מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן ה
אל כבוד ידידי הרב הגדול מופלא ומופלג מו"ה אליעזר מישעל נ"י וכעת הרב הגאבד"ק טורקא:
מה שהקשה כ"ת על הט"ז חו"מ סי' קצ"ד שכתב לחלוק על הסמ"ע דאפילו אם הותנה בפירוש לקנות בכסף לחודיה וגלה דעתו שסומך על הכסף ג"כ לא מהני ממה שכתב הרא"ש דאם פקח הוא זה שנותן המעות יחזיק בה בתורת הפקר ולדעת הסמ"ע למה צריך לכך יגלה הישראל דעתו שהוא סומך על הכסף אלא מוכח דגם גלוי דעתו בזה ל"מ וע"ז הקשה כ"ת דמאי ראיה הוא זו דהרא"ש מיירי בשכבר נתן הכסף ולהכי פשיטא דלא מהני כיון דלא גילה דעתו בשעת מעשה אבל אם התנה בשעת נתינת המעות אפשר לומר כדעת הסמ"ע דמהני. לכאורה דברי כ"ת צודקים בזה. אכן כד דייקת בה זה אינו דהנה השטמ"ק הביא דעת הי"א דאם נתן הנכרי אח"כ לישראל את השטר קנה הישראל והוא ז"ל הקשה ע"ז דמאי מהני נתינת השטר אחרי שכבר איסתליק ליה נכרי מהשדה ע"ש ואנכי בחידושי ביארתי דעת הי"א דסבירא להו דסילוקא של הנכרי אינו חשיב כמו הפקר גמור דקי"ל כרבנן דפליגי אדר' יוסי דאמר בנדרים דף מ"ג ע"א הפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה אלא תיכף משעת הפקר יוצא מרשות בעלים אבל בסילוק של הנכרי אינו כן אלא דרשות לכל אדם לזכות בהן ומ"מ כל כמה דלא זכה בהו שום אדם ברשות נכרי קיימא דוגמא לזה כתב הגאון מליסא בספר נה"מ סי' רס"ב דאף דקי"ל יאוש וש"ר קנה מ"מ כל כמה דלא הוי ש"ר ברשות בעלים קיימי וע"ש שדבריו נכונים למעיין וא"כ הכא נמי י"ל הכי דסילוקו של הנכרי אינו אלא שאינו מקפיד הנכרי שוב על הקרקע ואם בא אחר והחזיק קנה אבל מ"מ אם קדם המוכר ונתן שטר להישראל שפיר מהני ומעתה לפי דעת הי"א שבכח העכו"ם המוכר ליתן שטר אף לאחר שנסתלק עולים דברי הט"ז יפה דאם מינא דתנאי מהני א"כ צריך להיות דמהני גם אם מגלה דעתו שסומך על הכסף שביד הנכרי דהא אמרינן בש"ס קידושין דף נ"ט גבי המקדש לאחר ל' יום דאם לא בא אחר וקידשה רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי ע"ש א"כ אם לא קנה הישראל תיכף עם נתינת הכסף להעכו"ם משום דלא סמך דעתיה לקנות בשעת מעשה מ"מ חשוב כסף של קנין ואימתי שירצה יוכל לזכות בהשדה בקנין של כסף ולא הי' צריך להחזיק בתורת הפקר אלא מדכתב הרא"ש שיחזיק בה בתורת הפקר מוכח דלא מהני תנאי וזה ברור לדעתי אולם לפ"ז יש לדחות ראיית הט"ז דאולי הרא"ש ס"ל כדעת החולקים על הי"א דכיון דהנכרי כבר איסתלק אין בידו כלל להקנות להישראל ולפ"ז נראה. לומר דלא מהני גילוי דעתו אח"כ ודו"ק:
אמנם לכאורה י"ל דגם לפי דעת הסוברין דשטר אח"כ לא מהני מ"מ גילוי דעתו מהני ומטעם דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה. וכדאמרינן בפרק אלו מציאות דף כ"ב גבי כלך אצל יפות דאם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואפילו לאביי אמרינן התם היכי דשוויה שליח דאמרינן מדהשתא ניחא ליה ביפות מסתמא גם מעיקרא היה דעתו לתרום מן היפות אע"פ שדרך רוב בני אדם לתרום מהבנינות ואם לא דגלי דעתיה הוי אמרינן מסתמא היה דעתו כדעת שאר בני אדם מ"מ השתא דגלי דעתיה שאין דעתו מסכמת לדעת רוב בני אדם אלא הוא מהמיעוט בני אדם שתורמין מן היפות אמרינן דמסתמא מעיקרא היה דעתו לכך דהוכיח סופו על תחילתו וכן כתב השטמ"ק תרגמא אביי בדשוויה שליח ח"ל פירוש כיון דשוויה שליח ודאי כו"ע מודי שדנים מסופו על תחילתו דכיון דבסופו ניחא ליה הוי כאילו ניחא ליה בפירוש מעיקרא וכאילו הוי יאוש מדעת עכ"ל ע"ש וא"כ הכא נמי דכוותיה:
ודע דמה שכתבו התוס' בב"מ שם ד"ה ואם וז"ל וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוי ידע לא הוי ניחא ליה שאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל בדבר שיש בו סימן כו' וי"ל דכיון דחזינן ליה דניחא ביה השתא אמרינן ניחא ליה נמי מעיקרא משום מצוה עכ"ל לדעתי נראה דאין כונתם בדשוויה שליח דבזה גם בלא טעמא דמצוה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולא דמי כלל לדבר שיש בו סימן דהתם לא הוי ידע כלל אבל הכא דהוי ידע שעשה שליח לתרום אלא אנן לא ידעינן לפרש כונתו אם על היפות או על הבינינות ותלינן דמסתמא דעתו כדרך רוב בני אדם לכן כיון דמפרש אח"כ שדעתו לתרום מן היפות הוכיח סופו על תחילתו ורק קושית התוס' לפי מה דפריך התם הס"ד לאביי וסבר הס"ד דלא שוויה שליח ע"ז שפיר הקשו התוס' הא דמי לדבר שיש בו סימן וא"כ כו"ע מודי בזה דלא מהני וע"ז תירצו דמשום מצוה יש לדמות דבר זה לדבר שאין בו סימן דתליא בפלוגתא דאביי ורבא תדע דע"כ צריך לפרש הכי כונת התוס' דאם נפרש דמשום מצוה עדיף מאבידה א"כ למה צריך לאוקמי בדשוויה שליח אמאי לא משני דשאני גבי תרומה דמשום מצוה אמרינן הכי אלא ע"כ כדפרישנא. ומעתה לפי דברינו מיושב דברי הט"ז דאם נימא דתנאי מהני א"כ גם במגלה דעתו אח"כ יהא מהני דנימא דהוכיח סופו על תחלתו דגם מעיקרא היה סמיכת דעתו על הכסף לבדו וביחוד לפי מה שהקשו התוס' בב"ב שם ד"ה וישראל וז"ל והקשה הרשב"א אמאי לא קנה בכסף גרידא וכו' וליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהי' בשטר דמאחר דהעכו"ם מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והול"ל דהוי כאלו פירש אי בעינא בכספא איקני וצ"ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו לקנות אלא כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל בשטר ע"ש ולפ"ז פשיטא:
דאם הוא יגלה דעתו דניחא ליה בכסף לחודא דיש לומר הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי היה דעתו לגמור הקנין בכסף לבד והוי כאלו פירש וכי תימא דהאיך מהמנינן ליה על גילוי דעתו עכשיו דלמא הוא משקר וכל כונתו הוא רק לקיים המקח ונראה דתליא באמת אם יש בידו אופן אחר כעין שכתב הרא"ש להחזיק בשדה בתורת הפקר אז שפיר מהימן מטעם מיגו דאי בעי זכה בהשדה בתורת הפקר אבל אם לא היה אופן אחר בידו להחזיק בהשדה אזי אין לו להאמין כלל ודו"ק:
ואת אשר אנכי אחזה בזה דהנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דפסקינן בשו"ע סי' קצ"ד דהלוקח השני מחויב ליתן את הדמים וכתב הסמ"ע הטעם בזה דאף דהלוקח הראשון לא גמר דעתו לקנות בכסף לחוד מ"מ היה עכ"פ דעתו ליקח את השדה בתורת משכון על המעות והוי השדה אצלו במשכנתא ועיין בטור שכתב כן בשם רבינו האי גאון ז"ל ומעתה לפי מאי דאמרינן בב"מ דף ק"ח ע"ב מאי משכנתא דשכונה גביה מאי נ"מ לדינא דבר מצרא והרבה מהקדמונים ז"ל סבירי להו דמשכנתא מסלק ליה לשאר מצרנים וא"כ קשה אמאי אמרינן הכא כל המחזיק בו זכה אמאי לא מסלקינן ליה להשני שהחזיק מחמת שהראשון הוא בר מצרא וגבי הפקר נמי איכא דינא דב"מ כמבואר בשו"ע חו"מ סי' קע"ה סעי' נ"ו דאם המחזיק יכול למצוא במקום אחר המצרן מסלק ליה וא"כ הכא שמחויב ליתן את הדמים הא יכול לקנות במקום אחר והוי כלוקח ואין לדחות דהא קי"ל דבא מעכו"ם ליכא דינא דב"מ משום דאמר ליה ארי אברחי ממך כדאיתא בב"מ דף ק"ח ע"ב דז"א דבמשכנתא אין חילוק כלל ואפילו במשכנתא של נכרי שייך דינא דב"מ כמו שמוכח מתוס' ב"מ דף ע"ג ע"ב גבי רב מרי בר רחל שמשכן ליה ההוא עכו"ם ביתא אזל רבא זבניה שהקשו למה לא סילק רב מרי לרבא מטעם דינא דב"מ ע"ש ומוכח מזה דבמשכנתא כיון דלא שייך לומר ארי אברחי ממך אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ועיין בשטמ"ק שם שהביא פלוגתא בזה ועיין בנה"מ שם אך באמת שפיר ניחא דכיון דאנן סהדי שהראשון שנתן את הדמים להנכרי לא רצה לקנותה בלא שטר והשני שהחזיק הא גמר דעתו לקנותה בלא שטר משו"ה אין כאן דינא דב"מ דעל אופן זה שקנה המחזיק השני לא רצה כלל הראשון לקנותה ומבואר בשו"ע חו"מ שם שהראשון צריך לקיים אופנים של השני ומעתה לפ"ז היכי שבאמת התנה הראשון לקנותה בלא שטר או שגילה עכ"פ דעתו שחפצו ורצונו לקנות בלי שטר אמרינן שדעתו הוא על הכסף לחודיה אפילו אם נימא דכל זה לקנותה מתורת מכירה מ"מ כיון דהשדה אצלו במשכנתא א"כ נעשה מצרן ויכול לסלק להשני שבא להחזיק מתורת מצרנות אך כ"ז להסוברים דהשני צריך להחזיר הדמים להראשון אבל לדעת הרא"ש שפטור גם מלשלם הדמים ליכא דין מצרנות בזה:
והנה להנה"מ שהביא דעת קצת הסוברים דהא דהשני ונחזיר הדמים אינו מטעם דהוי משכנתא להראשון אלא משום דקא משתרשי ליה ע"ש ואם כה נימא נסתר כל זה דמסתברא דאין להראשון תורת מצרנות. והנה יש לחקור מ"מ לדעתם הא דקי"ל זבין מעכו"ם לית ביה משום דינא דב"מ אי הוי דוקא היכי דקנה בשטר ובכסף משום דבכה"ג מצי אמר ארי אברחי ממך אבל היכי דקונה מתחילה בכסף לחודא ואחר כן החזיק בה אז בתורת הפקר מי אמרינן דבכה"ג נמי ליכא דינא דב"מ או דילמא נהי דמעיקרא אברח הארי מ"מ בשעה שהחזיק כבר היתה הפקר ולכן ביד המצרנים לסלקו וליתן לו את הדמים ואפילו לפי מה שנראה מהסמ"ע בסי' קנ"ה דבשדה הפקר בגונא דלא מצי המחזיק למצוא במקום אחר אפילו אם רוצה המצרן שיתן לו שוויה של השדה אינו יכול לסלק להמחזיק היינו רק משום דבשעה שהחזיק שפיר החזיק דאם לא היה מחזיק לא היה נותן לו המצרן השיווי של השדה אבל הכא כיון דאפילו אם לא היה מחזיק ג"כ היה המצרן מחויב להחזיר לו הדמים אפשר לומר דאיכא טענת מצרנות אבל מסתימת הלשון זבין מעכו"ם ליכא משום דינא דב"מ משמע דאין חילוק באיזה אופן היה הקנין:
והנה לכאורה היה אפשר להביא קצת ראיה מב"ב דף נ"ד ע"ב מהא דרב הונא דזבין ארעא מנכרי ואתא ישראל ורפק בה פורתא ואוקמיה ר"נ בידיה ואמר ר"ה לרב נחמן מאי דעתך כשמואל וכו' ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו והנה לכאורה אפילו אם לא קנה רק המקום שרפק מ"מ נעשה מצרן על השאר ובידו לסלק לר"ה וליתן לו את המעות אבל באמת זה אינו דכיון דעכ"פ זה הישראל חשוב רשע במה שהחזיק א"כ ל"ש ביה דינא דב"מ וכן כתבתי במקום אחר דהיכי דהמצרן נעשה מצרן באיסור והיה רשע מחמת קנין שדה שלו אין לו טענת מצרנות וכן מסתברא ופשוט: