מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן יח
להרה"ג מוה' ישראל שמואל נ"י מו"ץ בק"ק שאטץ יע"א:
ע"ד שאלתו שאלת חכם באשה אלמנה אחת שהיא מינקת ועוד בחיי בעלה הרגישה שהיא מעוברת וכשני שבועות אחר מיתת בעלה גמלה את בנה כי יראה שלא תזיק לו החלב ואח"כ הפילה והנה כ"ת יצא להיתרא דהך איתתא לאינסובי בתוך כ"ד חודש אע"פ שגמלתו אחר מיתת בעלה כיון שהיתה מוכרחת לגמלו ואין נ"מ להיונק הלזה אם תנשא אמו או לא ולפי מ"ש תוס' כתובות דף ס' דהא דגמלתו אסורה הוא רק שמא תמהר לגמול כדי שתנשא וכאן ל"ש טעם זה. עוד כתב דבנו"ב ק' חלק אה"ע סי' כ"ד כתב בתוך דבריו וז"ל ואפילו באלמנה ממש שזינתה ונתעבר' הי' אפשר להתירה להנשא לזה שזינתה ממנו אחר כלות כ"ד חודש של התינוק קודם שתלד ע"ש א"כ חזינן דעתו שעכ"פ צריכה להמתין כ"ד חודש של היונק אע"פ שנתעברה וכתב מעלתו שיש לחלק בין נתעברה בזנות ובין נתעברה מבעלה לפי מ"ש בספר בית מאיר בצלעות הבית:
שעיקר גזירת חז"ל הית' מטעם השגת גבול של היונק א"כ בנ"ד שנתעבר' בהיתר נסתלק חזקת היונק בהיתר משא"כ כשנתעבר' באיסור לא נפסק חזקת היונק כמו בשאר חזקות דהיכא שנפסק באיסור לא נתבטל חזקתו ויפה העיר: אמנם לפענ"ד אין אנו צריכין לכ"ז דהא מבואר בשו"ע אה"ע סי' י"ג סעיף י"א דאי צמקו דדיה מותרת להנשא תוך כ"ד חודש מחמת שחלבה ארסיי א"כ ה"ה פשיטא בנתעבר' דאינה רשאה להניק משום דנעכר חלבה כמבואר בש"ס ופוסקים וע' בשבו"י חלק ג' סי' קט"ז שכתב בפשיטות דאי נתעברה חשיב כאלו צמקו דדיה כיון דאיכא סכנה להניק ובעובדא דידי' הי' המעשה שנתעבר' בזנות אחר מיתת בעלה ע"ש. והנה איתא בשו"ת חכם צבי סי' ס"ד דבצמקו דדיה גם אם ילדה אחר מיתת בעלה מותרת להנשא ומ"ש בשו"ע שם בחיי בעלה קאי רק אפסקה חלבה אבל בצמקו דדיה כיון דאיכא סכנה בהנקה דידה ואסור להניק אותו לא מקרי תו מינקת חבירו והשבו"י שם הביא דעת הח"צ להתיר מטעם זה גם בנתעברה בזנות לאחר מיתת בעלה כיון דאיכא סכנתא בהנקה גם בנתעברה מותרת והנו"ב שכתב דאלמנה מינקת שנתעברה בזנות לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין כ"ד חודש של היונק אפשר דס"ל כדעת החולקים על הח"צ שהביא השבו"י וסבירא ליה דבצמקו דדיה נמי בעינן דוקא בחיי בעלה אבל אי צמקו דדיה לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין כ"ד חודש לכן כתב דבנתעברה ג"כ צריכה להמתין כ"ד חודש מלידת היונק או אפשר לומר דבצמקו דדיה ס"ל כח"ל דאף לאחר מיתת בעלה נמי מותרת ומ"מ ס"ל דנתעברה בזנות לאחר מיתת בעלה אסורה דבאמת גם לפענ"ד יש לתמוה על השבו"י שמדמה נתעברה בזנות לצמקו דדיה דשאני נתעברה בזנות שהיא פשעה בזה שנתעברה שזינתה ובידים העבירה את הדרך על היונק ומה לי שעשתה שאר תחבולות שתגמול הילד ומה לי תחבולה זו שהלכה וזינתה ונתעברה עכ"פ חשובה כמו גמלתו לאחר מיתת בעלה דמבואר בש"ס ופוסקים דאסורה להנשא. ועוד כיון שנאסרה להניקו מחמת פשיעתה מחוייבת שתשכור מינקת כמו שמצינו גבי נדרה שלא להניק שכתבו התוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה כגון דב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכור לו מינקת ע"ש. וכל שהיא משועבדת להניק אסורה להנשא כשאר נתנה בנה למניקה דק"ל דאסורה להנשא בתוך כ"ד חודש. ולפ"ז היכא שנתעברה מבעלה בהיתר דלא שייך כל זה פשיטא דמותרת להנשא בתוך כ"ד חודש לדעת הח"צ: ולא עוד אלא שנראה לפענ"ד דגם להחולקים על הח"צ וס"ל דבצמקו דדיה נמי דוקא בחיי בעלה מותרת להנשא בתוך כ"ד חודש מודו בנ"ד דא"צ להמתין דכל שנתעברה בחיי בעלה אע"פ דאיהי לא אשגחה והניקתו עד לאחר מיתת בעלה עכ"ז כיון שלא היתה רשאה מצד הדין להניקו מפני הסכנה לא מקרי תו מינקת חבירו. ואל תשיבני מהא דאיתא בכתובות דף ס' ע"ב רשב"ג אומר אני אכריע לדברי האומר עשרים וארבעה חודש מותרת להנשא אחר כ"א חודש דאין החלב נעכר אלא עד ג' חדשים א"כ חשיב מה שהניקתו בחיי בעלה שהי' עוד בתוך ג' חדשים הראשונים בהיתר דז"א דאנן לא ס"ל כר"ש בן גמליאל דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש וע"כ משום שהחלב נעכר גם בתחילת ימי עיבורה וע' בספר הפלאה שם וז"ב. ועוד דאפילו אי נימא דרב ושמואל פסקו כת"ק אלא לחומרא דצריכה להמתין כ"ד חודש אבל לא לקולא דהיינו כעין נידון דידן יש לנו לחוש לרשב"ג דאמר אין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים וממילא מה שהניקתו בתוך ג' חדשים הי' בהיתר ומיחשב א"כ לכאורה כאילו צמקו דדיה לאחר מיתת בעלה דאסורה לדעת החולקים על הח"צ. מ"מ נראה לפענ"ד די"ל דהיכא שנתעברה מבעלה וידעינן שלאחר ג' חדשים תעכר חלבה דרוב נשים אין מפילות כדאיתא ביבמות דף קי"ט ואין הדבר תלוי רק בזמן וזמן ממילא קא אתי חשיב כאילו צמקו דדיה בחיי בעלה כיון שדבר זה עתיד להיות ויש לדמות להא דמצינו בב"ב דף קכ"ד דבשבחא דאתי ממילא בכור נוטל פי שנים והיינו דחשיב כאילו הוי בחיי דאבוהון ש והכא נמי כיוצא בזה:
ולרווחא דמילתא אמינא שיש לצרף ולומר דלפי שיטת הר"ש ז"ל דגרושה מינקת אינה צריכה להמתין משום דלא משעבדא להניק א"כ בכה"ג שנתעברה מבעלה ג"כ שוב אינה משועבדת עוד דהא על ידי הבעל נעכר חלבה והוא נתן אצבע בין שיניה כמו דס"ל לב"ש גבי נדרה שלא להניק וקיים לה הוא דהוא נתן אצבע בין שיניה ואפילו ב"ה לא פליגי אלא מטעם דס"ל דהיא נתנה אצבע בין שיניה אבל בנתעברה דודאי הוא נתן אצבע בין שיניה בודאי נסתלק שיעבודה וכל שנסתלק שיעבודה מותרת להנשא לדעת הר"ש:
ובעמדי בהך סוגיא דהבחנה ביבמות דף מ"ב זיכני הש"י לחדש דבר נכון בפירוש סוגית הגמרא בהא דפריך הש"ס היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזירה שמא תעשה עוברה סנדל אי הכי דידיה נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו הכא נמי אי למ"ד במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו אלא משום דחסה אי הכי דידיה נמי כו' אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלית ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמס לו בבצים וחלב כו' הבאתי כל לשון הש"ס הנ"ל כי נצרך לענינינו וקשה לי מאוד האיך שייך השקלא וטריא הלזו בכאן הלא מקומו של הברייתא הוא לעיל דף ל"ו ע"ב והתם הו"ל להש"ס ליפרוך מ"ש מדידיה וגם תיבת אי הכי אין לו פירוש כלל דמה הוא רוצה בזה עוד קשה דלפי מה דמסיק הש"ס דידיה ממסמס ליה בביצים וחלב למה פליגי ר"מ ורבנן באשתו מעוברת או משמשת במוך או מן השמים ירחמו שלא תתעבר הא אם תתעבר תמסמס לי' בביצים וחלב ועכצ"ל דמ"מ לא סמכינן לר"מ אמוך ולחכמים אהך דמן השמים ירחמו לחוד אלא בצירוף הטעם דממסמס ליה בביצים וחלב וכן משמע בספר המאירי על יבמות שכתב וז"ל ואע"פ שהמעוברת מותרת לשמש ומן השמים ירחמו כו' ואע"פ שהמניקה ג"כ מותרת לשמש עם בעלה כל שהולד הוא שלו אין היא בושה הימנו וממסמס ליה לולד בביצים וחלב כו' ע"ש א"כ מוכח מלשונו דלא סמכינן אהך דמן השמים ירחמו לחודא ופשיטא דכמו כן צ"ל הכי גם לר"מ דלא סמכינן אמוך לבדו רק לענין חששא דשמא תעשה עוברה סנדל אבל לחשש דסתם מעוברת למניקה קיימא לא סמכינן אלא משום דממסמס ליה בביצים וחלב וכ"ז חסר מן הספר. ועוד יש לתמוה האיך פריך הש"ס א"ה דידיה נמי וכי יש לדמות אשה שהיא כבר נשואה לו ומחוייב הבעל לקיים מצות עונה להיכא שישא לכתחילה אשה מעוברת וראיתי שכבר הרגיש בזה בספר, ערוך לנר על יבמות וכתב שכן הי' דעת הס"ד שאין לדמות אשתו לאשת חבירו ע"ש עוד ראיתי שהרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות כתב וז"ל והיה אפשר לומר טעמא דבתוך שלשה משום מניקה אלא חששא רחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת ע"ש:
ואת אשר האיר ד' את עיני בישוב כל המבוכות שכל השקלא וטריא הלזו הוא רק בטעמא דגזרו חז"ל שכל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שלשה חדשים וקאמרו התם משום להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני וע"ז קא פריך דמדקאמרת הך טעמא ולא אמרת משום דלמא היא מעוברת ואסור לישא מעוברת חבירו ש"מ דהיכא:
דקים לן שהיא מעוברת תנשא והא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ולפ"ז יש לומר דתוך ג' חדשים אסורה משום ספק מעוברת כקושית הרמב"ן ז"ל והא דאיתא גזירה שמא תעשה עוברה סנדל אינו תירוץ אלא כל זה מדברי המקשן ובאמת מבואר בהדיא בברייתא דתני רב ביבי שלש נשים משמשות במוך כו' מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל וא"כ ודאי מעוברת פשיטא דאסורה מטעם חשש שמא יזיק להעובר אלא כל עיקר השקלא וטריא אם כמו דחיישינן בודאי מעוברת כן יש לגזור בתוך שלשה חדשים שהיא ספק מעוברת וע"ז קאמרינן אי הכי דידיה נמי כלומר דאי כסברתך דאין חילוק בין ודאי מעוברת לספק מעוברת א"כ גבי אשתו נמי תהיה אסורה בתוך ג' חדשים אחר כל תשמיש ותשמיש מחשש שמא היא נתעברה ולפלגי ר"א ורבנן בזה דלר"מ דאמר מעוברת משמשת במוך תשמש נמי בתוך ג' חדשים במוך ולרבנן מן השמים ירחמו הכא נמי מן השמים ירחמו ומדפליגי בודאי מעוברת ולא בספק מעוברת ש"מ דאין לגזור בכל תשמיש שמא היא מעוברת כמו בודאי מעוברת א"כ גבי מעוברת חבירו דמצינו רק ודאי מעוברת גזרו חז"ל אין להוסיף ולומר בספק מעוברת ואח"כ אמר משום דחסה ופריך דידיה נמי ומסיק דסתם מעוברת למניקה קיימא ולהכי בתוך ג' חדשים משמש עם אשתו בלא מוך לר"מ ולרבנן אין צריך להך דמן השמים ירחמו משום דכ"ז שאינה ודאי מעוברת סמכינן אהך סברא דאף לו יהא שתמצא מעוברת ולמניקה קיימא ממסמסא לי' בביצים וחלב ואף דכשידעינן שהיא מעוברת לא סמכינן אזה מ"מ בספק מעוברת שהיא חששא רחיקתא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל סמכינן על זה ולכן כל הנשים לא ינשאו עד שלשה חדשים כיון דלא ממסמסא ליה חששו גם מספק ואסרו חז"ל תוך ג' חדשים. וכמה מעליא הא שמעתתא לישב בזה דברי הרמב"ם בפרק י"א מה' גירושין שכתב הטעם דמעוברת חבירו לא ישא משום שמא יזיק את העובר ותמהו עליו שזהו נגד מסקנת הש"ס דסתם מעוברת למניקה קיימא ולפי הנ"ל דהש"ס לא קאמר אלא בתוך שלשה חדשים דמשום הך טעמא אסורה ולא משום הבחנה (ואע"ג דמשמע דליכא מאן דפליג דבעינן להבחין כו' ס"ל דמשו"ה לא היה אסרו חז"ל להנשא שהיה אפשר לברר ע"י בדיקה כמו דפריך הש"ס ולבדקה) אבל ודאי מעוברת אסורה מטעם שמא יזיק את הולד ולפ"ז יש לומר דהא דכתב רש"י ז"ל לפרש א"ה דידיה נמי שיהא אסור לשמש עם אשתו מעוברת כונתו ג"כ עם ספק מעוברת דהיינו תוך ג' חדשים אחר התשמיש: והנה הנו"ב בסי' הנ"ל הרגיש בחילוק הדברים שבתוס' ובין הרא"ש ז"ל לשיטת הריש הזקן שהתוס' כתבו שמתיר בגרושה מינקת אבל בגרושה מעוברת לא הזכירו שמתיר וברא"ש איתא תרווייהו גרושה מינקת וכן גרושה מעוברת וכתב דאי טעמא דמעוברת הוא רק משום דלמניקה קיימא פשיטא דיש למעוברת דין אחר עם מניקה דלא עדיפא מינה דבגרושה מותרת וכתב תו דאי נימא דגרושה מעוברת מותרת להנשא שפיר ניחא קושית הרמב"ן אש"ס אמאי לא קאמר דכל הנשים אסורין להנשא תוך ג' חדשים משום חששא שמא מעוברת היא אבל אם מעוברת גרושה שריא לא מצי הש"ס למימר הכי דהא במתניתין דכל הנשים קתני אחת אלמנה ואחת גרושה ובגרושה לא סגי בהך טעמא דחיישינן שמא היא מעוברת ולמניקה קיימא דהא מניקה עצמה מותרת זהו תוכן דבריו ולפ"ז נסתר מה שכתבתי בפירושו של הש"ס שסבר שבאמת תוך ג' חדשים אסורה משום חשש מעוברת לדעת הרא"ש דר"ש הזקן מתיר אפילו במעוברת גרושה דא"כ יקשה אמאי גרושה צריכה להמתין ג' חדשים:
אך לפענ"ד דברי הגאון בעל נו"ב לא שרירין ולא קיימין דפשיטא דבעינן ג' חדשים מטעם הבחנה דכו"ע מודי דבעינן הבחנה אלא דעל הטעם של הבחנה פריך הש"ס דיש להבחין ע"י בדיקה אחר שנישאת אבל כיון דיש עוד טעם גבי אלמנה משום שמא היא מעוברת ולמניקה קיימא לא חילקו חז"ל בין אלמנה לגרושה תדע שהרי אפילו קטנה ואילונית אסורין משום דלא פלוג רבנן כ"ש גרושה דוגמא לזה כתבו התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא ח"ל ואומר ר"י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תיקנו נמי לאלמנה משום חינא ע"ש: