אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

יו"ד

או"ח

סימן א

כבוד ידידי הרב הגאון החוב"ק המפורסם בתורתו ויראתו מו"ה שמעון נ"י האבד"ק חיראב:

מה שהעיר כת"ה בקונטריסו אשר שלח אלי דאף למאי דפסקינן ביו"ד סי' כ"ד סעיף י"ג דאם הגרים שליש ושחט שני שליש כשרה דזה אינו רק אם במה שהגרים למעלה לא הי' שום פסול אחר זולת ההגרמה אבל אם דרס או החליד במה שהגרים דמלבד פסול הגרמה איכא נמי עוד פסול אחר השחיטה פסולה. ובזה עלתה לו לפרש כן כונת הרמב"ם ז"ל שהובא שם אם דרס או החליד בין בשליש ראשון ובין בשליש אמצעי הרי זו פסולה ודבריו תמוהין כאשר האריכו הכ"מ והש"ך ביו"ד שם. אבל לפי הנ"ל יש לפרש כונתו דזה קאי אהך דינא שכתב בתחילת דבריו אם הגרים שליש ושחט שני שליש דכשרה דאם דרס או החליד באותו מיעוט שהגרים פסולה זהו תודכ"ת וענותנותו תרבני שאחוה דעתי בזה וארחיב קצת הדיבור את אשר יורוני מן השמים וזהו החלי בעזר הצור:

הנה בחולין דף י"ט ע"א איתא אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת גדולה וריב"י סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שליש ד"ה פסולה. דכי נפקא חיו תא בעינן רובא בשחיטה וליכא א"ל ר"ח אדרבה לימא מר איפכא מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שליש דריב"י סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה וכו' אבל שחט שני שליש והגרים שליש דברי הכל כשרה וכתב רש"י ז"ל בד"ה מידי דהוי מיהו בתוספות כ"ש לא סגי ליה דלא מצטרפא הגרמה לאכשורי לשחיטה הואיל ולאו מקום שחיטה הוא והר"נ ז"ל בחידושיו שם לחולין כתב דמסתברא דכיון דמדמינן לה לחצי קנה פגום דלריב"י דשני שליש לאו דוקא אלא ה"ה בשחט שליש ועוד הא רב הונא גופיה מכשר לקמן בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ובודאי ההגרמה שבסוף אינה מכשירתה אלא שחיטת שליש אמצעי היא מכשירתה ואם הניחה נמי כשרה ע"ש שסיים דרב הונא הגרמה במקום הראוי לשחיטה עביד לה. וכן כתב הר"נ בחידושיו על הרי"ף ז"ל דרב הונא ורב יהודה פליגי דר"ה סבר דלמעלה מטבעת הוי מקום שחיטה ונשחY שלא בהכשר דמי והו"ל כחצי קנה פגום הלכך הכל תלוי בחתיכת רובו של קכה וכו' ורב יהודה סבר דהגרמה לאו במקום שחיטה דמי אלא במקום טרפות וכ"ז שנגרם רוב אסורה וכו' ע"ש עכ"פ נשמע מזה דדעת הר"נ דהגרמה חשיב מקום שחיטה לר"ח ולר"ה אליב' דריבר"י ודעת רש"י ז"ל דר"ח שני שליש דוקא קאמר סבר דל"ח מקום שחיטה:

ומעתה לפ"ז לשיטת הר"נ ז"ל אליב' דר"ח ור"ה דהגרמה חשיב מקום שחיטה אלא ככשחט שלא בהכשר דמי מעתה לשיטה זו יש לומר דלדעת הפוסקים דרסה וחלדה במיעוט קמא דקנה גם כשדרס או החליד משהו למעלה ממקום הטבעת דהיינו הגרמה ג"כ פסול כיון דהוי מקום שחיטה כמ"ש כ"ת. אבל לדעת רש"י ז"ל לאו מקום שחיטה היא ו ב כאלו חתך ביד או ברגל וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ו ין עולה על הדעת לומר שדרסה וחלדה יפסול בהגרמה כך היה עלה במחשבתי תחילה אך אח"כ התבוננתי שאי אפשר לתפוס החבל בשני ראשין דהא הפוסל שהה דרס והחליד במיעוט קמא דקנה הוא הב"ח בשם הרש"ל שהביא הש"ך שם בסעי"ק י"ג שכתב שם דאפילו מאן דפליג אהגרים שליש ושחט ב' שליש וסבר דכשר משום שאינו מקום שחיטה אבל בשהה או דרס או החליד מודה גם מסתבר למימר הכי דמ"ש מיעוט בתרא שכבר הכל שחט כראוי ואפ"ה אסרינן מאחר דנעשה כעין פסול בענין שחיטה כ"ש במיעוט קמא עכ"ל. מעתה ז"א אלא אי נימא דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא אבל אי נימא דהגרמה חשיב מקום שחיטה ואפ"ה כשר בהגרים שליש ושחט שליש פשיטא דבשהה או דרס וכו' ג"כ כשר במיעוט קמא דקנה דמ"ש מהגרמה אלא שהמה ז"ל כתבו שיטתם לפי מ"ש הרמב"ם והטור והמחבר ז"ל כרב יהודה דשחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא לכן בדוקא נקנו הגרים שליש ושחט ב' שליש כשרה דדוקא נקט ושחט ב' שליש דאי שחט רק שליש אינו כשר דלא מצרפינן מה שהגרים לרוב שחיטה וכשיטת רש"י ז"ל ועיין בש"ך ובפמ"ג שם דאפילו איפסוק מלשחוט ג"כ פסול ע"ש:

והנה אנכי בעת למודי הקשיתי לשאול לדברי הר"נ ז"ל דטעמא דרב הונא הוא דהגרמה מקום שחיטה הוא וכנשחט שלא בהכשר דמי אלמא דשני ענינים המה ואע"פ דהגרמה פסול מהלכה למשה מסיני מ"מ חשבינן לי' למקום שחיטה א"כ איך קאמר הגמ' בחולין שם דף י"ג גבי תורא דבני מר עוקבא דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הושט וגמר בושט אמר רבא רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא לי' חומרי דרב דאמר במשהו וחומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא ע"ש דמבואר בהדי' דלרב כשר גם בשחט בתורבץ הושט וקשה לי דמנ"ל הא דלמא סבר רב דתורבץ הושט במשהו כושט דמקום שחיטה הוא מ"מ חשיב כנשחט שלא בהכשר דהוי הגרמה וכמו שחט את הקנה למעלה ממקום הטבעת דחשיב מקום שחיטה להצטרף לרוב שחיטה ומ"מ הכי אגמרה דהוי פסול שחיטה אם נשחט הרוב בהגרמה. ויש לומר דעכ"פ הי' צריך להיות כשר אם התחיל למעלה בתורבץ הושט וגמר בושט דהלכתא דהגרמה לא נאמר אלא ברוב כמו בקנה וה"ה בושט ורש"י ז"ל שכתב שם וז"ל מקום שחיטה היא ואם שחט שם כשרה הילכך דינו כושט וכי גמירי הגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בושט לא שייכא הגרמה לדעתי צ"ע דמנ"ל דלרב כשר רוב שחיטה בתורבץ הושט דלמא סבר כרב הונא דמצרפינן מה שהגרים בקנה לשחיטה דהוי מקום שחיטה ומ"מ כשהגרים רוב קנה פסול דכשנשחט שלא בהכשר דמי כן ה"ה בושט דאם התחיל למעלה וגמר למטה כשר כשגמר לשחוט למעלה בתורבץ הושט גם רב מודה שפסול ולכן בני מר עוקבא בכונה התחילו לשחוט בתורבץ הושט וגמרו בושט כרב דאי גמרו למעלה הרוב גם לרב פסולה וצ"ע:

והנה לפי שיטת הר"נ ז"ל יש לישב קושית הכו"פ בסי' כ"א בסוגי' דרבוצה בחולין דף מ' דמוקי הגמ' הברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז בחצי קנה פגום והקשה הגאון ז"ל לרב אדא בר אהבה דסבר בע"ז דף נ"ד ע"א. אדם אוסר דשא"ש וקשה לדידי' מהך ברייתא כמו דפריך בחולין אר"ה ואיהו לא מצי משני בחצי קנה פגום דהא איהו סבירא לי' בחולין דף כ"ח ע"א ושט ולא קנה אבל לדעתי יש לישב דאיהו יסבור כשמואל דאמר תורבץ הושט ברובא ויסבור כרב הונא או כרב חסדא לשיטת הר"נ ז"ל הגרים שליש והוסיף עליו כ"ש למטה כשר וה"ה בושט אליבא דשמואל וא"כ משכחת לה שפיר שהי' חצי תורבץ הושט פגום והוסיף כ"ש בושט דכשר בכה"ג. ומ"מ אין להקשות לדידי' דליתני זבח וכגון שהי' חצי קנה פגום וגם חצי תורבץ הושט פגום והוסיף כ"ש על הקנה ועל הושט דז"א דהא צריך הקנה לשחוט תחילה כמ"ש רש"י חולין ל ע"ב וז"ל לעולם דרך הקנה לשחוט תחילה לפי שהוא סמוך לעור והושט סמוך למפרקת וא"כ כבר נאסר בשחיטתו ובושט מחתך בעפר הוא. והנה התוס' כתבו התם בד' מ"ג ד"ה כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא וז"ל ואפילו למאן דמכשיר בפ"ק הגרים שליש ושחט שני שליש שאני גרגרת דלא מטרפ' במשהו עד דאיכא רובא עכ"ל משמע דסבירא להו כשיטת רש"י ז"ל דשני שליש דוקא דאי נימא דבהוספה:

כ"ש סגי דמצטרף מה שהגרים לשחיטה בודאי אין לחלק בין קנה לושט דכמו דמצרפינן בקנה לרובא בשחיטה כן יש לנו לצרף ג"כ בושט לרובא בשחיטה ומאי איכפת לן דושט נקיבתו במשהו ואם באנו לחלוק דבקנה הוי למעלה מקום שחיטה והכא הא סבירא לי' לשמואל דתורבץ לאו מקום שחיטה הוא לא הי' צריכי' התוס' לחלק מחמת דושט נקיבתו במשהו אלא דשאני קנה דהוי מקום שחיטה גם למעלה:

ודע דלדעתי צריך לפרש הא דקאמר הגמ' גבי תורא דבני מר עוקבא דאתחיל בתורבץ הושט וגמר בושט הכי פירוש' שגמרו לשחוט שני שליש למטה בושט דאי גמר רק לרוב הא גם לשמואל פסול כיון דסבירא לי' דתורבץ לאו מקום שחיטה הוא הא לא מצרפינן לי' לרוב שחיטה ואולי יש לפרש דהא דקאמר הלשון לאו מקום שחיטה הוא לאו דוקא אלא פסול משום הגרמה כמו בשוחט בקנה למעלה מטבעת אבל לענין צירוף חשיב מקום שחיטה ודוחק:

והנה לרב הונא דקאמר מחלוקת בשחט שני שליש והגרים שליש אבל בהגרים שליש ושחט שני שליש שד"ה פסולה יש לכאורה להסתפק איך הדין בנפסק מאלי' למעלה ממקום מיעוט הקנה אי דמי להגרמה דהא הכא נמי שייך לומר הך סברא שכתב רש"י ז"ל שם דכשנחתך רוב הסימן לא נחתך אותו הרוב בשחיטה ע"ש או שאני הגרמה דהוי פסול שחיטה וגרע טפי אבל נפסק למעלה הוי כמו חצי פגום למטה ואופן זה מסתברא טפי וכן מצאתי להר"ב ז"ל בחידושיו לחולין בגמ' הנ"ל אהא דפרכינן והאמר שמואל ברובא וז"ל וא"ת ומאי קושיא כי אמר ברובא בפסוקה אבל בהגרמה אפילו במיעוטא הוי הגרמה מידי דהוי אגרגרת דאמר רב הונא בפ"ק הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה עכ"ל הרי בהדיא דבנפסק הקנה למעלה ממקום שחיטה גם לרב הונא כשר ועוד הא הרשב"א ז"ל פוסק להחמיר כרב הונא דהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה והטור הביא לשיטה זו גם הרמ"א הביא כי המנהג להחמיר ובסימן ל"ג כתב הטור והמחבר בפשיטות דגרגרת שנפסק רוב במקום הראוי לשחיטה פסולה ע"ש מבואר דבזה ליכא מאן דפליג דבעינן רוב דוקא וכן מוכח מהא דאמרינן בחולין דף כ"ח ע"א גבי ההוא בר אווזא דמסמס קועי' דמא דאמרינן נבדקי' לקנה ונשחטי' והדר ליפכוה לושט ולבדקיה וכתב רש"י ז"ל דקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב אבל ושט דנקובתו במשהו לא הוי נבדק מבחוץ ואם נימא דלמעלה ממקום שחיטה פוסל בקב משהו אמאי לא אמר הש"ס דלהפכיה נמי לקנה ולבדוק שמא נקב למעלה אלא פשוט דבקנה לכו"ע אינו פוסל נפסק אלא ברוב אפילו למעלה ממקום שחיטה ולפ"ז תמוהין לי דברי הש"ך בסימן כ"ד סעי"ק י"ג שהאריך לחלוק על הפוסקים שמחמירין בדרס והחליד במיעוט קמא דקנה וכתב דכל הני פסולים לא גרע מפסוקת הגרגרת דקי"ל דלא מטורפי אלא ברובא ומאן דפוסל בהגרמה היינו טעמא דבעידן דנפקא חיותא ליכא רובא במקום שחיטה ע"ש. ולפי מה שבארתי למעלה דבנפסק למעלה לכו"ע לא נטרפה אלא ברובא ולא אמרינן דבעידן דנפקא חיותא ליכא רובא במקום שחיטה ומ"מ בהגרמה פסולה חזינן דע"י הגרמה דהוי פסול שחיטה גרע טפי ולא דמי לנפסק מאליו כמו כן יש לנו לומר בדרס והחליד דאף דחצי קנה פגום כשר בגרגרת מ"מ היכי דהוי פסול שחיטה גרע טפי ופסול כמו בהגרמה אח"כ ראיתי שכבר העיר בזה התב"ש בסעי"ק י"ב בסתירת דברי הש"ך ע"ש:

עוד יש להקשות מתוס' חולין דף מ"ג הנ"ל ד"ה אי כשמואל הא אמר ברובא אע"ג דשמואל פוסל הגרים שליש ושחט שני שליש וכו' ע"ש מבואר בתוס' דלשמואל גופיה היכי דהתחיל בתורבץ ושחט בושט פסול ואיהו גופיה סבירא ליה דתורבץ הושט ברובא ובפחות מרוב כשרה לשחיטה אלמא דהגרמה גרע מאלו נפסק מאליו וע"כ מחמת דפסול שחיטה גרע טפי וא"כ שפיר י"ל דבשהיה וחלדה נמי אמרינן הכי. ולכאורה עלה על לבי דיש לומר דלמאן דפוסל הגרים שליש ושחט שני שליש גם בנפסק מיעוט למעלה בעינן שיתחיל לשחוט תחת אותו מקום שנפסק למעלה דכיון דשחט תחת אותו מקום שלמעלה ג"כ למטה והשלים שם לרוב לא איכפת לן מה שהגרים למעלה בתחילה דהא כי נפקא חיותא נפקא ע"י רוב במקום שחיטה אבל התחיל לשחוט לצד האחר שלא כנגד אותו מקום שהגרים למעלה אפשר שפסול מחמת הטעם דבעידן דנפקא חיותא ליכא רובא במקום שחיטה וכסברת הש"ך ואתי שפיר ג"כ הך דתורבץ הושט דאמר שמואל ברובו משום דהא דאמר שמואל ברובו היינו דוקא שהתחיל אח"כ לשחוט למטה תחת אותו מקום שנפסק מלמעלה בתורבץ אבל בתורא דבני מר עוקבא דהתחיל בתורבץ וגמר בושט דהיינו שלא שחט למטה תחת אותו מעט שנפסק למעלה סבר שמואל דפסולה:

והנה בחי' עמדתי על הרשב"א שם בחולין דף י"ט שכתב לפסוק להלכה כרב הונא דהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה והביא ראי' לזה מהא דאמרינן לקמן דף כ' אמר ר' ירמי' אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול בשחיטה פסול במליקה. למעוטי מאי ומסיק התם למעוטי הגרים שליש ושחט שני שליש כדרב הונא ומדנקט סתמא דהש"ס הך לישנא דר"ה ש"מ דהלכתא כותיה ע"ש. ואמרתי דראיה זו יש לדחות דהא שקלא וטריא דהש"ס אליביה דשמואל קאי דהא ר"י משמי' דשמואל אמר להך שמעתתא להכי לא הוי מצי הגמ' למימר דאתי למעוטי שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דלדידי' בלא"ה פסול בשחיטה משום דלא הוי שחיטה מפורעת בכה"ג דהא איתא התם איקלע רב נחמן לסורא בעי מיני' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אמר להו לאו היינו דר' אלעזר בר מניומי דאמר שחיטה העשוי' כמסרק כשרה ודלמא במקום שחיטה במקום שחיטה מאי למימרא מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל ע"ש אלמא בכה"ג ל"ח שחיטה מפורעת וא"צ לפסול מטעם הגרמה אלא אפילו במקום שחיטה פסול כה"ג וא"כ לא שייך לדמות מליקה לשחיטה ולא מצינו במליקה שיהא פסול מפורעת ומשו"ה מוכרח הש"ס לומר כרב הונא וא"כ אין ראי' מזה דהלכה כר"ה ודו"ק:

ודרך אגב אמרתי לכתוב בזה מ"ש התוס' שם דף ל' ד"ה השוחט שכתבו שם לישב פירוש הקונטרס ח"ל וי"ל דאע"ג דיש רוב במקום אחד לא הוי שחיטה מפורעת וכו' אבל כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח ואינה מפורעת וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין לא הוי מצי לשנויי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת דמ"מ כשקדם האחד ושחט רוב וחבירו לא שחט עדיין אלא מיעוט אינה מפורעת ופסולה וכתב המהר"ם מלובלין בחידושיו על הש"ס יש לתמוה דלמה להו לתוס' לדחוק זה דמי הגיד לו דכשישחוט כל אחד רוב הוי שחיטה מפורעת דלעולם אימא לך דלא הוי מפורעת אלא כששוחט במקום אחד אבל כשיש שום חתך למעלה או למטה מבית השחיטה לא הוי מפורעת בין במיעוט סימן ובין ברוב הסימן לכן פריך שפיר משנים אוחזין בסכין ושוחטין ע"ש. ולפע"ד דברי התוס' מוכרחין דהא הש"ס קאמר התם משמיה דר"ש בן לקיש דאמר דבעינן שחיטה מפורעת ובחולין דף ל"ב אמר ר"ש בן לקיש כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך דשלא במקום חתך לא הוי רק טרפה וקשה לי תיפוק לי' דלא הוי שחיטה מפורעת ושחיטתו פסולה וזהו תמיה עצומה אבל לפמ"ש התוס' דהיכי דהוי החתך ברוב הסימן חשיב שחיטה מפורעת שפיר דהא פסוקת הגרגרת ברובא ומנקובת הושט לא קשיא דכיון דהוי רק נקב משהו מסתברא דמשום נקב כ"ש לא נפסד השחיטה דאכתי הוה שחיטה מפורעת:

וכן משמע מדקתני השוחט בב' או בג' מקומות דהוי חתך אבל נקב כ"ש בעלמא לא איכפת לן:

אכל עוד יש לי לעורר לדעת רב האי גאון ואביו רב שרירא ורב שמואל בר חפני שפסקו להלכה דבעינן שחיטה מפורעת כמ"ש התוס' שם בסוגייא ד"ה לימדתנו והג"א שם א"כ קשה דברי הגמ' שהבאתי למעלה ההוא בר אווזא דהוי ממסמס קועי' דמא דאמרינן התם נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה והדר לפכוה לושט וכתב רש"י ז"ל שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב ע"ש ומשמע דאלו הוי נטרף בפחות מרובא לא הי' בדיקה לקנה מבחוץ מעתה קשה לשיטת הגאונים ז"ל ניחוש שמא נחתך הקנה בפחות מרובא והוא ישחוט למטה או למעלה ממקום שנחתך ופסולה משום דלא הוי שחיטה מפורעת וי"ל דכונת רש"י דלא מטרף במשהו בעלמא דאלו הוי נטרף במשהו לא הוה בדיקה לקנה מבחוץ אבל כיון דלא הוי משהו אע"ג דהוי פחות מרוב ניכר מבחוץ ובנקב משהו שפיר חשיב שחיטה מפורעת כמו בושט וכנ"ל:

עתה נתנה ראש ונשובה למה שהבאתי למעלה מ"ש הש"ך דעת הב"ח בשם הרש"ל ז"ל דשהיה דרסה וחלדה פוסל במיעוט קמא דקנה והש"ך תמה ע"ז דהאיך נפרנס ברייתא שלימה דחולין דף כ"ט שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה מבואר בהדיא דשהיה במיעוט קמא דקנה אינו פוסל והכו"פ בסי' כ"ד שם כתב לישב זה וז"ל מיהו י"ל דהנך רבוותא ס"ל דתליא בפלוגתא דריב"י ורבנן דלריב"י סגי ברובא בכשרות אבל לרבנן בעינן כולו בין בתחילה ובין בסוף בכשרות ועיין שם דף למ"ד ברש"י ותוס' ותראה כן וא"כ י"ל דהך ברייתא דשהי' במיעוט קמא כשר ריב"י הוא אבל לפי מה דקי"ל להחמיר כרבנן כמ"ש רש"י אף שהי' במיעוט קמא דקנה פוסל ע"ש ויצא לנו מזה דדין שהי' דרסה וחלדה דין אחד להם עם הגרמה דכולהו פסולי שחיטה כהדדי נינהו ומאן דפוסל בהגרמה שליש פוסל נמי בכל הני גם במיעוט קמא דקנה. ומעתה אמינא אנא אוסיף מיא ואוסיף קמחא לפי מה דפסק הטור והמחבר דהגרים שליש ושחט שני שליש כשרה ודוקא בשחט שני שליש מכשירין אבל לא מצרפין מה שהגרים לתשלום הרוב אלא בעינן שישחוט רובא לבד ההגרמה וכמ"ש רש"י ז"ל לרב חסדא. וכן כתב הבעה"מ ועיין בפמ"ג בש"ד סעי"ק ט"ז דאם הגרים שליש ושחט שליש והפסיק מלשחוט פסולה דליכא רובא בשחיטה עי"ש. כן נראה לפע"ד לחדש ולומר דה"ה גבי שהיה דרסה וחלדה אפילו למאן דמכשר שהיה דרסה וחלדה במיעוט קמא דקנה מ"מ אין להצטרף המיעוט מה ששחט בפסול לשחיטת רוב דנימא דסגי בהוספת פורתא כמו בחצי קנה פגום דסגי בהוספה כ"ש אלא בעינן שישחוט רוב מלבד זה המיעוט שנשחט בפסול דכל מה שנשחט בפסול לא מצרפינן למעשה המכשיר של שחיטה. וכמו דאמרינן בהגרמא דלא דמי לחצי קנה פגום כן ה"ה בהנך פסולים מחמת הטעם דכל שנפסל דרך שחיטה גרע טפי טובא וכמו דאמרינן הך סברא לדעת הפוסלים שהי' דרסה כו' במיעוט קמא דקנה לגמרי משום דהוי דרך שחיטה גרע טפי כן אנו נימא לענין זה שאין להצטרף המיעוט שנשחט בפסול וכמו שבארתי:

הן אמת כי ראיתי בפמ"ג סי' כ"ד בשפתי דעת סעי"ק ט"ז שכתב וז"ל וה"ה הגרים שליש ושחט שליש ופסק מלשחוט וכו' ובזו חמור הגרמה דאלו דרס והחליד בשליש א' דקנה והוסיף רוב בהכשר כשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום ואלו בהגרים כיון דאין הרוב נפסק במקום שחיטה לאו כלום הוא עכ"ל. אבל מה אעשה אני תולעת ולא איש דלפי קט שכלי לא כן הוא אלא גם בשהיה דרסה וחלדה ג"כ פסול בכה"ג דכל. פסולי שחיטה דמי' להדדי וכפי מה שהבאתי למעלה מ"ש הנר"ו בשם רש"י ותוס' דמאן דפוסל בשהה ודרס במיעוט קמא היינו משום דמחמרי בהגרמה כרבנן דפליג אריב"י. א"כ לפ"ז אין לנו להוסיף בפלוגתא ולומר דבתרתי פליגי חדא בהגרמא אי כריב"י אי כרבנן ושנית אי שהיה דמי להגרמה וכמו שהגרמה אין המיעוט שהגרים מצטרף להרוב ה"ה בשהי' אי לא דמי שהי' להגרמה דבהגרמה גם לריב"י אין המיעוט שהגרים מצטרף להרוב מחמת שאינו מקום שחיטה אבל שהה ודרס דהוי במקום שחיטה מצרף להרוב אלא מסתבר טפי לומר דרק בחדא פליגי אי כריב"י אי כרבנן אבל לכו"ע אין חילוק בין הגרמה לשהיה ודרסה ודין אחד לכולם:

ולפי הנ"ל נרווח לן לישב שיטת ר"ת בתוס' דף ל' ע"ב ד"ה החליד דמפרש דאיבעי' דהש"ס הוא במיעוט קמא וכתבו התוס' והא דאמר לקמן דשיעור שהי' הוי מבהמה לבהמה ומעוף לעוף היינו מדרבנן ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דגם לשיטתו יש דין שיעור שהי' גם לעוף מה"ת לענין זה אם מצרפינן מה ששחט מקודם לרוב שחיטה וגם מיושב מה דקתני בתוספתא שחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה וגמרה שחיטתו פסולה הוי פירושו שגמר רק רוב ושט ובכה"ג פסולה גם לשיטת ר"ת ז"ל דליכא רובא בשחיטה:

אך לכאורה גם לפ"ז קשה כקושיית הש"ך מהך ברייתא דקתני שחנו חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה ואי נימא דמה ששחט קודם שהי' לא מצטרף לרוב שחיטה אמאי כשרה לפי מאי דמסיק הגמרא בחולין דף כ"ט דמחצה על מחצה אינו כרוב א"כ הכא אפילו אם נפרש דמאי דקתני וגמרה היינו שחט לכל הקנה מ"מ הא ליכא אלא מחצה בכשרות ואנן בעינן רובא בכשרות:

ומה שנראה לפע"ד לישב דהנה התוס' שם בחולין דף כ"ט ד"ה דכו"ע מחצה על מחצה אינו כרוב כתבו וז"ל וא"ת דבפ"ק דעירובין דף ט"ז פסקינן כרב פפא דפרוץ כעומד מותר והי' נראה לחלק לשאר איסורין ובין דבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור עכ"ל והנה מה שכתבו התוס' לחלק בין דבר התלוי בחיות פירושו דכיון דתלוי בחיות הרי חזינן דבמחצה עדיין לא נפקא חיותא כלל ומשו"ה גבי שחיטה לא סגי בשחיטת מחצה אע"פ דבעלמא הוי כרוב אך מ"ש אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור דבריהם צריכים ביאור דכונתם בדברים אלו אינן לדחות חילוק זה דע"ז אינו ראי' כלל דהא הגמ' פריך מהא דתנור דאי נימא מחצה ע"מ כרוב לגבי שחיטה זיל הכא איכ' רובא וזיל הכא איכא רובא א"כ שפיר פריך מתורת כ"ש דאי נימא דגבי שחיטה הוי כרוב כ"ש בעלמא כמו גבי תנור אלא כונת התוס' צריך לומר דאכתי לא מתיישב הך ברייתא דתנור דמוכח דגם בעלמא אינו כרוב אהך מימרא דרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר ואע"ג דהגמרא דחי הך דתנור דשאני התם דתרי רובא בחד מנא ליכא מ"מ קשה להס"ד דהתם דלא סבירא לי' הך חילוקא דתרי רובא בחד מנא ליכא הי' לו למיפרך מברייתא דתנור אהא דרב פפא (ומ"מ דברי התוס' צריך עיון לפע"ד) אך עכ"פ סברת התוס' לא נדחית דאנן קיימינן בזה דגבי שחיטה דהוא דבר התלוי בחיות העיקר אימת יוצא החיות של הבהמה לפ"ז י"ל דאע"ג דאנן קי"ל דמחצה על מחצה אינו כרוב היינו רק במחצה הראשון אבל מחצה השני' חשיב כרוב דעיקר חיותא נפקא בזה ואדרבה הא בחצי קנה פגום סגי בהוספה כ"ש מחמת דבזה נפקא חיותא א"כ פשיטא דכמו כן יש לנו לומר דהיכא דשחט מחצה הראשון בפסול שחיטה דשהה ודרס וחלדה אף דלפי מ"ש לא מצרפינן לשחיטת רובא מ"מ ניתר בשחיטת מחצה השני דהא בזה נפקא חיותא ודו"ק:

וארווחנא בזה לישב קושית הראש יוסף אף דמקודם רצה הגמ' לפשוט מהך ברייתא דשחט חצי גרגרת ושהה וכו' ומוקי לה הש"ס בעוף דכשר מטעם ממ"נ ואח"כ פשיט הגמ' מברייתא הרי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו: כ"ש וגמרו שחיטתו כשרה וא"א מחצה על מחצה כרוב טרפה הוא ומשני רבא שאני לענין טרפה דבעינן רוב הנרא' לעינים ע"ש והקשה הרא"ש דלמה לא משני רבא כמו כן לעיל הך דשחט חצי גרגרת דשאני לענין טריפות דבעינן רוב הנראה לעינים ולפי הנ"ל שפיר ניחא דלעיל לא מועיל הך חידושא דרבא דאע"ג דלענין טריפות בעינן רוב הנרא' לעינים מ"מ כיון דנימא דמחצה על מחצ' כרוב לגבי שחיטה ובשחיטת מחצה ראשונה חשיב שנשחט בכשרות הגרגרת וכששהה אח"כ ונפסלה ותו לא מצית להצטרף בהדי שחיט' א"כ שוב ליתא לשחיטה כלל. דבזה אין לומר דנכשיר ע"י שחיטת מחצה השני' דהא תרי רובא בחד מנא ליכא והכא כיון דמעיקרא איתכשר ע"י מחצה הראשון משום דחשיב כרוב ואח"כ נפסלה שוב לא מצית למימר דמחצה השני' היא כרוב וכמו דדחי הש"ס לעיל בהך דתנור דתרי רובא בחד תנא ליכא ופי' רש"י ז"ל דאי האי רובא האי מיעוטא אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב אלא בחתיכה וכי קרינן פלגא רוב חיתוך ליכא דמכחיש לי' דהאי פלגא דקאי לא מקרי רוב שלם עכ"ל, ולפ"ז השתא אי נימא דמחצה ע"מ כרוב ומתחיל' הי' נחשב שחיטת מחצה כרוב להכשיר על ידה שוב א"א לומר דאח"כ יהא חשוב מחצה השני' כרוב ועל הך ברייתא דחצי קנה פגום שפיר משני אבל אי נימא דמחצה על מחצ' אינו כרוב שפיר יש להכשיר ע"י שחיטת מחצה השניה וכמו שבארתי למעלה ודו"ק כי זה נכון מאוד לדעתי:

שוב התבוננתי דיש לישב קושית הכר"ו שהבאתי למעלה לרב אדא בר אהבה דס"ל בע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו איך יתרץ הברייתא דהשוחט חטאת וכו' והא איהו ס"ל בחולין דף כ"ח ושט ולא קנה ולפנ"ד נרא' עפ"י מה דאיתא בחולין דף כ"ט ע"ב פלוגתא דר"י ור"ל אי ישנו לשחיטה מתחיל' ועד סוף או אינה לשחיטה אלא בסוף דאמר רבא הכל מודים כו' בעולת העוף נמי היכא דמליק סי' אחד למטה וסי' אחד למעלה פסולה כו' לא נחלקו אלא כגון ששחט סי' אחד בחוץ וסי' אחד בפנים ורבה בר לימי משמי' דרב יוסף אמר דלא נחלקו אלא כגון מקצת סימנים בחוץ וגמרו בפנים ופי' רש"י דמיירי בעוף קדשים וע"ש בתוס' ד"ה כגון ונראה מוכח דדוקא כששחט מקצת סי' בחוץ נפסל דחשוב אינו ראוי להביאו לפנים אבל כשחתך שדרה ומפרקת לבד בחוץ ואח"כ הכניס בפנים ומלק כהלכתו כשרה. והנה התם בסוגיא פריך הש"ס לרב אדא מברייתא דקתני חותך שדרה ומפרקת עד שהגיע לושט או קנה ודחי דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת וכתב רש"י ז"ל דאזיל לי' חיותא בכל שהוא א"כ לפ"ז ה"ה כששובר שדרה ומפרקת ואח"כ שחט את הקנה חשיב שחיטה לטהרה מידי נבילה כמו במליק' א"כ שפיר ניחא הברייתא דג' חטאות דיש לאוקמא בכה"ג שחתך שדרה ומפרקת והי' חצי קנה פגום וגמרו דחייב משום שחוטי חוץ דהא הי' אפשר להביאו לפתח אוה"מ וכנ"ל:

סימן ב

עוד בענין הנ"ל:

מה שכתב כ"ת תו על מה שכתב התב"ש דאם הגרים שליש ושחט שני שליש בין שמאותו חתך שהגרים גמר שחיטת הב' שליש כו' ובין הניח מקום שהגרים ושחט במ"א במקום שחיטה הב' שליש אין להכשיר וכתב כ"ת שלדעתו נראה דאם הניח מלשחוט ושחט מלמטה במקום שחיט' נגד החתך של מעלה אסור כיון שכבר נחתך מקום זה שלמעל' חשוב כל אורך מקום זה כחתוך לכן בעינן שישחוט השני שליש לצד האחר ולא כנגד המקום הגרמה דלמעלה זהו תדכ"ה. הנה ראיתי בספר דרך חיים למר א"ז הגאון ר' חיים ברודא ז"ל סי' כ"ד ס"ק י"ג שכתב כן לחלוק על התב"ש וסברתו ג"כ דהוה המקום שהגרים כאן דמנחי בדיקולא ואינו מועיל השחיט' למטה כיון דבאותו מקום כבר נסתלק חיותו מיני' שלא במקום שחיט' וצריך שחיטת רוב אחר שלא במקום שהגרים עי"ש. אבל אנכי תמה אקרא איך אפשר לומר כן הלא מבואר בפוסקים בטור ובמחבר שפסוקת הגרגרת גם למעלה ממקום שחיט' לא הוי טריפה אלא ברובא דוקא אבל בפחות מרובא כשר א"כ כשנפסק רק חצי גרגרת למעל' כשיר' והא בכה"ג כששוחט אח"כ למטה במקום שחיטה רוב גרגרת אי אפשר שלא יפגע נגד המקום החתך מה שנפסק למעל' כיון דלמעל' הוי חצי קנה נפסק וכאן הוא שוחט רוב ומ"מ הוי שחיטה מעליותא וכן לשמואל דאמר דתורבץ הושט ברובו דוקא וא"כ ג"כ בנפסק חציו לא מיטרפה וא"כ אח"כ כששוחט למטה ע"כ פגע כנגד אותו מקום שנפסק למעלה ומ"מ כשר ולא עוד הא אפילו כשנפסק הגרגרת למעל' ברובו אינו אלא טריפה ושחיטתו מטהרו מידי נביל' וכ"כ הכ"מ בפ"ג מהל' שחיטה הל' ג' אמה שכתב הרמב"ם ז"ל נפסקה הגרגרת במקום הראוי לשחיטה הוי נביל' וכתב הכ"מ דלמעל' הוי טריפה וכ"כ הת"ש סי' כ"ו סעיף ג' והראש יוסף בחולין דף ל"ב עיי"ש אלמא דחשיב שחיט' למטה אע"י שכבר נפסק למעלה ברובו והא דאמר ר"ל שם בחולין שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא צ"ל ולחלק דהיינו רק במקום שחיט' חשוב כמנחא בדיקולא אבל כשנפסק למעל' לא חשוב כמנחא בדיקולא. הן אמת שמה שהחליטו הת"ש והראש יוסף דלמעל' ממקום שחיטה לא הוי רק טריפה ולא נבילה יש לפקפק ממ"ש התוס' בחולין דף מ"ד ד"ה והאיכא עיקור סימנים שכתבו תימא דהיכי פשיטא לי' דהוה טריפ' דע"כ אינה נטרפה בתורבץ הושט בנקב בעלמא כמו בושט עצמו כמו כן נימא ניטל כולו כשרה וכ"ת דס"ל דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טריפ' זהו דוחק גדול ועוד הא משני דברוב כשיר' אע"ג דפסיקת הגרגרת תנן ברובו טריפ' עכ"ל עיי"ש ואי נימא כמ"ש הראש יוסף דמשו"ה לא משני בחולין שם דף ל"ב להא מתניתין דלא תקשי אהדדי דקתני טריפ' ולא נבילה דמיירי שנפסקה למעל' ממקום שחיטה משום דלשון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת משמע רק דשייכי להדדי במקום שחיט' עיי"ש א"כ קשה מאי מייתי התוס' ראי' דלמא התם למטה ממקום שחיט' הוי ברובא אבל למעלה ממקום שחיט' גם בגרגרת לא הוי טריפ' כלל אלא מוכח דהתוס' לא ס"ל לחלק בין למעל' ממקום שחיטה או למטה דבכל גווני הוי נבילה ודו"ק:

ודע דלפענ"ד יש לחקור בשחט שליש והגרים שליש נגד אותו מקום שכבר נשחט ואח"כ שחט שליש והפסיק מלשחוט מהו דינו דהא כבר כתבתי בתשוב' הקודמת לעיל מ"ש הבעה"מ וכן הוא בש"ך ובפרמ"ג דאם הגרים שליש ושחט שליש והפסיק מלשחוט פסול דדוקא נקט הגרים שליש ושחט שני שליש כשר אבל אם שחט אח"כ שליש והפסיק מלשחוט פסול דהא ליכא רובא בשחיט' וכמו דקאמר רב יהודא בגמ' אך זהו אם השליש של הגרמה הי' לצד האחר אבל אם הי' למעל' נגד השליש שכבר נשחט מלמטה בזה מספקא לי דאע"ג דהוא דבר מוסכם מהפוסקים דכל שנשחט בפחות מרובא לא חשיב עדיין אפילו אותו צד כמאן דמנחי בדיקולא ולהכי ניקב הושט נגד מה ששחט טריפ' כמבואר בשו"ע סי' כ"ו מ"מ יש לומר דשאני הגרמה דהא אם נפסק מאליו למעל' ממקום שחיטה כ"ש בפחות מרובא כשר רק הגרמה פסול כמו שביארתי למעל' והטעם הוא דהוי בדרך שחיטה א"כ י"ל דבכה"ג שכבר נשחט למטה כדינו ולענין שחיטה אותו מקום. שפיר כבר חשוב כשחוט א"כ ליכא על המקצת שהגרים דין שחיט' שוב חשוב כמו שנפסק:

מאליו וכשר ואם נימא כן יש לישב הגירסא שהביא רש"י ז"ל שם ר"י אמר רב טריפ' בעינן רובא בשחיט' וכתב רש"י ז"ל ולא גרסינן כי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיט' דהא ר"י לא במיפק חיותא תלי טעמא דקאמר בסיפא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה הואיל ורובא בשחיט' אע"ג דרובא קמא דהוא מיפק חיותא לאו בשחיט' הוא עכ"ל ולפי הנ"ל יש לומר דר"י נמי סובר דבעינן מיפק חיותא בשחיטה אך הא דמכשר בתר הכי שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש היינו שהגרים נגד מקום השחיט' שלמטה שכבר נשחט ובזה הוא דפליגי ר"ה ור"י ובכה"ג הוה נפקא חיותא בשחיטה ומ"מ אוסר ר"ה ורב יהודא מתיר אבל בשחט שליש והגרים שליש בצד אחר ואח"כ שחט שליש מודה ר"י דטריפ' משום דלא נפק רובא בשחיטה ודו"ק:

עוד יש לי לחקור לשיטת הפוסקים הפוסלים שהי' ודרסה במיעוט קמא דקנה איך הדין אם הי' חצי קנה פגום והתחיל אח"כ לשחוט נגד אותו מקום שהי' נפסק מקודם איך דינו אם נימא דפסול כיון דהוי דרך שחיטה או נימא כיון דהי' כבר נפסק וא"צ תו להצטרף לשחיטה אותו מקום לא חשיב דרך שחיטה כלל:

סימן ג

לאברך אחד:

מה שכתב בישוב דברי רש"י ז"ל בחולין דף ק"א ע"ב גבי הא דפריך התם הגמרא וריה"ג לית ליה כולל והתניא שבת ויוה"כ כו' שכתב דאי לית ליה לא כולל ולא מוסיף בב"א היכי מצי חיילי והנה לכאורה דבריו תמוהין דהא ביבמות בפ' ד' אחין קאמר הש"ס דזר שאכל מליקה חשיב בב"א והתם ליכא לא כולל ולא מוסיף אלמא מצי לחול שני איסורין אף דאלו היו באין זא"ז לא היו בכח השני לחול על הראשון ואיך כתב רש"י ז"ל בחולין דאי לא חיילי בזא"ז גם בב"א אינן חלין וע"ז פלפל מעלתו עפ"י דברי הריטב"א דהטעם דבב"א חל ולא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו משום דלא מצית למימר שיהא חל רק אחד דהי מינייהו מפקת. וכבר כתבו האחרונים ז"ל דלפי דבריו היכי שהאחד מהאיסורין הוא מוסיף או כולל למאן דאית ליה כולל ומוסיף דלא שייך לומר הי מינייהו מפקת דהא פשיטא דהוא קדים מפני שהוא כולל או מוסיף הוא לבדו חל והשני נפקע ומשו"ה שפיר הוכיח הש"ס דריה"ג אית ליה כולל דאי ל"ל כולל ועכ"פ אית ליה מוסיף צריך להיות דשבת חל ולא יוה"כ דשבת על יוה"כ חשיב מוסיף. זהו תוכן דבריו. והנה דבריו אלה אנכי לא ידעתי הבינם דהלא רש"י ז"ל כתב בהדיא דאי לית ליה לא כולל ולא מוסיף ואיך כתב מעלתו דעכ"פ מוסיף אית ליה ושבת חל על יוה"כ מה שמבואר ברש"י ז"ל בהדיא איפכא: והנה לכאורה לדעתי היה אפשר לישב בפשיטות דברי רש"י ז"ל דסבירא ליה ז"ל דהא דאיסורים חלין בב"א. מטעם אחר קאתי עלה דכיון דלא מצית למימר שלא יהיו שניהן חלין כלל ויהא מותר לגמרי דזה הוא נגד הדעת והסברא ועכ"פ חייב משום אחד מהם שוב אמרינן דשניהם חלין מטעם מיגו דחל האחד חל ג"כ השני דאתי בהדיה דוגמא לזה כתבו התוס' בחולין דף ק"ג ד"ה דאיסור דאי אתי תרי איסורי בהדי הדדי אדבר אחד שכבר הוא איסור ואחד מהני תרי איסורים דאתי אח"כ הוא כולל או מוסיף אאיסור הראשון חלין הני תרי איסורין האחרונים מטעם מיגו דחל האחד חל נמי השני. ע"ש א"כ כ"ש היכי דאתי תרי איסורין על דבר שהוא היתר דיש לומר האי מיגו אך כ"ז ניחא למאן דסבירא ליה כולל או עכ"פ מוסיף דחזינן דסבירא ליה האי סברא דאמרינן מיגו דהא כולל ומוסיף ג"כ מטעם מיגו הוא. אבל למאן דלית ליה אפילו מוסיף א"כ אנו רואין דלא אמרינן מיגו כלל א"כ אין סברא לומר דאית ליה איסור בב"א ולפ"ז ניחא דרש"י ז"ל שפיר כתב דאי לית ליה כולל ולא מוסיף א"כ בב"א אמאי חיילי דהא לא עדיף בב"א ממוסיף אבל לעולם למאן דס"ל לאיסור מוסיף עכ"פ חזינן דאמרינן מיגו שוב מצי סבר דבב"א חיילי תרווייהו אפילו אם המה שני איסורין שוין ואין בהם אחד יותר על חבירו ומטעם מיגו דכיון דחל האחד חל השני בהדיה ואף דהתוס' ביבמות רוצים לומר דאפילו מאן דלית ליה מוסיף אית ליה בב"א י"ל דרש"י ז"ל לא סבירא ליה הכי ודו"ק: אמנם באמת גם זה אינו דהא דכתב רש"י ז"ל ואי לית ליה כולל ולא מוסיף לאו דוקא מוסיף דשבת אינו מוסיף כלל על יוה"כ רק משום דאיסור סקילה חמור מכרת קרי ליה רש"י בלשון מוסיף אבל מ"מ לא הוי אלא כמו כולל דפשיטא דחמור אינו עדיף מכולל ובאמת אינו מוכח כלל מהאי ברייתא דריה"ג לית ליה מוסיף אלא דלית ליה כולל ולא חמור והא דכתב רש"י ז"ל ולא מוסיף היינו מוסיף כהאי דאינו אלא חמור וכן מוכח מש"ס דיבמות מסוגיא דהתם דאמרינן מוד' ר' יוסי באיסור מוסיף ואם נימא דחמור הוי כמו מוסיף תמוה מאוד איך מצינו למימר דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף א"כ איך סבר דא"א ונעשית חמותי נידן משום א"א הא חמותו היא חמור מא"א דחמותו בשריפה וא"א בחנק. ואמאי לא חל חמותו אאיסור א"א אלא מוכח בהדיא דחמור לא חשיב כמו מוסיף. ודע דלפי מה שנתבאר דרש"י ז"ל בחולין סובר דחמור הוי כמו כולל ודין אחד להם מיושב קושית התוס' ביבמות שם ד"ה איסור שהקשו דילמא מוד' ר' יוסי גם באיסור כולל וע"ש שנדחקו לומר דחמותו חשיב כולל משום דמיתסר בשאר קרובות ע"ש אבל לפי הנ"ל דחמותו חשיב כמו כולל בלא"ה ניחא דכיון דר' יוסי לית ליה חמור ממילא ה"ה דלית ליה כולל דאי סבירא ליה כולל הי' חל איסור דחמותו אאיסור א"א מטעם דהוא חמור. ולהלן בסוגיא דקאמר דקא מיפליגי באיסור כולל אליבא דר"י דר' חייא סבר דבאיסור כולל מחייב תרתי וכו' ע"ש עכצ"ל לר' חייא דחמור לא אלים כולי האי כמו כולל ודו"ק:

לכן נראה לפענ"ד לישב שיטתו של רש"י ז"ל על דרך זה דסבירא ליה ז"ל דב"א לא אמרינן אלא היכי דאיכא חד מהם מוסיף או כולל למאן דאית ליה כולל מטעם דבכה"ג כיון דודאי אחד מהם חל ממילא חל גם השני מטעם מיגו וכמו שהבאתי למעלה מ"ש התוס' בחולין דף ק"ג. אבל היכי דאתי תרי איסורים בב"א ושניהם שוים ואין בשום אחד מהם מעלה יותר על חבירו אינם חלין תרווייהו דאף דפשיטא דאין אנו יכולין למימר שיהא שרי לגמרי מ"מ י"ל דתרווייהו מתלי תלי וקאי ואין אחד מהם חל בבירור וכיון דאין אחד מהם חל בבירור לא שייך למימר מיגו דחל האי חל נמי האי ולהכי תרווייהו אינם חלים. ותלי וקאי דכל אחד אינו מכריח את חבירו לחול בבירור ומעתה שפיר ניחא הסוגיא דיבמות דהתם גבי זר שאכל מליקה דהיכי דאתי בב"א לא מצינו למימר דאיסור נבילה יהא מעכב לאיסור זרות שלא תחול דהא באמת מליקה הוי שחיטה והותרה אצל קדשים אלא דאמרינן כיון דלזר בלא"ה אסור משום זרות ממילא לא הותרה מליקה לגבייהו א"כ כל איסור מליקה היא באה ע"י איסור זרות דבלא זה מנ"ל לומר דלזרים אסורה משום נבילה וכיון דכל עיקר תולדת האיסור נבילה נעשה ע"י איסור זרות מסתברא לומר דאין בכחה עכ"פ שהיא תעכב על ידה לאיסור זרות מלחול וחשוב כאלו היא קודם ומצינו דוגמא לזה בריש פרק אלו דברים בברכות נ"א ע"ב ב"ש אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבוא וכבר קידש היום:

ועדיין יין לא בא וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום וכו' וקאמר התם בגמרא וכ"ת התם תרתי ע"ש מבואר התם דב"ש תרי טעמי סבירי להו חדא דיום גורם ליין. ועוד דיום קודם. ומוכח ג"כ דאפילו אלו הוי היין קודם מ"מ כיון שהיום גורם ליין שיבוא יש קדימה להיום והכא נמי כיון דאיסור זרות גורם וכן שבת וזרות וטומאה וזרות שעיקר האיסור בא ע"י איסור זרות אין בכחם לעכב לאיסור זרות מלחול ומשו"ה כיון דעכ"פ איסור זרות חל עליה שוב אמרינן מיגו דחל האיסור זרות חל נמי איסור נבילה או שבת כו' ויש לי עוד הרהורי דברים בזה לפי הנ"ל בסוגיא דיבמות אולם לא באו אצלי בכור הבחינה:

ומה שכתב בישוב דברי רש"י ז"ל בשבועות דף כ"ד דסובר דהא דפוטר ר"ש באוכל נבילה ביוה"כ מיירי אפילו בנתנבלה ביוה"כ והתוס' הקשו דבכה"ג הוי ב"א ע"ש ותירץ מעלתו ג"כ עפ"י דברי הריטב"א שהבאתי למעלה וכתב דנבילה על יוה"כ חל מטעם דנבילה בכזית ויוה"כ בככותבת וכיון דאיסור מצי לחול על איסור יוה"כ גם כשבאו בב"א לא שייך לומר הי מינייהו מפקת ולכן חל נבילה ולא יוה"כ עכ"ד מעלתו הנה היה אפשר לדחות דר"ש לשיטתו הא סבירא ליה כ"ש למלקות וא"כ יוכל להיות דלדידיה גם ביוה"כ חייב מלקות אכל שהוא כיון דלמלקות לא בעינן שוב שיעור ואף שהשעה"מ בה' איסורי ביאה כתב שמהריטב"א משמע דביוהכ"פ גם לר"ש בעינן שיעור כותבות מ"מ הא הביא מפורש שבריטב"א מבואר בהדיא דאין איסור נבילה מצי לחול על איסור יוה"כ ותמה על הריטב"א למה לא תיחול איסור נבילה על יוה"כ הא נבילה חייב לר"ש בכ"ש ויוה"כ הוא בככותבת ע"ש ובאמת הוא תמי' גדולה וצ"ל דסבירא ליה לריטב"א דאין איסור חל על חצי שיעור:

אבל לפענ"ד לישב באופן אחר דהנה צריך להבין מאיזה טעם חל איסור על חצי שיעור כיון שהוא אסור מה"ת. ונראה די"ל הטעם הוא לפי דמוקיינן בסוגיא ביבמות דאף דאין איסור חל על איסור היינו רק לענין לחייבו שתים אבל מ"מ לענין לקוברו בין רשעים גמורים שניהם חלין והטעם עכצ"ל דשם איסור חל על איסור ורק לענין החיוב אין בכחו לחול על חיוב אחר ולהכי י"ל נמי דעל חצי שיעור שפיר חל כיון דחזינן דאין בכח האיסורין בלי חיוב לעכב זה את זה ואפילו חיוב אינו יכול לעכב את שם האיסור מלחול כל שכן שאין לשם איסור לעכב את שם האיסור השני מלחול וממילא כיון דאין בכח שם האיסור לעכב שם האיסור השני מלחול דאיסורין אין מעכבין זא"ז ממילא שפיר יכול החיוב מהאיסור השני לחול משום דעם האיסור חל נמי החיוב דעל החיוב אין שום דבר שיעכב אותו דהא בהאיסור הראשון אין שום חיוב כלל. וזהו הטעם דכתב דשבועה חל על חצי שיעור והבן. ומעתה כ"ז אינו אלא לפי דקי"ל ביבמות דאיסור חל על איסור לענין לקוברו בין רשעים גמורים אבל לר' שמעון דסבירא ליה התם בסוגייא דיבמות דאף לענין לקוברו בין רשעים גמורים אינו חייב אלא אחת חזינין דסבירא ליה דאף שם האיסור לא מצי לחול כלל ממילא לדידיה י"ל נמי דעל חצי שיעור ג"כ אינו חל ודו"ק ולפ"ז שפיר ניחא דלר"ש לשיטתו אינו חל נבילה על יוה"כ ודו"ק:

סימן ד

הנה ראיתי בספר מנחת חינוך בפ' אמור במצוה שלא יאכל זר תרומה שכתב דאם בת כהן נתאלמנה או נתגרשה מישראל ויש לה זרע מבעלה ישראל דאינה אוכלת בתרומה דמקרא מלא הוא ובת כהן כי תהי' לאיש זר כו' וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כו' מ"מ נ"ל דאם אכלה אפשר דאין בה חיוב מיתה ולא מלקות דזה הוה רק לאו הבא מכלל עשה אם אין לה בנים שבה ואם יש לה אינה שבה ואפשר לומר דהדרא לאיסורא קמא דאם אוכלת חייבת מיתה כדין זר ע"ש. ולפענ"ד יש להוכיח מש"ס יבמות ס"ט ע"ב דהיא חשובה כזרה גמורה דפרכינן התם אמתניתן דקתני ישראל הבא על בת כהן תאכל בתרומה ליחוש שמא עיברה מהא דתניא הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ותו פריך והתניא בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה מיד ע"ש. ואם איתא דבת כהן שיש לה זרע מישראל היא בעשה מאי פריך הא בהרי זה גיטך מיירי בבת ישראל שנשאת לכהן דאוכלת בשביל בעלה כהן מחמת שהיא קנין כספו כדאיתא בריש פרק אלמנה לכ"ג ביבמות דף ס"ו ע"ב וכשגרשה בעלה כהן שוב לא הוה קנין כספו והיא זרה גמורה ופשיטא דאיכא גבה בתרומה חיוב מיתה וספק חיוב מיתה יש להחמיר משא"כ בת כהן כשיש לה זרע מישראל יש בה רק עשה קיל יותר ואזלינן בספיקא לקולא ועי' בב"מ נ"ו ע"א דאיתא ור"ש לא שפיר קא מותיב לי' דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו עי"ש א"כ כ"ש דאין למיתיב מאיסור עשה על איסור מיתה וע"ש דהש"ס שקיל וטרי לשנויי ומדלא משני הכי מוכח דבת כהן שיש לה זרע מישראל היא אסורה בתרומה וחיוב מיתה איכא ודו"ק:

סימן ה

בחולין דף נ' ע"ב תוס' ד"ה מחט שנמצא שכתבו שם בתוך דבריהם וז"ל והא דקאמר מצד ועוד כשרה בעובי בית הכוסות צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים כלפי הרעי דאי אחר שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מעט בחלל הגוף טריפה דאמר נקובי נקוב ואתי עכ"ל ע"ש. והנה כבר תמהו על זה דמאי שייכות לדברים אלו הכא ולדעתי נראה לפרש כונתם דבאמת הי' אפשר לומר דלעולם מיירי בהאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף ומ"מ אנן לומר דלא בא המחט מבחוץ אלא דרך פנים ואין להקשות דא"כ הא ע"כ ניקב גם צד הפנים והוי לי' נקב משני צדדים דז"א די"ל דכיון דאין אנו רואין נקב בצד הפנים אנן אמרינן דלאחר שיצא מצד הפנים לצד החוץ דהיינו קודם שהגיע לסוף כל עוביו נתרפא הנקב מצד הפנים דהנה זה פשוט מאוד דהא דקיימ"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום זה אינו אלא אם נעשה הקרום אחר שכבר הי' טריפה מקודם אבל אם כל שנתרפא קודם שנגמר הטריפות שפיר מהני האי בריאות' וסברא זו כתב הפרמ"ג בסי' מ"ח לענין אם ניקב עור אחד של הושט ונתרפא ואח"כ ניקב עור השני דכל שנתרפא העור הראשון קודם שניקב השני שפיר מהני ע"ש וע' בספר בית הלוי חלק שני סי' י"ט שהאריך בזה וכן פשיטא דכמו כן נמי הכא הוי דאם ניקב צד אחד ונתרפא ואח"כ ניקב צד השני דלא הוי אלא כמו צד אחד דכשירה וא"כ לפי"ז הי' שפיר אפשר לומר דמיירי נמי שנמצא המחט בצד שבחוץ ומ"מ כשרה דתלינן דאתי דרך הושט ודרך פנים של בית הכוסות אך המחט אתי לכאן מעט מעט וקודם שהגיע לקצה השני נתרפא הקצה שבצד הפנים ומשו"ה כשרה ולהכי איצטריך התוס' לאקדומי מאי דכתבו התם מקודם דגבי המסס אפילו מצד אחד שלא ניקב מעבר לעבר טריפה וכתבו עוד ואפילו את"ל דאין סברא שיהי' טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי עור מצינו למימר דכולא ניקב וחיישינן שמא הבריא ע"ש:

ומעתה לפי"ז דכל היכי דאיכא ריעותא אנן לא תלינן לקולא אלא אדרבה חיישינן לחומרא דשמא הבריא אחרי שכבר הי' טריפה מקודם א"כ פשיטא דבבה"כ אם נמצא המחט בצד שמבחוץ כלפי החלל דטריפה דכיון דבכה"ג ברור הדבר שהי' ניקב גם בצד שבפנים ומשם בא המחט לצד השני יש לנו לחוש שמא הי' הנקב משני הצדדים:

ונעשה טריפה ואח"כ הבריא והו"ל קרום שעלה מחמת מכה דלא מהני ואין לנו לתלות לקולא שהבריא קודם שנעשה הנקב לצד החוץ אלא מוכח דמה דקתני מצד אחד כשרה הוה פירושו אותו צד מבפנים ודו"ק:

סימן ו

ע"ד השאלה בדגים שנתבשלו ערב שבת לצורך שבת ונפלה חתיכת בשר לתוך המחבת של דגים אם יש להתיר לצורך שבת מטעם שומר מצוה לא ידע דבר רע: הנה ראיתי בישי"ע סי' קי"ו שכתב להתיר היכי שיש ששים נגד הבשר בכל המחבת דבאופן זה רבו המתירים זולת הט"ז בשם הד"מ מפקפק להחמיר אפילו ביש ס' להכי יש לצרף הטעם דשומר מצוה כו' להתיר משום כבוד שבת ע"ש אמנם כאשר באתי לפה לבוב הגידו לי הדיינים שהגאון רי"ש נאטנזאהן ז"ל הורה להתיר גם בלא ששים בע"ש וסמוכים שלו הי' מה שפסק הרמ"א ז"ל באו"ח ה' פסח סי' תנ"ה דאין לשפוך מים שבשכונת המת לצורך מים שלנו לאפות בהם מצות מצוה מטעם שומר מצוה כו' ובפ"ת יו"ד סי' ש"מ הביא הוראה זו לבשל לצורך שבת מותר וכן המנהג פה להתיר אבל מו"ח ז"ל פקפק בזה דהך מילתא דדגים שנתבשלו עם בשר חמיר טובא. שהוא דינא דהש"ס בפסחים דף ע"ו ע"ב משא"כ מים שבשכונת המת אין לדין זה שום יסוד בש"ס ולא בראשונים לכן אין לדמות זה לזה:

והנה לפע"ד יש להבין מה שפסק הרמ"א דאין לשפוך מים שבשכונת המת לצורך מים שלנו דהא אדרבה יש טעם לומר דכל שעושה לצורך מצוה גרע טפי דאמרינן הקריבהו נא לפחתך כו' כמו דמצינו באו"ח סי' ער"ב דמים מגולין פסול לקידוש אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי עיין סוכה סוף פרק לולב וערבה דף מ"ח ע"ב דמים מגולים פסול למזבח ולכאורה צריך להבין למה התיר הרמ"א במים שלנו שיקח לצורך מצות ועכצ"ל דשאני התם דמטעם אחר קאתינן עלה דכל עיקר המנהג שנהגו לשפוך מים שבשכונת המת הביא המג"א והב"ח שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות וכשנשמר המים לשם מצות מצוה אין המלאך המות מפיל בהמים טיפת דם המות דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולפ"ז משמע דמותר לשמש בהמים לבשל בהם שאר דברים וכן כתב המרדכי הובא בט"ז דחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם וע"ז כתב הט"ז דאם בנקל למצוא מים אחרים לאפות מצות אחרים שפיר דמי ע"ש ולפי זה אין לדמות מה שנפלה לתוך המחבת של דגים חתיכת בשר מטעם דכיון שנתבשל לצורך שבת לומר בזה שומר מצוה כו':

והנה זה כמה שנים ראיתי בספר שדה חמד קונטרס דברי חכמים סי' פ"ב שהאריך בדין זה והביא שבקונטרס יגדיל תורה כתב בשם גאון אחד שהורה להקל בדגים שנתבשלו עם בשר בע"ש וכעת אין הספר בידי לעיין בו ולדעתי בפשיטות יש להקל בזה אחרי כי המג"א בסי' קע"ג ס"ק א' כתב דאפשר דאין חשש סכנה בדגים עם בשר נוהג בזמן הזה דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות ע"ש ועי' בספר מחצית השקל והוא עמוד ברזל לסמוך עליו עכ"פ בע"ש:

ועוד עלה על רעיוני דבר חדש ולהיות כמסייע לדברי המג"א אשר נראה מדבריו כי חקר בדבר זה אצל בקיאים ונודע לו שאין סכנה בדגים עם בשר ע"כ יצא לישב דברי חז"ל שנשתנו הטבעיות ולי נראה די"ל לפי מה שראיתי בספרי המעתיקים מלשונות העמים שפירשו מילת ביניתא מין דג שקורין באנעט פיש עיין בספר הערוך השלם באריכות ולפ"ז ביניתא זהו שם מיוחד למין אחד מהדגים ולא כל מיני דג מכונים בשם ביניתא ומעתה אחרי דבש"ס פסחים הנ"ל איתא ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה כו' משום דקשיא לריחא ולדבר אחר יש מקום לומר דרק מין ביניתא קשיא לריחא ולד"א אבל לא שאר מיני דגים דלאו כל מיני דגים שוין בטעמן ובאיכותם כמ"ש רש"י ז"ל בחומש סדר בראשית על הפסוק ולמקוה המים קרא ימים והלא ים אחד הוא אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא חזינן דדגים משונין בטעמם לפי מקומן והש"ך יו"ד סי' ק"ז ס"ק א' כתב וז"ל וגם רחוק שדג טמא יהי' שוה בטעמא עם דגים טהורים ע"ש:

והנה ראיתי להפר"ח ביו"ד סי' קי"ז שהעיר לסתור מה שכתב הט"ז שם להחמיר דהיכא דאיכא חשש סכנתא לא מהני ביטול בששים ממה דאיתא בחולין פרק גיד הנשה דף צ"ז ע"א כילכית באילפס הוה ואתי שיילוהו לר' יוחנן ואמר להו ליטעמי' קפילא ארמאה ולפי דעת רבים מהפוסקים דכילכית הוה דג טהור על כרחך הי' השאלה מדין סכנתא ואעפ"כ השיב ר' יוחנן דסגי בטעימת קפילא ארמאה ע"ש ולפי האמור צריך לומר דכילכית הוא ג"כ דג ממון ביניתא כשנתבשל עם בשר קשה לדבר אחר ואדרבה מזה מוכח קצת דלא בכל מין דג איכא סכנתא מדלא אמרו חז"ל סתם דג אלא בפסחים ביניתא ובחולין כילכית אלא ע"כ דרק מינים ידועים הי' לחז"ל אשר יש בהם סכנה כשנשבשלו עם בשר ומחמת שאין אנו בקיאים איזה דג הוא ביניתא ע"כ סתמא להחמיר בכל מיני דגים ולפ"ז עכ"פ יש עוד סניף להקל בע"ש וכדומה: עוד יש לי לעורר על דבר אחד דמדקדוק הלשון של הגמרא דפסחים הנ"ל שאסרה רבא לאכול בכותחא ומר בר רב אשי אמר אפילו במילתא נמי אסורה כל עיקר השקלא וטריא רק על הביניתא אבל מהבשר לא מיירי כלל הש"ס ומנ"ל לאסור הבשר מה שלא נמצא רמז בגמרא ואח"כ ראיתי שגם הפר"ח שם העיר בזה ודעתו נראה שהבשר נאסר מחמת הטעם שקיבל מהדג ולדידי קשה טובא דהא אנו מתירין הכלים שנתבשל בהם ועל כרחך אין בהטעם סכנה ומעתה לדעת רש"י ודעימי' ז"ל דכילכית הוא דג טמא יש מקום בראש לומר דלעולם חתיכת דג טהור שנפל באלפס של בשר אין הבשר נאסר כלל רק הדג נאסר ולא הבשר אחרי דבגמרא לא נזכר כלל לאסור הבשר משום סכנה רק הדג קשה לדבר אחר ולא הבשר דמניין לנו להרבות בפלוגתא בין רבא לרב אשי: ודרך אגב הנני בזה להעיר מה שאמרתי בעת למודי במכות דף ט"ז ע"ב האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא מלקינן לי' משום שרץ השורץ על הארץ וכתב רש"י ביניתא תולעת הנמצא בכרוב והקשו בתוס' דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא ועי' בריטב"א שתמה על רש"י דלא נמצא בשום מקום דביניתא היא תולעת ולולא דבריהם הי' נ"ל דכונת רש"י ז"ל דמצינו דגרעין הזרע של חרדל ג"כ נקרא ביניתא כדאיתא ב"ב דף י"ח אי בביניתא לא משכחת לה ועי' בערוך ערך בין ויש לומר דשכיח בזה תולעים ומשו"ה אסור לאכול משום חשש תולעים עי' יו"ד סי' פ"ד וע"כ לוקה מכת מרדות מדרבנן וכן מצינו בש"ס נדה מ"ו ע"ב דמפרש הגמרא לוקה היינו מדרבנן ובסנהדרין פ"ט ע"א הכובש נבואתו לוקה ומפרשי בתוס' ד"ה הכובש דהיינו מכין אותו עד שתצא נפשו ע"ש וכן מורה הלשון מלקינן לי' דהיינו מכות מרדות ולא הי' מלקות ממש וכן הלשון ונגדיה לי' דבזמניהם כבר בטלו דין מלקות עפ"י עדים והתראה אלא מכות מרדות:

סימן ז

בדבר השאלה בסופר אחד שהעביר בקולמוס על איזה תיבות של ס"ת שהי' מטושטשים ובין תיבות הללו:

נמצא ג"כ שם הקודש ושכח לומר שהוא כותב לשם קדושת השם אך כשהגיע לה"א אחרונה של שם הוי' נזכר וקידש הה"א וע"ז שאל הסופר אם סגי בזה וכ"ת כתב מה שראה בפ"ת בשם בעל בני יונה בסי' רע"ו וז"ל עי' בספר בני יונה שכ' אם כתב ב' או ג' אותיות מן השם בסתם ולא קידשם לשם השם ונזכר כשרצה להשלים אותו וקידשה כשר ע"ש שהביא סיוע לזה מהא דמבואר ביו"ד סי' רע"ו דאם הי' צריך לכתוב השם וטעה וכתב יהודה שיעשה מהד' ה' וימחוק הה"א ולכאורה מה מהני הא מ"מ לא קידש אותיות הראשונות מהשם אלא מוכח דבמה שעשה מהד' ה"א ונתכוין לקדשו סגי דהכל הולך אחר הגמר ועי' בפ"ת שהשיג על ראי' זו דהתם מיירי שקידש האותיות הראשונות והביא כן בשם הלבוש ע"ש:

ולפענ"ד שעכצ"ל הכי שקידש מקודם את השם דאי לאו הכי הי' צריך עכ"פ למחוק מקודם את הה"א ואח"כ לתקן ולעשות מהד' ה"א לשם השם דקודם מחיקת הה"א איך יכול לקדשו וממה שכתב במס' סופרים והטור והשו"ע הלשון יעשה מהד' ה"א וימחוק הה"א משמע דגם בכה"ג שמתקן מהד' ה"א ואח"כ מוחק הה"א ג"כ כשר אלא מזה מוכח דמיירי שכבר קידש השם קודם שהתחיל לכתוב ולכן שפיר מהני אם מתקן מהד' ה"א קודם מחיקת הה"א שקדושה ראשונה לא נתבטל' ובקדושתי' קאי ואע"ג דאכתי יש לשאול דמ"מ מה שמתקן ועושה הרגל להד' קודם מחיקת הה"א הא לא קדיש בזה יש לומר דכיון דרוב האות נתקדש כבר לא איכפת לן כן נ"ל:

עוד ראיתי לרש"י בשבת דף ק"ד ע"ב שכתב גבי הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו וז"ל מעביר עליו קולמוס לכונת שם על כל אותיותיו כאלו הוא כותבו הרי מבואר דבעינן קדושת השם על כל אותיותיו אך לפי מ"ש הפ"ת שם בשם ספר בני יונה דכשנתכוין לכתוב יהודה והזכיר אחרי כותבו ג' אותיות הראשונים לא סגי בהשלמתו לשם קדושת השם שוב אין ראי' מזה והנה הספר בני יונה אין אתי לעיין בו ואולי הרגיש ברש"י זו ע"כ יצא לחלק בכך. אבל מ"מ יש להביא ראי' ממאי דאמרינן התם על מתניתין דכתב על גבי כתב פטור מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר"י וכתבו בתו' שם ד"ה אמר וביותר ביאור בתוס' גיטין דף כ' ע"א דעיקר פרכת הש"ס הוא דמסתמא מיירי מתניתין בכל גווני דהיינו אם כתב ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דמתקן ע"י הכתב השני דמ"מ פטור ע"ש ואי נימא דסגי באות האחרון לבד הא יש לומר דמשו"ה פטור כיון שהתיקון הוא ע"י אות האחרון לבד ובשבת אינו חייב רק כשכותב שתי אותיות דהא מתניתין לא מיירי כשנתכוין לכתוב יהודה רק שכתב סתם שלא לשמה ובכה"ג סגי בהעברת קולמוס על אות האחרון לשמה א"כ התיקון לא הוי רק ע"י כתיבת אות אחת ומשו"ה פטור:

ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דע"י כתיבת האות האחרון מתקן כל השם חייב גבי שבת כמו דאמר רבא התם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש. וכתב רש"י דחייב הואיל וזהו תיקון הספר ע"ש. אבל מ"מ הא רב ששת לא סבירא לי' התם הכי דהא משני התם כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין. ועוד אפילו רבא לא קאמר אלא שהגיה אות אחת בס"ת שלימה וכמו שכתב רש"י שם דהוי כמו שכתב אות אחת והשלימה דאמרינן לעיל דחייב אפילו לרבנן ומתניתין על כרחך לא מיירי בס"ת שלימה דהא בהדיא קתני כתב אות אחת פטור ואי ס"ת הי' שלימה והיתה חסר אות אחת והלך הוא וכתב בשבת פשיטא דחייב דמה לי אם חסר בסוף או באמצע אלא ע"כ דמיירי בס"ת שאינה שלימה א"כ קשה מאי פריך דלא כר' יהודה הא אפילו לר' יהודה פטור דלא חשיב תיקון אלא אות אחת ואנן בעינן שתי אותיות אלא ראי' מזה דבעינן העברת קולמוס על כל אותיות השם. ואך לכאורה יש לדחות ולומר כיון דמתניתין מיירי בכל גווני כמ"ש התוס' א"כ מיירי נמי אפילו כשמתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' ובכה"ג י"ל דלא סגי בכתיבת אות האחרון לשמה וכמ"ש גם הבני יונה דע"כ לא מתכשר אלא כשכתב אותיות הראשונות סתם דאז סגי כשכותב אות האחרון לשמה אבל כשנתכוין לכתוב יהודה גרע טפי ולא סגי בתיקון אות האחרון לשמה דוגמא לזה כתב הר"ן ז"ל בשם רבינו שמואל והובא בב"י או"ח סי' תקפ"ט דאף למ"ד מצות אין צריכות כונה זה רק כשעושה המצוה סתם אבל אם מתכוין לעשות שלא לשם מצוה לכו"ע לא יצא:

אמנם עדיין יש לפקפק ולומר דמתניתין אתיא אפי' לרבי יהודה וכגון כשהעביר קולמוס על אותיות הראשונות בסתם ולא נתכוין לשם קדושת השם רק בהאות האחרון דבכה"ג כשר לשיטת הבני יונה ולענין שבת פטור כיון דבאותיות הראשונות עדיין ליכא תיקון ע"י העברת הקולמוס רק בגמר האות האחרון א"כ אותיות הראשונות דהוי כתב ע"ג כתב בלי תיקון לא הוי כתב. ואולי י"ל דאכתי חשיב תיקון גם לענין שבת אף בהעביר הקולמוס על אותיות הראשונות סתם כיון שע"י נתכשר השם כשגומר אות האחרון לשמה: והנה ראיתי במכתב כ"ת שרוצה לחזק הוכחת בעל בני יונה מהך דמס' סופרים דאפילו אי נימא כמ"ש הפ"ת בשם הלבוש דפיירי שקידש אותיות הקודמים מ"מ אות הד' לא קידש דהא חשב לכתוב יהודה ומסתמא לא קידש הד' לפענ"ד זה אינו דיש לומר שקידש נמי הד' שהי' בשעת מעשה בדעתו לכתוב ה"א רק שכח לכתוב הרגל התחתון וגם כתב ה"א. ונראה לי דעל כרחך צריך לומר כן דהא המג"א באו"ח סי' ל"ב סעי"ק כ"ג הביא בשם הכ"ה דאי נפלה טיפת דיו והיא עשויה כחצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה ומעתה פשיטא דפסול דשלא לשמה לא גרע מפסול דחק תוכות וכמו דלא מהני הכתיבה של חצי אות להשלים לענין חק תוכות של חצי אות הראשון כמו כן לא מהני כתיבת חצי אות להכשיר לגבי לשמה ועיי' בפמ"ג שם דנראה מדבריו דלא מהני הגמר של חצי אות לגבי לשמה וגרע יותר מחק תוכות ע"ש:

ועוד נ"ל דיש להביא ראי' מגיטין דף נ"ד ע"ב מההיא דאתי לקמי' דר' אמי ואמר ס"ת שכתבתי ל פלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמן א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה מהימן להפסיד ס"ת. א"ל ר' ירמיה נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר ס"ת כולה מי הפסיד ע"ש. ואי נימא דסגי שיכתוב אות האחרון לבד לשמה גם שכר אזכרות כולה לא יפסיד רק שכר כתיבת אותיות האחרונים. וביותר יש לעורר דהנה כבר הקשה חכם אחד בספר שב יעקב סי' נ"ד על הש"ס הנ"ל דלהסוברים דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו למה השיב ר' אמי שאני אומר ס"ת שאין אזכרות שבו כתובים לשמן אינו שוה כלום למה אינו שוה כלום הרי בידו למחקן ולכותבן שנית בקדושה ותירץ השב יעקב שהסוגיא אזלא אליבא דר' שמעון בן אלעזר דס"ל במס' סופרים פרק ה' הלכה ד' דאין כותבין השם על המחק אבל תירוץ זה הוא דוחק מאוד דא"כ הי' לו להש"ס למיפרך כמאן דלא כר' מאיר דאמר כותבין על המחק כמו דפריך התם כמאן דלא כר' יהודה דאי כר"י לעבור עליו קולמוס ולקדשו ע"ש ועי' בתשובת מו"ח ז"ל בספר ישוי"ע שהאריך לפלפל בקושיא זו אבל לפענ"ד נראה טפי לומר בפשיטות דאם יבוא למחוק כל האזכרות ולכתוב אחרים במקומן יהא טרחה יתירה ותעלה ההוצאה יתירה על השבח כי המחיקה קשה יותר מהכתיב' ואח"כ כשיהיו כל האזכרות כתובות על המחק אף לר' מאיר שהס"ת כשרה תהא שוה הרבה פחות מס"ת אחרת שעכ"פ אינה מהודרת כמו ספרים אחרים לכן שפיר קאמר ר' אמי שאין הס"ת שוה כלום מעתה אי נימא דסגי בכתיבת לשמה:

באות האחרון או אפילו מקצת אות האחרון דהיינו שיכתוב הרגל מהה"א לשמה פשיטא דזה אינו טרחא כל כך ולא יעלו הוצאות הרבה כשימחוק הרגל מהה"א של האזכרות ויכתוב הרגל בקדושת השם. אלא מוכח דכל אותיות השם צרי לכותבן לשמן:

אמנם בנידן דידן יש להעיר על דבר אחד מה שלא העיר כ"ת כלל והוא לפי מה שחקר הפ"מ בשם שהי' כתוב לשמה והעביר עליו הסופר הקולמוס שלא לשמה אם פוסל השם אי לא והגאון בעל פ"מ העלה שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א ז"ל בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דלהרמב"ם ז"ל שפסק שם דאינו גט הכא כשר ולהחולקים הכא פסול ועיין בתשובת ברכת רצ"ה ממו"ח ז"ל סי' נ"ז שהאריך בזה מעתה אי נימא דבכה"ג נפסל השם יש לומר דנידן דידן גם להבני יונה פסול דאף דמכשיר בעלמא כשמקדש האות האחרון מהשם דגמרו וקדושתו באין כאחד מ"מ בנידן דידן שהיו השמות כתובים כהלכתן לשמן אלא שהי' מטושטשות י"ל שהעברת הקולמוס שלא לשמה פסל דיש לחוש שמא לא הי' השם מטושטש לגמרי עד שאין התינוק יכול לקרותו והי' כשר א"כ מה שהעביר השם שלא לשמ' פסל' והתיקון מה שעבר בקולמוס על אות האחרון לא חשיב כתב כלל דבזה לא שינה כלל מכמו שהי' מקודם דגם מעיקרא הי' לשמה ומה שהעביר בקולמוס על אותיות הראשונים ונעשה הכתב הראשון מכוסה ע"י הכתב האחרון חשיב שלא לשמה ופסול:

אבל לפענ"ד נראה דיש להוכיח דלא כפ"מ אלא גם להרשב"א כשר בכה"ג שהעביר בקולמוס שלא לשמה על שם שהי' כתוב לשמה שהרי בחידושיו לגיטין דף נ"ד אפלוגתא דאביי ורבא דכל שבידו נאמן הביא הרשב"א דעת הסוברים דהלכה כרבא וראייתם מהך דר' אמי דשאל ס"ת ביד מי מוכח דאלו הי' ביד מוכר הי' מהימן ולאביי גם אלו הי' ביד מוכר לא הי' נאמן שהרי דכיון שהאזכרות המה כתובות שוב איין בידו לכתוב שלא לשמן והרשב"א דחה ראי' זו וכתב והא דבעי ס"ת ביד מי היינו טעמא דאלו הי' ביד מוכר הי' בידו לאסור שהי' יכול ליטול האזכרות ולגרור ולחזור ולכתוב שלא לשמן הרי מוכח מכל זה דאם העביר בקולמוס שלא לשמה על השמות שהי' כתובין לשמה דלא פסלן מדצריך למצוא עצה לגרור השמות ולחזור ולכתוב שלא לשמה ולא כתב שהי' בידו לעבור בקולמוס שלא לשמן וזה ראי' ברורה ועצומ' לדעתי לכאורה:

שוב התבוננתי דיש לדחות ראי' זו דכל עיקר טעם של הפ"מ שרוצ' לפסול לדעת הרשב"א הוא משום דלהרשב"א חיישינן לחומרא דכתב על גבי כתב חשוב כתב א"כ בכה"ג שהי' כתוב מעיקרא לשמה והעביר קולמוס שלא לשמה דנהי דיש לפסול דשמא חשוב כתב השני כתב יש תקנה לזה להעביר עוד הפעם בקולמוס ולקדשו דממ"נ הס"ת כשר דאי כתב על גבי כתב חשוב כתב הרי מהני מה שהעביר אח"כ הקולמוס לשמה ואי לא חשיב כתב הרי לא נפסל כלל ע"י מה שהעביר הקולמוס שלא לשמה ומשו"ה לא הי' בידו לפסול הס"ת לגמרי אם לא באופן שיגרור הכתב הראשון ויכתוב שלא לשמה אולם אכתי יש לומר שהרי הש"ס קאמר כמאן דלא כר' יהוד' דאי כר"י ליעבר עלי' קולמוס וליקדשי' ומשני אפילו תימא ר' יהוד' עד כאן לא קאמר ר' יהוד' אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ס"ת לא א"כ מבואר דאפילו למ"ד דכתב על גבי כתב חשוב כתב מ"מ בכולי ס"ת פסול מטעם דמחזי כמנומר א"כ לפ"ז מסתברא לומר דאפילו אם הי' כתובות לשמן והעביר קולמוס שלא לשמן ואח"כ חזר והעביר קולמוס פעם שנית לשמן ג"כ פסול דהא עכ"פ עתה ההכשר משום העברת הקולמוס ומחזי כמנומר ודו"ק:

ועדין יש לעורר דלפי מה שהוכחתי למעלה דבעינן שיכתוב כל אותיות השם לשמן קשה מה פריך הש"ס בגיטין כמאן דלא כר' יהוד' דאי כר' יהוד' ליעבר עלי' קולמוס וליקדשי' הא יש לומר דמיירי שאמר שלא כתב רק מקצת מאותיות השם שלא לשמן אבל אותיות האחרונות כתב לשמן ומשו"ה לא מהני העברת קולמוס לשמן דעד כאן לא קאמר דמהני אלא כשכל האזכר' נכתב שלא לשמן אבל כשאותיות הראשות נכתבו שלא לשמן ואותיות האחרונים נכתבו לשמן לא מהני מחמת דהוי שם שלא כסדרן וידוע דעת הפוסקים דשם שלא כסדרן פסול וא"ל דיעבור הקולמוס גם על אותיות האחרונים ושוב יהא כסדרן דזה אינו דכבר כתבו התוס' בשבת ובגיטין דרק כשהכתב השני הוא מתקן מחמת שהראשון נכתב שלא לשמן והשני לשמן חשיב כתב אבל כשאינו מתקן לא חשיב כתב לפ"ז מה שהעביר הקולמוס על אותיות האחרונות שהי' כתובות לשמן לא חשיב כתב ורק על אותיות הראשונות חשוב כתב א"כ שוב הוי שלא כסדרן ופסול. אכן לפי מה שכתוב הגאון מליסא בספרו ת"ג שם בגיטין דף י"ט בישוב קושי' המהרש"א על הת"י דא"כ מה בעי גבי עדים אי כתב עליון הוי כתב הא כתב השני מתקן שעושה לשמה דאף שכתבו התוס' דהוי כתב כשמתקן מ"מ לא הוי רק כמתקן כתב הראשון וכתב הראשון הוא ואין כאן כתב ידו של עדים רק הכתב של הראשון ע"ש א"כ לפי דבריו י"ל דבכה"ג שהעביר קולמוס על אותיות הראשונים לשמן שפיר חשיב כסדרן כיון דכתב השני לא הוי כתב רק דמהני שמתקן כתב הראשון א"כ חשיב שפיר כסדרן אבל אנכי כבר כתבתי בהגהותי בספר ברכת רצה סי' נ"ז בישוב קושי' המהרש"א ובפירוש דברי התוס' ואין דבריו של הגאון מליסא קיימים ע"ש. אלא שהתוס' סבירא להו דלעולם כתב השני חשוב כתב אפילו כשאינו מתקן כלל רק גבי שבת פטור כשאינו מתקן משום דלא הוי מלאכת מחשבת וכמ"ש הריטב"א ז"ל וא"כ בכה"ג שאותיות הראשונים המה שלא לשמן והעביר קולמוס לשמן חשיב שלא כסדרן כיון דכתב השני חשוב כתב הוי כמוחק לכתב הראשון רק איכא תקנה שיעבור גם על אותיות האחרונים לשמן דאז מהני דהא כתב השני הוי כתב:

ודע דלכאורה עלה על לבי דיש לחוש דנ"ד דשמא אותיות הראשונות הי' כל כך מטושטשים שאין התינוק יכול לקרותו ואותיות האחרונים לא הי' מטושטשים עד שאין התינוק יכול לקרותו וא"כ כשהעביר בקולמוס ותיקנן חשוב שלא כסדרן וזהו חשש גדול בעיני אבל לפי הנ"ל דכתב עליון חשיב כתב ממילא חשיב כסדרן לדעת התוס' ואע"ג דצ"ע אם הי' האותיות האחרונים כתיקונן אם הי' רשאי הסופר לעבור עליהן בקולמוס דאיכא חשש מחיקת השם מ"מ כיון שמה שהעביר בקולמוס גם על אותיות השם שהי' מטושטשים הי' חשש מחיקה ומסתמא עשה עפ"י הוראת חכם שהתירו כדי לתקן וכדעת המתירים א"כ גם על האותיות האחרונים הי' היתר זה דאפילו אם הי' האותיות שלמים הי' נפסלים משום חשש שלא כסדרן אלו לא העביר עליהם הקולמוס לשמה ודו"ק:

סימן ח

בדבר השאלה שאירע בקהלתינו פה ק"ק לבוב. שהשו"ב בדק שמונה בהמות והמנהג פה שעושין נוממערין על הבהמות וכמו כן על הריאות שידעו שהריאה היא מהבהמ' שהיא שוה עמה בהנוממעער למשל שאם הבהמ' נרשם בנוממר גם הריאה נרשם בנומער וכן כל כיוצא בזה והוא בדק הריאות ונמצאו כשרות ובהריאה של הבהמה הנרשם בנוממער נטרף ע"י התולעת שנקרא מאטיליצע ואח"כ נמצא עוד ריאה שהיתה נרשם בנוממער ונמצא כשרה ולכן נתהווה הספק אחרי שבודאי יש בכאן טעות ברשימת הנוממערן ונתחלף אחת מהנרשמים בנוממער עפ"י טעות שהי' צריך להיות נוממער אחר על הריא' ואי אפשר לברר מאיזה בהמ' היא הריאה הלזו שנכתב בטעות נוממער: והבהמה נרשם בנומער אחר והנה הטעות יש לחוש שמא נפלה בקרא' שנמצא טריפ' ובאמת היתה מבהמה אחרת ולא מהבמה שהיא נרשמת בנוממער א"כ הטריפה היא נתערב' בשאר בהמות וכבר נלקחו החזות מבית המטבחיים ואי אפשר לברר אם חסרה איזה נומער. משאר הריאות ואיזה היא:

ונראה לפענ"ד דיש להתיר דמחזיקינן שטעות לא הי' בתריא' שנמצאת טריפ' אלא הטעות מדמנה בריאת כשרה כיון שנתודע מהטעות אחר בדיקת כל הבהמות וכבר נתחזקו שבע בהמות שהמה כשרות והבהמ' שנרשמת בנומער היא טרפ' אין להוציאה מחזקתה ויש לדמות למה דמצינו בנדה נ"ח ע"א תניא אידך בדקה חלוקה והשאילה לחברתה היא טהור' וחברתה תולה בה אמר רב ששת ולענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהור' וחברתה טמאה ופריך הש"ס מ"ש מהא דתניא שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן טמאות ודחי שאני התם דאיכא סלע יתירה ובתוס' ד"ה מאי שנא כתבו אומר ר"ת דברייתא איירי שנתעסקה בצפור זו אחר זו ואם היתה נשאלה הראשונ' היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה ובשביל חברתה אנו מטמאין הראשונ' שהיא טהורה גמורה גם למעלה אעפ"י שהראשונה בדוקה נטמאה הואיל ושני' תולה בה לענין דינא עי"ש: והנה צ"ע דלפי"ז מאי דחי הש"ס שאני התם דאיכא סלע יתירה הא הס"ד דמקשה נמי ידע מזה ובאיזה טעם פליגי המקשה והתרצן ונראה לפענ"ד דיש לפרש עפ"י מ"ש הטו"ז והש"ך ביו"ד סי' י"ח על מה שכתב המחבר בסעיף ט"ו השוחט בסכין בדוק ונפל הסכין ע"ג קרקע דדוקא דראינו שנפל על חודו יש להכשיר אבל מספיקא אין תולין לומר דנפל על חודו ולעיל בסעיף י"ג כתב דאם שחט בסכין בדוק ונאבד הסכין קודם שנבדק אחר שחיטה ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשרה הואיל ויצא הדבר בהיתר וחילקו דדוקא בנאבד שכבר יצא הדבר בהיתר דאלו בא לשאול אז היו מתירין אותו אבל בלא נאבד שהי' צריך לבודקו עדיין לא יצא הדבר בהיתר ועיין בתבואות שור שהוא מחזיק בסברא זו ומביא ראי' מכתובות דף כ"ד דאמר ר' יוסי גדולה חזקה כו' ובזה דחה מ"ש הפר"ח לפלוג על הט"ז והש"ך דמת בכך שיצא בהיתר כיון דנמצא פגומה הרי נתברר שלא יצא בהיתר כ"א באיסור עי"ש א"כ הכא גבי בדקה חלוקה כיון דלא הי' מקודם שום ספק על הראשונ' דהא בדקה ולא מצאה אף שאח"כ דנמצא כתם כשלבשתה השני' מ"מ שהורה שיצאת' בהיתר משא"כ בשתי נשים שנתעסקו בציפור דהראשונ' כבר היתה בספק שהרי מצאה כתם אלא שבכתמים תלינן להקל אבל עכ"פ לא נתחזקה שלא ראתה אלא דתולין לחוד משו"ה כשנתעסקה השני' ג"כ ומצאה כתם איתבררה למפרע דאין לתלות בהצפור דמאי אולמא הראשונ' מהשני ומסלקינן הך קולא בכתמים דאמרינן תולין ולפי"ז הכא בנ"ד שבשעה שהשו"ב בדק את הריאה של נוממער ונמצא טריפ' הוחזקה שהבהמה מנוממער היא טריפה והשאר בהמות המה כשרות דלא עלה על הדעת כלל אולי יש איזה טעות בהנוממער ונתחלף אלא אח"כ שנמצא עוד ריאה שנרשם בנוממער יש לנו לומר שהטעות היא בתריאה השני' אבל הראשונ' שנטרפה הי' נוממער אמיתית שהיא נלקחה מהבהמ' שנרשמה ג"כ בנוממער:

והנה ראיתי להטו"ז ביור"ד סי' ק"צ ס"ק י"ז שהביא בשם הב"ח שכתב דדין זה דשתי נשים שנתעסקו בצפור הואיל שבאו לשאול בב"א משו"ה שניהם טמאות והוא ז"ל חולק על הב"ח וכתב דעד כאן לא כתבו התוס' שאחת מהן טהורה. אלא הראשונ' היינו אלו היתה באה לשאול קודם שנודע כלום מן השני' אבל לאחר שנודע ודאי שתיהן טמאות אפילו בזה אחר זה עיי"ש הרי דעתו דגם בכה"ג שהראשונ' טהורה אלא מטעם שאנו תולין שהכתם הוא דם צפור מ"מ כיון שכבר הורה בה חכם להיתרא שוב אין הדבר יוצא מההיתר כ"ש בנ"ד שכבר הורה השו"ב בהבהמות האחרות שהם כשרים והוא מרא דעובדא ודמי כמו שכבר הורה בה חכם ועוד אחר שלא הי' אז שום שאלה דכי תעלה על הדעת למיחש שמא טעה האיש שעשה רושם דא"כ אין לנו בשר לאכול דתמיד יש חשש זה אלא פשיטא דלטעם לא חיישינן ולהכי אף שנמצא אח"כ עוד ריאה שנרשם בנוממער אמרינן שהטעות היא בריא' ושני הריאות המה טרפה אבל השורים המה בחזקתן הראשונ' וכ"ש בנ"ד שנטרפה הנומער ע"י מאטיליטע שרבים מהאחרונים מכשירין לגמרי לית דין צריך בשש שרק הנומער היא טריפה ושבע בהמות הראשונים כשרים:

סימן ט

ע"ד מה שהעיר דודי אלוף נעורי הגאון ר' דוב ראפפורט אבד"ק ראווא ז"ל בספרו דרך המלך על מה שכתב הרמב"ם בפ' י"ד מה' שחיט' הלכה ט"ז וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא ביד או בסכין או בכלי מפסחים דף נ"ז ע"א דיששכר איש כפר ברקאי את מכבד עצמו ומחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה א"כ מוכח מזה דבכלי חשיב בזיון ולמה כתב הוא ז"ל דמותר לכסות בכלי אמרתי לעיין קצת. הנה רש"י ז"ל שם כתב ד"ה כריך ידי' בשיראין וחציצה פוסלת בקדשים דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו ועוד דבזיון הוא וכן כתבו בתוס' סוכה דף ל"ז ד"ה דבעינן דיששכר כריך ידי' בשיראין שלא יתלכלך ידיו בדם האברים ולכבוד עצמו הוא עושה אי נמי דלטעם דחציצה נענש משום בזיון דקדשים מבואר בדבריהם דעיקר מה שנענש הי' משום בזיון קדשים וכן כתב בחידושי מהר"ם מלובלין והנה בסוכה דף מ"ב אמרינן אהא דאמר רבא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא וכתב רש"י לפרש דרך כבוד כגון בסודר שכורך ידיו בסודר כו' דרך בזיון כגון בקערה והנה לכאורה קשה דלמה נענש יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידי' בשיראין אמנם הדבר פשוט דיששכר כריך ידי' בשיראין שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים אבל התם בסוכה כריך ידיו שלא יתלכלכו האתרוג ע"י זיעת ידיו והנה מצינו בקידושין דף מ"ה ע"ב אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא א"ל רב אחא מדפת' לרבינא בזיון דמאן אי בזיון דירקא או בזיון דשוקא נ"מ כגון דקדיש בכספא בשוקא או בירקא בביתא א"ל אידי ואידי דרך בזיון הוא ע"ש מבואר דכל שיש צד בזיון או בדבר הנלקח או בזיון המקום הכל חשיב בזיון אמנם גם במקדש הי' הרמת הדשן ע"י מחתות ועכצ"ל כיון שהי' כלי שרת מיוחדים לזה לא הוה דרך בזיון ועיין ביומא דף י"ב אמר אביי לובש שמנה ומהפך בצינורא וכתב רש"י בצינורא מזלג אלמא דהיפוך אברים נעשה ע"י מזלגות אך התם י"ל דלא אפשר בלא"ה כיון דהאברים מונחים על גבי האש הלא ירא לשלוח ידו באש:

אך קשה לי מעשה דיששכר איש כפר ברקאי שהי' כריך ידי' בשיראין שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים אימת הי' אי אפשר לומר בשעת הולכת אברים לכבש הא אמרינן בזבחים דף י"ד ע"ב דהולכת אברים לכבש עבודה שאפשר לבטל' הוא וכתב רש"י מפשיט ומנתח אצל המזבח ולא הי' צריך יששכר איש כפר ברקאי לחלל את הקדשים כי הי' יכול לצוות שיהא הפשט ונתוח אצל המזבח והפשט וניתוח לא בעי כהונה דכשר' בזר ועיין ברמב"ן על התורה בפ' ויקרא:

על הפסוק והפשיט את העולה ונתח כו' דבבעל הקרבן הכתוב מדבר ואי מיירי בהעלתם מכבש על המזבח הא מבואר במנחות דף כ"ו וברמב"ם בפרק ב' מהל' פסולי המוקדשים הל' כ"ד האברים ואברי העול' כו' אם זרק אחד מכל אלו ע"ג האישים בין ביד בין בכלי כו' הרי אלו כשרים אם בהקטרתו ובהיפוך האברים הא הי' ע"י צינורא אלא עכצ"ל שמה שיששכר הי' כורך ידיו בשיראין הי' כדי שלא יתלכלכו ידי' ע"י אחיזתם בכלים שהי' מלוכלכים בדם האברים ולא שלא הי' רוצה לאחת באברים ולפי זה שפיר שרי לעשות כיסוי דם ע"י כלי אחרי שאוחז הכלי בידו ממש שפיר דמי ורק לכרוך ידיו בשיראין חשיב בזיון אולם תמוה לי טובא מ"ש התוס' בסוכה הנ"ל שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים האי יותר פשוט לומר בשעת קבלת הדם לזריק' ואף דקבלת הדם הי' ע"י כלי שרת מ"מ הי' ירא שלא יתלכלכו ידיו ע"י הכלי שמלוכלכת בדם ובאמת הפסוק ולקח הכהן גבי דם זריקה כתיב וצ"ע:

ובעת לימודי עלה על לבי דלשון מחלל קדשי שמים משמע חילול ממש ולא מבזה קדשי שמים ומשום זה כתב רש"י ז"ל דפסול מטעם חציצ' ולולא דברי קדשו יש לומר ענין אחר בזה עפ"י דאיתא בריש פרק במה מדליקין שבת דף כ' ע"ב לשנוי' קמא דהתם דשיראין היינו שירא היימניא והקשו בתוס' הא בסוף סוטה אמרינן דבחורבן מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא ותרצו דלא בטלה לגמרי אלא שלא הי' מצוי ע"ש וא"כ בודאי הי' שיראין יקר מאד והי' עולה דמים הרבה ויששכר הי' קונה שיראין ממעות תרומת הלשכ' כי כל צרכי קרבנות הי' לוקחין מתרומת הלשכ' ברמב"ם פרק ד' דשקלים באמרו שהוא עושה לכבוד הקרבן ובאמת הי' עושה לכבוד עצמו א"כ הי' מחלל מעות הקדש לחולין ובזה מדוקדק הלשון מכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים דאלו הי' עושה לכבוד הקרבן לא הי' מחלל בזה קדשי שמים אבל כיון שעשה לכבוד עצמו הרי מחלל קדשי שמים להוציא מעות הקדש לחולין לצורכו לכבוד עצמו. והנה ראיתי בספר דרכי תשוב' שמביא בשם ספר דינא דחיי מבעל כנה"ג דאין לכסות ברגלו אפילו ע"י כלי מעתה מוכח דדעתו דביד מותר לכסות גם ע"י כלי דאי נימא דגם כשמכסה בידו אין לכסות בכלי לא הי' צריך לומר דאין לכסות ברגלו אפילו ע"י כלי. והנה הספר דינא דחיי לא נמצא אצלי לעיין בו ואם לדין יש תשוב' דהנה בחולין דף פ"ז ע"א אמרינן דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהי' מצות בזויות עליו ואיתא בש"ס ופוסקים יו"ד סימן ז' דאם קבע סכין בגלגל ושחט בו בין גלגל בידו או ברגלו שחיטתו כשרה והרשב"א כתב דשוחטין בו אפילו לכתחיל' ואם מותר לשחוט ברגלו ע"י כלי הא צריך להיות מותר לכסות ברגלו ע"י כלי כי בזה מקויים הפסוק ושפך וכסה במה ששחט יכסה אלא נרא' פשוט דבכה"ג שרי כיון דאורחא בכך לא הוה דרך בזיון וכן לכסות ע"י מחתות כיון דלאו אורחי' ליקח אפר בידו אלא ע"י כלי שפיר מותר הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות:

והנה בש"ס התם בפסחים איתא מאי סלקא בי' ביששכר איש כפר ברקאי אמרי מלכא ומלכתא הוי יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח לן כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו אחוי בידי' אי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוה לי' אימתא דמלכותא נפסקו לימיני' כו' ונ"ל די"ל עפ"י מה דאיתא באו"ח סי' תר"ה בהגה"ה ובוחרין בתרנגולים לבנים על דרך שנאמר אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכתב הט"ז והמג"א דמ"מ אין להקפיד על לבנים והביאו מש"ס דע"ז בפ"ק דף י"ג ע"ב דיש בזה. מדרכי האמורי ועיין מ"ש הגד"א שם ושמעתי שהגר"א ז"ל הי' מתרעם מאוד על הבוחרים בלבנים. והנה בשבת דף ע"ז מ"ב איתא א"ל מ"ט עיזי מסגי ברישא והדר אימרי א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא וכתב רש"י סתם עיזים שחורות וסתם רחלות לבנות ע"ש ונראה לפענ"ד די"ל דלהכי השיב יששכר דאימרי יאי מפני שהם לבנות שכן דרכי האמורי ע"כ נענש בזה מאת המלך:

סימן י

את מכתבו פתוחה ע"ד שאלתו שאלת חכם קבלתי והנני להשיבהו בקיצור כי באמת שערי הש"ע פתוחים לכל יודעי דת וכל ספרי האחרונים מלאים מזה והרמ"א בהגה"ה יו"ד סי' מ"ה פסק בשלחופית והכי נהוג להטריף אפילו בניקב ומשמע אפילו במקום הפסד מרובה ואע"ג דלמעל' גבי ניקב או נימוק האם כתב ויש להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה צריך לומר דגבי שלחופית הואי מחמיר יותר משום דדעת התוס' ועוד קדמונים דבשלחופית שהוא כיס השתן אפילו ניטל טרפה ובאם ניטל כשרה לכו"ע לכן מחמיר הרמ"א בכיס השתן יותר מבית הרחם ובנידן דידן כפי מכתבו נרא' דהוי רק ספק ניקב כיס השתן כיון שלא הי' נראה רק אדמימות ומה שהי' מים בתוך הגוף אין ראי' שכבר כתבו האחרונים דהמים אפשר שנתהוו מחמת נפיח' ועיין בפרי תואר אף שהחמיר בניקב כיס השתן מ"מ מסיק להקל בספיקא:

ובעמדי בהאי ענינא ראיתי להני תרי אשלי רברבי העלתי והישוי"ע שכתבו בישוב קו' הב"ח אמאי הביאו חכמים ראי' דניטל האם כשר מתודוס הרופא הלא זהו סתם מתניתין מפורשת וע"ז כתבו כל אחד לפי דרכו שהפליתי כתב שי"ל דמתניתין מיירי בנולד כך אבל לא בנחתך והישוי"ע כתב דמתניתין מיירי בנחתך כולו אבל לא במקצת ולא ידעתי הבין דבריהם דא"כ איך חשב הש"ס בסנהדרין דף ל"ג לר' טרפון טועה בדבר משנה וכתב רש"י ז"ל היינו מתניתין דחולין ולדידהו אין ראי' ממתניתין כלל להתיר בכה"ג כמו מעשה דר' טרפון אלא ע"כ דזה ליתא וצע"ג ובגוף ק' הב"ח שדקדק למה לא הביאו חכמים ראי' ממתניתין דחולין ואם שהי' ר' טרפון קודם סידור המשנה מ"מ הלא עכ"פ הי' בקבלה דניטל האם כשרש נראה לפענ"ד די"ל עפ"י מה דאיתא בברייתא בחולין דף נ"ז ע"ב סימן לטריפ' כל שאינו יולדת וכתבו בתוס' יש כמה בהמות שמפסיקות מלילד ולא מחזקינין להו בטריפות אלא בעי למימר אם יולדת בידוע שאינה טריפ' ע"כ ולכן יש לומר דר' טרפון כיון שלא הי' ידע מדעתו של תודוס הרופא שדרכן לחתוך האם שלה הי' סבר באמת דסימן לטריפ' כל שאינה יולדת הוי פירוש' שאינה יולדת שניטל האם שלה ואף שר' טרפון הי' יודע דניטל האם לא הוי טרפה מצד עצמה דהא לא הוי מי"ח טריפות שנאמרו למשה מסיני מ"מ הי' סובר דמ"מ הבהמ' אסורה מחמת שאנו מחזיקין אותה לטרפה מחד מי"ח טריפות כיון שאין להאם הוי סימן לטרפ' ומשו"ה לא נמסר ע"ז הלכ' למשה מסיני כיון שאינה טריפ' מצד עצמה. וכל שאינה טרפ' מצד עצמה לא קא חשיב כמו שכתבו בתוס' ד"ה ואמר רב יהוד' גבי חסרון הגלגולת ע"ש וע"ז הביאו ראי' מהא דתודוס הרופא שדרכן לחתוך האם א"כ אינו מוכח כלל מחסרון האם שהוא טרפ' משאר עניני טרפ' וגם אמר לו ר' עקיבא דטועה בדבר משנה דניטל האם כשרה ש"מ דלא מחזיקינן בשאר טריפות ודו"ק: והנה זה כשתי שנים אשר למדתי ה' טריפות בשו"ע יו"ד דפוס פיורדא שנדפס בשנת תקכ"ד ושם איתא הגה"ה זו והכי נהוג להטריף אפילו בניקב בסעיף א' וכן נדפס ויש מחמירין לאסרו בניקב או נימוקי ויש להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה והב' כתוב להטריף אפי' בניקב:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה