מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן לא
לאברך אחד:
על דבר הקושיא דלפי ע"ש הא"ז דהא דבעינן בגט שמו ושמה זהו מטעם לשמה איך אמרינן בריש גיטין דתקינו חז"ל בפ"נ ובפ"נ מטעם שאינן בקיאין לשמה הא מדנכתב בגט שם המגרש ושם המגורשת מוכח דידעי דבעינן לשמה ותירץ מעלתו עפ"י מ"ש התוס' רי"ד לפרש דהא דס"ל לרבה דבפ"נ ובפ"נ הוא מטעם לשמה היינו דחיישינן שמא יכתב לאיש אחר ששמו כשמו ושמה כשמה הנה בודאי צדקו דבריו בזה אבל לפענ"ד בלא"ה לא קשה דלשון הש"ס הוא לפי שאין בקיאין לשמה והוי פירושו דידעי מקצת אבל לא כל הדינים א"כ יש לחוש לר"מ דעדי חתימה כרתי שמא חשבו דסגי בכתיבה לשמה ולא בעינן חתימה לשמה ולר' אליעזר דעידי מסירה כרתי ובעינן כתיבה לשמה והם חשבו דסגי בחתימה לשמה לחודא דפשיטא דלדעת הא"ז גם לר"א בעינן שמו ושמה דבלא"ה ליכא חתימה לשמה אמנם אי קשה הא קשיא לי על שיטת התוס' רי"ד הא הש"ס ריש פרק כל הגט קאמר אלא מעתה רישא דקתני שמו כשמו פסול לגרש בו שני הוא דלא מגרש בו הא ראשון מצי לגרש בו הא אמרינן ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהם אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ור"א ע"ש א"כ לר"מ דאית ליה עדי חתימה כרתי היכא דמוחזקין בשני יוסף בן שמעון לא מצי לגרש כלל אלא א"כ נכתבו סימן או דורות וכן כתבו התוס' שם בהדיא א"כ לפ"ז קשה למה תקנו חז"ל בכל גיטין הבאים ממדינת הים לומר בפ"נ ובפ"נ הא בשאר גיטין ליכא חשש כלל שמא כתבו לשם איש אחר ששמו כשמו דאם נמצא שני יוסף ב"ש היו צריכין למיכתב דורות או סימן ומדלא נכתב דורות או סימן מוכח דליכא כלל שני יוסף ב"ש שם במקום הכתיבה א"כ תו ליכא למיחש שמא נכתב לשם אחר ששמו כשמו והו"ל לרבנן לתקוני לומר בפ"נ ובפ"נ רק בגט שנכתב דורות או סימן והש"ס בריש גיטין קאמר אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ואמאי לא פריך דבסתם גיטין אפילו חתימה לא בעי וזהו הערה גדולה לפענ"ד: ומה שנראה לי בישוב דבר זה דהנה לכאורה בלא"ה צריך להבין למה בחר התוס' רי"ד לפרש הטעם החשש הוא שמא נכתב לשם איש אחר ששמו כשמו ואינו מפרש כפשוטו שמא נכתב שלא לשמה [ואין התוס' רי"ד במחיצתי לעיין ביה] על כרחך צ"ל משום דס"ל להתוס' רי"ד דמדאורייתא סתמא כשר ורק מדרבנן פסול וכמ"ש התוס' בעירובין דף י"ג ע"א ד"ה אבל לחד תירוצא והישוי"ע אה"ע סי' קכ"ג הביא כן בשם התוס' וכן הוא דעת הב"ש ע"ש ולהכי לא מסתברא דחז"ל תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום חשש פסול דרבנן ואע"ג דהגמרא קאמר וכ"ת ר' מאיר כתיבה לשמה בעי מדרבנן מוכח דגם משום פסול דרבנן תיקנו לומר בפ"נ זה אינו אלא כיון שבפני נחתם הוא משום חשש פסול דאורייתא תקנו נמי לומר בפני נכתב משום זלזול דרבנן וכמ"ש הרדב"ז והמג"א בסי' קפ"ד בשם מהר"ש חיון ע"ש דהיכא דאיכא ספק איסור דאורייתא יחד עם ספק איסור דרבנן כיון דע"כ אתה צריך להחמיר במה שנוגע לספק איסור תורה שוב מחמירינן גם בדבר שנוגע לספק דרבנן ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא מחמת שזהו זלזול לדרבנן ע"ש אבל אי נימא דליכא רק חשש פסול דרבנן לא הוה תיקנו חז"ל כלל להכי סברי התוס' רי"ד דאיכא חשש שמא נכתב לשם איש אחר ששמו כשמו דפסול מה"ת. ובזה מיושב דברי הפ"י מה שעמד על דברי התוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה במה שהקשו מ"ש לשמה כו' ונכתב ביום ונחתם בלילה וע"ז כתב הפ"י מיהו יש לדקדק דפסול לשמה הוה דאורייתא ופסול מוקדם לא הוה אלא מדרבנן ע"ש ואנכי עמדתי על דבריו הא הש"ס קאמר בהדיא אלא ר' מאיר וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי שמעינן מזה דגם אי לשמה מדרבנן תיקנו חז"ל דבעינן בפ"נ א"כ שפיר הקשו התוס' ממוקדם אבל לפי"ז ניחא דשאני לשמה דאגב דחז"ל תיקנו בפני נחתם דבחתימה בעינן גם לר"מ מדאורייתא לשמה תיקנו ג"כ בפני נכתב אע"ג דלר"מ הוה לשמה בכתיבה רק מדרבנן וכעין זה כתבו בתוס' כתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה מחמת הטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תיקנו גם באלמנה משום חינא מיהו לכתחלה לא הי' מתקנין משום חינא ע"ש:
והנה בעירובין שם איתא ר' יהודה אומר ר' מאיר הי' אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה ר' יעקב אומר משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מאי בינייהו למחוק לה מן התורה איכא בינייהו ע"ש ומבואר התם דר' יהודה ור' יעקב פליגי אליבא דר' מאיר אי סתמא חשוב לשמה אי לא חשוב לשמה ומעתה י"ל דהסוגיא דריש גיטין אתיא אליבא דר' יהודה דאמר משמיה דר' מאיר דס"ל שאין מוחקין מן התורה דסתמא לא חשוב לשמה וא"כ החשש שמא יכתוב סתמא ולהכי שפיר תקינו חז"ל בכל גיטין הבאין ממדינת הים בפני נכתב:
ובפ"נ אבל התוס' רי"ד ס"ל להלכה דסתמא כשר ולהכי כתב החשש שמא נכתב לשם איש אחר ששמו כשמו ודו"ק:
ומה מאוד הרווחנו בזה לישב הא דתניא בגיטין דף ה' ע"ב המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר' מאיר וכתבו בתוס' בב"מ דף נ"ה ד"ה ולא אמר נכתב לא נקט אלא משום רבנן דלר"מ אין צריך לומר נכתב דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה כשר ע"ש אבל לפי האמור יש לומר דהך ברייתא קאי בשיטת ר' יעקב משמיה דר' מאיר דסתמא כשר בגט דחשיב לשמה והנה שם בריש גיטין איתא רבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא דאי מפשית ליה לדיבורא אתי למיגזייה וכ' רש"י ד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה אי נכתב לשמה אי נמי סתמא לשמה קאי ע"ש מבואר דתליא בזה דאי סתמא לאו לשמה קאי צריך למשייליה אבל אי סתמא לשמה קאי לא צריך למשייליה אלא סגי בפני נכתב ובפני נחתם לחודא והנה נראה לי דאפילו למ"ד לר' מאיר דסתמא לשמה ולר' מאיר הא לא בעינן כתיבה לשמה אלא סגי בחתימה לשמה בלבד ואמר רב נחמן אומר הי' ר' מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר ולהך מ"ד סגי כשחתמו סתמא מ"מ זה אינו אלא כשהכתיבה ג"כ היה בסתם אבל אי הכתיבה היה בפירוש לשם איש אחר והעדים חתמו בסתם גם לר' מאיר פסול דכיון שהכתיבה היה בפירוש לשם איש אחר עכ"פ בעי עקירה ולא סגי בסתמא על החתימ' וכמו שמוכח מפסחים דף ס' דעקירה בעינן דוקא בפירוש ע"ש ולהכי לר' מאיר אליבא דר' יעקב דסתמא כשר דלדידי' לא שיילינן ליה א"כ כשאומר בפני נחתם לחודא לא מהני דחיישינן שמא היה הכתיב' לשם איש אחר ששמו כשמו והחתימ' היה סתמא דפסול בכה"ג להכי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ שעכ"פ הכתיב' היה סתמא ואז כשהחתימ' הי' ג"כ סתמא כשר ובריש גיטין דפריך לר' מאיר בפני נכתב למה לי היינו רק משום דאזיל אליבא דר' יהודה דר' מאיר ס"ל סתמא פסול ודו"ק. והנה ראיתי לרש"י קדושין דף ט' ע"א גבי הא דבעי ר"ש ב"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו וכ' רש"י שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך ונראה מוכח מדבריו אלו דס"ל ג"כ דסתמא חשיב לשמה מדאורייתא דאל"ה היה לו לפרש שלא כתבו לשמה אלא סתמא אלא על כרחך דסתמא חשיב לשמה ובגט פסול מדרבנן אבל בקדושין דלא שייך למיפסל מדרבנן דכיון דמה"ת כשר היא א"א גמורה וכמ"ש התוס' שם בעירובין גבי סוטה דל"ש ליפסול מדרבנן ומשו"ה פירש שנכתב לשם אשה אחרת:
אבל מה דתמיה לי בזה על מ"ש התוס' בעירובין דמדאורייתא כשר אם כתב הסופר שלא מדעת הבעל הא בקדושין התם איתא כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרו מקודשת ר"פ ורב שרביה אמרו אינה מקודשת אמר ר"פ אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אימא טעמא דידהו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה ע"ש הרי נראה מוכח דדעת הבעל בגט הוא מדאורייתא דאי גם דעת מקנה בגט הוא מדרבנן ל"ש למידרש מקרא ויצאה והיתה הא גבי קדושין ליכא למיפסל הקדושין אי מדאורייתא היא מקודשת. אולם באמת בלא"ה אני נבוך מאוד במה שהחליט הישוי"ע דדעת התוס' כדעת הב"ש מדאורייתא סתמא כשר דלפענ"ד אין הדבר כן דכל עיקר טעמא של התוס' כמ"ש שם דהסופרים כותבין ע"מ כן שאם יצטרכו לגרש יגרש בו א"כ תליא דבר זה אי אמרינן יש ברירה אי לא דאי יש ברירה אמרינן הוברר הדבר למפרע דלשם זה נכתב וכשר והתוס' ריש פרק כל הגט דף כ"ד ע"ב ד"ה לאיזו שארצה אגרש בו כתבו וז"ל בגמרא מפרש משום ברירה ואומר ר"י אפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבתו ע"ש ועפי"ז יש לומר דמאן דס"ל סתמא כשר לא סבירא ליה כן אלא דדמי לדעלמא דאמרינן יש ברירה נמי גבי גנו ולא דרש וכתב לה לשמה שיהא מבורר בשעת כתיבה אלא סגי אי הוברר הדבר למפרע שנכתב לשמה להכי התם בסוגיא דקאי אליבא דר' יהודה דס"ל דבתולה בדעת אחרים אמרינן יש ברירה משו"ה כתבו מדאורייתא סתמא כשר אבל לפי מה דקי"ל כמ"ד דבדאורייתא אמרינן אין ברירה בעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה וסתמא פסול מה"ת להכי בעינן דעת מקנה מדאורייתא דבלא דעת מקנה לא חשיב לשמה דאשה לאו לגירושין קיימא והוי רק כמו סתמא ופסול ואח"כ מצאתי שהרגיש בזה בספר מהרי"ם מווארשא:
והנה ראיתי בספר מחנה אפרים הל' גירושין פרק א' שמתמה על דברי התוס' בעירובין במה שכתבו אי נמי בסוטה אין הבעל מקפיד אם יכתוב שום אדם ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל ונראה שהי' גורסין פסול ומ"מ דבריהם תמוהים דהא אמרינן עד שישמעו לאפוקי באומר אמרו אלמא אפילו בדניחא ליה לבעל ואמר אמרו לפלוני שיכתוב לא מהני ע"ש. ולפענ"ד נראה דיש ליישב עפ"י מה שכתב בחידושי הריטב"א ריש גיטין ד"ה מאי בינייהו בשם מורו דהיינו טעמא דחיישינן שכתב שלא לשמה אע"פ שיש לנו עדים שיצא הגט מידו טפי מבעל שהביא גיטו דלא חיישינן להכי משום דכיון שהוא מגרש ע"י שליח לא היה בדעתו לגירושין גמורין שחשב שאם ירצה לחזור בו שיהי' לו שהות ומשו"ה חיישינן שמא נמלך ע"ש ולפ"ז יש לנו כמו כן לחלק בין היכא שמצוה בעצמו לסופר ולעדים שיכתוב ושיחתמו לבין אמר אמרו דכיון שמצוה ע"י שליח יש לומר דעדיין לא גמר בדעתו לגירושין שחשב שלא יאמרו השלוחים כלל או שבנתיים יהיה נמלך ויאמר להשלוחים שלא יאמרו לסופר ולעדים כלל ומשו"ה עדיין לא קיימא האשה לגירושין וחוששין אנו שמא בנתיים חזר ולא ניחא ליה שיכתב ויחתמו הגט וזהו סברא נכונה לפענ"ד. ומעתה י"ל דהתוס' גם בתירוצם הראשון שכתבו דפסול מדרבנן כונתם ג"כ בכה"ג היכא שכתבו בסתם ולא ידעו דלא ניחא ליה לבעל אבל היכא שהבעל מוחה שלא לכתוב הגט והסופר כתב והעדים חתמו נגד רצונו פשיטא דהגט בטל מדאורייתא ואע"פ שכתבו לשמה ולפ"ז יש לפרש הש"ס דקדושין כתבו לשמה ושלא מדעתה היינו שהיא היתה מוחה בידם והמה כתבו נגד רצונה דבכה"ג גבי גט אינה מגורשת דבעינן דעת מקנה ודו"ק:
תו הביא בעל מחנה אפרים ראיה דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולא מטעם דבלא ציווי הבעל לא חשוב לשמה מפרק מי שאחזו קורדייקוס דתנן כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמרינן עלה בגמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא כפישתפה והשתא אי נימא דלא בעינן שליחות אלא שישמעו קולו דבלא"ה ל"ח לשמה דלא חשבינן כונתו כונה כמ"ש הרשב"א א"כ זה שצוה בעודו בריא וכתבו לשמה ובציווי הבעל אמאי יהיה פסול ע"ש:
ולפענ"ד גם זה עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל בשם מורו ז"ל דלכאורה גם דבריו המה תמוהין דלמה יגרע מה שנתן הבעל אחר הכתיבה והחתימ' לשליח להוליך גט זה לאשתו מאלו מסר בעצמו הגט ומאיזה סברא נימא דכיון שהוא מגרש ע"י שליח נעשה ריעותא למפרע על הכתיבה והחתימה ובשלמא אם מינה הבעל שליח קודם הכתיבה שליח להולכת למסור הגט להאשה יש מקום לומר ולחוש דחשב שהשליח לא ימסור הגט להאשה לכן גם בשעת:
כתיבת וחתימת הגט לא הי' בדעתו לגירושין גמורים אבל אם בשעת הכתיב' והחתימ' לא מינה שליח על מסירת הגט ליד האשה אלא אח"כ שהגט כבר הי' נכתב ונחתם למה נחוש שמא לא נכתב ונחתם הגט לשמה הא בשעת הכתיב' לא הי' נתמנה שליח וצ"ל ע"כ דכיון שאח"כ מינה ליתנו ע"י שליח כדי שיהא בידו לחזור אם ירצה חיישינן שמא נמלך כמו כן קודם הכתיב' או בשעת החתימ' דכל שעושה הדבר ע"י שליח חיישינן לנמלך א"כ ה"ה באומר אמרו כיון שהציווי נעשה ע"י שליח חיישינן שחשב שלא יאמרו מה שצוה כלל ולא החליט עדיין לגירושין ואף שהמביא גט בא"י לא בעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלמא דלא חיישינן לנמלך זהו דוקא היכי שעכ"פ הציווי לכתוב ולחתום היה על פי עצמו להסופר ולהעדים ורק הנתינ' היתה ע"י שליח אבל היכי שהציווי לכתוב הי' ע"י שליח חיישינן גם בארץ ישראל שמא חשב בדעתו שבנתיים יחזור מהציווי כיון דחזינן דכל שנעשה ע"י שליח גרע טובא ולא חשיב גירושין גמורים. והנה לפי פירושו של הריטב"א ג"כ לא קשה כלל מה שהקשה הא מדנכתב בגט שם המגרש והמגורשת מוכח דידעו לכתוב לשמה דהא מ"מ יש לחוש שמא נמלך הבעל בנתיים מלגרש והסופר והעדים לא חששו לזה וכתבו וחתמו את הגט והנה ראיתי עוד בחידושי הרי"ם הנ"ל סימן ק"כ ס"ק י"ב שהקשה דאי וכתב אסופר קאי ולא אבעל מאי איכפת לן מה שהבעל מקפיד מ"מ הא כבר נכתב הגט לשמה והא קי"ל אפילו בביטל הגט דחוזר ומגרש בו ועוד הא בש"ס נדרים דף ל"ה מיבעיא אי כהנים שלוחי דרחמנא וכתבו התוס' יומא דף י"ט ע"ב דהנ"מ אם הבעלים אינם רוצים שיקריבו הכהנים שבאותו משמר אי שלוחי דידן נינהו לא מהני שאינם נעשים שלוחים בע"כ אבל אי שלוחי דרחמנא מקריבין בע"כ והנה קי"ל דבעינן זביחה לשם בעלים בקדשים א"כ איך מהני בע"כ אפילו אם המה שלוחי דרחמנא מ"מ הא לא הוה לשמה וע"ז יצא הגאון לישב הדבר דשאני גט דהנתינה תלוי בדעת הבעל ואם הבעל לא ירצה לגרש בגט זה שוב אינו לשם גירושין לכן לא מהני לשמה אם הבעל מקפיד משא"כ בקדשים דאין שום דבר תלוי בדעת הבעלים. ולפע"ד תירוץ זה אינו שהרי בקדושין שם אמרינן דאם כתבו שטר קדושין לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרו מקודשת והא קדושין תליא בדעת האשה כמו גט בדעת הבעל ומ"מ חשיב לשמה אפילו שלא מדעתה וברצונה שלא להתקדש בשטר זה:
והעיקר נראה לפענ"ד דאפילו אי וכתב קאי אסופר ולא בעינן שליחות בכתיבת הגט מ"מ הענין מוטל על הבעל כדתנן בב"ב דף קס"ז הבעל נותן שכר הסופר וכעין מה שמצינו ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומ"מ בדיעבד אם כסה אחר כסהו כיסוי אולם מ"מ הענין שייך למי ששפך ולהכי היכא דבעינן לשמה אין הרשות לאחר שאין לו שייכות לזה לכתוב בע"כ לשמה ובזה ניחא הכל דגבי קרבן שהתורה זכתה לכהן להקריב והוא שלוחא דרחמנא אין להבעלים לעכב על ידו שמשפט ההקרב' הוא כשאר משפטי התורה וכן גבי קדושין שמשפט כתיבת השטר הוא להבעל סבירי רבא ורבינא דאין להאשה שייכות בהכתיבה ואע"פ שתליא בדעתה וברצונה אם לקבל קדושין אי לא מ"מ כתיבת השטר הוא שייך להמקדש וע"כ אם נכתב שלא מדעת הבעל אין תורת שטר עליו אבל שלא מדעתה שפיר מהני ורב פפא ורב שרביה סבירי להו דאף דכתיבת הגט היא שייכ' להבעל לבד משום שהוא המקנה מ"מ בקידושין שהיא המקנה שייך לה ג"כ ענין כתיבת השטר וממילא אם נכתב בע"כ אינה מקודשת וכן גבי קרבן אי שלוחי דידן נינהו יכולים הבעלים לעכב על כהן שבאותו משמר והנה בספרי מצפה אריה סי' י"ב הערותי דבזה"ז דאיכא חרם דרגמ"ה דדעת הב"ש דאם עבר וגירש אינה מגורשת וכן כתבו האחרונים בתשובותיהם והאריכו כאו"א למצוא טעם לזה ואנכי רציתי לומר דכיון דאין לגרש בע"כ אמרינן דשוב האשה לאו לגירושין קיימא וחשוב כאלו כתבו שלא לשמה אמנם כתבתי לדחות זה מש"ס דקידושין הנ"ל דפליגי בכתבו לשמה ושלא מדעתה אלמא דגם בקדושין דאין לקדשה בע"כ מ"מ אם כתבו שלא מדעתה חשיב לשמה וע"כ צריכין אנו לחלק דדוקא גבי הבעל סבירי להו להנך פוסקים דאי כתבו הגט שלא מדעתה חשיב שלא לשמה כיון דהגט הוא שלו אבל גבי האשה לא אמרינן הכא ע"ש וכעת ראיתי שגם הגאון הרי"מ שם העיר בקדושין דכיון דהוי שלא מדעתה איך חשיב לשמה ע"ש:
ולפי האמור ניחא דשאני לרבא ולרבינא גנו מקדושין דכתיבת הגט שייך להבעל משא"כ בקדושין אין לאשה זכות בכתיבת השטר וכנ"ל. ודע דנראה לפענ"ד דמה שכתבו בתוס' יומא הנ"ל דאי שלוחי דרחמנא נינהו לאו כל כמיניה לעכב על ידו הוי פירושו דכופין אותו שיאמר רוצה אני כדאיתא בהדיא בב"ב דף מ"ח יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי אמר רוצה אני בודאי לא חשיב בע"כ אי משום דניחא ליה בכפרה אי משום דדברים שבלב אינם דברים עיין קדושין דף נ' ואי שלוחי דידן נינהו אין לכופו ע"ז לומר רוצה אני ואם כפאו אותו לומר רוצה אני אפשר שהקרבן פסול דכיון דהא דמהני כשאומר רוצה אני הוא רק מטעם דכל שמחויב להסכים מצד הדין לא חשיב כפיה כמ"ש התוס' שם א"כ מה שאינו מחויב מצד הדין חשיב כפיה ועיין בספרי מצפה אריה סי' ל"ו שבארתי דבר זה: