מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן מ
להרב הה"ג כו' חו"ב המפורסם מוה' יצחק תאומים האבד"ק קריסניפאליע:
בדבר האשה הנעצבת על בעל נעוריה מ' מליא שבעלה ר' שמואל שטראסנער בהמנוח ר' לוי מילידי ק"ק זאלקווא שדר עמה כמה שנים בק"ק קריסטינאפאל ומלאכתו הי' מלאכת הפרעסין שקורין (ביגלער) שנסע לנויארק באמעריקא וחלה שם ויהיב דעתיה למיהדר לביתו בחורף שנת תרס"ה ונתלוה עמו איש אחד מקריסטינאפאל ובדרך נסיעתו בעיר אנטווערפען נסתכן בחליו מאוד והאיש הנ"ל שנתלוה עמו ושמו ר' מרדכי הי' מטפל עמו בדרך בחליו בכבדות מחמת שהיה בסכנת מות עד עיר דיסעלדארף באשכנז ומשם לא הי' באפשרות לנסוע הלאה ולקחוהו אנשים כי נכמרו רחמם עליו והוליכוהו להשפיטאהל בית החולים דשם ור' מרדכי נסע לדרכו ואת החולה הניח שם ואחר זה עוד יום או יומים טרם בא ר' מרדכי לביתו בא מכתב ע"י בי דואר בכתב ושפת אשכנז לאשת ר' שמואל הנ"ל מ' מליא שטראסנער מקראנקענהויז דק' דיסעלדארף בלי חותם אדם פרטי רק נכתב למטה קראנקענהויז אשר סאלאמאן שטראסנער מת אחרי איזה שעות משקיבלוהו בהשפיטאהל וצוה לפני מותו להודיע לאשתו הנ"ל ממחלתו וגם נכתב כי העזבון אשר נשאר מאתו מונח אצלם אם אין ברצון האשה לבוא לשם אזי ישלחו לה לביתה דיסעלדארף דען קראנקענהויז אייזענשטראססע ואח"כ באו עוד איזה מכתבים מבית החולים ולא נכתב שם האיש הנפטר זולת "איהרעס מאכנעס" ואך בהטאטענשיין הנשלח לה נכתב שם הנפטר סאמועל שטראסנער והנה הגב"ע עפ"י ב"ד מן ה"ר מרדכי הנ"ל נאמר כי העיד לפניהם איך שהניח את ר' שמואל הנ"ל חולה מסוכן נוטה למות בעיר דיסעלדארף וקבלוהו בבית החולים דשם ככל הכתוב למעלה ויודע שהי' אצלו שפארקאססע ביכל על קראנען גם ג' זייגערליך והנה באמת קבלה האשה חזרה הסך הנ"ל עם הזייגערליך ושאר דברים ע"י אמצעות הקאנזאלאט עסטרייך אונגארען גם מסרו לה חפיצים ובגדים והכירו קצת מהחפיצים וגם האשה אומרת שקיבלה מקודם מכתב מבעלה שמוליך לביתו שלשה זוג זייגערליך וגם קיבלה האשה הנ"ל מכתב מאת הרב דבהכ"נ אשר הי' אצל קבורתו של הנ"ל כי לא היה שום יהודי במיתתו רק מהפאפירען של הנפטר יודע כי מת זה ר' שמואל שטראסנער הנ"ל ומכל אלה יצא כת"ה בכחא דהתירא להתיר האשה הנ"ל להנשא לעלמא עפ"י דתה"ק אחרי שהאשה הנ"ל היא בקהילתו ק"ק חוב קדוש עליו לפתוח פתח דהלכתא של עובדא זו וביקש ממני לבוא אחריו להגיד את הנראה לפענ"ד להצטרף לזה כי מצוה רבה היא כידוע אשר כבר שקדו חז"ל לתקנת עגונות לבקש עזר ותרופה לבנות ישראל כי לשבת יצר' וזה החלי בעזר הצור ומאתו אבקש שיורני מן השמים לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה ויעמידני על האמת לאמתת תוה"ק:
הנה כת"ה התחיל לדון על המכתב הראשון שבא מהקראנקענהויז דיסעלדארף לאשת ר' שמואל שטראסנער שיש להמכתב דין מסל"ת אחרי שלא שאל שום אדם על ר' שמואל הנ"ל ודומה ממש להך דפרק בתרא דיבמות דף קכ"א ע"ב מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומה שכתבו שבעלה צוה להודיע לאשתו מחליו מיקרי קישור דברים ואין חילוק בק"ד מלפניו או מלאחריו שכ"כ בק"ע סי' שמ"ח בשם תשו' הר"י הלוי והאריך בזה כל זה ליתא לפענ"ד דמל"ת לא מהימן אלא היכא דלא שייכי בגוויה אבל היכא דשייכי בגווייהו אפילו מסל"ת לא מהימן כדאיתא בש"ס בהדיא גיטין כ"ח ע"ב בסוגיא דהיוצא להרג ע"ש ואין לך שייכות בגווייהו יותר מזה דידעינן שלקחו את ר' שמואל שטראסנער להשפינואל וכעת לא נמצא שם אלא אנן חיישינן שמא ערק לעלמא והניח כיסו וחפיציו אצל השפינואהל בלא קבלת פרידה מהשפינואהל ומצד דינא דמלכותא המה ערבים בעד החולים שלהם ומידם יבקשנו היכן הוא כאשר לא נמצא כתוב פרידתו מהשפינואל בפנקס שלהם כפי נימוסי המדינה ובאופן זה המה מוכרחים לומר שמת שם דכסיפא להו מילתא לומר שברח זה מהשפינאהל וגם מחויבים להודיע ליורשיו ממותו שלא יהי' מחזי כנוגעים להחזיק בהעזבון וכיון שמוטל חוב על השפיטאהל כמו שנכתב בפירוש בהמכתב הראשון [היעמיט ערפיללען וויר דיא טרויריגע פפליכט זיא פאן דעם הייטע אבענדס אוהר ערפאלגטען טאדע איהרעס מאננעס העררן סאלאמאן שטראססנער אין קענטניס צו זעטצען] ואין לדחות ולומר דכמו כן היו יכולים לכתוב בהפנקס כי נתנה לו חופשה מהשפיטאל ולא היה להם לכתוב שמת דזה אינו דבהרבה אנשים לא אמרינן מיגו כמו שכתב הח"צ בסי' קמ"א ומטי לה מהתוס' קדושין דף מ"ג ועכ"פ לא הוה אמירתם מסל"ת כיון דשייכי בגווייהו וכנ"ל וז"פ ולמען ברר הדברים צריך אני להאריך קצת:
תמן תנן (פ"ב דיבמות קכ"ב) אמרו לו (היינו רבנן לר"ע דאמר אין משיאין את האשה עפ"י ע"א) מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה א' מהם והביאו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו נומ"ת להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להם לכשתהא כפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו וכ' רש"י ז"ל שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו (ס"א כלומר באותו ענין שהאמינו פונדקית הוה נמי שאר אשה נאמנת שהרי פונדקית הוציאה להם ועל הסימנין סמכו) ובגמרא פריך מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו כו' ותו פריך הש"ס והא איה חברינו קאמרי לה ומשני כיון דחזיתינהו בכיא אמרו לה איה חבירנו ובתוס' ד"ה פונדקית הקשו וא"ת מאי מייתי רבנן ראי' מן הפונדקית הא מסיחה לפ"ת היתה וי"ל דלא היתה מסיחה לפי תומה ממש דמה שהוציאה להם מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות ור"ע אמר להם אין זה ראיה דודאי אין לך מסיח לפי תומה גדול מזה כיון דחזיתינהו בכיא וכן משמע בירושלמי דקאמר עשו אותה כמסיח לפי תומה משמע שלא היתה ממש מסל"ת אלא שמביאין ראיה דלא גרע מע"א ע"ש:
והנה דברי התוס' לכאורה תמוהים דמשמע מדבריהם דלחכמים לא מיחשב אמירת הפונדקית כמסל"ת מחמת שהוציאה מקלו ותרמילו א"כ למה תהא נאמנת הא קי"ל דאין נכרי מהימן בעדות אשה אלא במסל"ת וכן הקשה בתשובות מהר"ם מלובלין סי' ק"ל ודוחק לישב דס"ל דחשיב עכ"פ קצת מסל"ת ורק בהצטרפות כל ההוכחות שהוציאה להם מקלו ותרמילו לא גרע עכ"פ מעדות של ע"א ור"ע סבר דמיחשב מסל"ת גמורה ואין ראיה דע"א ישראל נאמן בעדות אשה ע"ש מעתה אם כה נימא יהא מוכח ממתניתין דמה שנמצא ביד הפונדקית מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו יש הוכחה גדולה שהאמת כדברי' שמת שם ומטעם שאילו לא מת והלך לעלמא לא היה מניח אצלה מקלו ותרמילו וס"ת שלו ולפ"ז בנ"ד נמי יש הוכחה גדולה שאמרו שר' שמואל שטראסנער מת שם בהשפיטאל ואין לנו לחוש שמא הלך לעלמא והניח השפ"ב והחפיצים ביד השפיטאל וממש דמי הך עובדא להך דפונדקית:
אמנם כשאני לעצמי לא ידעתי דמנ"ל לפרש הכי דברי התוס' אלא י"ל דס"ל להו להתוס' דרבנן ור"ע:
פליגא בזה גופא אי הפונדקית היתה ישראלית או היתה נכרית דרבנן ס"ל דהיתה ישראלית וע"א מהימן בכיוונה לעדות ומה שהוציאה להם מקלו ותרמילו מעשה שהיה כך היה ור"ע סבר דנכרית היתה ומסל"ת היתה וכן נראה ממה שהביאו התוס' מהירושלמי עשאו אותה כמסל"ת ועיין בירושלמי שלפנינו שטעות בלשון התוס' אלא כך איתא עשאו אותה כגוי מסל"ת ולפ"ז נראה דפונדקית ישראלית היתה וחכמים אמרו ליה לר"ע כיון דגם אתה מודה דגוי מסל"ת מהימן ה"ה ישראלית כשמתכונת להעיד לא גרע מנכרית מסל"ת. וביותר יש מקום בראש לומר לפי מה שפירש רש"י ז"ל לעיל קכ"א ע"ב במתניתין אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפי תומן ועיין בספר ערוך לנר שמפרש דברי רש"י ז"ל דבפרק דלעיל האשה שלום יש כמה פעמים דאשה נאמנת לכן קמ"ל הכא דגם כשאומרת במסל"ת ג"כ נאמנת ולפי"ז יהא מוכח מדברי רש"י ז"ל דיש סברא לומר דישראלית נאמנת רק במכוונת להעיד אבל כשאומרת במסל"ת ישראלית אינה נאמנת דנשים מפטפטות הן א"כ יש לומר דאף דנכרי מהימן לפי תומו מ"מ נשים נכריות אינן נאמנות גם מסל"ת משו"ה שפיר מקשו ליה רבנן דלא תהא כהנת כפונדקית דאם ישראל ע"א אינו מהימן וכ"ש אשה אפילו אם היא מסל"ת ונכרית תהא נאמנת במסל"ת ולא תהא כהנת כפונדקית וראיתי סיוע לדבריו אלה מהרב ברטנורה שכתב ח"ל לא תהא כהנת כפונדקית כלומר מיוחסת כו' בתמי' ואם האמינו הפונדקית במסל"ת כ"ש שיאמינו באשה ישראלית עכצ"ל כונתו שיאמינו באשה ישראלית במסל"ת דליכא למימר באשה ישראלית בלי מסל"ת איזה כ"ש יש כאן דלמא עדיפא נכרית במסל"ת מישראלית בלי מסל"ת הרי מוכח דס"ל לר"ע דאשה ישראלית לא מהימנא גם במסל"ת וכנ"ל:
והנה יש לחקור איזה ראיה יש ממקלו ותרמילו וס"ת שהוא מת דנימא דהכי כמי בנ"ד ועלה על לבי דיש לחלק דהתם שאני דהמה ידעו שהי' בידו מקלו ותרמילו וס"ת ואינם יודעים שמסרם חברם להפונדקית לפקדון בעת חליו וע"כ כיון דהמה דברים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לפקדון ואחרי שנמצא ביד הפונדקית יש הוכחה שמת דאלו היה חי לא היה מסרס לידה משא"כ בנ"ד דלפי חוקי ונימוסי השפיטאהל כל חולה שנתקבל אצלם מחויב למסור כל בגדיו וכל מה שנמצא תחת ידו למנהלי השפיטאהל א"כ כל מה שהי' ביד ה"ר שמואל הי' הכל בפקדון אצל מנהלי השפיטאהל שפיר יש לחוש שמא לא מת והלך לעלמא והניח הכל בידם למשמרת אחרי שכבר היה בידם מקודם ואין לומר איך הלך לעלמא בלי מלבושיו הא ודאי לא הלך במלבושים שהוא היה לבוש בהשפיטאהל שאין להלוך בהם בחוצות ובשווקים בבגדים כאלה שהם כלי פשתן לבנים וגם שאין לחשדו שהלך בבגדי השפיטאהל לעלמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחשדינן אפילו לדעת הח"מ סימן י"ז ס"ק מ"ב דכמו דחיישינן לשאלה כמו כן חיישינן למכירה ואבידה מ"מ לגניבה ודאי לא חיישינן ועיין פ"ת שם מה שכ' בשם ספר מה"צ דכל זה אינו ראיה שאפשר שלקח בגדים אחרים והלך בהם דכמו בנמצא נטבע או הרוג דאין סומכין על בגדיו אפילו בצירוף אלא אם נמצא לבוש בהם אבל בלא"ה לא כמ"ש הב"ש ס"ק ס"ט בסופו וכן כתבו כל האחרונים:
שוב התבוננתי דיש להסתפק בפירוש הדברים במתניתין דשם הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת וכתב רש"י ז"ל והביאה להם ומלשון הזה משמע שנתנה להם ואם כה נימא יש לומר דמזה ראיה שהאמת כדבריה שמת חבריהם עפי"מ שכתב הנו"ב מהד"ק חלק תק"ע סי' מ"ג ד"ה אמנם וז"ל לפי הנזכר בשאלתו שהפקיד והשררה החזירו להם הבריסטיך שלו וגם כפתורי כסף שהי' בו זה הוא הוכחה גדולה שהאמת כן שאל"כ למה יתנו הא"י ליהודים דבר ששוה איזה סך. עוד כתב דכל שאין להנכרי הנאה אינו חשוד לשקר כמו הבשר ששלחו ע"י נכרי מותר כיון שאינו נהנה לא מחליפין ע"ש. שרי ליה מרי' דדבריו אלו ליתא אלא אף בלי הנאה חיישינן שמשקר ולחלופי שאני דמיחזי כגנב אבל בעלמא גם בלי מטי ליה הנאה חיישינן למשקר ומקרא מלא הוא אשר פיהם דבר שוא וכן מוכח מגיטין דף כ"ט דעבידי לאחזוקי שיקרייהו אמנם גוף הסברא הנ"ל דממה שהחזיר הבריסטיך וכפתורי כסף הוה הוכחה שאמת אמרו נ"ל שהוא משנה מפורשת שהוציאה להם מקלו ותרמילו ומשמע שנתנה להם וכנ"ל אמנם הר"נ ז"ל כתב והראתה להם מקלו ותרמילו משמע שלא נתנה להם אלא הראתה בלבד ובאמת מצד הדין לא היה לה רשות ליתן וכי יורשים שלו היו הלא מלשון איה חבירינו משמע שלא היה מקרוביהם רק חבר בלבד. אבל את אשר אנכי אחזה שיש להחזיק בסברא זו מש"ס דגיטין דף נ"ד ע"ב ההיא דאתא לקמיה דר' אבהו אמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן א"ל מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ופריך מ"ש מדר' אמי ודחי הש"ס התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא דקא מפסיד כולי' אגרא ואתא ואמר אימר קושטא קאמר וכ' רש"י ז"ל התם איכא למימר דמשקר ונתכוין להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות אבל הכא גבי גוילין הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר ע"ש וכן פסקינן בטור ובשו"ע יו"ד סי' קכ"ז ומעתה יש לנו מקום לומר דהכא נמי בנ"ד כיון שנמסרו לאשת ר' שמואל שפ"ב על סך שלשה אלפים כתרים ועוד הרבה חפיצים ויש הוכחה גדולה מזה שהאמת שמת בעלה דאם לא מת לא היה מפסידים לעצמן סכום גדול כזה שאם לא מת זה הר' שמואל ויבוא אליהם יוכל לתבוע מהקראנקענהויז כל הסך הזה שלא היה להם רשות למסור לאיש אחר אפילו לאשתו עפ"י חוקי ונימוסי בית המשפט כידוע להכי בודאי קושטא קאמרי אח"כ ראיתי שכבר קדמני בדבר זה הט"ז יו"ד סי' שט"ז ס"ק ד' והנאני מאוד:
אכן אחרי העיון יש לפלפל ולשדות בזה נרגא דהנה שם בסוגיא לעיל פליגי אביי ורבא דאביי סבר כל שבידו נאמן ופי' רש"י לעשות בשעה שמודיע ורבא סבר אע"פ שאין בידו נאמן היינו שאין בידו בשעה שמודיע אלא כיון שהיה בידו מקודם לעשות נמי מהימן ההיא דאמר ליה לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דר' אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן וקאמר הש"ס התורה האמינתו דכ"ג ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ובעת למודי עמדתי להקשות הא תנן בהדיא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים לשלם א"כ הא מפסיד דמי הפר ונימא מתוך שנאמן להפסיד את עצמו מהימן לפסול ואם נימא דמיירי שהיתה פיגול בשוגג דקתני במתניתין שוגגין פטורין אכתי קשה למאן דס"ל דבר תורה בין במזיד ובין בשוגג חייבין ומפני תיקון העולם אמרו בשוגג פטור א"כ הכא דפריך אדאורייתא נימא דמשו"ה מהימן מה"ת דאמרינן מתוך כו' שוב ראיתי בספר ט"ג שהביא בשם ראב"ן שהקשה הא קי"ל פר של כה"ג משלו הוא מביא ואם נפסל צריך להביא פר אחר אמאי לא נימא מתוך שנאמן להפסיד פרו נאמן לעשות פיגול ועלה על דעתי ליישב דבר זה דהא דאמרינן מתוך כו' היינו דוקא היכא דלא תליא זה בזה אלא אפילו אם נימא דאינו מהימן להפסיד ס"ת מ"מ מפסיד שכרו כמו דאמר ר' אמי לעיל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה מהימן להפסיד ס"ת הרי אפילו שאינו מהימן להפסיד ס"ת מחמת דאמרינן דטעי בדר' ירמיה מ"מ שכרו מיהו מפסיד אע"ג דהס"ת הוא כשר אבל הכא אי נימא דכה"ג אינו מהימן לפסול הפר אינו מפסיד כלום דהא אינו:
מביא פר אחר כלל בכה"ג לא אמרינן מתוך כו' ומ"מ זה דוחק והנה הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ד' הקשה אהך דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן כו' מקדושין פ' האומר דף ס"ה דאיתא התם אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומתסר איהו בקרובתי' קמ"ל ואמאי באמת לא נימא הך סברא דמתוך שנאמנת לאסור את עצמה לקרובתי' נאמנת לאסור איהו בקרובתיה ותירץ דשאני התם דאיכא חזקת פנויה משא"כ בס"ת אין לה חזקה תחילה להתיר בבירור ע"ש ולפי דבריו גבי היתר עגונה דיש לה חזקת א"א אין לנו לומר הך סברא דמתוך שמפסיד ממונא נאמן להתירה לעלמא: אמנם דברי הט"ז מרפסין איגרא דהא התם ביו"ד איתא דין זה נמי אצל מנסך דאם אמר לו נתנסך נאמן אפילו אם אין עתה בידו והכא איכא ו היתר ועיין בספר טיב גיטין על מס' גיטין שתמה עליו בזה ולדידי קשה לי עוד מ"ש דגבי ס"ת ליכא חזקת היתר הא התוס' בב"ב דף ל"ג ע"א ד"ה לסוף כתבו על הא דגיטין דס"ת לא כתבתי האזכרות לשמן בזה הלשון כיון שהוא ביד לוקח כאילו יש עדים שנכתבו לשמה ונ"ל דזהו מטעם חזקה דאומן לא מרע אומנותו דהוה כמו אנן סהדי דעדיפי משאר חזקה דמעיקרא וכן כתב הש"ך בסי' קכ"ז בס"ק ט"ז בסופו דפועל דכיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ע"ש וא"כ כ"ש דלא מקלקל בידים וז"פ. והנה קושית הט"ז בלא"ה לא קשה כלל דמתוך לא אמרינן אלא היכא שהוא מפסיד הרבה אבל במה שהיא אוסרת את עצמה בקרובותיו ליכא הפסד כולי האי הא אטו היא יודעת שאם לא תהא אסורה עליהם יהא ברצונם של קרוביו לישא אותה ואיך אפשר למיקרי זה הפסד אבל מלבד קושיא הנ"ל עוד הקשה בספר פ"י דלמה צריך הש"ס למיפרך בכ"ג ביוה"כ הא יכול למיפרך מכל פיגול דקי"ל דאיתא במחשבה ולמה יהא מהימן למיפסל ולומר שחישב לפגל. עוד תמוה על הא דאמר ר' אמי נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן לפסול ס"ת וכ' רש"י ז"ל הואיל ואין בידך דזהו כאביי ולא אליבא דרבא דסבר כל שהי' בידו מעיקרא נאמן לאסור אע"פ שבשעה שמודיע אינה בידו ועיין בב"י מה שמביא בשם הרשב"א לחלוק על הרמב"ן שפסק כרבא הא ר' אמי ס"ל כאביי: ונראה לפענ"ד בישוב כל הקושיות הנ"ל דהא דאמרינן הך סברא דמתוך זהו דוקא היכא שהי' מקודם בידו לפסול ועכשיו שוב אינו בידו דלאביי לא סגי למהימן בכה"ג אמרינן דאם הוא מפסיד כולא אגרא אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו מהימן להפסיד ס"ת אבל אי לא הוה בידו בהך סברא דמתוך לחודיה לא מסתגי למיהמן ליה אלא בעינן תרווייהו שיהא מקודם בידו וגם סברא דמתוך כו' ומעתה לא קשה קושית הראב"ן דבכ"ג ביוה"כ כמי נימא מתוך שמפסיד הפר דהא זה בזה תליא דאי נימא דלא מהימן לומר שמפגל לא הי' בידו מעולם לפגל דגם אם באמת הוא מפגל בהזאתו ג"כ לא מהימנינן ליה ואף שהיה בידו לפגל בשחיטה או בקבלה והולכה דזה נעשה בצפון העזרה והי' שומעין שהוא מפגל וא"כ היה בידו לאסור מ"מ נראה מלשון הפוסקים דגם לרבא בעינן שהיה בידו לעשות מה שאומר היינו על שעה זו שאומר שנטמא צריך שיהי' בידו לטמא אבל אם בשעה שהוא אומר שנטמא לא היה בידו לטמא אף שהי' בידו מקודם לטמא בידים לא מהני גם לרבא א"כ הכא בכ"ג שהוא אומר שנתפגל בהזאתו דבר זה לא היה בידו כלל שאפילו אם היה מפגל בידים ג"כ לא מהמנינן ליה לאסור וצריך לומר דהגמרא פריך בין לאביי ובין לרבא ולפ"ז מה דמשני דמשכחת לה שאנו שומעין שמפגל ושוב היה בידו לפגל באופן זה שישמעו שהוא מפגל שוב מהימן מכח הך סברא דמתוך שנאמן להפסיד פרו נאמן לפוסלו אפילו אם לא שמע שום אדם שמפגל:
ומיושב נמי קושית הפ"י דמהא דכל נפסלין במחשבה לא מצי הש"ס להוכיח די"ל כיון דבידו שיפגל בפה וישמעו שמפגל שוב נאמן אפילו לפוסלו במחשבה מכח הטעם דמתוך שנאמן להפסיד קרבנו נאמן לומר שנתפגל וממילא אפילו כה"ג ביוה"כ נאמן לומר שהיה מפגל במחשבה כמו שאר קרבנות כיון שיש בידו לפגל בדיבור ושישמעו שמפגל ועפי"ז מיושב מה דקא משני הש"ס דחזינהו בפישפש והנה בפשפוש לא הי' אפשר למיחזי אלא בהיכל אבל לא אפשר למחזי לפני ולפנים וא"כ מאי משלי הש"ס הא אכתי איך נאמן כשאומר שנתפגל בשעת הזאתו בין הבדים שזהו עיקר מה דפריך כמ"ש רש"י ז"ל למעלה ד"ה כ"ג ועיין ברש"י שהרגיש בזה וכתב וז"ל והא דמקשי' הכא דלמא דחזינה אהזאות דהיכל קאי וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיני' דרך לול עכ"ל ובאמת עיקר הדבר חסר מן הספר אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא כיון דאפשר למיחזי בהזאות שנעשה בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הפנימי אחר הזאות שבין הבדים א"כ בשעת שהזה בין הבדים עדיין היה בידו לפגל אחר כך בהזאות שבהיכל שנעשה אח"כ וכל שיש בידו הוא מהימן בין לאביי ובין לרבא:
שוב התבוננתי דיש להסתפק בדבר זה לרבא אי בעינן שיהא עכ"פ בידו על אותו שעה שהוא אומר כגון אם אומר שיום ט"ו בחדש פלוני נטמאו הטהרות בעינן שיהא בידו ביום ט"ו בחדש פלוני לטמא את הטהרות אבל אם ביום זה לא הי' בידו אף שבימים הקודמים הי' בידו לא מהני או כיון שהי' מקודם בידו אף שבאותו יום כבר לא הי' בידו ג"כ מהימן לאסור. הנה מלשון הפוסקים משמע דבעינן שיהא בידו בשעה שאומר שנטמאו וכן מצאתי שכן סבר הגאון בעל שו"מ מהד"ק סי' רס"ב שהקשה ג"כ אהך דכ"ג ביוה"כ הא לא הוי בידו כיון דלא מהימן אף אם יפגל במזיד וכמ"ש להקשות כן ואם נימא דכל שהי' בידו מקודם הוא מהימן ליכא התחלה לקושייתו דהא היה בידו של כ"ג לפגל בשחיטה ובקבלת הדם שהיה בצפון העזרה וישמעו שהוא מפגל אלא מוכח דסבר דבעינן שיהי' בידו לפגל במזיד לפני ולפנים:
אבל מ"מ נראה לי דבמחלוקת תליא דהנה רש"י ז"ל פירש בהך דגיטין בהא דאמרינן התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה דסבר שלא יפסיד אלא שכר אזכרות והרשב"א הביא בשם ר"ח ז"ל לפרש שסבור הוא שאין לו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי ולטורח כזה אינו חושש ולפי דבריו הא דאקשינן ליעבר עליו קולמוס ולקדשו ר' ירמיה הוא דאקשי ליה ע"ש ולכאורה תמוה טובא על רש"י למה אינו מפרש כפירוש ר"ח ז"ל שסבור הוא שאין בידו לאסרו לס"ת שזה הפירוש הוא פשוט יותר אלא מוכח דס"ל לרש"י ז"ל דאין לפרש הכי דמ"מ היה בידו לעבוד העורות שלא לשמן ומשו"ה חשיב שהי' בידו מעיקרא אע"ג דבשעת כתיבתו שוב לא היה בידו ולר"ח בעינן שיהא בידו לאסור בשעת כתיבה להכי כיון דסבור דסגי בהעברת קולמוס שוב לא היה בידו לאסור לכולא ס"ת ואין להקשות הא היה בידו לומר עכשיו שלא עבד העורות לשמן דז"א דאמרינן דלא רצה להפסיד לכול' ס"ת אלא לאזכרות שיהא סגי בהעברת קולמוס ודוק. אבל כ"ז רק להפוסקים כאביי אבל להרמב"ם והטור והמחבר דפסקו כרבא דכל שהי' בידו מקודם נאמן אפילו אם אינו מפסיד כלום ופוסקים להך דינא דכל שמפסיד מהימן עכצ"ל דאפילו אם לא היה בידו לעולם מ"מ כשהוא מפסיד ממון מהימן לפסלו ודו"ק: עתה נחזור נא לענין נדון שלפנינו דאף אם נימא דמהש"ס גיטין הנ"ל יש לחלק דהתם שאני כיון שהי' בידו מקודם משו"ה מהני לצרף ג"כ הטעם דמתוך שמפסיד ממונו מהימן אבל מהאי טעמא לחודיה לא סגי:
להאמינו לפי דעת הפוסקים כאביי מ"מ ממתניתין דסוף יבמות שהוציאה להם מקלו ותרמילו משמע דמזה יש הוכחה לאמת דבריהם שאומרים אמת הן אמת דלא כן משמע מדברי התוס' כנראה מדבריהם דטעמא דרבנן דמייתי ראיה מפונדקית שהוציאה להם מקלו ותרמילו זה היתה יכולה לעשות כן לעדות דש"מ דע"א מהימן אבל מרש"י דמתניתין משמע שמקלו ותרמילו וס"ת המה סימנים שאומרת אמת:
והנה בדין ערכאות אי מהימני אשר האריכו בזה גדולי האחרונים להקל ולסמוך על עדותן מה שלא שערום אבותינו הקדמונים ז"ל ובראשם הגאון בעל חת"ס אשר תקע בזה מסמר וליסוד מוסד כבר הארכתי בזה בתשובה לעיל סי' י"ב אולם אין ביהמ"ד בלא חידוש ע"כ אמרתי אשנה פרק זה שנית איה"ש:
הנה בגיטין דף כ"ח ע"ב תנן דהיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואמר רב יוסף ל"ש אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמרי ליה לדינא מקטל קטלי ליה ודוקא בדחתמו עליה פרסי שנמג ואיתא בגמרא ת"ש שמע מב"ד של ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של נכרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו אילימא מת מת ממש נהרג נהרג ממש דכוותיה גבי נכרים אמאי אל ישיאו את אשתו הא קי"ל דכל מסל"ת הימנוה מהימני ליה אלא לאו מת יוצא למות נהרג יוצא ליהרג וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו ומשני ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו ונראה מסוגיא זו דערכאות לא מהימני אפילו במסל"ת דקומכטוריסין הוה ערכאות וברמב"ם פ' י"ג מה' גרושין וכן בטור אה"ע סי' י"ז כתבו שמע מערכאות של נכרים ונרא' שכך הי' גירסתם בגמרא ומוכח דלא כחת"ס וכבר הרגיש בזה מו"ח ז"ל בספר ברכת רצה סי' ד' עוד הביא הלח"מ בשם הריב"ש שהקשה אהנך פוסקים דס"ל דכל מסל"ת בעי קישור דברים והא כאן לא היה ק"ד:
ולפענ"ד נראה דיש ליישב דהא ביבמות דף קכ"א תנן ובנכרי אם הי' מתכוין להעיד אין עדותו עדות אמר ר"י אמר שמואל ל"ש אלא שנתכוין להתיר אבל נתכוין להעיד עדותו עדות היכי ידעינן אמר רב יוסף בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוין להתיר מת סתם זהו נתכוין להעיד א"כ ס"ל לרב יוסף דנכרי נתכוין להעיד מהימן א"כ אדר' יוסף לשיטתו שפיר פריך ממ"נ אי מיירי בנתכוין להעיד הא קאמר בהדיא דנתכוין להעיד מהימן ואי במסל"ת הא קי"ל מסל"ת ג"כ מהימן מעתה ניחא קושית הריב"ש דהא דבעינן להנך פוסקים קישור דברים זהו לדידן דק"ל דנכרי כשמתכוין להעיד אינו נאמן משו"ה בלי ק"ד חיישינן שמא הוא מתכוין אבל לרב יוסף דס"ל דנתכוין להעיד מהימן לא בעינן ק"ד דממ"נ מהימן אי מטעם עדות כשמתכוין להעיד או מטעם נסל"ת. אלא מה דקשה לי בזה בש"ס דיבמות הנ"ל דאיתא אהא דבנכרי אם היה מתכוין להעיד אין עדותו עדות היכי משכחת לה ופירש רש"י ז"ל דלא נתכוין להתיר ולא להעיד ומשני במסל"ת כי ההוא דהוה קאמר וקאזיל מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסיבא רב יוסף לדביתהו ופירש רש"י מי מאנשי ביתו של חיואי שישמע לדברי דשכיב חיואי ע"ש ותמיה לי האיך מייתי מעובדא דא דכגון זה מיקרי מסל"ת הא רב יוסף ס"ל דנתכוין להעיד ג"כ מהימן משא"כ לדידן דקי"ל השתא בשיטה דנתכוין להעיד אינו מהימן ולע"ע לא מצאתי מי שהעיר בזה ועוד אני תמה למה ליה להש"ס למייתי ענין מסל"ת מעובדא דר' יוסף תיפוק ליה מעובדא דבני לוי דבמתניתין דהשיבו חכמים לר"ע לכשתהא הפונדקית נאמנת שהיתה מסל"ת דחזיתינהו בכיא אך בזה י"ל דהש"ס פריך לרבנן דר"ע דסבירא להו דפונדקית לא היתה מסל"ת:
אבל עדיין לא נח לי בזה דהתם כתבו בתוס' ד"ה פונדקית דטעמא דרבנן דלא חשיב' מסל"ת מחמת שהוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת אבל בלא"ה חשיב מסל"ת במאי דחזיתינהו בכיא ונ"ל דעיקר כונת הש"ס דפריך היכי משכחת לה לא הוה פירושא ללמדינו אופן מסל"ת דזה ידעו שפיר בלי עובדא דרב יוסף אלא בא ללמדנו זה גופא דלא תימא דמה שהתיר רב יוסף לההוא עובדא דבי חיואי משום דהיה מתכוין להעיד ולשיטתיה אזיל אבל למ"ד דאם מתכוין להעיד אין להתיר גם בבי חיואי לא היה סומכין עליו אלא רב יוסף התיר לכו"ע מטעם דכגון זה שאמר להודיע לבני ביתו מקרי מסל"ת: ונרוח לנו בזה לישב דעת האחרונים ובראשם החת"ס שהעלו דערכאות מהימני בעדות אשה הא הש"ס בגיטין סבר דערכאות עבידי לאחזוקי שיקרייהו ולפי האמור דהש"ס שקיל וטרי אליבא דרב יוסף דס"ל דנכרי מהימן גם כשנתכוין להעיד ולהכי הוצרך הש"ס לאוקמא במסל"ת ולומר דעבידי לאחזוקי שיקרייהו וגרועים מסתם נכרים בענין מסל"ת ולכאורה הי' מצי הש"ס כמו כן לאוקמא הברייתא בנתכוין להעיד ולומר דערכאות עבידי לאחזוקי שיקרייהו וגרועים משאר נכרים דסבר רב יוסף דמהימני מ"מ ערכאות מוד' רב יוסף דלא מהימני אלא מוכח דבנתכוין להעיד אי אפשר כלל לומר דערכאות גרועים מסתם נכרים דהא קי"ל כל השטרות העולים בערכאות של נכרים כשרים אלמא דעדותן של ערכאות עדיף מסתם נכרים ע"כ דחיק הש"ס לאוקמא הך ברייתא במסל"ת. מעתה יש לנו מקום לומר דגם לדידן דקי"ל דלא כרב יוסף אלא סתם נכרים אינם מהימני כשנתכוין להעיד מ"מ ערכאות עדיפי כשנתכוין להעיד ואך במסל"ת גרוע מסתם נכרים אבל כשנתכוין להעיד המה עדיפי ומהימני לי לעדות אשה יותר מסתם נכרים:
עוד עלה על לבי דלפי' מ"ש בספר פ"י בסוגיא דגיטין הנ"ל בישוב קושית המהרש"א דלמה מוקי רב יוסף ללישנא קמא דמיירי בב"ד של ישראל הא מצי מוקמא בב"ד של נכרים ומקמיה דחתם פרסי שנמג וכתב דמתניתין דקתני יוצא ליהרג בודאי כבר חתם פרסי שנמג אבל ברייתא דקומנטריסין אמרו שהוא יוצא ליהרג אפשר דלא חתם פרסי שנמג אלא אינהו דעבידי לאחזוקי שקרייהו וכו' וכל שנגמר דינו קרי להו יוצא ליהרג ע"ש הרי הס"ד נמי ידע הך סברא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו ומ"מ פריך ועכצ"ל דאף דעבידי לאחזוקי שיקרייהו מ"מ לא עבידי לאחזוקי אלא חד דרגא היינו נגמר הדין קרי להו יוצא ליהרג וכן יוצא ליהרג קרי להו נהרג ויוצא למות קרי להו מת ומשו"ה פריך שפיר דאי מת מת ממש ונהרג נהרג ממש הא קי"ל מסל"ת מהימן והכי פירושא דאפילו אי נימא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו חד דרגא ובאמת יוצא למות או יוצא ליהרג ג"כ ישיאו את אשתו לרב יוסף והתרצן משני דעבידי לאחזוקי שיקרייהו אפילו אי יוצא לדון ואמרו נהרג דהוי שתי דרגות אולם כ"ז ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דרב יוסף דב"ד של נכרים ביוצא למות וביוצא ליהרג אל ישיאו את אשתו סגי אם נפרש מה דקאמר הש"ס דבמילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו רק חד דרגא היינו כשאומרים מת או נהרג אפשר שלא ראו אלא יוצא למות או יוצא ליהרג דבכה"ג לדידן נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כמו דקתני במתניתין והמה מחזיקים בשיקרייהו דיוצא למות ויוצא ליהרג קרי להו מת ונהרג אבל מ"מ גם המה אינם מחזיקים בשיקרייהו כל כך אם אפילו לא ראו רק יוצא לדון דלדידן יש לו חזקת חיים והמה יאמרו ע"ז מת ונהרג דכולי האי לא משקרי וכעין דאמרינן בכתובות דף כ"ז ע"ב תרתי:
לא עבדי ע"ש ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין הס"ד דהש"ס ובין התרצן דהס"ד לא סבר כלל הך טעמא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו והתרצן יסבור דעבידי לאחזוקי אפילו במי שיש לו לדידן חזקת חיים יאמרו המה מת או נהרג וידוע דדרך גדולי הקדמונים שמפרשים הש"ס בכל כמה דאפשר למעט בפלוגתא דעדיף טפי:
ולפ"ז יצא לנו כיון דאנן פסקינן כלישנא בתרא דרב יוסף שפיר מהימנינן לערכאות גם במילתא דשייכי בה דעכ"פ לא משקרי לומר שמת או נהרג על גברא שהוא בחזקת חיים כגון בנ"ד שלא נמצא בהשפיטאהל והשפיטאל מעיד שמת זה ר' שמואל שטראסנער ואין לנו לחוש שמא הלך לעלמא והוא חי והשפיטאל עבידי לאחזוקי שיקרייהו כולי האי זה לא חיישינן שיעידו כל כך שקר. ועוד דגם אפילו לפי מ"ש רש"י ז"ל בהדיא שראו אותו יוצא לדון והמה אומרים מת או נהרג היינו דוקא דבגוונא שראו אותו יוצא לדון אבל לא עבידי לאחזוקי שיקרייהו על אדם שהוא הולך על רגליו שמת או נהרג דע"ז לא חשידי שמשקרי וזה ברור שגם החוש מעיד ע"ז. נוסף על האמור למעלה נראה לפענ"ד דבנ"ד יש לחדש ולומר עוד צד היתר אחרי שבגב"ע של העד ר' מרדכי האלצמאן נאמר שבשעת שנלקח ר' שמואל שטראסנער להשפיטאל היה חולה מסוכן ונוטה למות ומלת נוטה למות אפשר שהוא בכלל גוסס וק"ל דרוב גוססין למיתה וכמ"ש בתוס' יבמות דף ק"כ ע"ב ד"ה למימרא דרוב גוססין למיתה ומיעוטן חיים ע"ש א"כ מה"ת הוא מותרת אלא שחז"ל החמירו וחששו למיעוט כמו מים שאין להם סוף ובכה"ג מסתברא לומר דלכו"ע יש לסמוך על עדותן של ערכאות דכיון שהרוב מסייע להם ויש סמוכין לזה מיבמות דף קכ"א ע"ב ההוא גברא דאמר לישראל קטול אספסתא כו' ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלניא בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדירה בשבת ולא בשיל ופשיט הש"ס ממתניתין נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן כו' לא אמר כלום שלא נתכוין אלא להשביח מקחו וכתב רש"י ז"ל לא אמר כלום לאסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין ע"ש מזה יש ללמוד דדוקא בכה"ג שהנכרי אומר נגד הרוב אז אמרינן דלהשביח מקחו אמר כן או כדי להתפאר אבל אם אמירתו אינו מתנגד להרוב אלא אדרבא הרוב מסייע ליה אין לחוש שיאמר להשביח או להתפאר וכדומה א"כ הכא נמי בנ"ד כיון דרוב גוססין למיתה שפיר ערכאות נאמנים ולא חיישינן שיאמרו שמת כדי להתפאר ודו"ק: הן אמת דיש לדחות ולומר דמה שמדמה הגמרא הך דינא דנכרי שהיה מוכר פירות לעובדא דההוא נכרי שאומר קטול אספסתא כו' זהו מתורת ק"ו דהשתא התם דהנכרי בא לאסור את הפירות אין חוששין לדבריו דאמרינן להשביח מקחו אומר הכי כ"ש בהך דאספסתא דאין לסמוך על דבריו מחמת שבא להתפאר ולאיים דלא מיחשיב מסל"ת להתיר על ידו אשה לעלמא אבל מ"מ אין לדון להיפך ולהקל דהתם אי לאו טעמא דהלך אחר רוב פירות היינו חוששין לדבריו לאסור דהיינו לחומרא דנדון מזה כמו כן דלא חיישינן שאומר כדי להתפאר ולמיחשב ליה מסל"ת ולסמוך עליו להתיר אשה לעלמא אע"פ שרוב גוססין למיתה מסייע ליה תדע דהא רבי פליג בתוספתא אדר' שמעון ב"ג וסבר דנאמן להחמיר אבל לא להקל ובהך דאספסתא בא להקל ולהתיר ולהכי מייתי דלרשב"ג אפילו להחמיר אינו נאמן כ"ש להקל ובזה לא אבין דברי הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סוף ס"ק כ' דמביא ראיה דדוקא התם צריך לטעמא דלהשביח מקחו משום דהפירות שלו הם מדמייתי מרשב"ג ולא מרבי דפליג אדרשב"ג משום דבעלמא מודי רבי לרשב"ג ע"ש דמזה אין ראיה כלל די"ל דמרשב"ג עדיפא ליה משום דהוא מתורת ק"ו וכ"ש הכא אבל לעולם מצינו לומר דרבי פליג גם בעלמא וצע"ג:
ודע דבתוספתא דמאי פרק ד' אשר לפנינו לא' פליגי רבי ורשב"ג בהך דינא דגוי המוכר פירות ואומר של ערלה הם אלא אסיפא דקתני אבל אם אמר מפלוני לקחתים נאמן וע"ז פליג רשב"ג דדברי כותי אין מעלין ואין מורידין וכבר הרגיש בזה בספר שו"מ מהד"ק סי' ש"א אבל קשה לי למה ליה לרב יוסף לפשוט מהך דנכרי שהי' מוכר פירות דאמרינן להשביח מקחו אומר הכי ה"ה גבי אספסתא נמי אמרינן דלהתפאר אמר הכי תיפוק ליה דלדידיה בעצמו אמרינן בגיטין דבמילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו משום דלהתפאר אמרי הכי ולא הוה מסל"ת:
אמנם באמת תליא בהנך תרי לישנא דאיכא התם דללישנא קמא דרב יוסף על כרחך מיירי הברייתא דשמע מב"ד וכו' דמאי מת מת ממש ונהרג נהרג ממש ומ"מ מקומנטריסין לא מהימן אלמא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו כדי להתפאר אבל לאיכא דאמרי שהש"ס רצה להביא מהברייתא הנ"ל סייעתא לרב יוסף נדחה דלא הוה סייעתא דאפשר לאוקמא הך ברייתא דאומר מת ממש ונהרג ממש ולעולם דלא כרב יוסף אבל באמת אליבא דרב יוסף אין אנו צריכין לומר דמיירי במת ממש אלא מיירי ביוצא למות וביוצא ליהרג אבל באומר מת ממש שפיר סמכינן עליהו דקומנטריסין וישיאו את אשתו במסל"ת ולא חיישינן שאומרים להתפאר ולאחזוקי שיקרייהו א"כ להכי שפיר מוכח ר"י התם ביבמות מברייתא דנכרי שהיה מוכר פירות דקאי השתא אליבא איכא דאמרי דהתם ולפ"ז קשה לי על הרמב"ם ז"ל דבפ' ט' מהל' תרומות הל' ב' פוסק כאיכא דאמרי דמתניתין קאמר בב"ד של נכרים מנ"ל לפסוק בפ' י"ג מהל' גירושין דאבל שמע מערכאות של נכרים דפלוני מת ממש או נהרג ממש אל ישיאו את אשתו הא לפי איכא דאמרי מצי מיירי הברייתא ביוצא למות או ביוצא ליהרג וצ"ל דסבר הרמב"ם דמפשטת הברייתא דנקט הלשון פלוני מת פלוני נהרג הוא מת ממש ונהרג ממש:
אבל לכאורה דא עקא מה שנכתב במכתב הראשון שה' סאלאמאן שטראסנער מת שם אבל מלבד שזהו טעות דמוכחא דנוח להחליף משם סאמועל לסאלאמאן עוד נראה כי המכתב הראשון היה נכתב ממשמשי הקראנקענהויז והמה לא הוי ערכאות אבל הטאטענשיין ומהמכתבים להקאנזול אשר כל אלה נעשו מטעם המלך יר"ה המה חשיבי ערכאות ואף שידוע שמנהלי הקראנקענהויז אינם עומדים אצל הנפטרים בשעת מיתתן רק המשמשים מספרים בשמותם להקאנצלייא ועל פיהם נכתב בהפנקס עכ"ז מה שאומרים המשמשים לבעליהם המה מדקדקים להגיד קושט דברי אמת ואינם משקרים פן ימצאיהם עון ועונש אבל מה שכותבים לחוץ כמו איש פרטי לא יחשבו כמו ערכאות ואינם מדקדקין בלשונם ואין השרים מקבלין עליהם אחריות מה שהמה כותבים כמו איש פרטי בין איש לחבירו ולא בפנקס שלהם ע"כ אין גרוע במכתב הראשון שכתבו סאלאמאן תחת סאמועל וע"כ אין לחשוב המכתב שכתבו לאשת ר' שמואל שטראסנער לערכאות ואין מדקדקין בזה אבל הטאטענשיין יש לו דין ערכאות ממש כי כל מה שנכתב בהטאטענשיין הוא יסוד מוסד לסמוך עליו בכל עניני מלכות ובפרט בין סאמועל לסאלאמאן נוח לטעות ובפרט שכתב לאשת ר' שמואל בשמה וטוב הי' שיחקרו אצל הפערוואלטונג בהשפיטאל דיסעלדארף אם נמצא שם איש שנקרא שמו סאלאמאן אם לא קשה הדבר. עכ"פ אחרי כל אלה הנני מצטרף למעכ"ת להתיר האשה מליא שטראסנער אשת ר' שמואל שטראסנער להנשא לעלמא ועפ"י היתר ב"ד של שלשה ידידו:
אשה אחת בפה שהיתה נשואה לאיש כ"ב שנים ולא ילדה ומת בלא בנים ויש לו שלשה אחים גדולים בשנים והוא מת ביום ז' אב שנת תרס"ה ובערב חצי סיון שנת תרס"ו ילדה האשה הנ"ל בת ונתנה האשה אם הילדה את הילדה למינקת והאשה אומרת שזינתה אחר מות בעלה ומקודם אמרה שזינתה עם איש אחד שבא לקנות אצלה מנעלים ועכשיו היא אומרת שזינתה עם הפועל אשר הוא עושה מנעלים בביתה וכן הוא קלא דלא פסיק וגם הפועל הזה מודה שממנו נתעברה והיא באה עם אחיו הגדול מן האב של הבעל אל הב"ד שיחלוץ לה אכן אחרי שמעי המעשה הלזו עכבתי מליתן לה חליצה עד אשר נעיין בהאי דינא וזה אשר עלה בלבי להסתפק בזה. אם יש להחזיק שהבת שילדה היא מבעלה הנפטר ואישתהי הוא דאישתהי עד חצי חודש של האחד עשר והיא פטורה מחליצה לגמרי והרי הלכה רוחת היא בש"ס יבמות פרק הערל דף פ' ע"ב דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרה וכן הוא הלכה פסוקה ברמב"ם פרק ט"ו מה' איסורי ביאה ובטור ובשו"ע אבה"ע סי' ד' וכבר האריכו בדבר זה ראשונים ואחרונים וכמה יגיעות יגעו חכמי כל דור ודור וכמה קולמסין נשתברו להכשיר את הולד גם אנכי אמרתי להלוך בעקבותם. והנני איה"ש לעיין בזה ולהעלות את אשר יורוני מן השמים:
הנה עובדא כיוצא בזה נמצא בנו"ב מ"ק חלק אבה"ע סי' ס"ט כאשר יעיין המעיין שם אולם יש איזה שינויים כאשר אבאר אחת לאחת דהתם מת הבעל בערב ר"ח סיון וילדה ט"ו אדר א"כ הי' הלידה לאחר ט' חדשים וט"ז ימים ממיתת בעלה וכפי דברי האשה נבעלה מבעלה כ"ח סיון יום אחד קודם מיתתו וע"ז מכחישין אותה שאיזה ימים קודם מיתתו הי' חלוש מאוד והי' אצלו שומרים ולא נתייחד עמה כלל והיא טבלה לנדתה ג' ימים קודם מותו וכשני שבועות אחר מיתתו פירסה נדה ולפ"ז יהי' הלידה בחודש האחד עשר ובעובדא דידן האשה מודית שזינתה וגם יש שינוי דבעובדא דהתם מת הילד לאחר שלשים יום ובעובדא דידן הבת שילדה היא קיימת גם בעובדא דהתם קודם שידעו שנתעברה ריננו עלי' שראו בה דברים מכוערים כמבואר התם וכאן לא נחשדה האשה מעולם על זנות רק משהוכר עוברה נתהווה קלא דלא פסיק שמהפועל הנ"ל היא מעוברת. והנה הריעותא מה שילדה בחצי חודש האחד עשר אחר מיתת בעלה פשיטא דיש להחזיק שהולד היא מבעלה דהא קי"ל בטור ובשו"ע אבה"ע סי' ד' דעד י"ב חודש אמרינן אישתהי כרבה תוספאה דהכשיר עד תרי עשר ירחי שתא שכן דעת רוב הקדמונים ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' איסורי ביאה ובטור אה"ע סי' ד' זולת התוס' בנדה ל"ח א' ד"ה שיפורא כתבו בתוך דבריהם דלא קי"ל כרבה תוספאה ביבמות פרק הערל דף פי' ואף בדברי התוס' כתב הנו"ב לפרש דרק התם לענין קישוי דהאשה עצמה אינה יודעת מתי נקלט הזרע לכן לא חיישינן למילתא דלא שכיח אבל היכי דהאשה אומרת ברי לי ודאי אף במלתא דלא שכיח אלים ברי דידה בסיוע דחזקת כשרות. שוב כתב דרבה תוספאה הכשיר הילד בגוונא אפי' אם האם ליתא בפנינו כגון שמתה אלא דסבירא לי' לרבה דאישתהי שכיח להכי אפי' בלא ברי של האם ע"ש שהאריך הרבה בזה, והנה במחכ"ת דבריו האחרונים סותרים את הראשונים דאם רבה תוספאה הכשיר הילד גם בלי ברי של האשה משום דאישתהי שכיח שוב מוכח דהתוס' שכתבו דלא קי"ל כרבה תוספאה הכונה אפי' להכשיר את הולד דאל"ה גם לענין קישוי ניחוש שמא אישתהי כיון דשכיח:
אולם לפענ"ד אם אנו נחתינן מלשון התוס' דמשמע בפשטות דלא קי"ל כרבה אלא נפרש הכונה לחלק בין הך דקישוי להך דינא דרבה להכשיר את הולד יש לומר לחלק דדוקא בולד שהספק הוי אם נתעברה מבעלה ואישתהי או שנתעברה בזנות ס"ל לרבה דאמרינן אישתהי משום דקי"ל ביבמות דף ל"ה ובכתובות ל"ז בהא דר' יוסי מתיר בגיורת ומשוחררת להנשא מיד משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה א"כ עיבור בזנות לא שכיח וכיון דבין כך ובין כך לא שכיח שוב מהני חזקת כשרות של האשה להולד לומר חישתהי אבל בענין קישוי שהיא יושבת תחת בעלה לא חיישינן לאישתהי והנה יש לדחות דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אשה ממנה מתהפכת אלא בגיורת ומשוחררת דפנויות המה אבל אשת איש י"ל דאינה מתהפכת דלא תראה דאשת איש בבעלה תולה א"כ הכי נמי אי נימא דאמרינן אישתהי שוב לא תראה לזנות שתתלה בבעלה ואישתהי אבל זה אינו טפ"י מ"ש מו"ח ז"ל בברכת רצה סי' א' להוכיח מתוס' גיטין י"ז דהא דצריך זמן בגיטין בזה"ז דאין אנו דנין דיני נפשות זהו משום שמא יחפה על בני' ממזרים והקשה דלפ"ז אמאי פליג ר"ל אטעמא דר"י משום זנות הרי זנות בלי עדים והתראה שכיח אלא צ"ל דעיבור בזנות ל"ש משום דמתהפכת ע"ש הרי אע"ג דאי לא יהי' זמן בגיטין הא בידה לתלות מ"מ היא תראה ומתהפכת א"כ הכא נמי אם תזנה באופן שאם תתעבר תלד הולד הרבה אחר ט' היא מתהפכת כיון דאישתהי ל"ש ובפרט לפמ"ש הרא"ש בפ' עשרה יוחסין דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שנאמנת לומר שבא עלי' בעלה ע"י שם ע"ש א"כ הכא נמי אין דין זה ידוע דעד י"ב חודש אמרינן שהולד אישתהי ובודאי אין נשים יודעת מזה ולא הי' סומכת ע"ז לתלות בבעלה לכך כשמזנה היא מתהפכת ומזנה:
וארווחנא בזה ליישב מה דקשה לי בתוס' יבמות פ' ע"ב ד"ה כיון שהקשו אהא דפריך הש"ס בשבת קל"ו מי פליגי רבנן ארשב"ג בסתם ולדות ומדקדק משמואל דאמר הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ומאי ראי' דלמא משום בן ח' בא לפסוק כמותו ע"ש ויש לתמוה איך אפשר דשמואל פוסק כרשב"ג בבן ח' ועכצ"ל דאישתהי הא שמואל סובר בנדה ל"ח דלעולם אין האשה מתעברת ויולדת אלא לרע"א כו' הרי בהדיא דלא ס"ל אישתהי וזוהי תמי' רבתי לדעתי וכן יש לתמוה בתוס' שבת שם שהקשו ג"כ הכי אבל לפי האמור יש לומר דמרשב"ג אינו מוכח דס"ל אישתהי אלא ס"ל כל ששהא ל' יום תלינן שהוא בן ט' ונתעברה מקודם ולא ידעה שהיא מעוברת דדבר זה קשה לידע בבירור בסתם אשה שדרך הבעל להזקק לאשתו בכל פעם ואפי' אם לא הי' עובר ניכר מקודם וקי"ל כל היולדות לט' עוברן ניכר לשליש ימי' מ"מ תלינן שהיא מהמיעוט נשים שאין עוברן ניכר לשליש ימי' דבזה יש לתלות יותר מלומר דבר ז' הוא ואישתהי וגם אף אם פירסה נדה אין ראי' מזה שהיא אינה מעוברת כמ"ש שם הנוב"י ששאל לרופאים ואמרו שדבר זה שכיח מאוד לנשים מעוברות שרואות בשעת וסתן חדש אחד או שנים ואני הפעוט לא אבין למה לו לשאלת הרופאים הא מפורש במתניתין נדה ו' ד' נשים דיין שעתן כו' מעוברת משיודע עוברה הרי בהדיא דקודם לזה אינה בחזקת מסולקת דמים וכן כתב בתשו' רע"א בשם ס' סדרי טהרה אכן חלילה לחשוב כי נעלם מהנוב"י מתניתין מפורשת אלא י"ל דעכ"פ אינן רואות דם בשפע אלא נתמעט הדם וע"ז הביא מאמר הרופאים כי רואות בשפע כשאר נשים וז"ב אבל מ"מ מוכח מדאיצטריכו חז"ל לתקן הבחנה ג' חדשים ולא סמכו על: הוסת שבא בזמנו דרוב נשים יש להן וסת קבוע אלא ע"כ דאין לסמוך ע"ז כלל ומשו"ה כתבו התוס' להקשות דלמא הא דקאמר שמואל הלכה כרשב"ג היינו דבן ח' אע"פ דשמואל ל"ס לי' דאמרינן אישתהי. ואי קשיא דלפי"ז איך אמרו בגמרא דרבה תוספאה כרבי וכרשב"ג הא י"ל דטעמא דרבי ורשב"ג לא מטעם דאמרינן אישתהי אלא מטעם דתלינן שהוא בן ט' וכנ"ל יש לומר דרבה תוספאה ס"ל דמקאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל משמע בכל גוונא ולפעמים משכחת לה שילדה בחודש השמיני מזמן הנישואין דבודאי אינו יותר מבן ח' וכן רבי דסבר דגמרו שערו וצפרניו מחזיקינן אותו בבן קיימא אפי' ברה"ג דליכא למיתלי בבן ט' וכנ"ל והוא מטעם דאמרינן בר ז' הוא ואישתהי דליכא למיתלי שנתעברה מקודם הנשואין ונתעברה בזנות דאשה מזנה מתהפכת ומזנה כן סבירא לי' לרבה תוספאה אבל לשמואל הוה אפשר לומר דלא ס"ל הכי אלא אפי' בכה"ג חשבינן לי' לבר קיימא ולא מטעם אישתהי אלא מטעם דאמרינן דנתעברה בזנות ולא נתהפכה יפה יפה:
אח"ז ראיתי בספר האגודה יבמות פ' הערל שכתב איזוהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו משמע אפי' גמרו דאינו יוצא מתורת נפל עד שיהא בן עשרים שנה ודוקא באדם שלא הי' אצל אשתו ולא בא עלי' רק פעם אחת ובאותו פעם פירש ממנה מיד וילדה בחודש שמיני אותו ולד אין מלין בשבת אבל אם בא על אשתו קודם לכן או אח"כ ספק הוא ומלין אותו ממ"נ וכו'. רשב"ג דאמר משתהי פירש ר"י משמע לי' דבתרתי פי רשב"ג איירי נמי בבן ח' דאם שהה יוצא מתורת נפל ובהא לא קי"ל כוותי' וכו' עכ"ל ובזה תמהתי על הב"ש אבה"ע סי' ד' ס"ק י"ז שכתב מיהו תוס' נדה ל"ח כתבו דלא קי"ל אישתהי וכן בספר האגודה פרק הערל ולפי הנ"ל אין ראי' כלל דהאגודה לא פסק כרבה תוספאה אלא רק דלא קי"ל כרשב"ג אבל מ"מ יש לומר דקי"ל כרבה תוספאה לענין הכשר הולד מטעם דאשה מזנה מתהפכת ומזנה וכנ"ל. ועוד י"ל כמ"ש החת"ס אהע"ז סי' ה' דמסוגיא דנדה אינה מכרעת דהתם מיירי בתאומים אם נגמרו צורת שניהם ונפתח גם הרחם בצורת האחד בודאי אין שום סברא ששוב ישהה השני כו' וסברא זו רמיזא ברמב"ן וריטב"א בנדה שם זת"ד ע"ש אבל בולד אחד שפיר יש לומר אישתהי ויש לתמוה על הנוב"י שרצה להעמיק כונת התוס' דנדה ל"ח דגם המה ס"ל כרבה תוספאה ולא זכר שהתוס' בנדה כ"ז ד"ה אלא כתבו בהדי' דכמה אמוראים לא ס"ל כרבה תוספאה ונראה דאישתמיטתי' דברי התוס' הנ"ל:
והנה ראיתי להחת"ס שם שכתב דצע"ג על התוס' דנדה הנ"ל היכן מצאו דרוב אמוראים לא ס"ל הך דרבה תוספאה ולפיע"ד יש לעורר בש"ס יבמות ל"ו א' דפריך הש"ס אמתניתין האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעליך ה"ז לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה בשלמא יבומי לא וכו' ולטעמיך תחלוץ ותנשא לאחר ט' ע"ש דאמאי פשיטא לי' להש"ס דתחלוץ ותנשא לאחר ט' הא בזה ג"כ יש חשש שמא מעוברת היא צרתה ואישתהי עד תריסר ירחי שתא והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואם באנו לומר דלזה אין לנו לחוש דאזלינן בתר רוב נשים דיולדת לט' ולא אישתהי וגם רבה תוספאה מודה לזה אף דס"ל דבנולד בחודש הי"ב תלינן באישתהי אבל לחוש לכתחיל' שמא אישתהי זה לא חיישינן וקשה מה הצריכו התוס' בנדה שם לומר דלא קי"ל כרבה תוספאה הא גם רבה מודה לזה דלכתחיל' אין לנו לחוש לזה אפי' להחמיר. ועוד יש לעורר במתניתין דריש החולץ דנקט התנא ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ואמר לי' רבא לרב נחמן לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לט' ילדן וכתב רש"י ז"ל אפי' אם נשאת ב' ימים בתוך ג' חדשים וילדה בסוף ט' לבעל הראשון ע"ש דמנ"ל הא דלמא מתניתין מיירי שכבר עבר יותר מט' חדשים ממיתת בעלה ורק הספק הוא שמא אישתהי או שמא הוא בר ז' לאחרון ולהכי ליכא למימר דניזל בתר רוב נשים דלט' ילדן דהא היא יצאה מכלל הרוב דבין כך ובין כך לא ילדה לט' אלא מוכח דלא כרבה תוספאה ולאישתהי לא חיישינן ומעתה מצינו לומר דכיון דר"נ ורבא פליגי ארבה תוספאה שפיר כתבו התוס' דרוב אמוראים לא ס"ל כרבה תוספאה אבל יש לדחות דבזה גם רבה מודה דלא אמרינן אישתהי דבכה"ג יותר יש לתלות דבר ז' הוא אע"ג דהוה רק מיעוטא דעכ"פ הוה מיעוטא דשכיח יותר מאישתהי ואפי' לפימ"ש הח"מ והב"ש בסימן ד' ס"ק י"א דרגילות הוא להוליד עתה בחודש העשירי יש לומר דבזמן התלמוד לא הוי רגילות לאישתהי כלל כדמוכח מנדה שם מימרא דשמואל לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א כו':
ומה מאוד יש לפרש עפי"ז סוגית הש"ס דיבמות א"ל רבא לרב נחמן לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן א"ל נשי דידן לשבעה ילדן א"ל נשי דידכו הוה רובא דעלמא א"ל הכי קאמינא רוב נשים ילדן לט' ומיעוט לז' ורוב היולדות לט' עוברן ניכר לשליש ימי' ומאוד יפלא א"כ מה השיב לי' רב נחמן נשי דידן לשבעה ילדן ועוד וכי יתכן שיהי' במקומו של רב נחמן שינוי טבע כזה שיהיו רוב נשים יולדות לז' ולפיענ"ד דרבא סבר דמתניתין מיירי שנולד לט' ממש לאחר מיתת בעלה וכמו שכתב רש"י שנשאת ב' ימים בתוך חדש השלישי ממיתת בעלה והוה ספק מן בעלה הראשון או מן בעלה השני ויולדת למקוטעין וע"ז פריך לימא הלך אחר רוב נשים ולט' ילדן ור"נ השיב לו נשי דידן לשבעה ילדן היינו שנשי דידן שיולדות לז' אינן יולדות בתחילת חודש ז' אלא בסוף חודש או עכ"פ ברוב חודש השביעי וע"כ אם הוא מן הראשון אישתהי כמה ימים לאחר ט' ובין כך ובין כך אינה מהרוב שיולדות לט' אלא או מן המיעוט דאישתהי או מהמיעוט שיולדות לז' להכי הוה ספק ומייתי אשם תלוי וא"ל רבא וכי נשי דידכו הוה רובא דעלמא הא בכל המקומות הנשים הללו יולדות למקוטעין בתחילת חודש הז' ובכה"ג שוב נימא הלך אחר רוב נשים א"ל הכי קאמינא דה"ה כשיש רוב דעוברן ניכר לשליש ימי' נגד הרוב דלט' ילדן כמי חשיב ספק ה"ה בכה"ג כיון דבין כך ובין כך יצאה האשה הלזו מתורת רוב ודמי לנשי דידן דלשבעה ילדן דכל שבין כך ובין כך יצאה מהרוב חשוב ספק להצריכה אשם תלוי ודו"ק:
והנה מה מאוד צדקו דברי הנוב"י שם שכתב שם בד"ה והנה כבר ביארנו דאף מאן דפליג ארבה תוספאה מודה דיש אפשרות עפ"י טבע שיהי' הולד אישתהי שהרי לפי' התוס' ביבמות פ' ס"ל לר' אבהו דבן ח' אחר עשרים שנה מחזיקינן לבר קיימא משום דאמרינן בר ז' הוא ואישתהי אלא דס"ל דלא שכיח רק בחידוש יזדמן לפעמים ורבה תוספאה ס"ל דשכיח יותר וכדאי לסמוך ע"ז להכשיר את הולד זהו ת"ד אבל כבר כתבתי למעלה דטעמא דרבה משום דעיבור בזנות לא שכיח. אכן יש להקשות וכי עד רבה לא איזדמן עובדא כזאת ולמה לא הכשירו מקמי דאתי רבה תוספאה ע"כ נ"ל דיש לומר דרבה תוספאה עביד עובדא בדורו שראה דאישתהי שכיח בזמנו ונשתנה העת דדבר זה לא בכל הדורות שוה וכמו שכתבו הח"מ והב"ש דהאידנא רגילות לילד בחודש העשירי ועיין בתשובת רע"א סי' צ"ט בעובדא דידי' שילדה לעשרה חדשים וג' שבועות והי' בהאשה הרבה ריעותות והאריך הרבה בכל הפרטים בענין עדי כיעור ויחוד ובפרט זה דילדה לעשרה חדשים וג' שבועות קיצר מאוד כאלו הוא הלכה פסוקה ע"כ לא האריך בזה והביא מ"ש הכה"ג אה"ע בטור סי' ד':
ובשם הרדב"ז חלק א' סי' י"ב דאם טוען הבעל שאיננו בנו דכשהלך הניחה בנדתה ומודה שקודם הוסת בא עלי' אם אין מביאה אחרונה שמודה הבעל ללידת הילד י"ב חודש הולד כשר עוד כתב הכנה"ג וז"ל כתב מהרי"ל בדרשות (בהלכות יו"ט) מו"ה שלמה הלך פעם אחת ללמוד למרחקים ויהי' לתקופות י"א חדשים ליציאתו ילדה אשתו והכל מעידים מרוב חסידותה ברור שלא זינתה תחתיו בדקו ומצאו בפוסקים ובספר המצות דמתרמי ואישתהי ותמיהני דלזה א"צ לפוסקים ולספר המצות ותלמוד ערוך הוא עכ"ל ע"ש מה שכ' הגאון דכונת המהרי"ל היא לאפוקי מדעת היד אליהו דרק בחודש י"ב הכשיר רבה תוספאה אבל לא בחודש י"א וגם הוא ז"ל כתב דאין לחוש לדברי היד אליהו דהרי הח"מ והב"ש (סי' ד') מפשט פשיטא להו להכשיר בילדה לי"א חדשים ע"ש והמעיין בח"מ ס"ק י"א כתב שרגילות הוא להוליד עתה בחודש העשירי והב"ש ס"ק י"ט כתב וז"ל וכתב בח"מ אם יולדת בחודש עשירי אפשר לכו"ע אמרינן אשתהי כי שכיח הוא ע"ש אבל לא נזכר בח"מ וב"ש חודש י"א ואולי בדפוס שהי' לפני הגאון ז"ל הי' כתוב חודש י"א: ולפענ"ד נראה דכונת המהרי"ל דלא תימא דרבה תוספאה הכשיר רק בזמנו משום דראה דרגילות להיות אישתהי שהוא הי' בזמן רבינא סוף האמוראים ונשתנה הדבר מכמו שהי' בזמן הקודם דפליגי רבנן עלי' דרבי וכן בזמן שמואל דלא ס"ל אישתהי א"כ שוב אין ראי' מזמן רבה תוספאה לזמנו ע"כ הביא המהרי"ל שגם בזמנו סמכו על הפוסקים וספר המצות להכשיר באישתהי שגם בזמניהם ראו דאישתהי שכיח ואל תתמה על החפץ שבענין התולדה מצינו כמה שינוים ואפי' מקומות יש כמו שאמר רב נחמן ביבמות שם נשי דידן לשבעה ילדן כי כן כתבו תו' ע"ז דף כ"ד ע"ב ד"ה פרה וחמור בת ג' שנים ודאי לכהן ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת ב' שנים יולדת וי"ל דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהי' בדורות הראשונים כמו בעינוניתא דוורדא חולין דף מ"ז ע"ש ונ"ל דאין כונת התוס' דנשתנה הטבע אלא שנשתנה העת דבדורות הראשונים לא הי' שכיח שתלד פרה קודם ג' שנים אלא לעתים רחוקים ואח"כ בזמנם דשכיחי טובא וגם חזינן דבעינוניתא דוורדא ג"כ הי' חילוק בין מקומות דמר בר רב אשי סבר למיטרפה ולא ידע מזה כלל ורב הונא אמר כל הני חיוי' ברייתא הכי אית להו (ודרך אגב הנני להעיר מה דאיתא במפרש במדרש ב"ר פ' י"ז בד"ה שאלו את ר' יהושע מפני מה האיש יוצא פניו למטה והאשה יוצאת פניה למעלה שכתב כשיוצא מרחם אמו ובדורות הראשונים הי' בטבע כן אבל בדורות האחרונים נשתנה הטבע כו' ובמח"כ לא ידע שזהו איתא בנדה דף ל"א ע"ב ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה וכ' רש"י ז"ל בשעת תשמיש ע"ש ומילת יוצא ויוצאת דאיתא במדרש הוא טעות הדפוס):
והנה שמעתי כי הגאון בעל כו"פ אמר דיש להביא ראי' דאמרינן אישתהי מהא דאיתא בש"ס ב"מ פ"ז א' שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה והא מעשה דאבימלך הי' בליל פסח כדאיתא בהגדת פסח דנת מלך גרר בחלום הלילה" ויצחק נולד בפסח כדאיתא בר"ה י"א א' א"כ הרי אם מאבימלך נתעברה אישתהי י"ב חודש ודפח"ח ש"י אכן קשה לי טובא דהרי הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' אי"ב כתב דאין הולד מישתהי יותר מי"ב חודש והש"ס קאמר התם דאותה שנה מעוברת היתה א"כ הולד אישתהי לפי דברי ליצני הדור י"ג חודש אם לא דנימא דאין לנו ללמוד הלכה מליצני הדור אמנם כבר כתבתי בחידושי תורה בסדר תולדות על הפסוק אברהם הוליד את יצחק וכ' רש"י ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק ע"ש ויש לתמוה דכיון שכ' יצחק בן אברהם איזה עדיפותא יש יותר ע"י הלשון אברהם הוליד את יצחק יותר מיצחק בן אברהם וכתבתי לבאר הענין עפ"י מה שכ' העקידה במגי' רות ד"ה אמר המחבר מ"ש בטעם נגלה ממצות היבום כשאיש מת בלי בנים כו' והניח בעולם ההפסד את אשתו וכו' ובקמטי רחמה עדיין נשארו שיורי זרעו וגם הניח אחיו אשר הם כחצי בשרו כי ממקום אחד יצאו הי' מחסדי הש"י להקים לו זרע מהאשה ההיא אשר היא כנחלק אבר מבעלה ע"י אחיו אשר הוא בשר מבשרו באופן כי הילד יתייחס כולו אל המת כי אחיו החי לא עשה כ"א מעט עזר לתת צורה לחומר מזרע אחיו הכמוס בקמט' רחם אשתו עכ"ל ולפ"ז אפשר שזהו הי' טענת ליצני הדור וגם הם הודו ואמרו כי יצחק הוא בן אברהם אמנם כי לולא אבימלך שבא אלי' והשאיר זרעו בקמטי רחם שרה לא הי' זרע אברהם בכח להוליד רק אחרי כי זרע אבימלך עש' חומר הי' סגי זרע אברהם לתת צורה לחומר של אבימלך וזהו פירושו מאבימלך נתעברה שרה היינו שביאתו אלי' גרם שתתעבר שרה אח"כ מאברהם ולזה חזר הכתוב ואמר אברהם הוליד את יצחק שכל כח המוליד הי' רק מאברהם לבדו ואין לזר חלק בזה כלל לא חומר ולא צורה ולפי האמור אין ראי' כלל גם מליצני הדור ענין אישתהי כי הזרע בקמטי האשה לפי דעת העקידה תעצר ימים רבים ואין שיעור לדבר ודו"ק:
והנה הנוב"י הביא קושיא אחת בשם הרב מטארטקוב בתוס' שם ביבמות ל"ז ד"ה רוב היולדות לט' במה שהקשו דמה מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה אכתי יכול לבוא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לז' חדשים ויום אחד או אפילו לג' ימים דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' או הוא בנו של שני וכתבו וי"ל דכל כך לא הי' משתהי הכרת עובר של הראשון ע"ש וע"ז תמה הרב הנ"ל דלפ"ז יקשה עכ"פ גבי יבום מה מהני המתנת ג' חדשים הא יש לחוש שמא לא נקלט הזרע מבעלה עד יום ג' ותצטרך להמתין ג' חדשים וג' ימים וכן הקשה הגאון רע"א בתשובותיו סי' צ"ט בשולי המכתב ע"ש ולפענ"ד נראה ליישב דהנה התוס' בפ' בתרא דיבמות קי"ט א' ד"ה ר' מאיר הוא הקשו אמאי לא נימא דאתיא כרבנן וכי אזלי רבנן בתר רובא ה"מ ברובא דלא תלי במעשה אבל רוב נשים מתעברות ויולדות דהוה רובא דתלי במעשה לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות דף כ' וכתבו בתי' השני דאינו חשיב תלי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו וביותר ביאור כ' בבכורות שם ד"ה רבינא דתשמיש אדם לא חשוב תלי במעשה כמו תשמיש בהמה דפעמים דבהמה צריך להרביע ע"ש א"כ מבואר דאף דגבי בהמות נמי אמרינן רוב בהמות מתעברות ויולדות מ"מ לא אלים כולי האי כמו גבי אדם שדרכם להזקק לנשותיהם יותר לכן חשוב כמי ממילא מעתה י"ל דקושית התוס' שייך רק לגבי ענין הבחנה דשייך גם בגרושה אבל לענין יבום אע"ג דאמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות גם סמוך למיתה מ"מ כיון דעכ"פ רוב בני אדם תשש כוחם ג' ימים סמוך למיתתם עי' ירושלמי סוף פ"ג דפיאה ובטוש"ע יו"ד סי' של"ה לא חשוב אצלם ענין התשמיש כמו דבר שממילא אלא תלי במעשה אלא אע"ג דלא יצא מכלל רוב מ"מ לא אלים כולי האי אלא כמו רוב בהמות מתעברות ויולדות דחשוב רובא דתלי במעשה דלא אזלינן בתר רובא אפי' לרבנן וממילא מוקמינן לה בחזקת זקוקה ליבום תיכף אחר ג' חדשים:
עוד נ"ל בישוב קושית הרב מטארטקוב בפשוט יותר דאע"ג דיש אפשרות שלא יקלוט הזרע עד ג':
ימים מ"מ זהו מלתא דלא שכיח טובא ורוב פעמים נקלט הזרע מיד או פולטות מיד וכן כ' הר"ן ז"ל לפרש הא דאיתא בנדה ל"ח דחסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהם אלא מיום ד' ואילך דלא כרש"י ז"ל שחששו שמא לא יקלט הזרע עד יום ג' אלא מפני שיולדת מחללין עלי' את השבת כל שלשה ימים הראשונים ושוב הקשה א"כ אפי' מיום ד' ואילך ניחוש לימי הקליטה עד ג' ימים ותי' רוב זרע נקלט בשעתו רק קושית התוס' לענין הבחנה דהחמירו חז"ל יותר אפי' בקטנה וזקינה דאין ראוים להוליד הי' להם לחז"ל לחוש גם לזה אבל לפי תירוצם דלא הצריכו לתקן משום הבחנה לא קשה שיתקנו ביבום דאזלינן בתר רובא דנקלטו ביום א' והענין הוא כמ"ש הישוי"ע בכמה מקומות דהענין הנוגע בכלל כמו הבחנה שזהו נוגע לכל הנשים שנתגרשו או שנתאלמנו החמירו חז"ל יותר משום דשכיח יותר המכשול עשו חז"ל הרחקה טובא כדי שגם המיעוט לא יבוא לידי מכשול אבל דבר שנוגע רק בפרט אוקמי' אדינא ולא רצו להחמיר כמו יבום אעפ"י שהענין יותר חמור מ"מ כיון שאין הדבר נוגע לכלל רק למי שמת בלא זרע ש"ק אוקמי' אדינא דאזלינן בתר רובא דלט' ילדן והזרע נקלט בו ביום. שוב ראיתי בתשו' חתם סופר אה"ע סי' ה' שכבר העיר בזה הגאון ר' צבי אב"ד אונגוואר והחת"ס דחה זה דכל היכא דאפשר להתברר דשלא כדין עשינו לא סמכינן ארובא כמו אצל ריאה דלא סמכינן ארוב כשרות מפני שהיא דבר שסופו להתפרסם והכא אם יוכר העובר בזמנו נודע למפרע שהוא מן המיעוט ונתחייב כרת ובזה אין לסמוך על הרוב ולפמ"ש הישוי"ע לא דמי כלל דשאני ריאה דהוה ענין כללי וכנ"ל:
עוד כ' החת"ס דמיון מיבמות מ"ב לאיסור לאו חששו לאיסור כרת לא כ"ש ובמחכ"ת ליתא לשון זה בגמרא שם אלא כך הוא הלשון שם איסור כרת התרת איסור לאו לא כ"ש וגם הענין אינו דומה כלל דהתם בזה הענין גופא לא יתכן להתיר ליבם איסור כרת ולאסור לעלמא דהוה רק איסור לאו וכמ"ש התוס' דהוה כחוכא ואיטלולא אבל הכא דאחרי שלא הצריכו חז"ל לגזור בסתם נשים משום הבחנה כמ"ש התוס' לא רצו חז"ל להחמיר ליבם ואוקמא אדינא דאזלינן בתר רוב דהזרע נקלט בשעתו דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא אך מ"מ יש לנו ללמוד מדברי החת"ס דאם יארע שנתייבמ' בסוף ג' חדשים ואחר ג' ימים הוכר עוברה חשוב בירור שהולד מבעלה ואישתהי ולא חיישינן שמא זינתה אחר. מיתת בעלה אחרי דרוב נשים לט' ילדן דאל"כ ל"ה בירור דיש כאן איסור כרת ואפי' איסור לאו ליכא דקימ"ל דיבמה שזינתה מותרת ליבם אלא מוכח מדבריו דאם הוכר עוברה אחר ג' ימים אמרינן אישתהי דקי"ל כרבה תוספאה. והנה החת"ס הביא מה שחידש הנוב"י בישוב קושית הרב הנ"ל דאם באמת נקלט הזרע אחר מיתתו אע"ג דחשוב בנו לכל דבר מ"מ לגבי יבום קרינן בי' וזרע אין לו וע"ז כתב החת"ס ונדחק ונלחץ במה שא"א לשמוע עכ"ל ואני מוסיף לתמוה דא"כ גם בשהוכר עוברה אחר ג' חדשים איך מותרת להנשא לעלמא בלי חליצה ניחוש שמא נקלט הזרע רגע אחת אחר מיתתו ובת יבום הוא ועכ"פ תצטרך חליצה ואם נימא דבאמת הדין הכי שאם הוכר עוברה אחר ג' חדשים צריכה חליצה תיקשי מתניתין דריש פ' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה הא משכחת לה שהולד בן קיימא ומ"מ תהי' החליצה ספק חליצה כגון בכה"ג כגון שנולד לט' חדשים וכנ"ל ויהי' ספק אם נקלט הזרע רגע אחת לפני מיתתו או רגע אחת אחר מיתתו אלא ודאי דלא אמרינן הכי וזה ברור:
אח"ז ראיתי בספר דרוש וחידוש להגאון רע"א ז"ל שרצה ג"כ לדון בישוב קושיא הנ"ל דאזלינן בתר רוב דנקלט הזרע בשעתו ודחה זה ממ"ש הרשב"א ז"ל בתה"א דף קפ"ו ע"ב מתניתין דספ"ג דנדה דהמפלת ביום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה דהטעם דתשב לנדה דדלמא נקלט הזרע ביום ב' והוה עתה מיא בעלמא ע"ש הרי דלא משווינן זה לרוב דנקלט הזרע ביום א' ע"ש וכן העיר מתוס' נדה ל"ח ד"ה שיפורא שחוששין לשמא נקלט הזרע ביום ב' ע"ש ואלו הוה רוב לשנקלט הזרע בשעתו לא הי' לנו לחוש לזה ואולי י"ל דחז"ל חששו בכל ענינים הנוגעים לכלל ישראל גם להמיעוט כמו בדיקת הריאה וכדומה וכסברת הישוי"ע ובפרט שכבר הבאתי למעלה שהר"ן ז"ל כתב בהדיא סברא זו דברוב נשים הזרע נקלט בשעתו והנה הרא"ש בפ' עשרה יוחסין סי' ז' הביא מ"ש בה"ג בסוף הל' גיטין דגם כשהלך בעלה למדה"י וילדה דל"ח לממזר דאמרינן דלמא אתא בעלה בצינעה ושימש כההוא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש כדאיתא בירושלמי ומקשה עלי' מהך שמעתתא דהכא דקאמר דאיכא מיעוט שהלכו בעליהן למדה"י דמשמע דאי ליכא למתלי אלא באותן שהלכו בעליהן למדה"י הוה ממזר ודאי ולא ספק כו' ועוד מקשינן עלה מההוא דפ' הערל דרבה תוספאה הכשיר לבתר תריסר ירחי שתא דאמרינן אישתהויי אישתהה ולמה לי' טעמא דאישתהי לימא דלמא אתא בעלה בצנעה ושימש ע"ש ולפענ"ד לפמ"ש הנוב"י ורע"א יש לישב תרתי קושי' דהש"ס דקדושין מיירי בשהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה דאיכא ריעותא להכי כשהלך בעלה למדה"י אמרינן דהוה ממזר ודאי דלא תלינן שבא בעלה בצנעה ושימש ורבה תוספאה שהכשיר נמי מיירי בכה"ג ששהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה לכן הוצרך לומר דאמרינן אשתהויי אישתהי דמטעם זה מכשרינן בכל גווני כדעת הגאונים הנ"ל אמנם י"ל אדרבה לחומרא דהא דאכשיר רבה תוספאה מסברא דאישתהי זהו משום דאיכא למימר נמי הך היתרא של בה"ג דיוכל להיות שבעלה בא עלי' בצנעה ורק ע"ז לחודא לא סמכינן משום דאיפרך מש"ס דקדושין הנ"ל אבל מ"מ חזיא לאיצטרופי בהדי היתרא דאישתהי אבל לאחר מיתתו של הבעל אין לנו לסמוך אהך דאישתהי לחודא דמנ"ל להוסיף ארבה תוספאה:
ועתה נשים נא עין בדבר הריעותא הגדולה בעובדא דידן שהאשה ישבה עם בעלה כ"ב שנים ולא ילדה והנה גם בפרט זה האריך הנוב"י שגם שם היתה יושבת עם בעלה ז' שנים ולא ילדה ורצה השואל לבנות דיק על דברי התוס' שם ביבמות ד"ה זו הואיל ולא הוכר עוברה תימה אמאי לא מוקי לה בחזקת היתר יבום כו' וכ"ת דאיכא כאן רוב דרוב נשים מתעברות ויולדות לפיכך יש להחזיקה במעוברת מן הראשון דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהן דרוב מעוברות ולקמן דף קי"ט הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ע"כ לשון התוס' והנו"ב כתב דמוכח מסברת התוס' דאף דאין סברא כלל דנימא בה דרוב מתעברות מ"מ עכ"פ הדבר שכיח טובא. עוד כתב אחרי שהתוס' לא הגבילו הזמן רק כתבו סתם כמה שנים ובודאי גבול יש לה מסתמא אמרינן שהגבול הוא עשר שנים כי למספר הלזה יש סמך בש"ס יבמות ס"ד ובפוסקים דאם שהה עשר שנים ולא ילדה יוציא דשמא לא זכה להבנות ממנה ע"ש ולפ"ז בנ"ד ששהה עם אשתו כ"ב שנים ולא ילדה י"ל דיצאתה מרוב נשים מתעברות ויולדות. והנה מה שסיימו התוס' בזה ולקמן הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י אינו מבואר היטב כונת התוס' דמאי שנא דסוגיא דהכא אין לומר גבה הך סברא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומ"ש לקמן דאמרינן גם בשהתה כמה:
שנים ולא ילדה דהוא מ"מ בכלל רוב נשים ועיין בתוס' הרא"ש הביא מש"ס דלקמן לסתור דבר זה אלא דמוכח מהתם דבכל גווני הוה בכלל רוב אעפ"י ששהתה כמה שנים ולא ילדה אך מלשון התוס' דידן משמע לחלק וכתב המהר"ם לובלין דלקמן דליכא ריעותא אחרת גם בכה"ג ששהתה צרתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה מכל מקום היא בכלל הרוב שמתעברות ויולדות אבל הכא דאיכא עוד ריעותא דלא הוכר עוברה שוב אין סברא שתהי' בכלל רוב מתעברות ויולדות ע"ש ועיין בספר ערוך לנר שנדחק ג"כ בכונת התוס': אמנם הנראה לי די"ל עפי"מ דאיתא בר"ה ט"ז ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם כו' וי"א אף שינוי מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך האי זכותא דא"י הוא דאהני לי' ובמהרש"א עה"ת כתב דהסוגיא דהתם ביבמות גבי שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ללמדך דישיבת א"י אין עולה מן המנין וכתב רש"י ז"ל דעון חו"ל גורם לא אתיא כהך י"א דשינוי מקום גורם דלמ"ד דשינוי מקום גורם אין חילוק בין חו"ל לא"י אלא ה"ה בחו"ל ממקום למקום או אפי' מא"י לחו"ל ולפ"ז י"ל בכונת התוס' דלקמן באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דיש כאן שינוי מקום שפיר ה"ה בכלל רוב נשים מתעברות ויולדות אמנם יש להקשות הא בין הנך ד' דברים חשב שינוי השם דילפינן משרה אמנו שנאמר שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן ולמה לא נימא כי כמו כן גם בשאר נשים שאם נשתנה שמה לא יחשבו השנים הראשונים במספר עשר שנים ודבר זה לא מצינו בשום מקום הן אמת דהמהרש"א בח"א כתב דמה דשינוי השם או שינוי מקום מבטלין הגזירה זהו דוקא דהשינוי נעשה עפ"י ציווי הש"י ע"ש אמנם לפמ"ש הרמב"ן הובא בטואה"ע סי' קנ"ד שפסק להלכה דאם הלך מחו"ל לא"י אין חו"ל עולה לו מן המנין שכן מצינו באברהם מוכח דסובר דאין חילוק כלל אף אם הלך בלא ציווי הש"י ועיין בתשו' חכם צבי סי' מ"א אך ממה שיסד הפייטן ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה ושברה לשינוי השם ושינוי מקום מוכח דס"ל כהמהרש"א דרק לאברהם ושרה איהני שינוי השם ושינוי מקום דהוי עפ"י ציווי הש"י וצ"ע:
אבל באמת אין כאן צורך לכל זה ובחנם נדחקו בזה דבפשיטות ניחא דבמתניתין שהלך בעלה וצרתה למדה"י דלא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה שפיר פריך הש"ס לא תנשא אמאי נינא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות דהתם איכא ספק אם הצרתה הוא מהרוב נשים שמתעברות ויולדות או מהמיעוט נשים שאינן מתעברות כל עיקר בזה שפיר פריך הש"ס דאי אתה יכול לאפיקתה מהרוד נשים ולשדי' בתר מיעוט ואין דמיון לפי האמור כלל לקושית התוס' דהכא בספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון שבאשה זו אין לנו נ"מ אם רוב נשים מתעברות ויולדות אלא אפי' אלו הוי אמרינן רוב נשים אין מתעברות ויולדות הא בהאי אשה חזינן דנתעברה וילדה אלא שהספק הוא באיזה זמן נתעברה אם נתעברה מבעלה הראשון או מבעלה השני וע"ז הקשו דנימא דאוקמא אחזקת היתר ליבום דבאשה כזו ששהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה דודאי עפ"י רוב אין שכיח שתתעבר ותלד חשוב עכ"פ חזקה ליבום ולענין הרוב אין חילוק אם נתעברה מבעלה הראשון או נתעברה מבעלה השני דבין כך ובין כך היא נתעברה רק פעם אחת דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואין לנו לדון רק על הזמן ובזה אין שייך לומר דרוב נשים מתעברות ויולדות מרע לחזקת יבום ונימא דמעולם לא היתה לאשה זו חזקה ליבום דאף דעכשיו אין לה בנים מ"מ היא עומדת עדיין לילד דאין סברא למימר הכי אלא הדעת והסברא נוטה דכיון דשהתה כמה שנים ולא ילדה הרי היא בחזקת שלא תלד עוד וכן שם בסוגיא דלקמן פרק בתרא דיבמות אמרו רישא חזקה ליבום תדע דבמתניתין דב"מ ק' א' תנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ולא אמרינן רוב בהמות או רוב נשים מתעברות ויולדות ומסתמא ילדה מקודם דזה לא שייך הכא דכיון דליכא אלא עיבור אחת ולא שתים ואין אנו דנין רק על הזמן אם מוקדם או מאוחר לא שייך למימר הכי וזה פשוט וברור ואין לדחוק ולומר דהתם שאני דאין הולכין בממון אחר הרוב דמ"מ יקשה לרב דאמר בב"ק דף מ"ו הולכין בממון אחר הרוב איך יפרנס הך מתניתין:
והנה ראיתי בספר שו"מ תנינא חלק ב' סי' מ"ב שנשאל בעובדא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה ואח"כ נתעברה וילדה ואח"כ גירשה ונשא אחרת ולא הוליד ממנה ומת והחמיר הגאון בעל שו"מ להצריכה חליצה וסמיכות שלו הוא מדברי התוס' דיבמות הנ"ל דאחרי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה דאין סברא לומר גבה רוב נשים מתעברות ויולדות וכ' לפרש דברי התוס' מה שכתבו ולקמן הוא דאמרינן הכי היינו משום דעכ"פ הוה מיעוט המצוי להכי אמרינן שלא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ע"ש ואחרי בקשת הסליחה אלף פעמים מכת"ה שגג מאוד בזה דשם פריך הגמרא אמתניתין אמאי לא תנשא לימא רוב נשים מתעברות ויולדות להתירה לעלמא וע"ז משני דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ודברי התוס' סובבים אפירכת הש"ס דליכא למימר גבה הך רוב נשים מתעברות כו' כיון ששהו עם בעליהם כמה שנים ולא ילדו וראיתי בספר עין יצחק מהגאון ר' יצחק אלחנן ז"ל מקאוונא חלק אה"ע סי' ו' שנשאל ג"כ אהך עובדא גופא שבשו"ת שו"מ הנ"ל וכ' דבנידן זה ל"ש לדון אודות רוב נשים מתעברות ויולדת רק משום דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל וזה נכון: והנה בגוף הדבר באשה ששהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה אם זה חשיב ריעותא לדעתי יש להביא ראי' דאין לערער בזה כלל שהרי רש"י ז"ל כתב בריש פרש' תולדות על הפסוק אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו מה עשה הקב"ה צר קלסתר פנים של יצחק דומה לאברהם ויש לתמוה למה כתב רש"י ז"ל שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם וכי לא סגי לי' מה דכתיב בקרא אם. שרה הבת תשעים שנה תלד כו' וכן איתא בש"ס ב"מ פ"ז א' אלא י"ל דהש"ס קאמר הניקה בנים שרה שנעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדי' כשני מעיינות והניקה את כולם הרי נתברר ששרה ילדה את יצחק והיתה חזרה לנערותה ומה שאברהם הי' בן מאה אין חידוש כ"כ כמו שכ' הרמב"ן בפ' לך שהרבה זקנים בני תשעים ובני מאה מולידים גם בדורות הללו שהחידוש שאמר הלבן מאה שנים על שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד ממנה עתה אחרי מאה שנים ע"ש א"כ אף שבאמת הוא דבר חידוש מ"מ אין לעשות משום טענה זו שום רינון ח"ו ואלו שעשו רינון מחמת זה לא הי' הרינון שלהם רק על אברהם ושרה בלבד אלא על כל מי ששהה עם אשתו כמה שנים ולא ילד' יש לרנן שנתעברה מאחר לכן נקראו ליצני הדור שהמה ריננו בזה על הדור שדבר זה מזדמן טובא ולא אל אברהם ושרה בלבד נוגע זה אלא לכל דור ודור וגם ידוע לי בכמה מאורעות בזמנינו אשר נשים צדקניות בנן דמוריין ששהו עם בעליהן יותר מעשרים שנה ולא ילדה ואח"כ ילדה אך מ"מ מוכח מזה:
כמ"ש המהר"ם לובלין שהבאתי למעלה דרק היכא שיש עוד ריעותא י"ל דל"ש גבה לומר רוב נשים כמו גבי שרה אמנו שהיו שניהם זקנים וגם עברו הרבה שנים ולא ילדו אבל בחדא מנייהו לא סגי ומ"מ נקראו ליצני הדור דגבי שרה אמנו שהיתה צדקת וחסודה מאוד לא היו להם לרנן אפילו בדאיכא הני תרתי ריעותא ומשו"ה נקראים ליצני הדור:
והנה ראיתי מה שהעיר שם בספר עין יצחק בש"ס פסחים דף פ"ז א' דאמר ר' יוחנן דאמר הקב"ה להושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים ופירש"י שתלד לך בנים ספק שלך ספק של אחרים ואח"כ א"ל הקב"ה הי' לך ללמוד ממשה רבך ולפרוש הימנה א"ל רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולגרשה א"ל הקב"ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הם או של אחרים הם וכו' ועיין במהרש"א שכתב שהושע חשב שבניו המה דרוב בעילות אחר הבעל והשיב לו הקב"ה שעכ"פ אי אתה יודע שבודאי המה שלך דיש לחוש להרבה בעילות של אחרים וע"ז העיר הוא ז"ל דא"כ מאי קא מיבעי' לי' לרב עמרם בסוטה כ"ז היתה פרוצה ביותר אליבא דמ"ד דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה תפשוט לי' מהכא דהא ר' יוחנן ס"ל בנדה דף ל"א דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה מ"מ א"ל הקב"ה אי אתה יודע כו' משום דהיא פרוצה ביותר ולפענ"ד יש ליישב בפשיטות עפ"מ דפירש"י בחומש בפרשה וירא על הפסוק השב אשת האיש כי נביא הוא ויודע כי לא נגעת בה א"כ חשב הושע שאלו היתה מזנה הלא נביא הוא והיו מודיעים לו מן השמים שיפרוש הימנה ולהכי לא צריך למינטר לה והקב"ה השיבו שלא היית צריך לסמוך ע"ז אלא צריך אתה לעשות את שלך ולמינטר לה ולהכי אמר לו אי אתה יודע אם שלך הם או של אחרים שאפילו אם באמת המה שלך עכ"פ אי אתה יודע ובזה מדויק הלשון אי אתה יודע היינו שהידיעה אינה מצידך אלא מצידי. עוד הביא שם בספר עין יצחק מ"ש הרש"ל בספר חכמת שלמה דמשו"ה אמר הקב"ה להושע בניך אי אתה יודע אם שלך הם או של אחרים הם משום שהושע הי' זקן וכ' שם ע"ז שזהו דבר חדש ע"ש ולפע"ד דשאני הושע שהיא היתה זונה עי' תוס' כתובות י"ג ד"ה מעלה שכ' דנואף שאני ולפענ"ד נראה לבאר הדבר עפ"מ דאיתא בסוטה שם היתה פרוצה ביותר מהו וכ' רש"י ז"ל דאיכא למיחש דרוב בעילות של אחרים מלשון זה משמע דמיירי שהיא פרוצה ביותר עם הרבה אנשים והנה בב"י יו"ד סי' א' ובסי' ס"ג כתב גבי בשר הנמצא דאזלינן בתר רוב טבחי ישראל ולא בתר רוב אוכלי בשר ואעפ"י שרוב אוכלי בשר המה גוים שקונים אצל טבחי גוים ועל כרחך נמצא אצל מיעוט טבחי גוים הרבה בשר יותר מאצל רוב טבחי ישראל דאין להם בשר לקנות אם לא כשיש אצל המיעוט טבחי גוים יותר מאשר יש אצל הרוב ועיין בספר חוו"ד שכ' מתחילה כמסתפק בזה אי אזלינן בתר רוב טבחים או בתר רוב בשר ומסיק ג"כ דאזלינן בתר רוב טבחים וזה ברור:
ולפ"ז יש לדון ג"כ ברוב פרוצים אצלה אפי' אם נימא דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ הא אחרים המה רבים והבעל הוא מיעוט נגדם (ודוחק לומר דאזלה איהי לגביהו דהו"ל קבוע כמו דאיתא בכתובות דף ט"ו דבכה"ג הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי) אבל יש לומר דרוב בעילות אחרי הבעל אלים טפי משום דאצל אחרים אפי' אם המה הרוב נחשב אצלם רוב התלי במעשה משא"כ אצל הבעל אחרי שהתוס' דקדקו בלשונם שאדם נזקק לאשתו נחשב כאלו הוא ממילא ואינו תלי במעשה ולהכי בזקן שכוחו חלוש שוב נחשב רוב בעילות שלו רוב התלי במעשה ואם הוא פרוצה ביותר אלים טפי רוב בעילות שלהם מבעילות של הבעל אעפ"י שרוב בעילות המה שלו משום שהמה רבים נגד הבעל ועיי' בר"ן פ"ק דחולין דהיכי דהרוב והמיעוט שניהם תלוי' במעשה שוב הדרא לכללא דאזלינן בתר רובא:
והנה ראיתי להצ"צ סי' נ"ג שכ' דעד כאן לא אמרו רוב בעילות אחר הבעל אלא היכא דליכא אלא קול בעלמא והיא מכחישתו אבל היכא דבודאי זינתה לא מהני הרוב ותדע שהרי אמרו ואם היתה פרוצה ביותר חוששין לה וזהו בעיית רב עמרם ועלתה בתיקו הרי אפי' בפרוצה ביותר חוששין לה כ"ש בודאי זינתה ולפי הנ"ל אין זה דמיון דהתם היא פרוצה עם הרבים משא"כ בזינתה עם היחיד פשיטא דאמרינן רוב בעילות אחרי הבעל ואין חוששין כלל לולד. שוב ראיתי בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תת"ב ביבמה שנתקדשה והיא מעוברת שכ' שאם בדקו אותה אחר ג' חדשים והוכר עוברה תלינן את הילד בראשון ולא בארוס דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל דאל"כ מכה אביו לא קטלינן לי' והמעיין היטב שם יראה אפי' אלו הי' נתיחדה עם הארוס נמי הוה אמרינן רוב בעילות אחר הבעל ותלינן את הילד בראשון דלא כהצ"ל ע"ש היטב מדמסיים ועוד דליכא עדי יחוד: