מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן טז
הנה בדבר קושיתו בב"ק דף צ' בהא דפריך הגמ' התם כי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולדייני' ד"מ לפי מה דאמרינן בב"ק דף י"ג רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הפקיר או נגח ואח"כ הקדיש דפטור וכתב הרא"ש ז"ל דגם רבנן דפליגי אדר' יהודא בשור הנסקל מ"מ בנזקין מודי רבנן דנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש פטור וא"כ מאי פריך הכא ליהדר ולדייני' כו' הא כיון דכבר דנוהו ד"נ ונעשה שור הנסקל חשוב כהפקר והביא כ"ת ראי' דשור הנסקל חשוב הפקר מכריתות דף כ"ד דאמרינן התם שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו עכת"ד:
הנה מה שהביא להוכיח מהא דכריתות אך למותר הוא דעד כאן קא שקיל וטרי התם בגמ' אלא כשהוזמו עדיו אבל קודם שהוזמו פשיטא דחשוב הפקר כמו דאמרינן בהדי' בב"ק דף מ"ה משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש כו' עיי"ש והנה כבר עמד בקושיא זו הגאון רע"א ז"ל בגליון הש"ס שלו בב"ק דף צ' שם ולכאור' עלה בדעתי לומר דהרא"ש ז"ל לא כתב כן אלא בתם דקיימ"ל פלגא נזקא קנסא דסתם שורים בחזקת שימור קיימי רק רחמנא קנסי' כי היכי דלינטרי' לתורא ומשו"ה בנגח ואח"כ הקדיש או הפקיר שוב אין השור מוטל עליו לשמרו לא קנסי' רחמנא אבל במועד דחייב לשלם מצד הדין לא מסתבר כלל לחלק ולפוטרו אם הפקיר או הקדיש אח"כ והלא לקמן פליגי בגמ' אשו משום מה מיחייב ואיכא מ"ד דאשו חייב משום ממונו וחשוב כמו שורו שהזיק כמ"ש רש"י ז"ל שם והא האש ליתא בשעת העמדה בדין ומ"מ הוא חייב א"כ פשיטא דשורו נמי בכה"ג דעכ"פ לא גרע מאשו וכן מוכח ממתניתין דקתני לא הרי השור כהרי המבעה ואם איתא דבשור בעינן שיהי' נמי בשעת העמדה בדין לא הי' מצריכינן כלל האי צריכותא אלא מוכח מזה דהרא"ש ז"ל לא קאמר אלא בתם ובלא"ה נראה דגם אוקימתא ראשונה דהגמ' שם בדף י"ג דאתי למעוטי דנגח שור של הפקר וקדם אחר וזכה בו וכתב הרא"ש ז"ל ח"ל דלא מפקינן לי' מניה ולא אמר משעה שנגח הוחלט השור עכ"ל עיי"ש א"כ מזה נראה נמי דמיירי רק בתם דמשתלם מגופי': שוב נתתי עיני בהשיטה מקובצת שהביא ג"כ בשם הראב"ד ז"ל וז"ל רבינא אמר וכו' ואע"ג דלענין קטלא אין הלכה כר' יהודא לענין תשלומין מיהת אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית לי' בעלים בשעת תשלומין מיירי עכ"ל משמע מזה דבתם מיירי אולם אח"כ הקשה דלמאן דאמר הוחלט השור הא אין בידו להקדישו ולהפקירו וכתב וי"ל דרבינא מיירי במועד דכיון דנסקל לא שייך בי' החלטה בב"ד כו' עיי"ש אך בלא"ה דבריו האחרונים אלו המה מגומגמים מאוד בלי הבנה כלל כמו שיראה המעיין:
ודע דקושית השיטה מקובצת שהבאתי למעלה לדעתי בפשיטות יש ליישב דמיירי הכא שהשור הי' שוה:
יותר מהחצי שהזיק א"כ כי הפקירו או הקדישו נהי דלא מהני ההפקר או ההקדש נגד מה שמחויב לשלם מ"מ על מה ששוה יותר פשיטא דשפיר הפקיר והקדיש ומשו"ה בכה"ג פטור מלשלם דכיון דעכ"פ חל ההקדש והפקר במקצת תו לא חשוב כאחד אבל לקמן דהסוגיא קאי אהא דקתני במתניתין דהתם שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום נוטל את השור נמצא שכל השור שייך להניזק שפיר אמרינן שהקדישו אינו מוקדש דהא הוא משועבד לניזק וממילא חשוב כאחד ועיין בגליון הש"ס לרע"א בהגהותיו על הש"ס שם בדף צ' שהקשה ג"כ כעין קושית השיטה מקובצת ולפענ"ד נראה כמו שכתבתי:
אמנם גם אפילו לפמ"ש השטמ"ק דרבינא מיירי במועד לפענ"ד נמי לא קשה הקושיא הנ"ל דנראה לי דדוקא נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש הוא פטור אבל אם מת השור קודם העמדה בדין הוא חייב וכן מוכח מהא דאמרינן בריש פרק שור שנגח את הפרה ליתא לפרה משתלם מולד והחילוק בזה דדוקא הפקיר או הקדיש הוא פטור דנשתנה מרשות הבעלים לרשות אחרת אבל אם מת דלא נשתנה לרשות אחרת חשוב שפיר כאחד לא מיבעי' להסוברין דאם מכר קודם העמדה בדין הוא חייב פשיטא דאם מת השור הוא חייב אלא אפילו לפמ"ש רש"י ז"ל דבעינן שיהא מיוחדים לאדם אחד כו' ולפ"ז אם מכר בנתיים את השור הוא פטור כמ"ש המפורשים מ"מ אם מת נראה לי ברור דחייב ובזה ניחא נמי מה שהערותי למעלה מהא דאמרינן אשו משום ממונו ומתניתין דריש ב"ק דקתני לא הרי השור כהרי המבעה ומעתה לפ"ז ניחא הקושיא הנ"ל דשור הנסקל דהוי איסורי הנאה אף דלא חשוב של הבעלים כיון דאין בו זכי' לכל אדם לא חשוב כרשות אחר אלא דמי כאילו מת דלא מיפטרי הבעלים בהכי ודוק כי זה ברור לדעתי: