אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

אה"ע · סימן ב

סימן א

הנה ראיתי להרב המגיה של המ"ל בפרק ד' מהלכות אישות הי"ט שמביא בשם המ"ל להסתפק שאם ש"פ רק בשביל המצוה וקידש בו את האשה אם היא מקודשת. וכבר יצאו אחריו חבל גדולי ישראל בנו"ב מהד"ת חלק אה"ע סי' ס"ז בשם חכם אחד ובסי' ק"כ בשם ספר יד המלך ובספר מנחת חינוך מצוה תצ"ו כולם מתנבאים בסגנון אחד לפשוט הספק של הרב המגיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד מהלכות ממרים שאם נחלק הזקן ממרא בלולב או בציצית או בשופר שזה אומר כשר וזה אומר פסול אינו נעשה זקן ממרא הואיל וליכא בו דבר שזדונו כרת. ומעתה אי נימא דמקודשת בדבר שיש בו ש"פ רק משום המצוה:

הא משכחת שיהי' המחלוקת של הז"מ נוגע לדבר שיש בו כרת דלדברי האומר שהוא כשר למצוה יש בו שוה פרוטה מחמת המצוה ולדברי האומר שפסול למצוה אין בו ש"פ ויהי' נ"מ שאם קידש בו את האשה אם היא מקודשת אם לא ויהי' זה סיבה לדבר שזדונו כרת אלא מוכח דאם אינו שוה פרוטה זולת המצוה אינה מקודשת זה תוכן דבריהם ז"ל עיי"ש:

והנה כל הגאונים הנ"ל תקעו יסוד דבריהם על מה שכתבו התוס' בסנהדרין דף פ"ז ד"ה ולרשב"ל שכתבו ח"ל וא"כ לרשב"ל אי אמר זקן ממרא כר' יוחנן אמאי יתחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אי נגע בככר של תרומ' וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ וחזי לאכיל' ומקודשת עכ"ל מדבריהם אלו למדו דכל שיש כ"מ מהמחלוקת של הז"מ על הב"ד לגבי שיווי של איזה דבר לענין שאם קידש בו את האשה נעשה ז"מ וכמה קולמסין נשתברו בפלפולם של המחברים הנ"ל בענין זה:

ובמחילת כבוד תורתם לפענ"ד כולם שגגו בזה דהאיך יעלה על הדעת לומר דבשביל שיהי' נ"מ ע"י מחלוקתם בדבר שוויו של חפץ יהי' נעשה ז"מ. הלא כל מחלוקת כזה יוכל להיות ג"כ אצל הסוחרים וסרסורים שבשוק כמה החפץ שוה וכי אם יחלוק הז"מ על הסנהדרין שאין בהחפץ ש"פ ואם יקדש בזה את האשה אין האשה מקודשת והב"ד יאמרו ששוה פרוטה ומקודשת נעשה ז"מ זה בודאי ליתא דדבר זה אפשר להתברר ע"י שמאים בקיאים ואם כבר יצא השער שער שבשוק מידע ידעי אינשי ואעפ"י שיש נ"מ לענין אם קידש בו את האשה הרי אין המחלוקת בענין דת ודין רק בשער שבשוק אשר גם תגרי דעלמא ביכולתם לפלוג בזה. ע' יבמות צ"ב א' הורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זכתה אין זו הוראה אלא טעות וכתב רש"י ז"ל שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא לעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הוא כו' עי"ש:

ועוד שבאמת אין השיווי תליא בעצם הדין אלא כפי הפסק הלכה דכיון שפוסקים ההלכ' שכשר והמנהג לשלם בעד הדבר ממון יש להחפץ שיווי אפילו לדעת הסובר שבעצם אינו כשר והעולם טועין בזה. וכן להפך שאם המנהג להחמיר ואינם קונים אפילו לדעת הסובר שהוא בטעות מ"מ כיון שאין העולם לוקחין ואינם משלמין ממון בעבור החפץ אין לו שיווי כלל. וע' ביו"ד סי' ש"ה סעי' ה' לענין פדיון הבן אם נתן לכהן כלי שאינו שוה ה' סלעים הרי בנו פדוי והוא ששוה ה' סלעים לשום אדם וע' בט"ז שהקש' דאם בענין ששוה ה' סלעים לשום אדם למה לי' להש"ס למימר דכהן קיבל עליה ע"ש הרי בהדיא דענין השיווי תליא כמה שמשלם בעד החפץ: ומה שכתבו בתוס' דמשכחת לה אי נגע בככר של תרומ' וקידש בו את האשה דאי טמא אין בו ש"פ ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ והאש' מקודשת זה דוקא משום דתרומ' טמאה אסור' בהנא' מן התור' ולא חזיא אלא להסקה מפני שהתור' התירה שלך תהא להסיק תחת תבשילך וכמ"ש התוס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי דלא הקפיד' תורה אם יהנה בשעת שריפת' ולכן כיון דיש מחלוקת בין הסנהדרין ובין הז"מ לענין אם הככר טמא או טהור שפיר י"ל דיש נ"מ בדבר שזדונו כרת אם יקדש בו את האשה אם היא מקודשת אם לא דלדברי האומר שהככר טמא והוי תרומ' טמאה וצריך שריפה אין הככר ש"פ אפילו אם נתנו בעדו הרבה ממון דדבר שאסור בהנא' אין לו דמים אפילו אם העולם אינם נוהגין עפ"י דת ודין ונותנים ממון בעד איסורי הנאה לא חשיב דמיהן. וכן הביא הר"ן ז"ל בסוף פרק האיש מקדש בשם הירושלמי בשאין דמיהן אמר ר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזל כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאיסור אע"פ שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו עיי"ש. נמצא שהמחלוקת של הב"ד והז"מ אם יש שיווי בהככר מצד חק התור' ולא תליא כלל אם המנהג ליתן ממון בעדו דאם הוא תרומ' טמאה לא מהני הנתינת דמים מאחר שמן התור' צריך שריפ':

ואמינא דממקומו הוא מוכרע דבכונ' כתבו ככר של תרומ' דאל"כ גם בככר של חולין יש נ"מ לגבי השיווי בין טמא לטהור דטמא הרבה בזול יותר מככר של טהור כמו דאיתא בגיטין נ"ג ע"א דקאמר התם אי מטמא חולין ע"ש ולמה נקטו ככר של תרומ' אלא מוכח דחולין אפילו יהי' נ"מ בין טמא לטהור אי יש בו ש"פ לא נעשה בזה אכתי ז"מ דממ"נ אם נותנים פרוט' בעד הככר מקודשת ומש"ה כתבו ככר של תרומ' דוקא ודו"ק:

ואל תשיבני על מה שכתבתי דתרומ' טמאה אין לה שיווי כלל הא הש"ס פריך בהדיא בסוכה ל"ה למ"ד שאין בה דין ממון ממתניתן אתרוג של תרומ' טמאה הא מסיקה תחת תבשילו אלמא דיש בתרומ' טמאה דין ממון דז"א אלא אי יש בה דין ממון מחמת דחזיא להסק' שהנא' זו התירה התור' אבל אי לית בה שיווי להסק' אלא מחמת שאר הנאות שאסר' התור' לא חשוב שיווי כלל וכלל. אכן מה שיש קצת לעורר על דברי הרמב"ם במה שכתב שם עוד זה אומר טהור וזה אומר שני לטומא' ה"ז פטור מן המיתה עיי"ש ובזה משכחת לה שפיר בתרומ' שזה אומר טהור וזה אומר שני לטומא' ואין בזה ש"פ ונ"מ אם קידש בו את האשה וכמו שכתבו התוס':

תו ראיתי דוגמא להסברא הנ"ל כתבו התוס' בקידושין נ"ב ע"ב ד"ה המקדש בחלקו אינה מקודשת וז"ל ואע"ג דאית בי' ש"פ שיכול למוכר' לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לעל מנת שאדבר עליך לשלטון עכ"ל ופשיטא דה"ה בדבר שאסור בהנא' אע"פ שנותנים ממון בעד איסורי הנא' לא חשיב ממון וזה ברור תדע דכן הוא דאל"כ קשה אמאי אין לאיסורי הנאה שיווי הא יכול לערב בתוך היתר הרבה עד שיתבטל ויעלה שווי' לפי ערכו יותר ויאכל הלה וחדי ובפרט לפי דעת רוב הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחיל' אינו אלא מדרבנן אבל מן התור' שרי. ודוחק לומר כיון דרבנן אסרוהו אין לו שיווי כמו המקדש בחיטי קורדנייתא דאין חוששין לקדושין וגם יוליך הנאה לים המלח לא אמרינן אלא בע"ז ושביעית דתפסי דמיהן אבל בשאר איסורי הנאה לא עיין בדבריהם אלא עכצ"ל דמ"מ לא חשיב שיווי כיון שעתה הוא אסור בהנא':

והנה עוד ראיתי להפ"י פסחים כ"ט ע"ב בסוגיא דהאוכל חמץ במועד דאוקמינן התם דפליגי בדבר הגורם לממון מ"ד מעל סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וע"ז כתב הפ"י לתמוה דלא דמי כלל לשאר דבר הגורם לממון כמו לעיל ריש פסחים דאיתא חמץ שקיבל עליו ישראל אחריות חשוב דבר הגורם לממון הואיל אי מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי דהתם טעמא רבה איכא דחשיב דבר הגורם לממון דהא אכתי לא מיגניב ולא מיתביד וכן גבי שור הנסקל בב"ק דף ע' ובכתובות דף ל"ד דלא הוי אלא דבר הגורם לממון אבל הכא כיון דשרי לשהותו עד לאחר הפסח ויהי' שוה ממון איך מיחשיב דבר הגורם לממון ולא ממון ממש. וכתב שחזר על כל הצדדים ולא נתקררה דעתו אם לא שנאמר דרק לענין דין חומש ואשם חשוב גורם לממון אבל לגבי תשלומי קרן הוה ממון ממש ע"ש:

ולפענ"ד הדבר פשוט דבכל הדברים שמותרים בהנא' פשיטא אע"ג דהוי מידי דלא חזיא האידנא וחזיא לאחר זמן חשיב ממון ממש ושאני חמץ בפסח דהוי איסור הנאה. ואפילו אי יהבי' דמי בעד איסורי הנאה לא חשיב דמי החפץ דאיסורי הנאה אין להם שיווי בעצם כלל ואעפ"י שיש להם שיווי אחר הפסח מ"מ בפסח גופא לא שוויא מידי דאינו בדין שיווי כלל להכי חשיב רק גורם לממון ותו לא. וכן נ"ל דמה שהקשו בתוס' שם ד"ה אין פודין תימא לר"י דאף דאין פודין מ"מ למעול דאחר שנשרף ונעש' אפר אפשר לפדותו ומותר בהנא'. קושייתם סובב והולך רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי באמת לא קשה כלל דאעפ"י שמותר בהנא' לאחר שנשרף מ"מ קודם לזה בודאי לא חשיב ממון משום דהוי איסורי הנאה. וכן דקדקו התוס' בתירוצם דכמו שהוא עכשיו לא שוויא מידי לא שייך ביה מעילה כו' ואפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזיא לאחר הפסח כמו שהוא בעין ע"כ עיי"ש. וכן מה שהקשו תו התם ובקידושין נ"ז ע"ב ד"ה המקדש בערלה אמאי אינה מקודשת כשמקדש באיסורי הנאה הא חזיא להיות שלא כדרך הנאתו עיי"ש ג"כ קושייתם רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד לאו כממון דמי לא קשה כלל דאיסורי הנא' לא חשיב ממון אפילו אי יהבי דמי בעד איסורי הנאה ג"כ לא חשוב ממון כלל וכלל כן נרא' לפענ"ד ברור:

ובזה נמי ניחא מה שעמדתי בעת לימודי בהא דפריך הש"ס בסוכה למ"ד לפי שאין בו דין ממון מתרומ' טמאה הא מסיקה תחת תבשילו הא קיימ"ל דאין שורפין תרומ' טמא' ביו"ט א"כ ביו"ט אי אפשר להסיק תחת תבשילו וכל שאר הנאות אסור וא"כ ביו"ט אין בתרומ' טמאה שום היתר הנאה כלל והו"ל רק דבר הגורם לממון ולא דין ממון ממש כמו חמץ במועד דאע"ג דשרי לאחר הפסח חשוב רק גורם לממון ודוחק לומר דפריך רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ולפי האמור ניחא דכיון דמצד איסורי הנאה מותר ליהנות ע"י הסקה אע"ג דאסור משום איסור יו"ט זה לא איכפת לן כיון דעכ"פ התור' אמרה שלך תהא להסיק' תחת תבשילך והנאת הסקה חשוב שיווי בגוף התרומ' טמאה שפיר חשוב כממון ממש ואין חילוק בין יו"ט לחול כיון דמותר לאחר יו"ט תדע דאל"כ נימא כל דבר מוקצה שאסור להשתמש בשבת ויו"ט יהא חשוב דבר הגורם לממון ולא ממון. והא ודאי ליתא אלא ע"כ כדכתיבנא דדוקא באיסורי הנאה אמרינן האי סברא אבל בהיתר הנאה לא שייך לומר כן. ולפי"ז מוכח דמוקצ' שרי בהנא' וכמ"ש המג"א בסי' תק"ז ס"ק ג' בשם התוס' דפסחים ודלא כמ"ש בסי' תק"א ס"ק י"ב:

והנה לכאור' לפי האמור מיושב נמי שפיר מה שהקשו בתוס' ד"ה רב אשי שכתבו וקשה לר"י היכא גרסינן אי גרסינן דלכולא עלמא פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל כו' ואי גרסינן אין פודין אפילו לריה"ג אמאי מעל עיי"ש. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דבשלמא לרבנן דס"ל חמץ אסור בהנא' לא מעל משום דהשתא הוה איסורי הנאה ואע"ג דלאחר הפסח שרי לפדות ולהיות חשיב דבר הגורם לממון ואנן קיימינן השתא דלאו כממון דמי אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנא' שפיר מעל ואע"ג דעכשיו אינו יכול לפדות דאין פודין וכו' מ"מ כל כי האי גוונא שהוא מותר בהנא' וחזיא לאחר זמן חשוב ממון ממש וכמו שבארתי. אמנם יש קצת לפקפק ולומר הא השתא קודם הפדיון איסורא דהקדש רכיבה עלה ואסור בהנאה מצד הקדש אלא דמעל משום שיש לו פדיון א"כ בחמץ בפסח שאינו יכול לפדות או משום שאין פודין להאכיל לכלבים או משום כשיפדה יהי' עובר בב"י ובב"י ס"ס חשיבי השתא איסורי הנאה ומה שיכול לפדות אחר הפסח חשוב רק דבר הגורם לממון אבל כד דייקת בה ליתא להך מילתא דהאיך נימא דלא מעל משום דלא חשוב ממון גמור רק דבר הגורם לממון דאי לא מעל נפקע איסור הקדש מדאוריית' ותו חשוב ממון ממש כיון דחזיא לאחר הפסח וזה תליא בזה וממילא צריך למעול מהאי טעמא דכל כי האי גוונא אזלינן לחומרא כמ"ש התוס' בב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף שכ' ואם עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיד שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם הי' כשירה הוה ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"ש:

עוד מיושב בזה קושיית הישוי"ע אה"ע סי' קכ"ד בגיטין דף כ' ע"א כתבו על איסור הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ודחי דלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי והקשה הוא ז"ל הא איסורי הנאה נמי חזיא להנות שלא כדרך הנאתו והכא לא שייך תירוצ' של התוס' דאשה לא סמכה דעתה דהא אשה בעל כרחה מתגרשת אלא מוכח כתירוצם השני של התוס' דבשלא כדרך הנאתו ליכא ש"פ וא"כ נמי חזי לאיצטרופי ולפי הנ"ל יש לומר דהכא קאי אליבא דרב אשי ואיהו לשיטתיה דסבר בפסחים דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולדידיה פשיטא דלא מהני מה שיכול להנות שלא כדרך הנאתו:

ודע דלפי ע"ד נראה לפרש הא דקאמר הש"ס דחזי לאיצטרופי היינו שנותן הבעל להאשה יחד עם הגט עוד עלים אחרים ומצטרף הגט על ידם למיחשב נתינה דקא יהיב לה ש"פ ובכללם יחד חשוב נתינה אבל לא מסתברא לי לפרש דמשום שיכול להצטרף חשוב השתא נתינה ע"י הגט בלבד דהיכן מצינו דבר כזה שיהיה חשוב נתינה משום שבידו ליתן לה ש"פ הא מ"מ השתא לא יהיב לה מידי אבל לפי האמור הוה פירושו דמיירי באמת שנתן לה הגט הנכתב על עלה של זית עם שאר דברים ומחמת ההצטרפות חשוב נתינה:

והנה ראיתי בספר בית אפרים חלק או"ח סי' א' שמביא ראי' דדבק לא הוה חיבור לגבי תפילין מהגמרא דגיטין הנ"ל דהא משכחת לה שדיבק הרבה עלין של זית ביחד שיהי' ש"פ אלא ש"מ דדבק לא הוה חיבור ובעיני המה דברי תימא דמה שייך זה לדבק א הוה חיבור אפילו לא הוה חיבור מ"מ פשיטא דחשיב נתינה:

ובלמדי סוגיא דסוכה הנ"ל הקשיתי לשאול אהא דפריך תרומה טמאה חזיא להסקה האיך משכחת לה כלל שיהי' ש"פ להסקה הא התוס' שם בסוכה ל"ט ע"א ד"ה אחר כתבו אמתניתין דלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית ובגמרא איתא הטעם לפי שאין מוסרין פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות וע"ז כתבו וז"ל משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות והא דתנן בפ"ו דמעילה דף כ"א נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי באחת אתרוג ובאחת רימון (כן צריך להיות בדפוסים חסר איזה תיבות עיין במשנה) התם באתרוג פסול דלא בעי לי' אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים עכ"ל מבואר בהדיא דאתרוג לאכילה אינו שוה עכ"פ יותר משתי פרוטות ולפי"ז איך משכחת לה דלהסקה יהי' שוה פרוטה הא אפילו דברים ששוה הרבה לאכיל' אינו שוה להסקה רק דבר מועט כמו דמוכח מגיטין מסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דקאמר התם דקא מפסיד לגמרי ומדקרי לי' הש"ס הפסד לגמרי ש"מ דאין ערך כלל למה ששוה לאכילה ואם בחולין כך כ"ש בתרומה דאפילו תרומה טהורה דחזיא לאכיל' ג"כ הרבה בזול נגד חולין כדאית' בב"מ מ"ב ע"א דאמרינן התם דמזבנינן לי' בדמי תרומה עיי"ש ומעתה אם אתרוג של חולין שוה לאכילה:

רק שתי פרוטות לא אפשר כלל שיהא אתרוג תרומה טמאה דלא חזיא אלא להסקה שוה פרוטה:

והנה עלה על דעתי לומר דלא בעינן כלל באתרוג שיהא ש"פ דלשון הש"ס הוא באתרוג של ערלה דפסול משום שאין בו דין ממון וי"ל דהטעם הוא דאיסורי הנאה אין בהם דין ממון כלל אבל אם מותר בהנאה אעפ"י שאינו ש"פ עכ"פ חשוב יש בו דין ממון דהא אסור לגזול אפילו פחות מש"פ כמו שמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' גזילה ובחו"מ סי' ש"ס אך לא ניתן להשבון מחמת דבישראל אמרינן במחילה מחל לה כדאית' בסנהדרין נ"ט ע"א ואמנם ברש"י איתא לפרש לפי שאין בה דין ממון בזה הלשון שאינו ש"פ דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא עיי"ש משמע קצת מלשונו דבעינן שיהא ש"פ אבל אינו מוכרח דעיקר הטעם הוא דא"ה הוא ועכ"פ כראה לפענ"ד דאפילו אי נימא דבעינן שיהא ש"פ סגי עכ"פ שיהיו הד' מינים שבלולב כולם יחד ש"פ אבל לא בעינן שיהא כל מין ומין בעצמו ש"פ דהא על כולם כתוב ולקחתם לכם א"כ אם יש בכולם ש"פ שפיר מיקרי לכם תדע דכן הוא דאל"כ קשה האיך אנו יוצאין בנטילת ערבה שהוא בזמן הזה בזול הרבה ובוודאי אין בערבה ש"פ לולא המצוה אבל אי נימא דסגי שיהא בכל הד' מינין יחד שוה פרוטה שפיר ניחא:

אבל אכתי אני נבוך דהאיך אנו יוצאין באכילת כזית מצה בפסח דהא קיימ"ל דבעינן שיהא שלו דגמרינן לחם לחם מחלה וכזית מצה בוודאי אינו ש"פ ולא מצינו בשום פוסק שיאמר דצריך לאכול כל כך מצה כדי שיהי' באכילתו ש"פ. ועוד יש להוכיח דלא בעינן באכילת מצה ש"פ ממה שהביאו התוס' בקידושין ל"ח ע"א ד"ה אקריב עומר בירושלמי הקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש וכתבו בתוס' אי נמי יש לומר גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ואי נימא דבעינן ש"פ עדיפא הוה להו למימר דלמא יאכל כזית ולא יהא בו ש"פ והלאו עבר והעשה אינו מקיים אלא מוכח דסגי בכזית ולא בעינן ש"פ ומצאתי בספר למודי ה' ובמנ"ח מצוה סוכה ובספר בית יצחק ח"א סי' קכ"ה ס"ק ב' שהעירו בזה וכן העירו איך יוצאין כל ישראל בפסח אחד הא אין לכל אחד ש"פ וי"ל דבמידי דאכילה לא בעינן ש"פ והא דכתב רש"י ז"ל דלאו לכם הוא כיון שאין בו ש"פ היינו במידי דלא חזיא לאכילה ומפסח בלא"ה לא קשה דיש לומר מטעם הואיל וממשכי הני חזי להני כמו דאמרינן הך סברא בפסחים ע"ח ע"ב למ"ד דאכילת כזית מעכבא עיי"ש:

שוב ראיתי בתוס' רי"ד מהדו"ת סוכה מ"א העיר בזה דפחות מש"פ חשוב לכם מדיוצאין בהדס וערבה שאין בהם ש"פ אח"כ ראיתי ברש"י ז"ל סוכה כ"ו ע"ב ד"ה כל האזרח שכתב דמשמע סוכה אחת לכל ישראל ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי ש"פ לכל חד אלא ע"י שאלה עיי"ש הרי מבואר דכל היכא דבעינן לכם צריך להיות ש"פ:

הי' קשה לי לפי מ"ש התוס' בקידושין שהבאתי למעלה שהקשו אמתניתין דהמקדש בערלה אינה מקודשת והא חזיא להנות שלא כדרך הנאתן ותירצו דמיירי דליכא ש"פ אלא כדרך הנאתן אי נמי יש לומר כיון דהאשה סברה שתוכל להנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ע"ש ולשני התירוצים יש לעורר אמאי אינו יוצא באתרוג של ערלה למ"ד לפי שאין בו דין ממון להס"ד דהיתר אכילה לא בעי הא חזיא ליהנות שלא כדרך הנאתן ויש בו דין ממון וראיתי בפ"י שהרגיש בזה וכתב דשלא כדרך הנאתו אינו ש"פ אבל כבר כתבתי למעלה להוכיח דלא בעינן שיהי' באתרוג ש"פ דהא אתרוג של תרומה טמאה אינו שוה פרוטה להסקה ומ"מ פריך הש"ס מזה למ"ד שאין בו דין ממון והנה הריטב"א בסוף פרק האיש מקדש כתב וז"ל ומורי נ"י תירץ אפילו אי יש באפרן ש"פ כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה הוא וכל הקודם זכה באפרן ע"ש ועיין בספר אבני מלואים הלכות קידושין סי' כ"ח ולפי"ז שפיר ניחא הא דאתרוג של ערלה לא חשוב דין ממון אבל להתוס' קשה ולפי מה שהעליתי למעלה דשקליא וטריא של התוס' הוא רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ליכא התחלה קושייתם שפיר יש לומר דסוגיא דסוכה אזלא למ"ד לאו כממון דמי ולמ"ד דהגול"מ כממון דמי יסבור הטעם דאתרוג של ערלה פסול דבעינן שיהא בו היתר אכילה כדמסיק הש"ס או מטעם דאמרינן כתותי מיכתת שיעור' כמ"ש התוס' שם:

אבל אי קשיא הא קשיא לי דמשמע מהתוס' דאי לא הוה בעינן בקידושין שיהא בו ש"פ ובלי הטעם דאשה לא סמכא דעתה היתה מקודשת למקדש באיסורי הנאה (ועיין שם בספר המקנה) הא התוס' בפסחים דף ל"ג ע"א ד"ה תתן לו ולא לאורו כתבו אומר ר"י דלא איצטרך למידרש אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנא' נפקא לן מונתן לכהן את הקודש כו' או מתתן לחודא שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנא' לכל הפחות דשייכא בי' נתינה כו' עיי"ש מבואר בהדיא שיטת ר"י דבדבר האסור בהנא' לא שייך בי' נתינה אצל תרומ' והא בתרומ' לא בעינן שיהא שוה פרוט' בהנתינ' לכהן דהא קיימ"ל דחטה אחת פוטרת את הכרי וכן פליגי רבנן לעיל ל"ב ע"ב על אבא שאול דאמר דזר האוכל תרומ' אינו חייב קרן וחומש עד שיהא בו ש"פ אלא סברי דלא בעינן ש"פ ומ"מ איסורי הנא' ודאי לא הוה בכלל נתינ' וגם אעפ"י שחזיא להנות שלא כדרך הנאתו וכן קשה לי בב"מ דף מ"ז גבי חליפין דקונין בכלי שאינו ש"פ ומ"מ אמרינן התם בו למעוטי איסורי הנא' ובחליפין בעינן נתינ' משמע דאיסורי הנא' לא הוו בכלל נתינ' ולפי"ז בקידושין דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דקונה בכסף דכתיב התם ונתן הכסף וקם לו כדאיתא ריש קידושין נמי בעינן נתינה מעליותא ואיסורי הנאה לא הוה נתינת:

ובישוב דבר זה נראה לפענ"ד דלפי מה דפריך הש"ס אמימרא דר"כ בר יצחק דאמר תתן לו ולא לאורו מברייתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני לא קשיא התם היתה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר עיי"ש ויש לומר חילוק זה גם לרבנן באיסורי הנאה דהיכא דלא היתה לו שעת הכושר כמו תרומת חמץ דאחמיץ במחובר דמיירי התם הש"ס לא חשוב נתינ' אבל איסורי הנאה שהית' להם שעת הכושר שפיר חשוב נתינ' דכיון דמצינו חילוק זה בש"ס לגבי מיעוטא דתתן לו ולא לאורו כן יש לומר ג"כ החילוק לרבנן בכל איסורי הנאה ולפי"ז צריך לומר דקושית התוס' בקידושין הנ"ל לא קאי אערלה דהא ערלה לא היתה לו שעת הכושר אלא אהא דקתני במתניתין שור הנסקל ובב"ח דאילו היתה להם שעת הכושר (והא דקא חשיב בבכורות דף ט' ע"ב שור הנסקל בין אלו שלא הי' להם שעת הכושר היינו רק לאכילה לענין טומאת אוכלין אבל פשיטא דלגבי איסור הנאה הי' לו שעת הכושר): והנה ראיתי בתוס' רי"ד בקידושין שם שכתב במתניתין ובפטר חמור פי' אעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת כו' אפילו הכי כל זמן שלא פדאוהו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמר רב יהודה במזיד לא קידש כו' אעפ"י שהאשה יכולה לחללה על ש"פ כו' עיי"ש הרי נראה דעתו נמי דאיסורי:

הנאה לא חשוב נתינ' אעפ"י שאפשר לבוא לידי הנאה אולם באמת דברי התוס' רי"ד תמוהין מסוגיא דבכורות דף י' ע"ב דאמרינן התם אי ר' יהודא תקדוש בהך דביני וביני ומסיק לעולם ר"י ושאין שוה אלא שקל ע"ש הרי בהדיא דלא כדבריו. אך מ"מ אין מזה סתירה לדברינו הנ"ל דאין לדמות פטר חמור לשאר איסורי הנאה כמו שאיתא התם שם דף י"א ע"א הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלים או דלמא פדיונו לפודה ופשיט לה מברייתא דהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאמר מכאן ע"ש ועיין ברש"י בד"ה או דלמא דמוכח דשאני פטר חמור משאר איסורי הנאה דזכתה לו התורה היתר הנאה לענין פדיה כמו היתר הנאה בתרומה טמאה בשעת הסקה:

ולכאורה מה שנסתפק הרב המגיה באתרוג שיש בו ש"פ למצוה וקידש בו את האשה אם היא מקודשת יש ג"כ הוכחה דלא בעינן שיהי' ש"פ לענין קיום המצוה ולברכה דאי נימא דאי אפשר לצאת באתרוג אם לא שיהי' ש"פ לבד המצוה אין מקום לספק זה כלל דממ"נ אי אין האתרוג ש"פ זולת המצוה אין לצאת בו כלל אך באמת אין ראי' כלל דהרב המגיה מסתפק למ"ד לפי שאין בו היתר אכיל' ולא בעינן כלל שיהא באתרוג דין ממון אבל למ"ד דבעינן באתרוג דין ממון אפשר להיות דלא משכחת כלל הספק שלו והבן:

והנה בספר כפות תמרים שם כתב וז"ל דה"ה דהו"מ לשנויי התם בשאר ימות השנה דהאתרוג הוא לאכילה והכא מיירי בסוכות דבעי לי' לברכה ודמיו יקרים עכ"ל ולפעד"נ דיש לומר עפ"י מה שכתב בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ג להסתפק במי שגזל אתרוג מחבירו בי"ט אם צריך לשלם שיווי האתרוג או מצי לפוטרו באתרוג פשוט אע"פ שאתרוג שגזל הי' מובחר והי' שי' הרבה ומטי לה מש"ס ב"ק דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן כו' ועי' בשו"ת ח"צ סי' ק"כ ובמ"ל ה' לולב פ"ח ובשאר אחרונים וחזינן לדעתם שיש לומר דמה ששוה זה האתרוג מחמת שהוא מובחר לברכה לא מיחשב בזה שיווי האתרוג כי זה השיווי אינו בגוף האתרוג רק נחשב כמו גורם לממון כמו שטרות אע"פ שנותן בעדם ממון מ"מ אמרינן דאין גופן ממון ועוד אפילו אם נימא דצריך לשלם דמי אתרוג מובחר דחשוב שיווי בגוף אתרוג מ"מ באתרוג של שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ובתוס' שם ד"ה וליתיב כתבו דאסור לקנות פירות שביעית בזול ולמכור ביוקר ע"ש א"כ אין לו שיווי לאתרוג בשביעית לענין שתופס את דמיו אלא מה ששוה לאכילה אבל לא מה ששוה למצוה דמסתברא דאינו תופס את דמיו ומה שכתבו בתוס' דהכא כשר והדר לברכה ודמיו יקרים לא הוה פירושו מה ששוה למצוה אלא כונתם דאתרוג הדר שכשר לברכה שוה יותר גם לו מאתרוג שהוא פסול לברכה מחמת שאינו הדר ודבר זה יש ללמוד מהא דאיתא בגמרא לעיל דף ל"ה ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה וכתב רש"י קליפתה החיצונה וכן איתא בגמרא בהדי' מאי בינייהו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה ע"ש מבואר בהדי' דכל שקליפתה חיצונה הדר שוה יותר גם לאכיל' אע"פ שאין לוקח אותו למצוה דהא אמרינן תרומ' טהור' לא יטול א"כ בין כך ובין כך לא חזי למצוה ומשו"ה שפיר ניחא דברי התוס' שלא חילקו בין ימי סוכות ובין שאר ימות השנה דבזה אין חילוק כלל דגם בשאר ימות השנה שוה יותר אתרוג הדר מאתרוג פסול ודו"ק:

והנה נתתי עיני בספר פ"י שם שעמד על זה איך תופס בשביעית מה ששוה למצוה כיון דכתיב לאכלה ולא לסחורה והו"ל למימר דאינו תופס אלא מה ששוה לאכיל' ולא לסחורה עיי"ש משמע דאי לאו הטעם לאכלה ולא לסחורה שפיר ניחא דמה ששוה למצוה חשוב שיווי ועוד נ"ל להוכיח דבר זה מפרה אדומה שקונים בהרבה דמים כדאית' בקידושין דף ל"א ע"ב ואיך מחללין את ההקדש לר' יוחנן דס"ל בב"מ דף נ"ז ע"א דאין מחללין את ההקדש בפחות משווי' אלא ע"כ צ"ל דזה חשוב שווי' מה ששוה למצוה לכן שפיר מחללין מעות הקדש וקונים בהם פרה אדומה:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה