מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן טז
אל כבוד ידיד נפשי הרב הגאון חוב"ק המושלם מו"ה אליעזר סג"ל מישעל אבד"ק גאליגא וכעת אבד"ק טורקא בעהמ"ח ספר משנת אליעזר: ע"ד השאלה באשה אחת שהיתה נשואה לאיש בקהלתו זה כמה שנים ודרו ביחד רק איזה שבועות אחר חתונתם ואז התחילו להתקוטט עד שנפרדו זה מזו וזה הי' בשנת תרמ"ז ובשנת תרמ"ט בתחילת החורף הקול נשמע שהאשה הרה לזנונים מחייט אחד וגם הבעל אמר כי לא ממנו נתעברה אשתו (נוסף ע"ז שהאיש חי עם אשתו הראשונה כמו י"ד שנים והאשה טענה עליו כי אין לו ג"א וכשנתגרשה ונשאת לבעל ילדה בנים) וגם האשה קבלה על החייט בערכאות ויצא המשפט מהערכאות אשר הילד כשיולד שייך להחייט הנ"ל וגם החייט התפאר בעצמו שהולד יהי' שייך לו ואח"כ ילדה האשה בן של קיימא ואח"כ מת בעלה בשנת תר"ן ובימי עיבורה הלכה האשה ממחנתו להיות משרתת בעיר אחרת והילד מת אחר מיתת בעלה שם וכעת שבה האשה לעירו ונשאת לאיש אחר ועתה התעורר כ"ת לחוש כי האשה הנ"ל היא זקוקה ליבום כי יש לבעלה הראשון אח מן האב במחנתו אחרי כי הבן שילדה לא הי' מבעלה הרי מת בלי זרע וצריכה חליצה ואף כי אם כן היא סוטה ודעת רוב הקדמונים וכן פסק הטור והמחבר בסי' קע"ב שסוטה פטורה מן החליצה מ"מ הא הרמ"א מביא שם דיש להחמיר כדעת הראב"ד דגם סוטה ודאית צריכה חליצה וגם כפי טענת האשה עתה לפניו היא היתה ישינה שם בבית החייט עם אשתו ובתו והחייט שכב בהפרוזדר אך כאשר יצאה בהיות הבוקר החוצה דרך הפרוזדר תפש אותה והשליכה על משכבו וגם הניח ידו על פיה שלא תוכל לצעוק ואף כי נלחמה נגדו בכל כחה לא הועילה כי התגבר עלי' ועשה כרצונו והנה ברגע זו שמעה אשתו של החייט מאיזה רעש בפרוזדר ופתחה הדלת והרשע כששמע כי הדלת נפתחה עזב אותה עד מהרה והיא ברחה החוצה מפני הבושה אולם הי' אז אחר המעשה ואז נתעברה ושוב לא פירסה נדה וא"כ לפי דברי' היא אנוסה ובעלה הי' ישראל א"כ אין לה דין סוטה כלל כ"ז תוכן דברי השאלה:
והנה לענין דינו של הבן הנולד בעת חייתו אם היא ממזר יש לדון הרבה הדין מבואר בשו"ע אה"ע סי' ד' סעי' כ"ט א"א שאמרה על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו כו' אבל האב האומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא מותרר ודאי עיי"ש והנה אף שבשו"ע נסתם הדין בלי שום חולק מ"מ המעיין בקדמונים יראה שרבו החולקים ע"ז (ועי' בכ"ש ס"ק מ"ה ד"ה ממזר ודאי שכתב משום דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו ועיין בש"ג פרק:
עשרה יוחסין עכ"ל ונ"ל ברור שהמדפיס טעה וכתב דבריו הללו על סעי' כ"ז גבי דין ארוס ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הולד ממזר ודאי אבל באמת שייך דברי הב"ש לסעיף כ"ט לענין דין א"א דגבי ארוס לא צריך קרא דנאמן שאינו ממנו אבל עיקר קרא אתי גבי בעל דאע"ג דקיימ"ל רוב בעילות אחר הבעל ואזלינן בתר רובא מ"מ נאמן האב לומר שאינו ממנו וע"ז כתב עי' בש"ג שהמעיין יראה שהש"ג לא מיירי רק בבעל ומנ"ל להוסיף בארוס וע"כ נראה לי שהציון בב"ש על דין ארוס הוא רק טעות הדפוס) עיין ש"ג פרק עשרה יוחסין שכתב בשם ריא"ז ואף שהאמינתו תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו משום איסור ערוה ושמא לא הכיר בה עד עתה אבל אם היא אומר שזינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל שהוא בחזקת כשרות לאו כל הימנו לפוסלו עיי"ש:
ובספר חת"ס אה"ע חלק א' סי' ע"ה ראיתי שמביא שכן הוא דעת זקינו של ריא"ז בספר המכריע וגם כתב בספר המכריע שכן הוא דעת רש"י ז"ל ורמב"ם ור"י מיגש ור' שלמה הספרדי וע"ז כתב הגאון חת"ס שמרש"י שלפנינו לא משמע כן עיי"ש וכונתו דהא רש"י ז"ל כתב שנולד לו מאחותו והוא בנו אלא שהוא ממזר עוד מביא שם בשם ספר המכריע שזה מדקדק הש"ס בקידושין דף ע"ח ע"ב אמתניתין האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעי' שהוא ממזר אינם נאמנים וקאמר בגמ' מאי אפילו שניהם מודים לא מיבעי קאמר לא מיבעי איהו דלא קים לי' אלא אפילו איהי דקים לה לא מהימנא כו' וקשה הא גם הבעל קים לי' אם הי' פרוש מאשתו כמה שנים שעל כרחך נתעברה מאחר ואם להבעל לא קים לי' מחמת שלא הי' פרוש ממנה א"כ איהי מהיכי קים לה טפי ממנו אלא ע"כ מיירי שבא על הערוה ונתעברה שהבועל לא קים לי' אולי גם לגבי אחרינא אפקרה נפשה ואין הולד ממזר אבל איהי קים לה שלא בא עלי' אחר כ"א זה והולד הוא ממזר והחת"ס סיים ע"ז וזה כפתור ופרח באמת עיי"ש ועיין בפ"י קידושין שם שהקשה ג"כ הא שפיר אפשר דקים לי' שלא בא אלי' זה זמן רב וכתב דגם בכה"ג לא קים לי' שהוא ממזר דדלמא מנכרי ועבד נתעברה דהולד כשר ועיין בספר המקנה שכתב שזה דוחק והנה לפי"ז צריך לומר דמתניתין מיירי באומר שזה בנו שנולד לו מפנויה שהיתה לו באיסור ערוה: אבל לפענ"ד אדרבה יש ליישב שיטת החולקים דמתניתין מיירי בבעל שאומר ע"ז שמוחזק לבנו שהוא ממזר שנולד מאיש אחר בזנות אבל אין פירוש' דהגמ' איהו דלא קים לי' היינו שהוא ממזר אלא הכי פירושו איהו דלא קים לי' שהוא בנו בודאי דכל בנים דעלמא דשדינן בתר אב הוא משום דאזלינן בתר רובא כדאיתא בחולין י"א ע"ב עיי"ש ועכ"פ אינו ברור בודאי וכן איתא בספרא אמו ודאי אביו חזקה לכן חיישינן שמא מתוך שלא קים לי' ויש לו איזה חשד שזינתה אשתו או שיודע שזינתה וטוען שבנו ממזר ולהכי אפילו הוא טוען בודאי שבנו ממזר שהי' פרוש מאתה לגמרי לא מהמנינן לי' ע"ז אלא אמרינן שמשקר בזה ואינו אלא חשד בעלמא ואמר בדדמי אבל איהי דקים לה שלא בא עלי' שום אדם אחר זולת הבעל וא"כ סתם אשה קים לה שזה הוא בנו של בעלה וכשר הוא הוה אמינא שהיא נאמנת לומר שהוא ממזר דלא היתה מרשעת כל כך לשקר ולומר על בנה הכשר שהוא ממזר קמ"ל דאינה נאמנת:
והנה הטור בח"מ בסי' רע"ז הביא שני הדעות דעת הרשב"ם שמי שאומר על בנו המוחזק לבכור ויש עליו עדים שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם ושיטת הרמב"ן דנאמן האב על בנו לומר שהוא ממזר מאדם אחר והשני הוא בכור. והנה קשיא לי טובא לדעת הריא"ז דפלוגתא דר"י ורבנן הוא דוקא באומר שבנו ממזר מאיסור ערוה אבל באומר שאינו בנו גם לר"י אינו נאמן א"כ לרבנן האיך משכחת לה כלל שיהא ממזר ודאי בעולם הא בקידושין דף ע"ג אמרינן לא יבא מותר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ממזר ספק יבא והאיך יש במציאות שיתברר עפ"י עדים שהוא ממזר ודאי אטו יאמרו העדים שלא זזה ידם מתוך ידה כל זמן תחילת עיבורה ויודעים המה בבירור שהולד זה הוא ממזר דהיינו אם הוא ממזר מא"א צריכים להעיד שהבעל הי' פרוש ממנה כל אותו הזמן וזהו בן של אדם אחר ואם הוא ממזר מאחותו וכדומה צריכים להעיד שלא בא עלי' שום אדם אחר רק אחי' הא פשיטא דעדות כזו קשה למצוא בעולם אפילו על צד הריחוק והש"ס בחולין דף י"א ע"ב בסוגיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא אמר רב מרי יליף ממכה אביו ואמו ודלמא לאו אביו הוא ודחי כשהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ואמרינן אפ"ה אין אפטרופס לעריות עיי"ש וא"כ כ"ש באשה היושבת תחת בעלה קשה למצוא עדים שהולד זה הוא ממזר ואינו מבעלה של זו ואפילו אם הי' בעלה במדינת הים אינם יכולים העדים להעיד שמשום זה הולד ודאי ממזר דלמא בא עלי' בצנעה וכן כתב הפ"י בגיטין דף י"ח ע"ב ד"ה בא"ד וי"ל גזירה עיי"ש וכן כשישב הוא בבית האסורים נמי י"ל שהיתה אצלו בצנעה בשלמא להסוברים דפלוגתא דר"י ורבנן הוא באשה הדרה עם בעלה אם האב נאמן לומר שאינו בנו שפיר י"ל דדוקא בהא פליגי רבנן דאין האב נאמן שאינו בנו משום דרוב בעילות אחר הבעל אבל אם אומר שהוא בנו מאחותו או משאר עריות שהיו דרים יחד כדרך איש ואשתו אפשר דגם רבנן מודו שנאמן להעיד על בנו שהוא מותר ושפיר משכחת לה ממזר ודאי בכה"ג עפ"י האב:
אמנם לפי מ"ש שם הפ"י להסתפק דאם בעל או האשה היו במדינת הים ואומר שבא אלי' בצנעה והוא בנו אם הוא מהימן י"ל דבה"ג כשאומר שאינו בנו הוא מהימן לפוסלו לכו"ע אפילו לרבנן כיון דבלא עדותו ג"כ יותר מסתברא שהוא ממזר אך אם כה נימא יקשה הא דפריך הש"ס בקידושין דף ע"ח ע"ב לרבנן יכיר למה לי הא איצטרך בכה"ג שהי' הוא או האשה במדינת הים דנאמן האב להכשיר או לפוסלו ואולי יסבור הפ"י דדוקא כשהאב מעיד שהוא בנו נתכשר הבן עפ"י עדותו אבל לפוסלו אין צריך לעדותו של האב דגם בלי עדותו הוא פסול ועומד כל זמן שאין האב מכשירו ומשו"ה שפיר פריך יכיר ל"ל. עוד י"ל דזהו דמשני הש"ס בשצריך היכרא היינו בכה"ג שהוא או האשה היו במדינת הים אבל רש"י ז"ל פירש התם קרא לבכור הוא דאתא כגון שבא ממדינת הים לא הוחזק לנו בבכור אלא מפי אביו עיי"ש ולפי הנ"ל הי' אפשר לומר דקאי לענין לפוסלו ועי' באה"ע סי' י"ד ודו"ק כי אנכי לא באתי אלא לעורר:
והנה גוף ענין המחלוקת אי נאמן האב לומר על מי שמוחזק לבנו שזהו אינו בנו מקורם בתוס' ב"ב דף קכ"ז ד"ה כך נאמן שכתבו ותימא לפי שנאמן לבכר יהא נאמן גם לפסול כו' וי"ל כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור וא"כ עשה בניו הגדולים ממזרים שמאיש אחר הם ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי על בן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו בנשואיה כו' כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה עיי"ש ולפירוש הראשון נאמן האב לומר על מי שמוחזק לבנו שאינו בנו אך דוקא ע"י הכרת בכורה לבנו השני ולפירוש ר"א:
נאמן לפסול אפילו בלי הכרת בכורה אבל י"ל דדוקא באופן זה שהוא מחזיקו לבנו אלא שהוא בן גרושה ובן חליצה אבל אינו מוכח מהכתוב דיש להאמינו היכי שאומר שאינו בנו כלל ולפי"ז היכי שאומר על בנו שאינו בנו בלי הכרת בכורה להשני לשני התירוצים צריך להיות דאין לו נאמנות כלל דלתירוץ הא' צריכין להכרת בכורה ולתירוץ השני אינו מהימן לומר שאינו בנו ומסתימת לשון השו"ע לא משמע כן אלא בכל גווני נאמן האב לומר שאינו בנו ולכאורה מנ"ל הא:
וראיתי בספר אבני מלואים שמתמה על הרשב"ץ בתשובותיו סי' י"ט שדבריו סותרים זא"ז שמתחילה כתב שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן ואח"כ כתב ואקדים לך הקדמה כשהתורה האמינתו לאב לומר זה אינו בנו כו' דממילא אם זה הקטן בכור הגדול אינו בנו ומכאן נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא עיי"ש ולפענ"ד נראה שהרשב"ץ סובר דיש לקיים שני התירוצים של התוס' הנ"ל כשאומר האב שאינו בנו מהימן רק ע"י הכרת בכורה לבנו השני וכשהוא אומר שהוא בנו רק הוא פסול מהימן בכל גווני אפילו בלי הכרת בכורה דזה ילפינן מקרא דבן השנואה יכיר וסובר דר"א לא בא לחלוק על תירוץ הראשון של התוס' אלא להוסיף דבכה"ג שמעיד שהוא בנו לא בעינן הכרת בכורה ומהימן בכל גווני. ובאמת כך עלה במחשבתי קודם שראיתי דברי הרשב"ץ הנ"ל ועכשיו שראיתי נ"ל ברור שכך הי' דעת הרשב"ץ ז"ל:
ובזה מיושב מה שהרבה הרמב"ן בחי' לב"ב להשיב על תירוצא קמא של התוס' ממתניתין דקידושין דעל העובר שבמעי' שהוא ממזר ר"י אומר נאמנים ואיזה הכרת בכורה שייך בעובר גם מהא דאמר רב יהודא כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה ובן חליצה ואיזה הכרת בכורה שייך בב"ג וב"ח אבל לפי האמור שפיר ניחא דבכה"ג שאומר שהוא בנו רק הוא ממזר או בן גרושה ובן חליצה נאמן בלי הכרת בכורה ורק היכי שאומר שאינו בנו אינו נאמן רק ע"י הכרת בכורה דהיכי דמודה שהוא בנו והוא פסול דילפינן מדרשא דבן השנואה יכיר היינו שיכיר שהוא בן שנואה בכל ענין האמינתו התורה. ובזה כמי ניחא מה שהקשו התוס' בב"ב שם מסוגיא דפרק החולץ דההוא דאתא לקמיה דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לי' ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך מהא דאמר ר"י דנאמן אדם לומר זה בני ב"ג וב"ח ומאי פריך הא בעינן דוקא הכרת בכורה ולפי האמור ניחא דבשאר נתגיירתי ביני לבין עצמי מודה שהוא בנו שפיר צריך להיות מהימן בלי הכרת בכורה ודו"ק:
עוד יש לומר בישוב קושית התוס' דב"ב מהך דיבמות עפ"י מה שכתבו החו"י והחת"ס אשיטת בה"ג דנאמן אדם לומר שאינו בנו אמאי לא נימא לדבריך אי אתה אביו ואי אתה נאמן לפוסלו כמו דמשני התם ביבמות דהכי קאמר לי' לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי עיי"ש וי"ל דבאמת לפי הך שנויא אין נאמן לומר שאינו בנו משום הך סברא דלדבריך אי אתה אביו והוה כמו איש אחר דאינו נאמן לפסול אדם ורק ע"י הכרת בכורה האמינו הכתוב מטעם מיגו דנאמן על הקטן לשווי' בכור מהימן נמי לפסול את הגדול ועי' בסנהדרין דף י' ע"א דה"א דנאמן גם להורגה מטעם מיגו עיי"ש אבל בלי מיגו לא מהימן אבל להס"ד דלא ידע הך סברא דאמרינן לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי הי' סבור דנאמן האב לומר ג"כ שאינו בנו לשווי' ממזר כונו שנאמן לומר שבנו הוא וממזר אף בלי הכרת בכורה ומה שסבר הבה"ג דהיכי שאומר שאינו בנו בעינן דוקא הכרת בכורה הוא רק להמסקנא אבל לא להס"ד. ולפי האמור מיושב מה שכתב החת"ס בסי' י"ג וז"ל ועיקר תמי' על ה"ג ור"ת ממסקנת הש"ס דיבמות הלכתא כר"נ בר יצחק ובב"ב קכ"ט ע"ב הלכתא כר' אבא וקשיא הלכתא אהלכתא דכיון דהלכתא כר' אבא ולא מהימן אלא במקום הכרת בכורה כו' א"כ מאי צורך להלכתא כר"נ בר יצחק וצע"ג עכ"ל ולפי הנ"ל שפיר ניחא דתליא זה בזה דאי לא דהלכתא כר"נ ב"י דאמרינן לדבריך כותי אתה לא הוה ידעינן לחלק בין האב האומר על בנו שהוא ממזר מאחותו לבין האומר על מי שהוא מוחזק לבנו שאינו בנו והוא ממזר והוה אמינא דהוא מהימן גם בלי הכרת בכורה אבל כיון דהלכתא כר"נ ב"י דאמרינן לדבריך כותי אתה כו' שפיר נמי אמרינן לדבריך אי אתה אביו ואינך מהימן לפוסלו אם לא ע"י הכרת בכורה דוקא והיינו כר' אבא: והנה הפ"י נתקשה דאיך מהימן שהוא בנו מאחותו הא קיימ"ל אין אדם משים עצמו רשע ועיין בספר המקנה שתירץ די"ל נמי פלגינן דיבורי' דאמרינן שהוא ממזר ולא ממנו ולפענ"ד דברי תימא הם דבשלמא התם בכ"מ היכי דאמרינן פלגינן דיבורי' אילו הי' אומר כן בעצמו הי' מהימן אבל הכא אילו אמר על איש אחד שהוא ממזר מאדם אחר לא הי' מהימן דבעינן שני עדים דוקא ואיך יהי' עכשיו מהימן מטעם פלגינן דיבורי' דלא עדיף מאלו העיד בפירוש כך וגם לפענ"ד קושית הפ"י לא קשה כלל דאין אדם משים עצמו רשע לא שייך אלא בתורת עדות אבל הכא דבלא"ה האב פסול מצד קורבה אלא שהתורה נתנה לאב נאמנות לא איכפת לן ודו"ק. ולפי מה שכתבתי יש להסתפק איך הדין באומר על בנו שהוא בן שפחה ונכרית אם נאמן או לא דהכרת בכורה ליכא בכה"ג דהא קיימ"ל דאם נולד לו בן בגיותו שוב אין להבנים אחרים דין בכורה אי נימא דכיון שהוא מודה שהוא בנו מהימן או דילמא כיון דלפי דבריו אינו מתייחס אחריו דהא קיימ"ל הנולד מן השפחה ומן הנכרית הולד כמותה לא מהימן משום דהוה כמו שאומר אינו בנו. ונ"ל דיש לפשוט דבר זה מסוגיא דיבמות הנ"ל דהנה התוס' ביבמות דף כ"ח ע"ב ד"ה ליתא ובפרק החולץ שם ד"ה ואין עדות לכותי כתבו דהא דנאמן לפסול עצמו היא רק משום דשווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ולא מצד נאמנות חדא דאדם קרוב אצל עצמו ושנית הא ר"י סבר דלא פלגינן דיבורי' עי"ש: והנה הרמב"ן בחידושיו שם בפרק החולץ הקשה הא אנן קיימ"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומאי נפקא מינה הא דאמרינן הלכתא כר"נ ב"י וניחא לי' דגר וגיורת הוי שבאו לפני ר"י והיו מוחזקין לנו בישראלים מעליא וקשיא לי שהרי לדבריו הכל תלוי בגורותה של האשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול את הבנים ולמה הי' צריך לומר לדבריך כותי אתה כו' ולא קשיא כיון דאמר נתגיירתי בינינו לבין עצמינו והוא מודה לדברי' נאמנת על עצמה וכו' והוא נאמן על בנו ע"ש ולכאורה תמי' לי טובא דלפי"ז איך אמרינן לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי דמ"מ אמאי לא נימא כיון דעל עצמו לא מהימן דאדם קרוב אצל עצמו והוא ישראל מעליא וכשר לעדות ושוב יהי' מהימן שאשתו נתגיירה בינה לבין עצמה ובניה. המה פסולין דהא קיימ"ל ישראל הבא על הנכרית הולד כמותה אך באמת על ר' יהודה בעצמו לא קשיא כלל דהא איהו סבר התם לא פלגינן דיבורי' ולהכי כיון דעל אשתו לא מהימן לפסלה דאדם קרוב אצל אשתו גם על הבנים אינו נאמן. אבל יש להקשות על הא דאמרינן הלכתא כר"נ ב"י הא אנן קיימ"ל פלגינן דיבורי' א"כ בכה"ג צריך להיות אף דאינו מהימן על עצמו ולא על אשתו מ"מ צריך להיות נאמן על הבנים דהא ישראל:
מעליא הוהא ומהני עדותו שהבנים נולדו מן הנכרית אלא מוכח מזה דאין האב מהימן לומר על בניו שהמה בני נכרית משום דכיון דאינם מתייחסים אחריו ולא חשוב בנו לא מהימן אבל עדיין קשה הא הרמב"ן הוא מסוברין דמהימן לומר שהוא ממזר שנולד בזנות ואינו בנו א"כ אמאי לא יהי' מהימן על הבנים שנולדו בגיותה ואינו בנו ובפרט לפי מה דאיתא בירושלמי יבמות פ"ב הובא במהרי"ט אלגזי דף קע"ג דישראל הבא על הגויה והולידה ממנו הבא אחריו הוה בכור לנחלה א"כ שפיר משכחת לה שיהי' ע"י הכרת בכורה ואך יש לומר דבשעה שבא לא הי' הכרת בכורה ובלי הכרת בכורה אינו נאמן לומר שאינו בנו לכו"ע ולפי"ז כשיבא אח"כ כשיהי' לו בן מישראלית ויהי' הכרת בכורה יהי' נאמן:
שוב ראיתי בספר אבני מלואים שהקשה לדעת הסוברים דאינו נאמן לומר שאינו בנו מהא דמשני רבינא התם ביבמות דאמר לו יש לך בנים הן יש לך בני בנים הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך הא כיון שאומר שהוא כותי אין בנו מתייחס אחריו כיון שאמו היא ישראלית לפמ"ש התוס' שם ואין קרוי בנו אלא בנה דבנך הבא מישראלית קרוי בנך עיי"ש ולפי האמור למעלה שפיר ניחא דהא דסבר הבה"ג ור"ת דאינו נאמן לומר שאינו בנו זה אינו אלא לרנב"י דסבר לדבריך כותי אתה דכמו כן י"ל לדבריך אי אתה אביו אבל לרבינא דפליג ע"ז גם הבה"ג ור"ת מודים דמהימן לומר שאינו בנו:
והנה הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב דף קמ"ב הקשה על הבה"ג ור"ת ממתניתין דקידושין דקתני אפילו שניהם מודים על העובר שבמעי' ממזר הוא אינם נאמנים ר' יהודא אומר נאמנים ואיזה הכרת בכורה שייך גבי עובר: אבל לפי מה שכתבתי למעלה דרבינו אליהו אינו אלא מפרש שיטת בה"ג וכשאומר בני הוא וממזר הוא א"צ הכרת בכורה שפיר ניחא דמיירי הכא נמי שאומר שהוא בנו הבכור שהוא זינה עם האשה והיא בנו ומה מאוד מדוקדק בזה לשון דמתניתין האומר זה בכי ממזר הוא אינו נאמן ואפילו שניהם מודים והכי פירוש' שבא אחד מן השוק וטוען על זה שהוא בנו והוא ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים שהוא ממזר היינו אעפ"י שהבעל והאשה מודים לזה הבועל שהוא ממזר ג"כ אינו נאמן על העובר שבמעי' שהוא ממזר היינו ג"כ באופן זה שאחד מכיר את העובר שהוא בנו והבעל והאשה מודים לו ואדרבה לשון מודים משמע הכי שהמה מודים לאיש אחר ועיין במשניות שהגירסא אפילו שניהם אומרים ועיין בתויו"ט שם אבל לפי מה דאיתא בכל הגמרות שניהם מודים משמע דמודים לזה שאומר שהוא בנו ועיין ריש פרק האשה שנתארמלה דפריך אמתניתין דקתני ומודה ר' יהושע למאן מודה ה"נ יש לשאול למאן מודים אבל לפי האמור שפיר ניחא (ובאמת לפי דקדוק הלשון מה דקאמר הש"ס התם מאי אפילו שניהם לא מבעי' קאמר לא מבעי' איהו דלא קים לי' אלא אפילו היא דקים לה ולא מיבעי' וכו' משמע דסבר הש"ס דהאי אפילו שניהם מודים קאי על הרישא למעלה ולא למטה על העובר ותמי' לי מאוד מה שנראה מהמפרשים שפירשו דקאי על העובר וצ"ע) ונראה לפענ"ד פשוט דאע"ג דמבואר בטור ה' נחלות דנאמן אדם לומר על מי שאינו מוחזק לבנו שהוא בנו ובכור הוא זהו דוקא היכא שאין אנו מכירין את אביו אבל אם אנו מכירין את אביו ואת אמו איש ואשתו אין אחר נאמן לומר על בנם שהוא בנו אפילו לר' יהודא ואילו אביו ואמו מודים נאמנים ולהכי גם לר"י בעינן דוקא שיהיו שניהם מודים ודבר חידוש הוא שלא מצאתי בפוסקים:
וראיתי להחו"י שהקשה על מה שכתב רש"י ז"ל בקידושין דף ע"ח ע"ב דהא דפליגי רבנן על ר"י דאינו נאמן אפסולי קיימא אבל לענין בכור לא פליגי דלפי"ז מאי מקשה התם הגמ' לרבנן יכיר למה לי הא שפיר איצטרך יכיר להכירו שזה הבכור כיון דרבנן לא פליגי אלא אפסולי וכתב דבאמת זהו כוונת רש"י ז"ל בשינוי' דהש"ס כשצריך היכרא שמפרש קרא לבכור הוא דאתא כגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לו בבכור אלא על פי אביו דר"ל כנ"ל שגם רבנן לא נחלקו אלא על בן גרושה וחליצה ומ"ש בצריך היכרא אינו אלא ביאור לשון יכיר דמשמעו כך דאין מי שיכיר זולתו (ועיין בתיו"ט שהניח דברי רש"י ז"ל בתמי') עוד הביא שם דעת הרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קכ"ז דרבנן פליגי אתרווייהו שרמז בזה עפ"י זקינו רש"י ז"ל ולא ישרו בעיניו בזה עיי"ש ולדידי קשיא לי טובא דאיך אפשר לומר דנאמנות האב אינו מועיל להעיד על בנו שהוא בכור דא"כ איך משכחת לה כלל שנודע שהוא בכור דלעולם יש לחוש שמא כבר בא האב על אשה דעלמא קודם שנשא זאת האשה והולידה ממנו בן קודם זה שנראה בעינינו שהוא בכור וכי נימא דכל דין בכור מיירי שהאב הי' מנערותו עד לידת בן זה תפוס בבית האסורים ואין אפשרות שיבא על אשה אחרת מקודם וכגנא שאמרו בחולין דף י"א משכחת לה שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים זה לא יתכן כלל וגם התם גופא קא דחי הש"ס אפ"ה אין אפטרופס לעריות ולפי"ז גם בלא קרא דיכיר פשיטא דאין להכיר את הבכור אלא ע"י אביו ושום עדות אחרים לא שייך בזה כלל ולא משכחת בשום אופן (והלא מבואר בש"ס ופוסקים דאמו מהימנת כל שבעה על הבכור וגם חיה נאמנת לאלתר וע"ז אין לנו שום לימוד אלא מצד הסברא דבלא זה א"א דאין דרך האב להיות מכיר את בנו אלא לאחר שבעה כמ"ש רש"י ז"ל) וע"ז לא בעינן כלל קרא דיכיר דממילא שמעינן דהאב נאמן לומר זה בני בכור ועיקר החקירה בנאמנות האב על בנו בענין בכורה לא שייך אלא היכי שאנו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור וזהו דשלחו לי' בני אקרא דאגמא לשמואל כמו דאיתא שם בב"ב ואמרינן התם בסוגיא דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן ועיי"ש ברשב"ם ד"ה היו מוחזקין שכתב וז"ל לא בעדים שמעידין שהוא שנולד קודם לאחיו דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי לי' בוכרא עכ"ל דקדק בדבריו שהעדים מעידין שנולד קודם לאחיו ועדותן לא הוי רק שהבן האחר אינו בכור וממילא נשאר הראשון על חזקתו הראשונה שהוא בכור ולפי"ז בברייתא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור ע"כ לא מיירי בכה"ג שמעיד נגד החזקה שהרי אקרא קאי ולא הי' רשאי האב להחזיק כלל לבן האהובה לבכור כי זהו עיקר האיסור ובזה פשיטא דהאב נאמן כיון דעדיין לא הוחזק בן האהובה לבכור וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דרבנן פליגי רק אבן גרושה וממילא פליגי ר"י ורבנן בעלמא היכי שהאב מעיד על השני שהוא בכור נגד החזקה דדמי לב"ג וב"ח אבל קרא דיכיר לא מצי אתי לענין בכורה ולפי"ז רש"י ורשב"ם לא פליגי כלל בגוף הדין דמודה רש"י ז"ל דנגד חזקה אליבא דרבנן אין האב מהימן לגבי בכורה וכן איתא בהדי' בב"ב שם ותמי' לי על החו"י שלא הרגיש בזה:
ולכאורה עלה על לבי דיש לומר דעיקר הכרת בכורה לא שייך אלא היכי שיש לו שני בנים שנולדו בפרק אחד ויש להסתפק איזה מהן הוא הבכור וכענין הכתוב וילדו לו שני בנים וגו' וע"ז נאמר כי הבכור הוא בן השנואה יכיר שיכירנו לאחרים היינו שיכיר כי בן השנואה הוא הבכור ולא בן האהובה וכמו כן עדותו לענין ב"ג וב"ח נמי בכה"ג שאנו יודעין שבן אחד:
הוא מהאהובה ובן אחד הוא מהשנואה ואין אנו יודעין איזו מהאהובה ואיזו מהשנואה הוא נאמן להכיר כי זה ב"ג וב"ח כי באופן זה מיירי הכתוב אבל היכי שאין אנו יודעין כלל אם יש לו ב"ג וב"ח ומן הסתם הוי אמרינן שכל בניו המה כשרים אפשר דאינו נאמן כלל דמנא לן להוסיף דבר כזה שלא מצינו בפסוק ובאמת כאשר נדקדק בלשון הברייתא דקתני זה בני בכור כו' זה בני ב"ג וב"ח נראה דמיירי דמברר בין שניהם מי הוא הבכור ומי הוא הב"ג וב"ח דאל"ה הי' צריך למינקט בני זה בכור בני זה ב"ג וב"ח כלשון דמתניתין האומר בני זה ממזר והנה במתניתין הגירסא ר"י אומר נאמנים ומשמע דפליג רק אסיפא אבל לא ארישא ורש"י גורס נאמן דפליג נמי ארישא (ועיין בתיו"ט שתמה בזה וכתב ליישב הגירסא נאמנים דקאי ארישא ואסיפא והדוחק נראה לעין כל) ולכאורה באמת תמוה איך אפשר דלא פליג ארישא הא בברייתא פליג בהדיא אבל לפי האמור שפיר ניחא דשאני בין מתניתין לברייתא דבברייתא בודאי יש אחד פסול וא"כ לא שייך חזקת כשרות דאדרבה איקבע איסורא אבל במתניתין ברישא דאיכא חזקת כשרות לא פליג ר"י כן נראה לפענ"ד בישוב הגירסא נאמנים נמצא לפי"ז דמי שאומר בני זה ממזר תליא בזה דלהגורסים נאמנים אינו נאמן ולדעת רש"י ז"ל ודעימי' שר"י פליג נמי ארישא נאמן ויען כי חדש הוא אמרתי לקצר ולא באתי אלא לעורר:
והנה הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב בפ' יש נוחלין הרבה להשיב על שיטת הבה"ג ור"ת ז"ל ממתניתין דקידושין הנ"ל דקתני על העובר שבמעי' שהוא ממזר ואיזה הכרת בכורה יש גבי עובר וכתב החת"ס בסי' ע"ו דדבריו צריכין ביאור דאמאי לא משכחת לה הכרת בכורה גבי עובר כגון בשתי נשיו מעוברות אחת בתחילת עיבורה ואחת בסוף עיבורה ואומר האב שזה העובר המאוחר הוא בכור לנחלה וצ"ל עפ"י מה דאמרינן בב"ב קמ"ב בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר וס"ל לרמב"ן ז"ל דה"נ ההכרה שאמר אביו קודם שנולד לא מהני לענין שיטול פי שנים ואפ"ה מהימן על העובר לעשותו ממזר כן צריכין אנו לפרש דברי הרמב"ן ז"ל ודוחק עכ"ל ותמהני עליו איזה דוחק יש כאן הלא בודאי מסתברא למימר הכי דבעודו עובר לא מהני הכרת האב לנחלה דמי יימר אם יהי' העובר זכר דילמא הוה נקבה ודילמא יהי' יוצא דופן ואנן בעינן הכרה ברורה בשעת מעשה שהוא בכור משא"כ לענין לפוסלו מחמת ממזר דבכל גווני פסול מהני הכרת האב בעודו עובר. וראיתי להתיו"ט בפרק ד' דקידושין שכתב דמהך דרשא דב"ב לפי שיטת של הקדמונים ז"ל דיכיר קאי אבן השנואה דהיינו שנאמן האב לומר שהוא בן שנואה שנולד לו מחייבי לאוין כמו אלמנה לכ"ג או גרושה וחליצה לכהן הדיוט דתפסי בה קידושין ודילמא לא האמינתו תורה אלא לפוסלו מן הכהונה אבל לפוסלו מלבוא בקהל מנא לן והברייתא דנקט ר"י אומר כו' כך נאמן אדם לומר זה בני ב"ג וב"ח משמע דאין הכי נמי דנאמן להא ולא לממזר אמנם במתניתין קתני דנאמן לומר לר"י בני זה ממזר וא"כ הוה לי' להגמרא למירמא משנה וברייתא אהדדי וצ"ל דסברא הוי שאין לחלק אחר שהאמינתו תורה לומר כי הוא זה עיי"ש והובא דבריו בקיצור בשפר פ"י והנה בדברי התויו"ט יש לפקפק דבסנהדרין דף נ"ג ע"ב קאמר הש"ס בהדי' דר"י סבר דאלמנה לכה"ג וגרושה וחליצה לכהן הדיוט הוה הולד ממזר:
אמנם כד נדקדק דברי התויו"ט נכונים דע"כ ברייתא זו ס"ל לר"י דמחייבי לאוין אין הולד ממזר דהא הקרא דכי תהיינה לאיש שתי נשים מיירי בדתפסי בה קידושין כדאיתא בקידושין דף ס"ט ולר"ע דסבר דמחייבי לאוין הולד ממזר מוקי לה בחייבי עשה דמצרי ואדומי עיי"ש או בבעולה לכה"ג עיי"ש ביבמות א"כ הברייתא דמוקי לה לקרא בב"ג וב"ח ע"כ סבר' דתפסי בה קידושין וממילא אין הולד ממזר אלא חלל ולפי"ז הי' אפשר לומר דמתניתין וברייתא לא קשיא אהדדי כלל דתנא דמתניתין סבר אליבא דר"י דב"ג וב"ח הוה ממזר ומשו"ה נקט האומר זה בני ממזר היינו כשאומר זה בני ב"ג וב"ח דחשיב ממזר לר' יהודא אבל קושיית התיו"ט דמנ"ל דנאמן האב להעיד על בנו שהוא ממזר הוא קושיא אלימתא דקרא ע"כ מיירי בשנואה דתפסי בה קידושין ואין הולד ממזר ולר"י מיירי על כרחך בבעולה לכה"ג כמו לר"ע ומנ"ל דנאמן לשווי' ממזר ומ"ש התיו"ט דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו תורה כי הוא זה לפענ"ד יש לפקפק בזה לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בקידושין דף ס"ו דספק חלל פסול לעבודה א"כ י"ל דהתורה אמרה דע"י עדותו של האב מיחשב ספק ומשו"ה הוא פוסלו לכהונה מטעם ספק וכיון דקיימ"ל בש"ס ופוסקים דספק ממזר מותר בקהל רק ודאי ממזר אסור יש לומר דעל ממזר אינו מהימן ועפי"ז יש לפרש הא דאמרינן בקידושין לא מבעי' הוא דמיקם הוא דלא קים לי' ואינו אומר אלא בדדמי וע"כ אינו פוסלו מלבוא בקהל דדוקא ודאי ממזר אסור לבוא בקהל ולא ספק ממזר ומשו"ה מוקי פלוגתייהו בממזר ולא בב"ג וב"ח דלענין כהונה אפשר דמודה דמהימן לפוסלו מספק:
ולענין השאלה שלפנינו הלא אין לנו לדון על הולד אם הוא כשר אחרי שכבר מת ורק אם האשה זקוקה לחליצה נראה לפענ"ד פשוט שהיא פטורה מן החליצה ומטעם חדא דרוב הפוסקים היינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דגם סוטה פטורה מן החליצה א"כ מנ"נ היא פטורה מן החליצה ומה שאמרה שהיתה אנוסה הלא כתבו התוס' בכתובות דף ט' ד"ה ואב"א דאונס קלא אית לי' וגם מהמעשה נראה ברור שהיתה ברצון אך היא משקרת לומר באונס ועוד הרבה פוסקים ס"ל דאין האב נאמן לומר שאינו בנו וגם אחרי שכבר נשאת לאיש ויש לה בנים ממנו מכל הני טעמים הנני להתיר ולמטיי' שיבא מכשורא וד' יצילנו משגיאות: