אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

אה"ע · סימן ל

סימן כט

כבוד הרב הגדול המפורסם חריף ובקי בכל חדרי תורה מושלם ומפואר כש"ת מו"ה פנחס שפירא בק' פאלטישען יע"א:

בדבר המעשה שהי' באחד ששידך את בתו לבחור מופלג ושוקד על דלתי התורה ואח"כ נטה דעתו מדבר הנכבדות ורצה לשדך את בתו לאיש אחר ולא עלתה בידו כי הכלה לא רצתה לבגוד בהחתן שלה אשר כבר נתקשרה עמו בעבותות אהבה ושלחה עוד מתנות להחתן אבל לא יחרוך רמי' צידו ואביו לא נח מזה עד לבסוף פעל אצל בתו הכלה שתמאן בהחתן ועתה אומר אבי הכלה שימתין הוא מלבוא בקושרים עבור בתו עד שישדך החתן מקודם ואז יהי' הוא מותר לעשות שידוך עם בתו כמבואר ביו"ד סי' רל"ו וכת"ה הביא מ"ש באה"ע סי' נ' דאם הכלה אינה רוצית חשוב אבי' כאונס והיא בשם הרשב"א וגם העיר מהרמ"א ביו"ד סי' רל"ב דאם הי' זמן לקיים שבועתו ואח"כ נאנס דדעת האגודה דבכה"ג לא חשוב אונס ויש חולקין דבכה"ג חשוב אונס וה"נ תליא בזה כיון שמקודם היתה בתו מרוצה בשעה שהגיע זמן החתונה ואך הוא הי' המעכב א"כ אפילו אם נאנס אח"כ תליא בשני הדיעות הנ"ל תו הביא כ"ת מ"ש הנתיבות המשפט סי' נ"ה דהאגודה לא כתב הכי אלא בנדרים ובבתי ערי חומה אבל בשאר ענינים כמו בגיטין ודיני ממונות מודה האגודה דכל שנאנס אפילו ביום אחרון חשוב אונס כ"ז הביא כת"ה בעצמו ומ"מ דעתו דבנ"ד גם אחרי שיעשה החתן שדוך אחר אסור להאב להשתדל בשדוך של בתו וכ"ש שאסור ליתן לה נדוניא עד שיפייס את החתן כמ"ש הח"ס דבכה"ג שהבת ממאנת אסור האב בכל זה שאין לך מסייע יותר מזה זהו תוכן דברי כת"ה: ועתה נחזור נא על ראשון ראשון מ"ש הרשב"א ז"ל דמה שהבת אינה רוצית חשוב האב כאונס עיין בב"ש ובד"מ שם שכתב דממרדכי פ"ק דב"מ לא משמע הכי ואנכי עיינתי במרדכי ולא מצאתי שום ראי' דפליג בזה ארשב"א דהתם הי' המעש' דשמעון התחייב א"ע ליתן עשרים זקוקין אם לא תנשא בתו לבנו של ראובן כשיגדילו ואח"כ מת שמעון והלכה בתו ונשאית לאחר ומפלפל שם המרדכי לפטור יורשי שמעון מהסך הנ"ל מחמת טעמים אחרים ולא הזכיר האי טעמא דכיון שהבת מיאנה חשוב כאונס ש"מ דהמרדכי לא ס"ל כהרשב"א אבל באמת ז"א דהמעיין במרדכי שם יראה מבואר שבהשטר שנתן שמעון הי' כתוב אפילו אם תסרב בתו א"כ פשיטא דליכא למיפטרי' בכה"ג דהתנה בהדיא דישלם קנס אפילו אם תסרב בתו ואדרבה משמע דהמרדכי ס"ל כהרשב"א מדהביא לשון השטר כזה ש"מ דאילו לא הי' כתוב בשטר הכי בהדיא הוי מצינן למיפטרי' מחמת מה שהכלה אינה רוצית חשוב כאונס אך כיון דכתב בהדיא שגם אם תסרב בתו:

יהי' חייב ליכא למיפטרי' מטעם אונס ודין זה מוכח ג"כ מהרשב"א שהביא הב"ש ואפילו תאמר שהי' יכול לפייסה במעות אפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה במעות אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן וא"ת הי' לו להתנות שאם תסרב יהי' פטור לא היא אונסא דלא שכיח הוא דכל הבנות פתרצות למי שירצה האב ואפילו שכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי עכ"ל עיי"ש מוכח בהדיא דהיכי דהתנה בפירוש שאפילו אם תסרב ישלם קנס גם הרשב"א סובר דצריך לשלם וא"כ גם הרשב"א ס"ל כהמרדכי ומהיכן למד הרמ"א דהרשב"א והמרדכי פליגי אהדדי וצ"ע גדול:

איברא דדברי הרשב"א ז"ל צריכים ביאור דלכאורה יש להעיר במ"ש ואפילו תאמר שהוא יכול לפייסה במעות כו' אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן דמשמע אפילו יש בידו מעות לפייסה אינו מחויב ליתן לה וכן הביא שם הב"ש עוד בשם הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל אפילו אם יש בידו לפייסה בממון הרבה פטור משום דאומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן עיי"ש ויש להקשות הא בגיטין דף ל' ע"א אמרינן ההוא דאמר אי לא פייסנה לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר רב יוסף מי יהיב לה תרקבי דדינרי ולא איפייסה איכא דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבי דדינרי בעי למיתב לה הא כמ"ד יש טענת אונס הא כמ"ד אין טענת אונס ופירש"י ז"ל ותוס' ורשב"א בחי' כיון דאין לו חשוב אונס עיי"ש ומשמע מזה דאילו הי' לו הי' מחויב ליתן לה דלשון פייסנה משמע שיעשה דבר גדול כמו שכתבו התוס' שם ד"ה מי יהיב לה כו' אע"ג דלית לי' כו' וא"ח וכי יהיב לה נמי תרקבי דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא נתפייסה ואומר ר"י דאי לא אפייסה לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ואי יהיב לה הרי טרח לפייסה בדבר גדול וקיים תנאו אעפ"י שלא נתפייסה עכ"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל עיי"ש א"כ איך כתב הרשב"א כיון דאפילו יש לו לפייסה בממון הרבה אינו מחויב משום דהוי אונס דשכיח ול"ש למ"ד יש אונס בגיטין צריך להיות נמי התם אפילו ביש לו ואינה מפייסה בתרקבי דדינרי לא הוי גיטא ולמה פירשו הקדמונים ז"ל והיא בתוכם דבאין לו מיירי:

ואם באנו לחלוק ולומר דהכא שאני דרוב בנות מתרצות לדעת האב בלי נתינת תרקבי דדינרי ומשו"ה אם אינו יכול לפייסה רק ע"י נתינת תרקבי דדינרי חשיב אונס אבל התם אין האשה נתפייסת בלי נתינת תרקבי דדינרי ומשו"ה אמרינן דמסתמא היתה כוונתו שיפייסנה ע"י דבר גדול ואם כה נימא עכצ"ל דהא דכתב רוב בנות מתרצות לדעת האב הוא לאו דוקא דאילו הוי מצינן למימר דבודאי הי' דעתו שיפייס אותה בלי נתינת תרקבי דדינרי או דבר גדול לא הוי צריכנא לפוטרו מטעם אונס אלא מטעם דכיון דעביד טצדקי לפייסה חשוב בזה שקיים מה שקיבל על עצמו ואפילו אי הוה אמרינן דאין ט"א ג"כ הי' פטור וכמו שכתבו התוס' בגיטין שהבאתי שאילו יהיב לה ולא איפייסה הוי גיטא לכו"ע דחשוב קיום התנאי וה"ה הכא חשוב קיום בשאר פיוסים אף בלי נתינת תרקבי דדינרי אלא עכצ"ל דלשון פיוס משמעות שצריך למיעבד טצדקי לפי ערך הענין כדי לפייסה ובנות שאינן מתרצות לדעת האב בלי נתינת תרקבי דדינרי הוי שכיח ולא שכיח ומשו"ה כתב הרשב"א ז"ל לפוטרו מטעם אונס ודו"ק. נמצא לפי מה שביארתי דהיכי שהאב רצה לפייסה גם ע"י תרקבי דדינרי או שאר דבר גדול והכלה אינה רוצית בשום אופן להתפייס אין אנו צריכין לפטרו מחמת טענת אונס אלא דזהו חשוב שקיים מה שקיבל עליו וכמו שכתבו התוס' בגיטין שהבאתי למעלה:

שוב נתתי עיני בהח"ס אה"ע סי' קי"ד שתמה תמה יקרא על הגאונים שהעלימו עיניהם שאסור להאב ליתן נדן להמשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נשואי ומביא ע"ז ראי' מש"ס דגיטין הנ"ל שצריך לעשות אפילו דבר גדול כל מה שבידו ואחרי בקשת הסליחה לפע"ד דבר זה אינו דמוכח מדברי הרשב"א דכאן אין צריך לתת לה תרקבי דדינרי אפילו אם יש לו ועכצ"ל דאין הענינים דומין זל"ז והכא שאני דרוב בנות מתרצות לדעת האב בלי עשיית דבר גדול ואין לך דבר גדול יותר אם ימנע האב מלתת נדוניא ולמנוע שום סיוע בהנשואין ואילו הי' צריך לעשות הכי לא הי' צריך הרשב"א ז"ל לפטור אותו מן הקנס מפני שהוא חשוב אונס תיפוק לי' שהרי קיים כל מה שקיבל על עצמו אלא ע"כ כמו שכתבתי וזה ברור לדעתי. ולפי הנ"ל היכי שבשעה שהגיע הזמן לא הי' אנוס ואח"כ נאנס אפילו אם נימא דלדעת האגודה כל כה"ג לא חשוב אונס מ"מ בכה"ג שרצה האב לפייס את בתו בדבר גדול והיא אינה רוצית בשום אופן לדעתי לכו"ע פטור דבגונא שעשה טצדקי אפילו בדבר גדול אין הפטור מחמת טענת אונס אלא דזה חשוב קיום קבלתו וכיון שקיים כל מה שקיבל ע"ע בוודאי הוא פטור מהקנס ודו"ק:

והנה לכאורה יש לעורר להביא ראי' לשיטת האגודה דהיכי דכבר הי' לו זמן לקיים והמתין עד שנאנס לא חשוב אונס מהא דאמרינן ביבמות דף ל"ו ע"ב עמד בדין וברח ניזונית משל יבם והקשו התוס' והקדמונים ז"ל מריש כתובות דאמרינן התם לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ותרצו דהתם חלה קודם הגעת זמן ומשו"ה חשוב אונס אבל הכא כיון דאח"כ ברח או חלה חייב במזונותיה שהי' לו לכונסה קודם שאירע האונס וכן פסק הרמ"א ז"ל באה"ע סי' נ"ה ודוחק לומר שהחולקים על האגודה היינו הרמ"ה ז"ל יסבור כשיטת רש"י ז"ל ביבמות שם שכתב דוקא ברח אבל חלה לא דהא הקדמונים דחו דבריו מדברי הירושלמי ועוד עכ"פ קשה על הרמ"א שביו"ד סי' רל"ב הביא שני הדיעות ובאה"ע סי' נ"ה סתם דאם חלה אח"כ חייב במזונות ואין לומר דהטעם בזה דבשעת הגעת זמן נתחייב במזונותיה כאילו הי' כונסה ואם הי' כונסה לא הוי פטרינן לי' בעת חליו ומשו"ה גם עתה שלא כנסה נמי חייב דזה אינו דהא משמע מדברי הרמ"א דדוקא חלה הוא אבל אם חלתה היא אח"כ אינו מעלה לה מזונות ומוכח א"כ דכל יום ויום חיוב בפני עצמו הוא שחייב לכונסה ולהכי כשחלתה היא פטור והא דחייב כשחלה הוא ע"כ משום שהמניע' מצדו ומטעם אונס אינו פטור מחמת שהי' לו לכונסה מקודם א"כ קשה לשיטת הרמ"ה ז"ל:

ונראה ליישב עפ"י מה שכתב הנימוק"י בב"ק פרק כיצד הרגל אחר שהביא שם שיטת הרמ"ה דמי שנשבע על איזה דבר והי' לו זמן לקיים ואח"כ נאנס לא חשוב כעובר כתב וז"ל ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז"ל לא יעמוד אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע עכ"ל עיי"ש ודבריו ז"ל צריכין ביאור דלכאור' הא גבי שבועה נמי אסור להתרשל מלקיים שבועתו ועיין בסמ"ע חו"מ סי' כ"ז ס"ק נ"ג שהביא תשובת הריב"ש סי' של"ה דב"ד משמתין אותו אם מתרשל מלקיים שבועתו והביא הגמ' דריש נדרים מאי דאמרינן התם לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר עיי"ש א"כ איזה חילוק יש בין שבועה לתפלה:

וצ"ל לדעתי דהחילוק כך הוא דגבי שבועה לפי שבועתו אין החיוב מוטל עליו אלא בסוף הזמן הגם שיש לו לחוש על נפשו פן יארע איזה אונס מ"מ אינו מצד חיוב אבל גבי תפלה תיכף משהגיע זמן תפלה גברא בחזקת חיובא קיימא ומחויב להתפלל תיכף ואף דבדיעבד אם לא התפלל יש לו תשלומין מ"מ עיקר חיובו הוא משהגיע זמנו:

משא"כ בשבועה אדרבה עיקר החיוב הוא בסוף הזמן אלא שאסור להתרשל שמא יארע אונס ומשו"ה כשאירע אונס בשעת עיקר זמן חיובו לא חשוב בדיעבד כעובר דו"ק ותשכח. מעתה כמו כן יש לנו לומר ליישב דברי הרמ"א דגבי הגיע זמן כמי מוטל עליו החיוב לכונסה בו ביום א"כ דמי לתפל' שגם הרמ"ה ז"ל מודה דאם נאנס אח"כ חשוב כעובר ואין טענת אונס פוטרו וכ"ש הכא דבודאי בשעה שהגיע הזמן מטי זמן חיובו לכונסה ואם לא כנסה אין האונס שאח"כ יוכל לפוטרו:

והנה בחי' כתבתי בהא דאמרינן בר"ה דף ו' בהא דפרכינן התם לרבא דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה מהא דתנן העיד ר' פפייס פרה של זבחי שלמים הי' לנו ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא הקריבוה אימר מחוסר זמן הי' אלא בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה אמר רב זביד משמיה דרבא כגון שהי' חולה בעצרת וכתב רש"י ז"ל שהי' הולד חולה דנפסל להקרבה וכן כתבו בתוס' עיי"ש וכתב הפ"י דה"ה הוי מצינן לפרש דהבעלים היו חולים ולא הי' אפשר להם לעלות לרגל ולהקריבו אלא דא ודא אחת היא עיי"ש וכתבתי בחי' די"ל דהא דפירשו רש"י ותוס' ז"ל דהולד הי' חולה דוקא קאמרי הכי עפ"י שיטת האגוד' דכל שהיה פנאי מקודם ואח"כ נאנס אין האונס פוטרו ולכן הכא שהיו יכולים להקריבו קודם הרגל גם אם נאנסו הבעלים ברגל בעצרת כמו שהיו חולים חשוב כעובר ולהכי פירש"י ותוס' ז"ל דקאי על הולד שהקרבן הי' חולה דפסול להקרבה ובכה"ג כראה לפענ"ד ברור דלכו"ע לא חשוב כעובר דגם האגודה לא קאמר אלא בגונא שהעיכוב הוא מצדו שאינו בכח לקיים מה שמוטל עליו מפני שנאנס אבל בכה"ג שנפסל הקרבן ונפטר מלהקריב אותו ואין הפטור בזה מחמת טענת אונס אלא אפילו אי לא גילתה התורה דאנוס רחמנא פטרי' ג"כ הי' נפטר בכה"ג כיון דנתבטל החיוב ואין העיכוב מצדו כלל וכמו שהערותי למעלה להוכיח ממ"ש הרמ"א דאם חלה הוא אחר הגעת הזמן דחייב במזונותיה דמשמע דוקא חלה הוא אבל אם חלתה היא אינו חייב במזונות וע"כ הטעם בזה כיון שאין העיכוב מחמתו וא"כ הוא הדין והוא הטעם נמי גבי חלה הולד דפשיטא דהבעלים פטורים אפילו לדעת האגודה ודו"ק כי נראה לפענ"ד נכון:

ודע דלפי מה שכתבתי למעלה לחלק לשיטת הרמ"ה ז"ל בין היכי שעיקר החיוב הוא לבסוף ובין היכי שעיקר החיוב הוא בתחלת הזמן יש להעמיד סוגיא דתמורה דף י"ח ע"ב דפרכינן התם אהאי דהעיד ר' פפייס פרה של זבחי שלמים הי' לנו ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג ולרבא דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד בכל יום ויום עובר בבל תאחר בעצרת בעי מיכליה וכתב רש"י ז"ל בכל יום ויום עובר בעשה ובאת שמה והבאת שם כו' עיי"ש ונראה מדבריו דלרש"י ז"ל הי' גירסא אחרת בגמרא ולא הי' כתוב בבל תאחר אלא בעשה או דכוונת רש"י ז"ל לפרש דלאו דוקא בבל תאחר אלא בעשה גם ראיתי בספר השיב משה מהגאון מהר"ם טייטעלבוים ז"ל חלק יור"ד סי' י"ח שהביא בשם ספר קרבן ראשית לתמוה על הפ"י שכתב בר"ה שם בסוגיא דבעשה דבאת שמה והבאת שם אינו עובר אלא ברגל ולא דמי לבל תאחר דאמרינן התם כיון שעברו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר וע"ז השיג הגאון הנ"ל דמש"ס דתמור' הכא מבואר בהדיא איפכא וכתב דאישתמיטתי' להפ"י האי סוגיא דתמורה דמבואר בהדיא דגם בתר רגל ראשון עובר בכל יום ויום אעשה עיי"ש אבל באמת אם כה נימא צ"ע דמנ"ל להגמרא דלרבא בכל יום ויום עובר בעשה ועוד למה לא פריך בפשיטות דהי' להם להקריב ברגל גופא:

ונראה לי די"ל דהט"א הקשה בר"ה דמאי פריך הא יש ליישב בפשיטות דעצרת הי' חל בשבת ומשו"ה לא הי' אפשר להקריבו בעצרת עיי"ש. אך יש לפרש דהגמרא הכי פריך דבשלמא אם נימא דעשה דבאת שמה כו' ג"כ אינו אלא ברגל האחרון יש לומר דמקמי הכי לא נתחייב כלל בהבאתו ולהכי גם לכתחיל' לא הי' על ר' פפייס מוטל שום חיוב להקריבו כיון דכל חיובו הוא מזמן רגל האחרון וגם לא דמי לשבועה דאינו רשאי להתרשל דגבי שבועה אי אפשר הדבר להתקיים אם יאנס אבל הקרבת הקרבן אפשר להתקיים גם אם יאנסו הבעלים ואם יפסל הקרבן אין להבעלים חשש כלל כיון דאין המניע' מצדם רק נפטרו מזה לגמרי וכמו שביארתי גם הכא בולד שלמים שאין חיובם מתורת נדרם דהא לא נדבו את הולד רק שהתורה הטילה עליהם חיוב להקריבו בודאי אינו חל אלא בזמן חיוב ואם הוי אמרינן דגם העשה אינו אלא ברגל האחרון שפיר לא היו צריכין אפילו לכתחיל' להקדים הקרבתו אבל לרבא דעשה דבאת שמה כו' הוא ברגל ראשון נמצא דהחיוב על הבעלים הוא מתחלת מרגל ראשון וכל שכבר התחיל החיוב לכתחל' אינו רשאי להשהות וכל זמן הלזה הוא בבל תאחר דמחמת האי טעמא אמרינן אם יארע איזה אונס לבסוף הוא חשוב כעובר גם לשיטת הרמ"ה ז"ל דאף דאונס רחמנא פטרי' מ"מ אין אנו מחייבין אותו על הסוף אלא דאמרינן דנתחייב למפרע דכל הזמן הזה הוא מחויב ועומד וכמו שביארתי א"כ קשה על ר' פפייס איך איחר לכתחל' הקרבתו ומשני שהי' חולה הולד בעצרת וכיון שהי' הולד חולה בעצרת אכתי לא הגיע זמן חיובו כלל דכיון שהי' פסול להקרבה חשוב כמאן דליתא ולא הגיע זמן חיובו עד החג ודו"ק:

ולפי מה שנתבאר שכל דבר המוטל עליו לעשותו ולא עשה מודה הרמ"ה ז"ל דאם נאנס אח"כ לא מיפטר מטעם אונס כמו תפלה וכדומה א"כ בתנאים שתיכף משהגיע זמן החתונה לפי הכתוב בתנאים הי' מחויב לקיים לכו"ע לא יכול ליפטר מחמת טענת אונס במה שנאנס אח"כ דדמי ממש למ"ש הרמ"א בסי' נ"ה דאם חלה הבעל אחר הגעת הזמן לא נפטר ממזונות מחמת שהי' לו לקיים חיובו לאלתר וכמו כן הדבר בענין הלזה ואף דהי' צריך החתן לתבוע אותו בזמן הנשואין עפ"י ב"ד לקיים התנאים ופשיטא דאילו הי' מסרב בעתו ובזמנו דהב"ד מחייבין אותו קנס מ"מ גם אם לא אתי מקודם והמתין עד שהכלה אינה רוצה מ"מ לא ידעתי אם נתברר השתא שהוא הי' המעכב אם יש איזה נפקא מינה מחמת שלא הי' התביעה עפ"י ב"ד ואף דבגמרא דיבמות איתא עמד בדין וברח משמע מהקדמונים דהא דבעינן עמד בדין הוא רק מטעם דבעינן שיאמר בפני הב"ד שהוא רוצה ליבמה ולא לחלוץ עיין בריטב"א שם ובאמת לפי מ"ש כת"ה שהאב התחיל לדבר בשידוכין אחרים בעוד שהבת רצתה בהחתן ומסתמא הי' מדבר דברים רעים בפני הכלה על החתן כדי למאס אותו בעיניה אין לך מסבב יותר מזה כדאמרינן בגיטין דף ע"ה במתניתין או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה ופירש"י שלא הכעיסיתו ומבואר מזה שאילו הכעיסיתו חשוב עכבה הימנו וא"כ אם דיבר דברים רעים בפני הכלה הוי הוא המסבב ובמקום שהוא המסבב מבואר בהדיא בב"י בשם תשובת הרשב"א דחייב וז"ל ומיהו הני מילי כשהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס עיי"ש. אך משמע דעת הרשב"א שאין משביעין אותו ע"ז כמ"ש הב"ש אבל האידנא נהגו שמחייבים אותו לקבל בח"ח אבל אם נתברר הדבר אצל הבד"צ כמ"ש כת"ה אין דבר זה צריך בשש שהאב חייב לשלם קנס:

והנה לענין אם החוזר נותן את הקנס אם נפטר מהחרם הוא מחלוקת בין גדולי הפוסקים ולדעת:

הסמ"ע דהקנס פוטר גם מהחרם אפילו לפי שנהגו לכתוב והקנס לא יפטור את החרם ועיין בש"ך סי' ר"ז בשם הריב"ש דאם כתב לקיים המקח בשבוע' ובקנס אם נותן הקנס פטור גם מהשבועה והמהר"ם מינץ חולק ע"ז ודעת המר"א ששון כדעת מהר"ם מינץ ועיין בב"ש שהביא בשם נ"ש שהקשה דלמה כותבין חרם בתנאים כיון דבלא"ה הוא חייב בקנס מצד הבושת עיי"ש עוד כתב הב"ש בסי' כ"א דהקנס אינו פוטר רק חרם מהקדמונים אולם מה שקיבלו הצדדים על עצמם אינו פוטר עיי"ש:

ולפי דעתי הי' נראה לומר דבהתנאים יש שני ענינים אחד שישא החתן את הכלה כד"ת והב' ההתחייבות משני הצדדים נדן ומתנות ובגדים וכדומה ולהכי יש לומר דהחרם הקדמונים הוא רק על עיקר הראשון של הנשואין אבל לא על ההתחייבות כי מה ענין חרם על התחייבות שבין אדם לחבירו ומה עדיפותא אם ההתחייבות הוא בעניני שידוכין יותר משאר עניני ממונות שיתקנו חז"ל חרם ע"ז והקנס הוא על התחייבות שאם אינו רוצה לקיים התחייבות יתן קנס אולם אם הצד השני רוצה לישא בלי התחייבות וטוען אני רוצה עכ"פ שהחתן ישא את הכלה וצד החוזר אינו רוצה כלל בעיקר הנשואין אז הוא עובר על החרם וזה מה שכותבין והקנס לא יפטור את החרם היינו בכה"ג שרוצה לפטור את עצמו בהקנס ועיקר השידוך אינו פוטר ורק הברירה בצד השני לומר שרוצה בהנשואין והקנס אינו פוטר רק ההתחייבות אבל לא עיקר הנשואין אבל אם הצד השני אינו רוצה לישא בלי קיום כל אופני התנאים ואם לא יקיים הצד החוזר כל אופני התנאים גם הוא אינו רוצה בהשידוך אזי נפטר החוזר בהקנס מכל וכל דהא ע"י הקנס נפטר מהתחייבות ובלי סילוק התחייבות גם השני אינו רוצה לכן הוא נפטר גם מהחרם ואף דכתב הב"ש אפילו אם רוצה לישא רק רוצה לשנות קצת מהתנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יכול למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל עיי"ש מ"מ נראה לי דזה אינו אלא שאם רוצה לשנות מקצת חייב לשלם קנס אבל מ"מ אינו עובר בזה על החרם כי החרם הוא רק על עיקר הנשואין כן נראה לפענ"ד אולם לא ראיתי דבר זה בפוסקים ולא באתי אלא לעורר. הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה