מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן פג
הנה ראיתי בספר שו"מ מהדורא ה' סי' מ"ב ע"ד שנשאל מאת הרב ר' אלעזר הורוויץ האבד"ק וויען עיר הבירה אם מותר להדיח טרם עבור שלשה ימים בלי הפשט העור כדי שלא יתקלקל הבשר ע"י ההדח' והרב ר"א הנ"ל הביא ראיה מפסחים דף כ' דאיתא התם כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר והמעיין שם יראה כי לא נכונה ראייתו והגאון בעל שואל ומשיב כתב שמצא בספר מנחת יעקב כלל ד' ס"ק ה' שהביא בשם הגאון מו"ה שמעון ז"ל שאסר אווזים שלמים שהודחו בעודן בעורם והוא חולק עליו משבת דף ק"ח דעור אית בי' נקבי נקבי וסיים הגאון דבעור העגלים קו"ח שלא מועיל וכל פלפולם רק באווזים וכדאיתא בחולין דף ע"ז שאני בר גוזלא דרכיך ע"ש:
ואני נפלאתי לראות דברים כאלה יוצאים מפי אשלי רברבי המ"י ור"ש ובעל שו"מ ומה רעשו הלא איתא בטור יו"ד סי' ע"א וז"ל כתב הרשב"א המולח הראש כיצד יעשה שהשער מפסיק בינו ובין המלח יש אומרים שמולח על השער ואח"כ מניח על האש להסיר השער וחוזר ומולח ואיני רואה דבריהם אלא חותך הראש לשנים ומולח יפה יפה הראש לצד פנים וחוזר ומולח על השיער שאין השיער מעכב המלח להפליט הדם וכן הדין בטלפים ע"ש ואם מולח על השיער הרי בודאי הודח בלי הפשטת העור מהראש וכן מהטלפים ופשוט לפי דעתם דה"ה בכל הבהמה מותר למלוח על העור ע"י הדחה שמקודם דאין לחלק כלל בין עור של הראש לעור של הבהמה כולה שהרי מתניתי' מפורשת היא בחולין דף קכ"ב ע"א אלו שעורותיהן כבשרן כו' ועור הראש של עגל הרך וע"ז איתא בגמרא וכמה עגל הרך עולא אמר בן שנתו ר' יוחנן אמר כל זמן שיונק ע"ש ברש"י ז"ל דאח"כ הוקשה עורו וכיון דלא חילק הרשב"א בין עגל הרך לשור הגדול מוכח דמהני הדחה על גבי העור לכל הבהמ' דמה איכא לחלק בין הראש לגוף הבהמה וז"פ:
ועוד יותר נפלאתי על פסק הגאון ר' שמעון הנ"ל הא בכל יום ויום אנו מולחין בכל תפוצות ישראל אווזין בלי הפשטת העורות וגם אוכלים העורות עם הבשר כמו בשר ממש ומה הי' צריך להגאונים להביא עצות מש"ס דשבת הנ"ל ואם נימא שחששו להחמיר בבשר ג' ימים בלי מליחה יותר מהדחה קודם מליחה הא אין ראיה גם מש"ס דשבת הנ"ל. וגם מצד הסברא אין להחמיר בג' ימים שהוא חומרת הגאונים יותר מדין הדחה קודם מליחה שהוא מדינא דהש"ס סי' פד כבוד ידידי הרב המאוה"ג חוב"ק וכו' כש"ת מוה' דוד אלימלך ני' מו"ץ בק"ק דינאב יע"א:
ע"ד שאלתו שאלת חכם בפרה מבכרת שמכר הישראל לנכרי וקיבל אנגעלד כנהוג גם משך את הפרה ברשות המוכר ועתה בכרה הפרה ובא לשאול ע"ד הבכור מה דינו. והנה כ"ת האריך הרחיב הדיבור בפלפולא דאוריית' אבל לדינא להלכ' למעש' קשה מאוד להפקיע קדושת בכור ע"י קנין כסף ומשיכ' כזו אשר אינה מועיל כלל עפ"י ד"ת ונשאר רק קנין כסף לבד ומבואר בשו"ע יו"ד סי' ש"כ ס"ו דבעינן תרווייהו לצאת ידי פלוגתת הראשונים ז"ל. והנה ראשית מה שכ"ת פקפק גם על הקנין כסף אי מועיל מחמת שנעש' עמו משיכה וגלי דעתיה דבמשיכ' ניחא ליה דליקני והביא ע"ז מ"ש הריב"ש בתשוב' סי' שמ"ח דאם עשה שני קנינים אחד מועיל וב' אינו מועיל קנה מ"מ בקנין המועיל וע"ז הקשה כ"ת מב"מ ו' ע"א דאמרינן כיון דנפל גלי דעתיה דבנפיל' ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני וע' בשטמ"ק שם בדוכתא שמביא בשם הקדמונים ז"ל דאיפלגי בזה:
ולפענ"ד י"ל דדוקא בקנין ד' אמות אמרינן האי סברא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אבל בשאר קנינים לא אמרינן הכי ומשום דהא דתיקנו חז"ל ד' אמות הוי משום דעשאוה כמו חצר וגבי חצר בעינן שיהא חצר המשתמר או חצר שאינה משתמר שהי' עומד בצד שדהו א"כ ד' אמות של אדם כיון שהוא עומד סמוך לזה חשיב כמו חצר שאינה משתמר דקני רק משום עמידה דידי' והא דמהני בחצר שאינה משתמרת כשהוא עומד הוא מטעם דכיון שהוא עומד נעשה כמו חצר המשתמר שהרי הוא בודאי לא יניח ליטול מי שבא ליקח מחצירו לכן כתבו הראשונים דהא דקימ"ל בב"מ דף י"א ע"ב דהיכי דאיכא דעת אחרת מקנה קונה אפילו חצר שאינה משתמרת וגם אינו עומד בצד שדהו מחמת שהדבר ע"י דעת המקנה עיין בשטמ"ק שם א"כ במציא' דגלי המוצא דעתו דלא ניחא ליה דליקני בד' אמות א"כ נעשה כמו חצר שאינה משתמר ומה שהוא עומד בצד שדהו לא מהני כיון שאינו רוצה שיקנו לו הד' אמות הרי לא ימחה על מי שבא ליקח מהד' אמות שלו ואע"פ שדבר זה שנפל עליו רוצה לקנות לא מהני אם לא כל הד' אמות המה נחשב כחצירו. וע' בספרי מצפה אריה סימן י"ז שכתבתי שם לגבי קנין חצר נמי כעין סברא זו. עוד יעיין נא בספרי מצפה אריה סימן כ"ו לענין מכירת חמץ שכתבתי דלגבי מכירת חמץ שהא"י יודע דכל המכיר' הלזו היא להפקיע איסור חמץ לא שייך לומר דמקפיד על הקנינים וכתבתי שם שכן מצאתי בספר זית רענן שכתב הכי (מחברו הוא הרב הגאון בעל תפארת ירושלים על משניות): ומה שמפקפק כ"ת תו על הקנין כסף שהי' רק ערבון ומבואר בחו"מ סימן ק"צ דערבון אינו קונה רק כנגד מעותיו וגם מבואר שם בסמ"ע ס"ק ס"ו דבדבר שאין בו דין חלוקה לא קנה כלל. לפענ"ד אין לחוש לזה בנ"ד עפ"י מ"ש התוס' בע"ז דף ע"א בד"ה רב בסוף דבריהם דסגי שיקנ' בפרוט' שאנן סהדי שהישראל גמר ומקני להנכרי כדי להפטר מן הבכור' ע"ש וכן הוא בשו"ע יו"ד סימן ש"כ סעי' ו' דסגי בפרוט' ואף שיש לבע"ד לחלק דכאן קיבל בתורת:
ערבון מ"מ כיון דאנן סהדי שרצונו שיקנה הנכרי מה לנו בכך. והנה בתשוב' אחת כתבתי להוכיח דדעת התוס' דשני קנינים אין אחד מבטל את חבירו ממה שהקשו בב"מ דף מ"ז ובקדושין דף כ"ח ע"ב דאמאי הפקיעו חז"ל לגמרי לקנין מעות הי' להם לתקן שיקנה כסף ומשיכ' עי"ש ואי נימא דקנין אחד מגרע את חבירו א"כ מה היו מועילים חז"ל בתקנתם זו אחרי שיתקנו משיכה עם כסף ג"כ הי' נתבטל קנין דאורייתא ע"י הצטרפותם עם קנין המשיכ' וכל המוסיף גורע:
אמנם יש לישב ולומר דאם עושה עפ"י תקנת חז"ל אינו מבטל לקנין דאורייתא אבל כשהוא עושה מעצמו הוא מבטל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל לענין איסור ב"ת עיין רשב"א ר"ה דף ט"ו בד"ה למה תוקעין ומריעין דלא אמרו דאיכא משום בל תוסיף אלא מה שהוא מוסיף מדעת עצמו כו' אבל מה שעמדו חכמים ותיקנו לצורך ליכא משום בל תוסיף עי"ש ואם נחליט שדמיון הזה עולה יפה ממילא יש להוסיף ולומר דהיכי שעוש' ב' קנינים משום ספיקא דדינא נמי אין האחד מבטל את חבירו כמו לגבי ענין איסור דבל תוסיף שהיכי שעושה מטעם ספק אינו עובר משום בל תוסיף וכן כתב הריטב"א בסוכה דף ל"א ומה שתוקעין תשע תקיעות כו' כיון שאין עושין משום תוספות אלא משום ספק שמא לא יצאו בראשונות אין כאן משום בל תוסיף ע"ש:
אמנם ראיתי בקצה"ח סי' ער"ה הביא מה שהקש' הרשב"א הא דקי"ל דמשיכ' אינו קונה בר"ה הא מסירה קונה אפילו בר"ה א"כ אמאי לא יקנה בתורת מסירה ותירץ כיון דמשך גלי אדעתי' דאינו רוצה לקנות באסיר' רק במשיכ'. ולפ"ז כאן בנ"ד שהמכיר' הי' לתכלית הפקעת הבכור' לא שייך האי סברא דלא ניחא ליה לקנות כונו שכתבתי למעל' דאנן סהדי דניחא ליה דליקני בכל דבר דאפשר לקנות שפיר יש לומר דקונה במסיר' לפי מה שהביא הרמ"א בחו"מ סי' קצ"ז די"א דמסיר' קונה בבהמ' גסה ואע"ג דקי"ל דמסיר' ברשות מוכר לא מהני מ"מ משמע מתוס' קדושין דף כ"ו ע"ב ד"ה בהמה גסה דמסיר' ברשות מוכר לדעת ר"ת דמסיר' קונה בסימטא ה"ה ברשות מוכר דהא כתב רבינו חיים כהן דבסימטא אינו קונה מסירה משום דהוי רשות מוכר ואין מסירה ולא שום קנין מהני ברשות מוכר א"כ ר"ת דפליג וס"ל דמהני י"ל דמהני נמי ברשות מדכר דבאמת סברת רבינו חיים דמקום הבהמ' נחשב ברשות מוכר נכונה היא ובאמת לא מצינו כלל בש"ס מפורש דבבהמ' גסה לא מהני מסירה ברשות מוכר ואדרב' בב"ב דף ע"ו בהא דפליגי רבי ורבנן דתניא ספינה נקנה במסיר' דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה לשיטת הרשב"ם מיירי ברשות מוכר כמו שמפרש התם מאי דקאמר דגמרא ואם רשות בעלים הוא דהוי פירושו רשות מוכר ואף דהתוס' שם ד"ה הכי קאמר כתבו ואין נרא' לרשב"א כו' וברשות מוכר פשיטא דלא מהני מסירה דדוקא בחצר שאינה של שניהם קאמרי אביי ורבא דקניא מסירה ע"ש מ"מ הא הרשב"ם לא סבירא ליה הכי. ועוד יש לחלק בין ספינה לבהמ' גסה דספינ' אין דרכה להיות ברשות מוכר אלא ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם אבל בבהמ' גסה דדרכ' להיות ברשות מוכר א"כ כי אמרינן דמסיר' קנה פשטא דמלתא נרא' דקונה ברשות מוכר כמו הגבה' דקניא אפילו ברשות מוכר. וכן הא דאמרינן אותיות ניקנות במסיר' משמע שמסר ליה מיד ליד ברשות מוכר דדרך מכירת שטרות הוא ברשות מוכר ששם מונחים השטרות דאין דרך להניח שטרות בר"ה או בחצר שאינה של שניהם ולפי"ז יש לומר דלדעת הי"א שהביא הרמ"א דבהמ' גסה נקנה במסיר' היינו אפילו ברשות מוכר:
ולפי האמור יש לדון בעובדא שלפנינו להתיר מתורת ספק ספיקא ספק א' שמא כדעת רוב גדולי הקדמונים ז"ל דמעות קונה בנכרי והספק הב' שמא כדעת הסוברים דבהמה גסה נקנה במסירה ולפי הנ"ל אפילו ברשות מוכר וכבר העליתי בספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל בסי' נ"ד בהגהותי מלחמות אריה דמטעם ס"ס יכול הנכרי להוציא הולד מישראל המוכר אע"ג דבעלמא קי"ל דאין מוציאין מיד המוחזק ע"י ס"ס רק משום דחזקת ממונא מסייע להמוחזק אבל בספק בכור אע"פ שהבהמה ברשות המוכר לא חשיב מוחזק על הולד כיון דהולד ממ"נ אינו של ישראל המוכר דאם אינו של הנכרי הקונה הלא הוא בכור והוא שייך לכהנים ואין למוכר בו רק טובת הנאה וזה אינו ממון ע"ש ועתה ת"ל מצאתי און לי מתוס' ב"ב דף פ"א ע"ב ד"ה אלא וז"ל אע"ג דדמאי אינו מחויב ליתנו מספק כו' אומר רשב"א דלא דמי דהכא אין הכהן מוחזק בו יותר מן הלוי ושל ישראל ממ"נ אינם דאם ביכורים הם שייכים לכהן ואם לאו ביכורים נינהו א"כ מעשר ראשון הוא והוי דלוי ע"ש כונת דבריהם מבואר דלא חשיב הישראל בעל האילן מוחזק כיון דממ"נ לא הוי שלו (ומה שכתבו הלשון אין הכהן מוחזק אינו מדוקדק) משו"ה צריך לקיים מצות נתינה מספק ולא דמי לדמאי שהוא פטור מספק מחמת שהוא מוחזק וא"כ הכי נמי כיון שהולד ממ"נ אינו של בעל הפרה לא חשיב מוחזק ואפשר להוציא ממ"נ ע"י ס"ס ועיין תוס' כתובות דף ס' ע"ב ד"ה אי למיתב ובפ"י שם שכתב דע"י ס"ס לבד אין מוציאין ממון רק בברי ושמא ע"ש ובב"ש סימן נ"ג ס"ק י"ג הביא שע"י ס"ס מוציאין ממון:
אבל אחרי שהתבוננתי ראיתי די"ל דזה לא חשיב ס"ס כלל דעיקר הספק הוא אם הנכרי קנה לבהמה אי לא אבל אין נ"מ כלל אם קנה בקנין כסף או בקנין מסירה א"כ אין כאן רק ספק א' בנ"ד לגבי איסור בכור ואף דלגבי הקנין הוא ספק ספיקא מעליא מ"מ לגבי איסור אין כאן רק ספק אחד וכעת לא ידעתי מה לדון בזה ומצד הסברא נראה כיון דמהני הך ס"ס לגבי הקנין מהני גם לענין האיסור אמנם כ"ז לדעת ר"ת דבהמה גסה ניקנית במסירה בסימטא אבל לדעת החולקים דמסירה אינה קונה רק בר"ה או בחצר שאינו של שניהם דוקא ולא בסימטא א"כ כ"ש ברשות מוכר דלא ומבואר בתוס' פרק הספינה דף ע"ה דדעת ר"ת הוא דבמסירה בעינן בפניו ומיד ליד ולא ידעתי אם הי' בעובדא שלפנינו מסירה מיד ליד ואם לא היה מסירה מיד ליד הא לא מהני לר"ת כמ"ש הרב"י בסימן קצ"ז ולהחולקים על ר"ת בזה וס"ל דמסירה לא בעינן מיד ליד ואף שלא בפניו ג"כ מהני לא ידעתי אם המה סוברים כר"ת דבהמה גסה ניקנית במסירה בסימטא ולפי האמור גם ברשות מוכר:
והנה ראיתי במכתבו שמפקפק כ"ת אם מהני בתורת כסף אפילו אם התנה שהערבון יקנה דהא מבואר בחו"מ סימן ק"צ סעיף י"ז דאם מכר לו דבר שאין ראוי לחלוק כגון בעלי חיים ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי הנה לדעתי אדרבה יותר עדיף בעובדא דידן בזה שנתן לו רק ערבון מאלו נתן לו הכסף בעד כל הבהמה דכשנתן לו ערבון יש לומר דלכו"ע קונה בכסף לחוד משום דהכא חשיב ראוי לחלוק אחרי כי הבהמה היתה מעוברת א"כ ראוי שיטול הנכרי רק העובר לבד כשנולד א"כ קנה כנגד מעותיו את העובר לבד ועיין במחנה אפרים הל' מוכר דבר שלא בא לעולם סימן א' שהביא בשם א"ז ובשם הגה"א דכשקונה עובר כסף קונה דמקרי לא מחסרא משיכא כיון דלא אפשר למשוך העובר לבד ודבריו נאמרים בישראל שקנה מישראל ומ"מ פשיטא דה"ה לשיטת ר"ת דעכו"ם מישראל משיכה קונה ולא כסף:
נמי דינא הכי דכל היכא דלא מחסרא משיכה מעות קונות דהא ר"ת פוסק כר' יוחנן דבישראל מעות קונות והתוס' בב"מ מ"ח ע"א ד"ה בלן הקשו וכי איתותב ר' יוחנן ממתניתין וי"ל דר' יוחנן מוקי לה בבלן נכרי ע"ש א"כ מוכח דגם לר' יוחנן דס"ל דנכרי במשיכה מ"מ היכא דלא מחסרא משיכה קונה נכרי בכסף לחודא ולפי"ז אדרבה יותר טוב שיתן הנכרי רק ערבון דאלו הי' נותן כל הכסף בעד כל הבהמה הי' אפשר לקנות במשיכה וכל היכי דאפשר במשיכה איני קונה בכסף לדעת ר"ת ז"ל אבל כשנתן רק ערבון הא אינו קונה רק כנגד הערבון והיינו העובר שבזה יש לעשות חלוקה והעובר אי אפשר במשיכה ושפיר קונה הנכרי בכסף לחודא אפילו לר"ת ז"ל: ולפי הנ"ל יש ליישב קושית התוס' בע"ז דף ע"א ד"ה שקיל שהקשה ר"ת כיון דמשיכה בנכרי קונה א"כ מעות אינם קונות וא"כ מה היו מועיל המעות שהיו נותנים בתחילה מ"מ הוי יין נסך ברשותו של ישראל ע"ש ועיין במהרש"א ולפי הנ"ל ניחא דהכי פירושו דהש"ס דבעלמא כגון שמדד לכלי של ישראל משיכה קונה וכיון דאפשר במשיכה מעות אינם קונות אבל לא צריכא דכייל ורמי לכלי של גוי דנאסר היין תיכף קודם המשיכ' וכיון דהיין נאסר קודם אי אפשר לישראל להקנות לו במשיכ' מהאי טעמא גופא שבשעת המשיכ' כבר היה היין נאסר בהנאה וא"כ לא הוי שלו וכל היכא דלא אפשר במשיכה מעות קונות ואולי יש להעמיד דבר זה בכוונת התוס' שתירצו דסבר האי דדחי שקונה במשיכ' או במעות כו' דהכי פירושו דהיכי דאפשר במשיכה דוקא במשיכה הוא קונה אבל היכא דלא אפשר במשיכה קונה במעות: ואין לדחות ולומר דכאן לא חשיב לא אפשר במשיכ' כיון דאפשר למדוד לתוך כלי של ישראל והי' אפשר במשיכ' דזה אינו דא"כ התם נמי נימא דאפשר להקנות הבהמה גופא עם העובר דאז יקנה העובר עם משיכת הבהמ' אלא עכצ"ל דבעינן שכפי אופני המקח יהי' אפשר לקנות במשיכה וכיון דאופני המקח הי' רק על העובר ולא על הבהמ' חשיב לא אפשר במשיכ' א"כ הכי נמי אי התנה לכייל ורמי לכלי של גוי הוי אי אפשר לקנות במשיכ' וקונה במעות וגם א"ל דאפשר בהדחת הכלי דהא כתבו בהתוס' דאי אפשר להזהר בכך ע"ש:
ובזה יש לישב דברי התוס' שם ד"ה הכא במאי עסקינן שכ' תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' ותמה בס' לחם סתרים האיך מותר לבטל לכתחל' ולפי הנ"ל יש לומר דמה מהני כשלוקח מעות קודם הא מ"מ כשנותן אח"כ בכלי לא נעשה יין נסך ואינו נאסר בהנא' ושוב אפשר לקנות במשיכ' ואינו קונה במעות כלל ובין כך ובין כך הביטול הוא ברשות ישראל ולהכי תירצו דמב"מ הוא וסבר דלא בטיל ושוב לא אפשר לקנות במשיכה ומשו"ה מעות קונות: ובזה נמי ניחא מאי דקשה לי לכאור' על דברי התוס' שם שהקשו ח"ל וא"ת אמאי לא למדום להדיח כלי הנכרים או למדוד בכלי ישראל וי"ל דבכך יש לטעות כמה פעמים אבל בלקיחת מעות קודם לא יבוא לטעות כיון שהיה מנהגם כן עכ"ל וע"ז יש להקשות תינח כשהיה להם מעות אבל אם לא נקיטי בהדייהו זוזי אוזפינהו והדר שקילי מינייהו כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו כמו דאמרינן התם ובאופן זה בודאי יש חשש הערמה נכרת כיון שהמה נותנים להם והדר שקלי מינייהו והרי איתא במעשר שני פרק ד' ובגיטין ס"ה ע"א מערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ולבתו כו' הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני כו' וחשיב זה הערמה ואפילו אי נימא דמ"מ אופן זה טוב יותר מללמדם הדחת הכלי או למדוד בכלי ישראל מ"מ קשה היה להם ללמדם תרווייהו היינו לקבל המעות מקודם וגם להדיח כלי הנכרים כדי לצאת מחשש הערמה ולפי הנ"ל ניחא דאדרבה הוי גרע טפי דדוקא כשלא הודח כלי הנכרים אז תו אי אפשר להקנות במשיכ' קונה במעות אבל אי הודח נתבטל קנין מעות דהא אפשר במשיכ' ורב רצה שיהא ג"כ קנין מעות:
ועתה אבוא על מה שנתקשה כ"ת במכתבו על המחבר בסימן ש"כ סעיף ו' שכתוב הלשון והקנין הזה שיקבל פרוטה מהנכרי וקונה לו המקום שהבהמה עומדת שם כו' לפמ"ש הש"ך בסימן קצ"ח ובסימן ר' שחצר אינו קונה אלא דוקא היכא שקניית החצר הי' קודם קניית המטלטלין אבל לא היכי שכבר היו מונח המטלטלין בחצר קודם קניית החצר הנה לפי מה דנשמע מהקצה"ח שם תפס דאפילו הש"ך לא אמר אלא שצריך לקנות החצר קודם ואח"כ קנה המטלטלין אלא שאין קניית החצר וקניית המטלטלין באים כאחד אבל מהשטמ"ק שהביא שם בסוגיא דמצא בגל נראה שאם הדבר מונח שם קודם קניית החצר אין חצירו קונה לו כלל. והנה התוס' בע"ז שם דף ע"א ד"ה רב אשי דקדקו בדבריהם וכתבו בזה"ל ואם אין לו רשות לנכרי מקנה לו הישראל החדר בביתו כו' ואח"כ ימשוך הנכרי הבהמה לאותו חדר עכ"ל משמע דבעינן שיהא רשות קודם ואח"כ יכניס הבהמ' אבל אם קנה המקום של הבהמ' לא מהני והוא ממש כדעת הש"ך הנ"ל והקצה"ח הקשה ע"ז מב"מ דף י"א מעשה דרבן גמליאל וזקנים דקתני ומקומו מושכר לו וגם מגיטין פרק המוכר דף ל' דקמ"ל דאמרינן גיטו וחצירו באין כאחד ע"ש:
אבל לדעתי עוד קשה טובא מב"ב דף ע"ו שהבאתי למעלה גבי ספינה דקתני וחכמים אומרים עד שימשכנה או שישכור את מקומה והא דקאמר עד שישכור את מקומה היינו לבד המסירה דמסירה נמי בעינן ושכירות מקום לחוד לא מהני כמו משיכ' דהוי נמי עם מסירה כמ"ש הרשב"א ז"ל שהבאתי למעלה מבואר בהדיא דאע"ג דהספינ' היתה עומדת שם מקודם מ"מ כשהשכיר הקונה את מקומו קני לה וכתב הרשב"ם ז"ל ורשותו של אדם קינות לו כדנפקא לך מאם המצא תמצא בידו הגניבה עי"ש וקצת חידוש בעיני למה לא הקשה הקצה"ח מגמרא הלזו. אמנם י"ל דמשם לא קשיא כלל לפי מה דאמרינן התם לימא אביי ורבא דאמרי כרבי אמר רב אשי אי דאמר ליה לך חזק וקני ה"נ הב"ע לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו עיי"ש א"כ י"ל דגם לחכמים כשישכור את מקומו אינו קונה מטעם חצר רק מטעם מסירה וכשישכור את מקומו שוב לא הוי קפידא כמ"ש התוס' שם ולעיל ד"ה ספינה וז"ל ואין להקשות דאי אפילו בגריעה הוי קפידא א"כ אמאי מהני כשישכור את מקומה דשכירות מקום הוי כעין משיכ' שמביאה לרשותיה כו' ע"ש ולפ"ז דהא דכתב הרשב"ם דשכירות מקום הוא מטעם חצר היינו להס"ד דאביי ורבא ס"ל כרבי ולחכמים לא מהני מסירה כלל ולהכי צ"ל דשכירות מקום קונה מצד חצר והס"ד בודאי יסבור דבכה"ג שהמטלטלין מונחים בחצר קודם קניית חצר ג"כ חצר קונה דלא כש"ך ושטמ"ק הנ"ל אבל לפי המסקנא אפשר לומר דקונה במסירה דכיון שישכור את מקומו ג"כ שוב לא שייך קפידא כמ"ש התוס' הנ"ל אבל מתורת חצר לא מהני וכמ"ש הש"ך:
ודע דלדעת הרשב"ם דכל מקום דמשיכ' קונה אינו קונה במסירה משום דמשיכ' עדיפא יש לומר נמי דדבר שאפשר במשיכ' אינו קונה מטעם חצר דמשיכ' עדיפא מקנין חצר ולמדתי דבר זה מקושית התוס' הנ"ל שהקשו דמה מהני כשישכור את מקומו כיון דהוי קפידא דוקא במשיכ' אלמא דאי קפיד על המשיכ' אינו קונה בקנין חצר וה"ה לדעת הרשב"ם דחז"ל הקפידו על המשיכ' דוקא למה מהני קנין חצר במקום שאפשר במשיכה אמנם לפמ"ש התוס':
דשכירות מקום הוי כגון כעין משיכה ושוב לא הוי קפידא י"ל דחז"ל נמי לא הקפידו בכה"ג על המשיכה דשכירות מקום הוי כעין משיכה:
ולפי האמור י"ל דגם השטמ"ק מידה דמדאורייתא חצר קונה בכל גווני אפילו אם המטלטלין היו מונחים בחצר ואח"כ קנה את החצר אך אחרי שתקנו חז"ל שמשיכ' קונה במטלטלין ומשיכ' עדיפא אז בעינן שיהא החצר קנוי לו מקודם ואח"כ באו המטלטלים בחצר דבכה"ג דוקא הוי כעין משיכה שמכניסו לרשותו אבל אם היו מקודם שם ואח"כ שכר את מקומו לא קנה דזה לא חשיב כעין משיכה דדרך משיכה הוא שמכניס לרשותו שהוא כבר שלו ולפי"ז עולה יפה קושית הקצה"ח דגבי גט לא בעינן משיכה כלל רק נתינה לידה ומשו"ה אמרינן גיטה וחציר' באין כאחד וכן גבי מתנות כהונה ג"כ לא בעינן משיכה אלא נתינה בעלמא דהא המתנות המה של כהנים מקודם רק דבעינן נתינ' וע' בגיטין דף ל' ע"א ובתוס' ב"מ דף ו' ד"ה והא לכן כיון דלא בעינן משיכה שפיר חשיב נתינה בכל גווני אפילו היכי שהי' בחצר קודם קנית החצר וניחא נמי הא דאיתא בב"ב גבי ספינה דאמרו רבנן עד שימשכנ' או שישכור את מקומה דא"ל דס"ל להשטמ"ק כדעת הסוברים דדוקא כשהספינ' במים מהני משיכ' אבל כשהיא ביבש' לא מהני משיכה עי' חו"מ סימן קצ"ח סעיף י"ג וכשישכור את מקומו קאי איבשה. ובזה נכון מה שהקש' להרמב"ם דחצר המושכר קנה למשכיר מה מהני קניית מקום לא קשה כלל דכשמשכיר לו בהדיא לכל מילי גם לקנות בו קונה השוכר מתורת חצר ודוקא כשלא השכיר לו רק ליציא' וביאה ולא לכל תשמישים אז סובר הרמב"ם דקונה למשכיר עי' שטמ"ק בפרק השואל דף ק"ב:
ומה שבנה כ"ת פלפולו על הך סברא של ספר בני יעקב בשם ס' מעשה חייא דאחשבי' טובת הנאה הנה מלבד שסברא זו קלושה מאוד פשיטא לדעתי דהא דט"ה אינו ממון הוא רק לגבי הנותן דאין לו רק ט"ה אבל אצל המקבל בוודאי גם בלא אחשבי' הוי ממון גמור כי מה נפקא מינה אצלם שיהא מתורת כהונה או שאר ממון וכל פלפולו הוא רק שבנתינת השכר אחשבי' לגבי המקבל וזה לא נכון לפענ"ד. ועוד הלא השכר שקבלו הי' בעד המקום בתורת שכירות ובמה אחשבי' בזה את הקנין של המתנות ועומד אני בתמוה קצת מה שראיתי בשטמ"ק דאם אמר אדם לחבירו הרי לך מנה ונתן לו והקנ' ט"ה שיש לו בפירות הללו קנה ע"ש א"כ אמאי לא קנאו המתנות במעות שנתנו לר"ג ואף דחז"ל הפקיעו קנין כסף משום דלמא יאמרו לו נשרפו חיטך בעלי'. וזה לא שייך גבי מתנות כהונה דממ"נ אם רוצה לקיים מצות נתינה לכהן והא טורח ומציל בשביל קיום המצו' ואם אינו רוצה לקיים מצות נתינה השתא נמי כי אינו קונה נמי לא יהא טרח ומציל אחרי כי אין לו רק טובת הנאה ונו"ה אינו ממון אבל אי נימא דלא כשטמ"ק שפיר ניחא דכיון דטובת הנאה אינו ממון מעות אינן קונות כלל במתנות כהונה אפילו מדאורייתא ומש"ס בגיטין דף ל' דאמרינן דבעה"ב אינו יכול לחזור וכהן יכול לחזור אין ראיה דהתם מיירי קודם הפרש' אבל לאחר הפרש' אפשר דאפילו כהן אינו יכול לחזור. ואפשר דאפילו בעה"ב יכול לחזור וקודם הפרש' הוא מצד התקנ' שעשו שאינו זוכה כזוכה ע"ש וצ"ע ואך אפילו אם נימא דגם במתנות כהונה הפקיעו חז"ל לקנין מעות ואמרו נתינה דוקא בעינן יש ליישב קושית הקצה"ח שהקש' על הש"ך ושטמ"ק דהא התבואות היו מונחים מקודם בהחצר ולפי"ז יש לומר שקבלת השכר הי' גם בעד הטובת הנאה של נתינת המתנות ובעד שכירות החצר. אך כיון שהמקום הי' מושכר להם שוב לא שייך הך גזירה דנשרפו חיטך בעלי' כיון שהיו ברשותם וקנו במעות שנתנו לר"ג ובזה ניחא קושית התוס' שלמה לא הקנה המקום בחליפין ולפי הנ"ל דקבלת השכר היו נמי בעד המתנות ובעד המקומות שפיר ניחא:
סוף דבר דלענין השאל' עיקר ההיתר הוא שיטת רש"י ז"ל והרבה מהקדמונים דקנין כסף לחודא סגי מישראל לנכרי ועוד שיטות הקדמונים דבהמ' גסה נקנית במסיר' אפילו בסימטא והוא שיטת ר"ת ז"ל אך דוקא אם המוכר מסר להקונ' את הפרה מיד ליד ואז מהני אפילו ברשות המוכר כמו הגבה' דקונה אפילו ברשות מוכר שלישית דעכ"פ קונה בכסף את העובר לבד דבזה לא שייך משיכ' אפילו ר"ת מודה דקונה בכסף ואף דעובר הוי דבר שלא בא לעולם מ"מ הא כתב הט"ז שם בשם מהרא"י דאם יש עוד צד היתר יש לסמוך ע"ז ג"כ ע"ש ועי' בברכת רצה ממו"ח ז"ל סי' נ"ד דטוב להתיר בכה"ג ע"י הטלת מום קל ע"י נכרי קטן והנני לימטי' שובא מכשורא:
סי' פה שנית להרב הנ"ל (:
א) מ"ש כ"ת כי לא יבין מה שכתבתי במכתבי הקודם דהא דאמרי' כיון דנפל גלי דעתיה דבנפיל' ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני דהטעם הוא דכיון דבד' אמות לא ניחא לי' דליקני אינו שומר הד' אמות ע"י עמיד' דידי' והוי כחצר שאינה משתמרת דד' אמות קונה מטעם חצר כמ"ש השטמ"ק ומשתמר ע"י העמיד' דידי' וכשאינו רוצה הלא אינו משתמר ומשו"ה לא קני ופקפק כ"ת הלא הוא שומר המציא' ע"י הנפיל' כונתי כך היא דאנן בעינן שיהיו כל הד' אמות משתמר בדרך כללי דאז הו"ל עליו תורת חצר אבל מה שהוא שומר חפץ הפרטי ע"י הנפיל' לא נעשו הד' אמות כמו חצירו דיוכל להיות דחפץ זה הוא רוצה לשמרו ולקנותו אבל לא בדרך כלל כל הד' אמות וכעין זה לא תקנו חז"ל ומה שכ' כ"ת הלא איכא פוסקים דס"ל דבכל קנינים דינא הכי שקנין שאינו מועיל מבטל קנין המועיל אתמהה אטו אנכי באתי לפסוק ההלכ' כן אנכי כתבתי רק לישב דעת הסוברים דבשאר קנינים אין כונתו לקנות בקנין שאינו מועיל מבטל קנין המועיל דלא תקשה עליהם מהך דב"מ הנ"ל ולא נצטרך לומר כמ"ש דהנך פוסקים לא סבירא להו הך שנויא דהש"ס אלא כאידך שנויא דמשני התם. אברא דחזינא חובה לנפשאי בתוס' ריש פירקין ד"ה בראיה בעלמא קני שכתבו אע"ג דקתני במתניתין לקמן ראה את המציא' כו' דלא קנה בראיה וכן ראה את המציא' ונפל עליה כו' מצי למידחי דכיון דאמר תנה לי אי נפל עליה גלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני עד שיגיע לידו עי"כ וא"כ מוכח דס"ל נמי דלאו דוקא בד' אמות אמרינן הכי אמנם נ"ל דלא כתבו רק דהוי מצי למידחי ולמימר הכי אבל באמת לא קיימינן בהך סברא בשאר קנינים:
ובעמדי בהאי ענינא קשה לי הך דפריך הש"ס התם ומי מצית אמרת מאי מצאתי' ראיתי' והא אמר רבינא ומצאת' דאתי לידי' משמע הא על כרחך האי מצאתי' דמתניתין לאו דוקא דאתי לידי' משמע דהא קני לי' מקודם בד' אמות שלו ובשלמא לדעת הסוברים דד' אמות של אדם אינן קונות רק כשקדם הוא להמציא'. אבל לא כשקדם המציא' לו שפיר ניחא אבל להסוברים דבכל גוונא קנה עיין שטמ"ק ב"מ דף יו"ד ובקצה"ח סי' ששניהם לדבר אחד נתכוונו בודאי קשה הא לא בעינן הגבהה כלל אלא קנ' בד' אמות. עוד קשה לי דאיך הוי אמינא דבראי' בעלמא קני למה הצרכו חז"ל לתקן קנין ד' אמות הא בלא"ה קונה בראיה ודוחק לומר דד' אמות קונות לו אפילו בלא ראיה ואין בידי כעת לחפש בספרים ולא באתי אלא לעורר ובגוף הדבר נ"ל ראי' ברור' מקידושין דף מ"ח ע"א דהא דאמרינן התם התקדשי לי בשטר כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת כו' ומוקי לה הש"ס בשטר אירוסין שכתב שלא לשמה עי"ש אלמא אע"ג דגלי דעתי' לקנות בשטר והשטר:
לא מהני מ"מ קונה בתורת כסף ולע"ע לא ראיתי מי שעורר בראי' זו וצ"ע. מ"ש לפלפל בהא דרבן גמליאל וזקנים סבר כ"ת בהבנת דברי התוס' במה שכתבו דלגבי זקנים לא הי' משתמר שהזקנים היו יכולים ליקח וזה אינו אלא כונת דבריהם שבני ביתו של רבן גמליאל היו יכולים ליקח אחרי שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתן ולא הי' משתמר לדעת הזקנים היינו ר' יהושע ור' אלעזר בן עזרי' ור"ע שהיו עם ר"ג בספינ' (:
ב) בדבר מ"ש דלר"ת מהני מסירה בבהמה גסה אפי' ברשות מוכר ע"ז כתב כ"ת שכבר העיר בזה החת"ס יו"ד סי' שי"ח הנה אנכי לא ראיתי אז בהחת"ס כי אין דרכי לחפש בספרי האחרונים מפני חולשת ראות עיני. אולם עיינתי וראיתי שכתב כן אבל לא מטעמא דידי דהוא ז"ל כתב משום דמקום הבהמ' קנוי להנכרי בתורת שאלה דודאי השאיל לו מקום לבהמתו וניחא ליה מאוד שיקנה הבהמ' לנכרי אין הרשות מעכב קנין המסיר' עי"ש. אבל לפי מה שכתבתי טעמא דידי אפילו בלי השאלת מקום הבהמ' ג"כ קונה מסירה ברשות מוכר לדעת ר"ת ואמינא עתה להוסיף להביא ראי' ממ"ש התוס' בקידושין דף כ"ה ע"ב ד"ה שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח שהקשו וא"ת דלמא לא מיירי ברשות מוכר וי"ל סתמא דמילתא ברשות מוכר מיירי ששם הבהמ' עומדת עי"ש א"כ ראינו דאפילו להס"ד דמיירי ברשות מוכר מ"מ ס"ל לרבנן דקונה במסיר' וגם לפי שנויא דמשני אי נמי בחבילי זמורות גם לפי המסקנא קיימינן דמיירי ברשות מוכר מ"מ ס"ל לרבנן דקונה במסיר' ואפילו אם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מ"מ מסירה מהני ברשות מוכר דהא לחכמים נמי איכא למימר האי טעמא דסתמא דמילתא ברשות מוכר מיירי מחמת שהבהמ' עומדת שם (:
ג) ובדבר ענין אחשבי' בטוה"נ אין מוחי סביל דא כיון דטוה"נ לא חשיב ממון בעצם הדבר אפילו אם יתן איש את כל הון ביתו בעד נתינת התרומ' והעמשרות עכ"ז לא הוי ממון בגוף שוויה של התרומה וההמשרות מחמת שעצם התרומה והמעשרות המה של כהנים ואיך שייך בזה אחשבי' ולא נעלם ממנו מחלוקת הפוסקים דרק לענין חליפין לא חשיב דמים אבל לענין שאר דברים ס"ל לאיזה פוסקים דחשיב דמים אבל מ"מ למימר סברת אחשבי' לא אוכל שאת. וגם מה שכתבתי דטוה"נ אינו ממון הוא רק לנותן אבל לא למקבל וכתב כ"ת כי הוא סברא חדשה גם אנכי כעת מסופק בזה דאף כי מצד הסברא נכון הוא מ"מ יקשה לפי"ז הא דבעי הש"ס בקידושין דף ז' ע"ב שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו וע"ש בתוס' דעיקר האיבעיא אי בתר נותן אזלינן אי בתר מקבל אזלינן ואי נימא דטוה"נ אינו ממון רק לגבי נותן אבל גבי מקבל חשיב ממון קשה הא דפריך הש"ס בקידושין דף נ"ח ע"א אדעולא דאמר טוה"נ אינו ממון ממתניתין דהמקדש בתרומות ומעשרות כו' דלמא ס"ל דאזלינן בתר מקבל ושפיר הוי ממון אלא מוכח דגם למקבל לא חשיב ממון ודו"ק ובזה אסיים ואומר שלום רב בלב ונפש וישר חילו לאורייתא:
בימי החג העבר הקשיתי לפי מ"ש התוס' בב"מ דף ה' ע"ב ד"ה והא דמתנות כהונה אם חטפו הכהן אין הבעלים יכולין לתבעו רק טוה"נ שיש לו בהן א"כ מאי פריך הש"ס בקידושין דף ו' ע"ב מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו כלהו נמי אי קסבר לא שמה מתנה אפילו תרומה נמי לא הא י"ל דשאני ושאני דבכלהו אם לא החזירו נתבטל המתנה והוי גזל בידו משו"ה לא חשיב מתנה אבל גבי תרומה אפילו אם לא החזירו לא הוי גזל דלא יהא גרע מאלו חטף ממנו שאינו יכול לתבעו ולהוציא בדינים משו"ה חשיב שפיר מתנה מעליא וביותר יש להקשות הא התוס' בסוכה דף מ"א ע"ב ובב"ב דף קל"ד ע"א הקשו בכל מתנה ע"מ להחזיר איך מהני הא קי"ל דכל מתנה אם הקדיש' אינה מקודשת לא הוי מתנה ותירצו שם שני תירוצים ע"ש וא"כ הא י"ל דרבא לא סבירא ליה הנך תירוצי דדחיקא נינהו ולהכי בכלהו לא מהני אבל בתרומ' דודאי אם הקדישה מקודשת דהא אינו יכול להוציא ממנו דהוי שלו ופשיטא דאם הקדישה חל ההקדש לכן שפיר מהני המתנה וצ"ע:
והנה בהך סברא שכתבתי דד' אמות של אדם חשיב משתמר על ידו כדין חצר שאינה משתמר והוא עומד בצד החצר דקני ליה חצירו דע"י עמידה דידי' חשיב חצר המשתמר נתישב לי מה שהקשיתי דלפי מה דאיתא בנדרים דף ל"ד ע"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכל' מעל לפי כולה כו' וכתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דמיירי שהי' הככר בתוך ד' אמות שלו ויכול להקדיש כיון דד' אמות של אדם קונה לו כמו כן יכול להקדיש אם אינו רוצה לקנות לעצמו ע"ש ולכאור' נרא' דה"ה דיכול אדם לזכות לחבירו ע"י ד' אמות שלו כמו המגבי' מציא' לחבירו דקנה חבירו ולפ"ז קשה הא דמותיב ר' חייא בר יוסף התם בב"מ דף יו"ד ע"א מהך דנטל מקצת פאה חרק על השאר כו' ודח' הש"ס דמיירי דלא אמר אקני וכיון דנפל גלי דעתי' דבנפיל' ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני דאכתי קשה מתניתין דמייתי הש"ס לעיל מיני' מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני דפליגי ר' אליעזר ורבנן דלמה נקט מי שליקט את הפאה הא אפילו אם לא לקט רק שאמר שיהא זוכה לפלוני עני נמי יש לפלוני דלר' אליעזר דסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ה"ה ע"י ד' אמותיו יכול לזכות בעד חבירו כמו דמצינו בש"ס הנ"ל אבל לפי האמור ניחא די"ל דד' אמות לא מהני רק לזכות לעצמו דהוי כמו חצר המשתמר ע"י עמידה דידי' אבל לא לזכות לחבירו דע"ז לא מהני עמידה דידיה לגבי חבירו ורק גבי הקדש מהני משום דמבדל בדילא מניה וחשיב כמו חצר המשתמר כדאיתא בב"מ דף ק"ב דכל דמיבדל בדילי הוי כמו חצר המשתמר אבל לגבי חבירו לא מהני ד' אמות שלו לקנות לי' ודו"ק:
ודע שלא אוכל להבין מ"ש הקצה"ח שם בתחילה להסתפק בדבר זה הא אי נימא דלא מהני חצר דשליח א"כ יקשה הש"ס הנדרים הנ"ל דאיך אפשר דחצר דשליח לא מהני וד' אמות שלו יהא מהני לזכות לחבירו אטו דין דד' אמות עדיף מחצירו הא ודאי לא מסתבר ויש לי בזה להסתפק באומר על ככר של הפקר יהא הקדש אם יכול לתשול עליו דאפשר דליתא בשאלה דהא לא הי' שלו מעולם ולא מצינו שאלה אלא בבעלים אמנם משמע דיכול לשאול דהא הש"ס במכות דף כ"ב ע"א פריך אהא דמשני דמידי דישנו בשאלה לא קתני והרי מוקדשין ואם נימא דבאופן זה ליתא בשאלה הא משכחת לה בכה"ג וכן מוכח מהר"ן בנדרים דף פ"ה דאף דהוי הפקר מ"מ יכול לשאול ע"ש ולפ"ז יש להבין מה שהקשו התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה הואיל אהא דאמרינן חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הקדש הא י"ל הואיל אי בעי מיתשיל עלה הא משכחת לה כה"ג שהיה של הפקר והקדש דאי מיתשל עלה ג"כ נעשה של הפקר ואינו עובר עליו אמנם יש סברא לומר דאי מיתשל אגלאי מילתא דהוא קונה בד' אמות שלו דכיון אי לאו דהקדיש היה קונה בד' אמות אע"ג דלא אמר אקנה והא דלא קנה הוא משום דגלי דעתו שאינו חפץ לקנות רק לעשותה הקדש וכיון דאיתשל עלה הוי כמו שלא הקדיש מעולם ונעשה שלו למפרע אמנם יש כומר דכעין זה חשיב כאילו אי בעי' זכה לה דלא אמרינן כמו שכתבו בתוס' שם דלא אמרינן הואיל א' בעי קנה לה ה"ה גבי הפקר דלא אמרינן הואיל אי בעי' קנה לה ויש לחלק ועי' נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ' ואנכי לא באתי אלא לעורר:
קונטרס אתרא דרב:
הנה הי' למראה עיני עלה אחת נדפסה מכתב גלוי מאחד מגדולי הדור וגאון מפורסם אשר שם הראה פנים להלכה ע"ד אשר עשה בעצמו מעשה והכשיר רחיים (דאמפמיהלע) על טחינת קמח לחג המצות נגד רצון העדה ונגד הדיינים וחכמי העיר אשר לא לבד כי לא נתנו הסכמתם לזה אלא כתבו מחאה גלויה שלא להכשיר הרחיים הנ"ל אחרי כי העיר היא אתרא של הגאון מהרש"ק ז"ל אשר הוא הי' ראש המתנגדים לטחון קמח לפסח ברחיים דאמפמיהלע כידוע לכל וכן נהגו אחריו כל אותן השנים לטחון קמח לפסח רק ברחיים פשוטים ואין שם העריכות החדשות אשר נתחדשו בימיו ברחיים כאלה ע"י מכונות הרבה ואופנים שונים אשר לא ידעו אבותינו מאומה מכל אלה ועל זה בא הגאון הנ"ל לבטל מחאתם ולתרץ א"ע על מה ראה לעשות ככה ותוכן יסודו על מ"ש הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו דאחר מיתת הרב יכול השני להורות עפ"י סברתו ולבטל דברי הראשון וזה שלא כנראה מדברי הש"ג פ"א דע"ז ועוד ביו"ד סי' רמ"ב מבואר דדוקא באות' השאלה ובאות' מעשה אבל במעשה אחרת החכם יכול להתיר אף אם אסר חבירו והרחיים אשר הכשרתי לא היו עדיין שם בחיי הגאון מהרש"ק ז"ל עכ"ל הגאון המכשיר. ואחרי שמעי קול רעש גדול והענין הוא דבר נחוץ גם לימים הבאים ע"כ אמרתי אלך נא אחרי האמרים לברר הלכה זו מה שיורני מן השמים ברצות הש"י:
והנה כאשר שמתי עיני בפר"ח שם ראיתי כי בפירוש נאמר אשר רק הרב הנכנס במקומו של הראשון הנפטר יוכל להורות עפ"י סברתו לבטל מה שנהגו מקודם שאין לך אלא שופט שבימיך וזה לשון הפר"ח והנה אמת נכון הדבר כשלא יש להם רב אבל אם יש להם חכם ומובהק יכול להורות קולא בדבר שהרי הם לא נהגו כן אלא עפ"י אותו פוסק לאסור וכסבורין שהדין כך וכיון שהרב יש לו ראיות לסתור דברי אותו פוסק אין חייבים לילך אלא אחר השופט אשר יהי' בימים ההם וע"פ יחנו ועל פיו יסעו ונמצא שהמנהג עפ"י אותו פוסק הי' מנהג בטעות וכבר כתבתי שבמנהג בטעות יש להתיר עכ"ל הפר"ח הרי שפתיו ברור מללו דרק כשזה החכם השני הוא רב בעירם והוא ממלא מקום הרב שהי' שם מקודם ויושב על כסא ההוראה וכסא כבוד ינחילהו ע"כ ניתן לו הכח והרשיון לשנות עפ"י ראיות מוכיחות המנהג שנהגו מקודם אבל לא ניתן רשות לרב אשר לבו לא חלה מעולם לטובת העדה ההיא ולא על פיו יחנו ולא על פיו יצאו להעמיס עליהם הוראתו ביד חזקה ולשנות מה שנהגו להתיר או לאסור עפ"י רב מובהק שהי' אצלם וכי תעלה על הדעת שחלילה הרשות נתונה עפ"י דת לכל רב אכסנאי להורות כפי דעתו ולבטל הוראת מרא דאתרא הלא בזה תפיק תורה ח"ו ותורה חדשה תצא בכל יום ויום מכל רב אכסנאי וכל אחד ואחד יחצוב לו בארות בארות ויחלק את העדה לאגודות אגודות ומה שהאחד יבנה יסתור השני ויהי' ח"ו תוה"ק בעיני ההמון כחוכא ואיטלולא אל תהי כזאת בישראל כי בתוה"ק נאמר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום ודרכים כאלה מרים המה כלענה מעוררי מדון ומריבה בעצבון רוח ודאבון נפש:
וכן הוא לשון הש"ג ופירוש השני שעושה רש"י ממנו עיקר משמע שבמקום שחכם אחד הורה במעשה שבא' לפניו להיתר או לאיסור ואפילו לא בא לעולם מעשה כזו לפניו אלא שדעתו נוטה להורות כך אין לחכם אחר שאין זה מקומו לסתור דבריו להורות להיפך באותו מקום ואפילו יהי' זה החכם האחר גדול ממנו עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו שיש חילוק בין מרא דאתרא לרב הבא ממקום אחר לשנות הוראת מרא דאתרא:
ועוד מה יענה הרב הנ"ל על פסק המבואר ביו"ד סי' רמ"ה בהגה"ה וז"ל אבל אם בא חכם אכסנאי אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקדושין וליטול שכר הבא מהם הואיל והוא פרס הרב הדר שם אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע וכן מותר לו לדון בין שני בעלי דינים בשכר הבאים לפניו לדין דלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם אבל אין להורות איסור והיתר או לדרוש ולנהוג שררה באתרי' (מהרי"ק שורש ק"פ בתשובה) ועי' בש"ך שכתב כלומר ודוקא כשהחכם אחר בא לדור בקביעות אבל בדרך ארעי ואכסנאי אין לו לקפח ע"ש הרי חזינן דאפילו במקום דליכא שום שינוי מנהג או הוראה כמו חופות וקדושין אין לו לקפח עכ"פ השכר השייך להרב דשם ומעתה הלא ידוע ומפורסם כי בכל מדינת גאליצי' יש להרב ולהב"ד בכל עיר ועיר הכנסות מהכשר רחיים על פסח וגם הוא ענין שררה ובסנהדרין דף פ"א אמרינן ואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו והרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' דיעות הלכה י"ג כתב משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן כו' ולא ירד לתוך אומנות חבירו ולא יצר לאדם לעולם בחייו ועי' עוד בפ' ה' מה' יסודי התורה הלכה י"א:
ועתה נשובה נא אל דברי הגאון המכשיר בתחילת דבריו הביא בשם הפר"ח דלאחר מיתת הרב יכול הרב השני לשנות מה שנהגו מקודם ובסיום דבריו כתב דגם בלא זה מבואר בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב דדוקא באותו מעשה אבל במעשה אחר החכם יכול להתיר מה שאסר חבירו. אבל לפע"ד פשוט דשני דברים הללו המה שני ענינים וזה לחודיה וזה לחודיה דהפר"ח מיירי במנהג שנהגו כבר עפ"י מרא דאתרא אם יכול הרב השני שיש לו ראיות מש"ס ופוסקים לשנות המנהג ולהורות כפי חוות דעתו ועל דבר זה מביא מאי דאיתא בפסחים דף ל' ע"א הא דדרש רב קדירות בפסח ישברו ומייתי הש"ס הא דאמר שמואל להני דמזבני כנדי אשוו זביניכו ואי לא דרשינא לכו כר"ש ופריך הגמרא ולידרוש להו ומשני אתרא דרב הוה וע"ז כתב דדוקא בחיי רב אבל לאחר מיתה הוי שפיר מצי שמואל למידרש כר"ש ע"ש ובדבר זה לא בעינן שיהא באותו מעשה דוקא אלא אין להורות באתרא דרב דלא כוותי' בשום מעשה אפילו אם עדיין לא הורה מרא דאתרא כלל כמו דאיתא בהדי' בערובין דף צ"ד ורב אי סביר' לי' דאסור לימא לי' ומשני אתרא דשמואל הוה אלמא אפילו אי לא הורה אכתי שמואל באותו מעשה לא רצה רב להורות נגד שמואל וכן מצינו בשבת דף י"ט ע"ב הני כרכי דזוזי רב אסר ושמואל שרי כו' וקא מיפלגי בפלוגתא דר"י ור"ש ההוא תלמידא דאורי כר"ש בחרתא דארגיז ושמתי' רב המנונא ופריך הש"ס והא כר"ש סבירא לן ומשני אתרא דרב הוה ע"ש והא התם לא הורה רב באותו מעשה ובחולין נ"ג נמי איתא גבי שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמי' דרב ושדרינהו לקמי' דשמואל משום דאתרא דשמואל הוה ובב"ב קנ"ג ע"א ההוא דאתא לקמי' דרב נחמן בנהרדעא ושדרי' לקמי' דרב ירמיה בר אבא לשום טמיי אמר הכא אתרא דשמואל היכי נעביד כוותי' דרב ובירושלמי בפרק אלו דברים פליגי התם דרב ור' יוחנן אמר יקנ"ה ושמואל ור' חנינא אמרי ינק"ה ואיתא ר' אבוה כד הוה אזיל לדרומא הוה עביד כר' חנינא וכד נחית לטבריה הוה עביד כר' יוחנן דלא מפליג על בר נש באתרי' וע"ש בפני משה הרי דבכל הני מקומות לא מיירי כלל באותו מעשה אלא סתם אסור להורות לפלוג על הרב והא דאיתא ביו"ד שם דדוקא באותו מעשה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אבל במעשה אחר יכול השני להורות כפי דעתו התם מיירי בשני ת"ח שיש לשניהם רשות להורות במקום אחד או שכל אחד הורה באתרא דידי' כמו בחולין מ"ד ע"ב דרב בדק ברוב עובי' שדרי' לקמי' דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וע"ז פריך הש"ס והיכי עביד הכי והא תניא חכם:
שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר ע"ש דהתם נמי כל אחד הורה במקומו אבל כשבא לאתרא דחברי' וידוע ומפורסם שיטת מרא דאתרא אין לו להורות נגד הרב מרא דאתרא וכמו דאיתא בירושלמי שהבאתי למעלה דלא מפלג על בר נש באתרא:
עוד יש חילוק בין אתרא דרב להך דחכם שאסר כו' דאתרא דרב לא מצינו בש"ס בשום מקום רק אצל גדולי הדור כמו רב ושמואל שהיו ראשי הגולה וכל חכמי דורם היו כפופים להם כדאיתא בסנהדרין י"ז ע"ב רבותינו שבבבל רב ושמואל וכן מצינו בירושלמי הנ"ל גבי ר' חנינא ור' יוחנן וכן בש"ס דילן בשבת מ"ו דר' אבהו כי אקלע לאתרא דריב"ל הוי מטלטל שרגא וכי הוה איקלע לאתרא דר' יוחנן לא הוי מטלטל שרגא ע"ש דר' יהושע בן לוי ור' יוחנן הוי גדולי הדור בא"י אבל בשאר אמוראים לא מצינו דבר זה ודין זה דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר נוהג בכל החכמים אפילו אם הראשון אינו גדול מפורסם רק שיש לו רשות להורות וכבר חלה הוראתו שוב אין השני רשאי לשנות הוראתו באותו מעשה ואפילו אם השני יותר גדול מהראשון כונו שכתב הש"ך ביו"ד בהנהגת איסור והיתר וכן כתב הש"ג ואע"ג דדעת הר"נ בעצמו שאם השני גדול מהראשון יכול לשנות מ"מ הא סיים הר"נ ז"ל כן נ"ל להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ע"ש מעתה נתבאר דהמה שני ענינים נפרדים ואין להם שייכות זה לזה וכנ"ל:
ולפי האמור בשתים לא עלתה לו להגאון הנ"ל שמה שכתב שבחיי הגאון מהרש"ק לא היו הרחיים אינו מעלה ארוכה כי שעכ"פ שכל הב"ד שהיו אחר מות הרש"ק ובתוכם הרב הגאון המנוח ר' מאיר קריסטיאנפאללער אב"ד דשם אחי חמותי ז"ל נהגו שלא להכשיר הרחיים הנ"ל לפסח והוה בכלל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אף שלפענ"ד יש לחקור אם הרחיים חשוב אותו מעשה אחרי שהעיקר אנו דנין על הקמח הנטחן שמה על פסח וי"ל דטחינת כל שנה ושנה חשובה מעשה בפני עצמה כאשר אבאר להלן מ"מ הלא גם בשנה זו שלחו אליו הרבנים דשם בד"צ מכתבם שאינם מסכימים להכשיר הרחיים הנ"ל א"כ לית דין צריך בושש דהוה בכלל חכם שאסר:
ועתה נשים נא עין פקוחה על דברי הפר"ח מה שהחליט לומר דלאחר מיתת רב הוה מצי שמואל להורות כר"ש באתרא דרב ומה דאמר שמואל להני דמזבני כנדי ההוא עובדא הי' בחיי רב ולא הביא ע"ז שום הוכחה כלל גם יש לתמוה למה לא הביא הפר"ח דעת הש"ג בפ"ק דע"ז שכתב בהדי' דגם לאחר מיתה שייך הך דינא דאתרא דרב ועל כרחך צריך לומר שלא ראה אותו או אישתמיטתי' לי' דאל"ה הי' עכ"פ מביא אותו והי' חולק עליו גם לא הי' כותב הלכה זו כל כך בפשיטות בלי שום הוכח' וראי' וכבר נודע מה שכ' הכנה"ג בכללי דרכי ההוראה דאף דקי"ל הלכה כבתראי זה אינו אלא שדברי הראשון נודעים ומפורסמים שבודאי ראה האחרון את דבריו וסברת הראשון ולא סמך עליו אבל היכי שדברי הראשון אינם מפורסמים שאפשר שלא ראה האחרון סברת הראשון ואלו ראה את דבריו לא הוה פליג עלי' לא אמרינן הלכה כבתראי ע"ש שמביא נמי מה שכ' בספר משפט צדק שמהריב"ל לא ראה תשובת הרמב"ן המיוחסות ע"ש א"כ לפ"ז אפשר נמי לומר שהפר"ח לא ראה דברי הש"ג הנ"ל ואע"ג שהש"ג הוא ספר מפורסם מ"מ י"ל דהפר"ח לא ראה אותו דעכ"פ אין הש"ג יותר מפורסם מתשובת רמב"ן ז"ל אשר כל הבאים אחריו שתו בצמא את דבריו הקדושים ומ"מ כתב בעל משפט צדק דאפשר לומר שמהריב"ל לא ראה אותו ומה גם דלפע"ד יש להביא כמה ראיות מוכיחות מש"ס דגם לאחר מיתת רב ושמואל נהגו כוותייהו כרב באתרא דידי' וכדשמואל באתרא דידיה כמו שאציע בזה בעזרת הש"י:
ראשון תחילה נאמר דההיא עובדא דפסחים שהביא הפר"ח דאמר שמואל להני דמזבנ' כנדי הי' ע"כ לאחר מיתת רב דבחייו לא הוה מפחיד להו בכך ולא הוה אמר להו ואי לאו דרשינא לכו כר"ש שהרי איתא בברכות דף ס"ג ע"א דרש בר קפרא באתרא דלית גבר תמן הוי גבר אמר אביי ש"מ באתרא דאית גבר תמן לא תיהוי גבר ופריך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא בשניהם שוים וכ' רש"י ז"ל ד"ה פשיטא הא דאביי למה לי פשיטא שלא יורה אדם הלכה בפני רבו ולמה לי' לאביי לאשמועינן מכללא ובהך דשניהם שוים כתב אבל אם הוא במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו ע"ש לפ"ז בחיי רב לא הוי רשאי שמואל לדרוש במקומו אפילו במילתא דלא פליג רב דרב הי' גדול משמואל ושמואל הי' מיכף כייף לרב כמו דאיתא במגילה דף כ"ב ע"א ורק אחר מיתת רב הוי כייפי תלמידי רב קמי' דשמואל כמו דאיתא בב"ב דף קנ"ב שלחו לי' ובי רב לשמואל ילמדנו רבינו ואז שפיר אמר שמואל להני דמזבני כנדי הכי והוה מפחיד להו בכך:
הן אמת דקשיא לי טובא בהא דאיתא בשבת דף נ"ט דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי נפיק עשרים וארבע כלילי מכולא נהרדעא דרש רבה בר אביה במחוזא כלילא שרי ונפקא תמני סרי כלילי בחדא מבואה ע"ש הא משמע דנהגו שם איסור מקודם ואיך דריש להיתר באתרא דאבוה דשמואל שהי' שם בנהרדעא מרא דאתרא ולוי מת בחייו ואבוה דשמואל אפטר עלוהי כדאיתא ברבה קהלת כד דמך ר' לוי אפטר עליה אבוה דשמואל וכן היא בירושלמי ברכות פרק ג' ע"ש בשלמא הא דדריש רבה בר אבוה במחוזא והוא הי' תלמידו של רב ומחוזא הי' אתרא דרב י"ל שהי' אחר מיתת רב וס"ל כרב אשי דאמר התם דארוקתא כו"ע לא פליגי דשרי ופלוגתא דרב ושמואל הוא רק דאניסכא אבל מה דדרש לוי בנהרדעא בחיי אבוה דשמואל אפילו אי הי' סבר אבוה דשמואל כשמואל ברי' דשרי אי הי' דארוקתא דכו"ע לא פליגי דשרי כרב אשי מ"מ הא אמרינן באתרא דאית גבר תמן לא תהוי גבר ואפשר לומר דמה דאמרינן תמן לא תהוי גבר הוה הכונה בלתי הסכמתו של המרא דאתרא אבל אם הרב דמתא מכבדו למידרש שרי וכן מסתברא והמנהג ג"כ הכי כשבא גדול לעיר הרב מרא דאתרא מכבדו למידרש וזהו כבודו וז"ב:
אבל אי קשיא הא קשיא לי הא דאיתא שם לעיל כלילא רב אסר ושמואל שרי למה תל' הפלוגתא בין רב ובין שמואל ולא תל' דפליגי בזה רב ולוי. הא כבר דרש לוי בנהרדעא דכליל' שרי בחיי דאבוה דשמואל בשלמא לרב אשי דאמר דארוקתא כו"ע לא פליגי דשרי ופלוגתא דרב ושמואל באניסכא שפיר י"ל דלוי דרש כלילא דארוקתא שרי אבל ללישנא קמא דרב ושמואל פליגי בארוקתא וגם בארוקתא אסר רב ועל כרחך פליג אלוי דדרש כלילא שרי א"כ הי' צריך להש"ס לומר רב אסר ולוי שרי:
ונ"ל דלישנא קמא סבר דלוי דרש כלילא שרי אפילו באניסכא דלא חייש כלל דלמא שלפא ומיחויא ורב ושמואל תרווייהו סברי דאניסכא אסור והמה פליגי בארוקתא דמר סבר דאניסכא עיקר ושמואל סבר דארוקתא עיקר ומשו"ה אע"פ דלוי התיר גם דרב ושמואל תרווייהו פליגי עלי' לכן נקט הש"ס רב ושמואל וראיתי שהרב ב"י באו"ח סי' ש"ג כתב דהרא"ש ז"ל פסק באניסכא אסור ומדברי הרי"ף ז"ל משמע דמתיר גם באניסכא משום דלוי דרש סתמא כלילא שרי ולא חילק בין דאניסכא לארוקתא ותמוה לי טובא הא רבה בר אבוה נמי דרש במחוזא כלילא שרי סתמא ולא חילק בין אנסכא לארוקתא ואיהו ודאי לא דרש בארוקתא דהא איהו הי' תלמידו של רב וגם מחתא אתרא:
דרב הוי ולא ידריש להתיר מה דרב אסר לכו"ע. ולפי האמור מוכח דלוי התיר אפילו באניסכא מדתל' הפלוגתא ברב ושמואל ולא ברב ולוי: ולפי זה מדוקדק מה דסיפרו לן חז"ל דבנהרדעא דדרש לוי כלילא שרי נפקי עשרים וארבע כלילי מכולא נהרדעא ובמחוזא כי דרש רבה בר אבוה כלילי שרי נפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה הרבה יותר מנהרדע' דלוי דריש כלילי דאניסכא שרי דלא כרב ללישנא קמא ולרב אשי גם לא כשמואל ומשו"ה לא יצאו כל כך דהרבה אנשים חשו להא דרב ובמחוזא דדריש רבה בר אבוה כלילא שרי רק בארוקתא דלרב אשי בזה גם רב מודה דשרי ומשי"ה יצאו הרבה יותר ודו"ק:
והנה בשבת דף מ"ו איתא ר' אבהו כי איקלע לאתרא דריב"ל הוה מטלטל שרגא וכי איקלע לאתרא דר' יוחנן לא הוה מטלטל שרגא ופריך הש"ס ממ"נ אי כריב"ל ס"ל ליעביד כריב"ל ואי כר' יוחנן ס"ל ליעביד כר"י ומשני לעולם כריב"ל ובאתרא דר"י לא עביד משום כבודו דר' יוחנן ע"ש ועל כרחך הי' לאחר מיתת ר"י דאם הי' ר' יוחנן בחיים לא הי' פריך הש"ס דליעביד ר' אביה כריב"ל הא ר' אבוה הי' תלמיד ר"י כמבואר בכמה מקומות יעי' בתוס' פסחים דף ק' ע"א ד"ה והאמר וכבר כתב הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב סעי"ק ג' דנרא' דעת המהרי"ק דתלמיד איני רשאי להורות נגד שיטת רבו אלא א"כ החכים אח"כ כמי ר"ל נגד ר' יוחנן זהו תוכן דברי הש"ך אבל לא לשונו ממש. ונרא' מדברי הש"ך שלזה דעתו נוטה ודלא כמו שכ' הרמ"א בהגה"ה שם בשם פסקי מהרא"י סימן רל"ח ולפע"ד יש להביא ראי' לדעת הרי"ק מר"ה דף כ"א ר' אייבו בר נגרי ור' חייא בר אבא איקלעי לההיא אתרא דמטי שלוחי ניסן ולא מטי שליחי תשרי ועבדו חד יומא ולא אמרי להו ולא מידי שמע ר' יוחנן ואיקפד. וכתב רש"י ז"ל ר' אייבו ור"ח בר אבא תלמידי ר' יוחנן הוי ושמעי מפיו לכך הקפיד כנגדם ע"ש אלמא דהקפיד ר' יוחנן אפילו שלא באתרא דידי' ואע"פ שלא עשאו בעצמם רק ששתקו נגד הוראתו אלא ע"כ דאיקלע ר' אבהו לאתרא דר' יוחנן לאחר מיתת ר' יוחנן. וכן משמע לשון איקלע רק לפרקים ובחיי ר' יוחנן הי' תמיד אצלו שהי' תלמיד שלו. ומ"מ חשש על כבודו דר' יוחנן באתרא דר' יוחנן:
בעירובין דף ו' ההיא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמי עלה חומרי דרב וחומרי דשמואל ושם דף ח' ע"ב הוכיח רבא מזה דהלכ' כרב מדחשו לה לדרב וכתבו בתו' וממאי דחשו לה לדשמואל לא פריך וצריך דלתות משום דנהרדעא אתרא דשמואל הוה אבל ממאי דחשי לה לדרב באתרא דשמואל פריך שפיר ופשיטא דהאי מבוי הי' לאחר מיתת שמואל מדנקט הש"ס הלשון רמי עלה ובחיי שמואל לא הוי נקיט לשון זה דהלא שמואל הי' מרא דאתרא דנהרדעא אלא על כרחך כבר הי' מת שמואל ומ"מ כתבו התוס' דאפילו אין הלכה כשמואל הוצרכו לחוש לדשמואל משום דהוה מרא דאתרא:
שם בפרק הדר דף ע"ד פליגי רב ושמואל במבוי דרב סבר דבעינן שיהי' בתים וחצרות פתוחים לתוכו ושמואל אמר אפילו בית אחד וחצר אחת ואיתא התם דר"א בר בי רב אתא לקמי' דשמואל ושאל לי' יהא מר הוא דאמר אין לנו בערובין אלא כלשון משנתינו אישתיק קבלה מיני' או לא קבלה מיני' ת"ש דההוא מבואה דהוה דייר בי איבות בר איהי עבד לי' לחייא ושרא לי' שמואל אתא רב ענן שדי' אמר מבואה דדיירנא ביה ואתינא משמי' דמר שמואל ניתי רב ענן בר רב נישדייה ש"מ לא קיבלה. מיני' לעולם אימא לך קיבלה מיני' והכא חזנא היא דהוה אכול נהמא בביתי' ואתא בת בבי כנישתא ואיבות בר איהי סבר מקום פיתא גרים ושמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גרים. והנה רש"י כתב דרב ענן שדייה אחר מות שמואל עוד כתב בד"ה ואתא בת והשתא כי שדייה רב ענן לא הי' חזנא בת בבי כנישתא. ובחידושי הריטב"א כתב ואפשר דרב ענן לית לי' דשמואל אלא שבימיו לא רצה אי לא הי' יכול לסתור דבריו ע"ש ולכאור' יש ללמוד מדבריו דספוקי מספקא לי' בחכם שהתיר אם חבירו יכול לאסור אפילו בגונא שחלה היראת הראשון. שהרי הכא כבר חלה הורא' ולפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א שהבאתי למעל' שמשמע מלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דע"ז אין רשות לשני לבטל היראת הראשון שכבר חלה הוראת הראשון ואפילו להט"ז שכתב שם ס"ק י"ח דדוקא שחלה ההורא' ע"י מעשה הרי הכא כבר נעשה מעשה רבה שעשה איבות לחייא וטלטלו הרבה שבתות:
והנה המהרש"א שם ברש"י ד"ה ואתא בת כ' וה"ה דהוה מצי למימר דהשתא נמי חזנא הוה בת בי' ואיבות בר איהי סבר שפיר כשמואל דמקים לינה גורם ורב ענן סבר כרב דמקום פיתא גורם דה"נ למאי דבעי למימר מעיקרא לא ס"ל רב ענן כשמואל כו' ע"ש:
אבל לפע"ד זה אינו דרב ענן הי' תלמיד שמואל כמו דמצינו בכמה מקומות בש"ס אמר רב ענן אמר שמואל עי' סה"ד וספר בית ועד לחכמים וקשה לומר דפליג אדשמואל רבי אלא סמך אאידך דשמואל דאמר אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתינו וכה"ג מצינו בקדושין דף פ"א ע"ב דאמר לי' ר"ח לחותנו מר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א"ל אנא כאידך דשמואל סביר' לי הכל לשם שמים ע"ש ואפשר נמי דרב ענן לא ידע דשמואל הדר בי' והא דקאמר הש"ס ש"מ לא קבלה מיני' זהי משום דידע הש"ס דעובדא דאיבות הי' בתר עובדא דר"א אבל לבתר דמסיק הש"ס דגם איבות ס"ל דשמואל קיבל מר"א אבל שמואל לטעמי' דסבר דמקום לינה גורם לא יתכן כלל שרב ענן יסתור היראה שמואל אחרי שכבר חלה הוראתו ע"י מעשה מטעם דאיהו ס"ל כרב דמקום פיתא גורם ולהכי שפיר הי' מוכרח רש"י לפרש דכי שדי' רב ענן לההוא לחייא לא הוה חזנא ביית בההוא בי כנישתא ומשו"ה שפיר שדי' דס"ל כרב ענן כשמואל ולפי האמור שפיר ניחא גם דברי הריטב"א דכיון דרב ענן שדי' ממימרא דשמואל גופא הי' יכול לשדי' בחיי שמואל ודוק:
ועוד נ"ל ברור דהא דקאמר הש"ס דאיבות בר איהי סבר מקום פיתא גרים אין הכונה דפליג אדשמואל דגם זה לא יתכן כיון דמעקרא עיקר סמיכתו בעת עשייתו הי' אהוראת שמואל. וביחוד לפי מה שכתב בעל סה"ד דצ"ל אבוהי בר איהי ע"ש שהי' בודאי תלמיד שמואל עי' ב"מ דף י"ד אלא הכי פירושי דאיבות סבר דשמואל סובר הכי ולא ידע דשמואל סבר מקום לינה גרים ואיבות טעה בזה ומשו"ה צוח ארב ענן ולפ"ז מוכח דאין לסתור הוראת חכם להיתר כשכבר חלה הוראתו גם לאחר מיתה ודו"ק וק"ו בן בנו של ק"ו מה שהירה להחמיר בכתובות דף ו' ע"א בי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר ונהרדעי אמרו רב אסר ושמואל שרי וסימנך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן וכתב רש"י ז"ל דבי רב שצריכין לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא שעושין כדברי רבן אומרים שמואל התיר ע"ש התם על כרחך מיירי לאחר מיתת רב ושמואל דבחייהם לא שייך למיפלג היכי אמרי לשיילינהו היכי סברי אלא פשיטא שהי' לאחר מיתה ומ"מ הי' צריכים כל אחד לעשות כדברי רבן:
בגיטין דף פ"ט ע"א אמרינן אמר לי' אביי לרב יוסף מבטלינן קלא או לא מבטלינן קלא כו' אמר לי' מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי הכשרים ש"מ מבטלינן קלא א"ל אדרבה מדאמר רב ששת אפילו מפי נשים הוי קול ש"מ לא מבטלינן קלא א"ל אתרוותא נינהו בסורא:
מבטלי קלא בנהדעא לא מבטלי קלא. וכתב הרא"ש פסק רבינו בתשוב' דמבטלי קלא דסורא אתרא דרב ונהרדעא אתרא דשמואל והלכתא כרב באיסורי ואע"ג דרב ששת דהלכתא כוותי' באיסורי אמר אפילו מפי נשים ומינה דייקינן דסביר' לי' דלא מבטלי קלא ומההוא מסיק דאתרוותא נינהו ונרא' דרב ששת בנהרדעא הוי ושם נהגו כשמואל הלכך אין להוכיח מדעבד באתרא דשמואל כשמואל כדמוכח מעירובין דף ח' (וראי' זו כבר כתבתי למעל' בשם התוס' גבי ההוא מבוי עקום) והא ההוא שקלא וטריא בין אביי לרב יוסף בודאי הי' אחר מיתת רב ושמואל הרבה שנים דהא אביי הי' חבירו של רבא שנולד ביום שמת רב יהודה תלמיד שמואל ובברכות דף מ"ח מצינו דאביי ורבא הי' ילדים קטנים בימי רבה דאיתא התם אביי ורבא הוו יתבי קמי' דרבה אמר להו רבה למי מברכין אמרי לי' לרחמנא רחמנא היכי יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפיק לברא אחוי כלפי שמיא א"ל רבה תרווייכו רבנן הוויתו היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפי ידוע. ע"ש ומ"מ כתב הרא"ש דאפילו אם אין הלכה כשמואל שפיר נהגו בנהרדעא כשמואל משום דאתרא דשמואל הוי:
בב"ב דף קנ"ז ע"א שהבאתי למעל' ההוא דאתא לקמי' דרב נחמן בנהרדעא שדרי' לקמי' דרב ירמי' בר אבא לשום טמי' אמר הכא אתרא דשמואל היכי נעביד כוותי' דרב ופשיטא דזה הי' אחר מיתת שמואל דהא רב נחמן נעשה ראש בנהרדעא אחר מיתת שמואל בשנת ד' אלפים וי' לבריאת עולם כדאיתא בכל ספרי קורא הדורות יוחסין וצמח דוד וסה"ד ע"ש:
בחולין י"ח איתא כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל אמרו לי' לאו מאתרא דרב ושמואל את אמר להו מאן אמרה יוסף בר חייא מכולי עלמא גמר ופירש רש"י כלומר לא שמעה מרב ושמואל ומה שאין אוכלין אותו במקומן חומרא בעלמא הוא ולא עפ"י רב ושמואל וכן כתבו בתו' ע"ש ופשיטא דזה הי' אחר מיתת רב ושמואל דאלו הי' בחייהם הא אפשר לשיילינהו ועוד דר' זירא עלה לארץ ישראל אחר מיתת רב וכבר הי' רב הונא ראש בסורא כדאיתא בחולין נ"ז כי סליק ר' אבא אשכחא לר' זירא דיתיב וקאמר אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף טריפ' אמר לי' חיי דמר מיומא דסליק מר להכא הוי לן פתחון פה קמי' דרב הונא אלמא מוכח דאפילו אחר מיתת רב ושמואל נהגו כוותייהו באתרא דידהו מדקאמר דלא שמע מרב ושמואל דאלו שמע מרב ושמואל הי' צריך לנהוג כוותייהו: ויש לי להעיר בהא דפריך הש"ס התם ור' זירא לית לי' נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם ומשני אביי הני מילי מבבל לבבל ומא"י לבבל כו' אבל מבבל לא"י עבדינן כוותייהו רב אשי אמר ר"ז אין דעתו לחזור הוה א"ל אביי לרב יוסף הא רבנן דאתי ממחוזא אמרי אמר ר' זירא משמי' דרב נחמן מוגרמת כשרה א"ל נהרא נהרא ופשטי' וכ' רש"י ז"ל ד"ה נהרא כו' כלומר כל מקום הולך אחר מנהגו אית דוכתא בבבל דנהיגי כרב ושמואל ואית דוכתא דלא נהגו כוותייהו ע"ש ולכאור' קשה דאיך פריך אר"ז מהך דתניא נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם הא במחוזא לא נהגו כלל חומרא דמוגרמת אלא משמע דר' זירא לא הי' מקומו במחוזא. ורק רבנן דאתי ממחוזא אמרי דהמה סמכי אמימרא דר"ז משמי' דרב נחמן דמוגרמת כשרה ואע"ג דבקדושין דף ע"ג איתא דרש ר' זירא במחוזא גר מותר בממזרת צריך לומר שהי' מתאכסן שם ודרש בתורת אכסנאי: ודע דלפע"ד דהא דאמרי לי' בני א"י לאו מאתרא דרב ושמואל את אע"פ שכעת הוא בא"י ואינו מחויב לנהוג חומרות בבל מ"מ חומרות דרב ושמואל שאני דבני א"י הוה כייפי להו כדאיתא במגילה כ"ב ע"א ובחולין צ"ה ע"ב ע"ש ובהוריות י"א ע"ב:
בשבת דף י"ט ע"ב שהבאתי למעל' ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר"ש ושמתי' רב המנונא ופריך והא כר"ש ס"ל ומשני אתרא דרב הוה ופשיטא דזה הי' אחר מיתת רב דהא רב המנונא שהי' דר בחרתא דארגיז הוא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בערובין ס"ג רב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני דרב חסדא ואז הי' הרבה שנים אחר מיתת רב דכל זמן שהי' רב הונא קיים לא אורי רב המנונא כלל כדאיתא בהדי' בערובין שם ורב המנונא זה לא הי' בזמן רב ומ"מ שמתי' רב המנונא לההוא תלמיד דאורי כר"ש אע"ג דהלכתא כוותי' משום דאתרא דרב הוי:
ואין לומר דרב המנונא זה הי' רב המנונא הראשון שהי' תלמידו של רב כמו דאיתא בעירובין דף נ"ד דאמר רב לרב המנונא ברי אם יש לך היטב לך ובירושלמי פרק ד' דתענית הלכה ב' שאל לי' לר' חנינא קרית א"ל קדם רב המנונא בבבל ע"ש ואין זה רב המנונא שהי' תלמיד חבר לרב חסדא אלא רב המנונא אחר וכמו שכתבו התוס' שם בעירובין ס"ג ע"א ד"ה רב המנונא ונדחוק נמי לומר דגם רב המנונא הראשון תלמיד רב הי' דר בחרתא דארגיז. דזה אינו שהרי מצינו בב"מ א"ל רב אושעי' לרבה כי אזלת לקמי' דרב חסדא לכפרי בעי מיני' כי אתא לסורא א"ל רב המנונא מתניתין היא ע"ש א"כ נרא' דרב המנונא הי' דר בסורא וע"כ זה הי' רב המנונא הראשון תלמיד רב שהי' דר בסורא דרב המנונא השני הי' דר בחרתא דארגיז כדאיתא בהדי' בש"ס עירובין הנ"ל ובירושלמי פרק ד' דתענית:
והנה ראיתי להמהרי"ק סי' ק"ע בסוף התשוב' שהקש' לו הגאון ר' ישראל ז"ל על הא דאיתא בסנהדרין דף ה' ע"ב תנחום ברי' דר' אמי איקלע לחתר דרש להו מותר ללתות חיטין בפסח אמרו לי' לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו שלש פרסאות אמר להו לאו אדעתאי ולמה לא אמרו סתם לאו ר' מני דמן צור איכא הכא אפילו לא הוי רבו הא בחולין דף נ"ג ע"ב גבי שרקפי דספק דרוסות לא רצה רב להורות באתרא דשמואל ותירץ הוא ז"ל דבתלמיד איכא איסורא להורות במקום רבו אבל מטעם אתרא דחברי' לאו אורח ארעא אבל איסורא ליכא וע"ז כתב המהרי"ק דיפה תירץ. אמנם נרא' לפע"ד לתרץ עוד באופן אחר והוא מה דמשמע התם בפרק אלו טריפות ובפרק כל גגות דאין לת"ח להורות במקום חבירו נגד דעת חבירו היינו דוקא בעירו ממש כההיא דשרקפי דספק דרוסות דשדינהו קמי' דשמואל שהיה שם באותה עיר וכן ההוא דפרק כל גגות מוכח כן בהדי' שהי' שמואל שם באותו העיר משו"ה לא בעי' לי' לאורויי אבל הכא שאינו באותה העיר ממש אפילו תוך ג' פרסאות פשיטא שיכול להורות באקראי היכי שהת"ח האחר אינו רבו עכ"ל המהרי"ק: ולדידי תמוה לי דלפי דבריו אמאי שמתי' רב המנונא לההוא תלמיד דאורי בחרתא דארגיז הא חרתא דארגיז לא הי' דר בה רב כלל וצ"ל דמהרי"ק לא כתב אלא שחבירו של מרא דאתרא יכול להורות תוך ג' פרסאות אבל לא תלמיד שהתלמיד צריך להיות כפוף תחת רבו וכן מצינו בשבת פרק במה אשה דף ס' ע"ב א"ל איפה לרבה בר בר חנה אתון תלמידי ר' יוחנן עבידו כר' יוחנן אנן נעביד כר' חנינא ע"ש:
עוד יש להוכיח דזה המעש' הי' לפני רב המנונא השני שהי' אחרי כן וגם לעת זקנותו מהא דפריך הש"ס התם והא כר"ש סבירא לן השתא כדלקמן ונרשם בצידו דף צ"ה וכתב רש"י ז"ל ואמאי שמתי' והנה לקמן דף צ"ה איתא רבא תוספא' אשכחי' לרבינא דהוי מצטער מהבל' ואמרי לה מר קשישא ברי' דרב אשי אשכחי' לרב אשי דקא מצטער:
מהבלא אל לא סבר לי' מר להא דתניא הרוצה לרבן את ביתו מביא עריסה מלאה מים כו' א"ל לאו אדעתאי ואח"כ איתא והאידנא דסבירא לן כר"ש לכתחיל' נמי שרי ע"ש א"כ מבואר דרק בסוף ימי האמוראים האחרונים איפסקו הלכתא כר' שמעון א"כ צריך עיון האיך פריך הגמרא על רב המנונא דאמאי שמתי' הא סבירא לן כר"ש הא רק בתר הכי איפסק כר"ש אבל בימי האמוראים הראשונים עדיין לא נפסק כר"ש ומשו"ה שפיר שמתי' רב המנונא אלא עכצ"ל דידע הש"ס דמעש' הלזו הי' בסוף ימיו של רב המנונא השני ואז כבר נפסק הדין כר"ש ומשו"ה שפיר פריך. עכ"פ שמעינן שזה רב המנונא הוא השני ולא רב המנונא הראשון שהי' בזמן רב דאלו הי' רב המנונא הראשון אין לפרוך מהא דקי"ל האידנא כר"ש וזה ברור:
ודרך אגב הנני להעיר בזה כי לא זכיתי להבין מה שמציין בעל מסורת הש"ס הרב המגיה ומרא' מקום על רש"י כדלקמן דף צ"ה דהתם קאי הש"ס על פלוגתא דר"י וריש בדבר שאינו מתכוין וכן בעירובין ק' ע"ב דקאמר הש"ס נמי והאידנא דסבירא לן כר"ש הכל שרי מיירי נמי בפלוגתא דר"י ור"ש אי דבר שאינו מתכוין שרי אי לא אבל אין זה שייך לכאן דמשמע דההוא תלמיד אורי כר"ש במוקצ' דכל הסוגיא הלזו מיירי רק בענין מוקצ' ומדבר שאינו מתכוין לא נזכר כלל ולפע"ד נרא' דמה שכתב רש"י ז"ל כדלקמן כונתו על הא דאמרינן בפרק מי שהחשיך דף קנ"ז בכל עניני שבת הלכה כר' שמעון והתם מיירי בדין מוקצ' ע"ש:
שוב נתתי עיני שנית בספר פר"ח שם וראיתי שכתב בזה הלשון ודבר זה לא יתכן בדורנו זה אלא לחד בדרא או לתרי בדרא ע"כ ע"ש ומעתה לפ"ז יש מקום לישב דלא תקשי עליו כל הני סוגיות הש"ס שהבאתי למעל' די"ל דכונת הפר"ח דרק שמואל הי' לבד בכח להתיר לאחר מיתת רב מה שאסר משום דשמואל הי' חבירו ובר פלוגתא דידי' ולאחר מיתת רב שלחו לו תלמידי דרב שאלותיהם כאשר כבר הבאתי למעל' מש"ס ב"ב דף קנ"ב שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לכן הי' בכח להתיר אבל בשאר חכמים אין הרשות נתונ' לכל אחד להתיר אם לא בהסכמת כל חכמי גדולי המדינ' אבל בלא הסכמתם לא הי' רשאין לשנות באתרי' דרב. ובזה שפיר ניחא דבכל הני מקומות שבש"ס לא הי' אחד שיהא גדול הדור כמו רב ושמואל רק הי' מתלמידיהם והיו כפופים להם לכן לא הי' רשאין לשנות:
דוגמא לזה מצינו בערובין דף מ"א לאחר פטירתו של רשב"ג נכנס ר' יהושע להפר את דבריו עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו עכשיו אתה מבקש לבטל יהושע אין שומעין לך שכבר נקבע' הלכה כר"ג ולא הי' אדם שערער בדבר כלום בדורו של רבן גמליאל עבד כר"ג בדורו של ר' יוסי עביד כר' יוסי וכתב רש"י ז"ל בדורו של ר' יוסי דהוי בתר הכי שבקי' לרבן גמליאל וקבלו הלכה כר' יוסי דמותר אלמא בהדי' דכל הני חכמים שהיו בימיו של רבן גמליאל והיו כפופים אליו לא רצו לבטל את דבריו ולא הי' ר' יהושע בכח לבטל דברי ר"ג אע"פ שהי' גדול הדור משום שמיחו בו חביריו כמו ר' יוחנן בן נורי ואך בדורו של ר' יוסי שהי' גדול הדור ושאר חביריו הי' כפופים לו והסכימו לדבריו הי' בכח לבטל דברי רבן גמליאל שבקוהו לר"ג וקבעו הלכה כר' יוסי:
תדע שכן הוא דהא רבה בר נחמני עביד כל מילי כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל כדאיתא בשבת דף כ"ב ומקומו הי' בסורא דהוה אתרא דרב ומ"מ עביד כשמואל ורבא שהי' דר במחוזא דהוא אתרא דרב כדאיתא בכתובות נ"ד ההוא בת מחוזא דהוית נסיבא לנהרדעא אתא לקמי' דרב נחמן אמר בבל וכל פרוודהא נהוג כרב ומ"מ מצינו כמה פעמים דאורי כשמואל כמו בעירובין דף ס"ח ע"ב דאמר לי' רבינא ניתיב מר בדוכתי' ונבטל להו לדידהו ונהדרו. אינהו וניבטלו לי' למר דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין וא"ל אנא בהא כשמואל סבירא לי וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לספר משנה תורה שכתב וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לב"ד אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה בין ראשון בין אחרון עכ"ל ומשמע אפילו במקומו של הראשון ודקדק לומר ב"ד אחר שעמד אחריו וכולם מסכימים לבטל דברי הראשון הרשות בידם כמו ר' יוסי שביטל דברי רבן גמליאל. וגם הי' גדול הדור ואפשר שגם הש"ג מודה לזה דב"ד אחר גדול הדור שעמד אח"כ במקומו של הראשון יכול לבטל דהא כתב ומשמע בפ"ק דחולין י"ח דבמקום שיש שם גדול וחכם והנהיג שם הורא' אחת יש ללכת אחרי ההורא' ההיא אפילו לא נהגו כן בשאר המקומות ואין פסק ההלכ' במקומו כו' א"כ התם לא עמד ב"ד אחר גדול כמו רב ושמואל במקומן ושיעמדו במנין לבטל את דבריהם וכל חכמי דורם היו כפופים להם בחייהם והיו תלמידיהם דהא אחריהם נעשו ראשים רב הונא בסורא ורב יהוד' בפומפדיתא ורב נחמן בנהרדעא לכן לא הי' רשאין לבטל דבריהם וכנ"ל אבל כשעמד ב"ד אחר במקומו של הראשון גדולי הדור שפיר מצי לבטל הוראת הראשון ובזה גם הש"ג מודה:
וכן מוכח מהא דאיתא בשבועות דף מ"ח ע"ב אקלע רב נחמן לסורא לגבי' רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ליה ליתו מר ונעקר' להא דרב ושמואל אמר להו איכפל ואתאי כל הני פרסי למיעקרי הא דרב ושמואל כו' ע"ש אלמא בהדי' דבהסכמת רב נחמן היו יכולים לבטל להא דרב ושמואל אבל בלא הסכמתו לא היו יכולים לבטל דבריהם. וגם על כרחך צריך לומר כן דהא הש"ג כתב דאין לבטל באותו מקום וקשה מהש"ס דפסחים הנ"ל הא דאמר שמואל להני דמזבני כנדי אשוו זבינינו ואי לא דרשינא לכו כר"ש שמזה עיקר ראיית הפר"ח דיש ביד החכם השני לבטל הוראת הראשון. ולפי האמור ניחא דשאני שמואל שהי' גדול הדור והסכימו חביריו לדבריו ולפ"ז יש להשוות דעת הש"ג והפר"ח ולא פליגי כלל אלא הכל תליא אם המתיר הוא גדול ובהסכמת שאר חכמי הדור:
עוד קשה לי בחולין ק"י רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולא מפומפדיתא איקלע לסורא במעלי יומא דכיפורי אפקינהו כו"ע לכחלינהו אתא איהו נקטינהו ואכלינהו אייתוה לקמי' דרב חסדא א"ל אמאי תיעביד הכי א"ל מאתרא דרב יהודה אנא דאכל א"ל ולית לך נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם א"ל חוץ לתחום אכלתינהו ע"ש וע"ז קשה לי דאכתי איך עבד בסורא אתרא דרב דלא כוותי' ועל דבר זה לא מהני חוץ לתחום דהא רב המנונא שמתי' לההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר"ש משום דאתרא דרב הוא ואע"ג שהי' רחוק מסורא ג' פרסאות או יותר כמו שכתבו התוס' בסנהדרין ה' ע"ב ד"ה אלא כמו כן איתא בכתובות נ"ד שהבאתי למעלה בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודוהי נהוג כשמואל וגם אין לדחוק ולומר דהא דקאמר חוץ לתחום לא הוי פירושו חוץ לתחום של סורא אלא חוץ לתחום של כל המקומות שהיו אתרא דרב דמלבד דלא משמע הכי אלא שלא הי' אפשר כלל לילך כל כך רחוק בערב יוה"כ דהא בסוכה דף מ"ד איתא אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות ואע"ג די"ל דדוקא בע"ש אסור לילך מטעם הכנת סעודת שבת משא"כ ביוה"כ דלא שייך הכנה מותר לילך ולא מצינו דין זה ביוה"כ מ"מ קשה לומר:
שילך כל כך בדרך רחוקה דהא פגע בי' יוה"כ משחשיכה:
הן אמת שראיתי כי הטור בא"ח בה' יוה"כ סי' תר"ה הביא הלשון רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא דכיפור' חזא דקא שדי כבדא וכוליא אתי שקלינהו משום דהיתרא שכיח טפי ע"ש והובא בט"ז בסימן הנ"ל אמנם כבר תמהו עליו האחרונים דלא כן איתא בש"ס אלא המעשה דכבדא וכוליא הוא מעשה אחרת בחולין צ"ה ושם אמרו הטעם דהיתרא שכיח טפי אבל לא במעשה דרמי בר תמרי דמיירי בכחל עי' בפמ"ג ובמחצית השקל ובל"ש עכ"פ הגירסא האמיתי' היא דרמי בר תמרי איקלע לסורא וא"כ קשה כנ"ל דאיך אכל באתרא דרב. עוד קשה לי בנדה דף ס"ה דאיתא התם מנימין סקסנאה דהוה שקיל ואזיל לאתרא דשמואל סבר למיעבד עובדא כוותי' דרב אפילו ראתה אמר לא פליג רב בין ראתה ובין לא ראתה קרי שכיב באורחא קרא שמואל עלי' דרב לא יאונה לצדיק כל און וע"ש בתוס' דהקפיד שמואל על שהי' רוצה לעשות דבר בשם רב ובאמת לא אמר רב מעולם ויש להקשות דאפילו לדעת מנימין דרב סבר הכי מ"מ איך הי' רוצה לעשות כרב באתרא דשמואל ועכ"פ אפילו אי סבר רב הכי הי' לי' לשמואל להקפיד עליו ולמה כתבו בתוס' דהקפיד רק מחמת שרב לא סבר הכי:
עוד מצינו בפסחים ק"ו ע"ב דרב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי טעם והבדיל א"ל דביתהו והא מר לא עביד הכי אמר לה שבקי' דכרביה סבירא לי' וקשה האיך עביד באתרא דרב אסי דלא כוותי' אך בזה שפיר ניחא לפי מה שכתבתי למעלה דלא מצינו רק אתרא דרב או אתרא דשמואל אבל בשאר חכמים לא מצינו דבר זה אבל מהא דלעיל קשה:
וע"כ נראה לפע"ד דדוקא להורות לאחרים לא רצה רב להורות באתרא דשמואל וכן שמואל באתרא דרב וההוא תלמידא דשמתי' רב המנונא הי' ג"כ דאור' לאחרים כר"ש אבל לעשות לעצמו שרי וחילוק זה מצינו בעירובין דף ס"ג דצורבא מרבנן חזי לנפשי' ע"ש אלמא דאע"ג דתלמיד במקום רבו אסור להורות מ"מ לעצמו שרי דלא חשוב הוראה וכן מצינו בש"ס דאמרינן הלכה ואין מורין כן עי' ברש"י ביצה דף כ"ח ע"ב ומעתה שפיר ניחא כל הני סוגיות דהתם עבדי לנפשייהו ולא הורו לאחרים וכן שפיר פריך הש"ס אדר' אבהו דלמה לא טלטל שרגא באתרי' דר' יוחנן דאי סביר' לי' כריב"ל שרי לעצמו למיעבד ומשני משום כבודו דר' יוחנן היינו דעשה לפנים משורת הדין וחש יותר על כבודו דר' יוחנן ודו"ק:
ולפי האמור נסתר מה שכתבתי למעלה להביא ראי' מהא דעבד ר' אבהו כר"י דאינו רק משום כבודו דר"י דכל אתרא דרב נמי הוא מטעם כבוד הרב ולא מטעם חתיכה דאיסורא די"ל דשאני ר' אבהו דאורי לעצמו אבל להורות לאחרים אסור מטעם חתיכה דאיסורא שמחויבים המה לעשות כדברי רבן ודין אחד לה עם הך דחכם שאסר שדעת הראב"ד דהוא מטעם חתיכה דאיסורא: ועתה נחזי אנן אם יש מקום לאסור בדיעבד בכה"ג אם עבר ואורי באתרא דרב דלא כוותי' מטעם זה הנה בפ"ק דע"ז גבי הא דאמרינן חכם שאסר לא ילכו לחכם אחר שיתיר הביא הר"נ בשם הראב"ד ז"ל דלאו משום כבודו של חכם נגעו בה אלא כיון שאסרה הראשון שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפילו התירה שני אינה מותרת והיינו דקאמר בפרק אלו טריפות חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר כלומר אינו רשאי להתיר ואפילו התיר אינו מותר אפילו הי' גדול ממנו בחכמה ובמנין ע"ש בר"נ ז"ל שמעינן מדבריו דכל שאסור רק מטעם כבודו של הרב מותר בדיעבד וא"כ לענין איסור הוראה באתרא דרב משמע דרק מטעם כבודו נגעו בה דהא הש"ס בפרק כירה ובפ"ק דיבמות פריך אדר' אבהו ממ"נ אי כריב"ל ס"ל ליעביד כריב"ל ואי כר' יוחנן ס"ל ליעביד כר' יוחנן ומשני לעולם כריב"ל ס"ל וכי אקלע לאתרי' דר"י משום כבודו דר' יוחנן הוא דעביד הכי א"כ נראה לכאורה דרק משום כבודו הוא וצריך להיות בדיעבד מותר:
אמנם אנכי בחידושי הערותי דצריך להבין אטו לא ידע הס"ד דרב לא רצה להורות באתרא דשמואל ושמואל לא רצה להורות באתרא דרב דלא כוותי' ואיך פריך דליעבד כריב"ל באתרא דר"י עוד תמוה לי הא דאיתא בחולין דף קי"א ע"ב גבי דגים שעלו בקערה דפליגי רב ושמואל דרב סבר אסור לאכול בכותח ושמואל סבר דמותר לאכול בכותח רב הונא ור' חייא בר אשי הוי יתבי חד מהאי גיסא דמברא בסורא וחד מהאי גיסא דמברא למר אייתו לי' דגים שעלו בקערה ואכל בכותח ולמר אייתו לי' תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא ברך מר א"ל לחברי' יתמא עביד רבך הכי ומר א"ל לחברי' יתמא עביד רבך הכי מר א"ל לחברי' אנא כשמואל סביר' לי ומר א"ל לחברי' אנא כר' חייא סביר' לי' ע"ש וקשה לי הא סורא הוא אתרא דרב והאיך עבדו באתרא דרב דלא כוותי' ובפרט כי שניהם הי' תלמידי דרב אך עכ"ז מסתברא דאינו רק מטעם כבוד הרב וכבר כתבתי דשמעינן מדברי הראב"ד ז"ל דכל שהוא מטעם כבוד הרב בדיעבד מותר:
אכן לכאורה צריך עיון הא בהדי' איתא בחולין דף י"ז ע"ב דאמר ר' יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם ומ"מ אמרינן בחולין י"ח אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי' חכם משמתינן לי' רבא אמר מעברינן לי' ומכריזין אבישרי' דטריפה היא ולא פליגי כאן כשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה רבינא אמר היכי דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס לי' בפרתא דאפילו לעכו"ם לא מזדבן וכתב רש"י ז"ל והיכי דנמצאת יפה מכריזין אבישרי' דטריפה היא ע"ש ועי' באחרונים שהאריכו עכ"פ לדעת רש"י ז"ל אליבא דרבינא גם משום הרב אסור אפילו בדיעבד מטעם קנס אכן י"ל דלא כל שוים ואין לדמות הוראת חכם לטבח: ועוד נראה לפע"ד דהא דכתב הראב"ד דמחמת הטעם דהוי חתיכה דאיסורא לכן גם בדיעבד אסור אינו אלא לשיטתי' דגם אם השני גדול מהראשון גם כן אינו רשאי להתיר א"כ כיון שאין להדבר היתר בשום פעם כלל נעשה חתיכה דאיסורא אבל אלו הי' הדין דגדול יותר רשאי להתיר הי' מוד' הראב"ד דלא חשיב חתיכה דאיסורא אחרי שיש להדבר היתר ושני דינין הללו תלויים זה בזה ולפ"ז יש לתמוה לפע"ד על הש"ך שהוא מזכא שטרא לבי תרי דבסי' רמ"ב סעי"ק נ"ג הביא לפסק הלכה דגדול רשאי להתיר ואח"כ בסעי"ק נ"ד הביא בפשיטות דגם בדיעבד אינו מותר ולדעתי יש לפקפק בזה טובא דאי הדין דגדול יותר רשאי להתיר לכתחיכ' צריך להיות הדין דגם אם השני אינו גדול יותר מהראשון דלכתחילה אינו רשאי להתיר מ"מ בדעבד אם התיר מותר: