אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק ב אה"ע › סימן כט

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

אה"ע · סימן כט

סימן כח

ידידי הרב הגאון החוב"ק המפורסם כש"ת מו"ה יואל משה הלוי לאנדא אבד"ק יאברוב יע"א:

בשבוע העבר בא אלי האיש אשר בידו מכתב כת"ה אשר בו יבקשני לעיין ולהגיד חוות דעתי אודות חתנו של האיש הנ"ל אשר זה כבר יצא מדעת ר"ל וזה איזה זמן שנתרפא מחליו ושוב אינו משוגע או מטורף אך עכ"ז עדיין אינו שפוי לגמרי כשאר כל אדם ודעתו אינו צלולה ובריא לגמרי וע"כ שלח אותו כת"ה שאבחין אותו אם רשאי לפטור את אשתו בגט פטורין. והנני לספר לכת"ה אשר זכור אזכור כי זה כשתי שנים הביאו אותו אלי ולא סיפרו לי מאומה מחלי' רק באו שאסדר להם ג"פ ואנכי כאשר חלפתי איזה דברים ושאלתי לו איזה שאלות בעניני הגט הכרתי בו תיכף מתוך תשובותיו כי הוא מטורף הדעת וגערתי עליהם על אשר לא הגידו לי מאומה מכל זה אולם עתה ראיתי כי הוא מדבר ומשיב כהוגן ואין בו הכרה מטירוף הדעת אך הולך נמוך ועצב ועיניו למטה כמתנמנם וקל מאוד לפתותו והנני להציע בזה לפני כת"ה את חוות דעתי את אשר יורונו מן השמים:

הנה זה לשון הב"י בסי' קכ"א נשאל הרשב"א הא דאמר רבא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וקי"ל כותיה ואם גירש בשעה שהוא חלים גיטו גט או לא קי"ל כותיה כו' דמשמע בירושלמי דר' יוחנן דאמר גבי אחזו קורדייקיס לכשישתפה פליג עליה דרבא. תשובה מסתברא דעתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ודר"י לא פליגא כו' ומסתברא שאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי היא כפקח לא בבדיקה כשנשתטה אלא שהוא חלים שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בבה"ק:

ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד מה שנותנים לו והם סימני שוטה כדאיתא בירושלמי דגיטין ודתרומות אע"פ שהוא חלוש עדיין וסימני חליו ניכרים בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מאליו כו' הרי הוא כפקח לגמרי עכ"ל כ"ז הביא הרב"י בשם הרשב"א וכן פסק במחבר שם מבואר בהדיא דכגון עובדא דידן יכול לגרש את אשתו לפי שיטת הרשב"א ז"ל אולם ראיתי בתשו' חת"ס חלק אה"ע סי' ד' דשדא בה נרגא שהביא בשם ספר חמדת שלמה שהב"י לא פסק כן אלא משום דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ב' מה' שחיטה כדעת רבינו שמחה דלא חשיב שוטה אלא דוקא ע"י חד מהנך ד' סימנים שמנו חז"ל בש"ס חגיג' דף ד' ובירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל אבל ע"י מעשה שטותים אחרים שעושה אם לא נמצאו בו חד מהד' סימנים הנ"ל לא חשוב שוטה ומשו"ה גם כשנעשה שוטה מחמת חד מהנך סימנים ואח"כ חזר מזה אע"פ שעדיין לא נעשה שפוי לגמרי וסימני חליו נכרים בגופו חשיב חלים אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ט' מה' עדות ה' ט' דכל שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שמדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב ע"ש א"כ פשיטא שאין מחזיקין אותו בחלומו עד אחר בדיקה מרובה וכל שאינו שפוי לגמרי ועדיין דעתו קלושה אין להחזיק אותו לחלים ונהי דבמוחזק בחזקת בר דיעה ובריא מקילין ולא מחזיקינן בשוטה עד שיהי' שוטה גמור ועדיף חזקת גופו מחזקת א"א שלה מ"מ אחר שכבר הוחזק בשוטה אין להחזיקו בבריא עד שיהיה בריא אולם וחזקת א"א עדיף ע"כ דבריו והגאון חת"ס סיים ע"ז ראויין הדברים למי שאמרן אלא שכתב שם להחזיק דברי הנו"ב בספר אור הישר דגם הרמב"ם ז"ל לא כתב הכי רק גבי עדות אבל לגבי שאר מילי מודה הרמב"ם ז"ל ולא יחלוק על גמרא מפורשת בבלי וירושלמי דרק ע"י הנך ד' סימנים שנזכרו בגמרא חשיב שוטה ע"ש טעמו ונימוקו:

ולכאורה עלה על לבי להביא ראי' לדברי הגאון מווארשא בעל ח"ש ז"ל דהנה לכאורה לשיטת רבינו שמחה הנ"ל דהא דמנו חז"ל בש"ס חגיגה ובירושלמי דגיטין ודתרומות הנך ד' סימני שוטה הוא להורות דדוקא ע"י הנך סימנים חשוב שוטה אבל ע"י שטותים אחרים שעושה לא נחשב לשוטה יש להקשות לרב הונא דקאמר בירושלמי אברייתא דקתני איזה שוטה הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה והמקרע כסותו ומאבד כל מה שנותנים לו עד דעביד לכלהון אבל בחד מהנך ד' לא חשיב שוטה איך נפרנס לדידיה משנה מפורשת בפ' ב' דגיטין דף כ"ג הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן דאיך משכחת לה כלל הא כיון שהביא את הגט ושמרו כראוי ולא אבדו חזינן דאינו מאבד כל מה שנותנים לו וכ"ש לפי מה דמוקי התם הש"ס למתניתין דמיירי שהביא הגט מחו"ל לארץ הא הביא את הגט ממקום רחוק והבין לשומרו שלא לאבד ושלא יתקלקל איך יעלה למיחשב גברא כזה בכלל מאבד כל מה שנותנים לו ולא מיבעיא להמפרשים דהא דקתני מאבד הוי פירושו שמאבד בידים ממש בודאי קשה הא חזינן שלא אבד ולא קלקל כלל אלא אפילו לפמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' י' דמשמע מהט"ז דמפרש דכל שלא שומר כראוי ומחמת כן הוא מאבד ג"כ קשה הא הכא חזינן ששמר את הגט כראוי והביא בידו לעשות שליחותו הא לא הוי בכלל מאבד מה שנותנים לו וא"כ אפילו אי עביד לשלשה שטותים אחרים דהיינו שלן בבה"ק ויוצא יחידי ומקרע כסותו ג"כ לא חשיב שוטה בכך דהא לא עביד לכולהון אלא מוכח כדעת הח"ש דשאני בין עיולי לכלל שוטה לבין אפוקי מחזקת שוטה באיש שכבר הוחזק מכבר לשוטה דבאיש כזה כו"ע מודים דאינו יוצא מחזקתו עד שיהיה בריא בכל הדברים וכל שניכר בו סימני שוטה קצת אפילו משטותים שלא נזכר בגמרא אכתי נידון כשוטה שפיר ניחא די"ל דמתניתין בהוחזק מכבר לשוטה:

אמנם עדיין יש לפקפק בזה דהא איתא במתניתין דהתם שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר וא"כ בזה הקושיא במקומה עומדת דהאיך משכחת לה הא כיון שהיה שפוי בדעתו בשעה שנמסר לו שליחות על הגט ומאז ואילך הגט היה בידו והוא שמרו כל אותו זמן כראוי ולא אבדו וא"כ איך אפשר שיהי' שוטה. אך בזה אפשר לומר דמשכחת לה דמתרמי שלא הי' הגט בידו בזמן שטותו אלא הי' בפקדון ביד אחרים ומש"ה לא אבדו ואח"כ כשנשתפה לקח את הגט למסרו ליד האשה אבל רישא דמתניתין דהי' שוטה בשעת מסירת הגט לידו וא"כ היה יכול לקרעו או לאבדו וכן בשעה שהביא את הגט ליתן להאשה ג"כ על כרחך הגט בידו ואינו מאבדו ועכ"ז חשבינין ליה לשוטה א"כ קשה כנ"ל אלא ע"כ כמ"ש להוכיח מזה דמיירי שהי' שוטה מכבר וכדעת הגאון מווארשא ודו"ק:

שוב התבוננתי דיש מקום בראש לומר דדבר זה תליא במחלוקת של ר' יוחנן ורב הונא דרב הונא דסבר עד דעביד לכולהו יש חילוק בין לכתחל' להחזיקו לשוטה ובין היכי שכבר הוחזק לשוטה אבל לר"י דקי"ל כוותיה דבחד מהנך ד' סימנין חשיב שוטה אין חילוק בין לכתחל' להיכי שכבר הוחזק לשוטה והטעם בזה נ"ל די"ל דהא הגמרא בחגיגה שם פריך אדרב הונא היכי דמי אי דעביד דרך שטות אפילו בחדא נמי אי דלא עביד להו דרך שטות אפילו כלהו נמי לא ומשני לעולם דעביד להו דרך שטות והלן בבה"ק אימר כדי שתשרה עליו רוח טומא' הוא דקא עביד והיוצא יחידי בלילה אימר גנדריפס אוחזתו והמקרע כסותו אימר בעל מחשבות הוא ע"ש מבואר א"כ דאי לאו דאנן תלינן לי' בהני הוי מודה ר"ה דסגי בחדא א"כ מסתברא שפיר למימר דרק במי שלא הוחזק מעולם לשוטה סובר ר"ה דבחד זימנא לא סגי מחמת דאנן תלינן ליה בכל הני אבל במי שהוחזק כבר בשוטה מחמת דעביד לכלהו אע"פ שחזר ושוב אינו עושה כל הני דברים ונשאר רק בחד מנהון ג"כ נחשב אכתי לשוטה דלמה לן לתלות באיש כזה כיון שעדיין נשתייר לו מקצת סימנים מאותן שנעשה שוטה על ידם הלא מסתברא יותר להעמידו על חזקתו שהוא שוטה אבל אין ראי' מזה לפי מה דקי"ל כר' יוחנן דבחד מהנך ד' סימנים חשוב ג"כ שוטה ולשיטת רבינו שמחה דבשאר שטותים לא חשיב שוטה שנעשה חילוק בין לכתחל' להחזיקו לשוטה דאז סובר ר"ש דבעינן דוקא חד מהנך ד' דברים אבל כשכבר הוחזק לשוטה והיה סגי אפילו מחמת שטות משאר שטותים שהם ענינים אחרים דאין להם שייכות לסימני שוטה דבר זה אינו מוכח כלל והבן:

והנה בש"ס דבבלי שם בחגיגה לא סבירא להו כשיטת הש"ס ירושלמי דרב הונא ס"ל עד דעביד כל הד' סימני שוטה דהא אמר רב פפא אי שמיע ליה לר"ה הא דתניא איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו הוי הדר ביה ובעי הגמרא ממקרע כסותו לחודי' הוי הדר ביה דדמי לי' או דילמא מכלהו הוי הדר ביה ע"ש מבואר בהדיא דפשיטא דרב הונא לא סבירא ליה דבעינן כל הד' סימנים וא"כ לפי שיטת ש"ס דילן ליכא הוכחה הנ"ל גם אליבא דרב הונא לחלק בין להחזיקו מתחלה לשוטה לבין היכי שכבר הוחזק לשוטה כמו שכתבנו למעלה אך עכ"ז הסברא בעצמה נותנת לחלק בהכי וכן ראיתי שסברא זו שהביא החת"ס בשם הגאון מווארשא לא חדשה היא שכבר קדמוהו הגאון בעל קרבן עדה בתשובתו בספר אור הישר שכתב להשוות דברי הרמב"ם ז"ל עם שיטת רבינו שמחה ז"ל דהרמב"ם ז"ל נמי ס"ל כר"א דלהחזיקו בשוטה בעינן חד מהנך ד' סימנים שמנו חז"ל דוקא אלא שהרמב"ם ז"ל:

מיירי באיש שכבר הוחזק לשוטה מחמת חד מהנך ד' סימנים וחזר משטות זה ועדיין עושה שאר שטותים דמשו"ה חשוב שוטה ואף כי לדעתי קשה מאוד להעמיד כונה זו בדברי הרמב"ם מ"מ חזינן שהעלה הגאון בעל ק"ע סברה זו שחידש הגאון מווארשא ע"ש:

והנה ראיתי להגאון בעל שאגת אריה בתשובתו בספר אור הישר עמד על דברי הגמרא הנ"ל דמאי קא בעי אי ממקרע כסותו לחודיה הוי הדר ביה או דילמא מכלהו הוי הדר ביה איך אפשר לומר דרק ממקרע כסותו לחודא הוי הדר ביה הא אי מקרע כסותו לחודיה סגי א"כ לא נשאר רק לן בבה"ק ויוצא יחידי בלילה והוי רק תרתי וא"כ איך קאמר ר"ה כיון דעבדינן לכולהו הוי להו כמי שנגח שור חמור גמל הא התם בעינן שלשה דוקא ע"ש. והנה בפשיטות י"ל לפי מה שכתב הש"ך והט"ז ביו"ד בסי' ב' דבפעם אחת לא נחשב שוטה רק בעינן שיהי' דרכו בכך ורגיל מקרי בג' פעמים כמ"ש הפרמ"ג שם א"כ שפיר ניחא דאף דמקרע לחודיה חשיב שוטה היינו בג' פעמים אבל כשעשה פעם אחת לבד הוא מצטרף להני תרתי למיחשב שוטה כמו שנגח שור חמור גמל אך באמת בלא זה קשה לי על הגמרא דמנין ליה דרב הונא הוי הדר ביה אלו הוי שמיע ליה הך ברייתא הא על כרחך הני תרתי ברייתות פליגי אהדדי דהתם קתני איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו ולא קחשיב הנך דקתני בברייתא דחגיגה הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה והמקרע כסותו וביחוד לשיטת רבינו שמחה דמה דנקט בברייתא דוקא קתני ולא אמרינן תני ושייר א"כ על כרחך פליגי הני מתניתא אהדדי וא"כ אף דתנא דהך ברייתא סבר דבמאבד לחודא הוי שוטה מ"מ ס"ל לר"ה דתנא דברייתא דנקט הני תלתא סבר עד דעבד לכולהון וזהו תמיה עצומה לדעתי והנה לפמ"ש למעלה די"ל דש"ס דילן גם לר"ה אינו מחלק בין להחזיקו לשוטה להיכי שכבר הוחזק אפשר לומר דמשו"ה אי אפשר כלל לומר דתנא דברייתא סבר דאין שוטה רק מי שמאבד מה שנותנים לו דוקא אבל כשאינו מאבד לא נעשה שוטה בשים דבר אחר דא"כ קשה לדידי' דאיך יפרנס סתם מתניתין דגיטין שהבאתי למעל' דהכל מביאין את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן אלא מוכח דהאי תנא ג"כ ס"ל כתנא דברייתא דחגיגה אלא שמוסיף ואומר דמאבד נמי שוטה הוא ומ"מ זה דוחק:

והנראה לי בזה דהך ברייתא דאיזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו אינו ברייתא בשום מקום רק בתוספתא נקט מאבד מה שנותנים לו בהך ברייתא גופא וקא חשב ד' סימנים הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה ומקרע כסותו ומאבד מה שנותנים לו כאשר הוא בברייתא דבירושלמי בגיטין ובתרומות אך בברייתא דש"ס דילן נשמט המאבד כו' רק נקט מה שצריך לענינא ומשמע מהברייתא תחלה וסוף וכיוצא בזה מצינו עוד בש"ס כמו בסנהדרין דף פ"ג ע"א מיתיבי ואלו הן שבמיתה טמא ששימש והשמיט מהברייתא תחלה וסוף דאח"כ אמר גופא ואלו שבמיתה האוכל את הטבל כו' ע"ש וכן עוד מצינו כמה פעמים כה"ג כמו בבכורות דף י' ע"ב דתנן המקדש בפטר חמור אינה מקודשת וקיצר תחלה וסוף ע"ש ועיין פסחים דף ט' ע"א תוס' ד"ה בשפחתו ולהכי קאמר רב פפא דאי הוי שמיע לר"ה דבאמת חשיב נמי בהדי הנך תלתא עוד המאבד מה שנותנים לו הוי הדר ביה דלא מסתבר כלל למימר דבעינן מקרע כסותו ומאבד מה שנותנים לו הא כי הדדי נינהו אלא ע"כ או או קתני מקרע את כסותו או מאבד מה שנותנים לו ולהכי מיבעיא לי' להש"ס אי ממקרע לחודא הוי הדר ביה היינו דלא בעינן מקרע ומאבד והני תרתי או או קתני אבל מ"מ בעינן תלתא סימנין היינו חד מהנך תרתי עם הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה אי הוי מוד' לגמרי לר' יוחנן דחדא מנהון סגי וכל הברייתא או או קתני כמו הני תרתי אחרנייתא מקרע ומאבד דע"כ או או קתני ודו"ק כי לפע"ד הוא פירוש נפלא בגמרא אחרי כי לא נמצא בשום מקום בתוספתא ברייתא כזו דליחשיב מאבד לחודא וכן בירושלמי נקט הכל ביחד ע"ש:

ודע דיש לחקור לרב הונא דס"ל עד דעביד לכלהון אי מחזיקינן אותו לשוטה למפרע דהא באמת פריך הגמרא אי דעביד דרך שטות אפילו חדא נמי ומשני דבחדא תלינן כגון בלן בבה"ק אמרינן דלמא אחזתו רוח טומא' א"כ היכי דעבד אח"כ כל הני תלתא יש לומר דשוב לא תלינן אלא אמרינן דמסתמא גם מה שעשה דרך שטות בסימן ראשון כני היה מחמת שנשתטה וכל מה דעביד בנתיים כגון גירש או שחט נתבטל למפרע ואף דמדמי לשור חמור גמל דהתם לא נעשה מועד אלא מכאן ולהבא דהתם שאני דלא היה על הבעלים לידע לשמרו כ"ז שלא נעשה מועד או ס"ל לר"ה דלא נעשה שוטה למפרע וכן אני מסתפק אפילו לדידן דקי"ל כר' יוחנן דבחד מהנך סימנים סגי וכתב הש"ך ביו"ד סי' ב' דבעינן שיהא דרכו בכך אבל בפעם אחת לא נחשב לשוטה איך הדין אי יש לפסול שחיטתו למפרע מפעם הראשון ואילך או כל זמן שלא הוחזק לשוטה ע"י שלשה פעמים אין שחיטתו פסולה וביבמות דף פ' ע"א גבי סימני סריס איתא ג"כ כעין פלוגתא זו דפליגי ר' יוחנן ורב הונא דרב הונא סבר עד שיהא בכולם ור"י אמר אפילו באחד מהן ומשמע מדברי התוס' ד"ה עד שיהא בכולן דאח"כ אמרינן שמסתמא גם סימנים הראשונים היו מפני שהוא סריס ועוד כתבו התם דהא דקאמר רב הונא עד שיהא בכולן היינו למיחשב אותו לודאי סריס אבל למיחשב אותו לספק סריס לא בעינן כולם ע"ש וא"כ גם כאן י"ל דרב הונא מודה דאע"ג דלא עביד כולהו רק חד מינייהו חשיב עכ"פ ספק שוטה וכן משמע מהגמרא דקאמר אימור אחזתו רוח טומא' היינו דלא מחזיקינן אותו לודאי שוטה אפילו לקולא אבל מ"מ אמרינן מידי ספיקא לא נפקא ויש לחוש לחומרא:

אמנם יש לחלק ולומר דשאני התם דאכתי לא. הוחזק בגדול ומשו"ה כל שיש איזה ריעותא חשבינן ליה לספק סריס אבל הכא דיש לו חזקת חלים לא מחזיקינן ריעותא בסימן אחד אליבא דר"ה אי בפעם אחד לפי מה דקי"ל כר"י וכ"ש דשאר שטותים שעושה כיון שהי' בחזקת חלים מספק אתה בא להוציאו מחזקתו אל תוציאנו מספק. ובזה נרווח לנו לישב דברי רש"י ז"ל בנדה דף מ"ה ע"ב במתניתין דקתני בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימים כו' אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש וכתב רש"י ז"ל ומיום י"ג שנה ואילך אפילו אמרו אין אנו יודעים כו' גדולים הם ובכלל שוטה לא מחזיקינן להו דסופו לבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה עכ"ל ומתמה הגאון בעל שאגת אריה בתשובתו בספר אור הישר דדברי רש"י ז"ל נראין כסותרין מסיפא לרישא דבתחלת דבריו כתב דאתי לכלל דעת משמע דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דוקא הני סימנים דחשיב הברייתא בחגיגה ומסיים ואין שוטה אלא המקרע כסותו והוא כשיטת רבינו שמחה דדוקא ע"י הני סימנים חשיב שוטה אבל בלא"ה לא אבל לפי הנ"ל ניחא דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת רבינו שמחה דגדול אע"ג דאתייליד ביה ריעותא בשאר שטותים חשבינן ליה לבריא ואפילו מיחוש לא חיישינן אלא הרי הוא בחזקתו אבל הכא דמיירי בבן י"ג שנה ויום אחד דאכתי לא הי' מעולם בכלל בר דעת א"כ דמי להך דסריס דכל שיש בו איזה ריעותא לא נעשה גדול אלא מתלי תלי וקאי ואי אתייליד ביה אח"כ סימני שוטה חשבינן ליה לשוטה משעה ראשונה דהוכיח סופו על תחילתו וכמ"ש למעלה ואי אתי:

לכלל דעת היינו שלא יבואו בו סימני שוטה חשבינין ליה לגדול למפרע ולהכי עולים בזה דברי רש"י ז"ל יפה דאע"ג דפשיטא דבן י"ג שאינו יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש חשיב ריעותא מ"מ עכ"פ אין להחזיקו בשוטה ודאי מחמת דאפשר שיבוא עוד לכלל דעת ויהא גדול למפרע ונהי דמי שיש בו הני סימני שוטה הוא ודאי שוטה מ"מ כל שאין בו הני סימנים אע"פ שעדיין לא הוחזק לגדול מ"מ אין מחזיקין אותו נמי לכלל שוטה ואם יבואו אח"כ הסימנים יחשב שוטה למפרע כיון דלא בא לכלל בר דעת מעולם וכמו שכתבו התוס' גבי סימני סריס שהבאתי למעלה ודו"ק:

עוד ראיתי בספר חת"ס שכתב וז"ל והנה הא דכתב הרמב"ם ז"ל כ"ז דלא הדר ביה משטותיה אבל אי הדר ביה משטותיה כגון שמקפיד על מלבושיו שלא יקרע וכדומה בכל הני סימנים הדר לפקחותו וכ"כ בשמלה חדשה אלא דהיה לו לפרש דוקא דחזינן ביה מילתא יתירתא סימן פיקחות ולא סגי במה שאינו מקרע כסותו ואינו לן בבה"ק כו' דוגמא דשור המועד דבעינן שיהיו התינוקות ממשמשין בו עיין ב"ק כ"ד הכא נמי דכוותיה כן כתב החת"ס. ובעיני דבריו יפלא ואחרי בקשת הסליחה לא דמי כלל לשור המועד דבעינן שיהיו התינוקות ממשמשין בו דהתם הטעם דבלא"ה הוא עדיין לא יצא מחזקתו והוא שור נגח ומוטל על הבעלים לשמרו שלא יגח מחמת דחיישינן שמא יחזור לקדמותו ובמה שלא נגח יום אחד לא סגי למיחשב חזרה לגמרי דשמא יגח ביום מחר אבל כשהתינוקות ממשמשין בו יש הוכחה שעזב מעשה הנגיחה לגמרי מכל וכל ושוב לא יחזור ליגח והוא כשאר שוורים ואין על הבעלים לשמרו יותר משאר שוורים אבל הכא דחזינן דעתה אינו עושה שום שטות ואינו מקרע כסותו ואינו לן בבה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה הרי הוא עתה עתים חלים ואפילו אם אפשר שיחזור ביומא אוחרא להיות שוטה כבראשונה מאי איכפת לן בזה הלא אין לנו אלא שעתה ושעה זו שהוא מגרש אינו נחשב לשוטה וזה ברור ודו"ק:

ואלו הייתי כדאי ולא הוי מסתפינא מחבירי וכ"ש מרבותי הייתי אומר דבר חדש והוינא מוסיף נופך משלי בעזר הצור והוא עפ"י מה שחנני ד' לישב דברי רש"י ז"ל בגיטין דף מ' ע"ב מקושית התוס' שם ד"ה וכתב גבי הא דאמרינן התם ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררה לפלגיה אמר אידך השתא שמעו בי רבנן ומפסדא לי אזל אקניה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דר"פ שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו כו' אנן קים לי' בינוק' דמקרבי דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחרותא על שמיה וכתבו התוס' לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס על שמיה דקטן דאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין כמו קטן שקונה יבמתו מה"ת דאינו נותן גט עד שיגדיל ואע"ג דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלין היינו בממון דוקא דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל ואנכי כתבתי בחי' ליישב דברי רש"י ז"ל עפ"י מה דאמרינן בקדושין דף י"ט ע"א אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעת ופריך תרתי ומשני מה טעם קאמר מה טעם אין יעוד אלא בגדול משום דאין יעוד אלא מדעת ע"ש מבואר בהדיא דהא דמעשה קטן אינו כלום הוא משום דבעינן דעתו וקטן אין בו דעת אבל אי לא הוי בעינן דעת היה קטן ג"כ מצי לייעד וכן מצינו בגיטין דף ע"א ע"ב דאמר ר' יצחק ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוי אפקחת בעל כרחה ע"ש חזינן ג"כ הך סברא דכל דמהני בע"כ אפילו בשוטה מהני וכן איתא בנדרים דף ל"ו ע"ב דאמר ר' יוחנן הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובני ביתו הקטנים מבואר בכל הני מקומות בגמרא דכל היכי דלא בעינן דעת ורצון מהני אפילו בקטן וא"כ בחצי עבד וחצי בן חורין שהדין הוא שכופין את רבו לשחררו דקי"ל כמשנה אחרונה כמו דאיתא בכל הסוגיא וכיון דגדול כופין אותו לשחררו גם קטן שפיר יוכל לשחרר אך לכאורה יש לפקפק ולומר דגדול שאני דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודברים שבלב אינם דברים ומשו"ה מהני דז"א דהא בקידושין דף נ"א ובב"ב דף מ"ח ע"א רצה הגמרא להוכיח דדברים שבלב לא הוי דברים מהך דיקריב אותו מלמד שכופין אותו וכן מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשים ובשיחרורי עבדים דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והא בליביה לא ניחא ליה ומשני שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים וע"ש בהקדמונים וברמב"ם פי' הדבר דעיקר מה שאינו רוצה הוא מחמת שיצרו תקפו לכן השתא דכייפינן ליה ברור אצלינו שהוא עושה בלב גמור א"כ הלא הדברים ק"ו ומה גדול שאינו רוצה בעצמו לגרש עד שכופין אותו לומר רוצה אני מ"מ מהני מחמת הך סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים כ"ש דלא איכפת לן מה שהוא קטן ואין לו רצון גמור דהא אנן סהדי דאלו היה לו דעת גמור היה בודאי מרוצה דהא מצוה לשמוע דברי חכמים ועיין בתוס' כתובות דף י"א דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דהוי זכות גמור ע"ש והתוס' בקידושין דף ה' ע"א ד"ה שכן ישנן בע"כ כתבו וז"ל ויש מיישבים פי' הקונטרס דודאי זה קרוי בעל כרחה מכירה של אמה העבריה שחוב היא לה ואם היתה בר דעת לא מתרצית אבל קידושי קטנה לא חוב הוא לה כמו מכירה וסופה עומדת לינשא אם היתה בר דעת היתה מתרצית ולא חשיב על כרחה עכ"ל. ועוד מצינו דוגמא לזה בתוס' ב"מ דף כ"ב ע"ב גבי הא דא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי הני תמרי דזיקי היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים מעיקרא אייאושי מייאש מרא מיניה ותו פריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי וכתבו בתוס' בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי מייאשי עכ"ל ע"ש וסברתם נמי נראה על דרך זה כיון דגם בגדול מהני אפילו שלא מדעת מחמת דאנן אמדינן ליה לדעתיה דמייאש שוב אין חילוק בין גדול לקטן ומעתה לפ"ז בהך דחצי עבד וחצי ב"ח דכיון דגדול כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בכה"ג מהני ג"כ בקטן כשהגיע לעונת הפעוטות ויודע מטוב משא ומתן דבכה"ג מהני מה שאמר רוצה אני אפילו מה"ת דכל שלא הגיע לעונת הפעוטות לא חשיב מכירה כלל רק מעשה קוף בעלמא כיון שאינו יודע בענין מכירה כלל אבל כשהגיע לעונת הפעוטות דיודע ענין מכירה וקנין רק מה דלא מהני בעלמא הוא משום שאין הרצון שלו חשוב רצון בכה"ג דאמרינן מצוה לשמוע דברי חכמים בודאי לא עדיף מגדול ומהני ג"כ מה"ת: ולפי הנ"ל יש ליישב דברי הר"נ ז"ל בפ' לולב וערבה שכ' אהא דאמרי' התם בגמרא דף מ"ו ע"ב לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא דינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו וז"ל פירוש שתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאי בהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקני דהא ק"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר והקשו השעה"מ וח"ז הישי"ע הא הך דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר לא הוי אלא מדרבנן ואיך יוצא בזה מצות לולב דבעינן לכם מה"ת וכאן מה"ת אין הפעוטות יכולים להקנות ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ע"ש אבל לפי מה שכתבתי שפיר י"ל דמה דפעוטות אינם יכולים להקנות מה"ת הוא משום דאין להם רצון ומעתה היכי שנתן להם מתנה ע"מ להחזיר דבגדול כה"ג על כרחו הוא, מחזיר ואפילו לשיטת הרא"ש ושאר הקדמונים שם בפ' לולב וערבה דבמתנ' ע"מ להחזיר נמי צריך להקנות ליה בחזרתו ואי מחזיר ליה בלא הקנאה אינו יוצא הבעלים במצות לולב מ"מ:

על כרחו הוא מקנה ליה בשעת חזרה דאי לא מקנה ליה נתבטלה המתנה למפרע ויותר מזה כתב הישי"ע שם דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דאפילו היכי דהתנאי אינו מועיל כגון באומר חלוץ ע"מ שתתן לך מאתיים זוז דבחליצ' לא מהני תנאי משום שא"א לקיים ע"י שליח מ"מ מחוייבת ליתן לו מאתיים זוז כמו שכר פעולה שמתחייב בדיבור בעלמא ואדרבה היכי שמתנה תנאי שחל מדיני תנאי כשאינו מקיים התנאי המעשה בטלה וא"א לכופו לקיים מה שהתחייב עצמו באמירת התנאי כו' משא"כ היכי שהמעש' כבר מקויים מחויב שכר פעולה ע"ש וכיון דבגדול כופין אותו להחזיר לא איכפת לן מה שהוא קטן ומהני החזרתו אפילו מה"ת לכן שפיר כתב הר"ן ז"ל דדוקא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות דאין מעשה שלו כלום מחמת שאינו יודע מענין מקח וממכר כלל והוי כקוף בעלמא אבל כשהגיע לעונת הפעוטות ומבין דרכי מסחר וקנין רק דלא מהני מחמת שאין לו רצון גמור בכה"ג שבגדול כופין אותו להחזיר מהני גם בקטן מה"ת ודוק:

והנה ביבמות דף קי"ג ע"ב אמר ר' יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בע"כ ומה טעם אמרו אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר ופריך הגמרא היכי דמי וכו' אלא דאין יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה. דבר תורה שוטה מתגרשת והא אמר דבי ר' ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה יצאתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת ומשני לא צריכא דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת דהא יודעת לשמור את גיטה ואמרו רבנן לא ליפק' שלא ינהגו בה מנהג הפקר אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית ומ"ש התם דלא קתני עולמית אלא ש"מ הא דאורייתא והא דרבנן ע"ש מבואר בגמרא דאיכא תרי גווני שוטה, חדא שוטה שאינו יודע כלל מאומה מה זה ענין גט כריתות דבכה"ג לא חשיב שילוח כלל דאם הבעל שוטה אינה משלחה כלל ואם האשה שוטה הוא משלחה והיא חוזרת ובכה"ג אין חילוק בין הבעל שמגרש אלא לרצונו ובין האשה שמתגרשת בעל כרחה אחרי שאין כאן שילוח כלל ואופן הב' שוטה שמבין ענין הגט כריתות ויודע בטיב ענין שילוח האשה שמתירה לעלמא בזה יש חילוק דבאשה בכה"ג מה"ת מתגרשת כמו דאמר רב יצחק דהא יודעת לשמור את גיטה ואע"ג דאין לה רצון לא גרע מפקחת בעל כרחה אבל באיש קתני לא יוציא עולמית דאפילו בכה"ג שיודע ענין הגט וחזינא ליה דחריף מ"מ כיון שהוא שוטה עפ"י סימני שוטה שמנו חז"ל לשיטת רבינו שמחה או להרמב"ם ז"ל אפילו בשאר הדברים כמו שהבאתי למעל' אינו יכול להוציא מחמת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכל שהוא שוטה אין לו רצון גמור וכן כתב רש"י ז"ל בגיטין דף ע"א ע"ב כדר' יצחק וסיפא דאורייתא דגבי מגרש בעינן דעתו שהאיש אינו מוציא אלא ברצונו ע"ש:

מעתה לפי מה שחדשתי למעל' דכל שכופין אותו לא איכפת לן אם הוא איש שאין לו רצון גמור. יש להמציא חדשות דבגווני שהדין הוא שכופין את הבעל להוציא כמו בכל הני שמבואר באה"ע סי' קנ"ד שיש לו ריח הפה או ריח החוטם כו' גם אם הוא שוטה עפ"י סימני שוטה ורק שהוא חריף ויודע ענין הגט שהוא פוטרה ומתירה לעלמא שפיר יכול לגרש דמה לנו שהוא שוטה ואין לו רצון כיון שגם אם הוא פיקח היינו כופין אותו לגרש והנה אף שלדעתי הוא דבר נכון ויקר מאוד מ"מ אין אני אומר דבר זה להלכה כי מי אני שאכניס עצמי לחדש חדשות באיסור חמור דא"א ולא באתי אלא לעורר את המעיין כתלמיד הדן לפני רבותיו:

ובענין האיש שלפנינו אם יעמוד כת"ה על המחקר במקומו ואתריה אצל השכנים שאינו עושה עוד מעשה שטותים מה שהי' עושה מקודם. וגם כל תהלוכותיו אינם מביאים לידי שחוק והיתול ושואל ומשיב כהוגן אע"פ שהוא תשוש עדיין קצת לדעתי יש לסמוך על הרשב"א ז"ל להקל. ואם יסכים לזה מעכ"ת גם אנכי הנני מצטרף לזה לאמטויי שיבא מכשורא ויוכל מעכת"ה לסדר גט פיטורין כד"ת ומד' אבקש עוזר לבל אכשל בדבר הלכה ויורני דרך האמת שלו ככה:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה