אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח

השמטה

סימן א

הנה בספר שאגת אריה הלכות ק"ש סי' ד' העיר על מ"ש תלמידי ר"י ריש ברכות דמשו"ה גזרו חז"ל דזמן ק"ש עד חצות שלא יאמר אדם יש לי עוד פנאי וע"י כך יתרשל מלקרות ק"ש ויעבור זמן הקריאה וע"ז העיר הוא ז"ל דלא דמי כלל לשאר דברים שהעמידו חז"ל דבריהם לבטל דברי תורה כמו גבי ערל הזאה ואיזמל דהתם החשש הוא שלא יבא לידי איסור אחר יותר חמור דהיינו חילול שבת וכדומה אבל הכא דעיקר החשש שיבוא לידי ביטול קריאת ק"ש ואיך יתכן שנגזר לבטל תיכף קריאת ק"ש מפני חשש שמא יבוטל פעם אחר ע"ש. ועיין בישי"ע או"ח סי' רמ"ב שכתב ג"כ סברת השאג"א לענין נכרים שמוכרים דגים ומייקרים השער ולפענ"ד יש לעורר מהירושלומי שהביאו התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב מפני מה אין נושאין נשים במועד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר משום ביטול פריה ורביה ולסברת השאג"א והישי"ע יקשה איך מבטלין מצות פו"ר השתא בשביל חשש פו"ר אלא מוכח דגם בכה"ג יש לגזור משום סייג וגדר. ויש לומר בזה שני טעמים או כיון שעכשיו שהוא מבטל המצוה מחמת תקנת חכמים חשוב כונו אנוס עפ"י חכמים כמו שכתבו כעין זה בתוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם וכן כתב הכ"מ בהלכות חונן ומצה פ' ג' הלכה ח' דכיון דחז"ל צוהו שלא לבערו ביו"ט חשיב אנוס ואינו עובר בב"י וב"י ע"ש. או מטעם דאמרינן בעלמא מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה:

ולפענ"ד נראה די"ל דמה דאמרינן מוטב שיחלל שבת אחת כו' דלא אמרו חז"ל מאיזה דרשה רק מצד הסברא זהו ג"כ כיון שהוא עושה ע"מ לקיים לא חשיב ביטול אלא קיום כמו קורע ע"מ לתפור בשבת דחייב משום תופר וכן מוחק "מ לכתוב והכא נמי דכוותיה דהביטול הוא קיום. ונ"ל דעפ"ז יש לישב מה שהביא הי"כ ז"ל בסוף נדרים דף צ' ע"ב בשם יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה שרי לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום ועשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה כו' והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום ועשה ולהוראת שעה בלבד אבל לדורות לא ע"ש ולפי הנ"ל י"ב דשאני הכא דמה שאסרה התורה סוטה לבעלה ע"י קינוי וסתירה לבד ועשתה ספק כודאי מה שלא מצינו בכל התורה כולה כלל זהו משום שעיניה נתנה באחר וחזינן שרצון התורה שלא תתן עיניה באחר א"כ כיון שראו חז"ל משנה אחרונה שאדרבה ראוי לתקן מהאי טעמא גופא שלא תתן עיניה באחר להתירה לבעלה לא מיקרי עקירת דבר מן התורה אלא קיום וכנ"ל מוטב שיחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דהוה נמי מכח סברא וסברא דאורייתא היא כונו שמוכח מהש"ס דכתובות דף כ"ב ע"א דפריך למה לי קרא סברא הוא דוגמא זה כתבו הפוסקים דמותר למחוק את השם הקודש ע"מ לתקן דאין זה השחתה אדרבה תיקון הוא זה עיין בפוסקים וביו"ד סימן רע"ו ועתה נבוא נא לדברי ונוח"ז בעל ישי"ע שהביא דברי המג"א הנ"ל בשם צ"צ דאם הנכרים מייקרין השער של דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים וראי' ממשנה ספ"א דכריתות דאיתא התם האשה שיש עליה חמש לידות מביאה קרבן אחד ומותרת לאכול בקדשים והשאר עליה חובה מעשה ועמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רשב"ג הממון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרי כסף נכנס לב"ד ולומד האשה שיש עליה חמשה לידות כו' מביאה קרבן אחד ואין השאר עליה חובה ע"ש וע"ז כתב הישי"ע דלא דמיא להתם שהי' חושש רשב"ג שלא יביאו אפילו אחד ויאכלו קדשים כשהן מחוסרי כפרה אבל כאן עיקר החשש שמייקרין השער ולא יאכלו דגים וע"כ נאסר שלא לקנות דגים הרי שניהם מטעם אחד קא אתינן עלה ע"ש ובסברא זו כבר קדמוהו השא"ג ודבריו צודקים לפי מה שפירש רש"י במתניתין שחשש רשב"ג שלא יביאו אפילו אחד ולפענ"ד יש לומר שסמך רשב"ג על מה דמצינו בזבחים דף ו' ע"ב אמור מעתה ראוין היו ישראל להקריב קרבנותיהם בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב וכתב רש"י שחיסך מעונותיהם ולא דקדק אחריהם לפי שחס על ממונם כו' ע"ש:

והנה לפענ"ד קשה מה הי' להצ"ל להביא ממרחק לחמו יותר הי' לו להביא משנה ראשונה של מס' ברכות מה שאמרו שאין לקרות ק"ש אחר חצות ומה דשקיל וטרי רבינו יונה ותלמידיו בדבר זה אם יש לבטל השתא בשביל שלא ירגלו לבטל אח"כ וגם אם חשש רשב"ג שמא יאכלו קדשים בטומאת הגוף עדיין ליכא דמיון לחשש ביטול אכילת דגים בשבת דמאי כולי האי אם לא יאכלו דגים מחמת היוקר וכי מצינו שמצוה לאכול דגים בשבת ורק משום חשיבות אכילת דגים הורגלו לאכול דגים בשבת משום כבוד שבת אבל אין לנו לדאוג על העתיד כל כך. ע"כ נ"ל לבאר דבר זה באופן אחר שיש לב"ד להשגיח לחוס על ממונם של ישראל. ואחרי כי ישראל מחבבים את כבוד השבת ומשלמים הרבה ממון בעד הדגים והנכרים מייקרין את השער יש לב"ד לתקן שלא לקנות דגים כדי שיזילו השער שלא למסור ממון ישראל בחנם. וע"ז יש להביא ראי' ממשנה דכריתות הנ"ל אלא לשיטת ר"ת שהביא התוס' בב"ב דף קס"ו דרשב"ג דריש בב"ד דאשה שיש עליה חמשה לידות מביאה קרבן אחד ומותרת לאכול בקדשים והשאר עליה חובה ונ"ל שהנשים טעו בזה וסברו שאסורות לאכול בקדשים עד שיביאו את כולם וע"כ הי' נותנים דינרי זהב כדי להטהר לאכול בקדשים והחמירו על עצמם יותר מדאי. עיין תוס' שם ד"ה נכנס לב"ד ומזה ראי' שגם אם הנכרים מייקרים את השער וישראלים מחבבים את השבת ומחמירים על עצמם יותר מדאי ראוי לתקן בשביל הצלת ממון ישראל שלא יקנו דגים כונו שהודיע רשב"ג שאין להחמיר להביא כל הקרבנות ויכולים להשהות המצוה עד שיזילו המקח:

סימן ב

הנה ראיתי בביאור הגר"א באו"ח הל' ציצית סי' ח' סעיף ו' שהרבה להביא ראיה דמותר לילך בגילוי הראש מקידושין ח' ומברכות ס' ע"ב עיי"ש ולפענ"ד יש לדחות עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בקידושין דף ל' ע"א גבי הא דאמרינן ר"ח אשכחי' לר"י בן לוי דשדי דיסנא ארישא וז"ל סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש אלא כיסוי בעלמא שם על ראשו שלא לילך בגילוי הראש ולא הספיק להתעטף בסודרא עיי"ש אלמא דסודרא הי' מלבוש חשוב וזה הי' לת"ח אבל שאר העם היו נושאים דיסנא על ראשיהם ומעתה אין ראי' מקידושין. וגם בברכות שפיר ניחא שהי' מברך על הסודר עוטר ישראל בתפארה דמלבושים חשובים המה תפארת כדכתיב ועשית מצנפת כו' לכבוד ולתפארת וכן אין ראי' מהא דקדושין כ"ט דחזיא לר"ה דלא הוי לי' סודרא ודו"ק. ועיין מג"א סי' רפ"ב ס"ק ח' שכתב שמוכח מתוס' יומא דף כ"ה ד"ה והא בעינן דלעמוד ולישב שרי בגילוי הראש ולפי הנ"ל יש לומר דהתם שדי דיסנא ארישא ועי' פסחים דף קי"א ע"ב סודרא דמר כצורבא דרבנן ורש"י גורס דומה כי צורבא דרבנן מוכח דצורבא מרבנן הי' נושאין סודרין מיוחדים ובשבת דף ק"כ ע"א במתניתין קא חשיב י"ח בגדים ובתוכם מעפורת וכובע שבראשו וסודר שבצוארו וכתב רש"י לפרש מעפורת לעטף ראשו הרי הי' נושאין על הראש שני בגדים מעפורת וכובע אבל סודר הי' נושאין בזמנם על הצואר ובערוך הביא בשם המדרש ויקרא רבה על:

הפסוק ואדוני זקן מכל מעפראות שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זו אמר לה שאותה לבשתי ביום שנתמניתי זקן. וי"א סודר שמעטף ראשו ע"ש ולפירושו הא' לא הי' על ראשן רק מלבוש אחד וזהו נקרא בזמניהם כובע. ובאמת יש נ"מ לדינא אם מותר לשאת בשבת דהא איתא בשבת דף נ"ט ע"ב תרי המייני קאמרת וכתב רש"י הא ודאי משאוי הוא והביא ראיה ממה דלא חשיב שם במתניתין רק חד חגורה. דאי שני חגורות שרי נמני התם תרי וע"ש בתו' ד"ה תרי ועי' בשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ל"ו בהגה"ה ומותר לשאת שני כובעים זה על זה א"ז ע"ש. ולפי הנ"ל תליא בשני הפירושים הנ"ל של מעפורת ודו"ק:

סימן ג

הנה בר"ה ט"ז ע"ב איתא ואמר ר' יצחק חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר (מלכים ב' ד') מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחודש ושבת איבעי' לה למיזל ובסוכה דף כ"ז ע"ב איתא ת"ר מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו ברגל א"ל אלעאי אינך משובתי הרגל שהי' ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאינם יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב (דברים י"ד) ושמחת אתה וביתך ופריך הש"ס איני והאמר ר"י מניין שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע כו' מכלל דבחודש ושבת מחייב איניש לאקבולי אפי רבי' ברגל לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה וע"ש ברש"י, והרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהל' ת"ת הלכה ז' הביא הך דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל ולא חילק בין אזיל ואתי ביומיה לבין לא אזיל ואתי ביומיה. והכ"מ כתב דמשמע התם דדוקא ר' אליעזר הוה ס"ל הכי ולכך כתב סתם ע"ש ועיין בל"מ:

ונראה לפענ"ד די"ל דלכאורה קשה למה הי' ר' אליעזר ברגל בביתו עלה לירושלים לראות פנים בגזרה ולהביא קרבנותיו וי"ל דמעשה זו הי' אחר חורבן בית המקדש. אולם הנוב"ת חלק או"ח סי' צ"ד העלה בישוב מה שלא הביא הטור הך דינא דר"י דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל משום דאינו נוהג אלא בזמן שביהמ"ק הי' קיים ע"ש. א"כ שוב קשה אמאי לא עלה לרגל ותירוצי התוס' פסחים דף ג' ע"ב ד"ה מאלי' על ריב"ב שלא עלה לרגל שלא הי' לו קרקע ל"ש אצל ר' אליעזר שהי' לו כרם רבעי כדאיתא בביצה דף ו' וגם הי' דר בלוד קרוב לירושלים. וגם כמו כן יש להקשות למה לא עלה ר' אלעאי לירושלים. ונ"ל דר' אליעזר לא עלה לרגל מפני שהי' מנודה כדאיתא בפ' הזהב דף נ"ט ע"ב ובכמה מקומות בש"ס איתא שמותי הוא ע"ש בתוס'. ובמו"ק דף ט"ו ע"ב קא מבעיא לי' להש"ס אי מנודה משלח קרבנותיו ולא איפשטא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מהל' ב"מ דהלכה זו היא ספיקא דדינא ע"ש ומשמע דעכ"פ אינו יכול להביא בעצמו קרבנותיו ולא לכנוס בעזרה מדקא מיבעי' רק אי משלח קרבנותיו כמו גבי מצורע דקא מיבעיא לי' אי משלח קרבנותיו אבל פשיטא דאינו ראוי לביאה וכן פשיט הש"ס התם מר"ש דאמר דכל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה אבל אדרבה מדפשיט גבי מצורע ולא פשיט גבי מנודה מוכח דגבי מנודה האיבעיא היא אי רשאי גם לכנוס בעזרה. אבל י"ל דמצינו כמה פעמים בש"ס דשקיל וטרי והי' יכול לשנויי ולא קא משני אלא לבסוף וקאי על כל השקלא וטריא דמעיקרא אבל מהרמב"ם מוכח דלא ס"ל הכי שהרי במצורע פסק דאינו משלח קרבנותיו משום שאינו בביאה ובמנודה פסק דקאי בספק. ונראה דתליא זה בזה דאי משלח קרבנותיו מותר לו לכנוס בעזרה:

אבל מ"מ שפיר ניחא דהנה בחגיגה דף ו' ע"ב איתא ר' אליעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים (עמוס ה') הזבחים ועולות הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הם הקריבו וכתב רש"י ז"ל לפי שנזופים הי' ע"ש ועיין במ"ל הל' תמידים פרק א' הלכה א' שעורר מזה על מה דאיבעיא לן במ"ק אי מנודה משלח קרבנותיו אמאי לא פשיט הש"ס מש"ס דחגיגה הנ"ל והניח בצ"ע ועיין מ"א שם בחגיגה דסוגיא דמו"ק אזלא אליבא דר' ישמעאל בחולין דף ט"ז ע"ב דבמדבר הי' נאסר להם בשר תאוה וא"כ הי' מקריבים שלמים כדי לאכול הבשר עכ"פ ר' אליעזר לשיטתיה שפיר ניחא מה שלא עלה לרגל מחמת שהי' מנודה וכנ"ל, ומטעם זה גם ר' אלעאי לא עלה לרגל משום שהי' חייב לקבל פני רבו ברגל ומורא רבו כמורא שמים. ובירושלמי עירובין פרק ה' הלכה א' איתא כל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה יליף לה מקרא (שמות ל"ג) והי' כל מבקש ד' כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ד'. ע"ש ומעתה כפי האמור אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל שינוי' דהש"ס לחלק בין אזיל ואתי ביומי' בין לא כו' משום דבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו כל ישראל בירושלים ושם הי' מקבלין פני רבם ול"ש כל זה רק בגוונא שהי' הרב בביתו ולא עלה לרגל ומילתא דל"ש היא וע"כ השמיט זה:

והנה עוד יש לאלקי מילין בהלכה זו שתמהו על הש"ס שמתחיל ברגל ומסיים בחודש ושבת. והנו"ב שם הביא שכבר העיר בזה הריטב"א ז"ל והע"י וכתב וכל דבריהם דחוקים. עוד כתב לעורר מקדושין דף ל"ג אמר איבו אמר ר' ינאי אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים כו' ומעתה גם לקבל פני רבו אי אפשר לחייב בכל שבת ור"ח דא"כ יהא כבודו גדול מכבוד שמים שלכבוד השכינה אינו הולך רק בג' רגלים ולקבל פני רבו הולך כמה זימני בשתא ע"ש. והנה במחכ"ת אשתמיטתי' לי' מה דאיתא בחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב איש כפר חיטיא הוה מקבל אפי' רבי' כל יומא ע"ש וגם מה שהקשה דא"כ יהא כבוד רבו יותר מכבוד שמים לא קשיא לפי הירושלמי הנ"ל דקבלת פני רבו הוא כקבלת פני השכינה וכן קבלו פני משה בכל עת מטעם דהוה כקבלת פני שכינה אבל דעתי קצרה מהבין פשט מאמר ר' יצחק איך יליף דחייב לקבל פני רבו ברגל מהשונמית שהלכה לאלישע וכי אשה היא מחוייבת לקבל פני הרב הלא אפילו בראיית פנים בעזרה ברגל לפי מה שכתבו התוס' בריש חגיגה איפלגי בזה ש"ס דידן עם ש"ס דירושלמי דש"ס דידן ס"ל דפטורא והירושלמי ס"ל דחייבים דנשים חייבות בראיית פנים בעזרה ורק מקרבנות פטורים ע"ש. ואיך יתכן שיהיו נשים חייבות בראית פני הרב:

ואשר האיר ד' את עיני בזה לדקדק בלשון הש"ס בר"ה דאיתא מכלל דבחודש ושבת איבעי' לה למיזל ולא כמו דאיתא בסוכה מכלל דחודש ושבת מחייב איניש לאקבולי פני רבי' ובש"ס ר"ה היא עיקר מימרא דר' יצחק ובסוכה הביא הגמרא מימרא זו רק דשקיל וטרי בזה. ונ"ל דיש לפרש בר"ה על אופן אחר דאשה ודאי איכה מחוייבת לקבל פני הרב לא בחודש ולא בשבת אף לא ברגל רק כשיש לה איזה דבר לשאול או לבקש היא הולכת אל הרב והיא הלכה אל הנביא אלישע לפעמים בעת שהיתה צריכה אליו בחודש ושבת מפני שאז היא פנויה ואינה עושית מלאכה כמבואר באו"ח הלכות ראש חודש סי' תי"ז וכך פירושו דר' יצחק יליף מדקאמר לה מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת ש"מ דהכי קאמר לה דאם יש לה דבר לילך אל הנביא יותר נכון שתלך אליו בחודש או בשבת כי כן היתה רגילה לילך אליו כשהיתה צריכה אליו ולמה לא הזכיר יו"ט מוכח דלא נכון שתלך היא אל הנביא ביו"ט מחמת שביו"ט הזמן שהבעל הי' הולך אל הנביא:

לקבל פני רבו ברגל וצריכה היא שתשאר בביתה אצל הילדים וע"כ אם היא צריכה לאיזה דבר אל הנביא היתה הלכה בחודש ושבת שאז יוכל הבעל להיות בביתו אצל הילדים ולהכי קאמר ר"י מכלל דבחודש ושבת איבעיא לה למיזל ולא אמר מחוייבת למיזל. והכונה אי בעי לה למיזל על איזה דבר תלך בחודש ושבת ומזה מוכח דברגל מחייב איניש לאקבולי פני רבו. ולכן עיקר הגירסא שבר"ה נכונה ובסוכה צריך למחוק שני תיבות "דבחודש ושבת" אלא כך צריך לגרוס מכלל דברגל מחייב איניש לאקבולי פני רבו ואתי שפיר הכל על נכון:

סימן ד

הנה ראיתי בספר שו"מ מהדורא תליתאה סי' קכ"ג חלק א' שכתב השאלה השני' מי המחויב לטבול מדינא דגמרא מעלתו הביא דברי הש"ס בר"ה דף ט"ז אמר ר' יצחק חייב אדם לטהר א"ע ברגל והובא ברמב"ם פרק ט"ז מטומאת אוכלין ומעלתו כתב שלא נמצא ברא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש ובש"ע ואני מצאתי ברא"ש סוף מסכת ר"ה שמביא ירושלמי פ"ק דשבת ר"ח רבה מפקיד לרב אי אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול ז' ימים בשתא. וכתב ראבי"ה קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ר"ה ליו"כ וביאר הטור באו"ח סי' תר"ב שעל ר"ה א"צ להזהיר שהרי חייב אדם לטהר א"ע ברגל הנה מבואר דגם בזה"ז חייב לטהר א"ע ברגל ואף ר"ה נקרא רגל לענין זה עכ"ל:

ולפענ"ד שגג ולא ראה במחכ"ת מה שכתב הטור בסי' תר"ו בזה הלשון ואי משום דר' יצחק בר"ה ט"ו ע"ב דאמר חייב אדם לטהר א"ע ברגל היינו לטהר א"ע מכל הטומאות ואף מטומאת מת ולהזות עליו ג' וז' והאידנא אין לנו טהרה וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה אין חובה לטבילה זו ע"ש. ואיך יתכן שהטור יהי' סותר דברי עצמו מסי' תר"ב לסי' תר"ו. אלא פשוט לדעתי שמה שכתב הטור בסי' תר"ב שהרי חייב אדם לטהר א"ע ברגל סובר שיש בזה שני כוונות. א' שיהא מטהר את גופו ולטבול א"ע ברגל כפשוטו. והב' שלא יאכל טמא אלא יזהר לאכול פת בטהרה וע"ז מביא הש"ס מקרא דכתיב ובנבלתם לא תגעו ועי' ביבמות דף ע"ח ע"א דמקרא דבכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל ע"ש הרי בהדיא דכינה הכתוב אכילה בלשון נגיעה והכא נמי בנבלתם לא תגעו נמי הכונה לא תאכלו פת טמא אלא בטהרה להכי סבר הטור דאעפ"י דהאידנא אין בידינו לטהר א"ע מטומאת הגוף עכ"פ יטהר א"ע ממאכלים טמאים אלא אוכל חולין בטהרה. ועוד אני אמור לולא דמסתפינא מפירושו של אבי העזרי שהביא הטור הוה אמינא לפרש הירושלמי דאמר ואם לא אכול ז' ימים בשתא אין הכוונה על ז' ימים שבין ר"ה ליו"כ אלא על שבעה ימים של ימים טובים שיש לנו בשנה מדאורייתא היינו יום א' דחג הסוכות ושמיני עצרת. ויום א' ושביעי של חג הפסח. ויום א' דשבועות ויום א' דר"ה ויו"כ. בס"ה ז' ימים טובים מה"ת. ואף דביו"כ ליכא אכילה כלל. יש לומר דערב יו"כ בכלל הז' ימים. או דעכ"פ מי שמותר לו לאכול כמו יולדת וחולה יזהר לאכול חולין בטהרה. וכבר שמעתי בשם הגר"א ז"ל שאמר לפרש את הפסוק בסדר אמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי ואח"כ מתחיל הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה כו' וכתב רש"י ז"ל מה ענין שבת אצל המיעדות כו' שהכונה בזה על הימים טובים ממש שהם ז' ימים בס"ה כנ"ל מה"ת ועליהם אמר הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה שביו"ט מותר כל מלאכת אוכל נפש וביום השביעי שהוא יו"כ שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו והוא ענין יקר מאוד ועי' בדרכי משה סי' תר"ב שהביא בשם המרדכי ריש מסכת ר"ה שפשיטא דביו"ט הי' לו פת טהור דהכל לשין בתוך בתיהם לכבוד יו"ט ע"ש עכ"פ מוכח דלא ס"ל הטעם דחייב אדם לטהר א"ע ברגל כמ"ש הטור. ועי' ב"י ומג"א סי' קכ"ח ס"ק ע':

סימן ה

ירושלמי פ"ק דשבת הלכה ב' (דפוס זיטאמיר דף ד' ע"א) ר' מישא ורב שמואל בר' יצחק הוי יתבי בסעדתא בחד מן כנישתא אתיא עונתא דצלותא וקם לי' רב שמואל בר' יצחק מיצליא א"ל ר' מישא ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותנא חזקי' כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל יכיל אנא פתר לה כר' גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים שעה אחת והנה הק"ע מביא שני פירושים א' דמתניתין יש לפרש כר' גמליאל דסבר דחתן חייב בק"ש והפירוש הב' דמתניתן כר' גמליאל דאמר שאני עול מלכות שמים דמותר להחמיר על עצמו עיי"ש ועי' מג"א סי' רל"ב שמביא דברי הירושלמי כצורתו ולא פירש כלום. והנה לפענ"ד שני הפירושים של הק"ע אינם נכונים דפירוש הראשון שכתב דלר' גמליאל חתן חייב בק"ש ודאי תמוה דא"כ למה נקיט אם רוצה לקרות דמשמע דכשאינו רוצה הוא פטור ואי כר"ג הא הוא חייב לקרות. ולפי' השני דכר"ג דבקבלת עמ"ש מותר להחמיר קשה למה א"כ מיחה בר' מישא שרצה להתפלל בתוך הסעודה ואם נימא דדוקא בק"ש מותר להחמיר ולא בתפלה דק"ש הוי קבלת עומ"ש קשה הא דאמרינן בסוכה דף כ"ה מעשה והביא לר"י בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שני כותבות ואמרו העלום לסוכה וקא מפרש הש"ס מחמת שרצו להחמיר על עצמם עיי"ש אלא דבשאר מצות נמי החמירו ע"ע ע"כ נראה לפענ"ד דהא דאמרינן כר"ג הוי פירושא אדם חשוב כר"ג רשאי וכן משמע בריטב"א סוכה. דר' צדוק שם בסוכה לא החמיר לעצמו מחמת שלא הי' מחזיק עצמו לאדם חשוב ולהכי מיחה שפיר בר' מישא שלא יהי' מחזיק עצמו לאדם חשוב ועיין במג"א סי' תקנ"א ס"ק ט' שמביא מ"ש הרש"ל במי שרצה להחמיר על עצמו בשר ויין אחר התענית שאינו רשאי והב"ח מתיר והב"ח מביא ראי' מר"ג בביצה דף כ"א דאמר שלשה דברים אני מחמיר כב"ש ובשבת דף י"ח אמר רשב"ג נוהגין היינו בבית אבא ולפי הנ"ל אין ראי' מר"ג דאיהו לשיטתי' שהי' מחמיר ע"ע בכמה דברים לפי שהי' אדם חשוב אבל שאר כל אדם אינו רשאי ועיין במג"א סי' ל"ב סעיף ז' וסי' ס"ג סעיף ג' וסי' רל"ב וסי' תקנ"א ס"ק ט"ו:

ודרך אגב ראיתי לעורר בפי' דברי המג"א הנ"ל שכתב וז"ל ועוד נ"ל כיון דרשב"ג ס"ל בגמרא דכל השבת אסור נהגו כרשב"ג ובספר מחצית השקל הקשה ע"ז דאדרבה זה עיקר קושית הרש"ל כיון דבש"ס איתא דהלכה כר"מ איך רשאי להחמיר כרשב"ג וע"ש שכתב פירוש לדבריו שהמג"א נמי מחזיק בתירוץ הב"ח עיי"ש אבל באמת לא כיוון לזה המג"א ואין דרך המג"א לפלפל אבל הפשט הפשוט כך הוא דהמעיין בתשובת רש"ל סי' נ"ד יראה דהוא ז"ל קורא תגר רק על היחידים הנוהגין להחמיר כל השבת אחר התענית אבל על מה שנהגו להחמיר בבשר ויין מר"ח עד התענית וגם ביום עשירי אינו קורא תגר כלל ולכאורה גם זה נגד פסק התלמוד דלא קיימ"ל כר"מ דאמר מר"ח עד התענית (וראיתי שכבר תמה ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק בתשו' נו"ב מהד"ת או"ח סי' ק"ה עי"ש ובמח"כ לא ראה תשובת הרש"ל סי' צ"ב) ובאמת הרש"ל בעצמו בתשובותיו סי' צ"ב כתב בהדי' כן וז"ל ומשו"ה נמי לא קשה איך יכולים אנו לחלוק על התלמוד שפסק הלכה כר"מ בהא שאין אבילות אחר התענית אבל לאחר התענית מותר מיד בכל דבר לפי שאינו:

אלא עפ"י המנהג שנהגו רוב ישראל של גולה עיי"ש ונראה שהחילוק הוא לפי דעת הרש"ל אם כבר נתפשט הדבר מצד המנהג אז איזה יחידים הבאים להחמיר בזה אסור אבל אחרי שכבר נהגו וידוע שעושים כן מצד המנהג ליכא איסור ונראה שיש איזה טעות בדבריו וכן הביא הנוב"י שר' ישעי' הנ"ל כתב להגיה בדבריו אבל לא נאמר איך הית' ההגהה ולא ידעתי הבין מה שסיים הנו"ב שם ואותן הנוהגים חומרא מי"ז בתמוז פשוט שאין כאן חשש שהרי בזה הכל יודעים שעושין משום חומרא יתירה שהרי ליכא שום דיעה בגמרא לאיסור מי"ז בתמוז עיי"ש וקשה לי דאטו בבשר ויין אחר התענית איכא דיעה בגמ' דאסור הלא רשב"ג אינו אוסר רק לספר ולכבס אבל לא בשר ויין ועכ"ז נתקשו הרש"ל והב"ח בזה ולפי דבריו לא קשה כלל דהא ליכא דיעה בגמ' לאיסור אדרבה קשה על הב"ח שכתב שאותן הנוהגין לאסור בשר ויין אסורין נמי לספר ולכבס דלמא נהגו רק בבשר ויין אבל לספר ולכבס דאיכא דיעה בש"ס ומידחי מהלכה לא נהגו וצ"ע:

עוד באחת אני מתקשה ודרכי החכמה נעלמו ממני בהא דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא אמרינן דעובר על בעל תוסיף כמו דאמרינן בעירובין דאי שבת לאו זמן תפילין אי מנח בשבת עובר על בל תוסיף אמנם י"ל דדוקא כשיש בענין זה רק ענין מצוה לבד וניכר שעושה זה בשביל מצוה אבל בכל הני דברים כגון במפסיק מתוך הסעודה או שרטוט בסי' ל"ב גם בלא מצוה דרך של אדם לשרטט אפילו בסתם כתבין וכן להפסיק לפעמים בתוך הסעודה אבל לכאורה קשה מחתן שקורא ק"ש למה אינו עובר משום ב"ת אך גם בזה נראה לי דהוי כקורא בתורה אך הא דמבואר ברמ"א סי' תרל"ט דאם אינו יוצא מסוכתו בשעת ירידת גשמים דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר למה אינו עובר משום ב"ת כמו מניח תפילין בשבת וצ"ע:

והנה בסי' קפ"ד בענין ברכת המזון כתב הט"ז דמשו"ה רשאי לחזור למקומו גם בשוגג כיון דבמזיד מודים ב"ה לב"ש שיחזור למקומו לכן גם בשוגג מותר להחמיר והמג"א בסי' ס"ג ס"ק ג' כתב דגם ב"ה מודו דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים (תויו"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש) ומשמע מדבריו דהיכי דהוי מחמת שלא הטריחוהו שפיר מותר להחמיר ולהטריח א"ע ותמי' לי הא בפסחים צ"ב ע"ב פליגי ר"נ ורב ששת במי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דר"נ סבר הורצה מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה ור"ש סבר מידחי דחי' רחמנא ואנן קיי"ל כר"ש בזה אלמא דלא אמרינן הך סברא דאי עביד תע"ב ואולי י"ל דשאני התם דהוה גזירת הכתוב עיי"ש ומ"מ צ"ע. עוד יש לי לעיין למה נקט במחבר סי' ס"ג סעיף ג' שנקרא עבריין והיכי שפטור מדבר ועושהו לא מצינו רק שנקרא הדיוט אבל לא מצינו שנקרא עבריין ובשבת דף מ' סע"א דכל העובר על דברי חכמים שרי למקרא עבריין וא"כ מוכח דכל זה הוא בכלל עובר על ד"ח ולמה כתב בירושלמי וברמ"א ובמג"א דנקרא הדיוט דמשמע אבל לא נקרא עבריין וצע"ג. עי' בישו"ע הלכות מגילה שהקשה לפמ"ש הר"ן דספק כרך סגי שיקרא המגילה בי"ד וחזקי' שקרא גם בט"ו אינו אלא מדת חסידות א"כ מאי פריך מזה ארבי דילמא רבי לא נהג בזה מנהג חסידות כמו ר' צדוק. ונ"ל דל"ק דודאי רבי נהג מידת חסידות דאיתא במתניתין סוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ובפ"ו דאבות איתא ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וגם בכתובות דף ק"ג אמר רבי הטעם שנקרא רבינו הקדוש גם אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה ובסה"ד אות יו"ד כתב בשם מג"ע דרבי חתם שמו בראש ברכות מאימתי גימטריא אנכ יהודה קדוש ע"ש הרי שהחזיק א"ע לחסיד:

סימן ו

כבוד הרב המאה"ג מו"ה נפתלי אבד"ק סאניוואן:

בדבר השאלה באשה אחת שבאתה לפני כ"ת להתחרט על עונה שזינתה תחת בעלה ושאלה אם היא מחויבת לגלות מזה לבעלה לאפרושי מאיסורא וכ"ת מסתפק כזה וע"כ יבקש מאתי להגיד לו חוות דעתי העניה:

תשובה הנה דבר זה לא נמצא בהדי' לא בשו"ע ולא בגדולי הפוסקים זולת אשר מצאתי אשר כבר ישב על מדוכה כעין זו הנוב"י מהדו"ק חלק או"ח סי' ל"ה אולם שם סובב השאלה באיש אחר היודע על אשת איש שזינתה אם הוא מחויב להגיד לבעל האשה כי אולי יתן אימון לדבריו כבי תרי ויפרוש אותו מאיסורא והנוב"י האריך בסוגיא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דכאן נמי הא איכא פגם ומשפחה וחשיב כבוד הבריות והביא שם שיטת הרא"ש דהא דאמרינן המוציא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו דוקא בבגד של המוציא דחשיב קום ועשה משום דיודע והוי יחיד אבל כשמוציא בבגד של חבירו וחבירו אינו יודע והוא שוגג לא חשיב קום ועשה דלגבי המוציא חשיב שב ואל תעשה ודעת הרמב"ם אינו כן אלא דגם בבגד של חבירו דהוי שוגג חשיב קום ועשה א"כ לדעת הרא"ש אינו מחויב להודיע להבעל דהוי שוגג ולדעת הרמב"ם מחויב להגיד להבעל דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה וכתב שם עוד דאע"ג דגבי האשה עצמה שיודעת שזינתה והיא מזידה בודאי הוי קום ועשה י"ל דאשה לא דינא גמירי והיא אומרת מותר וחשיבה שוגג ולפי"ז במ"ד שהאשה עצמה היא השואלית והיא יודעת שאסורה על בעלה לכאורה הוי קום ועשה ומחויבת להגיד לבעלה. אמנם לפענ"ד י"ל דגבי אשה חשיב שב ואל תעשה דאשה קרקע עולם היא כדאיתא בסנהדרין דף ע"ד אסתר קר הית' ולא עבדית מעשה וכן איתא בב"ק דף ל"ב ע"א איהו קעביד מעשה ופריך הש"ס והיא לא והא כתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ומשני הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד א"כ יש לומר דאע"ג לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא קרי' להנאה מעשה מ"מ לענין זה דכבוד הבריות דוחה חשיב שב ואל תעשה כמו לגבי קידוש השם דלא חשיב מעשה מחמת דקרקע עולם היא ונ"ל דבזה יש ליישב השיטה שהביא הר"ן ז"ל בנדרים דף צ' ע"ב אמתניתן דהאומרת טמאה אני לך שהקשה כיון דמדינא נאמנת מתסרא על בעלה כמשנה ראשונה איך התירוה ואיסור שבה להיכן הלך והביא בשם יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה שרי לה רבנן ומבטלי מלתא דאורייתא משום מגדר מלתא בקום ועשה והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת א"כ בקום ועשה להוראת שעה כמו אליהו בהר הכרמל עיי"ש. אבל לפי האמור י"ל דהיש מי שאומר סבירא להו דלגבי הבעל אינה נאמנת מדינא דמנין לנו שמחויב להאמין לה דנהי לענין ראיית וסת נאמנת דכתיב וספרה לה לעצמה היינו משום דעלולה לכך אבל לענין זה שזינתה ברצון אינו מחויב להאמין לה דאין אדם משים עצמו רשע דוגמא לזה מצינו בגמ' קידושין דף י"ב דביתהו דר"ח הוה לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל אביך בך קידושין כי זוטרתי אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עילואי עיי"ש אלא האי דנאמנת למשנה ראשונה הוא מטעם דלגבי עצמה נאמנת וע"ז שפיר מתרצים דרבנן עקרי מלתא דאורייתא משום מיגדר מלתא דלגבי האשה לא חשיב קום ועשה אלא שוא"ת דקרקע עולם היא וע"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת:

עוד נ"ל לפי מ"ש הר"ן שם וז"ל ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיני' הכי נמי הכא:

כל שאומרת לבעלה טמאה אני לך אפקיעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומשו"ה שריא לבעלה עיי"ש א"כ בנ"ד כשבאתה לשאול אם מחויבת להגיד לו סוף סוף אם תגיד לו טמאה אני לך הלא ע"יכ תפקע הקידושין ובודאי מסתברא שטוב יותר שתגיד ויפקיעו רבנן הקידושין ויתקיים שניהם ענין גדול כבוד הבריות וגם לא יהא שוב איסור דאורייתא דנעשית פנוי' למפרע אך באמת לא ניחא להו לכל הקדמונים תירוצו של הר"ן וגם הוא בעצמו מפקפק שם דא"כ כשאומרת שנבעלה לפסול לה ובעלה כהן ובכה"ג לא מהני הפקעת הקידושין צריך להיות אסורה לבעלה ואינו במשמע עיי"ש:

והנה הנוב"י כתב שם דאפילו בכה"ג שמדינא אין העד מהימן לאסור ורק כשמאמינו הבעל מ"מ מחויב להודיע להבעל דלמא יאמין לו ובמחכ"ת אשתמיטתי' לי' מ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דף כ"ג בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דאמר חזקי' ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב דהיזק שא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שילך ויודיע ומזה הביא הרשב"א ראי' לדעת הראב"ד דפלוגתא דאביי ורבא שם להלן גבי נטמא טהרותיך הוי דוקא בפועל אבל בשאר אדם כו"ע מודי דנאמן דהא אמרינן בשוגג פטור כדי שיודע מכלל דאי מודיע לי' מהימן עיי"ש מזה שמעינן דאי לא הי' מהימן לא הי' מחויב להודיע להבעלים אכן בחי' למס' קידושין כתב בעצמו ולאו ראי' גמורה הוא דלאו משום דמהימן בע"כ דבה"ב אלא מתוך שיודיע לו דלמא מהימן לי' כבי תרי עכ"ל הרי מבואר דהוא ז"ל כמסתפק בדבר זה ואין ולאו ורפיא בידי' דבר זה אם צריך האדם להודיע לחבירו בדבר היכי שאינו מהימן מצד הדין רק אם ירצו לים יאמינו לו דמדבריו בקידושין משמע ודאי דמחויב להגיד להם דאי לא הי' מחויב לא הוי פטרי לי' רבנן מלשלם מהאי טעמא כדי שיודיעוהו אבל בגיטין לא כך דעתו ודו"ק: איברא דיש לעיין לדעת הרשב"א בקידושין דמדינא אינו מהימן אמאי אמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומ"ט אמרו כו' כדי שיודיעו הא ע"כ מיירי דליכא עדים דאי איכא עדים לא שייך כדי שיודיעו ואי ליכא עדים הא ליכא כאן היזק כלל כיון דלא מהימן ואפילו אם הבעלים אומרים שמאמינים לו למה ישלם בשביל זה הא דמיא להא דאמרינן בב"ק דף צ"ט ע"ב גבי ההוא מוגרמתא דאמר רב כהנא ורב אסי עבד בך תרתי ומפרש בגמרא תרתי לטיבותא דלא אכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה וטרפה כרבנן ופטר לטבח מלשלומי כר"י בר"י עיי"ש בתוס' דקרי לי' ספק משום דהו ירק חומרא ומ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' דילמא יחמיר עליו ועי' בטו"ז יור"ד סי' י"ח שכתב דכעין זה חשיב לאו ברי היזקא עיי"ש ועי' בנה"כ ובת"ש א"כ ה"נ איך חייב לשלם מצד הדין ד"ת כיון דלא הי' בשעת מעשה שטימא ודימע וניסך שום עדים לא הוי ברי היזקא דאפילו אי יגיד לבעלים דלמא לא יאמינו לו ואח"כ כשמאמינים לו אינו רק כמו חומרא ועכ"פ לא ה?וי ברי היזקא:

ובעת לימודי אמרתי דעכצ"ל דהא דאמרינן דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב היינו דוקא בדאיכא עדים ואפילו בדאיכא עדים פטרו רבנן בשוגג כדי שיודיעו אם לא יהיו עדים דאם אתה מחייבו בדאיכא עדים ירא להודיע אם לא יהיו עדים דלאו כו"ע דינא גמירי וע"כ לא חילקו חז"ל בין איכא עדים להיכי דליכא עדים והארכתי קצת בסוגיא דהתם אבל אין כאן מקומו שוב התבוננתי דיש מקום לומר דאפילו למ"ש הרשב"א במס' קידושין דהא דפטרו חז"ל מלשלם כדי שיודיע היינו דלמא יאמינו הבעלים אין ראי' דבנ"ד מחויבת האשה להודיע לבעלה די"ל דבאמת זב"ז תליא דאם הי' זה המטמא והמדמע כו' מחויב בתשלומין לא הי' מוטל עליו הדבר להודיע מחמת שמא יאמינו לו הבעלים ויגרום לעצמו היזק מחמת זה כיון דמדינא אינו נאמן ואין כאן היזק כלל ומהאי טעמא פטרוהו חז"ל מלשלם וכיון דהשתא פטור מלשלם שפיר מחויב להודיע דלא יהי' לו ריעותא מזה ולפי"ז בנ"ד דאם יאמין לה הבעל יהי' ריעותא להאשה שתאסר עליו אינה מחוייבת להגיד לו ולהכניס א"ע בפרצה דחוקה בדבר שאינה נאמנת מצד הדין ובפרט לפי מ"ש בהג"ה באה"ע שם סי' קע"ח בשם התוס' דהשתא בזמה"ז דאיכא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אם אומר שמאמין להעד הוא עובר על תקנת רגמ"ה א"כ הדעת נוטה דטוב שלא להגיד דמסתמא לא יתן אימון לדברי' כדי שלא יעבור על תקנת רגמ"ה:

והנה עלה על לבי דיש להביא ראי' מקידושין דף י"ב דאיתא התם דיהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל בך אביך קידושין כי זוטרת ואמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עלוואי, עיי"ש ולכאורה קשה למה המתינה מלהודיע לו עד השתא וכי ח"ו לא חששה אותה צדיקות אאיסור א"א כיון דאיהי סברה שאמה נאמנת ע"ז אלא עכצ"ל דגם היא ידעה שאין אמה נאמנת רק סברה שמא יאמין לה בעלה ר' חייא עכשיו אבל מקודם לא היתה חוששת מלהודיע לבעלה מזה כיון דמצד הדין אין אמה נאמנת אין הדבר מוטל עלי' להודיע לבעלה וכנ"ל. אך לכאורה יש לומר דשאני התם דיהודית עצמה לא ידעה מהקידושין רק אמה אמרה לה כך ומשו"ה לא היתה מחויבת להגיד לר' חייא והיא בעצמה לא היתה מאמנת לדברי אמה ואך אמרה לר' חייא אולי יאמין לה הוא משא"כ היכי שהעד ראה בעיניו ויודע מהמעשה שפיר י"ל דעליו מוטל הדבר להודיע וחילוק זה נכון מצד הסברא אבל אכתי מוכח לפי מה שכתב רש"י ז"ל הלשון קיבל בך אביך קידושין מאיש אחר ובעל זה אסור לך נראה בבירור דהאם היתה בחיים בשעה שנשאית לר' חייא אותה הבת א"כ קשה על אמה של יהודית למה לא הודיעה מזה קודם הנשואין לבתה יהודית ולבעלה ר' חייא אלא מוכח דהיא ידעה שפיר שאינה נאמנת מדינא ולא חששה להגיד להם מזה דשמא יאמינו לה: ונראה לי להוסיף באמרים. הנה אנכי הקשיתי לשאול מהא דמייתי התם בקידושין רב חסדא ראי' מהך עובדא דיהודית דביתהו דר' חייא דאמר ר"ח לאו כל כמינך דאמך דאסרית לך עילוואי לגבי הך עובדא דהאי גברא דאקדיש באבנא דכוחלא הא בגיטין דף נ"ד ע"ב פליגי אביי ורבא דאביי סבר דדוקא בדבר שבידו מהימן ורבא סבר דגם בדבר שאין בידו ג"כ ומהימן ומוקי למתניתן דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ובתר הכי אשכחי' ואמר לי' ובכה"ג תו לא מהימן כיון דלא אמר לי' מקודם עיי"ש ולפי"ז קשה איך מייתי ר"ח ראי' דאמה לא מהימנא דלמא שאני גבי יהודית דאיכא הוכחה שלא להאמינה מדלא אמרה מקודם משא"כ גבי ההוא מעשה דר"ח דאמרה תיכף ואפשר לומר דראי' דר"ח אינו מר' חייא רק מדלא אמרה אמה של יהודית באמת קודם הנשואין ש"מ דידעית שאינה נאמנת מצד הדין ודו"ק: עוד עלה על רעיוני להביא ראי' דאפילו למשנה ראשונה דהאומרת לבעלה טמאה אני לך נאמנת מ"ממ אינה מחויבת להגיד לבעלה טמאה אני לך וראי' לזה ממה שכתב השטמ"ק בכתובות דף ט' ע"א בסוגיא דפ"פ ליישב קושית התוס' ד"ה ומי אמר ר' אלעזר הכי דלהס"ד תקשי לי' מתניתן דהאומר לאשה קדשתיך וכתבו דאי לאו דר' אלעזר דפ"פ שפיר הוי ניחא הא דלא אסרה על דוד אף שהוא ידע מהמעשה משום דבעלה אוריה לא הוה ידע בודאי ומספק אין לאסור על בעלה בלי קינוי וסתירה ולהכי לא אסרוה ג"כ על דוד דלא אמרינן אלא כשם שאסורה על הבעל כך:

אסורה על הבועל כל שאינה אסורה לבעל מחמת שהבעל אינו יודע מהמעשה אינה אסורה נמי לבועל עיי"ש. (והנה ראיתי בשו"ת חכם צבי סי' ק"כ בסוף התשובה שרצה השואל לחדש מדעתו דנפשי' דאף שהיא יודעת שנטמאת ברצון אינה מצווה לפרוש דכיון שהוא מותר בה אף היא מותרת בו וכמ"ש הר"א ממיץ סוף נדרים ואפילו לדעת התוס' י"ל הכא דאיהו אינו מוזהר מטעם דאין עדים בדבר י"ל דאיהי נמי אינה מוזהרת והח"צ דחה זה בשתי ידים ובמחכ"ת שניהם לא ראו כי כבר נפתח הדבר בגדולים בשטמ"ק הנ"ל). ואי נימא דלמשנה ראשונה מחויבת להגיד לו קשה הא בקרא כתיב ותשב אל ביתה ואח"כ כתיב וישלח דוד אל יואב שלח אלי את אוריה החתי וכתב רש"י שהי' מתכוין שישכב עם אשתו ויהא סבור שממנו היא נתעברה ואיך הי' דוד סבור שישכב עם אשתו הא ודאי ב"ש תאמר לו טמאה אני לך אלא מוכח דליכא חיוב שתאמר לבעלה טמאה אני לך וצ"ע:

והנה ראיתי בספר אבני מלואים סי' ו' ס"ק ח' שכתב וז"ל ולהתירן אף לבעלים כהנים כתב בד"מ ז"ל אבל אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפילו לישראל אסורה אמנם בגזירת עסטרייך הותר עפ"י גדולים ג"כ לבעליהם אפילו לכהנים ואפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם עיי"ש בת"ה שהאריך. ול"נ שהגדולים שהתירו לא מדינא אלא משום צורך שעה כו' שאם ידעו שלא יחזרו לבעלי נעוריהם שלא יקלקלו כו' וסמכו אהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש כח ב"ד לאפקועי קידושין מנייהו והוי כפנויות ואף אם זינתו מותרות לבעליהם עכ"ל ודברי ד"מ לא הבנתי דהא לפסול אפילו פנוי' נמי נפסלה לכהונה וא"כ מה בכך שהפקיעו הקידושין והוי כפנויות ועיין ר"ן סוף נדרים במשנה דהאומרת טומאה אני לך עיי"ש משום דאפקיעינהו רבנן לקידושין וע"ז הקשה באשת כהן ובפסול לה דאפילו פנויה נאסרת מאי איכא למימר עיי"ש באבני מלואים והנה מה שכתבתי בישוב דברי היש מי שאומר לא סגי דנהי דלגבי דידה היא קרקע עולם אבל לגבי דידי' היינו איסור של הבעל מאי איכא למימר דהכא לא מטעם נאמנות הוא רק משום דאין אפוטרופוס לעריות ואסורות לבעליהן מדינא ונראה לפענ"ד די"ל עפ"י מ"ש התוס' בברכות דף כ' ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכהן גדול קום עשה נינהו דיטמא למת כו' ותרצו דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מנה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל עיי"ש א"כ לכאורה יש כח ביד חכמים לעקור כל איסור כהונה אפילו בקום ועשה דהוי לאו שאינו שוה בכל. אלא דז"א לפי מ"ש התוס' ביבמות דף ה' ד"ה ואכתי ובב"מ ל' דאלמנה לכה"ג חשוב לאו ועשה השוה בכל כיון דאיסור ג"כ על הנשים מקרא דלא יקחו דדרשינן כיון דאיהו מוזהר איהי ג"כ מוזהרת אך מ"מ י"ל כיון דלגבי דידה יש כת ביד חכמים לעקור דחשיב שוא"ת משום הא טעמא דאשה קרקע עולם היא שוב נעשה לאו שאינו שוה בכל ויש כח ביד חכמים לעקור אפילו בקום ועשה גם לגבי דידיה. ולכאורה הי' קשה לי אהך טעמא דאמרו דמשו"ה התירו לבעלה ישראל משום דאפקיעינהו רבנן לקידושין מניה הא הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין דף ל"ב הקשה אהא דאמרינן התם אפקיענהו דאיך א"א חייבת מיתה הלא התראת ספק הוא דדלמא ישלח לה הבעל גט ע"י שליח ויבטל ועוד יכולים ממזרים ליטהר וכו' ולפיכך הוא מפרש אפקיעינהו רבנן לקידושין מיני' כלומר אם הי' מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקידושין ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות עיי"ש ומעתה גבי אשה שזינתה ע"כ אתה צריך להפקיע את הקידושין באמת וזה אין אנו עושין לפי דברי הרשב"א ז"ל. יש לומר דלפי מ"ש בתוס' דהא דדוחה לאו דנזיר משום דישנו בשאלה דוחה אפילו בקום ועשה א"כ י"ל נמי דהך טעמא דאפקיעינהו חשיב כמו ישנו בשאלה דכיון דעכ"פ אפשר להפקיע הקידושין שוב אין צריך להפקיע הקידושין אלא דעקרו חז"ל ללאו דסוטה אפילו בקום ועשה ודו"ק: אח"כ ראיתי שכבר הרגיש בסברא זו הנו"ב בתשובה הנ"ל ומה מאוד ניחא בזה מה דקשיא לי על דברי הר"ן בנדרים הנ"ל דאיך אפשר לומר הכא באומרת טמאה אני לך האי טעמא דאפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה הא כיון דחשדינן לה שמשקרת מחמת שעיני' נתנה באחר א"כ ממ"נ לא תרצה לדור עונו כיון דאפקיענהו רבנן לקידושין מיניה הא אין בידינו לכופה שתדור עמו ואפילו אם נימא דמ"מ כייפינן לא לדור עמו עדיין קשה הא באומרת נטולה אני מן היהודים דאיתא במתניתן דיפר חלקו ותהא משמשתו וא"כ יש לשאול מה הועילו חכמים בתקנתם הא בידה להפקיע א"ע מיד שתאמר טמאה אני לך וגם תאמר נטילה אני מן היהודים או שניהם כאחד דשוב ממ"נ היא אסורה על הבעל דאם תאמר אפקיענהו רבנן לקידושין מיניה אינו יכול להפר לה אחר שנפקע האישות ביניהם (וכמדומה לי שכבר העירו האחרונים בזה) ולפי האמור ניחא דבאמת לא הפקיעו חז"ל הקידושין אלא אמרינן כיון שבידם להפקיע חשיב כמו דבר שישנו בשאלה ומלו למיעקר אפילו בקום ועשה:

עוד כתב רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה לומר לאשה מת בעלה דאקילו בה רבנן משום עיגונא משום טעמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה וכבר נודע מה שתמהו עליו דלפי"ז איך תנן במתניתן דריש פרק האשה רבה דף פ"ז ע"ב דאם בא בעלה תצא ומה ומה והולד ממזר ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת לא הפקיעו כלל הקידושין רק התירו להנשא משום טעמא דאשה דייקא ומינסבא וסמכו אהך סברא לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אכן כשנתברר דלא דייקא שהרי באמת בעלה חי אמרינן דתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ודו"ק:

ודרך אגב הנני להעיר בזה על שכתבתי בספרי מצפה ארי' סי' כ"ב לפרש דברי רש"י ז"ל במכות דף ט"ז מ"ש שמצא בה עון דהיינו שקינה לה ונסתרה והי' צריך להשקותה והלך וגרשה בלא השקאה ועבר על הל"ת כיון שהי' מחויב להשקותה כונו שמבואר בב"ש אה"ע סי' י"א שכופין אותו ע"ז ואחר שעבר על הלאו הי' מחויב להחזירה ולהשקותה ושוב הדירה ע"ש והנה הראו לי דבתוס' יבמות דף צ"ה ע"א ד"ה אילימא כתבי בהדי' אפילו נתן לה גט ויחזיר ויקדשנה ויכניסנה לחופה אי אמר איני משקה שוב אינו יכול להשקותה ואסורה לבועל עיי"ש אבל לפענ"ד לא כתבו הכי אלא בסתם נשים שביד הבעל לגרשה אבל באונס ובמוציא שם רע דאיכא עשה ולו תהי' לאשה ול"ת דלא יוכל לשלחה וכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יוכל לאחר שהחזירה להשקותה וכן נראה לפענ"ד לפרש כוונת הב"ש הנ"ל שכתב ואפשר שהב"ד יכולים לכופו שישקה אותה כדי לברר הספק והמשנה למלך בפרק ב' מהלכות סוטה הלכה י"ב הביא דבריו וכתב שדין זה ליתא מהש"ס דיבמות הנ"ל ולפי הנ"ל יש לומר כוונת הבית שמואל כגון באונס ובמוציא שם רע שמחויב לקיימה לא מהני מה שאומר שאינו רוצה להשקותה אלא כופין אותו להשקותה מחמת העשה ולו תהי' לאשה. ובנ"ד נראה לפע"ד שאין האשה מחויבת להגיד לבעלה בזה"ז כמו שכתבתי למעלה וד' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות:

סימן ז

להרב המאוה"ג כו' כש"ת מו"ה אלטר שפירא ובד"ק אקלא בבוקאווינא: ע"ד השאלה שאירע בקהילתו מקרה לא טהור ר"ל שכשבא השמש בהשכמה לבהכ"כ מצא ס"ת מונחת על הארץ ערום בלי לבוש והעולם נוהגין דכשיפול ח"ו ס"ת ע"י ישראל להתענות כל בני בית הכנסת. אמנם שודאי עשו איזה מגנבים א"י. אם ג"כ צריכים להתענות או אפשר כיון דלא פשעו כלל שום אחד מישראל אינם צריכים להתענות וענותנותו תרבני לשאול בזה חוות דעתי העניה או אולי בזה באיזה ספר:

תשובה הנה ממש כעין עובדא זו נמצא בספר שו"ת דברי חיים חלק א' יו"ד סי' נ"ט מהגאון מצאנז ז"ל וכתב שאין רמז לדבר זה שיהא צריך להתענות. וכתב עוד דנראה לו הטעם בזה עפ"י דאיתא בתענית דף ט"ז ע"א שאמרו על מה שמוציאין את התיבה לרחוב העיר לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונותינו הרי שהעונות גורמים לבזיון התורה ולהכי דאם אירע ח"ו סיבה לבזיון התורה ודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר שהיו להם כלי צנוע ונתבזה ע"ש:

והנה י"ש דאין לנו ע"ז שום רמז בש"ס לפענ"ד יש רות גדול בזה בירושלמי מו"ק פרק ג' הלכה ז' דאיתא התם הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף אמר ר' אבוה יבוא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. ר' יונה הוה בצור כד שמע דדמיך בריה ד"ר אבוה אע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה צום ההיא יומא ע"ש ומשמע מהש"ס דשריפת התורה קשה יותר ממיתת ת"ח שהרי מדמה מיתת ה"ה לשריפת התורה ומי נתלה בוני קטן בגדול כדאיתא בב"ב י"ב ע"א ואם בשמיעת מיתת ת"ח כ"ש בשמועה משריפת התורה דקשה טפי. אמנם במדרש איכה איתא קשה מיתת צדיקים יותר משריפת בית אלקינו שנאמר הנני יוסף להפליא וגו' ובר"ה דף י"ח איתא כשריפת בית אלקינו וכבר דברו הדרשנים הרבה בסתירת דברי המדרש אהדדי ולזה נוטה דעת הירושלמי הנ"ל שהרי פשיטא דשריפת בית אלקינו קשה יותר משריפת התורה. שהרי בכלל שריפת בהמ"ק נכלל נמי שריפת התורה שהלוחות וכן התורה הי' מונחים בבהמ"ק בארון הקודש ומ"ש מהש"ס דמו"ק לפענ"ד יותר יש להביא סמוכין ממה שהביא רש"י בשם הספרי בפרשה ראה על הפסוק לא תעשון כן לד' אלקיכם אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה אמר ר' ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבח אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרונו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב ע"ש. אלא שי"ל דאע"ג דלהת"ק מחיקת השם דין אחד ואזהרה אחת עם חורבן בית אלקינו מ"מ ר' ישמעאל לא הזכיר אלא חורבן בהמ"ק והשמיט מחיקת השם: אולם בלא זה יש להקשות על ר' ישמעאל הא בשבת דף ק"כ ע"ב איתא הרי שהיה שם כתוב על ידו ה"ז לא ירחוץ כו' נזדמן לו טבילה של מצוה כורך עליו נמי יורד וטובל ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו כו' ומסיק הש"ס משום דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי ע"ש ואיך קאמר ר' ישמעאל דהכתוב מיירי בגורם שיחרב הבהמ"ק הא לא תעשון כן כתיב שהכתוב לא מיירי בגרמא אלא בעשיה ממש. ונ"ל דיש לומר עפ"י מה שהביא הרמב"ן שם בחומש לשון הספרי ר' ישמעאל אומר מניין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה ת"ל ואבדתם את שמם ר' ישמעאל אומר וכי תעלה על הדעת כו' ודברי ר' ישמעאל אינו במחלוקת אבל הם ביאור כו' עכ"ל. הנה בספרי פתח במחיקת השם וסיים בנתיצת המזבח ולא קאמר וכי תעלה על דעתך שישראל ימחוק את השם כמו שפתח ונראה מכח דמחיקת השם אינו חמור כל כך אצל בני ישראל כמו נתיצת המזבח ושפיר איצטריך קרא לאסור עשיה בידים אבל נתיצת המזבח חמור מאוד וע"ז לא איצטריך קרא שלא לנתוץ בידים אלא ע"כ קרא אתי לאסור אפילו גרמא ע"י העונות שיהיו גורמים לזה. אבל זה דוחק. אמנם באמת נ"ל דמה דקאמר הש"ס בשבת דמה דיורד וטובל חשיב רק גרמא זהו דוקא היכי שאפשר שהמים לא ימחקו כלל את השם שלצורך הטבילה לחוד אין צריך כלל לשהות בתוך המים אלא נכנס וטובל ויוצא ובשעה קטנה חשש רחוק שהמים ימחו את השם ומטעם זה חשיב רק גרמא אבל אם שוהה הרבה במים עד שברור שהמים ימחקו את השם כעין זה לא חשיב גרמא אלא מוחה בידים וכן איתא בסנהדרין ע"ו ע"ב במתניתין וכבש עליו לתוך המים ואינו יכול לעשות חייב ואמרינן התם בגמרא כ"ש דחפו אלמא דחשיב כעין זה מעשה בידים ולא גרמא וה"ה לענין מחיקת השם צריך למיחשב מעשה בידים ולא גרמא אלא עכצ"ל דעפ"י רוב אינו צריך להיות נמחק ברגע חדא ולהכי חשיב רק גרמא. אח"כ ראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בהדיא הכי דעכצ"ל דאפשר שלא ימחוק כלל דאל"ה הו"ל כמו מוחק בידים כיון שמכניס ידיו לתוך המים ע"ש. עכ"פ גם לפ"ז צריך לומר דמה דקאמר ר' ישמעאל שעונותיכם יגרמו לבהמ"ק שיחרב חשיב כמו שעושה בידים לחרבן בהמ"ק דודאי העונות יגרמו לזה דהא מקרא מלא הוא בסדר בחקתי ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם. ומשו"ה ניחא דשבק ר' ישמעאל מחיקת השם ותפס חורבן בהמ"ק משום דעונות יגרמו מחיקת השם אינו דבר ברור אלא חשש בעלמא וזה חשיב גרמא ולא עשיה ובקרא כתיב לא תעשון דהיינו עשיה הוא דאסור ולא גרמא. אבל לכאורה קשה לי מאוד הא הש"ס פריך התם חציצה תיפוק ליה משום דיו ומשני בדיו לחה ולפי דברי הרשב"א ז"ל הא בדיו לחה לא הוה גרמא דפשיטא דיו לחה נמחק ע"י המים והוה מוחק בידים ואיך שרי:

והנראה לי לישב דהנה אנכי בעת למודי הקשיתי לשאול דמאי פריך הש"ס דרי יוסי אדר' יוסי הא התם כשעושה מחיצה הוא מכוון לכבות משא"כ הכא דנזדמן לו טבילה של מצוה וכונתו רק לטבול ולא למחוק את השם והוה דבר שאינו מתכוין ואפשר דסבר ר' יוסי כר' שמעון דדבר שאין מתכוין שרי אבל לעולם גרמא סבר ר' יוסי דאסור. וזהו קושיא גדולה אמנם ראיתי בספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל סי' כ"ט שרוצה לחדש דבר דגבי מחיקת השם מודה ר"ש דגם באינו מתכוין אסור משום דהא דדבר שאינו מתכוין מותר הוא רק היכי דעיקר תכלית האזהרה הוא על האדם שלא יעשה כעולה זו כגון איסור המלאכה בשבת דהוא רק על האדם דלמען ינוח וכדומה ולכך כשאין מתכוין ליכא איסורא משא"כ היכי שהמעשה בעצמותה היא מתועבת בעיני הש"י ורצון הש"י היא שלא תעשה הפעולה הזאת אין חילוק. ע"ש ומצאתי בספר מלא הרועים באות דל"ת דבר שאינו מתכוין שקדמוהו בסברא זו ולכאורה אמרתי דמש"ס דשבת ראיה מפורשת לחילוק זה דבמחיקת השם גם כשאינו מתכוין אסור אמנם דבר זה דוחק כמו שהעלו מו"ח ז"ל והגאון מלא הרועים בעצמם מש"ס דזבחים דף צ"א ע"ב מהך דמזלף על גבי האישים כו' ע"ש. ע"כ נ"ל לישב הקושיא הנ"ל דבאמת זה בזה תליא להס"ד דהש"ס דר' יוסי ס"ל דגרמא אסור ממילא ע"כ ס"ל נמי דדבר שאינו מתכוין אסור כר' יהודה דאינו מכוין אסור דגרמא טפי יש מקום להקל מדבר שאינו מכוין עפ"י הסברא ואם אוסר גרמא כ"ש דבר שאינו מתכוין אבל לפי מאי דמסיק דר' יוסי מתיר גרמא ממילא י"ל דס"ל דדבר שאינו מתכוין ג"כ שרי ומשו"ה שפיר מוקי ליה בדיו לחה. ואע"ג דהשתא הוא מוחק בידים מ"מ שרי משום דאינו מכוין למחוק אלא לטבילה וס"ל דדבר שאינו מכוין מותר כר"ש ודו"ק. ואין לומר דאם ודאי ע"י הטבילה נמחק השם א"כ הא מודה רי שמעון בפסיק רישא ולא ימות. דז"א דהיכא דלא ניחא ליה גם פסיק רישא שרי כמ"ש תוס' שבת:

ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא בשם הערוך והכא הא לא ניחא ליה מחיקת השם א"ש לר' שמעון שרי:

נחזור לענינינו נה שהערותי למעלה מהירושלמי דבשריפת ס"ת יש להתענות וממילא אין חילוק אם נשרף ע"י ישראל או ע"י נכרי ושאר מאורעות אמנם משמע מהירושלמי דאין חיוב בדבר רק ר' יונה עבד עובדא בנפשיה מחמת שהיה ת"ח חביב ליה עד מאוד. וכן מצינו בשמואל ב' כששמעו דוד וכל ישראל ממיתת שאול ויהונתן בנו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו כו' אבל לא מצינו שיהיו מחויבים להתענות ואפילו ביום שמת בו אביו ואמו אסור לאכול בשר ולשתות יין אבל אינו חייב להתענות וביו"ד סי' ח"ב סעיף י"ב בהגה"ה דמצוה להתענות ביום שמת בו אביו או אמו היינו ביום היא"צ אבל לא מצינו שיהיו מצוה להתענות ביום מיתת אביו ואמו גופא. ואין לומר דהא כשמתו באמצע היום וכבר אכל ושתה ל"ש תו תענית ע"כ גם כשמתו בלילה אע"פ דיש להתענות תו לא פליגי חכמים. דהא בירושלמי איתא דר' יונה כששמע שמת בריה דר' אבוה אע"פ שאכל גובנא ושתה מיא אסקיה צום ההיא יומא וצ"ל דר' יונה היה ס"ל דמתענין לשעות אע"פ שאכל ושתה אבל אנן ס"ל דכל שאכל ושתה, לא מקרי תו תענית שעות עיין או"ח הלכות תענית סי' תקס"ב סעי' י"א. והנה ביו"ד סי' ש"מ איתא הרואה ס"ת שנשרף או תפילין קורע שתי קריעות ודוקא ששורפין אותו בזרוע וכמעשה שהיה ששרף יהויקים את המגילה והוא מש"ס בבני מו"ק דף כ"ו ע"א ומירושלמי שם לא מצינו שיהיו מחוייבים להתענות ע"ז וביבמות צ"ו ע"ב במחלוקת של ר' אלעזר ור' יוסי בבית הכנסת של טבריה עד שקרעו ס"ת בחמתן ופריך קרעו ס"ד אלא אימא שנקרעו ס"ת בחמתן והיו שם ר' יוסי בן קיסמא אמר תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו ע"א וכן היה ע"ש ולא מצינו שהתענו ע"ז הן אמת דלא מצינו גם כן שקרע ע"ז וכמדומה לי שמזה ראיה לדעת הסוברין דדוקא על שריפת ס"ת יש לקרוע אבל לא על שאר אבדון. ואולי י"ל דקריעת ס"ת לא הוה אבדון כל כך אבל עכ"פ הוה בזיון יותר מנפילת ס"ת על הארץ ומוכח דעל בזיון התורה כעין זה שמונחת על הארץ בלי מלבוש אין לקרוע וכ"ש שאין להתענות. ועיין בתוס' שם ד"ה קרעו שכתבו דקריעה משמע ע"י פשיעה ונראה כונתם לפרש דגם לפי מה דמשני שנקרע ס"ת בחמתן היינו שלא ע"י פשיעה. דאם ע"י פשיעה הוה קרעו ואע"פ שלא היה בידים ממש מ"מ כיון שפשעו מעלה עליהם כאלו קרעו. כמו דמצינו בש"ס בכמה מקומות כה"ג סיומא דהך מלתא דלפענ"ד אין להתענות דודאי מה שנהגו להתענות בנפילת ס"ת על הארץ זהו משום שדואגים שמא הוה קצת פשיעה על ידיהם אבל אם באו גנבים בלילה ופרצו בבהכ"נ שלא פשעו כלל אין שייך תענית ע"ז הנראה לענ"ד כתבתי וד' ישמור את עמו ישראל ולא יבואו זרים בהיכלו ח"ו וירום קרן התורה לעד. אח"כ ראיתי בספר דברי שאול חידושים על אגדות הש"ס סנהדרין דף מ"ג ד"ה וכרת יוצא לפניו שמביא בשם ספר לדוד אמת מהגאון אזולאי ז"ל דס"ת שנפל לארץ מנהג להתענות ארבעים יום משום שהתורה ניתנה בארבעים יום ע"ש:

סימן ח

בדבר השאלה באחד שהיה לו קמח חמץ היינו מחטים שנשרו במים קודם הטחינה ושכח למכור בעה"פ לנכרי ונמכר אחר חצות והלך ומכר לנכרי עפ"י שטר מכירה ואג"ק כדת אך כבר עבר אז שתי שעות אחר חצות היום ושאל אחר הפסח מה דינו של הקמח אם הוא מותר או יש לו דין כמו חמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה. ואף על גב שביטל כמנהג כל בר ישראל לבטל כל חמירא בשעת הביעור הא גם זה לא מהני כמבואר בא"ח סי' תמ"ח. גם שאל השואל אי מותר להמוכר לקבל המחיר מהנכרי בעד הקמח שמכר מחמת חשש שדמי איסורי הנאה קא שקיל וזה החלי בעזר הצור:

הנה לכאורה יש לצדר להתיר תחמץ אחר הפסח עפ"י מ"ש הש"א בסי' ע"ט דדוקא בחמץ שעברו עליו בב"י וב"י אסור בהנאה אחר הפסח מדרבנן מטעם קנס אבל היכי דלא עברו עליו בב"י וב"י אע"ג שעברו עליו עשה דתשביתו שרי לאחה"פ דלא מצינו דקנסו חז"ל אעשה דתשביתו רק משום ב"י לבד שכן הוא לשון הש"ס בפסחים דף כ"ט ע"א י"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י. משמע דוקא בכה"ג דאיכא ב"י וב"י קנסוהו אבל משום עשה דתשביתו לחוד לא קנסו ע"ש. ולפ"ז בנידן דידן לפי מה שהעלה הפמ"ג או"ח סי' תמ"ג דאם עבר ומכר החמץ בתוך הפסח לנכרי אין הבעלים עוברין מכאן ולהבא בב"י וב"י כיון שמכר מהני המכירה וכדעת הסוברים דאיסורי הנאה יש להם בעלים ושייך בהם תורת מכירה וקנין וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חמץ ומצה שכתב דהקונה חמץ בתוך הפסח לוקה ע"ש. ומעתה בעובדא שלפנינו שמכר זה בערב הפסח דאכתי לא הגיע זמן איסור דב"י וב"י לדידן דפסקינן כר' שמעון דלפני זמנו אינו עובר עליו וגם כשתחשך ג"כ אינו עובר בב"י וב"י דהא כבר מכר לנכרי ולדעת הפמ"ג מהני המכירה שלא יעבור עליו בבי' ובי' וא"כ לא עבר רק על עשה דתשביתו ובכה"ג הא דעת הש"א דשרי החמץ לאחר הפסח דליכא קנס בזה כן עלה על לבי. שוב אחר כמה שנים מצאתי וראיתי בספר נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ס"ג אשר מפורש יוצא מדבריו דבכה"ג שמכר החמץ אחר שש שעות מותר החמץ לאחר הפסח. ומטעם דהמכירה מהני לענין ב"י וב"י וכיון שהנכרי קונה להחמץ שוב אין הישראל עובר עליו בב"י וב"י. וכל שלא עברו עליו בב"י וב"י לא קנסו חז"ל לאחר הפסח ע"ש:

אמנם ראיתי להמק"ח בסי' ת"מ שכתב בהדיא דהמכירה לאחר חצות לא מהני כלל ועובר גם אח"כ בב"י וב"י משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם רק דעשא הכתוב כאילו הוא ברשותיה לא מהני כלל המכירה הלזו דלאו ברשותיה קאי בשעת מכירה וכתב שם בהדיא דאי מכר חמץ אחר שש שעות היום אסור בהנאה לאחר הפסח מחמת שעברו עליו הבעלים וב"י ע"ש וזה שלא כדעת הפמ"ג. הנ"ל אמנם יש לדייק מדבריו אלי של המק"ח שדעתו ג"כ כדעת השאג"א דרק משום לאו דב"י וב"י קנסו חז"ל אבל משום עשה דתשביתו לבד לא קנסו. דאפ"ה אפילו אי הוה אמרינן דמהני המכירה ג"כ צריך להיות אסור לאחר הפסח דהא עכ"פ עברו עליו שש על עשה דתשביתו. אלא נראה דגם דעתו נוטה דאילו היה מהני המכירה לענין ב"י וב"י הוה החמץ מותר לאחה"פ וכדעת השג"א הנ"ל ודו"ק והנה עלה על לבי להביא ראיה דלא מהני מכירה בחמץ לאחר שש וכדעת המק"ח מפסחים דף כ"ט דאמרינן התם והדר ביה רב אחא ב"י מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ואמר ראב"י דכו"ע דבר הגורם לממון כממון דמי ובפלוגתא דר"י ור"ש קא מיפלגי מאן דאמר מעל כר"ש ומ"ד לא מעל כר"י והא ראב"י אמר דר"י מקיש שאור דאכילה לשאור דראיה אלא ש"מ הדר ביה ראב"י מההיא ע"ש. ואי נימא דלחמץ בפסח מהני מכירה הא שפיר יש לומר דלא הדר ביה ראב"י אלא דמיירי בחמץ שהקדישו הבעלים בתוך הפסח דכבר עברו עליו בב"י וב"י א"כ שפיר נקרא חמץ שלך שיהא אסור באכילה לעולם כונו חמץ של ישראל דעלמא ומשו"ה לר' יהודה לא מעל ולר"ש מעל דאע"ג דעבר בב"י וב"י מ"מ החמץ מותר לאחר הפסח דהא רב אחא ב"י לא סבירא ליה הא דרבא דחמץ שעבר: ענין הפסח קנסא קניס ר"ש ואין לדחות ולומר דהאיך מהני ההקדש בחמץ בתוך הפסח הא בב"ק דף מ"ה ע"א אמרינן גבי שור הנסקל שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש דז"א הא כמו כן קתני התם מכרו אינו מכור ומ"מ סבירא להו להני פוסקים דלשאר איסורי הנאה מהני מכירה דדוקא בש"ה לא מהני דמצותו בסקילה מדאורייתא גם לאחר המכירה וההקדש אבל לא בשאר א"ה, א"כ בחמץ בפסח לדעת הפמ"ג דמהני מכירה מטעם דתו לא חשיב שלך ה"ה דמהני הקדשו ותו ליכא מצוה בשריפתו. דהא לא חשיב שלו ובודאי לא מסתבר לחלק בין מכירה להקדש:

איברא דלדעתי יש לחקור לרב אחא ב"י דאמר אליבא דר"י דמקיש שאור דאכילה לשאור דראיה האיך הדין בחמץ של ישראל שמכר לנכרי בתוך הפסח לדעת הפמ"ג דמהני המכירה לגבי לאו דבל יראה דתו אין הישראל עובר מכאן ולהבא מי נימא כיון דנפקע איסור דב"י וב"י נפקע נמי איסור אכילת חמץ דכיון שהחמץ הוא עתה של הנכרי חשיב עכשיו חמץ של אחרים או נימא דכיון שכבר נאסר החמץ בעודו ברשות ישראל מקודם מכירתו לא נפקע דוגמא לזה כתבו התוס' בב"מ דף פ"ח ע"א בשם הריב"ם בלוקח שאינו מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל ליקח ממורח הואיל ונתתייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש והפקר ע"ש. וכן נראה לי דהא ודאי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור לר' יהודה מן התורה גם אי מכר הישראל לנכרי אחר הפסח אסור דאע"ג דעכשיו הוא של נכרי מ"מ כיון דבימי הפסח היה של ישראל ועבר עליו בב"י וב"י נאסר לעולם. א"כ הכא נמי כשמכר הישראל בתוך הפסח כיון שכבר עבר הישראל בב"י וב"י נאסר לעולם דלא גרע מאלו מכר אחר הפסח לנכרי דאסור ואע"ג דיש לחלק דשאני לאחר הפסח דליכא תו לאו דב"י וב"י משא"כ בתוך הפסח דאיכא לאו דב"י וב"י רק דנפקע אצל הישראל מחמת המכירה דלא חשיב שלך. א"כ יש לומר דה"ה לגבי איסור אכילה לא חשיב שלך מ"מ אי אפשר לומר כן, דאם כה נימא יקשה לרב אחא ב"י הא דיליף ר' יהודה לעיל דף כ"ז ע"ב דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר דאסור באכילה ובהנאה והוא בשריפה ה"ה חמץ הא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ דאיכא היתר לאיסורו ע"י הפקר או למכרו לנכרי ויעשה חמץ של אחרים דמותר. אלא עכצ"ל דמודה ראב"י דחמץ שכבר נאסר ועבר עליו בב"י וב"י תו לית ליה היתר כלל לענין איסור אכילה והנאה:

שוב התבוננתי וראיתי דיש נמי להביא ראיה דגם לראב"י אליבא דר' יהודה כל שהחמץ היה של ישראל בתוך הפסח ועבר עליו בב"י וב"י לא מהני עוד המכירה לנכרי בין שמכר אחר הפסח ובין שמכר בתוך הפסח שיהיה מותר החמץ באכילה או בהנאה מחולין דף ד' דאיתא התם חמצו של עוברי עבירה אחר הפסח ונותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ לאחר הפסח דאורייתא. וכתב רש"י ז"ל דכיון דמצי לאכול היתרא דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחנץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא כמי אסור לגבוה דהא מיתהני מחמץ שעבר עליו הפסח אפילו הכי כל כמה דמצי למיעבד בהיתרא פורתא עביד וכו'. ויש אומרים דאף לעצמו מותר וטעות היא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים. עכ"ל:

והנה מדברי רש"י מוכח דס"ל דהסוגיא אזלא כרב אחא ב"י דר' יהודה ס"ל דרק חונן של ישראל אסור לאחר הפסח. וחמץ של נכרי מותר דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דסברוה אתיא כרב אחא ב"י ואי נימא דלדידיה גם בחמץ של ישראל שנמכר לנכרי מותר אח"כ לישראל הא שפיר י"ל כדעת הי"א דגם לעצמו מותרין החליפין מחמת הטעם כיון דבמשיכת הנכרי להחמץ נעשה החמץ היתר א"כ כשנותן הנכרי אח"כ החליפין להישראל לא חשיב כלל תו חליפי א"ה דבההיא שעתא ליתא לאיסורא דכבר נסתלק האיסור מהחמץ של ישראל שמכר להנכרי:

ולפענ"ד יש לדמות דבר זה להא דאיתא בע"ז דף ס"ב דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להו בשמינית אתו אמרי ליה לר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכתבו רש"י ותוס' כיון דההיא שעתא לא הוי הנך בעין לאו חליפין נינהו ע"ש וא"כ הכא נמי דבההיא שעתא כבר ליתא לאי סורא דחמץ לא חשיב חליפי א"ה. ואדרבה נראה לי דזה עדיף טפי דבשעה שקיבל החליפין כבר נעשה החמץ היתר ואיך יחול האיסור על החליפין ולפ"ז לא קשה כלל קושית רש"י ז"ל מהא דתנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור דמתניתין אתיא כר' שמעון דחמץ של אחרים בתוך הפסח נמי אסור באכילה ובהנאה. א"כ החליפין נמי אסורין אבל לרב אחא ב"י אליבא דר"י דחמץ של נכרי מותר החליפין נמי מותרין אלא מוכח מדדחי רש"י ז"ל להיש אומרים ש"מ דסבירא ליה ז"ל דחמץ של ישראל שכבר עבר עליו הישראל בב"י וב"י לא מהני תו מכירתו להנכרי להפקיע איסור חמץ מיניה ואסור באכילה ובהנאה לעולם ומשו"ה שפיר כתב רש"י ז"ל דהחליפין נמי אסורין ודו"ק: אמנם לפענ"ד דברי המק"ח לא נתחוורו דנהי נמי דחמץ אינו ברשותו של אדם ולהכי קאמר הש"ס בפסחים דף ה' ע"ב דלאחר זמן איסורא לא מהני שום ביטול דלאו ברשותיה קאי דליבטליה מ"מ מכירה לנכרי צריך להיות דמהני דשוב אין הבעלים עוברים בב"י וב"י מחמת דעכ"פ יש רשות להנכרי לזכות בהחמץ כמו הזוכה מן ההפקר לא מיבעיא אי נימא דחמץ בתוך הפסח חשיב כהפקר מחמת דאסור בהנאה וכמו דמשמע מב"ק דף צ"ח. ועיין בספרי מצ"א סי' כ"ו שהארכתי קצת בזה. פשיטא דזכות הנכרי הוא זכיה גמורה אפילו היה זוכה בו שלא מדעת הבעלים כלל, אך אפילו אם נימא דאין רשות ביד הנכרי לזכות. בהחמץ מן שלא מדעת הבעלים מ"מ מדעת הבעלים פשיטא לי דזכות הנכרי הוי זכיה גמורה דכל שאין הבעלים מקפידין רשות ביד כל אדם לזכות ואיסורי הנאה לא גרע עכ"פ מדבר שאין הבעלים מקפידין ומכ"ש שהבעלים נתנו לו רשות לזכות בהחמץ. אין שום מקום לומר דהנכרי לא זכה בהחמץ וכיון דהנכרי זכה בהחמץ ונעשה שלו איך אפשר תו לומר שהבעלים עוברים בב"י וב"י על חמץ של נכרי הא קי"ל דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי. והגע עצמך אלו הוטל החמץ לים מאליו או ע"י נכרי אטו עוברים הבעלים ב"י וב"י מחמת הסברא דחמץ בלא"ה אינו ברשותיה של אדם וא"כ הכא נמי כיון דהנכרי זכה בהחמץ ומאליו נפקע זכות של הבעלים ואין להבעלים עוד שום זכות בחמץ אינם עוברים בב"י וב וכדעת הפמ"ג ודו"ק:

שבתי וראיתי שמה שכתבתי למעלה לחפש להתיר בנידן השאלה שלפנינו וצרפתי יחד לאגודה אחת דעת הגאון בעל ש"א דמשום עשה דתשביתו לחודיה לא קנסו חז"ל להחמץ רק משום לאו דבל יראה וב"י קנסו ודעת הפמ"ג דאי מכר אחר חצות לנכרי בע"פ לא עבר על עשה דתשביתו דהמכירה מהני שלא יהי' עוברים הבעלים בב"י וב"י אינו ברור כל כך ויש לשדות בה נרגא ולומר דאי מהני מכירה לנכרי לענין הסתלקות הלאו דב"י וב"י כדעת הפמ"ג עכצ"ל והקנס של חונן שעבר עליו הפסח:

הוא מחמת עשה דתשביתו ולא משום לאו דב"י ולא כדעת הש"א דשני דברים אלו לא יתאימו יחד והוא עפ"ימה שכתבו גדולי האחרונים הישוי"ע והמק"ח בסי' תמ"ח דהא דקנסו חז"ל אפילו אם היה אנוס או שוגג הוא מחמת הטעם שכיון שהיה מחויב לבער בתוך הפסח ואלו היה עושה כפי חק התורה כבר היה החמץ מבוער מן העולם והיה נעשה אפר מהיכי תיתי נימא שיהא החוטא נשכר מחמת שעבר ולא ביערו ירויח עכשיו ויהנה מהחמץ. ולכן אסרו חז"ל ושוויה כעפרא דארעא עיין בדבריהם ולפ"ז אם נימא דלגבי ב"י וב"י מהני מכירה לנכרי א"כ למה אסרו חז"ל מלמכרו לנכרי אחר הפסח הלא גם בתוך הפסח היה אפשר למכרו כדי שלא יעבור בב"י וב"י אלא על כרחך דהא לא היה רשאי למכרו משום דהיה נהנה מהחמץ ע"י מכירה וגם עבר על עשה דתשביתו א"כ לפ"ז חזינן דהקנס הוא משום זה ולא משום בל יראה ומעתה גם כשעבר ומכר אחר חצות בעה"פ דעבר ג"כ על עשה דתשביתו וגם נהנה מהחמץ יש לקנסו דהא מדינא היה חייב לבערו מן העולם ולמה ירויח זה ע"י מה שעבר ומכר ולא ביערו ודו"ק אבל יש מקום לומר דבנידן דידן דמסתמא ביטל זה כל החמץ ע"י אמירת כל חמירא כמנהג כל ישראל יהא מהני הביטול להתיר החמץ אחר הפסח כיון דעכ"פ לא עבר על עשה דתשביתו כיון שביטלו ואע"ג דמבואר בפוסקים ובשו"ע סי' תמ"ח דגם אם ביטל אסור מ"מ בכה"ג יש מקום לחלק בין אי עבר הפסח על או רק ע"פ משום עשה דתשביתו ומשום דהא דהצריכו חז"ל לבער ולא סמכינין על הביטול הוא מטעם גזירה שלא יבוא לאוכלו וא"כ בע"פ הרי הרבה פוסקים ס"ל דהלכה כר"ש וגם לפני זמנו אינו עובר עליו ואע"ג דאנן קי"ל דהילכתא כר' יהודה דע"פ אסור. עכ"פ איכא סניף להתיר ודו"ק. אמנם בנידן דידן שמכר החמץ אחר הביטול יש לומר דגרע טפי דגלה דעתו שחזר מהביטול דמעיקרא שהרי מכר אח"כ דוגמא לזה כתב הפנ"י בפסחים דף י' ע"ב גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל ומסיק התם דשמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה. וכתב רש"י ז"ל וחס עליה לשורפה ומשהה לה רגע אחת ועובר עליו בב"י ע"ש. וכתב הפנ"י לפרש דברי רש"י ז"ל דכונתו היינו שרוצה ליתן לבהמת הפקר או לעכו"ם שאינו ונכירו או לישאל לחכמים מה יעשה בה ובתוך כך יעבור עליו ע"ש שמיישב בזה קושיית התוס'. ולפ"ז היכי שמכר לנכרי אחר הביטול הרי חזינן שהי' דעתיה עליה וניחא ליה בהחמץ ותו לא מהני מה שביטל מקודם אכן יש לומר דאטו כ"ע דינא גמריי ומסתמא כשמכר זה את החמץ היה סבור שמותר למכור ואדרבה סבר שבזה שמוכר הוא יוצא עפ"י ד"ה ולא היה דעתו לחזור מהביטול כלל עוד נראה שיש לצדד כאן להיתר ולומר דחטים שנפלו עליהם מים לא הוי חמץ גמור אלא דחיישינן שמא נתחמצו כמו שמבואר בפוסקים א"כ לא הוי רק ספק חמץ ולא מצינו שאסרו רז"ל אלא בסתם חמץ דהוי חמץ גמור אבל לא בספק חמץ שעבר עליו הפסח דאע"ג שהיה מחויב לבערו מתורת ספק דאורייתא מ"מ השתא דלא ביערו וליכא אלא ספק קנס דרבנן אזלינן לקולא. ויותר מזה הא הרבה פוסקים סבירי להו דאפילו ודאי חמץ שנתערב בתוך הפסח דודאי היה מחויב לבער בתוך הפסח מ"מ מותר התערובות לאחר הפסח כשעבר ולא ביערו א"כ כ"ש הכא דאינו אלא ספק חמץ: הן אמת שאני נבוך בזה דהא דחטים שנפל עליהם מים הוי רק ספק חמץ היינו כשנתייבשו החטים קודם הטחינה וכשנעשו קמח היו החטים יבשין אבל אם נשרו במים ונטחנו בעודן לחים א"כ הלא הקמח הוא לח וכשנפל מים על הקמח הוא חמץ גמור. אך יש לומר דלחלוחית של החיטה אינו כל כך בעומק החיטה שיהא הקמח לח רק על הקליפה למעלה וכיון שהקליפות המה הסובין נזרקין לא הוי רק ספק חמץ:

ולענין אם המעות שקיבל מהנכרי בעד החמץ מותרין הדבר מבואר להיתר באוו"ח סימן תמ"ג ואפילו לדעת רש"י שהביא הט"ז שם דלמחליף עצמו אסורין מ"מ בנידן דידן שזקף המעות להנכרי במלוה והוא משלם ליה אחר הפסח גם לרש"י ז"ל מותרין דלא חשיבי חליפי איסורי הנאה שהרי השתא החמץ מותר וכמו שכתבתי למעלה מש"ס דע"ז דף ס"ב ע"ב דבי ר' אפי' פירות שביעית מישראל ופרעי להו בשמינית ודו"ק היטב:

והנה ראיתי להעיר כאן על שהמציא בספר קצה"ח בסי' רס"ב אות ד' וכתב וז"ל ובשו"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעלית דמותר בהנאה אחר פסח כיון שהעלו האחרונים להתיר כל שביטל אפילו בלא מכירה כיון שעכשיו נהגו כו"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא בנ"ד גם ביטול לא היה לו בזמנו וכתבתי מהך סוגיא דעירובין דף ס"א בביטול משחשיכה דה"ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמא ניחא ליה מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה אלא ששכח ולא ידע והא דאמרינן פ"ק דפסחים דף ז' ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והתניא היה יושב ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו אחד שבת ואחד יו"ט וכו' י"ט בתר איסורו הוא ולא אמרינן מעיקרא ניחא ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לומר הך סוגיא נמי אידחי מהך סוגיא דעירובין כו' ע"ש ואנכי תמה אקרא על גברא רבה גדול הדור כמותו יאמר דבר זה. דאיך מדמי הך דפסחים לענין כלך אצל יפות וגם לענין דעירובין הנ"ל דלא מיבעיא דיש מרחק מהך דחמץ להך דכלך אצל יפות דהתם אפילו אם נימא דביטל ההפרשה שהפריש השליח מעיקרא מ"מ עכ"פ יש בידו של השליח לתרום בתר דאמר כלך אצל יפות ויהא חל תרומתו מכאן ולהבא דהא נמצאו יפות מהן משא"כ הכא דאם נמא דלא חל הביטול קודם זמן הביעור שוב לא מהני מכאן ולהבא. וגם מהך דביטול רשות ג"כ לא דמי דאף דהתם אי נימא דלא מהני ביטול רשות משחשיכה להיות מותר לטלטל עכ"פ הרשות עדיין הוא שלו ובידו לבטל גם עכשיו משא"כ בחמץ לאחר זמן איסורו שכבר נאסר החמץ בהנאה ותו לא קאי ברשותיה והחמץ אינו שלו לבטל איך נימא דכיון שהוא מבטל עכשיו ניחא ליה ג"כ קודם שש דשאני עכשיו שכבר נאסר החמץ וכבר נעשה אינו שלו ואין לו שווי כלל. ואין ראיה מזה שגם קודם זמן איסורו ניחא ליה שיהיה החמץ בטל דאולי רק עכשיו הוא מבטל אבל בשעה שהיה החמץ מותר בהנאה לא היה מבטלו אלא היה מוכרו לנכרי וז"פ לפע"ד כתבתי:

סימן ט

אחדשה"ט כמשפט לת"ח כמותו את מכתבו עם שאלתו שאלת חכם קבלתי לנכון ומחמת שהענין נוגע להלכה למעשה אמרתי נכון שלא לעכב יותר והנני להשיב חוו"ד העני' עפ"י ד"ת. ובכלל אני אומר כי כ"ת יפה הורה לדמות ד"ז למ"ש הט"ז באו"ח סי' קנ"ג ס"ק ו' דמותר למכור ביהכ"נ של כרכים שלרבים ליחיד עפ"י שבעה טובי העיר וה"ה לדעתי רשאי לשנות עפ"י שבעה טובי העיר מבהמ"ד לביהכ"נ אפילו דהוה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי להגאון החסיד משאנץ בספרו דברי חיים חלק שני סי' י"ג דמתיר עפ"י זט"ה לעשות וביהכ"נ של אנשים בהכ"נ של נשים כיון דביהכ"נ של נשים נמי יש קדושה בה ואינו אלא הורדה לכן שרי ע"ש א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו דשרי לעשות:

מבהמ"ד ביהכ"נ אפילו של כרכים עפ"י זט"ה. ולפי דעתי יש להסביר הענין עפ"י מה שכ' התוס' גיטין דף ל"ו דאפילו נדר על דעת רבים ק"ל דלדבר מצוה יש לו הפרה הוא מטעם דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה ע"ש א"כ ה"נ י"ל דמסתמא ניחא להו לעלמא בכך לעשות מבהמ"ד בהכ"נ כיון דיש צורך בזה סומכין על טובי העיר העוסקים בצרכי ציבור באמונה. והנה כ"ת במכתבו הביא את מ"ש הבאר היטב בשם תשובת דבר שמואל דדוקא ביהכ"נ שאין קובעין מדרש ללמוד אבל בהכ"נ דידן שקובעין ללמוד שעה א' דינם שוה כמו בהמ"ד. והנה הבה"ט הביא דבריו בקיצור אבל אנכי עיינתי בתשובת דבר שמואל שהשאלה היתה בענין ממש כמו בנ"ד והאריך להתיר ומחמת שהספר הנ"ל לא שכיח הנני להעתיק דבריו בהשאלה ח"ל בק"ק איטליא שבעיר הזאת יש להם בהכ"נ אשר צר להם כו' ועתה רוצים הק"ק להרחיב הבהכ"נ כו' ואמרו האומנים שאינו נכון להרחיב הבהכ"נ ובא להגביהו ומפני שבהגבהתו צריך להרוס שני בתי מדרשות שלומדים שם נערים ובחורים מקרא משנה הלכות ואגדות על זה שאלו הק"ק אם מותר להרוס הבתי מדרשות התם כדי להגביה הבהכ"נ וישאר מקום הבתי מדרשות אויר פנוי תוך בהכ"נ ויעשו במקומו ב' בתי מדרשות אחרים נכונים וטובים ללמוד שם כבראשונה. זה לשון השאלה, והשיב הגאון החסיד דבר שמואל להתיר כמ"ש בשמו הבה"ט וסיים עוד בזה"ל ומעשה רב שראינו פה קהילתנו לזה פעמים לחדש ולהרחיב בנין בהכ"נ ולסלק בתי מדרשות תחתיהם ולבנותם במקום אחר ולא מיחו בידם חכמים ע"ש פיק חזי רב גובריה של הגאון דבר שמואל וסהדותיה בידיה שכן נהגו משנים קדמוניות. והנה בס' חת"ס או"ח סי' ל"א משמע שסבר שהט"ז הנ"ל מיירי שבנאו הבהכ"נ במקום אחר והשיג בזה וכתב דלא כט"ז ובמחכ"ת אגב שיטפיה לא עיין יפה והט"ז לא מיירי בזה כלל אלא מיירי שנמכר הבהכ"נ מרבים ליחיד ונשאר בה"כ כבראשונה ובחנם פלטה קולמסו דלא כט"ז ס"ק ו' ואולי כוונתו על הט"ז סי' קנ"ב:

והנה מקור הדברים שאין עושין מבהמ"ד בהכ"נ הוא בש"ס מגילה כ"ז דאיתא התם אמר רב פפי מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור רב פפא משמיה דרבא מתני איפכא אמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר ריב"ל בה"כ מותר לעשות בהמ"ד ש"מ וכתבו בתוס' ד"ה כוותיה מהכא משמע דהלכה כריב"ל לגבי דר"י מדמייתי ראיה דהלכה כרב פפי משום דריב"ל קאי כוותיה אע"ג דר' יוחנן פליג עלי' עיין תוס' חולין ל"ז שדחה ר"ת ראיה זו די"ל דר"י לא פליג עלי' דריב"ל והא דסבר התם דר"י דבית גדול שמגדלין בו תפלה הוי פירושו אף מקום שמגדלין בו תפלה אבל מודה דכל מקום שמגדלין בו תורה. ולפ"ז אמר רב פפא דלא כתרווייהו ע"ש ועיין ברא"ש בפ' לולב וערכה שהביא בשם רב חפני דהלכה כר"י נגד ריב"ל בכל מקום דפליגי אהדדי ע"ש ולכאורה קשה ארב פפא משמיה דרבא דאיך יפלוג אתרווייהו על ריב"ל ועל ר"י ועוד יותר יש להקשות בהא דאיתא שם במגילה להלן דף כ"ו אמר אביי וריש הוי גריסנא בביתא ומצילנא בבי כנישתא כיון דשמעית להא דאמר דוד ד' אהבתי מעון ביתך הוי גריסנא בבי כנישתא. ותמה הטורי אבן מסוגיא ברכות דף ח' דאמר אביי מריש הוי גריסנא בגו ביתא ומצילנא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דאמר רב חייא בר אמי דמיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה לא מצלינא אלא היכא דהוי גריסנא. והרי הסוגיות סותרות אהדדי במגילה מייתא דגריס בבי כנישתא ובברכות אמר דמצלי היכי דגריס וכתב דזהו אחת מן הסוגיות המתחלפות שי"ל דפליגי אי קדושת בה"כ עדיף מבהמ"ד או להיפוך עכ"ל הט"א. ולפי"ז יקשה אביי דמגילה דגריס בבי כנישתא איך עביד הלכה למעשה דלא כריב"ל ולא כר"י דלא כתרווייהו ועיין בהגהות הש"ס שהגירסא במגילה רבא במקום אביי וכן הוא בילקוט ועיין בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' י"ג שהט"ז הקשה הסוגי' הנ"ל שסותרות אהדדי והביא ג"כ שבמגילה הגירסא רבא כמו שהיא בילקוט. עכ"פ מוכח מהש"ס שגם המה היו לומדין בביה"כ ג"כ וכ"כ היו מתפללין ביחידות בבהמ"ד אך הבהכ"נ קבוע לתפלה והלימוד שם היה דרך ארעי לבד ובהמ"ד קבוע לדרוש וללמוד אף שיחיד כמו אביי או רבא הוי מצלי שם מ"מ לא חשיב דינם שוה אלא אזלינן בתר קביעותא דאם הוה קבוע להתפלל שמה בציבור חשיב בהכ"נ אף שלומדים שם ג"כ לפעמים ביחד ואם הקביעות הוי ללמוד ולדרוש חשיב בהמ"ד אע"פ שאיזה לומדים מתפללים שמה במקום למודם ובזה לכאורה נסתר טעמא של הדבר שמואל. אמנם מ"מ מודינא דבמקומנו ובכל בתי מדרשים מתפללים בציבור כל שלש תפלות ואדרבה העיקר קבוע לתפלה ורק שיש עליהם שם בתי מדרשות מחמת שלומדים בשעה שאין הציבור מתפללים איזה בחורים ואיזה בע"ב באים שמה ללמוד איזה שעה או חצי שעה ומדינא לפענ"ד המה חשובים בהכ"נ אעפ"י שההמון קוראים אותם בהמ"ד דלא שמא קא גרים:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה