה' ועיין בשו"ת הרי"ם להגאון מווארשא ז"ל שהאריכו לפלפל בקושיא זו הרבה ע"ש ואף אני אענה חלקי כפי אשר יורוני מן השמים בעזהש"י:

והנה לכאורה עלה על לבי לומר דבפשיטות ניחא לפי מה דפריך הש"ס בכתובות דף ל' ע"ב אהא דאמרינן התם מאי איכא בין אביי ורבא זר שאכל תרומה איכא בינייהו ופריך ולאביי פטור והאמר רב חסדא הגונב חלבו של חבירו ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב ומשני הכא במאי עסקינן בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ומסיק במצי לאהדורי ע"י הדחק וכתבו בתוס' ד"ה ולאביי דה"ה הוי מצי לאקשויי אמתניתין דפסחים הנ"ל לפי מה דמוקי כרנב"ה דנימא מדאגביה קנאו ע"ש ולפ"ז עכצ"ל דמתניתין דפסחים נמי מיירי בתחב לו חבירו א"כ מסתברא למימר דבכה"ג שתחב לו חבירו ליכא כאן חיוב מלקות דהא לא עשה מעשה כלל בעצמו ומלקות אינו חייב כל דלא עביד מעשה בידים ובשלמא לענין מיתה בי"ש או כרת לא בעינן מעשה דאפילו בלא מעשה חייב והתוס' שם ד"ה ואי כ' דאפילו אי תחב ליה חבירו במקום שא"א לאהדורי כלל כל שהניח לו מרצונו לתחוב חייב ואף דבכה"ג בודאי חשוב כאילו לא עשה מעשה כלל וגם לענין כרת לא בעינן מעשה דאפילו פסח ומילה דעבר בשב ואל תעשה ג"כ חייב כרת ועיין בסנהדרין דף ס"ה דמגדף חייב סקילה אף דלא חשוב מעשה וכלל גדול הוא דלא בעינן מעשה רק לענין מלקות וחטאת א"כ ע"כ היה הש"ס מוכרח לאוקמא כר' נב"ה מטעם כרת דמלקות ליכא בתחב לו חבירו ולא דמי למ"ש התוס' בב"ק דף ל"ב ע"א דאחשביה רחמנא להנאה מעשה דז"א אלא התם דגבי דידה לא משכחת לה מעשה כלל והתורה כתב' ונכרתו הנפשות העושות א"כ אחשביה רחמנא להדיא להנאה מעשה אבל הכא מנ"ל לומר דרחמנא אחשביה וזה פשוט לפענ"ד ולא עוד אלא שכבר הערותי בעת למודי דמה שכתבו התוס' דרחמנא אחשביה להנאה מעשה לענין מלקות וחטאת הוא: לאו דוקא מחמת הנאה חשוב מעשה דהרי גם בשלא כדרכה נמי חייבה רחמנא דהא משכבי אשה כתיב ובגמרא בקדושין דף כ"ב ע"ב לא ברירא ליה אי אית לה הנאה כשבא עליה שלא כדרכה דקאמר התם תינח כדרכה שלא כדרכה מא"ל ע"ש אלא עכצ"ל דהתם גזירת הכתוב היא דחייבת אף בלא מעשה אבל הכא לא שייך זה:

אמנם לאחר העיון יש להקשות קושיא זו עפ"י מה דקאמר הגמרא שם להלן גופא אמר ר"ח הגונב חלבו כו' חייב לימא פליגי אדר' אבין דאמר ר' אבין הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא ודחי הכי השתא התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ונתקשו התוס' והקדמונים ז"ל דאפילו אי גחין ואכיל מ"מ כיון דמטי לאויר פיו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה וכתב השטמ"ק וז"ל אלא עיקרא דמילתא לומר דהגבהה זו ללא צורך אכילה היא דאי אכל ליה שלא בהגבהה וכגון שתחב לו חבירו בבית בליעתו הכא נמי דמחייב כרת דאין חיוב אכילה תלוי בהגבהה מה שאין כן בזורק חץ דא"א חיוב מעביר מרשות לרשות בלא עקירה והנחה או דרך הנחה או דרך זריקה ובין כך ובין כך עקירה הוא כו' אבל אכילה אי היה אפשר לאכול בלא הגבהה חייב דאין החיוב אלא באכילה לבדה וכו' הלכך לא התחיל האיסור עד שעת אכילה וכו' ע"ש ומעתה לפ"ז הא הדעת נותנת דזה אינו אלא לגבי כרת דלא בעינן מעשה כלל אפילו בתחב לו חבירו חייב אבל לגבי מלקות דבלא הגבהה אינו חייב כמו שבארתי למעלה שוב יש לנו לומר הגבהה צורך הוצאה דהלא הגבהה זו גורמת החיוב מלקות דהלא זהו המעשה שהאכילה באה על ידה ובלא"ה לא היה מחויב מלקות ומעתה לפ"ז אדרבה הקושיא היא יותר חזקה דמאי דוחקא דהש"ס לאוקמא כר' נחוניא מטעם כרת ויהי' הקושיא דנימא מדאגביה קניא וע"כ צריך לדחוק ולומר דמיירי שתחב לו חבירו שזהו דוחק גדול כמ"ש השטמ"ק בסוגיא דכתובות ע"ש טפי הו"ל למימר מטעם מלקות וכרבנן ולא קשה כלל מדאגביה קניא מחמת דאמרינן הגבהה צורך אכילה היא וכנ"ל:

ואין לדחות ולומר דאף דמלקות אינו חייב אלא א"כ בא' האכילה ע"י מעשה מ"מ לא פטרי' ליה מחמת זה אמה דאגביה משום דלענין חיובא של מלקות סגי מעשה כל דהו ולכאורה יש לסייע להך סברא מהתוס' שם ד"ה נימא הגבהה כו' שהקשו לשיטת ר"ת דהגבהה קונה בפחות מג' טפחים מאי פריך הא כיון דקנאה קודם התחלת העקירה דעקירה לא הוי עד שהגביה שלשה טפחים אך כד דייקת בה ליתא חדא דדברי התוס' הללו הם תמוהין מאוד דמאי איכפת לן שעקירה הוא למעלה מג' מ"מ א"א להגביה למעלה אלא א"כ יגביה למטה וגם הגבהה למטה מג' הוא לצורך העקירה ועוד הא התוס' בעצמם כתבו בד"ה הקודם ד"ה הכא וז"ל ואע"ג דאפשר בגרירה אין לחלק בין עקירה לעקירה ע"ש א"כ כל דבעינן שיהיה איזה מעשה לצורך החיוב שוב ההגבהה חשוב צורך הוצאה ופטור מתשלומים א"כ הכא נמי כיון שצריך עכ"פ שיעשה הגבהה אין לחייבו על שעת הגבהה פחות משלשה וכבר תמה בזה בספר בית יעקב מהגאון מליסא ז"ל ע"ש שנדחק מאוד בפירוש דברי התוס' עכ"פ בנידון דידן נמי כיון דעכ"פ ההגבהה גורמת החיוב של מלקות שוב אין לחייב תשלומין דנימא מדאגביה קניא דאמרינן הגבהה צורך הוצאה היא: אמנם לדעתי יש לחרש ולומר דגבי מלקות לא אמרינן כלל הך סברא למיפטריה משום דההגבהה צורך הוצאה הוא לפי מה שהערותי בספרי מצפה אריה סי' ג' דעקירה צורך הוצאה לא מהני אלא במקום שפטור נמי בשוגג כמו חייבי מיתות שוגגין דפטור משום דבשלמא אי שוגג או מזיד בלא התראה נמי פטור חזינן דאין העונש פוטרתו רק האיסור משו"ה גם העקירה חשוב חלק מן האיסור כיון דבלא העקירה אינו חייב וכמו שהביא השטמ"ק שם ד"ה הכא נמי נימא וכו' בשם הרא"ה ז"ל הא למה זה דומה דקוצר דבעי שיעור אין ספק כי כל ממון שיתחייב משעה שמתחיל לקציר עד שנגמר שיעורו כדין מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים אע"פ שאין חיובו עד שעת גמר השיעור כו' ע"ש אבל במלקות לפי מאי דקי"ל כר' יוחנן דחייבי מלקות שלא התרו בו או שוגגין חייבין ממון אלמא דאין האיסור פוטרהו רק העונש מלקות וא"כ י"ל דכל זמן שלא נגמר' העבירה אכתי לא נתחייב בהעונש וכ"ז שלא נגמר חיובו של עונש אינו פוטר ואם נחליט כזה דבחייבי מלקות לא פטרינן מחמת הך סברא דעקירה צורך הנחה שפיר ניחא דשוב לא הוה מצי הש"ס לאוקמא מתניתין אליבא דרבנן ובמזיד פטור משום מלקות דתקשה נימא מדאגביה קניא ואין לומר בתחב לו חבירו דא"כ ליכא מלקות:

איברא דדבר זה תליא בפלוגתא דלדעת התוס' בכתובות שם ד"ה זר שאכל תרומה ובפסחים דף נ"ט בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש דלר' נב"ה דהיה עושה יוה"כ כשבת גם בלא התראה או בשוגג נמי פטור כמו בשבת וכן הוא דעת הבעל המאור שם אפשר לומר כנ"ל אבל לדעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דגם רנב"ה לא קאמר אלא במזיד ובהתראה אבל בשוגג גם הוא מודה דאינו פטור ליכא כלל למימר הך סברא שחדשתי דעקירה צורך הנחה לא אמרינן דחשוב יותר משוגגין דא"כ יקשה מאי פריך הש"ס לימא פליגי רב חסדא אדר' אבין הא ר"ח קאמר בחלב דהוי רק חיוב כרת ור' אבין מיירי בשבת דהוי איסור סקילה אלא עכצ"ל דלא שאני ליה להש"ס בין כרת למיתת ב"ד:

והנה שיטת רש"י ז"ל אינו מבורר אם סובר דר' נב"ה פוטר רק במזיד או אפילו בשוגג אך המהרש"א בפסחים שם על רש"י ד"ה כר' נחוניא שסיים דאי הזיד בחמץ והא דפטור ליה משום כרת הוא דפטור ליה לשמעינן כולה מתניתין בחמץ וכתב המהרש"א וז"ל מפירש"י נראה דלא קי"ל כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין דא"כ לר' נחוניא בחמץ חולין שוגג פטור כמו מזיד דה"ל חייבי כרת שוגגין ואפשר שהוא מחלק בין חייבי מיתות שוגגין לח"כ שוגגין והתוס' לא כ"כ לעיל כו' ע"ש ועיין תוס' כתובות ד"ה זר שהקשו כמו כן על ש"ס פסחים:

הן אמת אשר אנכי בעת למודי אמרתי לדחות דברי המהרש"א עפ"י מה שהקשיתי לשאול בסוגיא דכתובות שם שפריך אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פי' רש"י אמאי חייב מיתה והקשו בתוס' לימא דמרצונו הניח לו לתחוב ופירשו בתוס' אמאי חייב ממון וריצב"א מקיים פי' רש"י דלא מצי מיירי מרצונו דמיד כשמניח לתוך פיו קני ע"ש וע"ז עמדתי מאי פריך אמאי חייב מיתה דלמא לעולם פטור ממיתה מחמת שהוא אנוס ומ"מ פטור נמי מתשלומין מדרש' דתנא דבי חזקיה דקאמר מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין כו' א"כ כל שאין חילוק לענין תשלומין במכה בהמה אין חילוק לפטור לענין מכה אדם מטעם קלב"מ א"כ הא קי"ל בשו"ע חו"מ סי' שע"ח סעיף א' דמזיק חייב בין במזיד ובין בשוגג ואפילו באונס א"כ כיון דמכה בהמה חייב אפילו באונס צריך להיות מכה אדם פטור אפילו כשהוא אונס א"כ מאי פריך הכא אמאי חייב דלמא לעולם פטור ממיתה מ"מ פליגי אביי ורבא אי פטור מתשלומים בשלמא על רש"י לא קשה דהא לפי מ"ש המהרש"א דעת רש"י דבמיתה וכרת לר' נחוניא אינו פטור רק במזיד ובדאתרו ביה אבל על התוס' בודאי קשה הא אינהו סבירי:

דלר' נחוניא כרת או מיתה בי"ש לאביי פטור אפילו בלא התראה אפילו בשוגג כמו חייבי מיתות ממש א"כ לפטור אפי' באונס והיא קושיא גדולה: ש"ב ראיתי שכבר העיר בזה בשטמ"ק וכתב דדוקא חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין אבל ח"מ אנוסין ודאי חייבין דגם מכה בהמה אנוס פטור ולפ"ז קשה דלפי מה דפסקינן דאדם המזיק באונס חייב א"כ צ"ל דח"מ פטורין ממון ומה שנראה לפענ"ד בישוב דבר זה דכאן דמיירי בתחב לו חבירו ליתא להך דינא דתנא דבי חזקיה דהא לענין מזיק לא מחייב על ידי עשיית חבירו רק כשעושה בעצמו בידים אבל כשתוחב לו חבירו אפילו מרצונו אינו חייב מטעה מזיק כמו דאמרינן הכא בסוגיא גופא דאינו משלם רק על הנאת מעיו וא"כ בכה"ג במכה בהמה פטור ואיך אפשר לפוטרו במכה אדם בשלמא במזיד היכי שמתחייב מיתה או כרת ממש דפטור מקרא דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות כדאיתא בכתובות דף ל"ז ע"א לכן בכל גווני שנתחייב מיתה לרבנן או כרת לר' נחוניא פטור מתשלומים אבל בשוגג דפטור רק מדרש' דתנא דבי חזקיה בעינן דוקא ע"י מעשה דידיה דבכה"ג אלו מזיק בהמה היה חייב לשלם אבל בתחב לו חבירו דבכה"ג במזיק בהמה לא משכחת לה כלל שיתחייב לשלם ע"י מעשה חבירו ולא אפשר לומר לא חלקת כו' גם במכה אדם בגונא דפטור ממיתה חייב לשלם ולפ"ז נדחה מ"ש המהרש"א דהתם בסוגיא דקשה נמי מדאגביה קניא וצריך לומר נמי דמיירי בתחב לו חבירו כמ"ש למעלה שפיר קתני מתניתין דבשוגג חייב דלא מיפטר מטעם חמץ מתנא דבי חזקיה דבתחב לו חבירו ליתא למיפטריה מטעם זה דהא לא שייך לומר הך הקישא דמה מכה בהמה ישלמנה ולא חלקת בו וכנ"ל וא"כ לפ"ז ליכא הוכחה כלל דרשי ז"ל סובר דר' נחוניא אינו פוטר בכרת בשוגג מתשלומים אלא יכול להיות דסבר דא"כ דמי ממש לחייבי מיתת ב"ד דפטור בשוגג כמו במזיד:

והנה לפי מה שבארתי למעלה דכל עיקר הקושיא שהקשו האחרונים דהש"ס היה יכול לומר דאוכל תרומות חמץ פטור מטעם מלקות הוא לפי מה דמחלק הש"ס בכתובות בין רב חסדא לר' אבין דהתם א"א להנחה בלא עקירה אבל בדרב חסדא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל לפ"ז הא יש ליישב בפשיטות דמשו"ה לא רצה הש"ס דפסחים לאוקמא מתניתין בהכי דא"כ היה קשה לאידך לישנא דאמרינן בכתובות דהתם בדר' אבין אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה ולפ"ז ע"כ מיירי מתניתין בפסחים בתחב לו חבירו לתוך פיו דאל"ה קשה קושית הש"ס דכתובות דנימא מדאגביה קניא וכבר כתבתי למעלה דבתוחב לו חבירו ליכא מלקות:

והנה בספר הפלאה כתב ליישב קושית התוס' שכתבו שם בכתובות דה"ה הוה מצי לאקשויי אמתניתין דפסחים דהאוכל תרומת חמץ בפסח דנימא מדאגביה קניא עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה דהקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י וב"י ולפ"ז כשהגביה ע"מ לאכול הא חייב מלקות מחמת ב"י וב"י דהא כל גזלן חייב באחריות וקי"ל דמשום אחריות עוברין בב"י וב"י ומטעם זה שוב אי אפשר לומר מדאגביה קניא דאין לוקין ומשלמין ובשו"ת הרי"ם בחידושיו לסוגיא דפסחים הנ"ל דחה תירוצו של על הפלאה דאיך שייך לומר שהוא חייב מלקות משום חיוב האחריות ומחמת המלקות הוא נפטר מחיוב קבלת אחריות הא זה בזה תליא דאם אין אחריות למה חייב מלקות משום ב"י וב"י הא לאו דידיה היא וכל עיקר שאתה באת לחייבו מלקות הוא משום קבלת אחריות ועל כרחך לא נפטר מאחריות ולפענ"ד נראה פשוט דדברי הגאון ז"ל ליתא דשפיר יש לומר שנפטר מחיוב אחריות ע"י חיוב המלקות דאין לוקין ומשלמין ומ"מ אי אתה מצית למיפטריה ממלקות מחמת דשוב אינו חייב באחריות שהרי זה דמי ממש להא דאמר אביי בתמורה דף ה' ע"ב כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא אלמא בהדיא דאע"ג דלא מהני מ"מ הוא שפיר חייב מלקות כיון דמצד עצם הענין הוא צריך להיות מהני רק כל עיקר דלא מהני הוא מחמת העבירה אינו פוטר ממלקות א"כ ה"ה גבי חמץ נמי כיון דהתורה גזרה שלא יקבל פקדונות מן הנכרי מקרא דלא ימצא והוא מטעם חיוב אחריות כדאיתא בפסחים דף ה' ע"ב א"כ כי עבר וקיבל שפיר לקי אפילו אי נימא דלא מהני והוא נפטר מאחריות משום דאין לוקין ומשלמים דמ"מ הוא עבר אמימרא דרחמנא:

ועוד נ"ל דאפילו לרבא דפליג התם בתמורה אדאביי וסבר דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי חייב הכי פירושו דלמה גזרה התורה חיוב מלקות כיון דלא משכחת לה כלל שיהא מהני אבל הכא כיון דמצד הדין גזלן חייב באחריות ורק בחמץ שחייב מלקות מחמת ב"י וב"י נפטר מחיוב אחריות בודאי אין לפטור אותו ממלקות דב"י וב"י. וביתר ביאור יש לומר דלפי מה דקי"ל כרבא דאמר בב"מ דף צ"א ע"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו וכתב רש"י דחיובא רמיא עליה לשלם אלא שאין כח לעונשו בשתים בב"ד אבל בדיני שמים חייב נמי בתשלומים ע"ש א"כ גבי חמץ חשוב שפיר חיוב אחריות למיעבר עליו בב"י וב"י ולמילקי עליה שהרי מבואר בהדיא בפסחים דף ה' ע"ב דגם בנכרי שכבשתיה תחת ידך אם קיבל אחריות עובר בב"י וב"י והרי בנכרי שנכבש תחת יד ישראל בודאי אין בידו לכוף לישראל לשלם ליה ומ"מ עובר בב"י וב"י כיון דמחויב מצד הדין לשלם א"כ ה"ה בנ"ד מסתברא לומר דעובר בב"י וב"י אע"ג דאין ב"ד כופהו לשלם ודו"ק:

ולפי האמור ארווח לנו ליישב דברי רש"י ז"ל פסחים דף כ"ט ע"ב גבי הא דאמר התם רב אחא ב"י דר' יהודה מקיש שאור דאכילה לשאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים וכתבו בתוס' ד"ה ה"ה פירש רש"י ומותר באכילה והקשה ר"ת דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאי נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואי גזל מנכרי הרי הוא חייב באחריות ולא גרע מממון שחייב באחריות דהוי כשלו ע"ש ולפי הנ"ל י"ל כיון דבאמת דכבר נתחייב במלקות מחמת לאו דב"י וב"י נפטר מאחריות אם כגנב או נאבד אח"כ דאין לוקין ומשלמים כסברת בעל הפלאה וכיון דבאמת אין לחייבו באחריות שוב לא מיחשיב כשלו לענין איסור אכילה דאף על גב דלגבי מלקות דב"י וב"י חשוב כשלו דאהכי חייביה רחמנא משום דעבר אמימרא דרחמנא טעם זה לא מהני לענין שיחשב כשלו לגבי אכילה כיון דלפי האמת אינו חייב באחריות כלל ובמה נחשב כשלו ע"כ שפיר מותר באכילה ודו"ק. ובזה יש ליישב מה שהקשה הפנ"י בפסחים דף י"ג ע"ב בהא דאמרינן התם אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ופריך הש"ס התם פשיטא וע"ז כתב הפנ"י וקשה לי מאי פשיטותא הא לקמן בפ' כל שעה דף כ"ט איכא מ"ד דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ופירש"י דשל אחרים ושל גבוה מותר באכילה א"כ שפיר איצטריך לאשמועינן דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולפי הנ"ל ניחא דדוקא בשל אחרים או של גבוה קדשי בדק הבית דעכ"פ בשעת הגבהה הוא עובר בב"י וב"י וחייב מלקות וממילא ליכא חיוב ממון אשעת הגבהתו דאין לוקין ומשלמים וגם בשל גבוה בלא"ה לא שייך חיוב אחריות דהקדש במזיד אינו מתחלל משו"ה ליכא באכילת החמץ:

איסור אכילת חמץ בפסח אבל בלחמי תודה שהוא חייב באחריות דאלו נגנבו או נאבדו צריך להביא אחרים א"כ חשוב כשלו מטעם חיוב אחריות וקרינן בהם שלך אי אתה אוכל וכסברת התוס' והבן:

והנה ראיתי בספר מגיני שלמה שכתב בישוב דברי רש"י ז"ל וז"ל והי' נלפע"ד ליישב עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל דאם הגוי אלם וכופהו לישראל אע"פ שלא קיבל עליו אחריות והוה כדידיה ואסור ונלפע"ד דה"ה איפכא דאם הגוי חלש ולא יוכל לכופו לישראל לשלם אע"פ שחייב באחריות שרי כיון דלא ישלם לו כלום א"כ נוכל לומר דמיירי בגזל מגוי וכיון דלא ישלם לו אע"פ שחייב באחריות לא הוה כדידי' עכ"ל ע"ש וגם ראיתי שנכדו הגאון הפנ"י ציין על דברי התוס' הנ"ל עיין בספר מגיני שלמה שכתב ליישב הקושיא והפנ"י לא עורר ע"ז מאומה ואנכי תמה אקרא איך אפשר לומר כן הא גמרא מפורשת בפסחים דף ה' ע"ב דבחמץ של נכרי שכבשתו תחת ידך אם קבל הישראל אחריות עובר בב"י וב"י והא נכרי שכבשתו תחת ידך הוא נכרי חלש שהרי מעיקרא סבר הש"ס דבנכרי שכבשתו תחת ידך עובר הישראל וב"י אפילו בלא קבלת אחריות וכתב רש"י ז"ל שהרי ממונו כממונך ואח"כ מסיק הש"ס דבעינן קבלת אחריות ועכ"פ בודאי אין ביד הנכרי לכופו לישראל לשלם ומ"מ כשקיבל הישראל אחריות עובר בב"י אלא דברי הגאון ז"ל אינם אלא מן המתמיהין וצע"ג. ולפ"ז יש לדחות גם קושית ההפלאה שהבאתי למעלה דחיוב מלקות משום לאו דב"י יפטור אותו מאחריות מטעם קילב"מ דהא דאמרינן קלב"מ אינו אלא שהב"ד אינם יכולים לכופו לשלם דתרתי עונשין לא עבדינן אבל מ"מ בידי שמים רמי עליו חיוב תשלומים ומשו"ה אמרינן אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו עיין ב"מ דף צ"א ע"א א"כ ג"כ חמץ דרבי רחמנא דעובר בב"י אפילו בנכרי שכבשתו אע"פ שבודאי הישראל לא ישלם אם לא ירצה אלא כיון שחייב לשלם אם ירצה גלי רחמנא דחשוב שלו לענין ב"י וב"י א"כ ה"ה אפילו אי נימא דמשום דחייב מלקות על הגבהה לא נתחייב באחריות מ"מ כיון דבדיני שמים חייב באחריות עובר בב"י וב"י דלא גרע מנכרי שכבשתו דכיון דלא בעינן שיהא האחריות בפועל ממש אלא חיובא בעלמא מסתברא לומר דמה שמחויב בידי שמים חשוב ג"כ חיוב אחריות כמו חמץ של נכרי שכבשתו תחת ידך וכנ"ל וכמו דמצינו גבי אתנן דאסרה תורה אפילו בא על אמו עיין ב"ק דף ע' ע"ב:

עוד ראיתי בספר חידושי הרי"ם מווארשא שהקשה על התוס' הנ"ל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"א מה' חמץ ומצה דבקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י וב"י א"כ ה"ה דאי גזל חמץ בפסח איך משכחת לה שיהיה עובר בב"י משום אחריות הא הני תרתי סתרי אהדדי דאי חייב מלקות על הגזילה אמרינן קלב"מ וממילא פטור מחיוב אחריות ואי מיפטר מאחריות שוב ליכא מלקות וכן כתב בספר הפלאה על כתובות בישוב קושית התוס' ולפענ"ד יש לקיים דברי התוס' דהנה כבר כתבו נושאי כליו של הרמב"ם להקשות מפסחים דף צ"ה דאמרינן דלאו דב"י הוי ניתק לעשה ואיך חייב מלקות ונ"ל ליישב דבאמת הלא קי"ל כאביי דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ בקונה חמץ בפסח הוי מקח שנעשה באיסור ואינו קונה אע"פ דכל חמץ דעלמא אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ אין ראיה מזה דבכה"ג דבטל המקח מטעם כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד שיהא מיחשיב כשלו דמה דגלי רחמנא גלי ומה דלא גלי לא גלי וכגון זה בב"ק דף ע"ב בתוס' ד"ה דאי אך באמת זה לא קשיא כלל דאע"ג דלא מהני מצד חק התורה מ"מ חייב מלקות משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו דאמר אביי בהדיא בתמורה דף ה' ולפ"ז שפיר ניחא דברי הרמב"ם דגם הוא מצי סבר דב"י הוי לאו הניתק לעשה. אמנם ז"א אלא בכל חמץ שהיה שלו מעיקרא דאיתא נמי עשה דתשביתו משא"כ בקונה חמץ בפסח דבאמת לא קנה כלל והחמץ אינו שלו רק לענין חיוב דב"י חשוב שלו משום דעבר אמימרא דרחמנא לחומרא עשאן הכתוב כשלו כדי לחייבו מלקות אבל לגבי עשה דתשביתו למיפטריה ממלקות לא עשאן הכתוב כאילו ברשותו ולא הוי דידיה כלל ובמה דמבער החמץ לא תיקן כלל האיסור שעבר כיון דבאמת אינו קונה כלל להחמץ ומשו"ה ליכא למימר דפטור משום קיום העשה דלקולא לא חשבינן כשלו:

ומעתה ז"א אינו אלא בקנה חמץ אבל בגזל חמץ שהתורה הטיל' עליו חיוב אחריות אע"ג דכל גזילה דעלמא נמי לא קנה אלא לענין זה שיהא חייב באחריות ולא דליהוי דיליה בזה ליכא למימר דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דמ"מ מהני למיחשב גזלן כמו כל גזילה דעלמא דג"כ אמר רחמנא לא תעביד ומ"מ מיחשיב כשלו הטיל הכתוב עליו לבער החמץ ואיכא עשה דתשביתו ושוב אין ללקות על ב"י וב"י דהוה לאו הניתק לעשה דאין לומר דיפטור מאחריות מטעם דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלהקל עליו לא אמרינן דלא מהני אלא אדרבה אמרינן דחייב באחריות כיון דעבר אמימרא דרחמנא ולהכי אין לחלק בין אם גזל חמץ קודם פסח לגזל חמץ בתוך הפסח:

אמנם בגוף הישוב של בעל הפלאה שכתב לתרץ דעל מתניתין דפסחים לא מצי הש"ס למיפרך מהא דרב חסדא דנימא מדאגביה קניא כו' משום דבתרומת חמץ חייב מלקות על הגבהתו משום לאו דב"י וב"י יש לפקפק דעדיין לא העלה ארוכה בזה דנהי דעל הגבהה לא נתחייב באחריות מטעם דאמרינן קלב"מ מ"מ מצי הש"ס למיפרך נימא דמלעסיה קניא כמו דפריך הש"ס שם בכתובות ועל הלעיסה ליכא מלקות כיון שכבר לקי אשעת הגבהתו ולא יתכן שיתחייב שני מלקיות כיון דלענין מלקות חשבינן ליה דקני בשעת הגבהתו וזה פשוט. והנה מה דנראה לי בישוב שני קושית הללו די"ל עפ"י דרך החידוד דהנה בכתובות פליגי ר' יוחנן ור"ל בחייבי מלקות שוגגין אליבא דרבנן וכמו דקי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתנא דבי חזקיה מקרא מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה דר"י ס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין ממון ור"ל ס"ל דפטור כמו חייבי מיתות שוגגין והנה התוס' בכתובות שם ד"ה זר שאכל כתבו דלר' נחוניא בן הקנה דהיה עושה יוה"כ כשבת דכרת פוטר מתשלומים הא דהאוכל תרומה בשוגג חייב לשלם קרן וחומש ולא פטרינן ליה מטעם קלב"מ כמו חייבי מיתות שוגגין הטעם צריך לומר דשאני תרומה דגלי רחמנא במיתה דתרומה דלא אמרינן קלב"מ וה"ה בכרת דחמץ ע"ש ולפ"ז זה אינו אלא לרנב"ה אבל לרבנן דפליגי ארנב"ה וס"ל דכרת אינו פוטר כלל מתשלומים אפילו במזיד אינו מוכח מקרא דיש חילוק בין אכילת תרומה לשאר איסורין וי"ל דהא דחייבי רחמנא אאכילת תרומה בשוגג מיירי דוקא בתוחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דליכא חיובא דמלקות כלל אחרי שלא עשה זה האוכל שום מעשה כלל וכרת אינו פוטר מתשלומים כלל לרבנן וכנ"ל אבל אם אכל בעצמו בלא תחב לו חבירו בשוגג דאז יש כאן חייבי מלקות שוגגין באמת פטור גם בשוגג כמו דסבר ר"ל בכל התורה כולה מנשו"ה לא מצי הש"ס לאוקמא אליבא דרבנן ופטור במזיד משום מלקות דקי"ל דאין לוקה ומשלם דא"כ יקשה למה חייב בשוגג ולהכי על כרחך משני הש"ס לאוקמא מתניתין כרנב"ה דלדידיה פשיטא דגבי תרומה בשוגג אין המלקות פוטר מתשלומים כמו דאין המיתה בי"ש פוטר אותו כיון דגלי גלי ולפ"ז הא דפטור במזיד יש לומר משום חיוב:

מלקות ושוב לא מצי למיפרך דנימא מדאגביה קניא דהיכא דאיכא מלקות איני חייב גם אשעת הגבהה משום דאמרינן הגבהה צורך אכילה היא אחרי דבלא הגבהה לא היה מתחייב במלקות דבעינן מעשה וכמו דאמרינן עקירה צורך הנחה וכנ"ל:

אבל באמת קשה מאוד לאוקמי' קרא דאכילת תרומה בשוגג מיירי בתחב לו חבירו והרי גם מה דמשני הש"ס דנ"מ בין אביי לרבא הוא בתחב לו חבירו כתב הריטב"א ז"ל שזהו דוחק כמו שהבאתי למעלה כ"ש שאין לאוקמי' הקרא דמיירי דוקא בתחב לו חבירו:

והנה לפי מה שהעליתי בספרי מצ"א סי' ג' לחדש דלפי מ"ש השטמ"ק ב"ק דף ע' ע"ב בהא דפריך הש"ס כיון דמטי לאויר חצירו קונה מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח והקשו התוס' והקדמונים ז"ל אמאי לא נימא עקירה צורך הנחה היא והביא השטמ"ק בשם הר"י מקורביל ובשם שיטה ישנה דכיון דכל עיקר כונתו הוא רק לקנות הגניבה ולא לעשות איסור אף שבע"כ הוא עושה מלאכה בשבת החיוב הוא רק על הנחה ולא על העקירה ולא שייך לומר עקירה צורך הנחה ע"ש ועפ"ז העליתי דלא אמרינן עקירה צורך הנחה אלא כשחילל שבת במזיד אבל כשחילל שבת בשוגג דלא נתכוון כלל לחלל לא אמרינן עקירה צורך הנחה ע"ש א"כ שוב י"ל גם לר"ל דמצי הש"ס לאוקמא כרבנן ובמזיד פטור משום דלא שייך לומר מדאגביה קניא אבל ברישא בשוגג שפיר חייב דאמרינן מדאגביה קניא דבשוגג לא פטרינן משום הך סברא דהגבהה צורך אכילה ואין לדחות ולומר דעל הגבהה אינו חייב רק את הקרן ולא את החומש דחומש ליכא חיוב אלא ע"י אכילה דז"א דכיון דכבר נתחייב בקרן על הגבהה שוב חייב חומש על אכילה דחומש הוא ודאי בתורת כפרה ובכפרה לא אמרינן קלב"מ ולפ"ז גם לר"ל היה אפשר לאוקמא מתניתין גם אליבא ומטעם מלקות אך אפשר לומר דהש"ס דפסחים אזלא להך לישנא דמשני התם המימרא דרב חסדא דגבי ר' אבין דהזורק חץ וכו' לא אפשר לאהדורי' אבל הכא אפשר לאהדורי' א"כ גבי אוכל תרומת חמץ הא אפשר לאהדורי' ובכה"ג לא אמרינן הגבהה צורך אכילה ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה