אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק ב אה"ע › סימן יז

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

אה"ע · סימן יז

סימן טז

עוד בענין הנ"ל:

ויש לי הערה אחת דלדעת רבינו אליהו שפירש הא דר"י דנאמן אדם לומר זה בני ממזר זהו דוקא ע"י הכרת בכורה שמכיר את בנו הקטן לבכור קשה לי מה דאיתא בחולין דף י"א דרצה הש"ס לומר דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דילמא לאו אביו הוא ודח' שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים עיי"ש הא אם כה נימא איך יתפרש הך קרא דיכיר דאיך מצי האב לומר על בנו שאינו בנו הא היו חבושים בבית אסורים ולא הי' זר אתם שיהי' אפשר שבא עליה איש אחר מבלעדי אישה וזהו קושיא גדולה ואולי יש לומר דגם הס"ד ידע שיש לומר מה דמשני הש"ס אפ"ה אין אפטרופס לעריות רק דוקא באופן שגם האב אומר שאינו בנו אבל כשהאב מכיר את בנו אין לומר אין אפטרופס לעריות ומ"מ צ"ע ועיין בתוספת חדשים שכתב על התיו"ט לא ידעתי הא גם בנתין וממזר הוה מחייבי לאווין והולד ממזר ואי כונתו לר"ע מנ"ל דר"ע סבר כר"י עיי"ש ואשתמיטתי' לי' ג"כ ש"ס דסנהדרין הנ"ל דאיתא בהדי' דר"י ס"ל כר"ע:

אבל לפענ"ד יש לומר דהא דקאמר הש"ס ביבמות ובקידושין דכי תהיינה מיירי ע"כ בדתפסי בה קידושין זה אינו אלא לרבנן דס"ל דאינו מהימן לומר על:

בנו לפוסלו אבל לר"י דמהימן לפסול את בנו ולפי מה דפירש רבינו אליהו דיכיר קאי על בן השנואה היינו שהוא אומר שאמו היא שנואה לו בנשואיה א"כ בלי עדותו אין אנו יודעין כלל שהיא שנואה לו בנשואיה א"כ שפיר כתיב כי תהיינה דהא הוא אינו מהימן כלל לגבי האישות לומר דלא תפסי בה קידושין ובשלמא לרבנן דלא דרשי יכיר לגבי בן השנואה וע"כ מיירי דאיכא עדים שהיא לו מאיסורי ביאה שפיר מוכח דמיירי ע"כ באלו האסורים לו אבל תפסי בה קידושין דאל"ה הא עדים המה נאמנים לבטל האישות ולא קרינן בי' כי תהיינה אבל לר"י פשיטא דהיא אינו מהימן להפקיע האישות ושפיר קרינן כי תהיינה ולפי"ז לר"י שפיר מצי מיירי אפילו בחייבי כריתות דקיימ"ל דלא תפסי בהו קידושין ובזה שפיר ניחא דבקרא כתיב סתם שנואה ומשמע אפילו באלו שהולד ממזר וע"ז נאמר יכיר שהוא בן השנואה אלמא דמהימן לומר שבנו ממזר והא דנקט ב"ג וב"ח משום דאיהו ס"ל דב"ג וב"ח נמי הוה ממזר לשיטתי' והא דמוקי הש"ס אליבא דר"ע בבעולה לכ"ג זהו אליבא דחכמים דלא מהימן אבל לר"י דדריש דיכיר אבן השנואה לא צריכין לזה:

עוד יש לומר הא דנקט ב"ג וב"ח עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות שאין האב מהימן על הבן במקום שפוסל את אמו כדאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול נאמן אתה לפסול את בניך ואי אתה נאמן לפסול את בני בניך עיי"ש א"כ לכאורה איך מהימן לומר שהוא בן גרושה הא הוא פוסל את אמו לכהונה וצריך לומר שלגבי אמו שפיר מהימן מטעם מיגו שבידו לגרשה ותפסול לכהונה ומשו"ה קאמר דוקא בן גרושה אבל לא בן ממזרת ונתינה דא"כ פוסל את אמו לקהל ושוב אינו מהימן כלל אפילו לגבי בנו ולפי"ז במתניתין שפיר נקט זה בני ממזר היינו שאמו היא ממזרת ומ"מ מהימן דהא במתניתין קאמר אפילו שניהם מודים א"כ היא מעידה על עצמה שהיא ממזרת או שזנתה עם אחיה והרי היא זונה ופסולה לכהונה ועדותו הוה רק לגבי. הבן שפיר מהני שהוא אינו פוסל את אמו רק היא פוסלת את עצמה אמנם לפי מה דמסקינן בב"ב קל"ד ע"ב דאם אמר הבעל גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן דהא למפרע אין בידו לגרשה ומכאן ולהבא מהימן משום דבידו לגרשה א"כ צ"ל נמי דאינו נאמן לומר על אשתו שהיא היתה גרושה מקודם דהוה למפרע ואינו בידו ושוב צריך להיות דאינו נאמן גם על בנו והדרא קושיא לדוכתא (:

ודע דיש לי מבוכה רבה בדין פשוט אם אשת כהן שנתגרש' מבעלה ויש לה ממנו זרע אם היא אוכלת בתרומ' הנה מפורש בפרק הערל דכשמת הבעל והניח זרע אוכלת בשביל בנה וכן מבואר בסוף פרק אלמנה דפנויה שילדה מכהן אוכלת בשביל בנה אבל אם נתגרש' מבעל' לא מצאתי מבואר אם היא אוכלת דלשון מתניתן ביבמות פ"ו ע"ב דנקט בת ישראל שנשאית לכהן תאכל בתרומ' מת ולה הימנו בן תאכל בתרומ' ומדלא נקט או גירשה משמע לכאור' דגרוש' אינה אוכלת בשביל בנה ויכול להיות שגרוש' גרע מפנויה מחמת שנפסל' להנשא לכהן וע' יבמות ס"ט ע"א דקאמר כעין זה דגרוש' לא חזיא לכהונ' וע' ברמב"ם פ"ח מהלכות תרומות דמשמע דתמיד אוכלת בשביל בנה ולפי"ז קשה דאם אומר שהוא בן גרושה הרי פוסל את אמו מן התרומ' בשביל בנה והדיין שלי הרב המובהק ר' נפתלי הירץ הכהן ראפועורט נ"י הראה שבתו' נדרים דף צ' ע"ב ד"ה שאם נתארמלה או נתגרש' איתא וז"ל ויש לה בנים מן הכהן דקי"ל לן בפרק יש מותרות דף פ"ה דאוכלת בשביל בנה כו' ע"ש. ובאמת דביבמות שם לא אמרו אלא מת בעלה אבל לא בגירש' בעלה ולדברי הרמב"ן צע"ג אם ס"ל כהתו' למה מהימן לומר זה בני בן גרושה הא פוסל ע"י זה את אמו מלאכול בתרומ' וכנ"ל. שוב ראיתי דבשט"מ נדרים שם כתב לפרש הך דהשתא הוא דאיתנסה וז"ל ולא מצי לאוקמי הא אלא כגון שהיא בת כהן ונשואה לכהן מדבריו מוכח דס"ל דגרושת כהן אינה אוכלת בשביל בנה אלא כשהוא בת כהן אוכלת דחזרה אצל אביה. ולפ"ז י"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל כשט"מ ומיירי כשהיא בת ישראל דיש בידו לפוסל' ע"י גט ולפ"ז יצמח לנו דין חדש דכשאמו בת כהן באמת אינו מהימן לומר זה בני בן גרושה וצ"ע). אבל יש לומר דדוקא גרשתי לומר שכבר אינה אשת איש לא מהימן אבל לומר שהיתה גרושה קודם שלקחה שפיר מהימן דהא אין נ"מ כלל בין למפרע בין להבא וצריך לומר להרמב"ן ז"ל לפי פירושו של רבינו אליהו מפאריש דהא דדרשינן יכיר שהוא בן השנואה הוא דוקא באופן שאין מכירין את אשתו מכבר שהיא שנואה דהיינו גרושה וחליצ' רק לא הוה ידעינן שזהו בנה של הגרוש' והוא מעיד שזהו בנה של הגרוש' אבל אם היינו מכירין אה אמו שהוא בנה רק לא הוה ידעינן שהית' גרושה והוא מעיד על אשתו אמו של זה שהיתה גרושה באמת אינו מהימן שהרי פוסל את אמו ואינו מהימן גם לגבי בנו אמנם זה תינח לפי פירושו של רבינו אליהו אבל לפי תירוצא קמא של התוס' דכשאומר על בנו השני שהוא בכור הראשון הוא ממזר שנולד מאיש אחר ואינו בנו בזה קשה איך הוא מהימן ע"ז הרי הוא פוסל את אמו בעדותו שהיא זונה לפי דבריו וצ"ל ע"כ דמיירי באופן שאינו פוסל את אמו שהרי אפשר להיות שנבעל' באונס ונתעבר' מהאחר ואשת ישראל שנאנסה מותרת לכהונ' ולפי"ז הא תינח אם הקרא מיירי בישראל אבל לא מצינן למימר דמיירי בכהן והוא אומר שהוא נולד מאיש אחר דהא קיימ"ל דאשת כהן שנאנס' אסורה לכהונ' ויקשה דאיך מהימן לפסול הא הוא בעדותו פוסל את אמו וכנ"ל ויש לומר דדבר זה אי אשת כהן שנאנס' פסולה לכהונ' היא בעי' בש"ס יבמות דף כ"ו ע"ב ואפשר לומר להרמב"ן ז"ל דר"י יסבור דבאונס מותרת לכהונ' ושפיר ניחא:

וארוחנא בזה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות נחלות הלכה י"ג שכתב דבכור ממזר נוטל פי שנים מקרא דבן השנואה יכיר ותמה הלח"מ דבן השנואה מצי מיירי בב"ג וב"ח אבל ממזר מנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם יסבור כשיטת רבינו אליהו מפאריש דבן השנואה יכיר היינו שיכיר שהוא בן השנואה ומיירי שאנו יודעין את אמו והוא מעיד שהיא שנואה ומשו"ה ליכא למימר דמיירי בפסולי כהונה דא"כ יקשה האיך מהימן הא ע"י עדותו נפסלת אמו של בנו זה למפרע מן התרומה וכה"ג מודה ר"י דאינו מהימן אלא ע"כ מיירי בישראל ואומר שזינתה ברצון ונאסרה עליו ועל עצמו מהימן לאוסרה עליו כמו דקיימ"ל בכתובות ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו וכ"ש כשהעיד שזינתה ברצון ומעתה שפיר מוכח מהפסוק דבנו ממזר נוטל פי שנים ודו"ק:

אמנם עוד קשה לי' על הש"ס דפריך פשיטא אי בעי ליתן ל' במתנה מי לא יהיב לי' לפי דעת הקדמונים דאין זכי' לקטן אפילו אם דעת אחרת מקנה לי (עי' תוס' סנהדרין ריש פרק בן סורר ומורה דף ס"ח ד"ה קטן) א"כ שפיר צריך קרא בשמכיר את בנו קטן לבכור דלא מצי יהיב לי' במתנה וזהו תמי' עצומה ע"כ נרא' לפענ"ד דבאמת פשיטא דהאב מהימן לומר שבנו זה הוא בכור וע"ז לא צריך קרא כלל דלא משכחת כלל באופן אחר אלא כי בעינן קרא כשכבר הכיר האב אחד מבניו שהוא בכור ושמו ראובן ואח"כ הלך הבן למדינת הים ושהה שם כמה שנים ואח"כ שב לאביו במקומו ואין מכירין אותו שזהו הוא ראובן בנו הבכור רק אביו אומר שהוא מכיר אותו שזהו ראובן בנו סד"א דע"ז לא האמינותו התורה כיון שכבר הוחזק אצלינו על פיו שבנו הבכור הוא ראובן רק אין אנו מכירין אם זה האיש הוא כמו ויכר יוסף את אחיו והם לא:

הכירהו ע"ז בא קרא דיכיר להכירהו שזה האיש הוא ראובן בנו וע"כ לא ניחא להש"ס לאוקמ' שהוא קטן דלאו בר זכי' הוא דכיון שבא ממדינת הים מסתמא לא הוה קטן בשנים דלאו אורחא דקטן לילך למדינת הים. ודע דלפי הנ"ל מתיישב לן לישנא דהש"ס ב"ב קכ"ח ב' האומר על תינוק בין הבנים נאמן ומפרש רבא דאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר"י עי"ש ולכאור' יש לדקדק למאי נקט הש"ס תינוק דאיזה כ"מ יש במה שהוא תינוק אבל לפי האמור שפיר ניחא לא מיבעי גדול דמצי למיהב לי' במתנה אלא אפילו אם הוא תינוק דאין לו זכי' דאפילו למ"ד זכין לאדם זהו רק מדרבנן לדעת הקדמונים הנ"ל ומן התורה לא מצי למיהב לי' במתנה אפ"ה נאמן לומר שהוא בכור:

ובעמדי בהאי ענינא נסתפקתי מה שהאמינתו התור' לאב לומר על אחד שהוא בנו או על בנו שאינו בנו לדעת הקדמונים דס"ל הכי אם זהו רק כשאין האב נוגע בדבר אבל אם הי' נוגע בעדותו אינו נאמן דעכ"פ לא עדיף עדותו משני עדים כשרים דאם הנה נוגעין בעדותן פסולין או אפשר דשאני עדים דעלמא כיון דקרובין פסולין לעדות ה"ה נוגעין פסולין אבל האב שהוא קרוב ומ"מ האמינתו התורה אין חילוק כלל שאפילו באופן שיש לו נגיעה בזה ג"כ מהימן. ועוד יש נ"מ בספיקא דא היכי דתרי עדים כשרים מכחישין את האב ואומרים שהוא הי' חבוש בבית האסורים ובלתי אפשר שיהי' זה בנו או להיפך שהוא ואשתו היו חבושין בבית האסורים ובלתי אפשר שילדה אשתו מאיש אחר אם לא ממנו בזה יש להסתפק אם אלים נאמנות של האב יותר משני עדים אם לא. והנה הרשב"ץ חלק ב' סי' י"ט כתב וז"ל ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאיתא בפ' החולץ מ"ז א' אף אתה אל תתמה לענין חיוב ממון אם נאמן להפסידו ירושתו אינו נאמן להפסיד אמו שכר ההנקה שנאמנות שהאמינה התור' לאב אינו זולת על הבן לבדו לפוסלו או להפסידו לא לפסול אחרים ולהפסידם עכ"ל. ועי' בספר אבני מלואים סי' ד' סעי' כ"ו שהביא דבריו ותמה עליו בתרתי חדא דהמעיין שם בפ' החולץ לא נשמע שם כלום שנית שם באותה תשובה בתחל' כתב ואקדים לך הקדמה ודאי התור' האמינתו לאב לומר שאינו בנו כו' ומבואר מדבריו דס"ל שהאב נאמן לומר שאינו בנו ונרא' דבריו סותרין זא"ז עי"ש. וכבר הזכרנו מדברי התשב"ץ ומה שמתמה עליו הא"מ בסי' הקודם וכתבנו לישב. אבל עתה התבוננתי שטעות הדפוס יש בתשב"ץ וצ"ל אבל לפסול בן בנו אינו נאמן כדאיתא בפרק החולץ ואגב שיטפי' הא"מ לא הרגיש בטעות הדפוס. אבל עכ"פ מדברי הרשב"ץ אנו לומדים דאם יש להאב נגיעה בהכרתו מ"מ נאמן להכיר את בנו לממזר ובדבר מה שנוגע לו ובין אחרים אינו נאמן. ומובן דזה רק לדעת המפרשים דאם יש בנים אינו מהימן הוה פירושו דאינו נאמן על בן הבן אבל נשאר נאמנות שלו לפסול את הבן אבל לפי מה דפסקינן דאם יש בן ובנו לא מהני אמירתו גם על הבן דאין אנו פלגינן דיבורו ה"ה בכה"ג שנוגע להנקת והחזקת הילד אינו נאמן כלל גם לשווי' ממזר. אך אולי יש לחלק בין אם הדבר נוגע לענין פסול לבן הבן דאמרינן כל דבריו אפילו לפסול את הבן לא מהני דזה נרא' כחוכא ואטלולא שיהי' האב ממזר ובנו יהי' כשר אבל אם ההברה נוגע רק לדבר שבממון שפיר יש לומר דמהני אמירתו לפסול את בנו אבל לא להיות פטור משכר הנקה ומ"מ זה דוחק לפענ"ד. מעתה לפי האמור יש נפקותא רבה לדינא בזמן הזה לפי מה שהביא המרדכי בפרק האומר בקידושין והמהרי"ק דעת הר"ש מינבולא דבזמן הזה דאיכא חדרגמ"ה שלא לגרש את אשתו בע"כ אין אדם מהימן לומר שראה שאשתו זינתה כמו שהיא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך דאמרינן עיניה נתנה באחר כן אמרינן אצל הבעל עיניו נתן באחרת עי"ש ולפי הנ"ל צריך להיות נמי דאם אומר שהולד אינו ממנו דאינו מהימן לשווי' ממזר דכיון שהענין נוגע גם לענין תשלומין בעד הנקה וגם לפוסלה מן הכהונה ולאוסרה עליו ולכל אלה אינו נאמן שוב בטלה הכרתו לגמרי דכל שנוגע גם לאחרים לא מהני כלל אמירתו לפסול את בנו וכנ"ל:

גם נסתפקתי לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכתבו בתוס' קידושין ס"ז ע"ב ד"ה מנה"מ דלא ידעינן אלא משום דשמעינן לי' לר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין ע"ש איך הדין בספק חייבי לאוין אם תפסי בהם קידושין או לא הוה רק ספק קידושין וספיקא דידי כיון דקימ"ל דספק ממזר מותר לבוא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ספק ממזר יבא א"כ אין לזה דין ממזר ותפיסת קידושין תליא בודאי ממזר אבל אם לא יהי' ודאי ממזר שוב תפסי בהן קידושין ודאי בשלמא לדידן בחייבי כריתות דילפינן שם מקרא דאחות אשה בודאי מסתברא דאם קידש ספק ערוה דהוה ספק קידושין שאם באמת היא ערוה אין בה תפיסת קידושין אבל לר"ע דתליא באם הולד ממזר יש מקום לומר דכל שאין הולד ודאי ממזר דתופסין בה קידושין דאודאי ממזר קפיד רחמנא שאסורין לבוא בקהל אבל ספק ממזר דשרי לבוא בקהל לא קפיד רחמנא שלא יהיו קידושין תופסין בחייבי לאוין. ועפי"ז יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא דאוריית' מן התורה לקולא למ"ל קרא דספק ממזר מותר לבוא בקהל תיפוק לי' דבכל התור' ספיקא לקולא ולפי הנ"ל י"ל דנפקא מינה לגבי תפיסת קידושין דאי לאו דגלי קרא דספק ממזר מותר לבוא בקהל הוי אמינא דאם קידש בת ישראל איכא ספק קידושין והוה ספק א"א דאע"ג דמשום צד האיסור ממזר ליכא להחמיר משום דתלינן שהוא אינו ממזר כמו בכל איסורי תורה מ"מ ענין תפיסת קידושין הוא ענין בפני עצמו ואינה מקושרת עם האיסור והוה חיישינן דלמא באמת הוא ממזר ואין קידושין תופסין בזו ואם קיבלה קידושין אח"כ מאחר צריכה גט מספק דהוה ספק כרת וגם להרמב"ם אזלינן לחומרא כמ"ש הכ"מ בפ' ט' מהל' ט"מ ומשו"ה איצטריך קרא דספק ממזר מותר לבוא בקהל וגם לדידן דקי"ל כרבנן יש נ"מ כגון שהתנה המקודשת עמו ע"מ שיהי' כשר ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה