מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן יח
להרב המאוה"ג וכו' המפורסם מו"ה נפתלי הורוויטץ אבד"ק סיניוויטץ:
עתה באתי להשיב לכ"ת על דבר המשפט אשר הגישו לפניו אודות הרחיים שהיה בשכירות אצל ר' ליפא מאדון א' ואח"כ הלך ר' משה ושכר אצל האדון כל הפיסעסיא ור' משה השכיר הרחיים להרי"מ ור' ליפא צועק ככרוכיא שר' משה העביר עליו את הדרך לקפח פרנסתו בכמה טענות כמבואר בהשאלה באריכות וטענת ה"ר משה הוא כי ר' ליפא גרם לו כל זה לעצמו אחרי שלא רצה לשכור ממנו הרחיים ודחה אותו מיום אל יום ואח"כ כהן לר' ליפא זמן ג' ימים וכאשר לא הגיד לו תשובה בתוך ג' ימים הנ"ל חשב כי ר' ליפא הנ"ל רוצה לזלזל מקחו ע"כ השכיר הרחיים לר' י"מ הנ"ל: והנה מקודם נחקור נא את הטענה שיש לר' ליפא מצד עיקר הדין על הרחיים והנה בש"ס דב"ב דף כ"א אמרינן האי בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה חבריה ומוקי רחיא גביה דינא הוא דמעכב עליו דאמר ליה קא פסקת לחיותאי וקאמר הגמרא לימא מסייעא ליה דתניא מרחיקין מצודת הדג מן הדג וכו' ודחי שאני דגים דיהבי סייארא ואמר ר"ה בריה דרב יהושע פשיטא לי דבר מבואה אבר מבואה חבריה לא מצי מעכב ומבואר דרב הונא בריה דרב יהושע פליג אהאי דינא דרב הונא וסבירא ליה דלא מצי מעכב אבר מבואה חבריה ואנן קי"ל כוותיה וכן פסקינן בשו"ע חו"מ סי' קנ"ו סעיף ה' דלא מצי מעכב עליו מלבד שהב"י הביא בשם האביאסף דפוסק כרב הונא אבל יחידאה הוא בדבר זה כיון דכל הפוסקים חולקין עליו אך בתשובת מ"ב סי' כ"ז חידש לומר דעד כאן לא פליג ר"ה בדר"י אדרב הונא אלא בכה"ג דרחייא דאינו מבטל להראשון פרנסתו לגמרי שהרי הראשון עומד ברחיים שלו אלא שהשני אוקי עוד רחיים אחד ומחסר להראשון ממחייתו שלא יהא לו הרבה ריוח כבראשונה. אבל היכי שמדחה להראשון ממחייתו כו"ע מודי דמצי הראשון לעכב עליו מחמת האי טעמא דקא פסקת לחיותא ע"ש אמנם כבר קדמוהו בזה השט"מ בב"ב שם גבי הא דקאמר הגמרא שאני דגים דיהבי סייארא כתב וז"ל כלומר משלחים שלוחים לראות אם יש שם מצודות אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעים דיש שם מצודות הרבה ובורחים מאותו מקום כלו ואין נכנסים בו כלל נמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותא אבל אי לא הוי יהבי סייארא כמו רחיים שאע"פ שמקצת אנשים טוחנין בו ומקצת אנשים טוחנין בו ברחיים אחר דלא מפסיק ליה מחיותא לגמרי י"ל שאין מעכב עליו ואע"פ דמפסיק ליה מחיותא מצי אמר ליה אנת מטי לך מה דאסקי לך מן שמיא ואנא מטי לי מה דמטי לי מן שמיא עכ"ל הרי ברור שמחלק ג"כ בזה בין אם מפסיק ליה לגמרי לחיותא ובין אי מפסיק ליה למקצת חיותא דהיכי דמפסיק ליה לגמרי כו"ע מודי דמעכב עליו אמנם המ"ב שם חילק בזה דדוקא היכי שהיה להראשון העסק בלי זמן קצוב ודעתו היה באומנות זו לעולם אבל היכי שהיה להראשון רק על זמן קצוב וכאשר כלה זמנו כלה אומנתו למה לא ירד השני לאומנתו אפי לכתחילה והביא מה שכתב המהרי"ק וז"ל מאחר שידוע שדרך כל הארץ ליקח חוקים מהאדון לזמן קצוב ואחר כלות אותו הזמן חוזרים ולוקחים חקים אחרים וכן המנהג בכל גלילות ישראל א"כ משעה הראשונה שלוקח יהודי חוק ההלואה על מנת כן קונהו דכשיכלה הזמן שיחזור ויחדש החוק עם האדון ופשיטא דלא גרע זה מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטל הימנו עכ"ל המהרי"ק וסיים המ"ב וש"מ דרשע הוא דהוי אבל לא לעכב מדינא ע"ש:
והנה לפענ"ד יש לשדות בה נרגא במ"ש המ"ב דהמהרי"ק לא כתב אלא דהוי רשע אבל מ"מ לא מצי לעכב עליו דהנה התוס' שם בב"ב ד"ה מרחיקין כתבו וז"ל אע"ג דר"ת מפרש דבדבר של הפקר אפילו רשע לא מקרי כו' הך דשמעתין לא קשיא דאע"ג דהוי דבר של הפקר מ"מ בכמה מקומות יוכל לפרוש מצודתו ועוד דהכא אומנתו בכך עכ"ל והנה לכאורה משמע מדבריהם אלו דבהך שמעתין דמרחיקין אינו אלא דמקרי רשע ומשו"ה כתבו לפרש הסוגיא בישוב דברי הר"ת אבל לשיטת רש"י ז"ל דעני המהפך בחררה וכו' מקרי רשע גם בהפקר שפיר הוה ניחא להם דמשו"ה שפיר מרחיקין כי היכי דלא להוי רשע ועכצ"ל דמרחיקין אינו אלא לכתחלה אבל מדינא לא מצי מעכב: עליה ובאמת זה אינו במשמע דמלשון מרחיקין משמע אפילו בדיעבד ועוד הא מייתי סייעתא לדרב הונא ואיהו הא קאמר בהדיא דינא הוא דמעכב עליה. ועוד הא התוס' בגיטין סוף פרק הניזקין גבי מצודות חיות ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום כתבו וז"ל ולא דמי למרחיקין מצודת הדג מן הדג דבפרק לא יחפור דהתם אומנתו בכך ומן הדין הוא שירחיק משם דא"ל קא פסקת לחיותאי ע"ש א"כ מבואר בדבריהם דהא דמרחיקין מדינא הוא וא"כ לפ"ז קשה מה שכתבו שם בב"ב בתחילת דבריהם לפרש רק לשיטת ר"ת גם לשיטת רש"י היה להם להקשות נהי דמקרי רשע מ"מ למה מעכב עליו דע"כ לא פליגי רש"י ור"ת בדבר הפקר אלא אי הוי רשע אי לא אבל מ"מ מדינא לא מעכב עליה. וא"כ גם לשיטת רש"י ע"כ אנו צריכים להטעם דאומנתו בכך אלא ע"כ נראה מזה דהתוס' סבירא להו דזה בזה תליא דאם נימא דעני המהפך וכו' בעלמא גם בהפקר חשוב השני רשע היכי דהוי באקראי מסתברא למימר דהיכי דהראשון פרנסתו בכך גרע טפי דמסתמא סומך דעתיה עילויה דגם בשעה ראשונה דסבר דשום אדם לא יסיג גבולו להיות רשע בדבר שהוא מהפך ומחמת האי טעמא שם כל מבטו לפרנסתו בזה העסק ולא פנה לעסקים אחרים עד שברבות הימים החזיק בזה העסק שיהא נקרא אומנתו בכך ולפ"ז פירוש של התוס' כך הוא דבאמת גם התוס' בה ס"ד היה סבור דגם לשיטת רש"י ז"ל אנו צריכין להטעם דאומנתו בכך. אך כל עיקר השאלה האיך החזיק זה הראשון להעסק דנימא אומנתו בכך בשלמא לשיטת רש"י דמקרי רשע שפיר ניחא דע"י שהיפך בה וידע שאסור עכ"פ לשום אדם לקפחהו בזה כי היכי דלא ליהוי רשע עד שסומך דעתו ע"ז העסק ולא פנה כלל אל עסקים אחרים ונעשה אומנתו בכך אבל לשיטת הר"ת דבהפקר לא שייך דין עני המהפך וכו' א"כ משעה ראשונה לא היה אפשר לסמוך דעתו ע"ז דדלמא היום או מחר יבוא איש אחר לירד ג"כ לעסק זה כיון דמותר לכו"ע גם לכתחילה ממילא אמרינן דמסתמא גם הוא לא סמך דעתו על זה העסק ובקש גם עסקים אחרים ולא נעשה כלל אומנתו בכך ולזה תירץ התוס' דבכה"ג כמו מצודה שבקל יוכל למצוא מקום אחר גם הר"ת ז"ל מודה דמקרי רשע גם בהפקר ומשו"ה חשיב שפיר אומנתו בכך:
ונמצא לפ"ז דהא דכתבו התוס' ועוד דהכא אומנתו בכך אינו תירוץ אחר אלא כ"ז תירוץ אחד דמחמת דבקל יכול למצוא במקום אחר חשוב השני רשע וכיון דהשני חשוב רשע נעשה הראשון אומנתו בכך וע"כ כופין את השני להרחיק מצודתו גם בדיעבד. ומעתה לפי האמור גם המהרי"ק דקאמר דמיקרי רשע אין כונתו דרק רשע הוא דמיקרי אבל אין כופין אותו לתקן רשעתו אלא כל דהוה רשע בגווני שיורד לחיי ולפרנסת הראשון חשוב הראשון אומנתו בכך וממילא כופין אותו גם מצד הדין להחזיר להראשון העסק שלו. אולם די"ל באופן אחר דאף דברור הדבר דבעני המהפך בחררה דנקרא רשע אינו יכול להוציא ממנו בדיינים כמו שהוכיח הרש"ל בתשו' סי' ל"ז מ"מ לפענ"ד יש לחלק ולומר דהנ"מ בשכבר עשה פעולתו ונטל מה שזה העני הי' מהפך כמו קדושין נ"ט מעשה דרב גידל ור' אבא שהיה רב גידל רוצה לקנות הקרקע ואזל ר' אבא ובניה שכבר קנה השדה ונעשית שלו. אבל במצודות דגים שעדיין לא זכה זה השני כלל שאף שפירש המצודה מ"מ לא זכה כלל בהדגים וכן במעשה דרב הונא גבי רחיים דבמה שאוקי זה הרחיים עוד לא קפח פרנסתו של הראשון כלל רק רוצה לקבל טחינה מאנשים אשר טחנו אצל הראשון וכיון דהוי בכך רשע יש להב"ד למחות בידו שלא יעשה כך דאטו מי שאומר אני רוצה להיות רשע ובשרירות לבי אלך ויש ביד ב"ד למחות בידו היתכן לומר שנניח לו רק דוקא היכי שכבר עשה רשעתו אין רשות ביד ב"ד להוציא ממנו בדיינים אבל קודם המעשה פשיטא דיש לב"ד למחות בידו שלא ליטול מה שחבירו מהפך:
ובזה נתפרש לי סוגיא דב"מ דף ע"ג ע"ב הא דאיתא התם רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא הדר זבנא לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקיל אגר ביתא אמטי ליה לרבא כו' א"ל רבא אי הוי ידענא דממושכן ליה למר לא הוי זביננא ליה השתא כדיניהם עבדינן לך כל אימת דלא מסלק לך לא שקיל אגר ביתא. וכתבו התוס' דרב מרי היה חושש בזה משום איסור ריבית ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה וצריך להבין מאיזה טעם היה סבור דיש בזה משום איסור ריבית ואיזה סברא השיבו רבא דאין כאן איסור רבית והנראה לי די"ל דהנה הא רבא אמר התם אי הוי ידענא דממושכן ליה למר לא הוי מזבנינא ליה וע' בשטמ"ק שכתב מטעם דהוי עני המהפך בחררה ובא אחר ונטל הימנו דחשיב רשע והנה התוס' בריש פירקין דף ס"ב ד"ה אף ע"פ שאין לזה יש לזה כתבו וז"ל דאע"ג דלא משך חטים אין זה רבית משום שאם היה בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתייקרו ברשות לוקח ע"כ ע"ש. מבואר בדבריהם דאף דמצד הדין לא קנה מ"מ כיון דעכ"פ הוי קאי במי שפרע שוב אין כאן חשש ריבית ומטעם כיון דאף בלא אגר נטר היה צריך לקיים המקח כי היכי דלא ליקום במי שפרע לא הוי חשש ריבית. ולפ"ז י"ל דרב מרי היה סבר דרבא הוי ידע שהבית ממושכן ליה רק דלא סבר להא דקי"ל דעני המהפך בחררה נקרא רשע או סבר רבא דכאן לא שייך להאי דינא כיון דאצל רב מרי לא היה אלא בתורת משכון אבל רבא השיב לו דאי הוה ידענא לא הוי זביננא ליה משום דרבא חשוב עני המהפך בחררה וכו' שוב מותר לרב מרי לדור בלא שכר דמה שאינו נותן שכר דירה אינו מחמת ריבית אלא משום דצריך רבא לשלם לו ההיזק הבא לרב מרי ע"י מה שקנה רבא הבית מדין עני המהפך בחררה ואע"פ שכבר קנה מ"מ כיון דרב מרי לא היה מהפך לקנותו אלא היה מהפך לדור בה בלי שכר וא"כ רבא לא הסיג גבולו אלא בשכר הדירה שפיר הוא מחויב עפ"י ב"ד ליתן לו הדירה בחנם כמו שבארתי למעלה ומשו"ה אמר ליה רבא השתא כדיניהם עבדינן לך דליכא בזה חשש איסור ריבית וכנ"ל ודו"ק:
והנה בנידן דידן תליא כמי בזה דבכה"ג היכא ששכר הראשון לזמן קצוב ובא השני ושכר העסק אח"כ אם נימא דכיון דהראשון הוא עני המהפך בחררה כמ"ש המהרי"ק ומאחר שכבר החזיק בזה יכול לעכב על השני ולומר פסקת לחיותאי א"כ הדין עם ה"ר ליפא בעיקר החזקה וכמו שאבאר עוד להלן אבל אם נימא דרשע הוא דהוי אבל מ"מ לא מפקינן מהשני מדינא אין לר' ליפא על ה"ר משה טענת חזקה ואף לענין לקרותו רשע. וגם בלא זה יש להסתפק בעני המהפך בחררה בכה"ג שר' ליפא הי' שוכר רק על הרחיים ור' משה שכר מהאדון כל הפאסעסיא אם נקרא רשע בכך דלפי הנראה מגדולי המורים דמדמי דין זה דעני המהפך בחררה לדינא דבר מצרא וגבי דינא דבר מצרא איתא להדיא בשו"ע סי' קע"ה סעיף ל"ו דאם מכר כל נכסיו לאחד אין בעל המיצר של שדה אחת מסלק הלוקח ומאותה השדה שהרי הוא ואחרת קנה כאחד ע"ש א"כ כמו כן י"ל דבעני המהפך נמי הכי הוא דאם לוקח הרבה שדות והוא לא היה מהפך רק על אחת יש לומר דלא מקרי רשע כיון דלא שייך בזה ועשית הישר והטוב. אבל מ"מ אין הדבר ברור לי וצ"ע. אבל כ"ז אם נימא דבשוכר לזמן קצוב לא חשוב אומנתו בכך כמו שכתב המ"ב אבל אם נימא דחשוב אומנתו בכך אין חילוק בכל זה. ודוק: ואם באנו לדמות דבר זה למה שכתבו התוס' בפרק האומר בשם הריב"ם דפירש הא דמרחיקין מצודות הדג מן הדג דמיירי שהניח הראשון דג מת ועי"ז הדגים מתאספים סביב הדג מת ומשו"ה כיון דע"י טרחתו של הראשון התאספו כל הדגים לכאן חשוב השני כיורד לחייו אפילו אי לא הוי הראשון אומנתו בכך ע"ש וכן כתב ז"ל דבעני המנקף בראש הזית דקי"ל דחשוב גזל משום דמהני טרחתו של זה העני לזה השני וא"כ הכא נמי כיון שר' ליפא השתדל אצל האדון שישכיר הפיסעסייא לה"ר משה ועשה כן מפני שהיה בטוח שר' משה ייטיב עמו בדבר הרחיים. נמצא שטרחתו של ה"ר ליפא היה מהני לר' משה שעל ידו בא ר' משה להעסק אך מ"מ אינו ברור דלמא גם בלא סיוע של ה"ר ליפא היה בא ה"ר משה להעסק וגם אולי השתדל ר' ליפא בכדי שירויח דמי סרסור וגם יש להוכיח מדברי הרמב"ם דלא סבירא ליה האי סברא אך מפני הנחיצה אקצר. עוד יש לדון בנידן דידן מצד מצרנות כיון שר' משה שכר בתוך ימי שכירותו של ר' ליפא כתב הגאון מליסא דבכה"ג יש לראשון טענת מצרנות ואע"פ שבא מחמת עכו"ם מ"מ בכה"ג שלא שייך למימר ארי אברחת מנך גם בבא מחמת עכו"ם יכול לטעון טענת מצרנות וכמו שכתבו התוס' בסוגיא דרב מרי שהבאתי למעלה ע"ש בדבריו ז"ל והנה באמת זה לא שייך הכא דמלבד דהשטמ"ק שם כתב דבכל גווני ליכא דין מצרנות בבא מחמת עכו"ם ע"ש בנידן דידן שר' משה שכר כל הפסעסיא דמי למי שלקח הרבה שדות דאין המצרן משדה אחת יכול לסלקו כמו כן הכא שר' ליפא חשוב מצרן רק לרחיים ולא לכל הפסעסיא אינו יכול לטעון נגד ה"ר משה טענת מצרנות אך מ"מ פשיטא דיכול ר' ליפא לטעון טענת מצרנות נגד השוכר השני דהיינו רי"מ ששכר הרחיים לבד וגם הוא בא מכח ישראל דחשיב ר' ליפא נגדו בר מצרא לכו"ע ובטענה הלזו יכול לסלק לרי"מ כמבואר בשו"ע סימן קע"ה אך לכאורה יש לזה לר' ליפא טענה נגד רי"מ אבל מ"מ אין לו דו"ד עם ר' משה בזה דהא לא תיקנו חז"ל בר מצרא אלא לגבי השוכר ולא נגד המשכיר כמבואר בשו"ע שם:
אך לפענ"ד נראה דבכה"ג שנוגע גם לפרנסתו יוכל גם לכוף את המשכיר שלא להכניס בביתו את השוכר הלזה אשר עפ"י דת יכול הראשון לסלקו דכיון דגם המשכיר עושה איסור בזה דנוטל מה שחבירו מהפך אע"פ שאינו בדין שנוציא ממנו בדיינים מ"מ כשמשכיר לאחר יש לעכב בידו כיון דלזה האחר יוכל לסלקו עפ"י ב"ד ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דב"ב דהתם דאמרינן כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו' ולשכינו אינו כופהו ורשב"ג אומר אף לשכינו כופהו ולכאורה קשה דנהי דיכול בר מבואה לעכב על זה האחר שלא יכנוס בגבולו להיות אומן מ"מ למה אינו רשאי זה המשכיר להשכיר לו בית דירה דמה לו בזה ואם מצד הדין יש לך לעכב בידו מלירד לאומנות הלזו תבוא עמו למשפט ואין לומר דהיינו טעמא כיון דסבירי להו לרבנן דלשכינו אינו כופהו א"כ יכול לטעון ולעכב על המשכיר שלא יכניס אותו להמבוי כי היכי דלא ליהוי שכינו ושוב לא יהא בידו לעכב עליו דמ"מ קשה למה לא יוכל זה המשכיר לדחותו אל זה האחר השוכר כמו בבר מצרא וגם אכתי קשה לרשב"ג דסבר דאף לשכינו כופהו א"כ גם חשש זה ליתא דגם אח"כ כשיהיה שכינו יוכל לעכב עליו א"כ איך רשאי למחות ביד המשכיר שלא להשכיר לו בית דירה אלא מוכח מזה דהטעם הוא כיון דעכ"פ זה השני רוצה לכנוס לקפח פרנסתו של הראשון אף דסבירי להו לרבנן דלשכינו אינו כופהו ולא מצי אמר ליה פסקת לחיותאי ודלא כרב הונא אבל מ"מ כיון דפשיטא דמ"מ אסור אף לשכינו לכתחילה לכנוס לתוך אומנתו של זה וכן כתב הרש"ל ז"ל וכן משמע הלשון דלשכינו אינו כופהו משמע דרק לכוף אותו אינו יכול אבל מ"מ אסור לכתחלה לכן כשבא להשכיר את ביתו למי שיורד לאותה אומנות מעכב בידו כן בנידן דידן נמי כיון דרי"מ השוכר השני יש לקרותו רשע מתורת עני המהפך בחררה כמו שהבאתי למעלה בשם המהרי"ק והמ"ב וכן מצינו בגמרא מכות כ"ד לא עשה לרעהו רעה שלא נכנס לאומנות חבירו וגם אותו יש לסלקו מתורת בר מצרא מוטל גם על ר' משה המשכיר לסלקו כי היכי דלא ליהוי גם הוא רשע ודו"ק:
שוב ראיתי בספר חוות יאיר סי' מ"ב שהאריך להשיג על הרש"ל ותפס עליו בכל דבריו ובתוך דבריו כתב דכיון דלא קי"ל כרב הונא מותר גם לכתחלה לכנוס לתוך אומנות חבירו והא דקאמר הש"ס לא עשה לרעהו רעה שלא נכנס לתוך אומנות חבירו אינו אלא מדת חסידות והנה יש הרבה להאריך בדבריו אולם עת לקצר רק אכתוב מה ששגג הגאון המחבר ז"ל וקורא אני עליו פרש רשת לפעמיו כי עיקר סמיכתו שם אמה שהקשה על דברי התוס' דגיטין שהקשו אהא דאמרינן התם מצודות חיות ועופות ממה דאמרינן בב"ב מרחיקין מצודת הדג מן הדג והקשה הגאון ז"ל מאי קושיא דהא לא דמי מצודות חיות ועופות למצודות דגים כמו דאמרינן שם בב"ב שאני דגים דיהבי סייארא ובמחכ"ת שגג ברואה ולא ראה אשר במתניתין איתא מצודות חיות ועופות ודגים. ומעתה מקשו התוספת שפיר מדגים אדגים אבל הוא לא ראה זה וסמך אמה שציינו התוס' מצודות חיות ועופות וסבר שהתוס' מקשים ממצודות חיות ועופות אמצודות דגים וע"ז הרבה לדבר דלמא שאני מצודות של חיות ועופות ממצודות דגים ע"ש והוא פלא:
והנה מצד תקנת חזקה כבר נודע מה שכתב הב"ח בתשובותיו כי זה אינו אלא באורענדא אבל בטשאפאווע ליכא תקנת חזקה ע"ש והאחרונים מסתפקים ברחיים ובחליבה אי דמי לאורענדא או לטשאפאווע והנה נראה שלא כל המקומות שוים בזה וכן כתב הגאון מצאנז אולם נראה ממכתב כ"ת שבמקום כ"ת נהגו התקנה בתקפה גם ברחיים עד דחשוב חזקה גמורה ומעתה נבוא לעיקר הדין שלפנינו דפשיטא שהעסק הרחיים על להבא שייך לר' ליפא אם מצד הדין דחשוב אומנתו בכך כאשר העירותי למעלה וכן הגיד לי מו"ח ז"ל שכתב בתשובה אחת לפסוק להלכה דגם בעלי הישוב השוכרים מהאדון על זמן קצוב חשוב אומנתו בכך ואפילו לפי מ"ש המ"ב דלא הוי אלא רשע עכ"פ חשוב מצרן לגבי השני וגם מצד התקנה הנהוג במקומות הרבה גם ברחיים אבל הנ"מ בזה דאם ה"ר ליפא בא מכח חזקתו היה צריך לשלם השכירות כמו ששילם להאדון אבל לפי מה דאיכא נמי טענת ב"מ נגד השני לא היה צריך לשלם רק כפי ששילם השני:
ומה שטוען הר' משה שנתן זמן לר' ליפא עד ג' ימים אינה טענה כיון שהיה עוד בתוך זמן השכירות שלו מהאדון לא היה מחויב לגמור עם ר' משה על להבא כיון שלא הגיע עוד זמן פרעון ובשלמא אם היה מחויב ליתן מעות ור' משה היה תובע ממנו ממון כדין עייל ונפיק אזוזי המבואר בשו"ע סי' ק"צ היה רשאי להשכיר לאחר אבל כ"ז שלא הגיע זמן פרעון לא היה רשות להשכיר לאחר ואם היה לו דו"ד היה צריך להזמין אותו לד"ת אבל לא להשכיר לאחר בלי רשות ב"ד וזה פשוט:
ומה שטען עוד שהיה פשרה ביניהם גם זה אינו דכיון שידוע שר' משה השכיר הרחיים בחזקה ולא רצה לעמוד לד"ת חשוב כמו שהוחזק אצלו בגזילה חשוב המוכר אנוס וא"צ מסירת מודעה עיין בשו"ע חו"מ סי' ר"ה ובסמ"ע שם דכל שנודע שבא לידו בתורת גזילה כו"ע מודי דהמכירה בטילה ואפילו להחולקים שהביא הרמ"א בסי' קנ"א דוקא כשראו העדים נתינת המעות דאמרינן דאגב אונסא גמר:
ומקני כיון דקיבל הדמים אבל כשלא קיבל הדמים לא שייך האי טעמא ונתבטל' הפשרה מחמת טענת אונס אפילו אי לא מסר מודעה וזה ברור וא"צ לפנים:
ולפי מה שנתבאר הרחיים על להבא שייך להר' ליפא ועל העבר אף כי עשה ר' משה הכל שלא עפ"י התורה ועבר חוק הדת מ"מ אין לו מה לתבוע ממנו כיון שלא לקח יותר שכירות מכמו שהיה ר' ליפא צריך לשלם ולא הרויח מאומה ואף כי היה ר' ליפא מחוסר פרנסה אינו אלא מבטל כיסו של חבירו דפטור ואפילו גירש חבירו מביתו וסגר הדלת בעדו רבו הפוסקים שפטור כ"ש הכא דלא ברי רווחא ואפילו אם רי"מ הרויח מ"מ אין להוציא ממנו בדיינים דאע"פ שהרחיים בגזילה אתי לידו עכ"ז אין לו לשלם אלא כמה ששוה הרחיים לשכור והרחיים לא שוה יותר מכפי שצריך ר"ל לשלם ואדרבה ר' ליפא היה משלם יותר שכירות אך לפי טענת ר' ליפא שר' משה התחרט אח"כ על מה שעשה וגמר אתו בת"כ שהוא משכיר לו הרחיים בעד סך 750 לשנה וא"כ הא היה ריווח מהרחיים דהא ר"מ שילם שכירות 800 נמצא 50 יותר בכל שנה. זה הריוח שייך לר' ליפא. ואם יטעון הר' ליפא ששוה יותר מן 800 צריך להיות שומת ב"ד והמותר מסך 750 שייך לר' ליפא אך כיון דרי"מ מכחיש לזה צריך לישבע לפטור את עצמו בשבועה שלא גמר עם ר' ליפא ענין השכירות רק על אופן שיחזיר רי"מ לו הש"צ וכיון שלא רצה נתבטל הקנין:
ועל אודות השכר סרסור הכל לפי ראות עיני הבד"צ וענין ההשתדלות של ה"ר ליפא וגם ההשתדלות של שאר הסרסורים הכל לפי שהוא ואם היה ר' ליפא מסייע גמור להגמר או היה רק כמו שדכן אמצעי ואין לחרוץ המשפט הלזו מרחוק וגם הדברים פשוטים ומבוארים היטב באחרונים. וגם סכום הסרסורות לא כל המקומות שוים והעיקר תלוי במנהג מקומו:
ובדבר החפיצים הנה לפי דברי ה"ר ליפא שר"מ לקח מאתו החפיצים בחזקת היד פשיטא דמחויב הר"מ להחזיר לו כל החפיצים ולפי דברי ר"מ כי הוא לקח החפיצים מהאדון והוא נתן לו כתב ע"ז שמחויב להחזיר לו אם האמת כדבריו יכול לעכב בידו החפיצים אף אם הוא יודע שהכלים האלה שייכים לר' ליפא גם יכול לטעון שאינו יכול להחזיר לר' ליפא מפני שמתירא מהעכו"ם שלא יתבע ממנו אח"כ החפיצים וכמי שמבואר הדין בשו"ע סי' פ"ו סעיף ט' בהגה"ה ע"ש אבל מ"מ יכול ר' ליפא למחות בידו שלא ישתמש בכלים אלו דקי"ל שואל שלא מדעת הוי גזלן וגם מהעבר יכול לתבוע שכר הכלים ששימש בהם וגם על הכחשה הלזה צריך ר' משה לישבע שלא לקח החפיצים בעצמו מר' ליפא רק הוא קיבלם מהאדון: