מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן יד
שלישית להרב הנ"ל:
ע"ד שאלתו בשני יהודים שהי' להם פאבריק בשותפות עם אינו יהודי אחד ותנאי אחד הי' בכתב השטר שותפות שאין ביד אחד מהשותפים למכור חלקו לאיש אחר זולת להשותפים ואם יעבור ע"ז יפול חלקו להשותפים ואח"כ רצה האינו יהודי למכור חלקו ונתרצו היהודים השותפים ע"ז ומכר חלקו לאינו יהודי אחר ואח"כ רצה גם זה האחר למכור חלקו להשותפים ודחוהו מיום אל יום כי חשבו לקנות מאתו בזול אבל בנתיים קם בן של אחד מהשותפים וקנה החלק מהאינו יהודי ומחמת כי לא היו יכולים לעשות שטר מכירה כי היו יריאים שיפסידו חלקו ויפול להשותפים כפי התנאי השכילו שיטול הקונה מהמוכר פאלמאכט על עולמית בלי חזרה וכאשר נתוודע הדבר התחילו לצעוק על מה עשה ככה השיב מתחילה שקנה לטובת השותפים ואח"כ חזר מזה ואמר שלעצמו קנה ואח"כ נתפשרו יחדיו שיהי' גם הוא שותף עמהם על איזה פראצענט ויעשו ע"ז נאטריאטסאקט וכאשר באו אל הנאטאר לעשות השטרות עפ"י חקי המדינה חזר השותף השני מזה באמרו כי לא טוב לפניו להיות שותף עם אב ובן כי תמיד יתאחדו בדיעה אחת נגד דעתו ורצונו וע"ז נשאלתי מן קדמוהי היכי נדיינא דיינא להאי דינא:
והנה ראשית דברי כ"ת להעיר אם יש לדון בזה דינא דבר מצרא דהא קיימ"ל בחו"מ סי' קע"ה דלשותף יש טענת בר מצרא אך קיימ"ל דזבין מנכרי ליכא דינא דבר מצרא דמצי אמר לי' ארי' אברחת ממך אך התוס' בב"מ ע"ג ע"א גבי רב מרי משכן לי' ההוא נכרי ביתו כתבו דבמשכנתא דליכא טעמא דארי' אברחת ממך גם ונכרי איכא דינא דבר מצרא אמנם בשיטה מקובצת שם הביא דעת הר"פ דגם בכה"ג ליכא דינא דבר מצרא דלא פלוג רבנן ולהכי דעת כ"ת נוטה דבנ"ד נמי לא שייך לומר הטעם דארי' אברחת ממך מחמת כי תנאי הי' ביניהם שאין:
להבריחו זולתם וע"כ הי' מוכרח האינו יהודי למכור להם חלקו וכ"ת האריך אם יכול לטעון הלוקח קים לי כדעת הסוברים דגם בכה"ג ליכא דינא דבר מצרא זהו תוכן דברי כ"ת ויש ליתן עוד תבלין לדבריו אלו עפ"י מה שהקשה השט"מ דלמה לא מצי המצרן לומר דאני בעצמי הייתי מבריח את הנכרי ממני ותירץ דשמא הי' מוכר בנתיים לגוי אחר עיי"ש א"כ הכא שהתנאי הי' שלא למכור לאיש אחר רק להשותפים א"כ יכולים לומר שאנו בעצמינו היינו מבריחים אותו אלא שזה יש לדחות שהי' בידו ליתן פאלמאכט לגוי אחר כמו שנתן לישראל זה פאלמאכט:
והנה מה דפשיטא לי' לכ"ת דדעת הר"פ בשטמ"ק דגם בכה"ג דלא שייך הטעם ארי אברחת ממך ג"כ ליכא דינא דב"מ היכא דזבין מנכרי לדעתי יש לשדות בי' נרגא דגם הר"פ לא כתב כך אלא ליישב קושית התוס' שהקשו שהי' לו לרב מרי לסלקו לרבא מטעם דינא דב"מ וע"ז תירץ הר"פ דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן דזבין מגוי לית בי' דינא דב"מ ואפילו לא שייך האי טעמא כו' דלא פלוג רבנן והיינו דרב מרי הי' סבר הכי ומשו"ה לא בא לסלקו לרבא אבל רבא בעצמו הא קאמר התם בהדי' אלו הוי ידענא דהוי ממושכן למר לא הוי זבינא לי' עיי"ש אלמא דסבר רבא דגם בזבין מגוי איכא דינא דב"מ וע"כ משום דהיכי דלא שייך הטעם דארי אברחת ממך אין חילוק בין ישראל לגוי א"כ לדידן לדינא צריכים לפסוק כרבא דהוא מרא דכולא תלמודא אך אולי יש לומר דרבא אמר רק לפנים משורת הדין וצ"ע: והנה אחוה דעי מה שנראה לפענ"ד דבזמנינו אלו ובמדינתינו מדינת אוסטרייך אשר אנחנו תחת מלך של חסד ומלא רחמים הוא אדונינו הקיר"ה פראנץ יאזעף הראשון השם הטוב יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים וחוקים ומשפטים ישרים נתן לנו ככל אזרחי הארץ באין הבדל בין אומה לאומה ובין דת לדת ורוח העמנאנציפאציע מרחפת על פני כל ארצינו אין חילוק כלל בין זבין מישראל ובין זבין מנכרי שאינו יהודי דרק בימים הקדמונים דוקא שהיו רודפים אותנו שאר עמי הארץ והמה היו מתגרים בנו בכל יכולתם שפיר אמרו חז"ל דבזבין מנכרי ליכא דינא דב"מ משא"כ עתה שנשתנה כל התנהגות הממשלה ונתהפכה מאויב לא והב ואין אנו גירי אריות ח"ו רק לתושבים נחשבנו כמוהם כמונו יושבים כאחים יחדיו ולדעתי זהו יסוד גדול בכמה הלכות וכל הפורש מזה כפורש מן חיי המדינות וחיי הלאומיות והוא בין אחים יפריד וכמה רעות גרמו לישראל עי"ז שלא הבינו הענין לאמיתתו לכן בזה"ז גם בזבין מאינו ישראל איכא טענה דב"מ כן נראה לי ברור. אך בנ"ד שהשותפים ידעו שהאינו יהודי רוצה למכור חלקו והם דחוהו בקש שחשבו שמחמת זה יהי' מוכרח למכור בזול ליכא דינא דב"מ כלל גם בישראל כי מבואר בסוגיא דהמקבל דבכל מקום דאיכא ריעותא למוכר לא תיקנו דינא דב"מ ואם נימא דגם היכא שידעו המצרנים שהמוכר רוצה למכור אך רצו לקנות בזול איכא נמי דינא דב"מ א"כ מחמת זה יהי' ריעותא למוכר דשום אדם לא ירצה לקנות ממנו בחשבו כי מה לי לכנוס בדבר זה על חנם ולקנות היום ולמחר יבא המצרן ויסלק אותי בטענת ב"מ וא"כ מחמת זה יבוא לעולם המוכר לידי פסידא אלא ע"כ בכה"ג ליכא דינא דב"מ וכמדומה לי שכבר קדמוני בזה בספרים אבל לא אוכל לחפש אחריהם: עוד טעם אחר יש לדון בנ"ד אם יש כאן דין מצרנות עפ"י מה דמבואר בחו"מ סי' קע"ה סעי' נ"ג דלא שייכא דין מצרנות אלא בקרקעות או במחובר לקרקע אבל בעבדים ומטלטלין אין נוהג בהם דין מצרנות כלל א"כ בפאבריק יש שני ענינים חדא הקרקע והבנינים והמכונות המחוברים לקרקע והב' הכלים והסחורות והתקונים והמסחר גם בהמות אשר כל זה נצמדים יחד ואין למכור זה בלא זה ומעתה לפי מה דמבואר בש"ס ופוסקים דמכר כל שדותיו לאחד שאין לו דינא דב"מ כיון שאינו מצרן לכל מה שמכר ומבואר דאפילו אם המצרן רוצה לקנות הכל לא מהני א"כ הכא בפאבריק כיון שעל הרבה דברים ליכא תורת מצרנות מחמת שהמה מטלטלין נפסק תורת מצרנות לגמרי אפילו מן הקרקע והבנינים ודברים המחוברים לקרקע וזה שאלה גדולה לכאורה לפענ"ד אך לפי מה שפסק הרמ"א שם בהג"ה דשותפין במטלטלין ואחד מכר חלקו יכול השותף השני לסלקו ללוקח אם נראה לב"ד שאין השותף השני נוח לו כראשון והוא ממהרי"ק שורש כ' ע"ש א"כ בנ"ד בפאבריק יש לסלק ללוקח אם נראה לב"ד שאין השני נוח לו:
והנה לפענ"ד יש להביא ראי' לדברי המהרי"ק מגיטין דף מ' ע"א ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו ושחררו לפלגא דידי' ואמר אידך השתא שמעו בי רבנן ומפסדי לי אזל אקני' לבנו קטן שלחי' ר"י בריה דרבא לקמי' דר"פ שלח לי' כאשר עשה כן יעשה לו כי אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתי' לגבי זוזי מוקמינן לי' אפוטרופס ומקרקש לי' זוזי וכתב לי' גיטא דחירותא על שמי' ועיי"ש בתוס' שכתבו בשם ר"ת דהכא לאו קנסא הוא ובדין יכול אפוטרופס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרין אותן לאחרים ולרבו נותן דמי עצמו ויוצא כו' ע"ש והנה לכאורה תמי' לי דמה מהני זה נהי' דאפוטרופס יכול למכור זהו רק כשהוא לטובת היתומים אבל כאן אינו לטובת הקטן כלל ומוכח מהש"ס דאלו הי' מקנה החצי עבד שלו לבנו קטן קודם השחרור של חבירו לפלגא דידי' ולא הי' שום הערמה בזה לא היו ב"ד עושין כן רק מחמת שכבר הי' משוחרר חציו וזה עשה בערמה כן אמרו רבנן כאשר עשה כן יעשה לו א"כ איזה דין יש כאן לחלק בזה ובממ"נ אם יש ביד הב"ד להעמיד אפוטרופס לקטן לשחרר חצי עבד וחצי ב"ח גם בלא האי קרא דכאשר עשה כן יעשה לו נמי ואם אין ביד ב"ד לעשות כן משום דקטן לאו בר כפי' הוא וכעין זה חשוב כפי' השתא נמי איך רשאין לעשות כן אבל לפי מ"ש המהרי"ק שפיר יש לומר דמטעם בר מצרא קאתינן עלה דכיון שבשעה שהקנה לבנו קטן כבר הי' חצי משוחרר והי' שותפים בגופו א"כ עפ"י הדין מסלקינן ללוקח ואפילו אם הלוקחים המה קטנים כמבואר שם בחו"מ סעי' מ"ז והכא פשיטא דזה הלוקח השני בנו הקטן אינו נוח להעבד כמו הראשון שהרי להראשון היו ב"ד כופין לשחררו ומשו"ה שפיר מוקמינן הב"ד אפוטרופס לשחררו דרך מכירה משא"כ אלו הי' מקנה לבנו קטן קודם ששחרר חבירו לפלגא אז לא הי' להעבד טענת מצרנות ולא הי' בדין לשחררו דרך מכירה ודרך כפי' נמי לא דהא אין כפי' לקטן ודו"ק. איברא שהש"ך שם ס"ק למ"ד כתב דאם מכר הקרקע לבנו ובא המצרן לסלקו צ"ע לדינא דהי' יכול לומר דזה יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה ע"כ א"כ לפי"ז הכא דאקני' לבנו ליכא תורת מצרנות אך באמת י"ל דהכא שאני דלישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול א"כ בודאי אין לך ישר וטוב יותר מזה גם בבנו ולהכי מסלקינן לי' להבן כדי לקיים ועשית הישר והטוב:
ובגוף הדבר נראה לפע"ד דאפילו אם נתן לבנו במתנה נמי יכול לסלקו בכה"ג דזה עדיף ממתנה שיש בה אחריות נכסים דקי"ל דיש בה דינא דבר מצרא משום דמוכח שיש בזה רמאות. ובגוף הדבר נ"ל שאין אנו צריכים לבוא בענין זה לתורת מצרנות רק שמחויב הקונה להחזיר להשותפים מצד התנאי שהי' על המוכר אם נראה לב"ד שמה שעשה פאלמאכט אינו אלא הערמה בעלמא ובאמת קנה מיד הא"י והמוכר לא הי' רשאי למכור מחמת תנאי שבשטר ובזה צדקו לפענ"ד דברי כ"ת מ"ש דהקנין והתק"כ:
שנעשה ביניהם על הפשר לא נגמר עדיין כל זמן שלא עשו הנאטריאטסאקט אחרי שהקנין הי' על דעת כן לכתוב אצל הנאטאר כמבואר בחו"מ סי' רמ"ג סעי' ז' אך מ"מ נראה לי שיכול הקונה להחזיר הפאלמאכט להא"י המוכר שלו אחרי שכל עיקר טענת השותפים הוא מכח התנאי שעשה המוכר ונתבטל המכירה אין לו לכנוס בתגר הלזה אחרי שהמה באו בטענתם על המוכר שהוא בא מכחו ודוגמא לזה נ"ל מכתובות דף ק"ט ע"ב גבי מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו דאמרינן התם כי פליגי בחד דאתי מכח ד' דרבנן סברי אם שתקת שתקת ואם לא מהדרינא שטרי למרייהו ולא מצית לאשתעי דינא בהדייהו וכתבו שם בתוס' דזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיעו ולהעמיד בזכותו שהי' לו קודם שבאו לו אלו השדות לידו והכא נמי כיוצא בזה כ"ז נראה לפע"ד וד' יצילנו משגיאות סימן טו כבוד הרב החריף המופלג מו"ה יחיאל לעהרער נ"י:
ע"ד שאלתו באחד שלקח מראובן סחורה בזמנים מחולפים בהקפה ועתה יש הכחשה ביניהם על איזה סחורות אי חשוב בכה"ג מודה במקצת הטענה לחייבו שבועה דאורייתא כיון שאין ההודאה שייך להכפירה כיון שנעשה בזמנים מיוחדים והביא כי נסתפק בזה הגאון בעל שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"ץ הנה עיינתי בס' הנ"ל וראיתי שכן הדבר שנסתפק בזה אבל אחרי בקשת הסליחה שגגה גדולה פלטה קולמסו ודין זה מבואר בחו"מ בהדיא בשתי מקומות בסי' ע"ה סעיף ח' ובסי' פ"ח סעיף ל"א וזה הלשון בסי' פ"ח תבעו מנה הלויתיך בניסן ומנה הלויתיך בתשרי והודה לו באחד מהם חשוב שפיר ממין הטענה אע"פ שלא הלוהו כאחד וכ"ז הוא בטור שם בשם בעל התרומות וכן מעשים בכל יום בכל בתי דינים בישראל ואמינא כד ניים ושכיב הגאון ז"ל כתב להך שמעתתא שוב הראו לי שבשו"מ מהד"ת בהערות ההקדמה כתב הגאון בעצמו שכבר נשאל על דבר זה מכמה רבנים וכתב ליישב דבריו בדברים סתומים ואין להם פירוש כלל ובמחכ"ת רצה לתקן אבל לא תיקן מאומה ע"ש: ומחמת כי אמרו אין בהמ"ד בלי חידוש אמרתי לפרש בזה הש"ס דב"מ דף ה' ההיא רעיא בכל יומא הוי מסרי ליה חיותא בסהדי יומא חד מסרי ליה בלא סהדי אמר להד"מ אתי סהדי אסהידי ביה דאכל תרתי מינייהו אמר ר' זירא אי איתא לדר' חייא קמייתא מישתבע אשארא ע"ש והקשה בחידושי הריטב"א והש"מ דלמה ליה להש"ס להאריך דכל יומא הוי מסרו ליה חיותא בסהדי דמאי נ"מ בזה ותירצו דקמ"ל דלא אמרינן כיון דכל יומא הוי מסרי ליה אלא בסהדי צריכים אנו להאמין לרועה על מה שאמר להד"מ ע"ש וצ"ע דכיון דאיכא עדים דאכל תרתי מינייהו איך אפשר להאמינו להד"מ והריטב"א כתב דהני סהדי שקרי נינהו וזה דוחק אבל לפענ"ד נראה עפי"מ שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ט ע"ב ד"ה אין מגדלין דמיירי שקיבל הרועה חיותא לגדלן ע"ש ובאמת כן דרך הרועים שמקבלין חיותא לגדלן וכל החיותא היה ביד הרועה ומה שהעידו העדים דאכל תרי מינייהו אין הפירוש שיודעים המה דהני תרי היו מאותן שמסר ליה באותו יום שטען להד"ם דמניין להם לידע דבר זה כיון שלא ראו שמסר ליה כלל אלא פשיטא דמינייהו קאי מכל אותן חיותא שמסר ליה הבעה"ב בכל הזמן בסהדי וכיון שהרועה מודה לבעה"ב שאותן מספר חיותא שמסר לי' בסהדי נמצא אצלו על כרחך לפי דברי העדים שהעידו שאכל הרועה חיותא מאותן שנמסרו לי' בסהדי יש בתוך אותן שנמצאו אצל הרועה עכשיו תרי אחרינא והרועה צריך לשלם בעד אותן שאכל ומשו"ה אמרו אם איתא לדר"ח משתבע דליכא למימר דחשוב מודה במקצת מחמת אלו שהם קימים דהא הו"ל הילך אלא ע"כ בעד אותן שאכל שצריך לשלם חשוב מודה במקצת ומוכח א"כ דגם בזמנים שונים נמי יש לו דין מודה במקצת כמו שכתב הבעל התרומות ומעתה שפיר ניחא מה שהוצרך הש"ס לומר דבכל יומא הוה מסר לי' חיותא בסהדי כדי לאשמועינן דין זה אע"ג דההודאה והכפורה המה בזמנים מחולפים מ"מ אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא וכנ"ל: