מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן ג
לכבוד הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי בפלפול וסברא מו"ה ישראל יוסף בק"ק בערטש:
אשר כתב כ"ת על מה שכתבתי בספרי מצפה אריה סי' ט"ו לתמוה על הש"ך חו"מ סי' ל"ז ס"ק כ"ט שהשיג על הרבינו יהודה בן הרא"ש דאם מכר הגזלן באחריות חשוב הלוקח נוגע בעדותו משום דכיון דהמכירה היה באחריות לא חשיב שינוי רשות ומפיק ליה שמעון מלוי וע"ז כתב הש"ך דאין דבריהם נראין וכי מה ענין אחריות אצל שינוי רשות ואנכי כתבתי שם דאשתמיטתיה למרן הש"ך מ"ש התוס' בב"ק פרק מרובה דף ס"ו שכתבו דיש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות שאין הגזלן חייב באחריותן עוד הבאתי דברי התוס' שם דף ס"ז ע"א ד"ה מעיקרא בהקדשות שאין חייב באחריותן לא הוי צריך ליתן טעם זה דהא יש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקמא אפילו בחטאת ואשם ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ע"ש א"כ מבואר בהדיא בדבריהם דכל שחייב הגזלן באחריות לא חשיב שינוי רשות וע"ז כתב כ"ת ליישב שמדברי התוס' הללו אין סתירה לדעת הש"ך דהרי לא לחנם סיימו התוס' וכתבו דבעי לאוקמא אפילו בחטאת ואשם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכונתם דדוקא בהקדשות היכי שהמקדיש חייב באחריות לא חשוב שינוי רשות מחמת שמצטרפים שני הטעמים ביחד האחריות וגם מה שיש עדיין שם בעלים הראשונים לבטל השינוי רשות מה שא"כ בחולין אין בכח של הטעם דחיוב האחריות בלבד לבטל השינוי רשות כדעת הש"ך זהו תדכ"ת:
והנה ראשית דבר אגיד לכ"ת שלא דקדק יפה בלשון התוס' והשמיט תיבת ואע"ג וזה לשון התוס' ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ שינוי השם יש כאן ע"ש א"כ כונתם רק לפרש לענין שינוי השם דאע"ג דאכתי שם בעלים הראשונים עלה מ"מ חשוב שינוי השם אפילו בחטאת ואשם אבל לא קאי כלל לענין שינוי רשות דהגמרא לא קאמר הך סברא לקמן דף ע"ו אלא לפרש מתניתין דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור ופריך אהקדש לחייב דמה לי מכר להדיוט ומה לי מכר לשמים וע"ז משני דמכר להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכר לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן א"כ לא מהני הך סברא אלא למיפטר מד' וה' אבל לא דנימא דמחמת זה לא חשוב שינוי רשות ועוד הא מוכח מגמרא דלענין לפטור מתשלומי ד' וה' אין חילוק כלל בין אי הגזלן חייב באחריות או לא דאפילו אי הקדיש קדשים שאינו חייב באחריותן ג"כ פטור מד' וה' דאכתי תורא דראובן הוא דמקרי עולתו של פלוני וכמו שכתב רש"י ז"ל שם דאין לומר דמיירי דוקא בקדשים שהוא חייב באחריותן אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן חייב הגנב לשלם ד' וה' דאם כה נימא קשה הא דקאמר הגמרא שם בתר הכי אדר' שמעון אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעיא ליה קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפיק מרשותו:
ושאינו חייב באחריותן חייב דמפקא מרשותו דאפילו אי הוה תני איפכא ג"כ לא הוה ניחא דהא ר"ש היינו תנא קמא אלא ע"כ דרבנן סברי דבכל גווני הוא פטור דתורא דראובן הוא ואין חילוק כלל בין חייב באחריות ובין אינו חייב באחריות וא"כ מנין להתוס' לחלק לגבי הך סברא דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לענין שינוי רשות בין היכי שהגזלן חייב באחריותן ובין היכי שאין חייב באחריותן הן אמת שראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות שכתב וז"ל וטעמא דמלתא משום דכל הקדש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית הקדש מקרי ואיכא שינוי השם וכו' והא דאמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לומר לך שאין זה שינוי רשות אבל שינוי השם הוה דהא עולתו של ראובן מיקרי עכ"ל הרי שכתב הוא ז"ל דמחמת הטעם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לא חשוב שינוי רשות אך הוא ז"ל לא חילק כלל בין קדשים שחייב באחריותן או אינו חייב באחריותן אלא בכל גווני לא חשוב שינוי רשות אבל התוס' שכתבו לחלק בין קדשים שחייב באחריותן ובין שאינו חייב באחריותן לא נחתי להטעם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לכן נראה לי דמ"ש ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כונתם לפרש דמ"מ חשוב שינוי השם והבן:
עוד מצינו בש"ס דמעילה דף י"ח ע"ב אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול מן הקודש לקודש מנין כגון לקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדת ושוקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרק הדם מניין ת"ל תמעול מעל מ"מ וכתב רש"י ז"ל אהך דר' שמעון דקסבר דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציאו מקודש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל ור' יהודה סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם ע"ש הרי מבואר דלענין מעילה ג"כ תליא בחיוב אחריות דכ"ז שהוא חייב באחריות לא חשוב הוצאה מרשות לרשות ואת"ל דהכא נוי יש לומר דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן דז"א תינח בקינים או בחטאת ואשם אבל בשוקל שקלו ליכא למימר הכי דהא אחר נתינתו ללישכות ליתא שוב שם בעלים ע"ז ולא נשאר רק הטעם דחיוב אחריות ובשביל זה לבד לא חשוב הוצאה מרשות לרשות:
הן אמת שהט"א במגילה דף ח' תמה על דברי רש"י הנ"ל מהא דאיתא התם ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו ופירש רש"י הכי דריש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הוא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו הרי מבואר שגם לר"ש ס"ל דגם בנדר חייב באחריות עד לאחר הקרבה וכדמסיק התם הש"ס מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעון ליה אכתפא דמי וכתב תו דבלא"ה דברי רש"י תמוהין מאוד דהאיך אפשר לומר דחטאת ואשם שהם חובה דיהיה יוצא ידי חובתו בהביאו לעזרה דא"כ במה יתכפר לו החטא וה"נ חייבי קינין הא אסורין בקדשים עד שיביאו כפרתן וכ"ז שלא הקריבו במה יתכפרו ע"ש שהאריך בזה ופירש דלא כרש"י אלא דלא תליא פלוגתתן דר"ש ור"י בחיוב אחריות ע"ש אבל לפי דברי התוס' דב"ק הנ"ל נראה בעליל דענין הוצאה מרשות לרשות תליא הרבה בחיוב אחריות דכ"ז שהוא חייב באחריות לא הוה שינוי רשות וכנ"ל:
והנה בחו"מ הלכות הרשאה סי' קכ"ח כתב הש"ך ס"ק ג' אמה שכ' המחבר דהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אין הלוה חייב לפרוע לו אפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג שהביאו הירושלמי השמיטו דין זה דאפילו בע"ח דוחק אלא נראה דס"ל דבב"ח דוחק חייב לשלם ותו נראה דמסקנת הירושלמי גופא דבב"ח דוחק חייב לשלם דהכי גרסינן בירושלמי בנדרים פרק אין בין המודר עד כדון בב"ח שאינו דוחק בע"ת דוחק נשמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדת חטאות ואשמות בשלא נכנס לידיו כלום וכא בשלא נכנס בידיו כלום ומפרש הש"ך דמשני דמיירי שבאו קרבנותיו כבר ביד כהן ונאבדו ביד כהן ותו לא מחויב בעה"ב כה"ג והיינו כדמוקי לה הש"ס דידן בכתובות פ' שני דייני גזירות דמיירי באבוד וגבוי וכמ"ש התוס' דנאבד ביד השליח וכן בשוקל את שקלו אפשר לאוקמי בנכנס לתוך ידיו דהיינו באבוד וגבוי ועיין בתומים שלפי פירושו של הש"ך צריך להגיה וצ"ל בשנכנס בידיו כלום ולמחוק תיבת בשלא ע"ש ולפ"ז סובר הירושלמי לפי המסקנא דהמודר הנאה מחבירו אסור להקריב קרבנותיו ואינו שוקל את שקלו דכ"ז מקרי כמו בע"ח דוחק כיון דבזה ליכא למימר דמאן מפייס ליה ובעלמא היכא דפרע בעד חבירו בבע"ח דוחק צריך לשלם לו וע"ז כתב הקצה"ח וז"ל וראיתי בתומים שהתפלא מאוד על הש"ך ומלבד הרבה דחוקים בפירושו אף גם דתו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתיהם ואפילו נקרבו ונפסלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבין בעלים להפריש אחרים תחתיהם ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוה חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי עכ"ל ואשתמיטתיה משנה ערוכה בשקלים פ"ד אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד וכו' ועל הקינין הפסולות שיהיו באות משל ציבור ר"י אומר המספיק את הקינין מספיק את הפסולים ע"ש ברמב"ם וברטנורא דתנאי ב"ד היה שאם ברחו הקינין או נמצא פסולים שיקנו אחרים מדמי הלשכה ומקנין אותם לבעלים ויוצאים בהם ידי חובתם וה"נ בין לרבנן ובין לר"י אם כבר נתן לכהן ונאבדו או נפסלו שוב אין ממשכנין אותם עיין בדבריו היטב ועיין בנה"מ שכתב להסכים עם הקצה"ח ויפה כתב הקצה"ח דאשתמיטתיה להתומים משנה מפורשת דשקלים הנ"ל ע"ש:
וכשאני לעצמי השתוממתי על המראה הלזו דהפלאה זו על התומים כמו כן היה יותר להגאונים הנ"ל להפליא על רש"י דמעילה הנ"ל שכתב בהדיא בין לר"ש ובין לר' יהודה אפילו אחר שבאו הקינין ליד הכהן והשקלים ביד הגזברים מ"מ הבעלים חייבים באחריותן לר"ש עד הביאם לעזרה ולר"י עד שנזרק הדם ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעילה הל' י"א שכתב המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה וכו' מעל וכולם אין מועלים עד שיזרק הדם ובהלכה י"ב כתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה ויקנו ממנו אפילו בהמה אחת ויזרק דמה ימעול השוקל שהרי חלקו באותה בהמה שנזרק דמה עכ"ל ואף שהרמב"ם אינו מדבר מענין אחריות מ"מ לפי פירוש רש"י דתלוי הדבר בחיוב אחריות צריך לומר דגם בשוקל שקלו נמי חייב באחריות לר' יהודה עד שנזרק הדם מקרבן אחד עכ"פ ולא עוד אלא שגם במתניתין דשקלים הן אותן התנאים בעצמן ר' שמעון ור' יהודה דפליגי בש"ס דמעילה הנ"ל מעתה לפי פירוש רש"י בהצטרפות דעתן של הקצה"ח והנה"מ יהיו דברי ר"ש ור' יהודה סותרין אהדדי דבמעילה פליגי עד איזה זמן חייב באחריות של הקינים ובשקלים פליגי אי מקריבין עליהם משל ציבור או המספיק מביא עליהם אבל עכ"פ הבעלים שוב אינן חייב באחריות והנה מה שאני אחזה בביאור הדברים ומקודם פשוט בעיני דאין התחלה לתמיהת הבעל טורי אבן על רש"י דמעילה מהך דמגילה דבברייתא דמעילה קתני רק חייבי חטאות ואשמות וקינין:
ושקלים אבל לא קתני נדרים ונדבות. ולכאורה למה השמיט התנא נדרים ונדבות אם הביא משל הקדש דבשלמא נדבות לא מצי למיתני דאין הקדשו חל כלל כיון דכבר היה הבהמה הקדש איך מצי לחול דבריו מה שאמר הרי זו הקדש אבל למה השמיט נדרים אם קנה ממעות הקדש בהמה לצאת ידי נדרו אלא צריך לומר דאין דין נדר שוה לחטאות ואשמות וקינים דגבי נדר החיוב בא ע"י עצמו שאמר הרי עלי עולה או שלמים ובודאי לא קיבל עליו רק מה שבידו לקיים דבריו דהיינו להפריש ולהביא לעזרה להקריב קרבנו אבל ההקרבה בעצם אין הדבר תלוי בו וע"כ במה שהביא לעזרה קיים את נדרו ומעתה אין עליו שום דבר של חיוב וכן איתא בר"ה דף ו' ע"א דאיצטריך תרי קראי אזהרה על הב"ד שיעשוהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב דאי אשמועינן אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה וכן מייתי ליה שם מקרא בהדיא אל פתח אוהל מועד יקריב אותו הרי כשהקריב אל פתח אוהל מועד שוב אין הב"ד כופין אותו וכן כתב רש"י בחולין קל"ט ע"א ד"ה דמחוסר הקרבה דכי אמר עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה ע"ש וכן הוא הענין מה דאיתא במגילה דאמר ר"ש מה שעליו חייב באחריותו כו' ומפרש בגמרא דכיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפיה דמי היינו מה שיש בידו לעשות קיבל עליו וזהו שצריך להביא לעזרה דשוב אין ביד הבעלים לעשות דאף שגם השחיטה כשרה בזר מ"מ הא אי אפשר בלא כהן שיעמוד אצלו לקבל הדם ומה שכתב רש"י ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הוא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה כפרה אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו לפע"ד כיון רש"י ג"כ לזה שזהו כפרתו כשעושה מה שמוטל עליו דהיינו הקרבה לעזרה דזהו כפרה שלו וזהו פירושו באיזה כפרה אמרתי לך דלא תימא כפרה ממש שהוא זריקת הדם אלא באותו שעליו דהיינו הבאה לעזרה ובזה לא פליג ר' יהודה אלא פליג בחטאות ואשמות וקיני זבין וקיני זבות ושקלים דרחמנא חייבה להביאם דבזה סבר דחייב באחריותן כ"ז שלא נזרקו דמן:
והנה ראיתי מקשים על דברי רש"י ממתניתין בריש זבחים ב' ע"א דקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב רש"י שצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמן הנה מלבד לפמ"ש בספר שעה"מ בפרק ז' מה' חובל ומזיק בשם המ"ל דזר ששחט שלא לשמו חייב לשלם מטעם מזיק פשיטא דלא קשה כלל די"ל דכונת רש"י בד"ה שהשוחט חייב להביא קרבן אחר אלא גם בלא זה לפי הנ"ל לא קשיא דיש לומר דנהי דצריך להביא קרבן אחר מ"מ אין הב"ד כופין אותו ע"ז דמה שאנו כופין אותו להקריב הוא מקרא דיקריב אותו דכיון דאמר עלי היינו להביא קרבן קאמר אבל אחרי הבאתו לעזרה מנ"ל דרמי על הב"ד שיעשוהו להביא קרבן אחר הא על זה לית לן ריבוי' ואפשר דמצוה אכתי רמיא עליו אבל אין הב"ד כופין אותו וכל דאין ביד הב"ד לכופו לא מיקרי חיוב אחריות:
והנה יש להעיר על הא דאמרינן בב"ק דף ע"ו הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריות ברשותי' דידיה קיימא וכ' רש"י ז"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ודבר הגול"מ כממון דמי ולאו מכירה היא ודחי הש"ס מדסיפא ר"ש רישא לאו ר"ש ואח"כ פריך אסיפא ר"ש אומר כו' איפכא מיבעי לי' קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותיה ע"ש וקשה לי הא ר"ש סובר במעילה דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריות כמו שהבאתי למעלה א"כ הא דקתני במתניתין גנב והקדיש ואח"כ טבח על כרחך כבר הביאו לעזרה א"כ נהי דפטור אטביחה דכי טבח דהקדש קא טבח ליחייב אמה שהקדיש מתורת מכירה דאע"ג דבשעה שהקדיש לא נפקא מרשותיה כיון דאכתי חייבים באחריות מ"מ אחרי שהביא לעזרה נפטר מאחריות נימא מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ואין לדחות ולומר דהא דסובר ר"ש דבהבאת הבעלים לעזרה נפטר מאחריות זה אינו אלא כשהקרבן כשר להקרבה אבל גנב שהקדיש דפסול להקרבה לא נפטר בהבאתו לעזרה דאכתי קשה הא לעיל דף ס"ו איתא המוכר לפני יאוש ר"נ אמר חייב וכן סברי התם ר' יוחנן ור"ל חזינן דאע"ג דלא אהני מעשיו מחמת שהוא גזול ואין בידו של הגנב למכור מ"מ כיון שנעשה בי' מעשה מכירה אם הי' שלו חייבי' רחמנא בתשלומי ד' וה' א"כ הכי נמי אלו הי' שלו הי' הקדש מעלמא והי' נפטר מאחריות משהביאו לעזרה השתא נמי לחייב בד' וה':
אמנם י"ל דהנה שם בב"ק דף ע"ח ע"ב אי' מכרה חוץ מאחד מריבוא שבו פטור מד' וה' ואינו מבואר איך הדין אם הלך ומכר אח"כ החלק ששייר אם נתחייב בד' וה' כיון שעתה נגמר המכירה בשלימות ומסתברא דחייב ובהא דאיבעי' התם הגמרא מכרה חוץ לשלשים יום חוץ ממלאכתה מהו וכתב הלחם משנה בפרק ב' מהל' גניבה הלכה י"ב דאפילו אם כבר עברו הל' יום ג"כ פטור ובשט"מ כתב וז"ל מי הוה מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי ד' וה' מלשונו משמע דאיבעיית הש"ס דוקא בתוך כ' יום אבל אם כבר עברו הל' יום ואח"כ הוכר הגנב פשיטא דחייב ולפ"ז נ"ל דבההקדש כה"ג דבשעה שהקדיש אכתי הי' ברשותי' לר"ש משום חיוב אחריות ורק משהביאו לעזרה נעשה מכירה גמורה תליא ג"כ בזה אבל שיטת הל"מ דבכה"ג פטור כיון דבשעת ההקדש הוי שיור ולהשטמ"ק חייב בד' וה' ומ"מ צ"ע:
שוב מצאתי בספר המקנה קדושין דף כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה כי קא זכו שכתב ואין להקשות דא"כ לחייב על המכירה דבשעה שהקדיש הו"ל כמוכר חלק הכהנים והאימורים ואח"כ כשמוכר חלק הבעלים הו"ל כמוכר כולה ז"א דהא אפילו אי מכר חוץ משלשים יום מיבעי לי' התם בדף ע"ח א"כ י"ל דבעינן שימכור כולו בפעם אחת אבל הכא כיון דלא הוה מכירה כולה בפעם אחת י"ל דלא מחייב ע"ש ולפמ"ש נראה שיש להביא ראי' מהגמרא הנ"ל דפטור ויש לחלק ואנכי לא באתי אלא לעורר:
והנה כבר נודע מה שנסתפק המהר"ם מינץ ז"ל הובא במ"ל בפרק ט"ו הלכה א' מהל' מעה"ק בגונב אתרוג הדר של חבירו שהי' שוויו הרבה דמים אם צריך לשלם לו מה שהאתרוג הי' שוה או יכול לומר לו שיוכל לצאת ידי מצות אתרוג באתרוג פשוט והביא ע"ז לדמות למה דאיתא בש"ס ב"ק דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי מצי גנב מיפטר נפשי' בכבש לרבנן כו' או דלמא מצי א"ל אנא בעינא למעבד מצוה מן המובחר הכא נמי גבי אתרוג יכול זה למימר אנא בעינא לקיים מצותי באתרוג הדר והמ"ל כתב וכד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומי' של הנודר ומשו"ה פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי הנגזל למימר אנא הוה זביננא לי' בדמים יקרים כו' ע"ש ועי' ח"צ סי' ק"כ שהביא ג"כ דברי המהר"ם הנ"ל וכתב דברי שגגה הם ע"ש: והנה לפע"ד גם המהר"ם מינץ ידע דבר זה אך ספיקו אינו בכל אתרוג דעלמא אלא כעובדא דמצינו בסוכה דף מ"א ע"ב גבי רבן גמליאל שנתן אלף זוז בעד אתרוג ופשיטא דלמכירה אינו שוה אפילו מאה זוז אף לא הרבה פחות מזה ובכה"ג שפיר יש להסתפק דדמי ממש להך איבעי' דהש"ס דשיווי' של האתרוג אינו אלא כמו שנותנים בעדו למכירה שאר בני אדם ולא אצל ר"ג שהוא אדם פרטי כמו דאמרינן בעלמא בטלה דעתו:
אצל כל אדם ואם נגנב האתרוג י"ל דמצי גנב מיפטר נפשי' במה שהאתרוג שוה לכל אדם ולא מה שר"ג נתן אלף זוז ודו"ק:
ונראה דלזה כיוונו התוס' שם ד"ה מי מצי פטר וז"ל אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשי' אי לא בעי למעבד מצוה מן המובחר עכ"ל מוכח מדבריהם דאלו הי' הדין דכיון דכבר הפריש שור לעולתו שוב נתחייב באחרות של שור אחר ויש לב"ד לכופו ע"ז לא הוה מיבעי' לי' להש"ס כלל רק בעיי' הש"ס באופן שאין הב"ד יכולים לכופו רק יש עליו מצוה מן המובחר אם מיקרי זה אחריות ומעתה האתרוג שהי' בידו למכור את האתרוג וליקח דמים הרבה כשיווי של האתרוג פשיטא דליכא מקום ספק כלל שמחויב לשלם כל השיווי של האתרוג. ומעתה לפי"מ דפשיט הש"ס דגנב מצי פטר נפשי' בכבש שמעינן דחיוב אחריות לא מקרי אלא מה שמחויב מצד הדין ויש לב"ד לכופו ע"ז אבל מה שהיא מטעם מצוה לבר כעין זה לא מיחשב כולי האי להיות בתורת חיוב אחריות ולפי"מ שכתבתי דכשנשחט עולה שלא לשמה אף דלא עלו לבעלים לשם חובה מ"מ אין ביד ב"ד לכופו אתרי שכבר הביא לעזרה דבזה יצא ידי חובתו לכו"ע דאף ר' יהודה לא פליג אלא בחטאות ואשמות וקנים דבזה סבר ר' יהודה דהתורה חייבתו להביא קרבן כשר ואם נפסל ביד ב"ד לכופו להביא קרבן אחר עד שנזרק הדם דאז כבר נתכפר אבל בעולה דהחיוב בא ע"י עצמו כיון שהביא למזרח אין הב"ד כופין שוב כלל כעין זה לא מקרי חיוב אחריות ועולה יפה מה שלא נזכר בפלוגתא דר"ש ור' יהודה שם במעילה רק חטאות ואשמות וקינין ולא עולה ושלמים של נדרים אם הביא משל הקרש דבזה כו"ע מודים דמועל מכשהביא לעזרה דבזה מחשב הוצאת מרשותו כיון שאין ביד ב"ד לכופו להביא קרבן אחר לא חשוב חיוב אחריות:
והנה שם בסוכה איתא למה לי למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהן ולכאורה יש לדקדק בתיבת עליהן והי' צריך להיות על ר"ג שהוא נתן אלף זוז אבל לא על הזקנים שהיו עמו ויצאו באתרוג שלו ומלשון מלשון עליהן משמע דעל כולם היו מצות חביבות ואיך דבר זה מוכח. ונ"ל די"ל דהנה בש"ס איתא התם איל מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קא מצלי ביה וכתב רש"י ז"ל מרוב חיבתו עליו הי' מתפלל בו ופריך הש"ס מהא דתניא לא לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו ויתפלל כו' ואמר שמואל סכין וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן וכתב רש"י שאם יפול יהא נמאש והש"ס משני התם לאו מצוה נינהו יטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ע"ש עכ"פ שמעינן שיש חשש שמא יפול ונ"ל דמשו"ה סמכו הך מימרא דמר בר אמימר להך עובדא דר"ג לאשמועינן דמשום חיבוב מצות אתרוג יש לאחוז בתפלה וה"ה הזקנים ג"כ מסתמא הי' אוחזים בידם בתפלתם ולפי הנ"ל קיבלו עליהם אחריות שאם יפלו ישלמו לרבן גמליאל סך אלף זוז ולא חששו לזה ולהכי קאמר הש"ס שהיו מצות חביבות עליהן ואם כה נימא יהי' מוכת מתוך זה שהאחרות הוא על כל מה שנתן הבעה"ב שהאתרוג שלו דאל"כ גם אם יתקלקל האתרוג לא היו צריכים לשלם כל כך ומנין לנו שהיו מצות חביבות עליהן ודו"ק:
והנה השעה"מ בהשמטות כתב בשם הראב"ד ז"ל דעד כאן לא בעי רבא אי אמרינן דמצי מיפטר נפשי' בכבש כו' אלא לענין חיוב ד' וה' דהוי רק קנסא אבל קרן פשיטא דחייב הגנב לשלם שור מעליא כעין שגנב דמצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד יש לסתור מהתוס' כתובות דף ק"ח ד"ה ועל העתיד לגבות שהקשו על רש"י שפירש ואפילו לא נגבה לבסוף ממתניתין דשקלים ומייתי לה בפ' הזהב דף נ"ח בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו מהשלוחים או שנאבדו אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים ומביאים אחרים תהתיהם ואם כפירוש רש"י דאפילו אי לא נגנב לבסוף תורמים עליהם אמאי בני העיר שוקלים ומביאים אחרים תחתיהם אי משום מצוה אפילו משנתרמו נמי כו' אלא נראה לפרש כו' ועל העתיד לגבות שיבוא לידי גבוי לבסוף כו' ע"ש עכ"פ נשמע מדבריהם דגם אחר שנתרמו התרומה מצוה על הבעלים לשקול ולהביא אחרים תחתיהם והנה שם מפרש מה דקתני אם משנתרמה התרומה כו' בנושא שכר עסקינן דנשבעים ליטול שכרן ונשבעים לבני העיר במעמר גזברים ואם נימא דמשום מצוה נמי יכולים לתבוע לא הוה צריך הגמרא לאוקמא בנושא שכר אלא כיון שאפילו כשתורמים עליהם משל צבור ג"כ יש מצוה לתרום משלהם ממש שפיר יכולים לתבוע את השלוחים וישבעו השלוחים לבני העיר במעמד גזברים אלא מזה יש ראיה מוכרחת דמשום מצוה אין לב"ד לחייב לשלם או לישבע דמצי השלוחים לטעון לאו בעל דברים דידן את וכמו כן לפ"ז גם בגמרא דב"ק מיבעי' לי' להש"ס גם לענין קרן ודו"ק: ועתה נחזור לתמיהת הקצה"ח והנה"מ על התומים מה ה' דשקלים שכתבו דאישתמיטתי' לי' משנה ערוכה דפרק ובעזהש"י אנא מזכה להצדיק לדברי התומים בפשיטות דשפיר קאמר דאי נימא דפורע חובו של חבירו בבע"ח דוחק חייב לשלם מאי מהני שבא ליד כהן ונאבד או נפסלו אפילו לפי התקנה דאיתא במתניתין דשקלים שתיקנו שיהא באות משל ציבור ולדברי ר' יהודה המספיק מביא הא מ"מ כיון דאלו לא התקינו הב"ד תקנה זו הי' מצד הדין שהוא חייב להביא אחרים תחתיהם ועכשיו לאחר התקנה חשיבי הציבור לרבנן או המספיק אליבא דר' יהודה כפורע חוב בעדו למה לא יהא מחויב לשלם להם כדין פורע חוב בבע"ח דוחק להת"ק חייב לשלם לציבור ולר"י להמספיק ופשיטא דהתקנה לא הי' כדי לפוטרו מממון רק שרצו שיהא לכל ישראל חלק בקרבנות ולא שיגיע לו רוחא ומה אלא מוכח דפורע חוב של חבירו גם בבע"ח דוחק פטור משו"ה שפיר נסתרו דברי השיך ודו"ק, וכן מה שמצינו ברש"י בב"מ שם דלאחר שנתרמה התרומה פסידא דהקדש זהו לפי דס"ל דפורע חוב של חבירו פטור לכן כיון שתורמים בעבורו אין להקדש לתבוע מממו דלא עדיף מפורע חובו וכן לאחר תקנת ב"ד שמביאים חטאת ואשם וקינים שנפסלו משל ציבור או משל המספיק אין להם לתבוע מהבעלים כדין פורע חוב של חבירו דפטור אפילו בבע"ח דוחק ודו"ק: