אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

חו"מ · סימן ו

סימן ה

כבוד ידידי הרב המאוה"ג החוב"ק המפורסם כש"ת מו"ה אלטר שפירא נ"י האבד"ק וויקנא יע"א במדינת בוקאווינא:

בדבר שאלתו באחד שהניח עזבון כמה אלפים ר"כ והניח בת יחידה קטנה והניח חנות על עולמית לעניים ואשתו האלמנה חלקה ביום היאצ"ט מההכנסה איזה סך לעניים לא כל הכנסת החנות ועתה בתו היחידה דחיקא לה שעתא טובא ויש לה בת שהגיע פרקה לנשואין ועל כן בא בעל האשה הנ"ל לפני כ"ת בשאלתו אם מותר לאשתו למכור החנות לצורך נשואי בתו או עכ"פ ללוות מעות על החנות ומההכנסה ישלם את החוב וכתב כי לא נשאר מאביה שום צוואה רק שמעו מכמה אנשים שהחנות השאיר אביו על עולמית לצדקה: והנה כ"ת כתב במכתבו כלשון הזה וגם הניח חנות א' על עולמית היינו שבכל שנה יש להשכיר החנות וליתן זה המעות לעניים ביום היאצ"ט והנה כולל שני דברים ביחד שעפ"י ד"ת יש חילוק גדול בין אם החנות עצמה שייך לעניים דאם נתן החנות עצמה לעניים קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אבל היכי שאמר שיתנו השכר לעניים איכא פלוגתא בין הרמב"ם להרא"ש ז"ל והובא בחו"מ סי' רי"ב סעיף ז' שכתב המחבר אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית לעניים זכו בהם עניים וכתב בהגה"ה וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל ועיין בש"ך סעי"ק ח' שכתב דדעת הרש"ל כדעת הי"א והנה ראיתי להקצה"ח שכתב להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל מב"מ דף ט' ע"ב מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמאי לא קני לעצמו לפי אוקימתא דמעני לעני מחלוקת אלא צ"ל דכיון דאמר ה"ז לפלוני עני ונתן לצדקה ה"ז נדר וחייב ליתן לעני אחר עכ"פ וכדעת הפוסקים דכ"ז שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה מעני זה לעני אחר:

ושוב כתב בספר הנ"ל ולדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דאין צריך לקיים דבריו משום נדר היכא דאמר יהי' הקדש נראה ליישב קושיא הנ"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל במס' נדרים דף ל"ד בשם ה"ר אליעזר ממיץ דהיכי שהיה לפניו ככר של הפקר ולא היה אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה ולא הוי דשלב"ל א"כ הכא:

נמי אם ירצה לזכות בה הוא עצמו הרי חייל נדרו מה שנדר ע"ש ולפענ"ד במחכ"ת לא דק דהר"ר אליעזר ממיץ לא אמר הכי רק לדידן דקי"ל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאמרינן מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה ומשו"ה מהני נמי מה דאמר ככר זה הקדש וכן כתב הר"ן ז"ל שם וז"ל דכיון דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ה"ה במקדיש ע"ש ורק ה"ר אליעזר ממיץ הוסיף דאע"ג דבהקדש בעינן שיהא בא מכח המקדיש דהקדש אינו זוכה מן ההפקר כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בב"ב דף ע"ט דאין חצר קונה להקדש דבעינן איש כי יקדיש את ביתו ולא שיהא ההקדש זוכה בעצמו וכן הביא המג"א בסי' קנ"ד בשם האגודה משו"ה כתב הרא"מ דכיון דבידו לזכות חשיב כשלו והוא המקדיש אבל האיך מתרץ הקצה"ח קושייתו שהקשה לפי האוקימתא דמעני לעני מחלוקת ולפ"ז המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דלא אמרינן מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבירו דלדידיה בודאי אם אמר על ככר של הפקר שיהא הקדש מאלו הגביה לחבירו דלא קני חבירו וה"ה דלא זכה ביה הקדש וזה ברור:

ובגוף הראיה שכתב לדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ יש לשדות ביה נרגא די"ל דהתנא אורחא דמלתא נקט דמסתמא זה אינו רוצה לזכות לעצמו דלא הגביה מתחילה לעצמו גם י"ל דאשמועינן בזה דאי המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו המגביה נמי לא קני ולפי מ"ש התוס' שם ד"ה ר"נ פליגי בזה ר"נ ורב ששת בביצה דף ל"ט גבי מילא מים ונתן לחבירו לפי גירסת רש"י ז"ל בביצה שם:

אמנם לפע"ד יש להביא קצת ראי' מריש פרק האומר קדושין דף נ"ט ע"א רב גידל הי' מהפך בההוא ארעא אזל ר' אבא זבנא כו' ואיתא התם דאמר ר' אבא אי בעי רב גידל במתנה נשקלה כו' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה ומתקריא ארעא דרבנן וכ' רש"י ז"ל הפקר לעניים ובספר המקנה עמד בזה למה נעשה הפקר לעניים ולפמ"ש הקצה"ח שפיר י"ל דרב גידל הי' עני ובאמירתו של ר' אבא נעשה כנדר לעני ואחרי כי רב גידל לא רצה לקבל נתן ר' אבא להתלמידים כן נ"ל שי"ל לפי דעת הקצה"ח אכן לדינא לדעתי לא מסתבר כלל לומר שהיכי שרוצה ליתן לעני אחד ועני זה אינו רוצה לזכות בה או שאינו יכול לזכות בה יהיה עליו תורת נדר שיהא מחויב ליתן לאחרים וזה לא דמי כלל להך דאיתא במס' ערוכין דף ו' דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו דהתם העני רוצה לקבל אלא שהנותן חוזר משו"ה שפיר חייב ליתן עכ"פ לעני אחר אבל היכי שאין המניעה מצידו למה יהא חייב ליתן לעני אחר ור' אבא לפנים משורת הדין עבד עיין ב"מ כ"ד: והנה בעובדא דידן אם לא הקדיש החנות עצמה לצדקה רק השכירות לבד לא מיבעיא לדעת הרא"ש דאין היורשת מחויבת לקיים דבריו אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל יש להסתפק בזה דהנה הסמ"ע הביא שם בשם הב"י דמיירי שאמר כן בפני היורשים ומשו"ה מצוה לקיים דברי המת. ולפי"ז בכאן שהיתה היורשת קטנה וגם הצואה הי' שלא בפני' ל"ש מצוה לקיים דברי המת אמנם הביא שם מה שכתב הוא בעצמו בספרו פרישה הטעם דהוה ליה כאלו הקנה הבית לעניים עד שקבלו השכירות וכן האילן לפירות עי"ש ולפי"ז אין חילוק באם היתה היורשת קטנה או גדולה ואפילו שלא בפניו וזה פשוט. ומעתה לפי"ז אין כאן בנידון דידן אלא ספק צדקה ולא ודאי צדקה ומבואר ביו"ד סי' רנ"ט סעיף ה' דמי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן לצדקה וכתב בהגה"ה אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכ"ז שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים וע"ש בט"ז ובש"ך שהאריכו בזה ובעובדא דידן נראה שיש ספק בלשון המצוה ואיך היה כונתו אם למסור החנות לצדקה או רק השכירות:

עוד מבואר ביו"ד שם סי' רמ"ט סעיף ט"ו גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו ע"כ נראה לפענ"ד ברור שרשאה האשה היורשת ללוות על החנות ולפרוע החוב מהכנסת החנות ובפרט שיש אומדן דעת שהמצוה היה מסכים לזה וגם נהגו גבאי צדקה לעשות כן לצורך דבר נחוץ. הנראה לפע"ד כתבתי ידידו:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה