אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

אה"ע · סימן ח

סימן ז

כבוד ידידי הרב הגאון הגדול מופת הדור כו' מוה' יצחק שמעלקיס האב"ד דפה ק"ק לבוב:

ענותנותו דמר תרבני לעיין בתשובתו הרמתה בדבר תקנת העגונה האשה אסתר אשת ר' יצחק בן ר' יהושע שפירא מקראקא וזה אשר עלה במצודתי בעזהש"י: מ"ש הדר"ג לתמוה על הגאון מליסא ז"ל שכתב בנה"מ סי' מ"ו ס"ק י"ז לחלוק על הקצה"ח שכתב שיש לפשוט האסתפקתא של הב"י בשם התו' ברשע שאינו של חמס אם חיישינן לשמא זייף די"ל דדוקא ברשע דחמס חשוד למשקר בשביל הנאת ממון אבל רשע שאינו של חמס דלא פסול אלא מצד גזירת הכתוב דינו כמו בנעש' חתנו דסעיף ל"ה ופשיט הקצה"ח מהא דכתב הנ"י בפ' זה בורר דרשע שאינו של חמס דהוא רק משום גזירת הכתוב ליכא למיפסלי' בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר ואפילו אשה ומזה הוציא הקצה"ח דרשע שאינו של חמס כשר לעדות אשה וע"ז כתב הנתיבות דלעדות אשה מודה הנ"י דאינו נאמן דחשוד למשקר מחמת שנתן עיניו בה כמבואר ביבמות ובאה"ע סי' י"ז דכל פסול דאוריית' פסול לעדות אשה והדר"ג תמה על דברי הנתיבות דהאיך חיישינן לזה הא קי"ל דהמעיד על האשה לא ישאנה ודוחק לומר דכיון דאם נשאת לא תצא לכן חיישינן והניח דברי הגאון ז"ל בדחוקים:

הנה לדעתי אין כוונת הגאון ז"ל דחיישינן שמא עיניו נתן בה לישאנה אלא כמ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין דף כ"ו גבי החשוד על העריות דניחא לי' לשווי' פנויה דתהוי שכיחא לי' והנה לכאורה עלה על לבי דיש להעמיס: דבר זה בכוונת רש"י ז"ל דמשו"ה כתב דניחא לי' דתהוי פנויה ולא כתב דיש לחוש שמא עיניו נתן בה וישאנה הוא מטעם שהי' קשה לרש"י ז"ל קושית הדר"ג הא קיימ"ל המעיד על האשה הרי זה לא ישאנה משו"ה כתב דניחא לי' דתהוי פנויה אמנם בלא"ה ניחא דטעם שמא עיניו נתן בה וישאנה לא שייך אלא בע"א אבל בשני עדים שמעידין לא שייך טעם זה דהרי קיימ"ל דשני עדים המעידים שמת בעלה מותרת להנשא להם עיין אה"ע סי' י"ב וכאן משמע דאפילו שני עדים החשודין על עריות אינן נאמנים בעדות אשה וע"כ הטעם דניחא להו דתהוי פנויה ותהא שכיחא לכל אחד מהם וגם יש אופנים שאין חשש נשואין כגון במת בעלה והיא זקוקה ליבום או בגירשה בעלה והמעיד הוא כהן ומשו"ה נקט רש"י החשש דניחא לי' דתהוי פנויה:

ולפענ"ד יש לחקור איך הדין באשה החשודה על עריות ובאתה להעיד בעדות אשה שמת בעלה אם נאמר דרק באיש הפסול לעדות אשה מחמת שחשוד על עריות משום דחיישינן שמא משקר דניחא לי' דתהוי כויה אבל באשה חשודה ליכא טעם זה ובדקדוק אמר רבא ומודה ר"כ בעדות אשה היינו באיש החשוד אבל לא באשה החשודה או דילמא לא שנא דחז"ל לא הקילו באשה שתעיד יותר מבאיש וכיון דבכה"ג האיש אינו מהימן לא מסתברא שתהי' האשה נאמנת יותר מאיש וצ"ע:

אבל לדידי קשיא לי טובא בדברי הגאון מליסא ז"ל דלמה חיישינן בפסולי מחמת שאר עבירות לשמא עיניו נתן בה דחשש זה יש לחשוש בחשוד על עריות אבל לא היכא שנפסל מחמת שאר עבירה דמה שייך עבירות אחרות לענין שמא עיניו נתן בה ומה חילוק יש בין שאר איסורי דפסולי עבירה נאמנים להעיד לדעת הנ"י לעדות אשה שאין נאמנים ע"כ נראה לפענ"ד דיש לומר טעם אחר לחלק בין שאר איסורים לעדות אשה דבשאר איסורים קיימ"ל דע"א נאמן מה"ת דילפינן מקרא דוספרה לה כמ"ש התוס' והקדמונים אבל בעדות אשה דמה"ת בעינן שני עדים כשרים אלא שחז"ל האמינהו לע"א אפילו אשה או קרוב והטעם בזה הוא דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי כדאית' ביבמות קט"ו ע"א א"כ הנ"מ באנשים כשרים דלא משקרי במילתא דעביד' לגלויי אבל פסולים מחמת עבירה גבייהו ליכא הך כללא דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי שהרי חזינן דלא חשו על נפשייהו לאיתרע הימנותא דידהו שהיו להם ע"י עבירה שעשו להיות נפסלים לכל עדות שבתורה וכמו כן יש לחוש דאינם חוששין להיות משקרים גם במלתא דעביד' לגלויי ובלא הך טעמא לא התירו לסמוך בעדות אשה כיון דמדאוריית' בעינן שני עדים כשרים ורק משום עיגונא הקילו בה רבנן רצו חז"ל עכ"פ לאמת הענין ביותר ע"י הך סברא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי ואע"ג דבשאר איסורין אמרינן דכל אדם מהימן ולא חיישינן למשקר הכא בעדות אשה חיישינן יותר ובפסולי עדות לא אמרינן הך סברא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי כיון דבלא זה לא מהמנינן לי' לשום עדות דבעינן כשרים משא"כ בשאר אדם אמרינן דלא משקר במלתא דעבידי לגלויי שיהיו נפסלים לעדות משא"כ בזה שכבר נפסל ודו"ק: ולפי"ז מסתברא לומר דתליא דבר זה בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי דשאר פסולים דלאו דחמס פסול לכל עדות שבתורה יש לומר דגם בעדות אשה פסול דליכא למימר מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי כיון דכבר נפסלים אבל לרבא דכשר בשאר עדות גם בעדות אשה כשר דלדידיה איכא הך סברא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי ולא מרעי אינש הימנותא דידיה:

ובזה נמי ניחא מה שהקשה הח"מ בס"ק ט' בסי' י"ז בעבירות ולמה יהי' מהימני בעדות אשה הא גזלן פסול מהא דמצינו בכמה דוכתי דסתם עבדים פרוצים לעדות אשה ולפי הנ"ל ניחא דשאני גזלן שהי' מעיקרא כשר ואיתרע נפשיה להיות פסול לעדות ע"י מעשיו לכן ליכא גביה הך כללא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי משא"כ עבד דאין אנו יודעים שאיתרע חזקתו אלא אמרינן דסתם עבדים פרוצים בעבירות ע"כ שפיר איכא גביה הך כללא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר:

ולפענ"ד נראה לכאורה שיש להביא ראי' ברורה לדעת הסוברים דפסולי עבירה פסולים ג"כ לעדות אשה מהא דאמרינן בסנהדרין שם אמר רבא ומודה ר"כ לענין עדות אשה שהוא פסול ומשמע דלר"ש פשיטא שהוא פסול אלא בא רבא לאשמועינן דבעדות אשה גם ר"נ מודה לר"ש ואי נימא דפסולים מחמת עבירה לדידן דקיימ"ל כאביי דפסול לכל עדות שבתורה מ"מ כשר בעדות אשה מנ"ל דסבר רב ששת דחשוד על עריות פסול לעדות אשה דלמא סבר דלכל היכא דבעינן עדות הוא פסול אבל בעדות אשה הוא כשר כמו דנאמן בשאר איסורים להתיר אלא מוכח דכל פסולים לשאר עדות פשיטא דפסול גם לעדות אשה: אבל לפי האמור יש ליישב עפ"י מה דאיתא ביבמות צ"ג ע"ב בעו מניה מרב ששת ע"א ביבמה מהו טעמא דע"א משום דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר והכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דאיהי דייקא ומינסבא והכא כיון דזמנין דרחמא לי' לא דייקא ואמר להו ר"ש תניתוה כו' דמהימן עיי"ש ועיין בתוס' ד"ה ע"א שהקשו מאי קא מיבעו להו הא וודאי טעמא דע"א משום דדייקא כדמוכח לעיל ותירצו דהאיבעי' הוא איזו טעם הוא עיקר אי הטעם דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר היא עיקר או דלמא עיקר טעמא דע"א הוא משום דדייקא עי"ש ולפי"ז מאי דפשיט רב ששת דמהימן ע"כ ס"ל דעיקר הטעם דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר ולהכי שפיר יש לומר דרב ששת לשיטתי' דעיקר טעמא דע"א הוא משום דמלתא דעביד' לגלויי לא משקר פשיטא דכל שכבר נפסל לכל עדות וכבר מרעי' נפשי' חיישינן שמשקר אפילו במלתא דעבידי לגלויי ולא סמכינן אהך סברא דאשה דייקא ומינסבא אבל לרב נחמן הצריך רבא לאשמועינן דג"כ הוא מודה דפסול לערות אשה: והנה הדר"ג הביא בתשובה מ"ש הקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק י"ז דמבואר בנ"י בסנהדרין דפסול נאמן להעיד בעדות אשה והנה"מ חולק ע"ז דהנ"י לא כוון רק בשאר איסורין ולא בעדות אשה וכן כתב המנחת חינוך מצוה ל"ז ושוב מביא בשם קהלת יעקב להגאון מליסא ז"ל שכתב שדעת הנ"י דפסול נאמן גם בעדות אשה וע"ז כתב הדר"ג שדברי הקהלת יעקב סותר למ"ש בעצמו בנה"מ והנני להעתיק כאן לשון הנ"י ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קאעביד אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורשע פסול לעדות דכתיב אל תשית ידך עם רשע אבל בעלמא בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלי' עכ"ל והנה אין כאן שום רמז בנ"י להכשיר עד פסול לעדות אשה ויש לתמוה על הקצה"ח איך כתב דמבואר בנ"י מה דלא נאמר דבר זה שם כלל:

ולחומר הנושא נראה לפענ"ד דסבר הקצה"ח דהא דקאמר הנ"י ואפילו אשה קאי אתיבת בהם ואפילו באשה והוה פירושו בין באיסורין ובין באשה היינו בעדות אשה. אבל מלבד דפשטת לשון הנ"י נראה דכונתו אפילו אשה מהמנית להעיד באיסורין עוד נראה לי שיש להוכיח בבירור ממ"ש הנ"י בעצמו ביבמות בפרק ב' שדעתו דכל הפסולין לעדות פסולין לעדות אשה שכתב וז"ל ולא אמרינן רשע הוא כיון שאמר הרגתיו ואפילו לרבא דאמר רשע דחמס בעינן שהוא מודה דהא קריא רחמנא לרוצח:

רשע כדכתיב אשר הוא רשע א"כ הא קרינן בי' אל תשית ידך עם רשע עכ"ל ומדקא מפרש אליבא דרבא מכלל דלאביי אין אנו צריכין לזה והתם מיירי הש"ס בעדות אשה מוכח בהדיא דלדידן דקיימ"ל כאביי אפילו רשע דלאו דחמס פסול לעדות אשה עוד כתב שם להלן וז"ל גזלן דאוריית' פסול לעדות אשה ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפילו הוא פסול בעבירה של תורה וכן כתב הרי"ף בפרק האשה רבה ודין הוא דלא גרע מעכו"ם מסל"ת עכ"ל ומדכתב ואפילו הי' פסול בעבירה דנאמן במסל"ת מוכח בהדיא דבלא מסל"ת אינו מהימן לעדות אשה (והנה מ"ש הרי"ף בפ' האשה רבה הוא טעות הדפוס וצ"ל האשה בתרא) וז"ל הרי"ף אמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דד"ת פסול לעדות אשה ושמעינן מינה דפסול מד"ת הוא דפסול לעדות אשה אבל פסול מדרבנן כגון משחק בקוביא וחביריו כשר לעדות אשה וכתב הנ"י ואע"ג דעבד ושפחה פסולין לעדות מה"ת ומשיאין על פיהם טעמא משום דאינן פסולין מחמת עבירה עכ"ל הרי חזינן דכל הפסולין מחמת שאר עבירה אפילו אינו רשע דחמס פסול לעדות אשה וגם שם מפרש לרבא דאמר בעינן רשע דחמס מודה ברוצח עיי"ש עכ"פ מוכח בהדיא דלדידן דקיימ"ל כאביי סובר הנ"י דפסול לעדות אשה ונראה שכ"ז הי' בהעלם מכל הני חכמי הגאונים ז"ל:

ויותר יש לבאר דבאמת הא דאמרינן מלתא דעבידי לגלויי לא משקר אין הפירוש שירא לומר שקר שמא יתגלה אח"כ כי העיד שקר דהא אפילו כשלא ידעינן כלל מי הוא העד ג"כ מהימן דהא תנן בסוף יבמות מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובכה"ג לא שייך לומר שירא לומר שקר אלא צ"ל שאין דרך נפש ישראל לשקר במלתא דעביד' לגלויי אפילו בגונא שלא יהי' משום זה מוחזק לשקרן מעתה לפי"ז מסתברא לומר דזה דוקא בסתם בני אדם אבל מי שנפסל כבר לעדות ויצא מדרך סתם בני אדם ליכא גבי' הך כללא דמלתא דעביד' לגלויי לא משקר ודו"ק:

עוד הביא מעכת"ה מ"ש הנה"מ ראי' דאפילו שאר רשע חיישינן למשקר דהא גם באיסורין אינו נאמן רק להתיר משום דאין אדם חוטא ולו לא. אבל לאסור אינו נאמן כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' וע"כ מוכח דרשע חשוד לשקר וע"ז כתב הדר"ג דמזה אין ראי' דחשיד לשקר אלא דעת הש"ך דגם כשר אינו נאמן רק משום דאאמרינן שתיקה כהודא' דמיא וכשהעד פסול אינו סומך עליו ולא הוה שתיק' כהודא'. והנה הש"ך מביא דפסול אינו נאמן מש"ס קידושין דף ס"ו וכונתו מהא דאמרינן התם אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ש"מ דגזלן אינו נאמן דחיישינן למשקר ולפי"ז יש לומר דרמ"א דקאמר וכל הפסולין לעדות כשרין לענין איסורין כונתו שהם פסולין מחמת עביר' ולא הוי רשע דחמס שאינם חשודים לשקר כדברי הנ"י וכ"ק קושית הש"ך ונמצא דס"ל לרמ"א כב"י רק בלא שתיק' כהודא' אף כשר אינו נאמן ע"כ צריך שתיק' כהודא' עכ"ד:

הנה לפענ"ד יש לפקפק בדבריו ומקודם נאמר שחידושו של הש"ך כבר קדמו התוס' בכריתות ריש פרק אמרו לו דף י"א ע"ב ד"ה ואשה שכתבו וז"ל ומכאן משמע דאשה מהימנא טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמר שתיק' כהודא' כדאמרינן בקידושין דף ס"ו אי מהימנא לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקא ואע"ג דשתק' אלמא לא אמרינן שתיק' כהודא' דמיא כו' עי"ש. ומבואר בתוס' ג"כ דעיקר אין אנו דנין על שתיקתו של הבעל אחרי שאין לו לידע כלל. ומה לנו בשתיקתו אלא העיקר על שתיקת' של האש' עצמה ואצל שתיקת האש' לא שייך לומר דכיון שהעד הוא גזלן היא אינה סומכת עליו שהרי היא יודעת בבירור אם זינתה אי לא. אלא עכצ"ל דהתוס' לשיטתייהו דס"ל ביבמות פרק האש' רבה ד"ה דשתיק' דע"א נאמן באיסורין מצד גזירת הכתוב דאמרינן שתיק' כהודא' והוה פירושו דכ"ז דליכא הכחש' העד הוא מהימן. וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא בקידושין בפ' האומר ותמוה על הש"ך שהביא בשם הר"ן ז"ל שע"א מהימן משום שתיקתו של בעל דבר חזינן שהוא סומך עליו שהמעיין בר"ן יראה מבואר בהדיא איפכא. וז"ל אלא גזירת הכתוב היא באיסור' שיהא ע"א נאמן במקום. שתיק' ושתתחשב שתיק' כהודא' עי"ש באריכות וכן דעת רוב הקדמונים (ודרך אגב ראיתי בספר המקנ' שהאריך לחקור בסוגיא דקידושין הנ"ל גבי מעשה דההוא סמיא. אם מיירי שהאש' שותקת ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכריתות הנ"ל שכתבו בהדיא דמיירי בשותקת) וע' בספר ברכת הזבח בכריתות ריש פרק אמרו לו שמחת' על הרמ"א שפוסק דפסולין נאמנים באיסורין כשה הבית שותק וכתב דז"א אלא להפוסקים דגם כשהבעלים אומרים איני יודע הע"א מהימן ולדידהו פסולין נאמנים באיסורין עי"ש:

ובגוף הדבר שנסתפקו אי עד פסול אינו כשר לעדות מטעם דחיישינן שמשקר או מטעם שהתור' פסלתו דאל תשת רשע עד. אנכי תמה אקרא דאיך אפשר להסתפק בזה הא קיימ"ל בש"ס ופוסקים והוא משנה מפורשת במכות דף ה' ע"ב דאפילו מאה עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטיל' וגמרינן לי' מקרא דעפ"י שנים עדים או שלשה עדים ומקיש שלשה לשנים עי"ש ומעתה בכה"ג הא יש כאן עדים כשרים שמעידים על הפסול שהוא אינו משקר כעת ועדותו עכשיו הוא אמת גמור. ואם נימא דכל עיקר שמה שפסול אינו נאמן להעיד הוא רק מטעם חשש משקר למה יתבטל כל העדות הא גם הוא בעצמו כשר להעיד כיון שיש כאן בירור שהוא אומר אמת ואפילו אי נימא דכיון דעדותו מתכשר ע"י עדותן של אחרים לא חשוב עד כמו עד הצריך שבוע' לא חשוב עד כמ"ש התוס' בקידושין דף ע"ג ד"ה והשתא ובטחו"מ סי' קכ"א מ"מ עכ"פ לא נחשב משום זה לעד פסול שיתבטל כל העדות מחמתו אלא מוכח דהטעם אינו רק משום דמשקר אלא משום דאל תשית רשע עד ומשו"ה נתבטל גם עדות האחרים:

אך עדיין יש לעורר אליבא דרבא דסבר דבעינן רשע דחמס דוקא ולדידי' מסתבר' דהחשש הוא דמשקר משום חימוד ממון דהא מטעם זה הדין הוא דאם הי' חתום על השטר קודם שנעש' גזלן ואח"כ נעשה גזלן בעינן שיהא מוחזק מקודם כמו שמבואר בשו"ע שם דחיישינן לשמא זייף. ולפי"ז יש לבע"ד לשאול למה כשנמצא אחד מן העדים פסול נתבטל כל העדות כיון דבעדות מה שמעיד עכשיו נתברר שאינו משקר. ויש לומר דלעולם פסלתו התור' לרשע דחמס משום דיש חשש דמשקר ומ"מ אפילו כשאינו משקר ג"כ פסול כדאמרינן כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו אבל זה דוחק לומר דמשום זה יתבטל כל העדות אפילו של הכשרים:

והנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים ז"ל בהך דינא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דהא דאמר רבא במכות למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו הוה פירושו כשבאתם לראות את העדות אי הי' בדעתם להעיד או רק לראות ולא להעיד ועיקר תליא אם נצטרפו בשעת ראי' אפילו לא נצטרפו בשעת הגדה בטל כל העדות וכן סבירא להו רש"י ורשב"ם ז"ל פרק יש נוחלין ואעפ"י שלא באו כלל לב"ד להגיד עדותן ולפי דעתם שפיר ניחא מה דעדותן בטלה דבשעת ראי' הלא לא היו יודעים הכשרים איך יגידו הפסולים אח"כ עדותן אם אמת או שקר ומשו"ה בטל כל העדות שלא הי' להם להצטרף עם עדים:

פסולין מחשש שמא יעידו אח"כ בב"ד שקרים. אבל דעת הרמ"ה דגם כשלא נצטרפו הכשרים עם הפסולים בשעת ראי' רק בשעת הגדה ג"כ בטל כל העדות בזה קשה כיון שנצטרפו עמהם בשעת הגדה לפני ב"ד להגיד עדותן בשוה עם הכשרים למה בטל כל העדות כיון שיודעים הכשרים שהפסולים אומרים אמת ולא משקרי וע' בתוס' מכות וא"ו ע"א ד"ה אמר רבא שכתבו דדוקא גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול חשיב כחד ערות כשהעידו לאחר כדי דיבור משום שהם אומרים אמת וא"כ עדותן התחיל מראי' שלהם עכ"ל. וע"ז נמי קשה הלא היו רשאים להצטרף עמהם בשעת הגדה כיון שצירופם הי' בבירור שיאמרו אמת אדרב' אם לא אמרו אמת לא יהי' להם הצטרפות עמהם כלל דעיקר ההצטרפות הוא רק מחמת שגם הפסולים אומרים אמת:

ונראה לי די"ל דבאמת אליבא דרבא דסבר דוקא רשע דחמס פסול לעדות וע"כ הוא מטעם חשש שמשקר העיקר ההצטרפות בשעת ראי' עם הפסולים מבטל כל העדות דבשעת ראי' לא היו יודעים שיעידו הפסולים אח"כ האמת אבל לפי מה דקיימ"ל כאביי דלאו דוקא רשע דחמס אלא גם משאר עביר' נפסל לעדות יש לומר דאינו מטעם משקר אלא שגזירת הכתוב הוא אל תשית ידך עם רשע כו' אפילו אם אומרים אמת לדידי' יש שפיר לומר דאם הצירוף הוא בשעת הגדתן נמי בטל כל העדות דהא עיקר קרא בשעת הגדה כתיב כמ"ש הטור עי"ש:

תו הביא מעכת"ה מ"ש הטורי אבן בר"ה דף כ"ב דגבי עגלה ערופה אפילו אי גזלן אמר שראה את ההורג לא היו עורפין דכתיב ולא נודע מי הכהו הא נודע אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין וע"ז עמד מעכת"ה דמנין ידעינן שנודע לאחד כיון שהעד הוא רשע דחמס והוא משקר עוד מביא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' רוצח אפילו ראה ההורג ע"א אפילו עבד או פסול לעדות בעביר' כו' לא הו עורפין. וי"ל ולפרש דדוקא משאר עביר' שאינו רשע דחמס אבל אם הוא רשע דחמס היו עורפין משום דשאר עביר' אינו משקר אבל רשע דחמס הוא משקר וכדעת הנ"י הנ"ל הנה במנחת חינוך הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב דנרא' מדבריו דאפילו רשע דחמס נאמן ולא היו עורפין ונרא' מדסתם הרמב"ם ונקט או פסול לערות בעביר' משמע מפשטות לשונו דאפילו אם הוא רשע דחמס אין עורפין אך לכאור' הדבר צריך תלמוד ביון דהוא רשע דחמס והוא חשוד ומשקר איך ידעינן שנודע לאחד. אמנם לדעתי יש לומר דפשיטא דרשע דחמס אינו ודאי משקר רק הוא חשוד להיות משקר וכן כתב בספר מנחת חינוך שם והאריך שם הרבה בזה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ואנכי בהגהותי מלחמות אריה לספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל סי' ט"ו כתבתי דיש חילוק בין היכא דלשון הכתוב הוא בדרך חיוב ופעולה ובין היכא דלשון הכתוב הוא בדרך שלילה דהיכא דהענין הוא בדרך חיוב ופעול' בעינן שתהא פעול' שלימה ולא סגי במקצת אבל היכא שהענין הוא בדרך שלילה סגי אפילו במקצת ורמזתי דוגמא לזה בספר חוות דעת בכללי ס"ס גבי הא דאמר רב גידל כתיב כל טהור יאכל בשר אבל ספק טהור לא יאכל עי"ש דהתור' מיירי רק בודאי ולא בספק עי"ש ולהכי איתא בשבועות סוף פרק ב' דף י"ט ע"ב הודע אליו ידיע' מעליותא בעינן דהתור' מיירי בידיעה ודאי ולא בידיעת ספק משום דהתם נאמר הידיע' בלשון חיוב ולפי"ז גבי עגלה ערופה דכתיב לא נודע מי הכהו בדרך שלילה בעינן שלא יהא שום ידיע' מזה אבל אם רשע דחמס מעיד שראה ההורג אעפ"י שחשדינן שהוא משקר ולא חשוב עדותו לידיע' גמור' מ"מ כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא חשיב קצת ידיע' ויצא מידי גדר דכתיב לא נודע מי הכהו דמשמע שלא תהא שום ידיע' כלל מי הכהו אבל עכשיו איכא קצת ידיע' אלא דליכא ידיע' ברור':

והנה בסוט' פרק עגלה ערופה דף מ"ז פליגי ר' יצחק ור' חייא בע"א אומר ראיתי את ההורג וע"א אומר לא ראית דתני ר' יצחק לא היו עורפין ור' חייא תני היו עורפין ופריך הש"ס לר' חייא קשיא הא דאמר עולא כל מקום שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים ומשני כאן בבת אחת כאן בזא"ז ובכריתות פרק אמרו לו איתא ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי וכתבו בתוס' דמיירי שהעידו שנים בב"א דאי בזא"ז הא כ"מ שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים עי"ש. אלמא אע"ג דו קרבן כשמכחישין בב"א מביא אשם תלוי מ"מ גבי עגלה ערופה פליגי ר' יצחק ור' חייא דלר' יצחק לא היו עורפין מטעם דהוי ספק אם זה שאמר ראיתי אומר אמת ולר' חייא היו עורפין אלמא דבספק אם העד אומר אמת פליגי ר"י ור"ח ורמב"ם ז"ל פסק כר חייא שהיו עורפין. והנה כפי מ"ש למעל' דרשע דחמס שמעיד שראה ההורג לא היו עורפין מוכח מזה דרשע דחמס יותר עדיף מע"א בהכחש' ולפי"ז יש להעיר דכשיעיד רשע דחמס על אחד שאכל חלב דלפי דעת התוס' שהבאתי למעל' אינו מחויב חטאת כמ"ש דגזלן גרע מאשה מ"מ עכ"פ צריך להיות דמחויב אשם תלוי דעכ"פ ומידי ספיקא לא נפקא דלא גרע מע"א בהכחש' דמחייב אשם תלוי וזה דבר אשר ראוי לעורר לפי דעתי:

ונראה לפענ"ד דיש לומר דהא באמת בעינן או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעהו אחרים רק הא דחייב קרבן עפ"י ע"א זהו בהצטרפות הטעם דאמרינן שתיקה כהודא' דמיא וצ"ל דהא כשע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל חייב אשם תלוי ג"כ בשותק דוקא וע"כ דכיון ששתק לכ"א הוי שתיקה הוכח' שהדבר אצלו בספק ולכך שותק לכל אחד ומשו"ה מייתי אשם תלוי אבל ברשע המעיד שאכל חלב והלה שותק הא אי נימא דשתיק' כהודא' דמיא הוא חייב להביא חטאת וכיון שגזלן אינו מהימן לחייבי חטאת אינו מצטרף עדותו להשתיק' לחייבו אשם תלוי שהשתיק' לא הי' בתורת ספק אלא כהודא' שמחויב חטאת דממ"נ אי השתיק' הוי כהודא' חייב חטאת אי לא הוי כהודא' הוא פטור לגמרי:

ולפי מה שנתבאר דמוכח מסוגיא דסוט' דעד פסול עדיף מע"א בהכחש' מעתה לפי מה דפסקינן בטור ובשו"ע סי' י"ז דבע"א בהכחש' אם נשאת להעד שאמר מת והיא אומרת ברי לי לא תצא צריך להיות ג"כ דאם פסול אומר מת אם נשאת לו והיא אומרת ברי לי לא תצא כמו בע"א בהכחש' ולפי"ז לפמ"ש למעל' בשם הט"א ומנחת חיכוך דבעגל' ערופה אפילו רשע דחמס אומר שראה את ההורג אין עורפין ומוכח דאפילו רשע דחמס יותר מהימן מע"א בהכחש' א"כ אפילו ברשע דחמס אם נשאת לו ואומרת ברי לי לא תצא ולפי"ז קשה לי הא דפריך הש"ס ביבמות כ"ה ע"א אמתניתן דקתני הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הא יש לומר דלאחר פשיטא דלא תנשא ואפילו אם נשאת תצא דהבא עלי' בחטאת או באשם לוי קאי אבל איהו דקאמר הרגתיו ואם היא אומרת ברי לי יכול ליקח אותה קמ"ל דלכתחלה לא תנשא לו אבל אי נימא בעגלה ערופה דוקא פסול משאר עבירה אין עורפין אבל רשע דחמס עורפין כמ"ש הדר"ג שפיר יש לומר דרשע דחמס גרע מעד אחד בהכחשה ואפילו אם נשאת לו תצא ודו"ק ואנכי לא באתי רק לעורר: עוד כתב מעכת"ה דלענין ספק פסול יש לסמוך על דעת הנ"י הנ"ל הנה כבר כתבתי למעלה דמבואר בנ"י שדעתו דכל הפסול מחמת עבירה פסול לעדות אשה:

ובמחכ"ת של הקצה"ח שגג מאוד בזה וע"כ אין לעשות זה לשום סניף כלל אחרי שכל הקדמונים ואחרונים פוסקים בפשטות שפסול לעדות אשה אבל זאת לא ידעתי היכן אשכחן ספק פסול וכפי העולה על זכרוני לא נמצא בשום מקום בענין עדות ספק פסול ולא ידעתי איך הדבר אפשר הא כל זמן שלא נפסל בודאי כל אדם הוא בחזקת כשרות הן אמת דהרשב"א בחי' לשבועות דף ל"א בהא דאמרינן התם גבי משחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו כתב במשחק בקוביא מפסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מניה עיי"ש הרי עכצ"ל דכל אלה פסלי רבנן מטעם ספק דאל"ה האיך מהני תפיסה. אמנם אם כה נימא יהא מוכח דספק פסול כשר לעדות אשה שהרי קיימ"ל דגזלן של דבריהם כשר לעדות אשה ולשיטת הרשב"א ז"ל הרי הוא ספק פסול שחז"ל פסלו אותו מספק שמא הוא פסול מה"ת ומ"מ לעדות אשה לא חששו דמשום תקנות עגונות התירו חז"ל:

ומה שיש לי עוד להעיר בזה מיבמות סוף פרק ב' דאמרינן לימא רב יוסף דאמר כר' יהודה אמר לך ר"י אנא דאמרי אפילו לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורב מנשה דאמר כרב יהודה וקשה לי מאי דוחקא למימר דרב מנשה אמר כר' יהודה הא אפשר לומר דרב יוסף סבר דספוקי מספקא לי' אי פלגינן דיבוריה אי לא פלגינן דיבוריה ומשו"ה גבי פלוני רבעני לרצוני אינו מצטרף להורגו משום דהוה ספק פסול אבל בעדות אשה אקילו רבנן לסמוך על עדותו של ספק פסול ורב מנשה הא מיירי בודאי גזלן אבל לפי הנ"ל יש לומר מדקאמר רב מנשה גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה והרי גזלן של דבריהם לא הוה אלא ספק פסול שהרי מהני תפיסה לדעת הרשב"א ז"ל וכנ"ל להכי ע"כ הא דאמר רב מנשה גזלן דאורייתא פסול אפילו בכי האי גונא שיש קצת ספק די"ל פלגינן דיבוריה דאל"ה ל"ל למימר גזלן של דבריהם יותר הו"ל למימר דאפילו ספק גזלן דאוריית' כשר לעדות אשה ודו"ק:

ובספר המאירי בחי' ליבמות ראיתי שכתב ויש מתרצים רשע דחמס דוקא שלא נוכל לומר שהוא עובר בעבירות שבין אדם למקום שמא אעפ"י שהוא רע לשמים אינו רע לבריות להעיד להם שקר ומתוך כך הוא מצריך לרשע דחמס ואחר שכן שכל שהוא רע לשמים ולבריות בכלל רשע דחמס הוא ודוחק לומר דאביי ורבא יפלגו בזה אי עובר עבירות שבין אדם למקום יהי' חשוד שיעיד שקר אי לא אלא יותר מסתבר דאביי סובר דאעפ"י שאינו משקר התורה פסלתו:

עוד ראיתי שם בספר המאירי שני דברים חדשים וכמדומה לי שלא נמצא בשאר מפרשים קדמונים ז"ל חדא שכתב לתרץ הך דהרגתי אפילו אליבא דרבא ולא רשע דחמס בעינן אלא באיסורי לאוין כל שבמיתת ב"ד כגון רוצח ודאי פסול אף לדעת רבא וכן פירשו גדולי הדורות עכ"ל ולפי"ז גם מחללי שבתות פסולי לעדות אפילו לרבא כמו רשע דחמס וממילא אפילו לפי מה שסבר הקצה"ח דפסול משאר עבירה כשר לעדות אשה מ"מ דוקא מחייבי לאוין אבל לא מחייבי מיתת ב"ד. עוד שנית כתב לתרץ הך דפלוני רבעני דהא לא הוה רע לבריות אפשר אעפ"י שמותר לו ומצוה לו להעיד מה הואיל וברצונו הוא ובפשיעה שלא באה התקלה רע לבריות הוא עכ"ל ונראה כונת דבריו דלא הי' צריך להעיד כלל לענוש את חבירו עוד י"ל דמתוך שמעיז לומר ברצונו עי"ז גופא חשוב רע לבריות וכמו דכתיב כי הלל רשע על תאות נפשו ואם כה נימא יצמח לנו חדשות דכל שהוא רשע משאר עבירות וגם הוא רע לבריות במעלליו ובדרכיו עם אנשים שאינם עבירות גמורות מצטרפות יחד להיות כדין רשע דחמס:

ומה שפלפל הדר"ג בענין זה מטעם קבוע לא אכחד כי לא אוכל להולמם כי מה ענין קבוע לכאן הא קבוע לא שייך אלא היכא שאין הדבר ניכר אם שייך להרוב או להמיעוט כמו בכתובות שאין אנו יודעים את הבועל אם הי' מהכשרים או מהפסולים רק אנו דנין על האשה מי הי' אצלה כשר או פסול אבל הכא שאנו מכירין את העד רק אין אנו יודעין אם הוא כשר או פסול אבל הוא ניכר ואנו דנין עליו לא שייך כלל לענין דין קבוע כן נראה לפענ"ד פשוט:

ודע דלפי חידושו של המאירי נתיישב מה שהעיר הגאון רע"א ז"ל בחי' למסכת מכות דף ו' בהא דפריך הש"ס התם כרבע יציל וכתבו התוס' דמנרבע לרצונו פריך ופסול מטעם רשע וע"ז העיר הא הסוגיא אזלא לר' יוסי ואיהו ס"ל דמומר אוכל נבלות לתיאבון כשר לעדות כדמוכח מסנהדרין דף כ"ז דסבר עד זומם בד"מ כשר לד"נ וא"כ לדידי' נרבע כשר לעדות והניח בצע"ג עי"ש ולפי שיטת המאירי שפיר ניחא דנרבע הוא מחייבי מיתות ב"ד ופסול לעדות לכו"ע ושפיר פריך הש"ס וא"כ מוכח כשיטת המאירי הנ"ל. אבל פליאה דעת ממני דאיך מוכח דר' יוסי סבר דמומר אוכל נבלות לתיאבון כשר לעדות הא אדרבה קאמר הש"ס התם דרבא כר' יוסי ואמרינן התם דאוכל נבלות לתיאבון כו"ע ל"פ דפסול ונרבע חשוב כמו לתיאבון כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב והא דעד זומם בד"מ כשר לד"נ הוא משום דלא הוה לתיאבון. ואפשר דכונתו לפמ"ש רש"י ז"ל ד"ה מומר אוכל נבלות לתיאבון דכיון דמשום ממון קאעביד כו' הו"ל כרשע דחמס וא"כ לר' יוסי דרשע דחמס בעניני ממון כשר לעדות נפשות ה"ה אוכל נבלות לתיאבון ג"כ כשר וצ"ל לפי"ז דהא דאמרינן רבא כר' יוסי היינו בסברא של ר' יוסי דיש חילוק בין רשע דחמס ממון לרשע דחמס נפשות היינו דמקל לחמור לא מיפסל ה"ה לא מיפסל מרע לשמים לבד להיכא דאיכא נמי רע לבריות אבל לא דרבא ס"ל כר' יוסי:

והנה בעדות של ר' ארטור לאנדא שנראה שהי' מסל"ת כי ר' יצחק שפירא שבק לן חיים שמבואר ברי"ף ובכל הקדמונים שאפילו פסול מהימן במסל"ת והעיר הדר"ג ממה שכתב הישוי"ע באה"ע סי' י"ז ס"ק ט"ז בפירוש הקצר ופסולי עדות גרע מעכו"ם ולא מהימני במסל"ת והביא שכן דעת הר"ן בתשובה ובאמת הר"ן החליט להלכה דלא גרע מעכו"ם ומהימן במסל"ת ומר הוא ניהו מעכת"ה רצה להיות מסייע להטעים דבר זה דיש מקום לומר דישראל פסול יהא גרע מעכו"ם, עפ"י דברי רבינו יקיר הובא בהג"א גיטין י' ודעת רש"י ז"ל ותוס' ב"ק פ"ח דנכרי כשר לעדות מה"ת לפי"ז פסולי עדות גריעי מעכו"ם דעכו"ם כשר לעדות מדאורייתא וישראל בעל עבירה פסול מדאוריית' הנה לפענ"ד גם לפי שיטה זו לא גרע ישראל מעכו"ם במסל"ת וטעמא דידי דמסל"ת לא חשיב עדות כלל דבעדים בעינן שיהיו מכוונים להגיד עדותן בתורת עדות בפני ב"ד ואפילו שני עדים הכשרים להעיד כשאינם מכוונים להעיד אלא מסיחים לפי תומם אין תורת עדות עליהם וגם קיימ"ל בש"ס שבועות ל' דכשכופר שלא בפני ב"ד יכול לחזור ולהודות ומסל"ת הוה שלא בפני ב"ד וזהו מוכח מסוגיא דמכות דאמרינן למחזי קא אתיתו או לאסהודי קא אתיתו ולפי"ז הא דנאמן עכו"ם במסל"ת אינו מטעם דמדאוריית' כשר להעיד דבמסל"ת אין שם עדות כלל אפילו בישראל כשר אלא עכצ"ל דרבנן המנוהו משום דלא משקר במסל"ת והמעש' הוא אמת א"כ לפי"ז ודאי מסתבר' דפסולי עדות לא גרע מעכו"ם כי אין נ"מ במסל"ת אם הוא עד כשר או פסול אלא העיקר שאינו משקר:

ודע שיש לעיין בהבנת דברי הנ"י שהבאתי למעלה שכתב בפרק ב' דיבמות וז"ל גזלן דאוריית' פסול לעדות:

אשה ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפילו הי' פסול בעבירה של תורה עכ"ל אי כונתו ואפילו הי' פסול בעבירה של תורה ג"כ פסול לעדות אשה כשאינו מסל"ת וקאי אדלעיל או כונתו דאפילו הי' פסול בעבירה של תורה כשהוא מסיח לפי' תומו הוא כשר ומפשטת הלשון נראה דקאי אהך דמסל"ת אבל לפי"ז קשה מאי אפילו דאדרבה דהוא כ"ש דהשתא גזלן דאוריית' כשר במסל"ת כ"ש פסול משאר עבירה. אמנם לפענ"ד יש לומר דיש להסביר דגבי מסל"ת עדיף גז לן משאר עבירות דגזלן דאורייתא עובר עבירות שיש בהם חימוד ממון דוקא וע"כ כשהוא מסל"ת בודאי לא הי' בדיבורו חשד חימוד ממון או שאר נגיעה ושוב אין חשש שישקר בשאר עבירות שדרכו לעבור אפילו בדברים שאין לו בהם שום הנאה כלל והורגל בהם יש לחוש שמא הוא משקר אפילו כשהוא מסל"ת דמה לו לשקר לא שייך גבי איש כזה שמורגל בעבירות כמו שאנו רואין בחוש כמה אנשים שדרכם לספר שקרים הרבה אפילו במסל"ת כל היוצא מפיהם הונה שקרים קמ"ל דבעדות אשה לא חיישינן לזה: ובספר ישוי"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ט"ז עיינתי אבל אין כונתו דישראל פסול לא יהי' מהימן במסל"ת כלל אלא בפירוש נאמר דרק לשיטת הריב"ש והמהריב"ל שסוברים דעכו"ם נאמן במסל"ת בלא קישור דברים בזה ישראל פסול מגרע גרע דאינהו מודה דבישראל פסול בעינן קישור דברים אבל עם קישור דברים כו"ע מודו דישראל פסול מהימן כמ"ש הרי"ף ביבמות וכל הקדמונים מסכימים לזה בלי חולק כלל והנה הש"ך ביו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ג הביא דב"י כתב אף כשיודע העכו"ם מנהגי ישראל נאמן במסל"ת והפרישה והב"ח תמהו עליו איך שייך מסל"ת כשיודע שאיסור והיתר תלוי בזה עיי"ש וזהו לפי מאי דקיימ"ל דלא בעינן קישור דברים ולפי"ז בישראל דמסתמא ודאי יודע מנהגי ישראל בלי קישור דברים ל"ח מסל"ת כלל ועיי"ש בש"ך שמביא ראי' ממומר לעכו"ם דנאמן לעדות במסל"ת אעפ"י שיודע מנהגי ישראל ומוכח מדבריו דגם גבי ישראל פסול לא בעינן קישור דברים ודלא כישוי"ע אמנם הפרישה והב"ח ע"כ סברי דבישראל באמת בעינן קישור דברים וכדעת הישוי"ע:

והנה לכאורה יש לתמוה על הישוי"ע דסובר דגם הריב"ש דסובר דעכו"ם מסל"ת לא בעינן קישור דברים מ"מ ישראל פסול בעינן קישור דברים הא כל עיקר הוכחת הריב"ש דלא בעינן קישור דברים הוא מסוגיא דיבמות קכ"ב דפריך ודלמא שד הוא ולא פריך דילמא עכו"ם הוא ובעינן קישור דברים אלא מוכח דמסל"ת מהימן בלי קישור דברים ואי נימא דישראל פסול מסל"ת בעינן קישור דברים הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא פריך הש"ס ודלמא ישראל פסול הוא ולא מהימן בלי קישור דברים אלא מוכח דגם ישראל פסול מהימן בלי קישור דברים כמו עכו"ם וזהו לכאורה קושיא עצומה על הישוי"ע: והנראה לפענ"ד בישוב דבר זה דבאמת אנן קיימ"ל דעד פסול נאמן באיסורין וכמ"ש הנ"י והטעם דאין אדם חוטא ולא לו אלא דבעדות אשה החמירו חז"ל מטעם שמא עיניו נתן בה כמ"ש הנה"מ בסי' מ"ו וביאור הדברים דמחמת שהוא המתיר אותה תתקרב דעתה אליו כעין תשלום גמול בעד ההיתר וזה שייך היכא שיודעת מי הוא המתיר אותה אבל כיון דבעובדא דמתניתין שהי' זה המעיד בראש הגג וראה אדם אחד שצעק איש פלוני מת וא"כ האשה ג"כ אינה יודעת מי הוא זה שצעק איש פלוני מת וע"כ לא תדע האשה להיות מכר' טובתו אחרי שלא נודע ממי יצאו הדברים האלה ומשו"ה מהימן וא"צ קישור דברים כלל דאפילו אם כוון להתירה לעלמא ג"כ מהימן אחרי כי אין האשה יודעת כי הוא הי' המתיר אותה ליכא חשש שמא עיניו נתן בה שמאיזה סיבה יהי' לו פתחון פה להתקרב עמה וממילא מהימן משום שאין אדם חוטא ולא לו כמו דמהימן בכל האיסורין משא"כ בעכו"ם שבכל איסור דאוריית' לא מהימן כלל רק בעדות אשה הקילו חז"ל במסל"ת לכן אין נ"מ כלל אם האשה יודעת מי המתיר אותה או אינה יודעת ובכל גווני לא מהימן רק במסל"ת לכן שפיר מוכח מהש"ס הנ"ל דלא בעינן קישור דברים דאל"ה הו"ל למיפרך דלמא עכו"ם הוא ודו"ק:

ולפי"ז יש להמציא דבר חדש דכפי מה שנתברר דהיכא דליכא חשש שמא עיניו נתן בה היינו שתהי' לי התקרבות עמה שתהי' שכיחא לי' מחמת הטובה שעשה לה שהתירה לעלמא אף עד פסול מהימן גם בני מסל"ת כמו דנאמן בשאר איסורין א"כ בנ"ד שהעד ה"ר ישראל בערנשטיין הוא במדינת אמעריקא הרבה שנים ואין דעתו לחזור למדינתינו בשום אופן ואינו מכיר את האשה הלזו אשת ר' יצחק שפירא שהיא דרה פה בלבוב ואין עולה על דעתה שתסע למדינת אמעריקא בכה"ג גם עד פסול מהימן גם בלי מסל"ת:

והנה במכתב של הבד"צ דק"ק קראקא נאמר שאחותו של ר' ישראל בערינשטיין מספרת כעת שזה כמה שנים כתב לה אחיה הנ"ל שר' יצחק שפירא שבק לן חיים רק היא לא ידעה שהדבר נעלם מבני משפחתו ואין מבואר בהמכתב של הבד"צ אם ה"ר ישראל בערינשטיין כתב לאחותו במסל"ת או כתב בכונה להודיע למשפחת הנפטר ואם הי' במסל"ת יש מעדותה של האשה סמך להיתרא בנ"ד דהנה באה"ע סי' י"א כ' המחבר מצא כתוב בשטר איש פלוני בן פלוני מת או נהרג תנשא אשתו אפילו אינו מקוים ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל וכתב הח"מ ס"ק כ"א המ"מ כתב למעוטי כתב כותי שלא הוכשר כותי אלא מסל"ת ולא כותב לפי תומו והב"י בספר בדק הבית כתב עליו וז"ל אין לו טעם שאם כתב כתב בדרך מסל"ת למה יגרע עכ"ל וכונת הב"י דמיירי שאין כתוב בדרך מסל"ת רק בדרך עדות ובאמת טעם המ"מ הבו דלא לוסיף עלה עכ"ל של הח"מ ועיין במ"מ דליתא הנך תיבות ולא כותב לפי תומו אלא ולא כותב והח"מ מפרש מדעתי' דנפשי' כוונת המ"מ דרק מסל"ת מהימן ולא כותב לפי תומו דהבו דלא לוסיף עלה אבל הב"י סובר דכונת המ"מ דמצא כתוב פלוני מת אין הדבר אפשר להודע אם נכתב במסל"ת אי לא אבל אי הוה ידעינן שנכתב לפי תומו הי' מהימן ולפי"ז גם בישראל פסול דבעינן מסל"ת אם כתב לפי תומו תליא במחלוקת של הב"י והח"מ אם סומכין ע"ז דלפי דעת הח"מ יש לומר רק מסל"ת ולא כותב לפי תומו. ולפי"ז גם כאן יש לשאול אפילו אם כתב ישראל למה לא ניחוש שמא ישראל פסול כתבו דהא כתב הב"ש ס"ק כ"ח ואם עד אחד חתם עליו מהני כמ"ש בשם רמב"ן ז"ל ואע"ג בע"א לא אמרינן דהוה כאילו נחקרה עדותו בב"ד כמ"ש בתשובת ריב"ש ובהגהות שו"ע סי' מ"ו מ"מ בעדות אשה מהני ומשמע אעפ"י שאין אני מכירין את העד החתום עליו אם הוא כשר או פסול ואם נימא דאזלינן בתר רובא דרוב ישראל כשרים המה וסמכינן דמסתמא כשר הוא א"כ למה לא יהי' פסול נאמן בעדות אשה הא יש לו מיגו שיכתוב בכתב איש פלוני מת ויחתום א"ע על הכתב ותנשא עפ"י הכתב כי לא יהי' נודע מי כתבו וכי אחד יש בעולם ששמו ראובן בן יעקב וכשיבוא הכתב לב"ד יתירו את האשה שתנשא לעלמא דיאמרו דסמכינן ארוב כשרים אבל לפי הנ"ל דבאמת אין לחשוד את האשה שתעשה איזה רמאות כדי להתיר אותה רק אנו חושדין זה האיש ישראל פסול שהוא יעיד להתירה כדי שתהא לו אחר ההיתר התקרבות עמה ולהכי כשאינו נודע לנו מי הוא המעיד להתירה ליכא חשש שמא עיניו נתן בה ושוב מהימן מטעם אין אדם חוטא ולא לו וכנ"ל:

עוד נראה לפענ"ד בעובדא דידן סמך גדול להתיר והוא דבמכתב של הר' ישראל בערינשטיין נאמר שהי' עמו בעיר נויארק בשעת מיתתו ובשעת קבורתו ואח"כ פעל אצל אנשי עיר הנ"ל להציב לו מצבה מעתה דבר זה הוא אפשר לברר עדותו ולפמ"ש הנה"מ בסי' מ"ו דעד פסול יש לחוש למשקר ע"כ לא מהימן בעדות אשה דיש לחוש שמא עיניו נתן בה והא דנאמן להתיר הוא מטעם דאין אדם חוטא ולא לו ולאסור אינו מהימן רק מטעם דשתיקה כהודאה דמיא עיין בדבריו מעתה בגוונא דנאמן לאסור גם בלי שתיקתו כלל אפילו בהכחשה בודאי לא חיישינן למשקר:

והנה מבואר בתוס' קידושין דף ס"ה ד"ה נטמאו בסוף דבריהם וז"ל והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק כדאמר לקמן גבי בע"מ דמצי א"ל שלח ואחוי עכ"ל א"כ חזינן דנאמן לאסור בכה"ג בלי שתיקת הבעלים. אך בזה אפשר לומר דדוקא עד כשר מהימן בכה"ג אבל עד פסול לא מהימן אמנם התוס' שם בקידושין ס"ו ע"ב ד"ה שלח ואחוי כ' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפילו ע"א מכחישו עכ"ל ולפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיא דסוטה דעד פסול עדיף מע"א בהכחשה א"כ ה"ה עד פסול מהימן בכה"ג שיכול להתברר ולפי"ז כיון דע"כ בכה"ג לא משקר ממילא נאמן בעדות אשה. וכגון דא צריך להודיע ולפרושי דאע"ג דבכל עד מיתה דעלמא אמרינן הטעם דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי ומ"מ ע"א בהכחשה ועד פסול לא מהימני דלא דמי מלתא דעביד' לגלויי לענין יש בידו לברר דהתם גבי מלתא דעביד' לגלויי אין בידו לברר האמת אלא אפשר שיתברר אח"כ מאליו שהעיד שקר אבל דבר שיכול לברר היינו שבידו לברר כי אמת עדותו ודו"ק. הן אמת שהטור והמחבר השמיטו דין זה של התוס' ואף שבב"י סי' קכ"ז הביא זה אמנם הרמ"א בהגהותיו הביא וז"ל מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו אחד בא ואראך עכו"ם מנסך יינך צריך לחוש לדבריו (ב"י בשם התוס' עכ"ל) והנה זה הי' אפשר לומר דזהו מצד החומרא אבל מדינא לא מהימן אבל התוס' בדף ס"ו שהבאתי למעלה כתבו בהדיא דנאמן עליו אפילו ע"א מכחישו ונראה שיש לחלק דהתוס' שמקודם מיירי היכא שהבעלים אינם שותקים אלא מכחישו ומשו"ה אינו אלא מצד החומרא אבל בתוס' דלהלן מיירי שהבעלים שותקים רק ע"א מכחישו ובזה נאמן מצד הדין ולפי"ז בעדות אשה אפילו פסול נאמן דהא כבר הוכחתי דהוא עדיף מע"א בהכחשה ואחרי שמצאתי ראיתי בהגהות מרדכי יבמות שכתב הלכה כדברי המיקל בעדות אשה בודאי יש לסמוך על דעת התוס' בעדות אשה ואע"ג שבהגה"ה סעיף ט"ו כתב דבכל מקום דאיכא פלוגתא אזלינן לחומרא הא הח"מ והב"ש הביאו בשם מ"ב דעת המזרחי דאזלינן לקולא וצ"ע הא בהגהות מרדכי מפורש דאזלינן לקולא:

והנה כבר הבאתי למעלה דעת הח"מ דאם מצא כתוב כתב עכו"ם פלוני מת אפילו אילו הוה ידעינן שכתב דרך מסל"ת אין משיאין את אשתו דרק מסל"ת ולא כותב לפי תומו ולפי"ז יש לחקור האיך הדין בישראל פסול שכתב לפי תומו איש פלוני מת ולכאורה נראה דלא מהני דעיקר מה דמהני הוא משום דאמרינן דלא גרע מעכו"ם א"כ כה"ג הא גם עכו"ם אינו מהימן אמנם נראה לפענ"ד דלא כן הוא דבאמת מצד הסברא אין שום טעם לחלק בין מסל"ת ובין כותב לפי תומו כמ"ש הב"י רק הח"מ אומר דהבו דלא לוסיף עלה להכי יש לומר דדוקא גבי עכו"ם דמצד הדין אין תורת עדות עליו כלל רק במסל"ת ניכר שכן הוא הדבר ולהכי יש לומר דהבו דלא לוסיף עלה אבל בישראל פסול דבכל האיסורין הוא מהימן בתורת עדות אלא דלעדות אשה החמירו מחשש שמא עיניו נתן בה כמ"ש הנה"מ וגם אין דרך לשקר במסל"ת מעתה בכותב לפי תומו דליכא הך חששא דשמא עיניו נתן בה הוא מהימן כמו ישראל כשר וזה נכון לפענ"ד. סיומא דהך מלתא מה שיש להתיר האשה אסתר אשת ר' יצחק בן ר' יהושע שפירא עפ"י היתרים הללו א') עדותו של ר' ארטור לאנדא שאמר בהיותו בקראקא ששמע מר' ישראל בערינשטיין אשר הי' בשעת מיתה וקבורה של ר' יצחק הנ"ל ואף שכפי מכתב של הבד"צ מקראקא ר' ארטור הוא מקלי הדעת מ"מ לא נזכר שהוא פסול לעדות ולא גרע מנשים שמבואר בש"ס ופוסקים שנאמנות לעדות אשה אעפ"י שהמה דעתן קלות ומה שכתבו הבד"צ מקראקא שר' ישראל בערינשטיין אינו מאנשים הכשרים מ"מ יש כאן ספק שמא אמר בתורת מסל"ת ואף דמבואר ברמ"א דעפ"י ספק מסל"ת אין להתיר מ"מ יש לצרף דבכה"ג דליכא חשש שמא עיניו נתן בה גם פסול מהימן אפילו בתורת עדות וגם עוד לא נתברר שזה ר' ישראל הוא פסול לעדות. ב) מה שכתב לאחותו זה כמה שנים שזה ר' יצחק מת וכפי עדותה לא היתה יודעת שיש להגיד מזה למי לבני המשפחה ויש רגלים לדבר שמכתבו הי' בתורת מסל"ת דאל"כ הי' צריך לכתוב לה שתודיע מזה לשום אדם. ג') מה שכותב ר' ישראל להבד"צ דק"ק קראקא באיזה מקום הוא מת והוא השתדל להעמיד מצבה על קברו והו"ל שלח ואחוי וי"ל דאפילו עד פסול מהימן בכה"ג וכנ"ל כן נלפע"ד:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה