מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן כא
אל כבוד הרב הה"ג כו' מוה' שמעון שפירא מו"ץ בק"ק ראדאוויץ:
ע"ד שאלתו שאלת חכם בעובדא שאירע בקהילתו שיבמה אחת נפלה לפני ד' אחים ועשאו האחים כתב ביניהם שמה שיקח האח הגדול איזה סך מתיבמ' בעד החליצ' יחלקו בשוה והאחים הצעירים קבלו באו"ש בשני עולמות שהמה לא יתנו חליצ' להיבמ' רק גדול האחים יחלוץ כד"ת ואח"כ עבר אחד מהאחים הצעיר שבהם על השבוע' ונסע למקום אחר היינו לק"ק גרידינג והב"ד דשם לא ידעו מזה וחלץ להיבמה כד"ת. ועתה דעת כ"ת שיש לפסול החליצ' מחמת השבוע' שעבר לפי מה דאיתא בחו"מ סי' ר"ח בהגה"ה דמקח שנעש' באיסור כגון שנשבע שלא למכור המכיר' בטלה דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומ"ש התוס' בתמור' דף ה' ע"א דגט לא בטל בכה"ג שנעש' באיסור משום דאיתקש גירושין למיתה ל"ש בחליצ'. זהו יסוד דברי כ"ת וענותנותו תרבני לידע חוות דעתי העניה בזה וזה החלי בעזר הצור ית': הנה ראשית כל דבר עלה על לבי דיש לחקור אם השבוע' חלה כלל כיון דמצד הדין מצוה בגדול ואין האח הקטן רשאי לחלוץ וכשנשבע שלא יחלוץ יש לחשוב כנשבע לקיים את המצוה ואנן קי"ל דאין שבוע' חל דבר מצוה לא לקיים ולא לבטל ומהאי טעמא פסקינן באה"ע סי' קס"ב סעיף ג' דכשנשבע גדול האחים לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותו ולא לקטן והוא מתשובת ריב"ש והטעם משום דהוה שבוע' לבטל את המצוה ולפ"ז יש מקום לומר דקטן כשנשבע שלא לחלוץ חשיב כנשבע לקיים את המצוה דכ"ז שהגדול רוצה לחלוץ מצוה בגדול והקטן אינו רשאי לחלוץ אכן מדנקט דוקא גדול מוכח דקטן שנשבע שלא לייבם ולא לחלוץ חלה השבוע' אפילו במקום שהגדול רוצה לייבם או לחלוץ אמנם יש לומר דכיון שאם יאמר הגדול איני רוצה לייבם ולא לחלוץ הולכין אצל קטן והבריר' ביד הקטן לייבם או לחלוץ ואם אינו רוצה חוזרין אצל גדול:
למכפי' כמבואר בש"ס ופוסקים שפיר יש לומר דחלה השבוע' כיון דמשכחת לה אופן שיהי' דבר הרשות ולא דבר מצוה אבל מ"מ יש צד אחד לומר דהשתא שהגדול אומר שרוצה לחלוץ ואין הקטן רשאי לחלוץ אין השבוע' שנשבע הקטן שלא לחלוץ יכול' לחול דהוי כנשבע לקיים את המצוה ולפום ריהטא אמרתי להביא ראיה מש"ס דמכות ט"ו א' מהא דאיתא התם גבי אונס שגירש דמשכחת לה ביטלו כגון דאדרה ברבים. ולכאור' אמאי לא קאמר הגמרא דמשכחת לה שנשבע שלא יחזירנה כי כן דרך הש"ס יותר כמו להלן שם דף כ"ב ולחשוב שבועה שלא אחרוש כו' ע"ש וצ"ל דשבוע' אינו חל לבטל דבר מצוה והא גבי אונס נמי אי אמרה האשה לא בעינא ליכא לעשה כלל ומ"מ לא חל שבועה כ"ז דאינה אומרת לא בעינא לי'. אמנם כד דייקת בה לא דמי כלל חדא דמסתמא הית' כונתו כשתרצ' היא להנשא לו דבלי הסכמת' בלא"ה אין האשה מתקדשת אלא מדעתה. ועוד דהתם אפילו כשאמר' לא בעינא לא נסתלק העשה דולו תהיה לאשה אלא כל רגע ורגע יש בדעתה לחזור ולומר בעינא ליה ושוב איכא עשה דלו תהיה לאשה:
ומתחלה עלה בדעתי להסתפק בזה עד שראיתי שכן איתא בירושלמי והובא בר"נ סוף פרק ג' דכתובות דגרסינן התם גבי באו עליה עשרה בני אדם ועדיין הוא בתולה דמודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי בררה לה אחד מהן נפטרו כולם אמרה אי אפשי בוררת וחוזרת ובוררת ע"ש ומסתברא דה"ה במוציא שם רע והיא אמרה לא בעינא ליה לא נפטר עדיין לגמרי אלא כשחוזרת ואומרת בעינא ליה מצוה ליקח אותה. וכן מוכח נמי מהש"ס דמכות הנ"ל להס"ד דהש"ס דאמר אילימא דאינסבא איהי קא מבטלה לי' ע"ש ומדלא קאמר אילימא דאמרה לא בעינא ליה איהי קא מבטל' ליה ש"מ דבאמרה לא בעינא עדיין לא נתבטל' העשה כלל דיכול' לחזור ולומר בעינא ליה וז"ב ומשו"ה כשנשבע שלא יחזירנ' אינו חלה השבוע' אבל כשהגדול אומר שאינו רוצה לחלוץ הולכין אצל קטן לייבם או לחלוץ י"ל דגם באופן שהגדול רוצה לחלוץ חל' שבועתו שנשבע שלא לחלוץ ולא חשוב נשבע לקיים את המצוה דגבי קטן הוי רשות:
אך מ"מ נרא' לי דדברי הריב"ש שכתב גדול שנשבע כו' שמשמע דקטן שנשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם חלה השבוע' זהו דוקא לדעת הי"א בסי' קס"ה דמצות חליצה קודמת אבל לדעת האומרים דמצות יבום קודמת כשנשבע הקטן שלא לחלוץ חשוב נשבע לקיים את המצוה דאם גדול האחים רוצה לייבם בודאי אין הקטן רשאי ליתן לה חליצה להפקיע מצות יבום וחשוב נשבע לקיים את המצוה ולא חל' השבוע'. והנה ביו"ד סי' רל"ט סעיף ז' פסק המחבר הנשבע לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידי' תלה רחמנא אי ניחא ליה לייבם אי ניחא ליה לחלון והוא מתשובת הרא"ש כלל י"א ונ"ל דזהו דוקא בדליכא אח זולתו שרצונו לייבם אבל בדאיכא אחד מן האחים שרצונו לייבם אין השבוע' חלה דבחליצתו הוא מבטל מצות יבום לדעת הפוסקים דמצות יבום קודמת לחליצה וכנ"ל:
אמנם לא אכחד דקשה לומר דאם קדם קטן ויבם או חלץ דחשוב עבירה לומר דלא חלה שבועה ע"ז דלא מצינו במי שחטף מצוה השייך לחבירו לקיים שיהא מקרי עבירה אלא דצריך לשלם קנס כמו שמבואר בחו"מ סי' שפ"ב ומי שהיה לו בן למול וקדם אחר ומלו חייב ליתן להאב יו"ד זהובים עיין בהגה"ה אבל מ"מ לא מצינו שיהא נקרא משום זה עבריין דגרם לבטל מהאב מצות עשה שהאב מחוייב למול את בנו וכן במצות יבום שמצוה בגדול מ"מ אם קדם הקטן ויבם לא מקרי עבירה בידו וכן מוכח מש"ס דביצה שהבאתי בספרי מצפה אריה סי' ט"ז דמוקי הש"ס הא דתנן התם ואלו משום רשות לא חולצין ולא מייבמין אי הגדול אינו רוצה לייבם הא מצוה בקטן לייבם דהא קי"ל דיבום של קטן עדיף מחליצת גדול והאיך חשוב רשות ואי דגדול רוצה לייבם הא מצוה בגדול ואין הקטן רשאי לייבם ולא הוה רשות אלא עבירה והש"מ כתב התם דבעבירה לא מיירי מתניתין עיין בספרי שם שפלפלתי בזה אבל כעת נ"ל בפשיטות דמוכח מהסוגיא דגם כשהגדול רוצה לייבם אף דמצוה בגדול חשוב אצל הקטן רשות אף דלא שפיר עביד מ"מ עבירה אין כאן וכ"ש דלא שייך לומר בזה דחשוב דבר מצוה לגבי שבועה דלא חלה לבטל או לקיים אלא השבועה חל' בכל גווני:
ועתה נחזור נא למה שעלה על דעת כ"ת לפסול החליצה מחמת השבועה דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לדעת הסוברים דמקח שנעשה באיסור המקח בטל דלא מהני הנה הסמ"ע בס' ר"ח הביא בשם המרדכי דאם נשבע שלא למכור ועבר ומכר המקח בטל כיון דעבר אמימרא דרחמנא והסמ"ע האריך לתמוה ממ"ש התוס' בתמורה דבאיסור שבדה מלבו מודה רבא דאי עבר ועביד מהני וכתב שגם המהרשד"ם דחה דעת המרדכי מהתוס' הנ"ל: ואת אשר אנכי אחזה בישוב דעת המרדכי דהנה לכאור' יש להעיר איך שייך לומר בעובר על השבועה דלא מהני הא אי אמרינן דלא מהני אין באפשרות כלל לעבור על השבועה כגון שנשבע שלא לגרש ודאי היה כונת השבוע' שלא יגרש בגט כשר שתהא האשה מותרת לעלמא ע"י גט זה אבל לא היה בדעתו שלא יתן לה חספא בעלמא ואם נימא דע"י השבוע' אי אפשר שיהא הגט כשר להתירה לעלמא שוב לא משכחת לה שיהא עובר על שבועתו וזה בזה תליא דאם הגט פסול הא לא עבר על השבוע' ולא דמי לשאר איסורין דסבר רבא דאע"ג דלא מהני מ"מ חייב משום דעבר אמימרא דרחמנא דהתם כך הוא גזירת הכתוב דאע"ג דלא מהני מצד חק התורה מ"מ הוא חייב מלקות על דעבר על מימרא דרחמנא אבל השבוע' דעצם הדבר אינו מתועב לפני המקום אלא שאסר על עצמו ודעתו היה דוקא באופן שיהא דבר של קיימא ואם הדבר נתבטל ולא מהני ע"ז האופן לא נשבע כלל ולמה יתחייב מלקות על שעבר על השבועה ואם נימא דבאמת פטור ממלקות דלא עבר כלל על השבוע' כעין זה לא חשוב שבועת בטוי דלא מצינו שבועת בטוי אלא באופן שיהא בידו לקיים את דבריו או לעבור על שבועתו אבל כל שאין בידו לעבור אין זה שבועת בטוי ודמי לנשבע לבטל את המצוה לא הוי שבועת בטוי אלא מלקין אותו משום שבועת שוא כמבואר בש"ס ופוסקים ונ"ל דזהו כונת התוס' דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן אי עביד לא מהני. ומעתה יש לתרץ דעת המרדכי דגם הוא סבירא ליה דגבי גט שנעשה באיסור לא שייך לומר דאי עביד ל"מ כיון שהאיסור הוא שבדה מלבו ואי לא מהני שוב ליכא איסור והוא דבר והיפוכו לכן אמרינן דמהני אבל במקח שנעשה באיסור נהי נמי דאמרינן דלא מהני היינו שיכול לחזור מהמקח ולא יקיים ואז יהא פטור מהשבוע' ממילא אבל מ"מ כשיקיים את המקח ויהב להקונ' את החפץ שפיר קנה. דוגמא לזה אמרינן בש"ס ב"ק דף ע' ע"ב דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אע"פ כי אתא לקמן לדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה כי יהיב לה הוה אתנן הרי אע"ג דלא מהני השוואתו ואם רוצה הי' בידו לחזור מ"מ כאשר אינו רוצה לחזור ונותן לה הוה אתנן וכן אמרינן באומר עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבתיך דאע"ג דיכול לחזור מ"מ כי יהיב לי' ואינו חוזר הוה מכירה גמורה ע"ש ולא שייך בכה"ג לומר דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי:
עביד לא מהני הכא נמי אפילו אי נימא דלא מהני מ"מ אי יהיב ליה קנה הלוקח והמוכר עבר על השבועה וחייב מלקות לכן שפיר כתב המרדכי דהמקח בטל דלא מהכי ומ"מ מוד' המרדכי שאם לא רצה לבטל המקח ונתן להלוקח החפץ דקני הלוקח והוא חייב מלקות על שעבר על שבועתו כן נ"ל ברור ודו"ק:
ודרך אגב הנני להציג בזה מה שכתבתי על הגליון חו"מ סי' ר"ח להשיג על הש"ך שכתב שם דמקח שנעשה באיסור מדאורייתא הוה מכיר' ומדרבנן לא הוה מכיר' וז"ל ותמוה לי הא שם בעקוץ תאנה בשבת מיירי דהוא איסור מדאורייתא וגם הא דאי עביד לא מהני ג"כ הוה מדאורייתא ע"ש ושותא דמרן לא ידענא נהי דעקיצת תאנה הוה דאורייתא מ"מ הקנין בשבת לא הוה אלא איסור דרבנן ולהכי גם מטעם דאי עביד לא מהני ג"כ לא מהני הקנין מדרבנן אבל מה"ת מהני דהא לא עביד איסור דאורייתא ומשו"ה חייב בד' וה' אבל היכא דהקנין הוא איסור מה"ת כגון שנשבע שלא למכור באמת בטל הקנין מדאורייתא משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכ"ז פשוט לפענ"ד וברור:
וע"ד מה שכתב כ"ת לפמ"ש התוס' בתמורה דבגט לכו"ע לא אמרינן דלא מהני משום דאיתקש גירושין למיתה וזה הטעם ליכא בחליצה א"כ צריך להיות דלא מהני בחליצה היכא דעבר אמימרא דרחמנא הנה מלבד דלא מסתבר למימר הכי אלא יש להביא ראיה נגד זה מקדושין דף י"ד ע"א דאמרינן מיתת היבם מנ"ל ומשני מה א"א שהיא בחנק מיתת הבעל מתיר יבמה שהיא בלאו לא כ"ש ושוב פריך מה לא"א שכן יוצאת בגט תאמר בזו שאינה יוצאת בגט ומשני הא נמי יוצאת בחליצה ומשמע דדמי לגט בכל גווני והנה כ"ת כתב עוד דלפמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו הובא בט"ז יו"ד סי' רכ"ח וחו"מ סי' ר"ל בש"ך שם דענינים שאפשר לבטלן כמו חרמים מוד' רבא דמהני והנה פירוש דבריו דאפשר לבטלן נראה לכ"ת שיש להתיר אותן ע"י התרת חכם ולפ"ז דעת כ"ת דבע"ד רבים דקי"ל דאין לו התרה שוב אמרינן הך כללא לרבא דאי עביד לא מהני הנה ראיתי שכן כתב הנו"ב מהדו"ת חלק אה"ע סי' קכ"ט ולענ"ד יש להקשות ע"ז מש"ס דקידושין הנ"ל דאמרינן מה לא"א שכן יוצאה בגט ואי כחידושו של הנו"ב יקשה הא גם כשנשבע שלא לגרש ע"ד רבים דאינה יוצאת בגט מ"מ יוצאת במיתת הבעל:
אמנם יש לבע"ד לומר דמנ"ל דבכה"ג מיתת הבעל מתיר דלמא כיון דמה דמיתת הבעל מתיר הוא משום דאיתקש לגרושין כדאיתא התם בש"ס קידושין כל היכא דגט מתיר מיתת הבעל מתיר וכל היכא דגט אינו מתיר גם מיתת הבעל אינו מתיר ובאמת דבר זה לכאורה יש להקשות גם אתירוצם של התוס' שכתבו דאונס שגירש מהני משום דאיתקש למיתה אמאי לא נימא לאידך גיסא כיון דאונס שגירש הגט אינו מתיר לעלמא גם מיתת הבעל אינו מתיר אך זה ליתא דגם באונס שגירש מדעתה גם הגט מתיר ורק שלא מדעתה י"ל דלא מהני וממילא במיתת הבעל דל"ש לחלק בין מדעתה לשלא מדעתה מתיר בכל גווני וממילא אמרינן דאיתקש גירושין למיתה דגם הגט מתיר גם שלא מדעתה אבל נשבע ע"ד רבים אי נימא דאין הגט מתיר בשום גווני יש מקום לומר דאיתקש מיתה לגירושין ובמקום שאין הגט מתירה גם מיתתו אינה מתירה: והנה בעובדא דידן אם נימא כדעת הנו"ב וכפי מה שרצה כ"ת לומר בפירוש הרא"ש דכל שאין התרה לשבועתו גם להתוס' אמרינן דאי עביד לא מהני אנא אמינא דגם אי לא היה נשבע ע"ד חבירו ולטובת חבירו היינו ע"ד אחיו ג"כ לא מהני דנהי נמי דקודם שעבר על השבועה היה מהני התרה מ"מ עכשיו שעבר על שבועתו אין התרה לשבועתו כמבואר בש"ס דשבועות דף כ"ח ע"א דפליגי רבא ואמימר בשבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כולה דרבא סבר דאין נשאלין עליה ואמימר סבר דנשאלין עליה אי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות ועיין בדגול מרבבה סי' רל"ח דהיכא דליכא לא קרבן ולא מלקות כגון במזיד ולא התרו בו גם לאמימר אין נשאלין עליה ליכא התרה אחר שעבר על השבועה א"כ בזמן הזה דליכא לא קרבן ולא מלקות צריך להיות דאחר שעבר על השבועה שוב אין נשאלין עליה ובאמת יש לעורר מזה על הש"ך ביו"ד סי' ר"ל שכתב שם על מ"ש בהגה"ה בנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכר דאין במכירתו כלום שמדברי הרא"ש הנ"ל נראה שחולק ע"ז דתקנה שאפשר לבטל מוד' רבא דמהני ולפי החמור לא דמי דהכא א"א לבטל כיון שכבר עבר ותו אין נשאלין עליה ואם באנו לומר דאי נימא דאין נשאלין עליה המכיר' בטלה דהא תו אי אפשר לבטל וממילא לא עבר על השבועה כלל ושוב יש לו התרה וזה בזה תליא דזה דוחק דכל כה"ג אזלינן לחומרא כמו שכתבו התוס' בב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף עובר שכתבו וא"ת עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי להפסיל פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם היתה כשרה הוה ניחא ליה לכן אין להכשיר ע"ש הכא נמי אם תאמר דמכירתו הוה מכירה שוב אין אפשר לשבועה לבטלה ואם אין אפשר לבטלה תו לא מהני המכירה ודו"ק:
אמנם לפענ"ד אי אפשר כלל לפרש כונת הרא"ש על דרך זה שכתב הנו"ב וגם כ"ת אחז דרך זה דא"כ מה פריך הש"ס מאונס שגירש הא התם בודאי אפשר לבטל האיסור ע"י שתאמר האשה לא בעינא לי' ומה לי התרת חכם ומה לי אמירת האשה לא בעינא לי' ולכאור' היה מקום לומר לחלק דחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל מה שתאמר האשה לא בעינא לי' יתבטל האיסור רק מכאן ולהבא ואין כאן תו ביטול העשה אבל מ"מ אין נעקר האיסור מעיקרא אבל המעיין בתשובת הרא"ש יראה שכתב בזה"ל דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן כו' אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם בהא מודה רבא דמהני מאי דעבד ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו את החרם כאלו לא הי' חרם מעולם כו' ע"ש הרי נראה מלשונו דגם היכא דאפשר לשנותו לחודא סגי א"כ קשה לי אונס וכנ"ל ע"כ אמינא דכונת הרא"ש היא שהוא איסור שבדה ותלה בדעת האדם אם לנדור או לחדול וכמ"ש התוס' שם בתמורה ואח"כ כתב ועוד שחכם עוקר הנדר מעיקרא כו' וז"ב:
אחרי כותבי כל זה ראיתי להרשב"א בחידושיו לקדושין דף כ' ע"ב בהא דאיתא אי אמרת אינו נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו שכתב תמוה לי איך הוה פקדון הא איהו לפרעון קבלינהו כו' ואפילו תימא שאסור לגאול לחצאין כמו שאסור לגאול תוך ב' שנים כו' אפ"ה אי עבר וקיבל קיבל ואפריק ועוד דבתוך שני שנים איכא עשה משום דכתיב במספר שני תבואות ובעינן שנים מקנה וליכא אבל הכא לא אשכחן ע"ש מבואר דדעתו דמקח שנעשה באיסור מהני ומ"מ כראה דיש קצת מקום להסתפק בזה הנראה לפענ"ד כתבתי שאין לפסול החליצה בדיעבד וד' יצילני משגיאות: