אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א יו"ד › סימן סז

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

יו"ד · סימן סז

סימן סו

בדבר מה שכתב מוח"ז הגאון ר' מרדכי זאב ז"ל בתשובתו הנדפס בישי"ע יו"ד סימן י"ז בישוב דברי רש"י ז"ל ביצה דף כ"ה בהא דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נטרפה דהוה בחזקת איסור אבר מן החי ובתוס' ד"ה בחזקת כתבו ולא נהירא דכיון דחזינן דמתה לא שייך בה איסור אבר מן החי די"ל דכונת רש"י ז"ל דבעודה מפרכסת איכא חזקת איסור דאבמה"ח דאי שחיטתה פסולה אכתי איסור אבמה"ח לא נפקע ממנה כל זמן שהיא מפרכסת כמו שכתב התב"ש בסי' כ"ז ואי השחיט' כשרה ליכא שום איסור אבהמ"ח לישראל כדאיתא בש"ס ופוסקים ולהכי סבר ר"ה דאמרינן בספק שחיטה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכמו שכתב רש"י ז"ל בחזקת אבמה"ח ע"ש. ונ"ל דלפ"ז יש מקום לישב מה שהביא הר"נ ז"ל ריש חולין בשם רבינו יונה דאם נשבר גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעל' ואינו ידוע אם קודם שחיטה נעשה אי אחר שחיטה נעשה דאזלינן לחומרא ומביא ראיה מחולין דף יו"ד דתניא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיט' פסול ותמהו עליו דשאני התם דהוי ספק בשחיט' וכדרב הונא דבחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחט' משא"כ בספק טרפה וע' מה שכתבתי בזה בספרי שו"ת מצפה אריה סימן מ"ו:

ולפי מ"ש מו"ח ז"ל דבחזקת איסור דאמרינן היינו כשהבהמ' מפרכסת שפיר יש לישב דברי הר"י הנ"ל. עפ"י מ"ש רש"י בחולין כ' ע"ב גבי הא דאמר רבא ותקשי לך עולת העוף וכי מתה עומד ומולק דאף בסימן אחד בודאי היא מתה ע"ש וע' במהרש"א שמפרש עם רוב בשר והוכיח מהא דאמרינן גבי חטאת העוף שם דחותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר וכשהגיע לושט או לקנה חותך סי' אחד או רובו ורוב בשר עמו ויקשה וכי מתה עומד ומולק עיין בדבריו ועי' מ"ש לעיל ועתה הנני מוסיף לומר דדוקא בסימן אחר בעינן עם רוב בשר דאז חשיב כמתה אבל בעוף בשני סימנים גם בלא רוב בשר חשיב כמתה דלא מסתבר כלל דרוב בשר יהיה יותר גרע מסימן השני לכן במליקה דעולה דחותך שנים או רוב שנים לא קתני ורוב בשר עמו כמו דקתני גבי חטאת משום דבחטאת חותך רק סימן אחד לבד בעינן רוב בשר עמו אבל עולה דחותך שני סימנים לא בעינן רוב בשר וכן לא מצינו גבי עולה בשום מקום שיהא צריך לחתוך גם רוב בשר משום הך טעמא דאמרינן וכי מתה עומד ומולק ואך לפי הס"ד שהי' סבר דהא דקתני גבי חטאת חותך רוב בשר הוי פירושו קודם חתיכת הסימנים הי' סבר דגם בעולה צריך לחתוך רוב בשר אבל לפי המסקנא לא בעינן גבי עולה שיחתוך רוב בשר וכן כתב בספר מנחת חינוך בפ' ויקרא מצוה קט"ו וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר דעם רוב בשר הרי הוא כמתה וכן נראה מדברי התוס' חולין ק"ב ד"ה אלא שכתבו דאין שחיטת' מטהרת לב"נ כ"ז שמפרכסת גבי נבילת עוף טהור דקתני רישא שחיטת' מטהרת טרפת' מטומא' ולא קתני דאין שחיטת' מטהרת' כדקתני סיפא כו' עכ"ל. ויש לדקדק הא ברישא קתני שחיטת' ומליקתה ולמה השמיטו התוס' מליקתה ולפי הנ"ל ניחא דבמליקה ל"ש מפרכסת דאחר המליקה תיכף נחשב מתה דבחטאת חותך סימן אחד עם רוב בשר ובעולה הוא חותך שני סימנים ותו ליכא למימר דין מפרכסת משו"ה דקדקו וכתבו שחיטתה לבד מעתה לפ"ז שפיר הביא הר"י ראיה מהך דשחט את:

הושט ונמצא הגרגרת שמוטה כו' שסבר דשמוטת הגרגרת הוי כמו נפסק הגרגרת וכן כתב רש"י ז"ל בחולין דף כ"ז ע"ב ולהלן שם כ"ח ע"א דלמ"ד אין שחיטה לעוף מהני עיקור סימנים כמו נחירת סימנין ע"ש ולהכי הכא אפילו אם נשמט הגרגרת קודם ששחט הושט עכ"פ אחר שחיטת הושט חשיב כמתה וליכא עליה תורת מפרכסת ותו ליכא למימר דבחזקת איסור אבמה"ח עומדת לפי פירושו של מוח"ז ז"ל ומ"מ אמרו חכמים ספק בשחיטה פסול ש"מ דגם היכא דליכא למימר בחזקת איסור עומדת מ"מ בספיקא מקמיה שנתחזק היתרא אמרינן דטריפה והא דאמר ר"ה הלשון בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא לאו דוקא אלא שעכ"פ אינה בחזקת היתר ורק כשנמצא ספק טרפה אחר שנתחזק' הבהמ' להיתר אינה יוצאת מהיתרה הראשון. וע' בתב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט שהאריך בכלל זה דכל שיצא הדבר בהיתר אין לשנות לאיסור ומביא ראיה מכתובות דף כ"ד אמר ר' יוסי גדול' חזקה ע"ש:

היוצא לנו מזה דגבי עוף שייך דין מפרכסת דוקא כשסימן אחד נשחט לבד אבל אם שני סימנים נשחטו ליכא תו דין מפרכסת אלא חשובה כוותה ולא דמי לבהמה דגם אחר שחיטת שני סימנים יש לה דין מפרכסת מחמת כיון דבעוף סגי בשחיטת סימן אחד הרי מוכח דכח החיות אין בעוף חזק כל כך כמו בבהמ' ולפ"ז יש לנו כמו כן לומר דהא דפליגי חזקיה ור' יוחנן בחולין דף קכ"א בשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דחזקיה אמר אינה לאברים ור' יוחנן אמר ישנה לאברים דדוקא בבהמה פליגי בשחט בה שנים או רוב שנים דבזה סבר חזקיה דאינה לאברים אבל בעוף לא פליגי כלל דאם שחט בה שנים או רוב שנים גם לר' יוחנן אינה לאברים ואם שחט בה רק סימן אחד גם לחזקיה ישנו לאברים דאף דלענין שחיטה חילק' התורה בין בהמה לעוף דבעוף סגי בסימן אחד מ"מ מוד' חזקיה דלא חשוב כמתה כיון דסימן א' קיים ואף שהתוס' חולין דף פ"ד ע"א ד"ה בעינן כתבו ודוחק לומר דהכא מיירי בעוף כו' ע"ש אין ענין העמדה והערכה דומה לדין מפרכסת לחייב משום אבמה"ח והבן:

ועפ"ז נתיישב לי מה שהביא בספר תפארת ישראל בפ' א' דטהרות קושיא חמורה בשם הגאון רע"א דאיך יפרנס חזקיה מתניתין מפורשת דטהרות שם גבי עוף טמא אין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ ע"ש הא לחזקיה צריך להיות דחשוב כמתה ואינה לאברים. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דמיירי מתניתין בסתם שחיטה גבי עוף דהיינו בסימן אחד ומוד' חזקיה דישנו לאברים ודוק: אבל אי קשיא הא קשיא לי לפמ"ש התוס' בביצה שם לפרש דחזקת איסור היינו עשה דשאינה זבוחה האיך אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ולמה הדבר פשוט כל כך הא ר"ש ס"ל בפ' אותו ואת בנו ובפ' כיסוי הדם דף פ"ה דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וגמר לה מטבוח טבח והכן רק דנפקא לן מקרא דכי ימות מן הבהמה דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבילה. ולפ"ז למה לא יהיה בטריפה עשה דשאינה זבוחה כיון דלאו שחיטה היא כלל ובקרא כתיב וזבחת ואכלת וכיון דלא חשיב זביחה צריך להיות העשה דשאינה זבוחה בתקפה א"כ אפילו בטריפה נימא דאיכא חזקה דשאינה זבוחה לר' שמעון ודוחק לומר דרב הונא קאמר אליבא דר' מאיר דקי"ל כוותיה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולא עוד אלא שנראה לענ"ד דאפילו לר"מ דסבר שחיטה שא"ר שונה שחיטה ז"א אלא לענין שאר דברים כמו לגבי איסור אותו ואת בנו או לגבי ד' וה' אבל לענין עשה שאינה זבוחה מודה דלא שמה שחיטה ויש להוכיח דבר זה ממה דאיתא בחולין דף פ"ה ע"ב דמודה ר' מאיר שאינה מתירתה לאכילה ופריך פשיטא טרפה באכילה מי משתרי ומשני לא נצרכה אלא לשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי ע"ש ולכאורה איזה איסור יש בהולד דהאיסור טרפה שיש בהבהמה ליכא בהולד שהרי שחיטת עצמה מתרת אותה וע' בהגהות רע"א יוי"ד סי' י"ג שנדחק בזה אבל לפענ"ד נראה שיש לומר דכאן דכתיב בקרא וזבחת ואכלת א"כ בעינן שהזביחה תהא מתרת לאכילה אבל אם הבהמה אינה ראויה לאכילה לא חשיב שחיטה לענין אכילה ורק פלוגתא דר"מ ור"ש הוא לענין שאר דברים אבל לענין עשה דשאינה זבוחה גם ר"מ מודה דלא חשיב זביחה וכבר כתבתי דבר זה בהגהות מלחמת אריה סי' נ"ג. ובזה ישבתי דברי ומשם הר"נ ז"ל בסנהדרין דף קי"ב ע"ש תדרשנו:

אך דבר זה אינו מוחלט אבל עכ"פ לר"ש דסבר בהדיא דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה בודאי קשה דגם בטריפה יש לומר דבחזקת איסור עומדת דהיינו בעשה שאינ' זבוחה אמנם אנן קי"ל כר' מאיר דשמה שחיטה באותו ואת בנו וכר"ש בכיסוי הדם כמבואר בחולין בפרק כיסוי הדם דף פ"ה אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"א באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאה בלשון חכמים והטעם מבואר בגמרא דגבי עוף כתיב אשר יאכל ע"ש ולפ"ז יש לומר ולחלק בין בהמה לעוף דבבהמה דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ליכא בטריפה עשה דשאינה זבוחה (ובעוף אי נימא דבכשרה איכא עשה דשאינה זבוחה דלא כמ"ש הפ"מ בפתיחתו דבעוף ליכא כלל עשה דשאינה זבוחה) גם בטריפה איכא עשה דשאינה זבוחה משום דבעוף שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ולפ"ז מיושב ג"כ דברי הרבינו יונה שכ' דבגף העוף או שנשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אסורה היינו דוקא בעוף דבחזקת איסור קיימא שאינה זבוחה וע"ז מביא ראיה מהך דשחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה דבעוף אין לחלק בין ספק בשחטיה לספק טרפה והחילוק דאמר רב הונא בביצה הוא רק בבהמה אבל לא בעוף ודו"ק. והנה בדבר מה שכתבתי למעלה לדקדק בדברי התוס' דחולין ק"ב דנקטו מה דלא קתני ברישא אין שחיטתה מטהרתה לב"נ והשמיטו מליקתה לכאורה יש לומר דבמליקה ל"ש לומר מי איכא מידי כו' דהא באמת אסור בישראל ולכהנים בלבד הוא דשרי ולפי מ"ש למעלה דתליא בפלוגתא דר"ח ובר קפרא ביבמות ל"ג ע"ב דר"ח סבר דמליקה לכהנים הותרה ולא לזרים ובר קפרא סבר דכשהותרה מליקה הותרה לכל א"כ לב"ק שייך שפיר לומר מי איכא מידי כו' דאף דלישראל אסור משום איסור זרות מ"מ כיון דאיסור נבילה ליכא הוה כמו טרפה ששחטה שהשחיטה מתרת לב"נ מטעם מי איכא מידי כמ"ש התב"ש בסי' כ"ז. וכן כתב הגאון רע"א בהגהות יו"ד סימן כ"ז. ע"ש וכמבואר בתוס' הנ"ל בהדיא:

אמנם מה דקשה לי לר' חייא שסבר דזר שאכל מליקה חייב שתים דמליקה הותרה לכהנים ולא לזרים אמאי באמת המליקה מטהרת לישראל מידי נבילה ולמה לא יטמאו בגדים אבית הבליעה אחרי דלגבי ישראל הוה נבילה: והנה בפרק א' דטהרות ובזבחים ס"ט ע"ב דפליגי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי אי מליקת טרפה מטהרתה מידי טומאתה וקתני התם מה מצינו בשחיטתו שהיא מכשרתו לאכילה ומטהרת טרפה מטומאתה אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה תטהר טריפתה מידי טומאתו לכאורה יש להקשות הא מליקה אינה מכשרת לאכילה אלא לכהנים ולא לישראל אליבא דר' חייא דחייב שתים בזר שאכל מליקה ועכצ"ל דכיון שעכ"פ מכשרת לאכילה לכהנים שוב לא יתכן שתהא מטמאה ולפ"ז קשה לי הא דאיתא במנחות דף מ"ה דמליקה לכהנים איצטריך ליה סד"א כיון דהותרה מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבילה אם אשתרי נבילה לכהנים איך אפשר שתהא נבילה מטמאה הא כל שמכשרת לאכילת כהנים לא: יתכן שתהא מטמאה ונ"ל דיש לפרש הא דקאמר הש"ס אישתרי נמי נבילה היינו ע"י נחירת סימנים אבל לא כשמתה מאליה דלא הוה דומיא דמליקה דנעשה ע"י מעשה המכשיר אבל אי קשיא הא קשיא לי אמאי סבר ר"ח דזר שאכל מליקה חייב שתים הא אמרינן בע"ז דף ס"ז ע"ב דר' שמעון סבר דכיון דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי' לגר אינ' קרוי' נבילה א"כ מליקה שאינו ראוי לגר ל"ש לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי שכהנים אוכלים אותם ולמה יהא חייב משום נביל' הא אינו יכול לקיים לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה ובהדיא מבואר ביבמות שם בסוגי' דלר' שמעון זר שאכל מליקה חייב שתים הרי דלא בעינן שיהא ראוי ליתנו לגר וצריך לומר דרשא ל"ש במליקה דכיון שנאכלת לכהנים פשיטא דע"ז לא שייך לגר אשר בשעריך תתננה כו' שוב ראיתי להתוס' יומא ל"ו ע"ב ד"ה לאו דנביל' איכא בינייהו שהקשו דלמה לא נקט כמי טריפה וכתבו בתוך דבריהם לישב דאפילו ריה"ג לא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון אותו ואעפ"כ מצאתי בספר אחד לאו דנביל' וטריפ' איכא בינייהו עכ"ל. מדבריהם שמענו דקדשים שמתו או שנתנבלו בשחיטתן רשאי ליתנן לגר ושנטרפו רשאי ליתנן לכלב מדקאמרי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן א"א להשליכם לכלב מוכח דנביל' של קדשים כיון דמדאוריית' אין בהם מעילה כמו דקי"ל בריש מעילה כל הקדשים שמתו יצאו מידי מעילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' מעילה א"כ שרי ליתנם לגר מה"ת ורק מדרבנן אסורין ומשו"ה חשיב שפיר ניתק לעשה דאלת"ה קשה הא גם בנביל' אין העשה כולל כל מה שבלאו דבלאו איכא נמי בהמת קדשים שנתנבלו וא"א ליתנם לגר ולא ניתקו לעשה ואך מ"מ יש לתמוה למה הי' צריכין התוס' לומר דהלאו כולל נמי בשר שיצאו חוץ למחיצתן תיפוק ליה דטריפות קדשים א"א להשליכן לכלבים דטעונין שריפה כדאית' בהדיא ברמב"ם בפ' ב' מהל' א"מ הלכה יצא שחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפ' וצ"ע: והנה לפי מה שכ' למעל' דיש בטריפ' עשה דשאינה זבוחה וכ"ש בעוף טריפה נתישב לי הא דאיתא בחולין נ"ו ע"א דאמר ליה מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידים עד מתי אתה מאכיל לישראל נבילות ופריך נבילות הא שחוטה היא אלא טריפות ע"ש וזה הלשון איתא נמי בבכורות דף מ' ועיין תוס' חולין כ' א' דיה לא שכתבו דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הא דנקט בפ' התכלת דף מ"ה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבילה לאו דוקא דנביל' לא הוה כו' אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה ע"ש ולפי האמור דבטריפה איכא עשה דשאינה זבוחה שפיר מקרי טריפה נביל' דלענין אכילה הוה כמו לא נשחטה כלל רק גזירת הכתוב היא ששחיטתה מטהרתה מטומאת נבילות מ"מ לגבי אכילה חשיב כמו שלא נשחטה וכ"ל דיש להביא ראיה ברורה לזה מחולין ק"מ א' דאיתא התם כל צפור טהורה תאכלו מכלל דאיכא טמאה לא מכלל דאיכא איסורא ופריך מאי הוא אי טריפה בהדיא כתיב ואי בשחוטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחיטת מצורע ומשני לעולם בשחיטה דמצורע ולעבור עלי' בעשה ול"ת ופריך ולוקמיה בטריפה ולעבור עליו בעשה ול"ת ומשני דבר הלמד מענינו ובענינא דשחיטה כתיב וכ' רש"י ז"ל ד"ה טהורה תאכלו והא ודאי לא אכיל לה אלא שחוטה ועלה כתיב וזה אשר לא תאכלו מן השחוטה עכ"ל ולכאורה קשה אטו טריפה לאו שחוטה הוא הא קי"ל דשחיטת טרפה מטהרתה מידי נבילה ודוחק לומר דהש"ס מוקמיה להברייתא כר' יהודה דס"ל במתניתין דטהרות פרק א' דטריפה אין שחיטתה מטהרתה אבל לפי האמור דלענין אכילה שחיטת טריפה לכו"ע לא מקרי שחיטה שפיר ניחא דמשו"ה מוקי הש"ס לשחוטה דמצורע דודאי מקרי שחיטה דהא כתיב בהדיא ושחט את הצפור משא"כ בטרפה לא מצינו לשון שחיטה ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה